One Week- השרשור

"אבל יש לך רק שבוע. עד שתמצא אותה.. זה יכול לקחת הרבה יותר משבוע! אתה בטוח שאתה מוכן לעשות את זה?" שאלתי בדאגה. לא רציתי שיבזבז את זמנו על משימה שנראית כמעט בלתי אפשרית.

*אם לא הבנתם, 'ממריץ' הוא מה שנקרא בימינו 'סמים', אלא שעד 3000 ומשו (כבר שכחתי XD) הוא יהפוך להיות חוקי =]*
מצאתי כמה כדורים באחת המגירות. שתיתי אחד. רציתי לתפוס ראש יותר טוב, לא לחטוף חור בקיבה יום לפני היום האחרון שלי על כדור הארץ. כשסיימתי עם הסחרחורות של ההתחלה ירדתי חזרה למטה וקפצתי על המטרה הראשונה שאיתרתי. המסכן לא היה בעניין. פעם הבאה אני צריכה לזכור להגיד לדילן להביא פחות גייז למסיבה. בפעם השנייה האיר לי המזל.

*אוי דני, זה מסוג הדברים שלא אמורים להיות בשרשורים...
אבל אצלנו כל דבר מתקבל בברכה!!
גם אם מבחינתי סמים זה חרא, וכל מה שאת עושה עם אנשים במסיבה אחת זה חרא עוד יותר גדול, זה לא משנה, העיקר שאת נהנית.
וכל המטרה זה שיהיה שרשור משוגע =]*

*חח במסיבה רגילה הכי גרוע שאני עושה זה לפתות בנאדם מסכן לרקוד איתי בצורה סקסית (כשאני רווקה, כן? כשאני לא אנחנו פשוט מתערבבים עם כל השאר XD)*
"אני מרגיש בר מזל כל-כך," הוא לחש באזני. מיילס... לא, מייקל. לא.. אולי מיירון? "אם הייתה מישהי שהייתי רוצה לבלות איתה את שאר חיי, זאת את."
"בדרך- כלל הייתי נבהלת מהצהרה כזאת, אבל בגלל שכל חייך הם שבוע ואתה ממילא לא תזכור מחר כלום, אז.. שיהיה," אמרתי והתחלתי לנשק את צווארו.

*דני!!!!!
סיוט-סיוט-סיוט-סיוט-סיוט-ממשיך עד אינסוף.....
עריכה:אני בנאדם כל כך אנוכי. המשיכי בבקשה, והתעלמי מהודעה זו.*

לאט לאט אנשים התחילו ללכת. נפרדתי מבוני והזכרתי לה שאם היא צריכה משהוא יש לה את המספר שלי. לבסוף נשארנו אני דניאל ואיש המ'. הוא כבר ניסה ללכת אבל דניאל נמרחה עליו בצורה חסרת תקנה. שחררתי אותו מהידים שלה. "אתה יכול ללכת" אמרתי לו. תפסתי את דניאל. היא הביטה בי במבט מזוגג וניסתה להימרח עליי. "דניאל הגיע הזמן להפסיק עם ההתנהגות*נערך על ידי הצנזורה* הזאת." היא לא הגיבה. הנחתי אותה על הספה ונתתי לה כמה גלולות ניקוי כללי של הגוף. (סמים אלכוהול מה שצריך) אחרי חמש דקות התעוררה. "ראי, אני מרגישה כל כך.." "מסוממת" קטעתי אותה. "את יודעת מה הלך פה בזמן שהיית על הממריצים שלך? כמו שחשבתי, לא"

*אני מניחה ש*יצאתי מהבית של דניאל, נכנסתי למכונית, נסעתי, והלכתי לישון כדי לצבור כוחות למחר. ידעתי שבבוקר אני כבר אדבר עם ברונו כדי שאוכל להופיע בערב. החלטתי שאני אנסה להופיע כמה שיותר בשבוע הקרוב.

"נגמרה המסיבה?" שאלתי ופתאום הרגשתי כל-כך עייפה. לא חיכיתי לתשובה ופשוט הנחתי את הראש על המקום הרך הכי קרוב ועצמתי את העיניים עד שנרדמתי, בערך שלוש שניות אחר-כך.

"יש לך עוד תקווה." לחשתי לה. "ברגע שתפסיקי לשכב ולקחת סמים במסיבות. זה לא הנהגות לילדה הגונה" נתתי לה נשיקה קלה בלחי ונסקתי מעלה דרך החלון הפתוח.
ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון
שישה ימים לסוף העולם.

עד סביבות הצהריים המאוחרים לא התעוררתי. וכשהתעוררתי, היה לי הנגאובר מטורף.

השעון המעורר צלצל בשש בבוקר. כאילו היה זה יום עבודה רגיל. החלטתי לנצל כל דקה מהיום. קמתי מהמיטה, עשיתי קצת התעמלות וייצאתי לטיסת בוקר. נסקתי אל מול הזריחה וחשבתי כמה יפה העולם שלנו וכמה חבל שבקרוב הוא יעלם. בלי לשים לב מצאתי את עצמי בכניסה למעבדה.

"קפה?" קול מכני גרם לי לפקוח את עיניי מרוב הכאב.
"תודה," אמרתי והרובוט האישי שלי הושיט לי כוס קפה רותחת. "אני חושבת שאני אקרא לך רוברט." אמרתי בחיוך לרובוט.
"רוברט, גבירתי," הרובוט החווה מעין קידה עם זרועו המתכתית והסתובב להתגלגל משם. חייכתי כשנעלם חזרה למטבח.

שלפתי את המפתחות מהכיס ונכנסתי פנימה. המקום היה כל כך ריק ושקט בלי כל העובדים שהתרוצצו פה. התיישבתי בכיסא שלי במרכז. מי יודע אולי מישהוא יבוא. בינתיים מתוך שעמום בניתי תוכנה שתראי במעבדה נונ-סטוף את רמת החיים שנשארה לכדור הארץ באחוזים. במילים פשוטות- 100% תחילת השבוע 0% בום גדול. המספר 87 הופיע בענק על כל המסכים. איך הגענו למצב הזה.....

הדלקתי את הבלותות' בפלאפון כדי לראות מי מחובר. דילן בדיוק התנתק. כנראה שהיה אצלו אורח וכרגע הוא התעורר או משהו. ראי היה מחובר. שקלתי אם להתקשר אליו עכשיו, אבל בסופו החלטתי שמן הראוי שהוא יתקשר אליי אחרי מה שהיה אתמול... רגע... מה היה אתמול?

ישבתי במעבדה והרהרתי. שישה ימים למצוא את האחת. החיים היו אמורים להוביל אותי אליה, אבל החיים נגמרים אותותו. אולי אני מכיר אותה? אולי היא קרובה אלי ואני לא יודע שזאת היא? קפצו לי לראש התמונות של בוני ודניאל. כל כך שונות זו מזו. כל אחת בקיצונויות שלה. אם אצליח לשנות אותן מעט, לשלב להביא אותן למצב שהן יכולות להיות אחת עם השניה אז אולי...

התעוררתי כרגיל, בשש בבוקר, רק שהפעם החלטתי שאני הולכת לנצל את היום.
'אוקיי סדר.. ריצת בוקר, חזרה הביתה, ארוחת בוקר, ללכת ל"פנינה", לדבר עם ברונו, לעשות חזרה קלה, לחזור למעבדה לראות שהכל בסדר ולקוות שהעולם לא באמת מתפוצץ... סודר' חשבתי בראשי במעין זמזום תוך כדי סידור השיער בקוקו. 'מזמן לא עשיתי ריצה, אני רוצה לפחות לראות את העולם בבוקר לפני שאמות' חשבתי באופטימיות *XDDD*.
יצאתי מהבית, רצתי, עשיתי את המסלול הקבוע, וחזרתי הביתה לארוחת בוקר מהירה. החלפתי בגדים והלכתי ל"פנינה".
"היי ברונו" אמרתי כשנכנסתי וראיתי את ברונו במצב הרגיל-מסדר את המועדון מהלילה.
"בוניטה" הוא אמר לי בחיוך, "לא ציפיתי לראות אותך בשעה כה מוקדמת. אין לך עבודה היום?" הוא הרים גבה.
"לא, פשוט יש.. עניינים, ואמרו לי שאני יכולה לקבל חופש השבוע" המצאתי תירוץ כך שאני לא אשקר אבל גם לא אגיד את האמת בפנים.
"בדיוק על זה התכוונתי לדבר איתך. בגלל שאני בחופש אני רוצה לחזור להופיע פה כל יום, כל היום" אמרתי בהתרגשות.
"אוי, בוני, זה מעולה! אני אספר לך סוד," הוא הסתכל לראות שאף אחד לא מקשיב, למרות שרק שנינו היינו בחדר, "יש לי תגלית חדשה" הוא אמר כממתיק סוד.
"באמת?! אוי זה נהדר! מה זאת אומרת תגלית?" שאלתי וקרצתי בעיני.
"יש לנו בחורה חדשה, הערב זאת ההופעה הראשונה שלה" הוא אמר בשמחה.
"מעולה! אני לא אפספס את זה. אני אהיה כאן בחמש טוב?" אמרתי, והלכתי משם. ידעתי שברונו יסכים בכל מקרה.
'אוקי, זה הזמן לבקר במעבדה' חשבתי, והתחלתי ללכת לכיוון הבית. החלפתי בגדים שוב, לקחתי את המפתחות ונסעתי למעבדה.
נכנסתי למעבדה כאילו היה זה יום רגיל. 'מוזר. אין אף אחד פה... אבל המעבדה פתוחה... לא ייתכן שראי בא לכאן, הרי הוא יודע שכבר אין מה לעשות! אני אבדוק את זה' חשבתי, והתחלתי לפנות במסדרונות המפותלים, עד למשרד שלו.

* סוטה OO*
*חחחח סתם אתה יודע שאם מישהו בעד הקטע הזה זאת אני XDDDD*
שם לא מוכר הופיע לי שם. מורגן. כשניסיתי להיזכר בשם, המכשיר צפצף. זה היה המורגן הזה.
"ענה," אמרתי בשקט.
"בוקר טוב, נסיכה," פנים מוכרות- לא מוכרות הופיעו בהולוגרמה קרוב אל הפנים שלי. יותר מדיי קרוב. הנחתי את המכשיר על הספה לידי, מה שפתאום הביא אותי למחשבה של 'מה לעזאזל אני עושה פה ולא בחדר?'.
"בוקר טוב.. אממ.. מורגן," אמרתי ונתתי בו חצי חיוך מובך.
"אני לא יכול להפסיק לחשוב על אתמול בלילה. את היית שפוכה לגמרי, אבל היה לך איזה ניצוץ בעיניים שלא יכולתי להפסיק לבהות בו..." הוא מלמל.
"אממ.. מי אתה?" שאלתי, קצת מובכת.
"את לא זוכרת?!" הוא נשמע מופתע ומעט נעלב.
"לא, לא בדיוק," הודיתי בחיוך מתנצל.
"ואי.." הוא השפיל את מבטו והתרחק מהמכשיר שלו. "אני מרגיש כל-כך טיפש עכשיו..."
"טוב... אז... אני אמחק את השם שלך מהסלולרי הפרטי שלי, אם לא אכפת לך," אמרתי. אולי הייתי קצת ישירה מדיי, אבל זאת הייתה הדרך להפטר מהם.
"לא, ברור שלא.." הוא ניתק את הסלולרי. מחקתי את השם שלו, ושוב ראיי היה היחיד המחובר. הו, הנה, גם אמא התעוררה. היא תמיד נהגה להתעורר מאוחר, ישר לפדיקור שלה. אולי אני אצטרף אליה היום.

*מה בדיוק עשיתי סוטה? הבנת את הקטע לא נכון. רק המוח המעוות שללך יכול להזיז את זה למה שאת חושבת עליו. (יש לי חברים כאלה אז אני חושב שהבנתי)*
שמעתי קול צעדים במעבדה. נראה שיש עוד מישהוא אובססיבי למחקר חוץ ממני. למרות העובדה שהפסקנו את המחקר לא ניטרלתי את הבדיקה. הקול המתכתי נשמע כרגיל. " בדיקת זיהוי עובד. נא אמור את שמך ומס' כרטיס." "בוני סודוול 369007" הקול הדהד באולמות הרקים. 'בוני' חשבתי בהפתעה. הסורק המכאני ווידא שזאת היא, ודקה לאחר מכן שמעתי אותה בכניסה למשרד.

*מה סוטה?? מי סוטה?? אה? אה? אה!! *
"למה אתה נמצא כאן לבד? קרה משהו?" שאלתיכשנכנסתי למשרד שלו. מבט מהיר הראה שהוא באמת היה לבד.

*תקראי את ההודעות הקודמות תביני.*
"מה קרה לאופטימיות של אתמול? למה את ישר דואגת? אולי תתחילי בשלום?" עניתי בצחוק. היא נראתה מצוין. הדיכאון מאתמול עבר, והיא הייתה מלאת חיים ומרץ. "לא קרה שום דבר. באתי בשביל קצת נוסטלגיה המקום הזה שונה כל כך כשאתה כאן לבד. חוץ מזה אל תכשחי שאני יכול שלאול אותך בדיוק את אותה שאלה."

" לא שוכחת עניתי בחיוך. 'לפחות שום דבר לא קרה'. "ואני מבינה למה אתה מתכוון. המקום בדרך כלל מלא באנשים, ועכשיו הוא פשוט... ריק. אפשר להבין למה נוסטלגיה" אמרתי. "רגע נוסטלגיה? אתה מתכוון שראית את המעבדה כשהיא הייתה חדשה?" שאלתי בבלבול. ראי ראה את המעבדה בימיה הראשונים?

" לא ידעת?" שאלתי בצחוק. "הייתי אסיסטנט של צוות המחקר הראשון שהקים את המעבדה. התחלתי בדיוק כמוך, בלי עבר ועם הרבה פוטנציאל. רק שאני התחלתי בגיל שמונה, ולי היה יותר מחצי שנה לחיות."

"אתה רציני?!" שאלתי בהלם. "גיל שמונה?! וחצי שנה לחיות?! למה?" שאלתי. זה היה כל כך לא מתאים לו, ואולי דווקא בגלל זה כן.

"לי היו תשע שנים לפתח כישרונות ולהגיע למצב הזה. מאז שקיבלתי אותך עברה בערך חצי שנה ונשאר לך עוד שבוע. לך היה חצי שנה לפתח כישורים ואז תמותי בקרוב. לי היו תשע שנים. ולמרות שאני גאה במעבדה, היא לא ההישג הכי גדול שלי."

"אם לא המעבדה, מה כן?" שאלתי אותו בבלבול. בדרך הייתי יודעת הרבה דברים על אנשים והם לא היו יודעים על כך. מסתבר שעל ראי אני לא יודעת כלום.