One Week- השרשור

"את יודעת מה, את פשוט לא מצליחה לעשות את הקישור" פרשתי מעט את כנפי ונתתי לה לעשות 1+1 . "אני זוכר איך בהית בהן בראיון העבודה"

"טוב, זה בגלל שזה פשוט מדהים. גם לחבר כנפיים לגוף בצורה טבעית, גם לדאוג שהן יהיו חזקות מספיק כדי שתוכל לעוף איתן, וגם לגרום להן להיראות כמו כנפיים אמיתיות לכל דבר" אמרתי, מובכת מעט. 'איך הוא זוכר את זה?'.

"באותו היום ראיתי מולי את עצמי בגיל שמונה שוב. שאיפות גבוהות ופוטנציאל עצום לממש אותם. ראיתי את הניצוץ בעיניים שלך. אחד הדברים החשובים בכל עבודה ובמדע בפרט. ציפיתי שתגיעי רחוק... עד תקרית סוף העולם." המספרים שעל הקירות ירדו ל86.

*דרמטי*
"בוקר טוב," אמרתי לאמא כשענתה לי.
"בוקר טוב, יפה," היא אמרה בחיוך. "אין לך עבודה היום?"
"שום עבודה, סוף העולם מגיע בעוד שישה ימים," הזכרתי לה בחיוך.
"נכון, נכון," היא לא לקחה קשה את העובדה הזאת. היא הייתה איתי בדעותיה, לבלות כל שנייה עד המוות.
תוך כמה דקות סיכמנו שאחרי מקלחת טובה ומרענן אלכוהול אנחנו נוכל לצאת ליום שלם של פינוקים. יש לנו מספיק כסף כדי לבזבז על כל מה שאי פעם רציתי במשך השבוע הקרוב.

"מה המספרים האלו?" הצבעתי על המספרים שעל הקירות. הם התחלפו הרגע מ87 ל86. "זה קשור לסוף העולם?" הייתה לי את ההרגשה שזה באמת קשור לכך.

"היה לי משעמם הבוקר. זאת הספירה לאחור. ממאה לאפס. באפס יהיה הבום"

"אה... הבנתי.." אמרתי בשקט. לא רציתי לראות את המספרים יורדים...
*פרחים ופרפרים וקשת בענן!!!! ><*

*אני לא מאמין שאני משרשר בבניית אתרים*
"שישה ימים, צריך לחשוב על משהוא שמח יותר.... מה יש לך בתוכניות להיום?"

"שום דבר, מלבד התחייבות שלי בחמש. עד אז אין לי שום תוכניות" אמרתי אחרי שתי שניות מחשבה.

"ואיפה היית רוצה להיות היום?" שאלתי בחיוך. ""מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך"" ציטתי. בדרך כלל אני לא קשור לדת, אבל הציטוט התאים.

"בקשתי היא לראות את המקומות המופלאים ששרדו את השפעות האדם לפני שיעלמו מן העולם" אמרתי בחיוך.

"חכי פה שניה, אני כבר חוזר" ראיתי את ההפתעה על פניה. היא לא חשבה שהייתי רציני. אחרי חמש דקות של טלפונים חזרתי ואמרתי לה. "בואי, יש לנו מטוס לתפוס." היא הסתכלה בי במבט מזוגג. "אני אקח אותך שק קמח לשדה התעופה, זו הדרך שהכי נוח לי לעוף בה" המומה, היא עלתה על גבי.

"רגע, לאן בדיוק אנחנו טסים???" שאלתי. 'הוא לא אמר לאן המטוס....'.

"לשדה התעופה הבין לאומי. משם הפתעה. אשתדל להחזיר אותנו עד חמש, אבל זה יהיה קצת דחוק." ראיתי שהיא נבוכה אז העמסתי אותה על הגב. "תחבקי אותי חזק טוב?" שאלתי ובלי לחכות לתשובה התחלתי לנףפנף בכנפיים ולעוף. "איך ההרגשה?" שאלתי אחרי שנתתי לה קצת זמן להתרגל. "זה, זה מדהים" היא ענתה. אחרי עשר דקות נחתי בכניסה לשדה התעופה, אחרי צלילה קטנה. הלכתי לאחת הקופות ודברתי עם המוכרת. שער E7 עוד שלוש דקות. "בואי "מרתי לבוני. "זזנו"

"אני צריכה הפסקה!" קראתי לאמא שלי אחרי שעברנו על חצי מהחנויות בניו יורק.
"תעמיס על המכונית, ג'ון," היא דיי התעלמה ממה שאמרתי. הרובוט ציית מיד ופנה לסחוב את כל השקיות שמילאנו בחנות האחרונה לתוך המכונית של אמא שלי.
"העקבים האלה הורגים אותי, אמא," התחננתי אליה שתפסיק.
"כדי להיות יפה, אישה צריכה לסבול," היא אמרה שוב. שוב.
"למה לסבול כשאפשר להזמין את המעצבים אלינו הביתה ובמקום להסתובב בכל ניו יורק, להביא את כל ניו יורק הביתה?" שאלתי, לא מבינה. היא צחקקה.
"כנראה שאת צודקת. נעצור לארוחת צהריים בבית המלון הקרוב ונחזור הביתה." היא הבטיחה.

*פינוקי*
עלינו על המטוס. קולו של הקברניט נשמע ברמקול "נוסעים ייקרים ברוכים הבאים לטיסת אקספרס 739 לשדה התעופה המרכזי, ברזיל. טיסתנו תיערך כ35 דקות, נא הישארו ישובים במקומותיכם במשך כל הטיסה. במקרה של בעיה ניתן לקרוא לדייל הנמצא בקדמת המטוס. אני מאחלים לכם טיסה נעימה." ראיתי את המבט המאושר של בוני וחייכתי. רואים שהיא מעולם לא יצאה מארה"ב.

"ברזיל?! מה נעשה בברזיל?!" אמרתי בהפתעה גמורה. 'אין מצב שברונו יאמין לזה אם אני אאחר! זה פשוט יותר מדי.. מדהים!!!' חשבתי בהתרגשות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי מחוץ לארה"ב, ובנסיבות כאלו, אין דבר שיכול היה לשמח אותי יותר.

היא הייתה מופתעת מאוד אבל רעדה מהתרגשות. "אל תדאגי. נחזור עד חמש. חיפשתי את המקום הכי קרוב" המטוס המריא. "אנחנו הולכים לפיסת טבע נטולת מעשה ידי אדם"

*D=*
עצרנו באיזה מלון יוקרתי שלא הצלחתי לבטא את שמו.
אמא שלי ניסתה לברר אם יש איזשהו גבר מיוחד בחיי. היא רוצה לדעת שכשאמות, אמות מאושרת.
"אני מאושרת גם בלי מישהו ספציפי," עניתי בתגובה.
"לפי הטון שלך הייתי אומרת שיש מישהו ספציפי," היא אמרה בחיוך. זה היה הזוי, כמה שהיא חושבת שהיא מכירה אותי טוב.
"בערך," אמרתי בלי להתחייב.

"אתה רציני?! ללא שום מעשה ידי אדם?! אני כבר רוצה להיות שם" אמרתי בהתרגשות. זה היה דבר נדיר בימינו.

"תגלית שלי ושל עוד שני חברים, מקום שהאדם לא מכיר, ולכן לא שינה. תבטיחי לי שלא תגלי על זה לאף אחד, אחרת תוך שניות זה הופך להיות אתר נופש מצועצע"

"זה שמור איתי עד לנשמתי האחרונה" אמרתי ברצינות. לא התכוונתי לספר בכל מקרה, זה היה יותר מדי נדיר, וידעתי מה בני האדם יעשו למקום ברגע שיגלו אותו.

כמובן שהיא ניסתה לדלות מידע על זהות האדם הזה, אבל אני הבת שלה, ואני יודעת בדיוק איך להתחמק ממנה...
"את יודעת מה בא לי עכשיו?" שאלתי לפתע.
"כן, יקירה?"
"מוסיקה. בואי נלך לאיזשהו מועדון אחרי הארוחת-צהריים המאוחרת הזאת, נשמע קצת מוסיקה חיה," אמרתי בחיוך והיא הסכימה מייד. מי כמוה אהב להפגין נוכחות מול אנשים שעומדים להיות מפורסמים.
*ועכשיו אני אשתוק עד שתחזרו =]*

*ואני כבר חיכיתי לסנן אותך בנייד XD*

ירדנו מהמטוס ולקחנו מונית לחוף. הנסיעה במונית לקחה רק חמש דקות ועמדנו על חוף רגיל. שאלתי אותה אם היא צריכה משהוא לפני שאנחנו הולכים, כי מהרגע שנצא לא יהיה לנו מגע עם העולם. היא אמרה שהכל בסדר ואילו אני קפצתי וקניתי לנו בגדי ים. "למקרה שנרצה לשחות קצת. יש שם חוף יפה. העליתי אותה על גבי שוב ונסקנו מעל המים. לאחר זמן מה ראיתי את ההר המוכר מולי. "זה קשור איך שהוא למקום?" היא שאלה. "ריחפתי באוויר למרגלות ההר. "טוב קחי נשימה עמוקה ותחזיקי" אמרתי וצללתי ישר לתוך המים. המים היו קפואים. לאחר עשרים שניות במים יצאנו חזרה לחוף בצד השני. "זה מדהים" היא אמרה ולא הוסיפה. "ההר הוא בעצם מכתש שהדפנות שלו התחברו למעלה וייצרו מין כיפה שאף אחד לא יודע שהיא קיימת. עדיין יש אור שמש שנכנס מכל מני פתחים אבל המקום לא אפשרי לכניסה מלבד הדרך שבה עברנו. את מוזמנת לעשות סיור באי הקטן פה. קחי בחשבון שהחיות לא מתורגלות בבני אדם ויש סיכוי טוב שיתקרבו אליך. אל תפגעי בהן"

לא עניתי, פשוט הסתכלתי בפה פעור על האי. 'מדהים' הייתה המילה היחידה שהייתי מסוגלת לחשוב. התחלתי להסתובב באי, וראיתי בעלי חיים שמעולם לא ראיתי כמותם במקומות ידועים לעולם. 'וואו'. אחרי שעתיים בערך חזרתי לחוף.
"זה פשוט מדהים. איך גילית את המקום הזה???" שאלתי את ראי כשמצאתי אותו.
*אין לי ראש יצירתי בכלל.... *