One Week- השרשור

"נרגעת?" שאלתי, כשבעצמי הייתי יותר רגועה.

אני?" שאלתי, כאילו היו עוד המון אנשים בחדר. "כן, נרגעתי." אמרתי וסירקתי את שיערי באצבעותי- הנחתי שהוא נראה נורא.

"טוב, אז עכשיו אפשר לדבר כמו בני אדם, או מה שנשאר ממנו" אמרתי והשפלתי מבט בידיעה שאני מדבר בעיקר על עצמי. "נשארו לנו עוד ארבעה ימים, לא צריך לבזבז אותם על וויכוחים חסרי טעם." הסתובבתי אל דניאל. "את מוזמנת להישאר כאן בינתיים. קחו שתיכן בחשבון שהעובדה שעדיין יש לנו חשמל נרשמת לזכות חסכנות קיצונית. אל תשתמשו בהרבה חשמל. אנחנו צריכים אותו.

חוקים, חוקים ועוד חוקים...
"אין בעיה," מלמלתי בשקט והמשכתי לסרק את שיערי. העברתי את מבטי בין בוני לאוריון. מעניין אם הם כבר עושים את זה? מה אכפת לי , בעצם? ממילא אין לי שום סיכוי איתו. הצצתי אל מחוץ לחלון. עכשיו רק להעביר את הזמן עד הסוף...

*ראי, לא אוריון*
היא סרקה אותנו במבט מוזר. אולי טיף טיפה אשם. משהוא לא ברור. עזבתי את שתי הבנות בחדר ליישב את הבעיות שלהן בעצמן וירדתי למעבדה. מחשב בודד נותר עובד שם, עמוס חישובים.

*חח נכון*
"אז..." ניסיתי להתחיל שיחה, אבל נראה כי בוני לא מעוניינת. המשכתי לבהות אל מחוץ לחלון. כדאי שיגיע כבר הסוף, כי אני משתגעת.

בהיתי בחלון כמו דניאל. חשבתי על הסוף. ארבעה ימים. 'בקצב הזה אני אתאבד...'. חשבתי אולי לנסות להיפטר מהתיעוב שלי לדניאל. שאמות טהורה לחלוטין, כמו שרציתי בגיל ארבע. נשארתי להרהר בשאלה הזאת דקות ארוכות, עד שלבסוף נרדמתי ברוגע.

יצאתי מהחדר כשבוני נרדמה. התחלתי לטייל במעבדה, ללטף ברכות את כל המחשבים שפעם היו כל עולמם של המדענים ששילמתי בשביל עבודתם. התיישבתי בכסא אחד והסתכלתי על כל הכפתורים הצבעוניים שכולם פה, חוץ ממני, ידעו לתפעל.

יישבתי מול המחשב האחרון. בלי יותר מדי ציפיות. בוהה במספרים המרצדים על המסך. מדי פעם מקליד משהוא ומחכה לתגובה. אחרי זמן מה שקעתי לזה כל כך שלא שמתי לב לדניאל שנכנסה.

"פישלתי בגדול, מה?" שאלתי. ראי קפץ והסתובב אחורה.
"הבהלת אותי לרגע," הוא מלמל וחזר להסתכל על המחשב, מתעלם ממה שאמרתי.

שקלתי להתעלם בהתחלה. בסוף החלטתי שאחרי מה שהיא עברה צריך להתנהג אליה כמו שצריך. "האמת היא שקצת יותר ממה שאת חושבת. אבל כן. אפשר לנסח את זה ככה." היא הביטה אליי במבט שואל. "היה לי תוכנית להרוויח לעולם עוד זמן. לא רציתי לטפח בכם תקוות אז לא סיפרתי. עכשיו אין לנו חשמל ככה שהסיכוים נהיו אפסיים. המחשב הזה עובד לבדו שעות נוספות במטרה להציל אותנו." היא פלטה "אה" סתמי, לא תופסת את מה שאני אומר. "לא משנה. אין טעם לזרוק האשמות. הרבה מנהיגים גדולים שינו את פני העולם בהתאם לדעותיהם האישיות. את צריכה להיות גאה שאם היו עוד ספרי היסטוריה, בטח היית מופיעה בכולם. עכשיו צריך להתרכז באיך מבלים את ארבעת הימים הנותרים. חבל על כל דקה."

"הייתי רוצה לתקן... איכשהו.. הכל," אמרתי במשפט מקוטע שכזה. "אם עוד אפשר לתקן משהו."

"חשבתי... רציתי... ניסיתי... נכשלתי... לתקן כבר אי אפשר. עכשיו חובתינו לחיות" אמרתי. כיביתי את המחשב האחרון. ונעמדתי מול דניאל, מיישיר לה מבט לעיניים. פרשתי את כנפיי סביבה לחיבוק חם, תפסתי בידיה ונשקתי לה קלות על השפתיים. היא התקרבלה בנוצות החמימות ומשכה אותי חזרה אבל ניתקתי עצמי ממנה בעדינות.
"יש לי מתנה אחרונה בשבילכן." הלכתי לירכתי המעבדה. התחלתי להקיש קודים סודיים אחד אחרי השני כדי לפתוח את עשרות המנעולים והדלתות. דניאל הביטה בי בסקרנות מה. "זה יהיה נחמד אם תקראי לבוני בשבילי בינתיים" אמרתי לדניאל. היא עדיין נראתה מעט מסוחררת ממקודם, אבל היא עלתה למעלה לקרוא לבוני. לבסוף הגעתי לזה. בוני ודניאל נעמדו מאחורי מביטות בסקרנות. שלחתי את ידי לתוך הארון ושלפתי משם זוג כנפיים שמזכירות את שלי רק יותר אלגנטיות וצבועות בשני עז. "דניאל" אמרתי. "הכנתי שלושה זוגות של כנפיים כאלו. שניים היו נעולים פה כל השנים. סוף העולם עוד ארבעה ימים ואני מוכן לתת לכן את השניים הנותרים. אני מזהיר אתכן. זה מסובך להרכיב את זה ולוקח זמן ללמוד לעוף עם זה. חלק חסכתי לכן בכך שחיזקתי את השרירים באופן מלאכותי כך שהן יוכל להרים אתכן בפוטנציה. עכשיו השאלה אם אתן מוכנות לקבל אותן." פניהן קרנו מאושר. נתתי לדניאל את הכנפיים. היא עירסלה אותן בין ידיה וליפה את הנוצות החלקות. "הן יפהפיות. תודה." שלחתי את ידיי בשנית אל תוך הארון ושלפתי משם זוג כנפיים חומות שנראות בדיוק כמו כנפי עיט רק בגודל גדול יותר. "בוני" חייכתי. "הן אולי נראות פחות ססגוניות, אבל הן יעופו יותר טוב" היא חייכה "הן מושלמות, תודה" חייכתי. "תשכבו כאן על הבטן. אני ארדים אתכן ואעשה כל מה שצריך. כשתקומו אני אלמד אתכן לשלוט בזה. לילה טוב חמודות" אמרתי והזרקתי להן את החומר המרדים. התחלתי לעבוד...