One Week- השרשור

צלצול חד הבהיל אותי תוך כדי העיסוי המרגיע.
"ענה," הוריתי לסלולרי שלי. הולוגרמה של פניו של ציון *זיון P: חח סתם* הולוגרמה של פניו של דילן הופיעה מולי. הוא בדיוק עיבד נתונים כלשהם לגבי המחקר שעזרתי לממן באחד המחשבים שלו.
"דניאל, אני צריך להגיד לך משהו..." הוא אמר, הוא נראה קצת לחוץ.
"דילן, אני באמצע עיסוי. זה יכול לחכות?"
"אה.. כן, יש לי את כל הזמן שבעולם... שזה בערך.. שבוע," הוא אמר ונימה של פאניקה הצטרפה לקולו. בהיתי בפניו, המומה במקצת.
המעסה ברח מהחדר הגדול, מכסה את אזניו הכואבות מרוב הצרחות שלי.
"אפשר להחזיר את הווליום?" שאל דילן שידע להשתיק את הספיקר.
"מה זאת אומרת שבוע?! מה שבוע? מה אני אספיק לעשות בשבוע?!"
"דניאל, תרגעי, הכל יהיה בסדר... כלומר... אל תילחצי, את עלולה לחטוף התקף פאניקה ואז השבוע שלך יתקצר."
"אני אתן לך הכל. מה שתרצה, תגרום לזה להשתפר!" צעקתי עליו, וקמתי, ממהרת להתכסות במגבת, להתיישב על שולחן העיסויים.
"הלוואי שיכולתי. אני... אין יותר מדיי מה לעשות..אני.." הוא נכנס בעצמו לפאניקה. הושטתי את ידי ונגעתי בכתפו ההולוגרמית. הוא הניח את ידו על כתפו שהתחממה מעט מהמגע הוירטואלי שלי בה.
"אני צריכה להתלבש. תזעיק את כל הצוות למעבדה, ושיהיו שם אתמול!" אמרתי וניתקתי את השיחה.

ישבתי במעבדת המחקר של החבורה. שבוע הא? בונה הדורות הקודמים אצלנו מטומטמים. הם לא הצליחו לפתח תעבורה בין כוכבים, ובו בזמן החריבו את ארץ כאילו אין מחר. והחלק הכי גרוע שאני לא יכול לספר לכל שאר העולם כי זה יגרום כאוס כללי ואם לא אף אחד לא יאמין לי. שבוע. מה אני אעשה? אני יכול עכשיו לצאת עם כל הבנות שמחכות בתור ולהנות מהחיים כמה שאפשר. אבל זה פשוט לא אני. שבוע. איך אני אמצע את האחת שלי עד אז. ליידי דילן מדבר עם אחת מנותנות החסות שלנו, ילדה עשירה ומפונקת שנכנסה ללחץ אטומי לגבי תוצאות המחקר. לא צפוי, חשבתי בציניות. התבוננתי על המעבדה שסביבי. בתור אחד שגמר עם מאה בביולוגיה ביוטכנולוגיה ומחשבים הייתי פה מרכז העניינים כולם היו צרכים אותי פה להכל. פרשתי את הכנפיים שהרכבתי לעצמי בגיל חמש עשרה. הפטנט של איך לייצר איברים ולחבר אותם כך שיגיבו למחשבה שלך ועוד ממש יעיפו אותך עדיין שמור אצלי. אני לא רוצה להיות פה כשנותנת החסות תגיע. יצאתי מהמעבדה והתעופפתי לי אל הבית.

התלבשתי בבגדים שהביא לי הרובוט הפרטי שלי ויצאתי מהבית.
"הולכת לאנשהו?" אבי היקר תפס אותי בחנייה. פתחתי את דלת הבייבי שלי בנקישה. אני לא מאמינה שנותר לי שבוע להיות איתה. עד שהצלחתי להוציא עליה רישיון... "את בטוחה שאת לא רוצה נהג?" הוא אהב להתבדח בעניין.
"אני מסתדרת מעולה לבד, אבא... אני חייבת לטוס למעבדה, אני אחזור לארוחת הערב," אמרתי בחינניות והחלקתי אל תוך מושב הנהג.
'אוקיי... את המחוג הזה עד האמצע, את הידית הזאת שמאלה, לבדוק שאין ציפורים בשמיים... אוו, ממריאים." אמרתי בהתרגשות כשהבייבי שלי ריחפה באוויר. הגעתי לגובה המותר באיזור הפרוורים והנעתי את הבייבי שלי קדימה. הגעתי אל המעבדה בתוך שניות ספורות. איזה תענוג.

בגובה אלף רגל הנייד שלי צלצל. בהינד ראש הופיעה דמותו הלחוצה של דילן ומאחוריו עוד ילדה. "אה, ראי, אה, היא רוצה לדבר איתך. " הוא אמר. "שתקפוץ לי" אמרתי לו באדישות ועמדתי לנתק. הילדה כנראה שמעה מה שאמרתי כי היא התנפלה על המכשיר והתחילה לצרוח עלי שאני חייב לה משהוא בגלל הכסף שהיא משלמת. עצרתי אותה." את רואה את הכנפיים האלה? הם המצאה שלי ושוות יותר כסף ממה שתבזבזי ובזבזת בכל החיים שלך. אני מוכן להקציב לך 5 דקות מהשבוע שנותר וזה המון. נצלי אותן" בצלילה תלולה הגעתי חזרה למעבדה תוך חצי דקה.

"אנחנו צריכים לבדוק את הכל מחדש." אמרתי כשכולם הרימו אליי את פניהם. קולות של אכזבה והתקוממות מלאו את החדר. "אם יש טעות," המשכתי עם קול מעט יותר מוגבר. "ונקווה שיש טעות, כנראה שאחד המכשירים לא תקין, וצריך לבדוק את זה לפני שבאמת נעשה כאן צרות. אם אין טעות, שיהיה לכם סוף העולם שמח."

"עם כל הכבוד שלי אליך שהוא מועט למדי" אני אישית בניתי ו\או פיקחתי על הבנייה של כל המכשירים כאן. אין שום דבר לא תקין. הכול מתפקד חלק כמו הכנפיים שעל גבי. לבדוק את כל המכשור מחדש ייגמור את השבוע שנותר לנו ואני לא מתכוון לבזבז אותו ככה. יש עוד טענות מענות בקשות או שאני משוחרר?" "גברתי" הוספתי בטון ציני למדי מספר שניות אחרי.

"הגיע סוף העולם אז החלטת לסיים את שלך ברע, מה? כדאי שתחזיר את המילים שלך לפרופורציות, כי כל עוד לא הגענו לבית המשפט שממיין לגן עדן או גיהנום, לי יש סמכות עליך, ולא להיפך. מצד שני, אתה מדען מספיק טוב כדי שאוכל לסמוך על המילים שלך, אז... סוף העולם שמח לכולם. מסיבה הלילה אצלי בבית," קרצתי אליו. כמה שהוא התייחס אליי בזלזול, לא יכולתי לשנוא אותו. איך אפשר לשנוא חתיך כזה? "בואו צמאים."

הצלחתי להנחיל בילדה המפונקת הזאת קצת כבוד למישהוא אחר, יש תקווה. נראה מה נצליח לעשות במסיבה. לייתר בטחון בניתי בכמה דקות תוכנה שתריץ סריקה מהירה לטעוית הקלדה ובעיות בשורות קוד. כמובן שלא מצאתי דבר. לא שיקרתי לה. התעופפתי הביתה להודיע להורים שאני לא אהיה בבית הלילה.

'שבוע. אוי, מה אני אעשה בשבוע? יש כל כך הרבה דברים לעשות!' חשבתי בדאגה ברגע ששמעתי את תוצאות הבדיקה. 'איך אני אספר להורים? לחברים שלי, לכולם?! איזה מזל שאני לא צריכה לעשות את זה... אבל שבוע!' חשבתי שוב ושוב. לא יכולתי לצאת מההלם.
ככה ישבתי במסדרון מחוץ למעבדה, על הרצפה, בזמן שעשרות אנשים התרוצצו מולי. הם כולם היו עסוקים בבדיקה, במציאת פיתרון, ובמחשבה איך לעזאזל לספר זאת לעולם. העולם שעוד היה חי ומשכיל במידה מסוימת כמובן. חלקים מהעולם היו סתם בטטות טלוויזיה שלא עשו דבר מלבד לשבת ולשתות אלכוהול, ואחר כך להתלונן שהם בחובות. איזה מזל שהיו חלקים אחרים, שהם היו משכילים ביותר, אך משום מה חשבו שהגיעו לקצה היכולת בערך לפני 700 שנה, ולא פיתחו את הטכנולוגיה יותר. זה מה שקורה כשבבת אחת מפתחים את הטכנולוגיה, היו אנשים די מטומטמים במאה התשע עשרה.
למרות ים האנשים שגעש מסביבי, הרגשתי בודדה. כל אנשי המעבדה היו רציניים מדי כל שעות היממה, ולא פעם תהיתי עם מי אני יכולה להתחבר, עם כל האנרגיות והקופצניות שלי. הוריי כבר מזמן לא חיו באזור. לא היו לי אחים, וכל מי שלמדתי איתו פעם כבר מזמן ניתק עמי את הקשר. אפשר לומר שהייתי לבד. כל האנשים שעוד שמרו איתי על קשר רופף נחשבו מבחינתי לחברים שלי.
'טוב, מספיק עם המחשבות הדיכאוניות האלו, אני חייבת לצאת מכאן, יעדכנו אותי כבר בנייד' חשבתי, והרמתי את עצמי מהרצפה. התחלתי לעבור במסדרונות, עד שהגעתי לכניסה.
*שמישהו ייתקל בי, יש לי אנרגיות, ואני על שוקולד ^^*

שתיתי מבקבוק הוויסקוצ'י שלי מחוץ לבניים המעבדה, ליד הבייבי שלי, כשאחת המדעניות ברחה מהבניין בתקווה לחזור הביתה מוקדם יותר.
"לאן זה?" שאלתי. "עוד לא הגיעה אליי תשובה סופית," אמרתי וסיימתי את הבקבוק הקטן בלגימה אחרונה. האלכוהול שרף מעט בגרוני. שלפתי מהכיס תרסיס למסס את הטעם וריח הלוואי.
"

"לא עניינך ואני לא אחראית על מתן התשובות, אני רק אסיסטנטית" אמרתי בקרירות. מעולם לא חיבבתי את המפונקת הזאת. מלבד זאת, התעצבנתי על כך שמזכירים לי שאני אך ורק אסיסטנטית. מבחינתי זה היה רק שלב קטן בדרך להיות מדענית בראש צוות. טוב, כעת היה ברור שאני אמות אסיסטינטית. כל החלום התנפץ.

"אף אחד לא עוזב את הבניין עד שאני מרשה זאת," אמרתי במעט רשעות. הצלצול החד שלי שוב הבהיל אותי. אני חייבת להחליף אותו. "ענה"
"אין שום טעות," דילן אמר כשראי מאחוריו, מחכה שתסתיים השיחה.
"מעולה. לכו הביתה, נוחו, באחת-עשרה כולם אצלי. וראי?" ראי הרים את פניו להולוגרמה של פניי. "אני מחכה לראות אותך." אמרתי בחיוך. הוא הובך מעט. הצחיק אותי להביך כך אנשים. "טוב, שחרר אותם, דילן." ניתקתי את השיחה. "את יכולה לעזוב את הבניין," אמרתי לאסיסטנטית בחיוך.

"לא חשבתי לרגע שלא" אמרתי בציניות ועזבתי. 'עכשיו צריך להחליט מה לעשות קודם, אני בנאדם חופשי עכשיו, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה!' ניסיתי לשכנע את עצמי לחזור לקופצניות שלי, וכהרגלי, הצלחתי.

הלכתי למצוא את בוני.
ילדה בודדה שקיבלתי לעבודה לפני חצי שנה. לפי התיק שלה אין לה משפחה ללכת אליה ולא בן זוג. מצאתי אותה מתרחקת במהירות מהמעבדה.
"בוני, אני הכנסתי אותך למצב הזה, ואני אדאג שיהיה לך את השבוע הכי כיף בחיים שלך, את יכולה להתחיל בלבוא למסיבה הלילה. אני רוצה לראות את הילדה המפונקת אומרת לא." מחיתי דמעה מלחיה "יש לך לאן ללכת? אם לא את יכולה להתגורר בדירה שלי, אם את צריכה טרמפ למסיבה תודיעי לי טוב?"

בהיתי בראי שדיבר עם האססיטנטית הזאת. הוא התייחס אליה בעדינות ובחיבה. הלוואי שהיו מתייחסים אליי ככה.
"את רוצה אותו, מה?" דילן הניח את ידו על כתפי.
"לא היה מזיק לי לבדוק את היכולות שלו בשבוע שנשאר לי, כן," אמרתי באנחה. "אבל אני מניחה שיש עוד הרבה חתיכים בניו יורק."
דילן צחקק ואמר, "ככה אני מכיר את דניאל."

"זה בסדר, תודה, אבל אתה באמת לא צריך. זאת לא אשמתך שהגיע סוף העולם, גם אם לא היית מגלה את זה זה היה קורה. זאת לא אשמתך. אני אשתדל להגיע למסיבה היום('רגע, אין לי מה לעשות בכלל, נותר לי שבוע לחיות. הלו"ז ריק'), אני מתכוונת, אני אגיע. תפגוש אותי שם טוב?" אמרתי, קצת נבוכה. ממתי למישהו אכפת ממני?
*בוני סבלה מנתק במשך זמן ממושך מכל החיים שלה בשביל ללמוד ביולוגיה וביוטכנולוגיה, היא עשתה את הבחירות שלה, עכשיו היא מתחרטת על כך. אפשר להבין אותה, היא לא בדיכאון טוטאלי!! טוב, היא קצת מדוכאת, אבל זה לא מפריע לה בחיים, רק עכשיו ספציפית היא מרגישה ממש רע עם עצמה כי אין לה עם מי להיות בסוף העולם.
מהמסיבה אתם כבר תראו שהיא תהיה הרבה יותר מבסדר. לא לדאוג =]*

הייתי הראשון שהגיע לביתה. 10:55 בדיוק. דיקונות מוחלט שלימדו אותי מגיל צעיר. אין סיכוי שאני עושה טעויות טפשיות. אחד מהמשרתים שלה פתח אל הדלת. התוכל להביא אותי לדניאל? שאלתי ברשמיות לפי חוקי הטקס. הגעתי אל חדרה וראיתי את החיוך שלה. אולי מפונקת אבל יפה חשבתי לעצמי

"לא מאכזב אף פעם, מה?" שאלתי וקמתי מהמיטה המהודרת. "המסיבה בלובי בקומה הראשונה, לא היית צריך לבוא עד כאן." התקרבתי אליו מעט. "אבל טוב שבאת."

*סיימו את הסצינה, אני אכנס מתישהו באיחור אופנתי כי נרדמתי ולא התעוררתי בזמן P=*

נשארתי רשמי וקריר, התכסיסים המניים האלו נוסו עלי כל כך הרבה פעמים. זה לא הסוג שאני מחפש. אולי בשביל להנות מהשבוע האחרון. מי יודע? אולי עוד אצליח לשנות בה משהוא.
פרשתי את כנפי להניח לה לחבק אותי חיבוק ידידותי. נשיקה על המצח, לפי כללי הטקס. לא יותר.
"יש משהוא שאת רוצה להראות לי או שנרד ללובי?"

"חשבתי שתוכל לעזור לי עם המוסיקה," אמרתי בחיוך. בבת אחת התרחקתי ממנו מרחק ניכר ופניתי אל המחשב שלי, שהעביר למערכת למטה הוראות.

"אני מניח שאני יכול" אמרתי. "תני לי שתי דקות על המחשב" ישבתי לבנות תוכנה שתסרוק את להיטי המסיבות ותיצור רמיקס של כל השירים הללו. טוב בסדר, אז לקח לי שלוש דקות. ביג דיל. אספתי מיקס של השירים הכי נפוצים במסיבות. תעברי אליהם ותראי אם יש משהוא לא בסדר.

"מממ, אז ככה קוראים לשיר מהמסיבה ההיא..." אמרתי כשרפרפתי בעיניי על השמות של השירים. "ידעתי ממי לבקש עזרה," אמרתי בחיוך ענק. "תודה."

"מתי שתרצי. זאת אומרת בשבוע הקרוב" הנייד צפצף שוב. הצג קפץ על מול עיני. 17 הודעות חדשות. אוי נו לא מגיע לי שישי שקט אחד? רפרפתי על המספרים לוודא שאין שום דבר דחוף וכיביתי אותו. " אוף בן אדם לא יכול לקבל קצת שקט ופרטיות בימינו? שבע עשרה הודעות נו באמת."

התעוררתי על המיטה שלי עם הבגדים של העבודה.
"מה? כמה זמן ישנתי?" מילמלתי בעייפות. מבט קצר על השעון הראה 23:03.
"מה?! אני מאחרת למסיבה!!! אוי, מה אני אעשה.. אוקיי צריכים למצוא משהו ללבוש!! אוי מה אני בכלל אמורה לעשות?! שנים לא הייתי במסיבה!!! אאאההה!!!!!!" התחלתי לצווח בטירוף. לא רציתי לאחר.
אחרי התלבטויות קשות לבשתי משהו שבכלל לא ידעתי אם יתאים, אבל לכל מקרה הבאתי בגדים אחרים בתיק המתרחב הקטן שלי(תיק שנראה קטן אבל במציאות הוא די גדול). סידרתי את השיער איכשהו, ויצאתי מהבית ב-23:10.
נכנסתי מהר למכונית, ואחרי כמה דקות נסיעה(באוויר כמובן) הגעתי. החניתי את המכונית בערך באזור, והתחלתי ללכת. זה אולי היה מנהג עתיק ביותר, אבל כבר לפני מאות שנים גילו שזה בריא יותר לגוף ושזה לא מזהם את הסביבה, אז למה לא ללכת???
נכנסתי לתוך הבית המפואר והגדול. 'למה אני עושה את זה? אה כן, כי ראי ביקש ממני לבוא. וחוץ מזה, זו הזדמנות לחגוג לשם שינוי' חשבתי בעצבנות. כל דבר שהיה קשור לדניאל גרם לי לרצות להקיא. 'היא בנאדם כל כך אנוכי' חשבתי. 'לפחות עכשיו אני כבר לא עובדת בשבילה'.