One Week- השרשור

מצאתי את דניאל תוך שניות ספורות. כאילו שזה קשה למצוא אחת כזאת במסיבה. תמיד במרכז. היא הספיקה להיפטר מדילן. לא רע. גיחכתי. "יפה התכסיס שלך" היא אמרה. החלטתי שהלילה אני נהנה כמה שיותר. מחר אדאג לבוני.חוץ מזה, בשביל לשנות את דניאל אצטרך להתקרב אליה. "לא יפה כמוך, עניתי לה בגיחוך פלרטטני"

צחקתי, מטה את הראש אחורה מעט.
"אתה ממש ממש חומד כשאתה רוצה, מה?"

' נזרום איתה, ניתן לה לחשוב שהיא השיגה אותי, נראה מה יקרה, יאללה זורמים' חשבתי בגיחוך. "בשבילך משתדלים" אמרתי. "בואי לרחבה, יש שיר יפה עכשיו."

"הפנינה". זה היה השם של המועדון שאותו נהגתי לפקוד מדי ערב ולהופיע בו, עד שהתחלתי לעבוד במעבדה, ואז הייתי נמצאת בו פעם או פעמיים בשבוע. מיד כשנכנסתי אנשים זיהו אותי, וברונו, בעל המועדון, ניגש אליי.
"בוני!" הוא אמר וחיבק אותי. "כמה ימים לא היית כאן! אי אפשר לעבור שבוע בלי הנוכחות שלך פה. תראי כמה אנשים חיכו שתבואי!" הוא אמר, ואכן, ראיתי כמה וכמה פנים מוכרות של אנשים שבאו מדי ערב למועדון.
"הייתי עסוקה מאוד" אמרתי בנימה מסוימת של התנצלות. ברונו היה חבר קרוב של משפחתי, והיה בשבילי כמעין דוד.
"העיקר שאת כאן. מוכנה להופיע?" הוא שאל אותי, למרות שהתשובה הייתה ברורה.
"אחרת בשביל מה באתי?" שאלתי בציניות.
"את עולה עוד חמש דקות" הוא קרץ לי.
הלכתי לאחורי הבמה, וחיכיתי שהלהקה שניגנה תסיים את ההופעה שלה. 'אז, הנה אני שוב. אותה נקודה, אותו מקום, אפילו אותה שעה כמו בפעם הראשונה. אילו רק ההורים שלי היו כאן... 'חשבתי בעצב. חיכיתי כמה דקות, והלהקה סיימה את ההופעה שלה. חברי הלהקה עשו לי שלום כשהם ירדו מהבמה, וחייכתי אליהם. ידעתי היטב כמה זמן הם השקיעו בשביל ההופעה הזאת, הרביעית שלהם במועדון.
עליתי על הבמה, מוכנה עם הגיטרה. ראיתי את כל האנשים האלו, ולרגע חשבתי שראיתי את ברונו מדבר עם מישהי בערך בגילי בחמימות. 'מה קורה?' חשבתי. זה היה מוזר.
התחלתי לנגן, ובמהרה העניין נשכח ממני. נסחפתי עם השיר, ונרגעתי אחרי הלחץ מהבוקר. 'השבוע אני אופיע כל ערב במועדון. שיהיה לי זיכרון טוב ממנו' החלטתי בליבי. כשסיימתי את השיר, הרגשתי כבר במצב רוח מרומם יותר. ירדתי מהבמה האותה נימה ביישנית שהייתה לי מהרגע הראשון שהופעתי. הנחתי את הגיטרה לצד הבמה, וניגשתי לברונו.
"ברונו, אני חייבת ללכת עכשיו, יש משהו שאני צריכה לעשות" אמרתי לברונו, והוא הנהן לי לאות הסכמה, לא לפני שדחף לי ערימה של שטרות ליד. "לכל מקרה" הוא אמר.
התחלתי ללכת עד שהגעתי למכונית שלי, ואז התחלתי לנסוע לכיוון הבית של דניאל. 'המסיבה עוד לא נגמרה, והבטחתי לראי שאני אהיה שם ואיהנה. אני לא מתכוונת להפר את ההבטחה הזאת'.
החניתי את המכונית, ונכנסתי, הפעם מהכניסה הנפרדת. 'איטס שואו טיים' חשבתי. נכנסתי ללובי, לא מופתעת לראות את כולם באותו המצב שהשארתי אותם חצי שעה קודם לכן. כולם עדיין רקדו, שתו ודיברו. המקום נראה כאילו לא עזבתי אותו לרגע.

סיימתי את הריקוד השלישי עם דניאל. פורש הצידה כדי לנוח. מעיף מבט סביב הרחבה. כל האנשים מהמעבדה היו שם, חוץ מבוני. 'לאן היא נעלמה?' שאלתי את עצמי' היא פשוט לא מוכנה להיות בחברת דניאל. שתי הפכיות. אם מחר היא לא מתקשרת אלי... אני צריך לדבר איתה. ישבתי ליד הבר ודחיתי את הצעות השתייה. אני צריך להישאר שפוי אחרת דניאל הזאת עוד תחתוף אותי לאן שהוא

*מוחעחעחעחע D=*
המשכתי לרקוד עם מי שניסה להגיע אליי במשך כל הריקוד עם ראי. וזה היה תור ארוך מאוד. בסופו של דבר שלחתי אחד מהם להביא לי משקה והלכתי לנוח בצד.

לאחר כמה זמן, אחת הבנות הזמינה אותי לרקוד בצורה ביישנית למדי. הסכמתי, מה, שאני אתן לדניאל את כל הכיף? זה גרר אותי לשרשרת של הזמנות מכל הבנות במסיבה. אחרי ריקוד אחד עם כל אחת יישבתי לנוח שוב. זה מאוד מעייף לרקוד כל כך הרבה זמן ברצף.

*אוי החיים הטובים של שניכם...
בוני חזרה לשם דרך אגב. רק מזכירה לכם.*

"גם אותך הצליחו לעייף?" שאלתי את ראי שבדיוק התיישב על אחד הספות הנוחות. "אין לך איזה ממריץ?" שאלתי אותו.

"ממריץ?" שאלתי בעייפות. "את מתכוונת לאחת הגלולות האלה שמחזיקות אותך ערני? אני לא משתמש בכאלה. בדרך כלל אני ישן בשעות נורמליות ולא מתאמץ חוץ מהפעמים שאני עף. להזכירך אני צריך לקום לעבודה בבוקר" ראיתי על הפנים שלה שלא הבנתי למה היא התכוונה.

*אני מתכונן להיסטוריה. זה פשוט חופר. למה אני צריך לדעת שהם עשו את הצרכים שלהם בחצר ואחר כך ייבשו אותם ומכרו אותם בשוק? איך זה יעזור לי בחיים. תעשו לי טובה*

*תנחומיי. לא נורא, אתה תעבור את המבחן, יהיה בסדר, ותקבל 90+, וזה יהיה מעולה =]
אופטימיות היא לא מילה גסה. *

*מורג, זאת הנקודה שבה את דופקת כניסה לא? מחכים לך*

*אה מחכים לי???
כבר נכנסתי, אבל אני אכנס שוב ><*
נכנסתי ללובי, הפעם במצב רוח מרומם יותר ומוכן למסיבה. אחרי התדלוק מההופעה, הרגשתי שאני יכולה לחגוג כל הלילה.
כשנכנסתי הכל נראה אותו דבר-כולם עדיין רקדו, שתו, ודיברו. נראה היה כי לא עזבתי לרגע.

*טוב את זה כבר שמענו, לא לזה התכוונתי. תתערבי תיכנסי קצת בי ובדניאל, תפגיני נוכחות. זה שנכנסת זה לא משנה כל כך את רצף העלילה*

*איך אני מפגינה נוכחות?????
שאלה טובה. אני אקח כמה דקות לחשוב על זה......
-לאחר כמה שניות-*
הסתכלתי על כל מי שהיה שם. ניסיתי לראות עם מי אני יכולה עוד איכשהו לדבר. 'אה, הנה ראי' חשבתי שכזיהיתי את ראי יושב בצד, לא מודע לכך שלפחות שש בנות בוהות בו. צעדתי לכיוונו, הפעם עם ביטחון.
"תן לי לנחש," אמרתי, וראי הסתובב אליי. "התעייפת מכל הבנות שרוצות לרקוד איתך אז החלטת להעמיד פני עייף ולהתיישב?" המשכתי, בנימה של 'למה זה לא מפתיע אותי?'.

"בתור אססטנטית את מפגינה חוצפה לא קטנה" אמרתי וקמתי לחבק אותה. "לאן נעלמת לי באמצע, ומה גרם לך לשנות את דעתך?"

"דבר ראשון אני כבר לא האסיסטנטית שלך, מכיוון שכעת, טוב, אין לנו ממש מה לעשות, והחלטתי ללכת כי הרגשתי קצת... לא קורה לפה. אז הלכתי לאיזשהו מקום, נרגעתי, וחזרתי. אמרתי שאני אהיה פה ואיהנה, וזה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות" אמרתי, ורק אז הבנתי שאני באמת רגועה. 'זה השבוע האחרון של חיי. אני אנצל אותו מכל כיוון אפשרי!' החלטתי סופית.

ידעתי מתי אני לא רצויה. "אני הולכת לשם, כדי.. טוב.. אתם ממילא לא מקשיבים לי," מלמלתי וקמתי משם. עליתי לקומה השנייה כדי למצוא איזה כדור ממריץ, כדי לא להירדם באמצע המסיבה.

"תשובה לעניין" אמרתי. "עם גישות כאלו בטוח תצליחי בחיים שלך. טוב נו לפחות במה שנשאר" חייכתי. בוני נגשה אלי למרות שדניאל הייתה בסביבה וענתה לי בבטחון עצמי מופרז. יש לה תקווה.
לא הבנתי מה קורה איתי. השבוע האחרון של העולם ואני עסוק בלשנות אנשים. מעניין מה עובר עלי.
"את באה לרקוד?" שאלתי אותה ובלי לחכות לתשובה משכתי אותה לרחבה. בזמן הריקוד ראיתי אותה מתבוננת בכנפיים שלי. נכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותה, באה למשרד שלי לבקש עבודה. *מסך מתעמעם, מעבר לפלאשבק XD*
ילדה ביישנית יושבת מולי מבקשת עבודה כאסיסטנטית במחקר. אין לה רקע במדעים, אין לה משפחה או קרובים גרה לבד. לא מפסיקה לבהות בכנפיים שלי. אחת ההמצאות הגאוניות. כנפי ברבור שמחוברות לגוף ביולוגית, מונעות כמו כל שאר האיברים ומספיק חזקות כדי לשאת אותי ולפעמים עוד מישהוא. חסכו לי ולעולם הרבה פד"ח. אומרת שתוכל לעזור בכל דבר שייבקשו. ניירת וכו'. ראיתי שהיא ממש צריכה את העבודה אז מיניתי אותה לאסיסטנטית שלי, שאוכל לשים עליה עין ובו בזמן לוודא שהיא לומדת. לאור העובדה שאין לה משפחה, רציתי לספק לה תחליף, עבודה וקהילה במעבדה. לא יודע מה עבר עלי, שרציתי לקחת נערה מאפס ולהפוך אותה למדענית. ראיתי לה ניצוץ בעניים, ניצוץ שאומר, גם אני יכולה. *זהו חוזרים למציאות חברה*
עכשיו אנחנו רוקדים, כנפי סביבה, ואותו ניצוץ חוזר שוב, אני יכולה!

*יס איי קאן!!!!!! D=
וזה לא ביטחון עצמי מופרז, פשוט גישה הרבה יותר רגועה(אוקי זה ביטחון עצמי מופרז מודה ><)
אוך אין לי מה לכתוב. הלכתי לקחת שוקולד D=*
"מה יש? נראה כאילו אתה חושב על משהו" שאלתי את ראי. ראיתי שהוא כבר כמה שניות טובות לא מרוכז ממש.

"אליך" צחקתי. "זאת אומרת על הפעם הראשונה שנפגשנו, כשבאת לבקש עבודה. עשית כברת דרך רצינית מאז. למדת את כול הבסיס של המדעים התקדמת במעבדה בקצב מסחרר, קבר עמדתי למנות אותך לעוזרת האישית שלי ואז גמרתי לכולנו את החיים" גיחוך עלה על שפתי. "תסתכלי על כל החברה פה. לכולם הרסתי את החיים. אף אחד לא יודע מה לעשות. כולם בדיכאון, גם דניאל, ומסיבה קטנה לא תשנה את זה. אולי היה מוטב אם לא הייתי עוסה את כל ניסוי"

"ולגלות שזה סוף העולם בבום? אני חושבת שזה דווקא טוב. אני לא חושבת שאנשים היו בכלל מתחילים לנצל את החיים שלהם ונשארים בשגרה והיו מתים לפני שמימשו את כל המטרות שלהם. גם אם אנחנו לא רוצים שזה יקרה, זה יקרה, וטוב שאנחנו יודעים על כך. עכשיו זה הזמן לממש את כל המטרות שלנו, בשבוע אחד. זה קצת, אבל בסופו של דבר, זה מה שאנחנו צריכים לעשות" אמרתי ברצינות.

"ידעתי שאת יכולה להיות חיובית כשאת רוצה" חייכתי. "מה המטרות שלך שאת מתכוונת להשיג בשבוע הזה?"

"אני עוד לא יודעת סופית, אבל החלטתי לממש מטרה ישנה שלי. אולי אין לי הרבה זמן, אבל אני אעשה ככל שביכולתי להגיע כמה שיותר קרוב אליה" אמרתי. זו הייתה אחת מהמטרות החשובות שרציתי לעשות השבוע.

"גם לי יש מטרה ישנה להשיג. אני מתכוון למצוא את החת שלי. אני מאמין שיש אחת שמיועדת לי ואיתה אני אצא. אני לא הטיפוס שיצא עם בחורה שבועיים בשביל הכיף ואזרוק אותה אחר כך. זאת הסיבה שאני כמעט אף פעם לא תפוס. מחפש קשר אמיתי. אם אני לא אמצא אותה? לא חשבתי שזאת אופציה, אבל לאור תקרית סוף הועלם, אם אני לא אמצא אותה אני אצא עם זאת שהכי קרובה."