One Week- השרשור

"יכול להיות" עניתי בחיוך. הנייד שלי צפצף הודעת טקסט. עוד חמש דקות במעבדה היה כתוב. "אוי בוני, אני באמת מצטער אני חייב ללכת למעבדה. דברי איתי טוב?"

"קרה משהו?" שאלתי בדאגה. הוא נראה מוטרד.

"עבודה" אמרתי. "משהוא בלתי נמנע..."

"הבנתי... טוב, אני אדבר איתך אחר כך" אמרתי באכזבה קלה. רציתי שהוא יישאר, אבל עבודה זו עבודה, מי כמוני יודעת את זה.

"להודיע לתקשורת?!" דילן היה מופתע. "את ממש ממש מסטולה עכשיו, או שאת מדברת מתוך שינה?"
"זאת זכותם של אנשים לדעת, דיל. תחשוב שבאמצע סקס ממש נפלא מופיע פיצוץ ואז שני, או.. כמה שהם לא יהיו, הפרטנרים יתפוצצו אחד על השני. עכשיו תחשוב על מקרה יותר גרוע, של מישהו קבור בתוך העבודה כשלפתע פיצוץ גדול דוחס לו את כל התאים בגוף לריק. איך אתה היית מעדיף למות?" הוא השתתק לרגע. "טוב, לא כולם היו רוצים למות כמוך. וזאת הסיבה שמגיעה להם זכות הבחירה! הציבור חייב לדעת."
"אולי את צודקת, אבל תחשבי על הפאניקה שזה יעורר... וחוץ מזה, מי יאמין לחבורה של נערים שכולם לא עברו את גיל עשרים?" הוא שאל.
"חבורה של נערים שכבר אומנו להיות מדענים, דילן. אם הם חשבו שאתם מספיק טובים כדי להפקיד בידיכם את המדע, ונתנו לי אישור לממן כל זה, כנראה הם יודעים שאתם מספיק אמינים וכשירים כדי להגיד להם שחייהם עומדים להסתיים." אמרתי. "וחוץ מזה, יש לנו את הטכנולוגיה לצדנו."
"אני מניח שאת צודקת. אני אורה לכל המדענים להתאסף במעבדה," הוא אמר בייאוש.
"תן לי לדאוג לגבי התקשורת. ותזכור, אתה לא שואל אותם אם לפרסם את זה או לא, כי סביר להניח שרובם יתנגדו. אתה אומר להם. תזכור מי הבוס!" אמרתי והוא הנהן וניתק כדי להודיע לכולם להתאסף במעבדה. נכנסתי בחזרה לתוך המועדון, לדבר עם אמא שלי.
"כן, יקירתי?" היא שאלה. "אני עולה אל הבמה ממש אחרי הג'ייד הזאת," היא אמרה בחיוך.
"אמא, אני צריכה את הסלולרי שלך," אמרתי ישירות.
"מה העניין?" היא שאלה.
"זה עניין דחוף, בקשר למעבדה. את עוד תדעי הכל היום בעוד שעה בערך." אמרתי ולקחתי ממנה את הסלולרי שהחזיקה. יצאתי החוצה והתחלתי לחייג לכל העיתונים והכתבים האלקטרונים שהיו לה ברשימת אנשי הקשר.

דקה אחרי שנכנסתי למעבדה, הסורק האלקטרוני הודיע "שם ומס' עובד" "דילן, 135" "דחה אותו" פקדתי. הדלתות ננעלו, משאירות את דילן בחוץ. דילן דיבר מהאינטרקום. "ראי, כולם אמורים להגיע, דניאל מכנסת אספת עיתונאים, היא רוצה להודיע על סוף העולם." "מה?!? היא השתגעה, זה יפיל את העולם היום! כולם יפסיקו לעבוד וכל הרשתות והחשמל וכל השאר ייקרוס, יתחילו שואות בכל העולם! אין לה מושג איזה הרס הכרזה כזאת תחולל. אני כבר אמרתי לך ולכל השאר שאנחנו לא מכריזים." צעקתי עליו בתון תקיף. "כן, אבל..." אני לא אפתח את המעבדה, ואם היא תכריז על כך, אני אצא בהודעה הפוכה, ולמי אתה חושב שייאמינו, למדען שזכה בשלושה פרסי מדע עד גיל חמש עשרה, המציא דרך ליצור ולחבר רקמה ביולוגית חיה, או למפונקת נותנת החסות הא? עכשיו יש לי פה עבודה ואני רוצה לשמוע ממך שהסטת את דניאל."

אמא שלי עלתה לשיר, היא שרה כמה שירים שהזכירו לי נוסטלגיות. באמצע השיר הסלולרי צלצל.
"מי זה כבר יכול להיות?" התעצבנתי וראיתי את שמו של דילן. "ענה."
"דניאל, ראי נעל אותי כאן בחוץ-"
"מי הבוס? אתה או הוא? הגיע הזמן שפעם אחת בחיים שלך תעמוד על שלך ותזכיר לגאון הזה שהוא סך- הכל עובד כאן, עם כל הכבוד לאי-קיו הגבוה שלו. הוא סך- הכל סנוב מתוחכם שחושב שבגלל שהוא מצליח כל- כך בתחום המדע הוא יותר טוב מכולם. עכשיו, אני לא רוצה לשמוע שרק בגללו אתה עוצר את כל זה. אני כבר קראתי לתקשורת והם בדרך לשם. ואם הוא נועל אותך מחוץ לבניין זה יעשה יותר רעש. אז שיעשה אחד ועוד אחד ושיחליט מה הוא רוצה לעשות," אמרתי וניתקתי, לחזור להקשיב לאמא שלי שרה.

הסורק דיבר בשנית "שם ומס' עובד " "ארתור נירטרוי" נשמע הקול. "הכנס אותו, ודאג שדילן לא ייכנס. " אמרתי. כיביתי את תוכנת אחוזי סוף העולם. "שלום ארתור. הרבה זמן לא התראינו." אמרתי לו, מקווה בליבי שפינוקי תקשיב למה שאחרים אומרים לשם שינוי.

"כל העובדים הושארו בחוץ," דילן התקשר שוב. "ואחד הכתבים נכנס."
"אז תדאג שהכתבים האחרים יראו את כולם בחוץ, ותדבר איתם! תעקוף את האדיוט הזה, שחושב שהוא יודע הכל." אמרתי ושוב ניתקתי. הרתיח אותי איך אני צריכה לנהל שם הכל. הייתי מצפה שלבוס יהיה קצת כוח מעל העובדים שלו. אמא שלי סיימה לשיר. חיבקתי אותה כשירדה משם ואמרתי לה שהיא הייתה נפלאה.

ידעתי שמשהו לא בסדר. הרגשתי שראי מודאג כשהוא הלך למעבדה. גם ראיתי את דניאל הנפוחה ההיא מדברת בטלפון ברצינות. 'אני חייבת ללכת לשם'.
"ברונו, אני חייבת ללכת, תעלה במקומי את ג'ייד או את הלהקה!" אמרתי תוך כדי ריצה לברונו, ויצאתי מ"הפנינה". המעבדה לא הייתה כל כך רחוקה, כך שיכולתי ללכת ברגל. הלכתי מהר יחסית. הייתי מודאגת, והייתה לי הרגשה רעה, ובצדק- עשרות עיתונאים התגודדו מחוץ למעבדה.
"אוי זה לא...." מילמלתי, והתחלתי להידחף בין העיתונאים.
"בוני סודול 243" אמרתי מהר לסורק האוטומטי כשהוא שאל לשמי ולמספר העובד שלי. חיכיתי שראי ייתן לי להיכנס.

"הכנס אותה למחלקה הצדדית, דאג שאף אחד אחר לא ייכנס"
"שנייה ואני איתך" אמרתי לארתור. הרמתי מיקרופון ששידר מלרמקול סביב לבניין. 'זאת הופכת להיות מלחמה' חשבתי. "כתבים ועיתונאים נכבדים, אני מודה לכם שבאתם. כינסנו אתכם היום, כדי להודיע כביכול על סוף העולם שאנו מכירים, העתיד להתרחש בעוד שישה ימים לפי המערכות שלנו." ראיתי על המסך מה הולך בחוץ. כולם, כולל דילן נראו המומים ומבולבלים. המשכתי לדבר. "למרבה המזל, גיליתי כשל באחת המערכות שלנו, שכנראה השפיע על החישוב הכולל. אני עובד כרגע על תיקון הבעייה, ואכנסכם בשנית כאשר יהיו לי תוצאות אמינות ומדויקות. המשך יום נעים." דילן היה המום. "זה לא נכון, הוא משקר, המערכות תקינות, הוא יודע את זה" הוא צרח, אך נבלע בתוך המון העיתונאים.

פתאום שמעתי את הקול של ראי דרך הרמקולים שהיו מסביב לבניין. אחרי שהוא סיים לדבר, כל העיתונאים התחילו לשאול את עצמם שאלות בקול, אבל אחרי כדקה החלו להתפזר. הם אמנם לא חזרו למכוניותיהם, אבל נשארו בסביבה, לא צמוד לדלת.
התיישבתי על הרצפה ליד הדלת. זה אולי נראה מגוחך, אבל לא יכולתי ללכת להיכן שהעיתונאים היו, אחרת כשהוא ידבר שוב, אני לא אוכל להיכנס פנימה.

כשנשמע הצלצול השלישי מדילן החלטתי שזהו זה.
"אמא, קחי אותי למעבדה בבקשה," אמרתי בייאוש. "נראה שאף אחד לא יודע לעשות את העבודה שלו כמו שצריך." היא הסכימה מייד ועלינו לגג כדי להכנס למכונית. תוך מספר שניות כבר היינו בבניין המשרדים הגבוה שהיה המעבדה שלנו. חבורת עיתונאים התנפלה על המכונית ברגע שהם זיהו אותי בתוכה.
"מיס סטיבנסון, האם זה נכון שסוף העולם עומד להגיע?"
"או שיש לכם כשל במערכות?"
"מי דובר אמת?"
מליוני פלאשים הבהבו מולי וסנוורו אותי. שנאתי את זה.
"תנו לי להכנס בבקשה," אמרתי והם מייד פינו לי דרך. מיהרתי על העקבים הארורים האלה אל הכניסה לבניין. דילן אחד בידי.
"הם לא יתנו לך להכנס." הוא אמר, מיואש.
"אני רוצה לראות," אמרתי והנחתי את כף היד שלי על החיישן המתאים. "דניאל סטיבנסון, עובדת מספר 1," אמרתי והדלת מיד נפתחה. "בכל זאת, המקום בבעלותי. אני לא צריכה אישור של המדען הראשי כדי להכנס." אמרתי ונעמדתי בפתח הדלת, מורה לכולם להכנס. אם הוא הורס לי את העניינים, הוא יקבל הרס כפול.

השארתי את ארתור לבדו במעבדה. הוא יחכה. נכנסתי אל המחלקה שהכנסתי את בוני אליה. "מה שאמרתי לא נכון. אמרתי את זה כדי לגרש את העיתונאים. זה ייצור חורבן לאומי אם נכריז על זה. ודניאל עושה את זה כי אמרתי שלא. עכשיו אני בפגישת עבודה. יש משהוא דחוף שאת צריכה ממני או שאני יכול לחזור?"

"תחזור לפגישה שלך, אני אטפל בעניינים" אמרתי ברצינות. ראי חזר למעבדה. לפתע ראיתי את דניאל עם כל העיתונאים שהיו בחוץ.
"דניאל?! מה לעזאזל את עושה?! תוציאי את כולם מכאן!" צרחתי עליה. "הם יהרסו את המקום! אין להם חוש של כבוד, הם נמצאים פה רק בשביל הסקופ של מחר, לא אכפת להם אם הם ישברו דברים או לא!!!!" צרחתי עליה. אם בעבר שנאתי אותה, כעת סלדתי ממנה.

השארתי את דילן לפקח על כל העיתונאים ואת צוות המעבדה להשיב להם על השאלות. הלכתי למשרד שלי כדי לבדוק את כל קלטות האבטחה של היומיים האחרונים. ירדתי בחזרה אל העיתונאים ומסרתי אותם לעיתונאי הכי אמין.
"כאן נמצאות ההוכחות שזהו שקר, אם תסרקו את הקלטת של בוקר האתמול, תמצאו שאחרי סריקה ממוחשבת לא נמצאה שום שגיאה במחקר, ואם תבדקו את כל הקלטות של היומיים האחרונים, תראו שפרופסור ראי (לא כתבת שמשפחה?) טוען שהייתה שגיאה רק מתוך דאגה לכלל הציבור שעלול להכנס לפאניקה. לעזאזל, לציבור מגיע לדעת שעליהם לנצל את חייהם כבר מעכשיו, לא משנה כמה אנדרלמוסיה תתחולל כאן. הממשלה שלחה אותנו לבדוק כמה זמן ישאר לכדור הארץ לחיות, וביצענו את המשימה שלנו כמו שצריך. אז לאף אחד אין את הזכות להחליט שלציבור לא מגיע לדעת את תוצאות המחקר!" אמרתי וכתריסר עיתונאים, אולי יותר, הסכימו איתי בקול רם.
בוני הופיעה מהמעבדה הראשית וצעקה על כולם להסתלק.
"האסיסטנטית המצטדקת מבקשת שכולנו נצא מכאן. אין שום בעיה, לא צריך את המקום יותר. אנחנו את ההוכחות שלנו השגנו," אמרתי, מסתכלת עליה בשנאה כל הזמן הזה. יצאתי מהבניין, העיתונאים אחריי.

אחרי שעה יצאתי מהמעבדה, ומצאתי את בוני בוכה בחוץ. חיבקתי אותה. "יהיה בסדר, אל תדאגי." הבנתי שזו הייתה טעות לנהל את המעבדה תחת חוסת ממשלתית ופרטית. היה לי מספיק כסף לנהל אותה בעצמי.. שטות. אורות של שקיעה נחו על מנהטן. ממחר, נותרו לנו חמישה ימים, אולי פחות בגלל ההכרזה של דניאל, ואני מבזבז את הזמן בעבודה וריבים עם דניאל, במקום למצוא את האחת שלי. "בוני, אני כל כך מצטער" דמעה בודדה החלה לרדת במורד לחיי.

במשך שארית היום לא יכולתי לשמוע את הרדיו או את הטלויזיה יותר. הפנים שלי הופיעו בכל מקום, והקול שלי הושמע בכל פינה. אני חושבת שהפכתי לבחורה הכי מפורסמת בעולם באותו הרגע. נערה עשירה בת שש-עשרה שהודיעה הרגע על סוף העולם. ואף אחד לא נכנס לפאניקה. ממש כמוני, הם החליטו לסיים את העולם בחיוך. מי כמוני מכירה את העולם. את ניו יורק, לכל הפחות.
הוזמנתי לחמישים מסיבות הערב, והחלטתי שעד שאצא לכמה מהן, אנוח ואתנתק מהעולם. עשיתי משהו שלא עשיתי כבר המון זמן- כיביתי את הסלולרי שלי. הוריתי לרובוט שלי לא לתת לאף אחד להכנס לקומה שלי, ונשכבתי על המיטה, בוהה בתקרה במעט רגשות אשם.
לא התחרטתי על ששיתפתי את כל העולם במה שמגיע להם לדעת, אבל יכולתי לדמיין את השנאה בקולו של ראי בפעם הבאה שאראה אותו, ממש כמו השנאה שהייתה בקולה של בוני. שיהנו! אם הם כל-כך רוצים לשמור את סוף העולם פרטי שלהם כדי שלהם יהיה סיפור רומנטי למות איתו, שימשיכו לנסות. אני לא אתן שרק הם ידעו. למה רק להם מגיע לדעת? לא סתם הם ערכו את הניסוי הזה...
התהפכתי וקברתי את ראשי בתוך הכרית. נרדמתי תוך דקות אחדות.

"מה נעשה עכשיו? כל העולם כבר יודע על כך, ואם לא כולו, אז לפחות חלקו הגדול. עוד מעט החיים שהיו לנו עד עכשיו ישתנו לחלוטין. למה היא הייתה חייבת לספר??? למה???? זה רק גרם נזק עד עכשיו. למה היא לא מבינה את זה???" בכיתי. כבר תיארתי לעצמי את מחר-פריצות, חנויות ריקות, אין חשמל, כל בני הנוער בעולם ילכו להשתכר ו"להנות מהרגעים האחרונים", אנשים יתחילו להתנהג בגסות אחד לשני... העולם ייהרס יותר ממה שהוא כבר נהרס. והגרוע מכל- ידעתי שמה שאני מתארת לעצמי זה הכל באופטימיות.

"זה באשמתי, עשיתי הרבה טעויות. ממנתי את המחקר בעזרת אנשים זרים במקום מהכסף שלי, סיפרתי לכולכם, סיפרתי לדניאל."
" זה באשמתי עוד יותר משאת חושבת." אמרתי כשהיא פתחה את הפה לסטור אותי. "דניאל עשתה את זה בגלל שלא נפלתי ברשת שלה, בגלל שלא חיזרתי אחריה כמו אידיוט וירדתי עליה ועל ההתנהגות שלה היום ואתמול. היא התעצבנה עליי, והחליטה לנקום. אני אישית לקחתי לכול העולם חמישה ימים מחייהם. הרגתי את כולם בטרם עת. הייתי הורג את עצמי, אבל זה בכל מקרה ייקרה מחר. " 'ולא מצאתי ולא אמצא את האחת שלי' הוספתי בראש. עמדנו שנינו חבוקים ובוכים בזמן שהחושך התחיל לרדת.

"אל תאשים את עצמך. תזכור, במדע לכל דבר יש סיבה. גם אם כרגע המצב נראה רע, הוא ישתפר, אחרת זה לא היה קורה. אתה חושב יותר מדי על העולם, וגם אני. העולם בכל מקרה היה מגלה את זה במוקדם או במאוחר. עכשיו נשאר רק להשלים את המטרות שלנו. יש לנו קצת יותר מחמישה ימים. המטרה שלי עוד איכשהו פשוטה. שלך לא. אתה צריך להתחיל להתרכז בה. זה לא יעזור לך לשבת כל היום במעבדה. הגורל של העולם כבר נחרץ, אין דרך שתטפל בזה. לכן אתה צריך לנצל את הזמן שנשאר ולהשלים את המטרה שלך, כדי שתוכל למות ולנוח בעולם הבא בשקט" ניסיתי לעודד אותו, וגם אותי. כבר אתמול הבנתי שבשבוע הקרוב אצטרך להיות מאוד מאוד אופטימית.

"תודה בוני. אני חושב שאני אשן על זה. אם מחר אני אקום, אני אקום ליום יותר טוב" נתתי לה נשיקה על הלחי. "לילה טוב." אמרתי, והמראתי לכיוון הדירה שלי.

"לילה טוב" אמרתי בשקט, למרות שהוא לא שמע אותי. יצאתי מהמעבדה, והלכתי ברגל עד לדירה שלי. 'היום אני אלך לישון מוקדם. מחר אני אתחיל להנות מהחיים שלי, ולא רק מהופעות! ממחר אני אהיה ספונטנית!' חשבתי בהחלטיות. הכנתי לעצמי ארוחת ערב קלה, והלכתי לישון.
"לילה טוב עולם" אמרתי בחיוך, וכיביתי את האור. אחרי כמה דקות כבר הייתי שקועה בשינה עמוקה.

נשכבתי על המיטה באפיסת כוחות. עבר עלי יום קשה. נרדמתי כשאני חושב על בוני.

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שני.

חמישה ימים לסוף העולם.

התעוררתי בחמש בבוקר. הסטתי את הוילון שהיה תלוי על החלון ליד המיטה שלי, והאור החזק של הזריחה האיר את החדר. "בוקר טוב עולם!" אמרתי והתמתחתי ארוכות, ופיהקתי בקולי קולות מיד אחר כך.
מיד קמתי מהמיטה, והתחלתי להתארגן. אחרי רבע שעה, כבר הייתי במטבח, מכינה לעצמי את ארוחת הבוקר תוך כדי זמזום אחד השירים שלי. אכלתי מהר, והדלקתי את הטלוויזיה. איכשהו היא עבדה. 'כנראה הכריחו אנשים להמשיך לעבוד רק בשביל שיוכלו לשדר חדשות'. העברתי לאחד ערוצי החדשות. מולי ראיתי כותרת כחולה גדולה "סוף העולם הגיע!" שידרו כתבה על איך לנצל את הזמן שנותר. 'טוב, לפחות העולם אופטימי' חשבתי, וכיביתי את הטלוויזיה. תפסתי את המפתחות והפלאפון ויצאתי מהבית.
הרגליים שלי משכו אותי אל הפארק הקרוב. הוא עוד היה ריק בשעה מוקדמת זו של הבוקר, משאיר אותי לבדי לצפות בזריחה. 'אחח... זה הולך להיות יום טוב'. התיישבתי על אחד הספסלים ברוגע. הרגשתי טוב משום מה, גם אם זה היה סוף העולם.