One Week- השרשור

"טיול שורשים," אמרתי וגיחכתי. "למה אתה כל-כך מדוכדך?"

"כפו עליי עבודה השבוע" זה היה אמור להסביר הכל.

התקרבתי אליו. "תתפטר," אמרתי בחיוך. "אתה ממילא לא צריך את העבודה הזאת יותר."

"תאמיני לי שזה הדבר הראשון שחשבתי עליו. לצערי אני לא יכול. זו לא עבודה בשביל כסף, מין פרעון חוב שלי לחבר. בערך"

"אני חושבת שבריאות שלך חשובה יותר מהפרעון חוב הזה. אתה לאמתכוון לבזבז את השבוע האחרון שלך בעבודה, נכון?" הרמתי גבה.

"אני לא מתכוון" אמרתי. "אני חייב." היא עשתה פרצוף של אני מאוכזבת ממך. "יש דברים שלעולם לא תביני דניאל" אמרתי בחיוך.

עמדתי ליד הבר, שותה את כוס המים השנייה שלי באיטיות. רק לפני רגע הצלחתי לשכנע אנשים לא לבקש ממני חתימה או תמונה. נכון, הייתי אחת הזמרות המפורסמות בעיר, אבל לא הסכמתי לחתום לאנשים, להצטלם איתם או לעשות כל דבר בסגנון. שרתי בשביל עצמי מאז ומעולם, ולא התכוונתי להתחיל להתמסחר. נכון, זה היה קל, אבל ידעתי שאני עושה את זה בשביל עצמי, ולא בשביל כסף.
חיכיתי לרגע שג'ייד תעלה שוב. היא באמת הייתה טובה. במובן מסוים, היא הזכירה לי אותי כשהייתי קטנה, חסרת ניסיון וביישנית, מלבד העובדה שאז הייתי בת 12 והיא בת 16, בגילי.
סיימתי את כוס המים שלי, והתיישבתי ליד אחד השולחנות הריקים, מהבודדים שנשארו ריקים.

בוני ירדה מהבמה והלכה לשבת בצד. קרצתי לדניאל ההמומה והלכתי אל בוני. עמדתי לידה בלי ששמה לב. "אפשר חתימה?" אמרתי בקול ציני למדי. "לא אני לא חו..." היא התחילה אוטומאתית בלי לדעת עם מי היא מדברת. "ראי!?" היא שאלה בבילבול. "שלום סופרסטארית קטנה שלי, יכולת לספר מה היו ההתחייבויות הקודמות שלך, הייתי בא במיוחד"

"אבל לא רציתי להפריע לך בשבוע האחרון של חייך" חייכתי במבוכה והתנצלות.

חזרתי לאמא שלי.
"הוא קצת השתגע, בואי, נחזור הביתה." אמרתי, מפריעה לה באמצע שיחה עם אחת המלצריות.
"רגע, את לא רוצה לשתות משהו?"היא שאלה. "בחיי, זה ברונו?!" היא קמה ממקומה והלכה את הבאר, אל בעל המקום. הוא שמח לראות אותה, כנראה הוא לא התחלף עוד מאז שהיא הייתה שרה כאן.
"תני לי וודקה תות. ושיהיה חזק," אמרתי למלצרית והיא מיהרה לגשת אל הבאר לבקש את ההזמנה.

"זה בסדר, הייתי בישיבה, ולא יכולתי לעוף יותר, זה די קשה לעוף בשביל שניים, אז הלכתי ברגל ובדרך שמעתי אותך שרה... למה הלכת למדע? את שרה מדהים"

"כי מלבד השירה, מאז ומתמיד אהבתי מדע. הבנתי שאת השירה אני רוצה כתחביב ולא כמקצוע, אז חשבתי לנצל את היכולות שלי ולפתח את הצד המדעי שלי. אני לא מתחרטת על כך גם אם נשאר לי רק שבוע לחיות" אמרתי במבוכה קלה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השאלה הזו, אבל הפעם הראשונה שבאמת הייתה לה השפעה עליי. נותר לי פחות משבוע לחיות.

"עשה מה שלבך חפץ... אחת האמרות החשובות של ההיסטוריה האנושית. אני שמח שעברת למדע. אחרת לא הייתי מכיר אותך, ואת בן אדם נפלא מתחת לשכבות של הפסימיות השקטה" חייכתי, היא הסמיקה.

שמעתי ברקע את הקהל מוחא כפיים.
"אוי לא! אני עולה עכשיו! אני כבר חוזרת" אמרתי ורצתי מהר לאחורי הבמה, תפסתי את הגיטרה ועליתי על הבמה, כאילו לא קרה כלום. 'יש לי מזל שלמדתי איך להתמודד עם ריצות כאלו' נאנחתי בליבי.
התחלתי את השיר, שהיה אחד מהיותר מוכרים שלי. זה היה השיר הראשון שהופעתי איתו.

חייכתי. הסתובבתי לחזור לשולחן וראיתי את דניאל שותה משהוא עם הרבה אלכוהול על הבר, כמה אופייני. "דניאל, לשתות אלכוהול ו/או לקחת סמים כל פעם שמשהוא לא הולך איתי זה לא פתרון טוב. זה יחמיר את המצב. עד כמה שזה יהיה כואב לך לשמוע את זה, את צריכה ללמוד מבוני, להיות ילדה קצת יותר מותרבתת, פחות מפונקת וויותר חביבה על הבריות" חייכתי, היא חטפה שוק רציני.

*תמשיכו בשיחה, אני מחכה שתסיימו =]*

"שלום, יפהפייה," מישהו אמר כשחכיתי למשקה שלי והרמתי את מבטי לראות את הידיד הזה של אמא שלי, ברונו.
"היי," אמרתי בחיוך מעט מאולץ.
"זה נכון? את הבת של קלי? אתן כל-כך לא דומות," הוא חייך והתיישב לידי. "שתיכן יפהפיות, למרות זאת."
"תודה," אמרתי והמלצרית הגיעה עם הוודקה תות שלי, עם מטרייה צבעונית בתוך הכוס. שנאתי את המנהג הזה, לשים לי קיסם בתוך המשקה. מה הטעם? הוצאתי את המטרייה ולגמתי באיטיות מהמשקה.
"את יודעת שאמא שלך הייתה הכוכבת הראשונה של 'הפנינה'? אפשר לומר שבזכותה המקום הזה עוד קיים," הוא חייך אל אמא שלי שדברה עם עוד אחד מהעובדים הותיקים של המקום.
"לפי מה שהבנתי זה סוג של גמול, כי גם אני נמצאת כאן בזכות המקום הזה," אמרתי בחיוך.
"נכון, נכון... כאן היא פגשה את צ'אק..."
"צ'אק?" צחקתי. אני לא מאמינה שאבא שלי חי עוד בתקופת הכינויים המוזרים.
"כן, כן, איזה רומן סוער היה לשניהם-"
"אני מעדיפה לא לשמוע," עצרתי אותו והוא גחך.
"היא תעלה עוד מעט לשיר, את יודעת, למען הימים ההם..." הוא פנה להביט שבוני שחזרה לשיר.
"היא הקלי החדשה, מה?" שאלתי, מתכוונת לבוני.
"אפשר להגיד. מצפה לה עתיד גדול." הוא אמר.
"כן..." הרגשתי טיפה רע שלא הודענו לתקשורת שסוף העולם מתקרב. חשבתי על זה הרבה, ואולי כן מגיע לכל העולם לדעת שעליהם למצות את חייהם עד תום במשך ששת הימים הקרובים? לא שמתי לב שברונו נעלם ובמקומו ראי התיישב לצדי.
"דניאל, לשתות אלכוהול ו/או לקחת סמים כל פעם שמשהוא לא הולך איתי זה לא פתרון טוב. זה יחמיר את המצב. עד כמה שזה יהיה כואב לך לשמוע את זה, את צריכה ללמוד מבוני, להיות ילדה קצת יותר מותרבתת, פחות מפונקת וויותר חביבה על הבריות" הוא אמר במהירות וחייך.
"סליחה?!" הרמתי גבה. זועזעתי מהזלזול שבו הוא דיבר אליי. "ביום שארצה להיות כמו בוני אדע שהעולם נברא מחדש."

*די התעלמת מההודעה הקודמת...*

*הו, כתבתי אותה לפני שראיתי את ההודעה שלך... אוף, השקעתי בה XD
טוב, אני אערוך אותה..*
*ערכתי=]*

"אני חושב שאת מזלזלת בבוני. כדאי לך לנסות להכיר אותה יותר, האדם לא נקבע לפי מראה חיצוני את יודעת, יש בה משהוא מעבר לזה."
" חוץ מזה, את בכל מקרה צריכה להפסיק לסמם את עצמך כל הזמן, אחרת את מוצאת את עצמך על הספה בלי לזכור כלום" חייכתי.

"אני לא מזלזלת באף אחד, אני פשוט לא רוצה להיות כמוהה. "ואתה חייב להפסיק להתנהג כאילו אתה אבא שלי או משהו."

*סטיל ווייטינג......*

"ואם לא אכפת לך," אמרתי אחרי שהוא שתק לכמה שניות. "יש לי שיחת טלפון לעשות, אז אתה מוזמן להמשיך ולהעריץ את הילדה הכחושה הזאת, אני זזתי מפה," אמרתי בדרמטיות וסיימתי את הוודקה תות. השארתי שטר של כסף על השולחן ויצאתי מהמועדון.

'נו מילא...' חשבתי לעצמי. 'כהיא תתחיל להוריד את האף נדבר...' גיחכתי. בוני ירדה מהבמה. ניגשתי אליה בשנית. "אז, איפה היינו?"

"אני חושבת שדיברנו על כך שזה טוב שבחרתי לעסוק במדע כי אחרת לא היינו מכירים" אמרתי לאחר שנייה של מחשבה.