שרשור לי ולדני P=

"המרכיב הבסיסי לכל שיקוי..." כתבתי בכתב גדול. מה כבר אפשר לכתוב על המרכיב הבסיסי לכל שיקוי? עברתי במוחי על כל השיקויים המעטים שאי פעם הכנתי. מה היה משותף לכולם?
פתחתי את הספר שלי ודפדפתי. הוא הדיף ריח של חדש, והדפים היו חלקים וחדים בקצותיהם. פתחתי בהקדמה לספר, שבה הסבירו את כל חוקי המעבדה, אולי זה יימצא שם. המשכתי לחפש בספר עד שמצאתי משהו מעניין.
"שיקוי הפליקס פליציס... שיקוי המזל," חייכתי באיטיות. התחלתי לקרוא את המרכיבים של השיקוי. כמה דקות אחר-כך כבר הבטחתי לעצמי שיום אחד אכין את השיקוי הזה.
בסופו של דבר כתבתי על כך שהאש היא המרכיב החשוב ביותר בהכנת השיקוי, כי סטייה של מילי-מעלה מזו הנכונה בה אמור להיות השיקוי, יכולה להרוס או לבנות שיקוי מעולה.
את החיבור בשינויי צורה היה הרבה יותר קל, וסיימתי קצת לפני ארוחת הערב.

חזרתי לחדר קצת לפני ארוחת הערב. כשנכנסתי, דני כבר סיימה עם השיעורים, ועיינה באופן קצת מעורר חשד בספר הלימוד של שיקויים.
"על מה את חושבת?" שאלתי בסקרנות.
"כלום, סתם נזכרת בחומר שלמדנו היום" היא חייכה אלי. היה ברור לי שהיא משקרת, אבל העדפתי לא לשאול.
"את באה לארוחת ערב?" שאלתי אותה כבדרך אגב. "זה עוד רגע מתחיל".
"כן, מיד אחרי שאני אחליף בגדים" היא חייכה, וחשבה קצת בראש. אחרי כמה שניות היא תפסה את השרביט שלה.

ירדנו לארוחת הערב כשבדרך אני מחשבת איפה לשבת. הרי ליד מאט אני כבר לא אשב, ואני לא חושבת שמייקל ארצה שאשב לידו. כרגע הכי פחות מסוכן נראה לי לשבת ליד פרסי וויזלי או אוליבר ווד, שכל מה שעובר לו במוח זה כמה כדורים.
"בל!" מיילס נופף לנו משולחן גריפינדור. החלפנו מבטים.
"יש לנו ברירה?" שאלתי אותה בלי קול. היא נאנחה ופנינו לשבת לידו. מייקל עוד לא היה ליד השולחן, וכך גם מאט.
"איפה הילדים?" שאלתי את מיילס.
"אני חושב שמאט באיזו שיחה עם מקגונגל על משהו שהוא צריך לעשות בתור מדריך, ומייקל עוזר לאליסה בשיעורים בלחשים, היא לא הכי טובה בשיתוק," הוא אמר וניסיתי להיזכר מי זאת אליסה, שאצטרך לשנוא מעתה.
"היא איתנו בכיתה," אמרה בל והנהנתי במהירות.
"למה פרסי לא הלך עם מאט?" שאלתי, מצביעה בראשי כלפי הראש הג'ינג'י הבוער.
"אני שואל את עצמי את אותה השאלה כל יום, יקירתי. כל יום..."

"נו באמת, הוא לא יכול להיות עד כדי כך גרוע, הוא פשוט קצת..." ניסיתי להצדיק אותו.
"חרשן?" מיילס פלט, וצחק מהבדיחה של עצמו. ראיתי שפרסי אפילו לא שם לב לזה-הוא צעק על ילדים משנה שלישית שהתחילו להרחיף את אחת מקערות הפשטידה שהיו על השולחן.
"נו באמת, הוא רק שומר על החוקים. אם הוא חושב שזה מה שצריך לעשות, אין שום סיבה שנרד עליו, אלו החיים שלו" אמרתי וגילגלתי את עיניי. מיילס נראה קצת בהלם.
"אל תאמרי לי שנדלקת עליו" הוא אמר בהלם ואולי קצת קנאה.
"מה פתאום!" אמרתי, ונזכרתי בערב ההוא לפני חודש שראיתי אותו בהוגו'ס.
"טוב זה נשמע ככה. מי מגן על פרסי וויזלי?" הוא שאל מעט בגועל. הוא לא טרח להסתיר את העובדה שהוא לא חיבב אותו במיוחד.
"זה משנה?" דני פתאום אמרה. כנראה שהיא רצתה להפסיק את השיחה הזאת, ולעבור לנושא יותר מעניין. במחשבה שנייה גם אני רציתי לעשות כך.
"טוב, בואו נאכל מהר, הארוחה כמעט נגמרת" אמרתי כניסיון לעבור נושא, וכל אחד חזר להתרכז בצלחת שלו.

כשהורדתי את מבטי בחזרה אל צלחתי, שמתי לב למשהו שלא היה שם קודם. היה שם פרח סגול שניצוצות פרצו מבין עלי הכותרת שלו, ופתק מקופל לידו.
"דניאל," היה רשום שם בכתב מסולסל.
"קיבלתי מכתב," אמרתי בקול רם והרמתי את המכתב לגובה העיניים. פתחתי את המכתב לקרוא את תכנו, ומיילס ובל הציצו בי כדי לראות מה קורה.
[i] דניאל,
בשעות הבודדות שבהן הפנית אליי את גבך, הרגשתי ש[I]
זרקתי הצדה את המכתב, לא טורחת לסיים לקרוא אותו.
"באמת נראה לו שעם פרח יפה ומכתב שמתיימר להיות נוגע ללב הוא יצליח לגרום לי להתאהב בו?" גלגלתי את עיניי והרחקתי את כסאי מהשולחן הארוך, קמה ללכת משם. בל הסתכלה עליי במעט חשש. "אני שבעתי, אני אלך למצוא איזה ינשוף ביער האסור או משהו..."
יצאתי מהאולם הגדול והתחלתי לטייל בטירה בעלת המסדרונות המסועפים, פונה מדיי פעם. הגעתי למסדרון שבקצהו היה חדר שדלתו פתוחה מעט, אז נכנסתי.
"שלום?" שאלתי, לבדוק אם יש שם מישהו. לא שמעתי דבר מבעד לדממה. פניתי לבחון את הקירות עמוסי התמונות. בכל התמונות והדיוקנים היה משותף הפרצוף שמילא אותם. מלא ביופיו המרתק, ובגאוותו המשוועת. "אז זה המשרד של גילדרוי לוקהרט," הנהנתי באיטיות. "אולי אני אגנוב איזה תמונה לשים מתחת לכרית?" חשבתי בקול רם.
"אין צורך לגנוב," שמעתי קול מאחוריי וקפצתי בתגובה. זה היה, מי אם לא, פרופסור לוקהרט בכבודו ובעצמו, עם כל שיניו הנוצצות והשיער המושלם. "את יכולה לקבל תמונה שאסכים גם לחתום עליה, אם רק תבקשי."
"אין צורך, רק השתעשעתי עם הרעיון," אמרתי בחצי התנצלות.
"האומנם?" הוא חייך אליי חיוך של עליתי-עלייך. "אני מודה, אני מבין את החרדה הזאת של לדבר עם אישיות מפורסמת בפעם הראשונ-"
"למען האמת, זה ממש לא מפריע לי כמה מפלצות בנשי חיסלת או כמה קוסמים חסרי אונים הצלחת. אני מכבדת אותך בתור המורה שלי, וזה לא נראה לי יאה שאשמור תמונה שלך אצלי," אמרתי בתמימות ומשכתי בכתפי כששתי ידיי צלובות מאחורי גבי. הוא התקרב אלי מעט ודיבר בלחש.
"זה יכול להישאר בינינו," הוא אמר.
"באמת, אני מעדיפה שלא," צחקקתי בהתחנחנות והתקרבתי לכיוון היציאה.
"טוב," הוא חזר לטון ענייני. "ההפסד הוא כולו שלך. בפעם הבאה שתתגנבי למשרדי, תדעי שהתמונות החתומות נמצאות שם, במגירה. אפילו אקדיש לך אחת מיוחדת," הוא הסתכל על צד הגלימה שלי כדי לראות את השם הרקום. "דניאל שאנל."
"נשמע מצויין," אמרתי בחיוך מאולץ וברחתי משם.

"אאו!" אמרתי כשנתקעתי בראש של מישהו בפנייה לאחד המסדרונות. מסתבר שזאת הייתה דניאל. תפסתי אותה והלכתי איתה כמה צעדים בכיוון אקראי.
"איפה היית?! חיפשתי אותך בכל מקום אחרי שברחת מהאולם הגדול! קרה משהו?" שאלתי בדאגה.
"לא קראת את המכתב?" היא שאלה במבט של 'זה לא ברור?'.
"לא, זה שלך, למה שאקרא אותו??? מה זה?" שאלתי אותה בדאגה. היא נראתה ממש לא טוב.

"סתם כזה... מאט מנסה להשיג אותי בחזרה עכשיו, אז הוא שלח פרח עם מכתב..." משכתי בכתפיי. "לא ממש בא לי להיות איתו יותר."
"אל תתייחסי אליו, סתם טיפש. אל תתני לזה לבאס אותך..." היא אמרה ופתאום נזכרתי בפרופסור לוקהרט בחיוך.
"נחשי את מי פגשתי?"
"את רון וויזלי בדרך לקבור את עצמך?" היא שאלה בחצי חיוך.
"לא בדיוק. גילדרוי לוקהרט. והוא... יותר חתיך ממה שמתארים אותו," אמרתי והחיוך גדל.
"הוא סתם אדיוט..." בל נשפה הרבה אוויר.
"נכון... הוא חושב שאני מאוהבת בו עכשיו, כי התגנבתי למשרד שלו... בטעות... ואמרתי בקול רם שאני רוצה תמונה שלו," התחלתי לצחקק.
"כן, באמת מעניין איך הוא העלה על דעתו דבר כזה," בל צחקקה.
"יאללה, לא משנה... העיקר שעכשיו אני יודעת איפה התמונות החתומות שלי," קרצתי לה ותפסתי את ידה, הלכנו לחדר המועדון.

בזמן שהלכנו לא הפסקתי לחשוב על מה שקרה במשרד של לוקהרט לדני. 'אם הוא יעיז לנסות להתחיל איתה... אני אדאג שיעיפו אותו מהבצפר!' חשבתי בכעס. המצב הזה כבר לא נראה כל כך הזוי. 'אני אלך לדמבלדור בעצמו אחרי שאני אשיג ראיות, והסנוב הנפוח הזה יעוף מהבצפר! ואז יהיה טוב בבצפר! הם לא צריכים אותו! עדיף שיהיה בכל מקום אחר, לא כאן! מתחיל עם בנות... אוך, חבל שזה ספר.. אני לא יכולה לשנות כלום... אני אצטרך להתנקם בלוקהרט ולדאוג למחוק לו את הזיכרון כך שלא יזכור מכך דבר... אני אצטרך לחפש את זה בספריה..' חשבתי בהחלטיות. 'הוא לא יצא מזה שלם, הוא פשוט יחשוב שנכנס לסיבוב קצרצר ביער האסור...' חשבתי בשטניות. ברגע שחשבתי על השטן, נזכרתי במאט המגעיל הדוחה הזה שהיה לא פחות נפוח מלוקהרט. 'הוא כמו... מעין לוקהרט ג'וניור. חתיך שחושב שכולן מאוהבות בו ושהוא יכול להשיג את כולן בקלות! המפ!'. רק אז נזכרתי שדני קיבלה ממאט מכתב.
"דני?" שאלתי אותה, כשתספסתי את עצמי וראיתי שאנחנו כמעט הגענו.
"מה?" היא שאלה אותי באי הבנה. נראה שגם היא הייתה שקועה במחשבות שלה.
"חכי רגע," עצרתי אותה, והלכתי איתה כמה צעדים הצידה כדי שאף אחד לא יראה או ישמע, "תשמעי, את צריכה להתעלם ממאט, אבל אם הוא יתחיל להציק לך יותר מדי אז תדאגי להבהיר לו את המסר כמו שצריך" אמרתי, וכל מחשבה עליו העבירה בי גל חדש של גועל.
"אמרתי לך לא לתת לזה לבאס אותך נכון?" היא שאלה אותי, ורק אז נזכרתי במילים שלה. "אני יודעת את כל זה, וזה בדיוק מה שאני עושה. אני מתעלמת מהטיפש הזה, עכשיו גם את תתעלמי" היא אמרה בחיוך שהראה בדיוק מה היא חושבת עליו.
"עד כמה שזה אפשרי, הוא המעין מורה שלי, את יודעת..." גלגלתי עיניים. רק מהמחשבה על השעות שאני אבזבז בשיעורים האלו איתו הרגשתי רע עם עצמי.
"את תצליחי, אני יודעת שכן," היא חייכה, "עכשיו בואי נזוז!" היא אמרה, ומשכה אותי בחזרה למדרגות, משם לתמונה של האישה השמנה(תוך מלמול "ציפור כרבולת"), ומשם היישר לחדר המועדון. היו הרבה אנשים יחסית בחדר מועדון, ועם הכניסה הדרמטית מעט שלנו כמה ראשים הסתובבו. רציתי גלימת היעלמות משלי באותו רגע.

"דניאל!" מאט קרא לי מהקצה השני של חדר המועדון וטרק את ספר השיקויים שלו. התעלמתי מקריאתו והגברתי את קצב ההליכה שלי חזרה אל החדר. הוא תפס את זרועי ברגע שהנחתי את רגלי על המדרגה הראשונה של גרם המדרגות שהוביל לחדרי הבנות.
"מה?!" כמעט צעקתי בעצבנות.
"אני מצטער," הוא אמר והיישיר אליי מבט. הוא המתין כמה שניות לפני שהמשיך. "קראת את המכתב שלי?"
"לא," אמרתי בישירות והסתובבתי, אבל הוא עדיין אחז בזרועי בחוזקה. הסתובבתי אליו שוב בחוסר סבלנות.
"אני באמת מצטער, אין לי שום כוונה להיות עם אף אחת מלבדך," הוא אמר והושיט את ידו לגעת בלחיי, אבל הסטתי את ראשי.
"אין לי שום כוונה להיות איתך," אמרתי באכזריות ומשכתי את מרפקי אליי. הסתובבתי שוב ועליתי אל החדר.

"זה בגלל שאין לך בושה להתחיל עם כל אחת שאתה רואה!" אמרתי בבוז.
"אני לא!" הוא קרא במחאה, אבל נראה קצת מבולבל. 'תפסתי אותו'.
"באמת. אתה לא מכיר את דניאל, איך אתה יכול לומר שאין לך כוונה להיות עם אף אחת אחרת? רואים שאין לך עניין בה, היא רק בובת המזמוזים שלך, לא? כולן ככה בשבילך!" אמרתי בתוקפנות.
"לא הן לא! מה את בכלל יודעת עלי?!" הוא תקף בחזרה. הופתעתי קצת.
"יותר משאתה חושב שאתה יודע על דניאל!" התלהטתי, ופרצופי נעשה ורדרד. ידעתי שתוך כמה שניות הוא יעשה אדום כמו השיער שלי.
"אני לא חושב, אני יודע!"
"דו יו?*אנגלית כל כך יותר טוב מעברית* אתה לא מכיר אותה, אתה רק מנצל אותה כמו שניצלת את כל השאר!"
"ואם כן, מה תעשי?" הוא שאל בתחכום.
"אני אדאג שזו תהיה הפעם האחרונה שתעשה זאת בחיים שלך" סיננתי, ועליתי במדרגות. רק אז שמתי לב שכל האנשים בחדר המועדון הסתכלו עלינו.

שכבתי על המיטה שלי וגרמתי לניצוצות זהובים לצאת מהשרביט שלי ולרחף באוויר לכמה שניות.
"שמעתי את הצעקות עד כאן," אמרתי כשבל נכנסה עצבנית אל החדר וחיוך קטן עלה לי על הפנים.
"כן, אני לא מחבבת אותו במיוחד..." היא מלמלה בתשובה.
"מבינה אותך לגמרי, יקירתי. אבל אל תשכחי שהוא בערך הבעלים של בית הספר הזה. אם הוא אומר משהו, אין לאף אחד מילה נגדו. אין פלא שהוא התעצבן כל כך על זה שהעזת לצעוק עליו." אמרתי וניצוץ ארוך נורה מקצה השרביט שלי ויצר צורה של מעגלים בגדלים שונים באוויר. "הוא אמור להיות הנין של הדוד של דמבלדור או משהו כזה. זאת הסיבה שהוא כזה מוכשר וכזה מבוקש."
"טוב, אני לא בטוחה כמה דמבלדור ישמח לשמוע על כמה הוא מנצל את ה'סמכות' שיש לו מעל כולם כדי להתחיל עם בנות..." בל אמרה בנחישות והתיישבה על המיטה שלה.
"אני לא בטוחה כמה את רוצה לגרום לו שיידע. תזכרי שאסור לנו להתערב בעלילה," אמרתי ועיקמתי את אפי. שלפתי ניצוץ אחרון שהתייצב בצורת ורד באוויר ונחת, נעלם ככל שהוא מתקרב לרצפה, והסתובבתי על צדי כדי להביט בה. "אנחנו עדיין בתוך ספר. ואם מאט הוא מלך העולם בספר הזה, אנחנו לא יכולות להפוך להיות הגיבורות ולשנות את זה."

"זה כל כך מעצבן אותי... חוץ מזה, אנחנו יכולות לשנות את זה, כל זמן שזה לא פוגע בעלילה עצמה. אני לא חושבת שאנשים משנה שישית כל כך קשורים לדמויות פה"

"אין לנו דרך לדעת את זה. אולי פרסי יספר להארי עליו?" אמרתי בעיקום אף. "מה שמזכיר לי, שעבר היום הראשון של בית הספר, אז כדאי שנמשיך לקרוא את הספר." בל הנהנה ופנתה אל הארון שלה. מתחת לבגדים של אתמול היא שלפה את הספר.
המשכנו וקראנו את הפרק הבא. כשסגרנו אותו, היינו מבוהלות כל אחת יותר מהשנייה.
"מה את חושבת שרולינג תכננה לנו?" בל שאלה אותי.
"אני לא יודעת, אבל יש לי הרגשה שזה לא כזה דבר טוב..." התחלתי לשאוף המון אוויר. זה נראה ספר ממש מעניין, אלא שהוא היה קצת מפחיד כשאתה חי אותו. "בכל מקרה, אני מעדיפה לא להתערב. אולי מאט אמור יהיה להיות באיזשהו מקום ולהירצח בידי ה...דבר הזה, ואני אפריע לו להיות שם."

"אני לא יודעת, יש עוד כמה שבועות. יש עוד זמן. ואני אדאג לא להיות במקום ההוא בזמן ש.." בלעתי את רוקי. "בכל מקרה, לא נראה לי שזה ישפיע כל כך. לבנים אין שום קשר להארי פוטר, ואני לא חושבת שיהיה קשר. אלא אם כן את רוצה לקרוא את כל הספר כבר עכשיו" אמרתי, לא טורחת להסתיר את הסקרנות שבקולי.
"לא, אנחנו לא נוכל לחיות ככה, ואני חושבת שלא תרצי לדעת את כל העתיד כבר עכשיו"
"טוב אז... בואי פשוט נירגע. אף אחד לא ימות, זה ספר, צריך להיות סוף טוב! נכון?" שאלתי בחשש. לא האמנתי לדבריי בעצמי.
"את יודעת שלא בהכרח," דני אמרה את מה שאני לא העזתי לומר, "בזמן הקרוב פשוט נשתדל לא לעשות דברים חריגים שעלולים לפגוע בעלילה".
"למרות שלפי מה שאני מכירה אותך אני בספק אם זה יצליח" חייכתי חיוך קטן.
"אם את מתכוונת למאט, אני לא-"
"לא בהכרח מאט. אני חושבת דווקא על מישהו אחר שעלול לגרום לך לעשות דברים חריגים" חייכתי בסודיות.
"נחיה ונראה" היא חייכה בשביעות רצון. היא כנראה חשבה אותו הדבר.
*אגב, בגלל שהפרקים קופצים מזמן לזמן לא כדאי שנתעסק באותו פרק זמן כל הזמן. אני מתכוונת, נעשה את השבוע הראשון, אולי משהו עם הפתיחה של חדר הסודות, משהו קטן שתכננתי באמצע(^^), יציאה להוגסמיד ונמשיך הלאה. אם נעשה כל יום השרשור הזה יהיה איטי.*

כשעתיים אחר-כך כבר הלכנו לישון, והתעוררנו בתשע בבוקר למחרת.
התארגנו במהירות במדי בית הספר וירדנו לארוחת הבוקר, כשבדרך מטה גילינו שיש לנו שתיים של חלון בבוקר.
"אז יכולתי לישון עוד?" התעצבנתי והטחתי את ראשי בצלחת הריקה והקרה.
"די, יש לך הזדמנות לראות את הטירה עוד, אני בטוחה שלא הספיק לך מה שראית ביומיים האחרונים," בל הייתה במצב רוח טוב הבוקר. הייתה לי הרגשה שהיא תכננה משהו.
"שיהיה," מלמלתי מתוך הצלחת ולפתע יד שהונחה על כתפי הקפיצה אותי ועוררה אותי לחלוטין. זה היה ההוא מהכיתה שלי שלא זכרתי איך קוראים לו. זה עם הקווידיץ'.
"את חדשה בגריפינדור, נכון?" הוא שאל וחייך חיוך גדול. "מהשנה השישית."
"דניאל," חייכתי אליו בחזרה ובחנתי את הגוף שהודגש בחולצה אדומה שהציצה מתחת לגלימה השחורה שלו. פתאום התפתח אצלי תיאבון.
"אוליבר ווד," הוא הושיט את ידו והמשיך לחייך. היה ברור שהוא שמע שזרקתי את מאט אמש.
"אה, אז ככה קוראים לך," צחקקתי והצגתי גם את בל, שחייכה אליו בתשובה והמשיכה לאכול את החביתה המסוכרת שלה.
"פתאום קלטתי שאני לא מכיר אותך, וחשבתי שזה מוכרח להשתנות. יש לך מבטא, מאיפה הגעת?" הוא שאל בחיוך והתיישב לידי. מייקל נכנס באותה השעה לאולם הגדול והסתכל עליי, מצב רוחו מעט מרומם, אך הורד מייד כשהבחין באוליבר. הסתכלתי עליו וסימנתי לו להתקרב, אז הוא התעודד.
"ארצות הברית, סיפור ארוך ומייגע. אני אספר לך אותו בהזדמנות," אמרתי לאוליבר בחיוך וקמתי ממקומי לכיוונו של מייקל. אוליבר נפגע מעט, אבל אני לא התכוונתי לעשות את אותה הטעות שעשיתי עם מאט.
"בוקר טוב," מייקל חייך אליי והעניק לי חיבוק חם.
"בוקר טוב גם לך," אמרתי והשבתי לו בחיוך מאוזן לאוזן.
"אני רואה שהתגברת על הפרידה הקשה שחווית אתמול," הוא אמר וצחקק. הוא הוריד את תיק הגב שלו אל הרצפה והמשיך לעמוד ולדבר איתי.
"כן, הקשה בפרידה הזאת היא להיפרד ממנו," התבדחתי והוא צחק. הוא מתח את שריריו והעביר את ידו בשיערו. מעולה, הוא מעוניין. "אני ממש לא מצטערת שהקשבתי לך."
"כן, הוא יכול להיות חבר מעולה, אבל בתור בן-זוג הוא לא משהו," מייקל אמר והתכופף להרים שוב את ילקוטו. "ברשותך, אני רעב. את מוזמנת להצטרף אליי."
"מר ! האם זאת הצעה לדייט?" שאלתי בקול בדחני.
"זאת יכולה להיות," הוא חייך בתשובה והושיט את ידו שאשלב בה את שלי. צחקקתי והסכמתי להזמנתו. התיישבנו זה לצד זו והתחלנו לדבר על מקרים מצחיקים שקרו לשנינו.
"אתה לא יודע מה קרה הבוקר. התעוררתי וקלטתי שהשעה כבר תשע, ושאנחנו עומדות לאחר. הערתי את בל כמו מטורפת, התארגנו בשיא המהירות וירדנו לארוחת בוקר, ואז גיליתי ששתינו מתחילות ללמוד באחת עשרה," אמרתי והוא גיחך.
"זה קורה כל-כך הרבה. הלוואי שהייתי מתחיל באחת עשרה בעצמי, אבל," הוא הציץ בשעונו ועיניו נפערו לרווחה. "אני מאחר בחמש דקות לתורת הצמחים! נתראה בהתגוננות!" הוא הדביק נשיקה חפוזה מסיחה את הדעת על לחיי ונעלם מבעד לשערים החוצה. הסתכלתי על גבו המתרחק בחיוך.
"אני חושבת שזה סופי," אמרתי לבל שהקשיבה לכל מילה ומילה מהשיחה.
"נדלקת עליו?" היא צחקקה ושתתה את מיץ התפוזים עם הטעם המוזר.
"יאפ."

"לפחות הוא לא נראה כל כך חסר בושה כמו מאט, נראה שהוא לפחות רוצה באמת להכיר אותך" אמרתי, והתחלתי לחורר את הטוסט שלי עם המזלג, במחשבה שמאט זה הטוסט. "מזכיר לי, אם את זוכרת מאתמול, ווד נראה קצת משוגע בקשר לקווידיץ', אבל הוא נראה בנאדם נחמד. סביר להניח שהוא עם הבנים בחדר" לחשתי לה, מחשש שאנשים ישמעו על מקור המידע שלנו.
"נחמד או לא, רואים עליו שהוא שחקן קווידיץ'" היא לחשה בחזרה. ראיתי איך היא בחנה אותו, ונאלצתי להסכים איתה. הוא באמת היה די חסון, למרות שלא הכי חתיך. אבל ממתי זה הפריע לי להכיר אנשים?
"רק אל תשכחי ממייקל" קרצתי לה. כבר חשבתי לרגע שהיא תרצה לנצל את המצב רוח הידידותי של אוליבר ווד הבוקר. רק לאחר רגע נזכרתי בכך שרק לפני רגע היא קיבלה בחמימות את פניו של מייקל, חמימות שהייתה בעלת משמעות אחת בלבד.
"אל תדאגי. אני לא אשכח ממנו" היא חייכה.
"אז, רוצה ללכת להסתובב קצת?" שאלתי שלא ניתן היה לסרב לה.
"מיד אחרי שאני אוכל, חזר לי התיאבון."
אחרי כמה דקות כבר היינו מחוץ לאולם הגדול, והתחלנו ללכת במסדרונות.
"אז, לאן נלך קודם? שנסתובב בטירה עצמה, במדשאות, או שאפילו נרד לאזור האגם והבית של האגריד?" שאלתי אותה כמו מדריכת תיירים.
"לאן שתרצי" היא אמרה, והתחלתי להוביל אותה במסדרונות, גם אלו שלא הכרתי. עברנו על הכיתות השונות(השתדלנו לזוז בשקט כדי שלא נפריע לשיעורים), מצאנו את השירותים(למרות ששמענו קולות בכי מוזרים, והעדפנו לא להיכנס), מצאנו את המשרדים של המורים ואפילו את המטבח. כשחזרנו לאזור האולם הגדול התחלנו לשמוע קולות של תלמידים.
"אוי לא! אנחנו חייבות ללכת לשיעור, הוא אמור להיות השיעור הכי כיפי במערכת!" התלהבתי, ובלי לתת לדני הזדמנות לדבר, משכתי אותה בין כל המסדרונות עד שהגענו לכיתת ההתגוננות. לא כל התלמידים כבר היו שם, אבל לוקהרט היה שם, בכל מקום:דיוקנאות זזים שלו היו בכל פינה, וערימה גדולה של דפים הייתה על השולחן. תהיתי בליבי לשם מה. אני ודני תפסנו מקומות טובים בשורה השניה, כדי לא להיות קרובות מדי לגועל אבל להיות במקום מספיק טוב כדי לשמוע מה הוא אומר. מייקל הגיע אחרי כמה זמן והתיישב ליד דניאל, ומיילס התיישב לידו. כנראה הוא הבין שלא יילך לו איתי. האדם האחרון שהגיע לכיתה היה מאט, ולצערי הרב לוקהרט דאג להושיב אותו לידי, בטענה ש"הוא שמע על השיעורים שהוא מעביר לי, והרי יהיה זה יותר יעיל אם הוא יישב לידי".
"אני לא עושה את זה כי אני אוהב את זה" מאט סינן תוך כדי הוצאת ספרים.
"גם אני לא" סיננתי, ופתחתי את הספר שלי בדיוק ברגע שלוקהרט כחכח בגרונו. הוא תפס את הספר של אחת מהתלמידות הפלאפאף בשורה הראשונה, והרים אותו באוויר. 'הוא לא באמת עושה את אותה הצגה לכל כיתה שלו?'.
"זה אני, גילדרוי לוקהרט, דרגה שלישית במסדר מרלין, חבר כבוד בליגה להתגוננות מפני כוחות האופל, וחמש פעמים חתן פרס החיוך המקסים של השבועון למכשפה- אבל זה לא קשור לשיעורנו. הרי לא הבסתי את מפלצת הבנשי מבנדון בעזרת החיוך שלי!" הוא אמר. זה היה יותר מצפוי. הכיתה עצמה לא הגיבה-כנראה כולם כבר שמעו על נאומי הפתיחה שלו מהתלמידים שהספיקו לשמוע אותם אתמול.
"אני רואה שכולכם הבאתם את סט הספרים שלי, טוב מאוד. עכשיו, נתחיל את הבוקר בבוחן קטן" הוא אמר, והניף את שרביטו. הדפים שעל שולחנו החליקו מהשולחן והתפזרו בכל החדר. צחקוקים נשמעו מהשולחנות. 'וואו, הוא באמת גרוע'.
"לא לדאוג, אני רק אה... מגושם מעט בבקרים, כן" הוא חייך חיוך כובש, אבל זה לא עזר למנוע את המבוכה שלו.
"העלמה קלירווטר, התואילי בטובך לעזור לי?" הוא שאל בקול מקסים וכובש. נראה היה שזה עבד עליה, והיא מיהרה לעזור לו להרים את הדפים מהרצפה ולחלק אותם ידנית לכל תלמיד.
"השיעורים האלו הולכים להיות כל כך מהנים" לחשתי לדני, והיא הנהנה. לא הייתי בטוחה אם היא הבינה את כוונתי. כשהסתכלתי על הבוחן, הייתי בהלם. הוא לא יכול היה להיות רציני. אלו לא היו שאלות על חומר הלימוד, אלו היו שאלות.. עליו! כשהסתכלתי לרגע על הכיתה, ראיתי שלכולם היו פרצופים מבולבלים, אפילו לפרסי, שבדרך כלל לא היה אומר מילה על דרישות המורים.
הרמתי את ידי מיד. לא יכולתי להבין את זה. מילא לתת את זה לשנה שנייה, אבל לשנה שישית?!
לוקהרט לא הגיב מיד, אלא רק כעבור כמה שניות. "כן, העלמה.." הוא שאל בצורה כובשת ומתוקה להפליא. הבנתי למה הוא קיבל את פרס החיוך המקסים, אבל לא הבנתי למה הוא לא זכה בפרס הראש המטומטם.
"קופר. רציתי לשאול, אתה באמת מצפה שנענה על השאלות האלו?" שאלתי בזהירות. זה בכל זאת היה אחד המקצועות המועדפים עלי.
"אם קראת את הספרים שלי, ואני בטוח שקראת," הוא קרץ אליי בצורה מבחילה ביותר, "לא אמורה להיות לך שום בעיה. אלו שאלות פשוטות. קדימה, התחילי, נותרו לך עוד שתיים וחצי דקות עד להגשה" הוא אמר, ואני החזרתי את עיני לדף. התחלתי לחרבש תשובות, ועניתי על השאלות שזכרתי מ'הספר הקסום' ומספרי הלימוד. רק אחרי חצי שעה לוקהרט נזכר לאסוף את הטפסים. עד אז הוא היה עסוק בלסדר את שערו במראה. הוא אמר את אותם המשפטים שנכתבו בספר במדויק. קשה היה להאמין עד כמה הוא היה עצלן. והכי גרוע- הוא הביא את אותן פיוניות לשיעור הראשון(הן היו בתוך כלוב שכוסה, אבל עדיין היה אפשר לשמוע אותן). 'לא מספיק שנאלצנו ללמוד את אותו חומר כמו של שנה שנייה, עכשיו ניאלץ לסבול את אותו שיעור ראשון!'.
לבסוף לוקהרט סיים לבדוק את הבחנים שלו("אני מאוד מאוכזב מכם. אף אחד מכם לא ענה על כל השאלות נכון!") בדיוק בהישמע הצלצול. זה היה יכול להיות מנחם, אלמלא העובדה שנותרו לנו עוד שעתיים איתו ועם הפיוניות. ניסיתי להיזכר מהו הלחש שבעזרתו הרמיוני הקפיאה את הפיוניות. זה יהיה שימושי.
"נהדר! כבר חשבתי שזה יימשך לנצח!" אמרתי למי שישב איתי בשורה השנייה, שאלו בעצם היו דני והבנים ועוד מישהי מהפלאפאף שעוד לא הספקתי להכיר.
"יש עוד שעתיים ארוכות...." מיילס אמר וסגר את בקבוק הדיו שלו, שכנראה שכח לסגור במהלך השיעור.
"בחיי, אני חושב שאפילו פרסי סבל בשיעור הזה" מייקל אמר כשהוא מצביע בראשו על פרסי, שהיה באמצע שיחה לוהטת, כנראה על פרופסור לוקהרט, עם פנלופה קלירווטר.
"לפחות נשתחרר מוקדם" אמרתי בלי לחשוב. הראשים של כל מי שישב בשורה השניה הסתובבו אלי. דניאל נראתה לרגע מעט לחוצה.
"אני מתכוונת, ראיתם את הכלוב הענק שהיה על השולחן שלו, ואני בטוחה שהבנתם מה היו הקולות שבקעו ממנו" מיהרתי לומר.
"כן, שמעתי. אלו פיוניות כנראה" מאט אמר והפתיע את כל יושבי השורה. היינו בטוחים שהוא לא יסכים לדבר איתנו. 'כנראה הוא באמת ויתר על דניאל, או שהוא רק רוצה להשלים עם כולם כדי שתסלח לו ותחזור אליו... מטומטם. אני אזרום איתו, נראה מה הוא באמת חושב'.
"פיוניות? הוא לא יכול להיות רציני! הן לא מסוגלות לעשות כלום! התגוננות מפני כוחות האופל? יותר כמו התגוננות מפני יצורי הגינה!" מייקל פלט נחירת צחוק. למזלנו, לוקהרט היה שקוע בחתימה על כמה תמונות וניהל שיחה עמוקה עם כמה תלמידות משנה שניה או שלישית.
"אל תשכח שהן פראיות, הן בהחלט נשמעו כאילו מה שהן רוצות זה להרוס את כל המקום" מאט אמר. מייקל קצת עיקם את האף, אבל התעלם מכך. נראה היה שהוא מקבל את מאט, אבל עם טיפה חשדנות. שמחתי לראות שאני לא היחידה שחושדת בו.
"טוב, אם יהיה לנו מזל, נצליח לעצור אותן לפני שהן יספיקו" דני חייכה חיוך מתוק שרק אני הבנתי.
*1130 מילים, 3 וחצי עמודים. אני גאה בעצמי =]*

*גמאני גאה בעצמך =]
למרות שלעולם לא תשברי את השיא שלי XD*
*אמורה להיות עכשיו ארוחת צהריים*
פתחתי את פי לומר משהו, אבל מאט התמתח בקול רם כשהוא בבירור מנסה למשוך אליו את תשומת לבי.
"כמה חם בחדר הזה," הוא מלמל ושחרר קצת את עניבתו. הוא פתח שני כפתורים בחולצתו המכופתרת והוריד מעט את הצווארון, חושף את סימני המציצה מאתמול בבוקר. התעצבנתי ובחרתי להתעלם ממנו.
"אם פיונית מתקרבת אל האף שלך, תמהר לשתק אותה," אמרתי למייקל.
"מה?"
"כן, הן נוטות לתפוס דברים שנראים להן בולטים ולמשוך, וזה לא תמיד כל-כך נעים," אמרתי בהנהון איטי. "הוגו לימד אותנו פעם..."
"אה, תודה," הוא אמר וחייך. הסתכלתי על החיוך שלו מהופנטת. היה לו מן חיוך מלא כזה, שנותנים מכל הלב, של אושר אמיתי. הוא נשען על שתי רגליו האחוריות של הכסא, מתנדנד באוויר.
"תזהר לא לי-" אבל הוא כנראה נשען אחורה מדיי והכסא נפל. מייקל היה זריז מספיק בשביל להיעמד בזמן, אבל לולא האזהרה שלי, הוא כנראה היה נופל אחורה.
"לקחת גם גילוי עתידות? כי זה ממש יתאים לך," הוא אמר, ספק המום-ספק משועשע.
"לא, לא יצא," צחקקתי ומייקל הרים את הכסא על ארבע רגליים, והתיישב ישר.
"אני צריך לשמור אותך בסביבה, כדי לדאוג לא ליפול. את יודעת, אם משהו יקרה לי, לא יהיה מי שילמד אותך קסמים," הוא אמר וחייך אליי. מאחורי מאט כנראה הזעיף פנים או הסתכל לכיוון אחר, אבל לא פניתי לראות.
"אני אשתדל," הרכנתי את ראשי והנחתי אותו על כתפו, מלאת צחוק. הוא עטף את כתפיי בזרועו והניח את ראשו על שלי.
הצלצול נשמע וירדנו כולנו אל ארוחת הצהריים. מייקל ואני הלכנו זה לצד זו, ידינו נוגעות-לא נוגעות זו בזו.
מאט טרח להתיישב מצדי השני, כשאני מתייחסת רק למייקל.
"חבל שאין לנו אותה המערכת," הוא אמר והניח את מרפקו על מושב כסאי. חייכתי אליו ואכלתי קצת טוסט.
"יכולנו ללמוד בשעות האלה.." הסכמתי ולקחתי ביס נוסף מהטוסט.
"או לא ללמוד," הוא קרץ לי. זה היה ברור מאליו שהוא ידע שאני רוצה אותו. חייכתי אליו בתשובה. "את רוצה לצאת הערב?" הוא שאל פתאום.
"אה... כן, למה לא?" חייכתי במתיקות. כמה מדהים מצידו לא להזמין אותי אליו לחדר וזהו. "אבל לאן יש לצאת במקום הזה?"
"הו," הוא חייך במסתוריות. "אין לך מושג... אז תפגשי אותי בחדר המועדון בשבע וחצי?"
"בכיף," אמרתי בחיוך והוא הנהן.
"נצטרך לחזור עד אחת- עשרה אל חדר המועדון, אז במקרה הכי גרוע נישאר שם עד שיימאס. בכל זאת, יש עוד שיקויים מחר בבוקר."
"גם אם נגיע באיחור וגם אם לא, ירדו נקודות לגריפינדור מחר..." אמרתי בדכדוך.
"אז בואי נדאג שזה יקרה כמה שפחות," הוא אמר וטפח על כתפי.
"אני בעד," אמרתי וסיימתי את הטוסט שלי. חזרנו לחדר התגוננות מפני כוחות האופל, להתמודד מול פיוניות אגרסיביות שכבר נמאס להן לחזור אל אותו הכלוב בפעם המי-יודע-כמה ביומיים האחרונים.
"שיתוק?" מייקל זרק הצעה אל האוויר ונשמעה הסכמה כללית. אוליבר הסיט את הפוני שלו אחורה והפשיל את שרווליו. מאט של, את שרביטו ונראה רגוע. מיילס נכנס אחרון, עם הטוסט שלו בידו, כנראה שקלט שהוא נשאר לבד באולם הגדול דיי מאוחר.
שלפתי את שרביטי וחייכתי אל מייקל שאמר שהוא יחפה עליי במקרה שהן, כמו הבנים בשכבה שלנו ולא בשכבה שלנו, יימשכו אליי באופן בלתי שגרתי. צחקקתי, מוחמאת.
לוקהרט נכנס אל הכיתה, עם שיערו מסורק מחדש, ומיהר להסביר מהי הדרך הנכונה לטפל בלוקהרט. כמה בנות רנדומליות הנהנו בהסכמה, אבל זה היה מובן מאליו לאלה שלא היו שרויים בקסמו שזה היה טמטום לגרום לעקצוצים מעייפים להופיע בכל גופן, כי הן רק יתעצבנו.
בסופו של דבר אלה שביצעו את הלחש הזה עליהן חטפו ובגדול, ואלה שבחרו לשתק אותן הצליחו להחזיר את החבורה של הכחולות המעצבנות אל תוך הכלוב המסוגר. למזלנו, היו לא מעט אנשים מגריפינדור ומהאפלפאף שידעו לבצע שיתוק, כך שהעסק הסתיים דיי במהרה. אחר-כך שוחררנו לעסקינו. מייקל ואני החלטנו שהגיע הזמן לשיעור נוסף.

"בל" שמעתי את מאט קורא מאחורי בקול נחמד מדי. "את רוצה לעשות עכשיו שיעור, או שתעדיפי לחזור לבד על החומר?" הוא שאל בצורה שלכל אדם הייתה נשמעת רגילה לחלוטין, מלבד האנשים שידעו על הצעקות אתמול.
"כן, כיוון שאין לי שום דבר אחר לעשות" חייכתי חיוך מזויף.
"שנישאר כאן?"
"רק אם אין לך בעיות לראות את לוקהרט בכל מקום" גלגלתי את עיניי.
"טוב, אז עדיף שנלך לכיתת הלחשים" הוא אמר, ותפס את ידי בחוזקה. מיד הוא התחיל להוביל אותי דרך המסדרונות, שאמנם התחלתי לזהות, אבל עוד לא הכרתי בעל פה.
"אתה יודע, אני יכולה להסתדר לבד" אמרתי תוך כדי הליכה מהירה יחסית. מאט ממש רץ במסדרונות, כנראה מהחשש שמישהו יראה אותנו הולכים לכיתה ריקה בשביל לעשות מעין שיעור פרטי.
"אני לא חושב, אולי תלכי לאיבוד, לא היית מספיק זמן בהוגוורטס כדי להכיר את הדרך לכיתת הלחשים". רק באותו רגע הבנתי שהוא עושה את זה רק כדי להיראות טוב, ואולי גם כדי להתחבב עליי, כדי שאוכל לומר לדניאל שכדאי לה לחזור אליו.
"אני לא אלך לאיבוד" אמרתי בעצבנות. לאחר כמה פניות במסדרונות הגענו סוף לכיתת הלחשים. ברגע שנכנסנו הוא שחרר את ידי. סימן ורדרד נותר על עורי.
"אאו! תראה מה עשית לי!" אמרתי בכאב, והראיתי לו את הסימן. הוא לא נראה מתרשם.
"רוצה שנלך למדאם פומפרי?" הוא שאל בנימוס מזויף.
"אני אחיה" סיננתי, והתיישבתי באחד הספסלים. מאט התיישב לידי, והתעסק טיפה עם השרביט שלו בזמן שפתחתי את הספרים שלי. 'שוויצר. הוא עוד יראה מה אני יודעת...'. לא הפסקתי לשנן את המשפט הזה בראש במשך כל השיעור, אבל נראה היה שמאט לא שם לב שלא הייתי מרוכזת במיוחד. הוא פשוט התמקד בלימוד עצמו, כפי שעשה אתמול. אחרי שלוש שעות של עבודה, שרוב הזמן הייתה מלווה בשתיקה, הלכנו. רק כשעמדנו להיכנס לחדר המועדון, נזכרתי שהוא לא החזיק לי את היד.

מייקל ואני הלכנו לעבור שיעור במדשאות, ליד האגם הגדול. הוא החליט שזה יהיה מקום ריק, מכיוון שרק השכבות הגבוהות סיימו ללמוד. כמובן שהוא טעה. כל מי שסיים ללמוד רק רצה לנצל את השמש החמימה הזאת של הצהריים ולהשתכשך במימי האגם, לפני שהימים יתקררו, בכל מקרה.
התיישבנו בצילו של עץ כלשהו והתחלנו לדבר על החומר העיוני בשיקויים, שהייתה לי בעיה איתו. הוא הסביר לי על כמה מרכיבי שיקויים ומה התפקידים שלהם בכל שיקוי ושיקוי, ואני רשמתי הכל בתמציתיות, כדי לזכור את זה כשאני מכינה את שיעורי הבית.
"איזה קטע שלוקהרט לא נתן לנו שיעורי בית," צחקקתי, מלאת מצב רוח טוב.
"הוא כל-כך מטומטם," מייקל צחק. "אבל הוא עדיף על המורה הקודם להתגוננות מפני כוחות האופל."
"הוא חדש?"
"כן, את מבינה, המקצוע הזה הוא דיי מסוכן ללמד... המורה הקודם שלנו מת לקראת סוף השנה. סיפור מוזר על אבן החכמים, לא הבנתי את כל הפרטים. העניין הוא שהוא התגלה כמשוגע או משהו כזה, והארי פוטר עמד מולו, ככה ש... זה לא נגמר טוב," מייקל אמר ונשען אחורה לצפות באגם.
"הארי פוטר רצח אותו?" שאלתי, לא מבינה.
"לא, הוא מת בגלל שהוא ניסה לפגוע בהארי פוטר, והילד כנראה קדוש או משהו, כי כל מי שניסה להרוג אותו מת בעצמו," מייקל משך בכתפיו. בהיתי בפניו. עיניו הכחולות הבהירות תפסו את השתקפותו של האגם והיו צלולות יותר מתמיד, והשמש הבהיקה את שיערו הרך.
"ואו, מסכן הארי," אמרתי ועיקמתי קצת את אפי.
"מה? הוא הילד הכי מפורסם בעולם! הלוואי שהייתי במקומו, כולם אוהבים אותו ו-"
"לא כולם, זה בטוח. שמעתי שפרופסור סנייפ רצה להיות זה שיקבל את פניו במיוחד בגלל האיחור. ולפי מה שהבנתי הוא לא בדיוק מחבב אותו..." אמרתי.
"כן, יש את המוזרים יוצאי הדופן שיש חשש שתומכים באת-יודעת-מי," מייקל נאנח.
"מי?"
"את-יודעת-מי," הוא אמר שוב.
"אני לא יודעת מי..." מלמלתי. פספסתי משהו?
"ההוא שאין לנקוב בשמו," הוא ניסה.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר.."
"אוה, את אמריקאית... כנראה לשם הוא עוד לא הגיע, מה?" מייקל שאל והרמתי גבות במבט של מה-שתגיד.
"לא שמעתי שום סיפורים שלא נוגעים לחיים המוזרים של הדודה מטילדה," אמרתי ומשכתי בכתפיי.
"ואו, אני מצטער," הוא אמר ופנה לחבק אותי.
"זה בסדר," צחקקתי במבוכה והתנתקתי ממנו.
"בכל מקרה, ההוא-שאין-לנוב-בשמו הוא כל הרע בהתהוותו, וגם.. מותו היא הסיבה לכך שהארי פוטר מפורסם כל-כך. הוא היה משליט טרור במוגלגים, מתעלל בהם ובבני המוגלגים, שהם קוסמים. הייתה לו מעין תיאוריה שהגזע הטהור, 'טהורי הדם', אלה שיש להם רק קוסמים במשפחה, הוא הגזע העליון, ויש להעלים את כל השאר. וטהורי הדם המתחתנים עם בני מוגלגים הם חוטאים, ויש להשמיד גם אותם," הוא אמר בזלזול.
"ואו, ממש כמו..." התכוונתי להגיד היטלר, אבל לא הייתי בטוחה אם זה קרה כבר. חוץ מזה שלא הייתי אמורה לדעת שום דבר שלא קשור לדודה מטילדה. "ממש נוראי."
"כן... בכל מקרה, היו המון קוסמים טהורי דם שהלכו בעקבותיו ושסגדו לו ממש. הוא היה הקוסם השני החזק ביותר בעולם, בגלל זה הופתעתי שאת לא מכירה אותו."
"אני לא ידעתי שאני מכשפה לפני שלושה חודשים," צחקקתי. "מי הראשון החזק בעולם?"
"דמבלדור," מייקל חייך אליי. "וזאת הסיבה שהוא אהוב כל-כך."
"ואוו, ממש דרמה כל מה שהולך כאן... אז הוא מת כי הוא ניסה להרוג את הארי פוטר? למה?"
"אף אחד לא יודע," מייקל השיב לי. "זאת תעלומה שלא נראה לי שאי פעם נצליח לפתור. טוב, אז את רוצה לעבוד קצת על שינויי צורה?"

*LOL גם אני חשבתי על היטלר
טוב, תמשיכי או משהו, מבחינתי עברו 3 שעות, מבחינתך עברו אולי 10 דקות =/*

בסביבות חמש החלטנו שמספיק לנו, וחזרנו לחדר המועדון, צוחקים.
"אמממ... הזה עם הקרניים!"
"קרנף ירוק?"
"לא, נו.."
"מונקל שטרונגל," ניסיתי. מייקל צחק.
"אממ... כחלילית?" מייקל ניסה. האישה השמנה נראתה משועשעת וזזה על צירה.
"טוב!!!" חייכתי אל מייקל ושילבתי את זרועי בשלו. נכנסנו לחדר המועדון דרך החור הקטן ותפסנו לנו ספה משלנו. התחלנו לדבר על המורים בבית הספר הזה עד שבל ומאט נכנסו לחדר המועדון, כשהיה קשה להחליט מי עצבני יותר.

עשיתי לדני הבעת פנים שהיה ניתן בקלות לפרש אותה כ"אל תשאלי". נראה היה שגם מאט עשה אותו הדבר. כבר יכולתי לדמיין את מייקל ודני מתלחששים 'מתי הם כבר יפסיקו לריב?'.
הלכתי מהר לחדר, והשארתי שם את הדברים שלי. מיד חזרתי לחדר מועדון. 'המראה לא השתנה בהרבה, תלמידים יושבים או שוכבים על הרצפה ומכינים שיעורי בית, מאט מתחיל עם בנות משנה רביעית, דני ומייקל מדברים על הספה שלהם, אוו מיילס פוצץ איזה שיקוי... רגע מה?! אוו, הי דיד נוט!!' חשבתי בזעם. מאט שוב התחיל עם בנות. איך בנות לא קולטות שהוא מטומטם?! שיהיה, אני אתן להן לגלות לבד.. זה יהיה הרבה יותר משעשע'. החלטתי ללכת לעזור למיילס.
"היי מיילס, מה קורה?" התיישבתי לידו.
"פוצצתי את עצמי בטעות" הוא אמר, והראה את סימני האבק הקטנים שהיו על פניו.
"אתה תצליח. מה זה, השיעורים בשיקויים?"
"כן, עדיין לא סיימתי אותם, וזה למחר.."
"רוצה עזרה? אני חושבת שהבנתי את הרעיון די מהר ככה שאולי אני טובה מספיק-"
"תודה בל על ההצעה הנדיבה שלך, אבל אני חושב שמישהו מוסמך יותר דרוש כאן" אמר קול מסמר שיער. סובבתי את ראשי באיטיות. מאט עמד מאחורינו, גבוה מתמיד עם חיוך מתנשא מעט, כשעל זרועו השמאלית מחובקת אחת מהבנות שהוא התחיל איתן מקודם. היא נראתה מאושרת רק מכך שהיא זכתה באישור שלו לעשות כך.
"טוב, כשחושבים על זה, אתה צודק" אמרתי באכזבה.
"ברור שאני צודק" מאט חייך, והבת שהיתה כרוכה סביב זרועו הביטה בו בהערצה.
"תראה איך עושים את השיקוי" אמרתי בעיניים עגולות שדמו בהבעתן לזו של התלמידה משנה רביעית, וקמתי ממקומי כדי שהוא יוכל להתיישב. הוא הביט בי בסיפוק והתיישב.
"טוב, קודם כל אתה צריך לקרוא את הרשימה בפירוט ולדאוג שיש לך את כל החומרים בהישג יד. עכשיו, אם אתה רואה, בסעיף 4 יש צורך ב-"
"אופוגנו" מלמלתי בשקט והחומרים של השיקוי שמאט עמד להכין החלו להיצמד אליו ולהכות בו בחזוקה. מאט כל כך הופתע, שהוא נפל מהכיסא והתפתל על הרצפה כדי שהחומרים לא יפגעו לו בראש. הבת שהייתה צמודה אליו החלה לצרוח, ומיילס נראה מבולבל לחלוטין.
"פיניטה" לחשתי כמעט ללא קול. מיד החומרים נפלו על הרצפה, חלקם נשברו, אבל ידעתי שרפארו יספיק בשביל לתקן אותם. לקחו למאט כמה שניות כדי להבין שהם הפסיקו לתקוף אותו. הוא הסתובב באיטיות לכיווני. "יו" הוא סינן וקם.
"אני לא חושבת שכדאי לך לזלזל באנשים, יום אחד תתחרט על זה" אמרתי בחיוך מנצח, "רפארו" אמרתי, והחומרים תיקנו את עצמם והחזירו את עצמם לשולחן *נניח*. יצאתי מחדר המועדון, מותירה את כולם שם פעורי פה.

"היא פשוט מלכה," אמרתי למייקל שהביט המום במיילס שנראה משועשע מצידו.
"היא.. כן, אפשר להגיד," מייקל ואני החלפנו מבטים והתחלנו לצחוק.
כשנרגענו אמרתי, "טוב, אני צריכה ללכת להתארגן. אני לא יודעת אם שמעת, אבל יש לי דייט הערב."
"או-הו," הוא חייך אליי. "בהצלחה."
"גם לך, ואל תעשה שטויות." אמרתי ונשקתי ללחיו במתיקות. אחר-כך עליתי לחדר הבנות, להתארגן.
שעה אחר כך כבר הייתי מוכנה, אבל בל, שחזרה לחדר כחצי שעה אחרי שנכנסתי אליו, ייעצה לי לאחר מעט, כי אף פעם לא יזיק לגרום לגבר לצפות קצת.
"בל," אמרתי כמה דקות אחר-כך. "אולי אני לא אלך?"
"מה? למה שתעשי דבר כזה?"
"כי אני לא מרגישה טוב..." מלמלתי והנחתי את ידי על הבטן.
"אבל... מה את מרגישה?"
"מן.. בחילה כזאת בבטן," הסתכלתי עליה במבט קצת מבולבל.
"חמודה," היא חייכה והתיישבה לידי. "קראתי על זה בספר. את בטח מרגישה כאילו יש לך מן.. פרפרים כאלה שמתעופפים לך בתוך הבטן."
"כן! זאת מחלה משונה כזאת של המאה העשרים, נכון?" התעצבנתי ונשכבתי אחורה על מיטתי.
"לא בדיוק," בל צחקקה ונשכבה לידי. "זאת סוג של... הידלקות, התאהבות כזאת. התרגשות, אם תרצי."
"מה?"
"את מחבבת אותו, אז את מתרגשת מעצם היציאה איתו. זה טבעי לחלוטין."
הסתכלתי עליה במבט בשל מה-לעזאזל, ואז קמתי מהמיטה וירדתי מטה, אל הרגע הגדול.

דני יצאה מהחדר בלי להגיב למה שאמרתי, מלבד מבט של מה-לעזאזל. הבטתי בה במבט ריקני מעט. לא הבנתי מה הבעיה שלה.
"אוי, לא ייתכן שזה באמת קורה. דני באמת מחבבת מישהו בפעם הראשונה?" שאלתי את עצמי כלא מאמינה. מבטי השתנה בהדרגה לחיוך.
"אני רוצה לראות את זה קורה!" התמוגגתי מאושר ונשכבתי על מיטתה, "השנה הזאת תהיה כל כך טובה... אוף גם אני רוצה לחבב ככה מישהו!" אמרתי לעצמי בעצב. מעולם לא חיבבתי בצורה הזאת מישהו עד שיהיו לי פרפרים כאלו בבטן, נאלצתי רק לקרוא עליהם בספרים. אפילו את החברים הקודמים שי לא חיבבתי ככה. ההרגשה הזאת כמעט נעלמה מהעולם במציאות שלנו.

ירדתי לחדר המועדון כדי למצוא את מייקל יושב שם ומשנה את הצורה של משהו (שחשדתי שהיה פעם כפתור מסכן או עניבה של סלית'ריני כלשהו) שוב ושוב.
"היי," הוא כמעט קפץ ממקומו כשהבחין בי וחייך. על השולחן שכב כעת כובע גרב שנראה מחמם במיוחד.
"היי," השבתי לו.
"הו, כמעט שכחתי," הוא שינה אתצורתו של הכובע לורד שגבעולו חלק ועלי כותרתו אדומים. הוא הושיט אותו אליי, מחכה שאקח אותו. מה זה אומר? אני גם צריכה להביא לו משהו?
"אהה... תודה," אמרתי בחיוך ולקחתי אותו ממנו. הוא הפנה לי את מרפקו מייד. מה אני אמורה לעשות עכשיו? "תצטרפי אליי?" הוא שאל בקול מתוק ואז נזכרתי באיזה סרט שראיתי, שבו זוג רומנטי הלכו שלובי ידיים. חייכתי אליו והשחלתי את ידי במקום שפינה לי, ויצאנו מחדר המועדון באיטיות. יצאנו אל החצר, מדברים על העבר, כשמדיי פעם אני מקרבת את הורד אליי, כדי להריח אותו.
"הוא מדהים, תודה," אמרתי וחייכתי אליו.
"אין בעד מה," הוא אמר ונשק ללחיי.
מייקל הוביל אותי אל האגם הגדול, שם יכולתי לראות מפה קטנה פרוסה על הדשא, ומה שנראה כמו ארוחת הערב שמישהו דאג להביא לכאן.
"אתה כל כך רומנטי," אמרתי בהתלהבות וחיבקתי אותו. "אני לא רגילה לדברים האלה..."
ישבנו לאכול את הארוחה שהוא סידר לנו ודיברנו על דברים שעושים לנו טוב.
"אני אוהב כשבחג המולד חוזרים הביתה אל ההורים והם תמיד מתנהגים כאילו זה יום ההולדת שלי, ככה שתמיד אני מקבל את היחס הכי טוב. ואמא שלי מבשלת כל-כך טוב, אני תמיד חוזר לבית הספר מחודש כוחות," הוא אמר.
"אני אוהבת מוסיקה שמצליחה לגרום לי לשכוח הכל," אמרתי והוא הסתכל עמוק לתוך עיניי. פעם ראשונה שהרגשתי שבאמת מסתכלים עליי, ולא רק בוהים לי במחשוף.
"אני מצטער... הנה אני בא ומספר לך על ההורים שלי כש... אני מצטער. איך היו ההורים שלך?" הוא שאל.
"אמא שלי..." חייכתי ובהיתי באגם הנוצץ. "הייתה האישה הכי מדהימה שפגשתי בחיי." ואז מיהרתי להוסיף, "לפחות זה מה שאני זוכרת ממנה... ואבא שלי היה..." לקח לי קצת זמן לחשוב על זה. "איש עסקים ממש מוכר, אז הוא לא היה כל-כך בבית, אני לא זוכרת אותו. מה שכן, הם שניהם נרגו בתאונת מטוס עם ההורים של בל, ומאז שתינו חיות עם הדודה שלנו... שזה לא ממש תענוג, אם תשאל אותי. היא מבשלת נורא."
מייקל לא צחק. הוא הניח את ידו על כתפי וליטף אותה בחוזקה, כדי שאני ארגיש שהוא שם.
"אני חושב שזה מזעזע, כל מה שאתן עברתן. ואני חושב שיש לך אופי מדהים שאת מסוגלת לדבר על זה בפתיחות שכזו. אני הייתי נסגר ולא מדבר על זה עם אף אחד."
"אני לא מדברת על זה עם כולם," אמרתי והשפלתי את מבטי. הוא הרים את ידו השנייה והרים את סנטרי, להיישיר אליו מבט.
"את מדהימה בעיניי," הוא אמר בשקט. הרגשתי כמו בסרט ישן, שעכשיו הוא עומד לנשק אותי בלהט, ואני עומדת לרחף בשמיים. הלב שלי האיץ פעימות, מה קורה לי?
"גם אתה דיי בסדר," חייכתי בשקט והוא השיב לי חיוך. נשארנו שם עד אחת-עשרה בערך, ואז עלינו לחדר המועדון, ו..
אני חייבת לצאת, נגמרו השעתיים מחשבים XD