שרשור לי ולדני P=

*אוי את לא רצינית! מה אם מישהו היה רואה???
את יודעת שאני לא אוהבת לכתוב תגובות בבצפר...
בכל מקרה, תשלימי את התגובה, אין לי מה לכתוב על מה שעשיתי בזמן הזה, נניח שלמדתי וקראתי מחדש את הפרקים שקראנו בספר וחיכיתי לך.*

*אני סיימתי ללמוד מחשבים... אז שיעורי מחשבים זה מי שרוצה לשחק בכיתה של ג'אנה ומי שרוצה שילך להיות אצל אלה. והכיתה של ג'אנה הייתה ריקה חוץ ממני ומעוד שני תלמידים ששיחקו קונטר סטרייק.*
נשארנו שם עד שכמעט ונרדמתי על הכתף שלו.
"את חייבת לישון, יש לנו-"
"שיעור באסטרונומיה," אמרתי בפיהוק ופניתי להציץ בשעון שלו. "שהוא עוד חמש דקות!" קראתי וקפצתי ממקומי. רצתי מעלה להעיר את בל, שכמובן, נרדמה תוך כדי כישוף אגרטל הפרחים הריק שירחף באוויר, והאגרטל נפל על הרצפה ונשבר ברגע שהיא נרדמה. תיקנתי אותו במהירות והערתי אותה. לקחתי את התיק שלי עם הדברים של המקצוע ואת גלימת בית הספר ביד השנייה. טסתי במורד המדרגות ונשקתי למייקל על לחיו.
"תהני!" הוא קרא אחריי ומסרתי לו נשיקה באוויר. בל הדביקה אותי כשהייתי בפנייה השלישית למסדרון הצפוני, לפי ההסבר של מייקל.
איחרנו לשיעור בעשר דקות בערך, אבל כולם היו עייפים ומנומנמים בכל מקרה, מלבד המורה, שנראה היה כאילו אין דבר המרגש אותו יותר ממיקומו של ונוס בשמי השחור.

*השיעור לא מתחיל ב9 ונגמר ב11???
קצת לא הגיוני...
ובסדר, במקרה כזה זה בסדר, אבל בגלל שגם לי המערכת במילא ריקה ומבטלים לי חצי מהשיעורים תנסי לראות אם אני בשיעור או לא, אפשר לעשות תגובה ארוכה ומשותפת =]*
רצתי עם עיניים חצי עצומות בעקבות דני עד שראיתי שהגוף שאמור היה להיות היא(כל מה שראיתי היה טשטוש אחד גדול) נעצר. הבנתי שהגענו לכיתה. הכרחתי את עצמי לפקוח את העיניים ולחפש מקום ישיבה פנוי שיהיה במיקום טוב יחסית. התיישבתי באחד המקומות הפנויים בשורה השלישית, והסתכלתי על הכיתה-לא היו הרבה תלמידים, בסביבות ה20 תלמידים. הבחנתי בהרבה פרצופים מוכרים, ביניהם של הפוץ הגדול הנפוח המתנשא המטומטם, דני שישבה בשורה הלפני אחרונה, הבנות מרייבנקלו שנתנו לפגנמ"מ להתחיל איתן, כמה אנשים נחמדים מהפלאפאף, והחבורה המאיימת של סלית'רין(שלושה בריונים מאיימים שנראה היה שלא הצליחו לעבור את שאר המקצועות ונאלצו לבחור במקצוע הזה, שכנראה נחשב נחות בסלית'רין. הם נראו כועסים במקצת, יותר ממה שהם בדרך כלל).
*חייבת ללכת, בצפר!! תתארי את השיעור או שאני אתאר אחר כך P=*

*ב12 הראות הטובה ביותר =]*
המורה הסביר משהו על השיעור שלו ועל העובדה שהוא מאוד מעריך את העובדה שכולנו הגענו בשעה כזאת מאוחרת לשיעור הראשון, וגם אמר שבפעמים הבאות נוכל להגיע בשעה תשע בערב.
הוא הכיר לכולנו את מערכת פלוטו ודיבר על המסלולים שנערכים סביבו. הנהנתי אליו, לא באמת מרוכזת ממספיק כדי להקשיב. הוא שחרר אותנו שעה אחר-כך, כפיצוי על השעה המאוחרת, אבל לא לפני שהוא שלח אותנו לכתוב חיבור על חיים על כוכב אחר.
בל ואני גררנו את עצמנו לכיוון מגדל גריפינדור, כשמאט מדביק אותנו באמצע.
"השיעור היה ממש מרתק, אם תשאלו אותי," הוא אמר מאחורינו. התעלמתי ממנו. "אם אתן צריכות עזרה במשהו, וזה כולל אותך, דניאל, כי אני יודע שהמורה הפרטי שלך לא לומד אסטרונומיה מורחבת, אני תמיד כאן."
"אין שום בעיה," בל אמרה מבלי להסתובב אליו. אני המשכתי ללכת, כאילו שום דבר לא קרה.
"מה איתך?" מאט הלך צמוד אליי, כך שהרגשתי את נשימתו על ערפי שהצטמרר כעת.
"אין לי שום בעיה, תודה, תתרכז בבל." ולא החלפנו עוד מילה באותו הלילה. נכנסנו לחדר המועדון ומצאתי את מייקל שנרדם שם על אחת הספות. לבי התרכך מייד ושכחתי ממאט לחלוטין. רכנתי אליו ונשקתי למצחו. הוא התעורר מייד והרים אליי את מבטו. כשהבחין שזאת אני, הוא חייך.
"איך היה השיעור?" הוא שאל בקול מנומנם.
"אני אספר לך מחר. עכשיו אתה הולך לישון בחדר שלך," אמרתי ועזרתי לו לקום. הוא נישק אותי על לחיי כשהגענו לנקודת ההתפצלות שלנו.
"לילה טוב, יפהפייה," הוא אמר וחיבק אותי צמוד.
"לילה טוב, חתיך," נשקתי על לחיו ועליתי במדרגות אל החדר.
"אז לא התנשקתם?" בל שאלה אותי בשניה שהדלת נסגרה אחרינו.
"לא," פתאום חשבתי על זה. "מוזר. לא חשבתי על זה בכלל. אני מרגישה שאני יכולה לקחת את העניינים לאט. אין שום דבר למהר, כי אני יודעת שהוא יהיה מעוניין בי גם בעוד יומיים."
"זאת התחלה של משהו טוב," בל אמרה וצחקקתי.
"כן, אני מקווה.." מלמלתי אבל היא כבר לא השיבה לי. בשנייה שהיא הניחה את ראשה על המיטה היא נרדמה, אפילו בלי להחליף את הבגדים, אז עשיתי כמוהה.

"זאת התחלה של משהו טוב" אמרתי, ושמעתי את דני מצחקקת, אבל מיד הכל נעשה שחור וכבר לא שמעתי כלום. נרדמתי*וואו רק מלכתוב את זה בא לי לישון*. היה נדמה לי שאחרי שנייה השעון המעורר המכושף שלי(שקיבלתי מהוגו) צפצף. פקחתי את העיניים שלי, שהיו מלאות בקורי שינה. כיביתי אותו ונשכבתי מחדש על המיטה. אחרי כמה שניות הצצתי על מה שלבשתי-עדיין הבגדים של אתמול. 'אוי, נרדמתי עם הבגדים! נהדר...' חשבתי, וטסתי לשירותים לפני שדני תתפוס אותם. למזלי, היא עדיין הייתה בשלבי ההתעוררות.
כשיצאתי היא כבר הייתה צמודה לדלת, מחכה שאני אצא. "טוב שיצאת!" היא אמרה, ונכנסה מהר פנימה בזמן שאני הלכתי לשידה הקטנה שהייתה ליד המיטה שלי והתחלתי לסרק את שיערי. בגלל שידעתי שייקח עוד זמן עד שדני תסיים להתארגן, חזרתי על הפרקים בספר שכבר קראנו, על מה שלמדנו בשיעור הקודם לשיקויים(ובדקתי שהכל מוכן עם השיעורים שסנייפ נתן) והספקתי גם לשנות קצת את צבע שיערי. כשדני יצאה הייתי עם שיער כחול בוהק עם פסים ג'ינג'יים דקיקים. היא הבהילה אותי עם הפתיחה של הדלת, ולא כל כך התרכזתי.
"יפה לך כחול" היא אמרה, תפסה את השרביט שלה, ושינתה את השיער שלה לאותו כחול בוהק, רק בלי הפסים הג'ינג'יים.
"כן, אבל אני חושבת שזה מרזה אותך מדי" צחקקתי. החזרתי את השיער לצבעו המקורי, למרות ששמתי לב שהוא היה קצת בהיר יותר. 'אני אשנה את זה אחר כך, זה נראה טוב, מעניין אם מישהו ישים לב' חייכתי. גם דני שינתה בחזרה את צבע שיערה.
"מוכנה?" שאלתי אותה.
"עוד רגע" היא אמרה, וסידרה את הספרים שלה בתיק.
"בואי נזוז" היא אמרה כשהיא סיימה. ירדנו לחדר המועדון, רק כדי לראות את הבנים שחיכו לנו על אחת הספות.
"היי בנות" מיילס אמר, ונופף לנו, למרות שכבר זיהינו אותם.
"היי" אמרנו, ודני התיישבה לצד מייקל. 'וואו, היא באמת לוקחת את העניינים לאט' הופתעתי. מאט לא נראה מוטרד מזה במיוחד.
"בואו נלך, לא נשאר כל כך הרבה זמן" אמרתי מהר ויצאנו מחדר המועדון. דאגתי להישאר קרובה למיילס, כדי לתפוס אותו לרגע. ברגע שראיתי שהצלחתי לפתח בינינו פער בין השאר, לחשתי לו "מה קורה עם מאט?".
"הוא ומייקל דיברו, שמעתי אותם. מאט הסכים לוותר על דניאל, הוא חזר לעצמו והחליט שהוא מעדיף להישאר חבר של מייקל מאשר לצאת עם דניאל, במילא כולם יודעים שהיא הייתה מבחינתו עוד אחת" הוא לחש, ובאותו רגע מאט הסתכל עלינו במבט מוזר. שנינו קפצנו במקום. דחפתי את מיילס כדי לצמצם את הפער.
"עשית משהו בשיער, נכון?" מאט שאל אותי בשקט.
"אם כן, זה נראה מספיק טוב בשבילך?" עניתי בציניות.
"לא. זה מכוער" הוא אמר, והגביר את הצעדים שלו. בזמן הזה כבר ידעתי שהייתי אדומה לחלוטין. למזלו של מאט הגענו לאולם הגדול(אחרת הייתי מטילה עליו איזו קללה או שתיים).

"היום בבוקר היה לי שיער כחול," אמרתי למייקל והוא צחק.
"איך הצלחת לעשות את זה, מוכשרת שלי?" הוא שאל וכרך את זרועו סביב כתפי.
"ניסיתי להראות לבל איך עושים קסם שינוי צבע כמו שצריך... היא צריכה להתרכז קצת יותר בדברים האלה," אמרתי.
"את באמת יודעת איך עושים את זה? לא לימדו אותנו בהוגוורטס," הוא אמר והתיישבנו ליד שולחן גריפינדור.
"תראה," שלפתי את שרביטי וביצעתי כמה תנועות בשרביט. השיער שלו מייד שינה את צבעו לסגול זועק. שלפתי מראה מהכיס הפנימי של הגלימה שלי, והראיתי לו.
"מה עשית לי?!" הוא צחק. "אני נראה כמו הניסוי שלך בשיקויים..."
"מזלך שאני ממש טובה בזה," אמרתי והחזרתי את צבע שיערו לבלונדיני מושלם.
"אחח, איזה כיף לראות כזה חתיך במראה," הוא אמר וצחק. לקחתי את המראה שלי בחזרה בחיוך והכנסתי אותה בחזרה אל כיסי.
"האמת שגם בסגול אתה לא נראה כזה רע," אמרתי בהתגרות והוא צחקק.
"עם ילד כזה יפה, הכל יפה," הוא אמר וחיבק אותי.
"תמשיך להאמין לעצמך," צחקתי.
"מה יש לנו היום?" שאלתי אותו. הוא שלף את מערכת השעות שלו מהכיס והסתכל על יום שישי.
"אם כבר דיברנו על ניסויים בשיקויים, הוא הסתכל עליי.
"אני לא אוהבת שיקויים," אמרתי ועיקמתי את אפי.
"את טובה בזה, זה המורה שלא רואה את זה.." מייקל אמר. "אני רציני, ועכשיו את גם יודעת דברים שהוא לא מצפה ממך לדעת, אז את שני מהלכים לפניו."
"בזכותך," אמרתי בחיוך והוא חיבק אותי שוב.
"טוב, תאכלי משהו, שלא יגידו שאני מרעיב אותך..." הוא אמר ועזב אותי. הוא לקח לעצמו קורנפלקס (שהיה גם בתקופתנו) והתחיל לאכול. לקחתי טוסט עם גבינה, שהיה הדבר הכי טעים בתקופה הזאת, מבחינתי. כמה דקות אחר-כך הינשופים החלו להגיע, וזאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת ראיתי את זה קורה.
"ואו," אמרתי והסתכלתי מעלה. "אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה ינשופים במקום אחד..."
"זה כי איחרת יומיים ברצף לארוחת הבוקר, וכי לא היית בינשופייה עדיין," מייקל צחק.
"יש דבר כזה?" הנהנתי בהתפעלות.
"ברור, אח, רואים שאת אמריקאית." הוא אמר. "האמריקאית הקטנה שלי."
"קטנה?" הרמתי גבה. כשעמדנו זה לצד זו הגעתי אל הגבות שלו.
"קטנטונת," הוא התגרה בי, לא מוריד ממני את המבט.
"אז אתה יודע מה? גם אתה קטנטון, כי שלושה סנטימטרים זה לא נחשב הבדל כזה גדול," הזדקפתי במקומי והוא צחק.
"פצפונת"
"אצבעון!"
"מזערית"
"טוב, אולי אתה לא כזה מיקרו-אדם," אמרתי והוא צחק.
"את ממש מתוקה, את יודעת? אמריקאית קטנה שלי," הוא נשק ללחיי והסתכלתי עליו, לא אומרת כלום.
סיימנו לאכול והלכנו כולנו למרתפים, לשיעור שיקויים.

'השיעור היום לא היה כל כך נורא, סנייפ די התרשם מהשיקוי שלי' חשבתי כשיצאתי מהכיתה. 'ולפחות האווירה לא הייתה קודרת ומתוחה כל כך' חשבתי ונזכרתי בשיעור הקודם. נראה היה שלא הייתי היחידה שחשבה כך- לכולם היה מצב רוח טוב אחרי השיעור- מייקל ודניאל נראו רגועים וקרובים מתמיד, מיילס שרד את השיעור, ומאט עשה את השיקוי בצורה כמעט מושלמת והיה הכי טוב בכיתה(כרגיל לפי מה שהבנתי, אבל ידעתי שהמצב הזה נחשב כזמני* =]*) וגם הצליח להתחיל עם מישהי. כולם יצאו מהשיעור באווירה טובה.
"טוב, אנחנו הולכים לגילוי עתידות" מיילס אמר, ודני ניגשה למייקל ונישקה אותו בלחי לפני שהם רצו לשיעור.
"בל" מאט אמר בקול קריר לחלוטין.
"נתראה אחר כך" אמרתי לדני, והלכתי עם מאט לעוד שיעור פרטי, בהכנה לשינוי צורה. 'אני מקווה שדני תסתדר...' חשבתי בעצב. מאט החליט שנלמד בחלונות כדי שלא נצטרך ללמוד ביחד אחר הצהריים('זה בטח מפריע לו עם ה"תחביב" שלו').

*מייקל בשינויי צורה, שיקויים ותורת הצמחים. אין לו שום קשר לגילוי עתידות XD
אבל נניח שעכשיו הוא הלך לשם*
"אז עכשיו אני לבד, מה?" שאלתי את האוויר הפתוח. שיעורי בית היו הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות עכשיו. התחלתי להסתובב

*אופס ><
דווקא חיפשתי הרבה כדי לראות מה המקצועות המורחבים שלהם, בערך חצי שעה, אז כנראה לא מצאתי את זה..
אז נעשה שרק מיילס הלך ומייקל נשאר, סה"כ, טעות שלי ><''*

הסתובבתי בחצר הטירה והתחלתי לדבר עם אנשים מבתים אחרים. הגעתי למסקנה שככל שהם מתבגרים, תלמידי הוגוורטס מבחינים פחותו ופחות בהבדלים בין כל בית ובית, ויותר בין כל סלית'רין, שהבדילו את עצמם ביוהרה, לשאר הבתים.
התיישבתי ליד האגם וחבורה של בנים מסלית'רין התחילו לשרוק לי, ולהזמין אותי לשבת איתם. לא הייתי בנקודת ברירה, אז הצטרפתי אליהם. הם החלו לחקור אותי על הוריי, ועל מוצא הדם שלי... זה היה פשוט מלחיץ. המצאתי להם כל מני דברים, ולא הייתי בטוחה בדעתם.
"אז בקיצור, הדודה שלך מכשפה שמתכחשת אל המוצא שלה, אז אין לך מושג בקשר לשלך?" פטריק אחד שאל.
"משהו כזה, כן," אמרתי ונתתי בהם מבט עצוב וטראומתי.
"זה כל כך... טראגי," מארק אמר ונשען לכיווני. התעלמתי מהמחווה.
"ומה המצנפת אמרה במיון שלך?" ליאונרד שאל, נשען על עץ כלשהו ומסתכל על המים. לפי מה שזכרתי, הוא היה איתי בשיקויים.
"האמת היא ש...." נאנחתי. למה לי לשקר עוד? "היא שקלה לשים אותי בסלית'רין."
"הא!" מארק הסתכל עליי. "ידעתי שאת טהורת דם. וגם בת הדודה הזאת שלך. אתן שתיכן בנות-דודות וגם הדודה שלכן היא מכשפה, אז כנראה שזה עניין של דם..."
"ולא היו שוקלים לשים בוצדמית בסלית'רין, אז זה אומר עלייך משהו..." ליאונרד אמר באותן היוהרה והאדישות המאפיינות אותו.
"בבקשה אל תשתמשו במילה הזאת לידי, היא קצת מעוררת בי..." התכוונתי להגיד סלידה כלפי מי שאומר אותה, אבל הנחתי שלא כדאי לי להסתבך איתם.
"בחילה?" בראד, שישב שם כל הזמן הזה ולא הוציא מילה מפיו. "אני מבין אותך."
"גן," אמרתי בחיוך מאולץ ופניתי לבהות באגם, שהיה רגוע היום. איך הסתבכתי בשיחה הזאת?

*לי אין ממש משהו מיוחד לכתוב עליו, שיעור רגיל עם מאט. להזכירך, מייקל לא הלך, אז תעשי משהו. ובכלל, אין לי מה לכתוב, אז תעשי משהו ><*

*מייקל בתורת הצמחים*
"מי החליט לשים אותך בגריפינדור? את מאתיים אחוזים עשוייה מחומרים של סלית'רין," מארק התקרב אליי והחל ללטף את לחיי. התחלתי להילחץ. למזלי, בדיוק שמעתי את הצלצול שנדמה היה כאילו צץ במוחי.
"יש ארוחת צהריים, ומייד שינויי צורה עם מקגונגל. ואני.. ממש רעבה.. אז נתראה מתישהו?" שאלתי במהירות וקמתי מהמקום. כמעט שרצתי לכיוון הטירה, אבל החבורה ארוכת הרגליים הדביקה אותי במהירות, ככה שנכנסתי כמו... כוכבת קולנוע או משהו כזה, כשכל שומרי הראש שלה מסביב. אלא שמשומרי הראש האלה עליה לפחד.
מיהרתי לעבר שולחן גריפינדור, כשהסלית'רינים הלכו אל הצד השני.
"דניאל!" מייקל קרא מאחורי ורץ לעברי. "ניסיתי להדביק אותך חצי דרך מהחממות. מה עשית בחוץ עם כל הסלית'רינים האלה?"
"סתם.." מלמלתי ספק לעצמי ספק אליו. מה באמת עשיתי איתם? "הם רצו לארח לי לחברה.. זה הכל.."
מייקל הנהן באטיות. "אני לא יודע מה אמרו לך," הוא אמר ומשך אותי לכיוון הספסלים שליד השולחן הגדול. "אבל הם לא סימפטיים במיוחד. את צריכה לשמור על עצמך כשאני לא בסביבה כדי לעשות את זה."
"אני יכולה לשמור על עצמי גם לבד, תודה רבה," אמרתי, קצת מעוצבנת. מייקל הבחין שזה הרגיז אותי אז הוא כרך את ידו סביב כתפי.
"אין לי ספק בכך, אני כאן רק כדי לעזור," הוא חייך ונגס בטוסט גבינה נמס.

חזרתי מהשיעור עם מאט במצב הרגיל-זעופת פנים, אדישה, ובעיקר זועמת. נכנסתי לאולם הגדול, כשמאחורי מאט מדבר עם האחת הנוספת שלו, זאת שבקרוב תחשיב את עצמה כחברה שלו, אבל תיזרק באותה מהירות שבה החלה להתלהב. התעלמתי ממנו והתיישבתי ליד דני, כשמאט מתיישב ליד מייקל ולצידו הנגררת, שזיהיתי אותה כתלמידת הרביעית שהייתה איתו כשעזרתי למיילס בשיקויים, ושלפי מקורות מידע שלי, שמה היה לאורה בראון.
"אז, מה עשית עכשיו?" שאלתי בחיוך, מתעלמת מקיומו של מאט, שנראה עסוק מאוד עם לאורה.
"הייתי עם סלית'רינים..." היא מילמלה והייתי יכולה להישבע שמייקל היזק את זרועו סביב כתפיה.
"מה?? למה?! הם עשו לך משהו?!?" שאלתי בתדהמה. סלית'רינים לעולם לא היו מתקרבים לגריפינדורים.
"הם לא עשו לי כלום, אני לא באמת רוצה לדבר על זה" היא אמרה.
"בסדר" חייכתי. ידעתי שהיא תשרוד מולם, הם כלום לעומתה, ובטח שכלום לעומתי. היא כבר הייתה במצבים גרועים יותר.
"אז, איך היה השיעור?" היא שאלה בזמן שהתחלתי להעמיס אורז על הצלחת.
"מאט היה נחמד היום?" מייקל שאל בציניות בקול רם, ומאט הסתכל עלינו בזווית עינו, ואז חזר לענייניו עם לאורה.
"כמו שמעולם לא היית חושב שהוא יהיה" חייכתי באותה ציניות של מייקל. שמענו קול צחוק מאחורינו, ושלושתנו סובבנו את ראשינו, ומאט הרים את מבטו.
"טרלוני יכולה לשגע לפעמים" מיילס אמר, והתיישב לידי, "היא הכריחה אותי לעזור לה לסדר את הדברים!" הוא התלונן, ותפס טוסט ונגס בו בקול.
"לא נורא, זאת רק טרלוני" מייקל ניסה לעודד אותו.
"והעיקר שעבר" אני ודני אמרנו בתיאום מושלם וחייכנו אחת לשניה. זה היה קורה לנו מדי פעם, אבל לא מאז שנכנסו לספר.
"טוב, כדאי שנלך לשינוי צורה, אני חושבת שמקגונגל שמה עלינו עין" אמרתי, הוחוויתי עם ראשי לכיוון שולחן המורים. באותו רגע מקגונגל הזיזה את ראשה והחלה לדבר עם פרופסור דמבלדור.
"נתראה אחר כך" מיילס הרים את ידו כאומר שלום, ואני, דני, מייקל ומאט(שנפרד מלאורה בנשיקת פרידה ארוכה במיוחד שעשתה לי חשק להקיא) הלכנו לשיעור.
"אז מה מאט, יש לך חברה חדשה?" מייקל שאל את מאט.
"אתה יודע שאין לי חברות" מאט אמר בתחושת עליונות, "ולאורה בנאדם ממש נחמד".
"נקווה שהקשר שלכם יהיה ארוך יותר מבדרך כלל" אמרתי בארסיות.
"אף אחד לא שאל אותך!" הוא אמר בטון תוקף, אולי קצת פגוע.
"אז אני בכל זאת מודיעה לך!" אמרתי, ונעשיתי אדומה מכעס. התחלתי ללכת הליכה יותר מהירה, ככה שעזבתי את שלושתם והלכתי לבדי לכיתה, ווידאתי שאשב בשורה הראשונה.

החלפתי מבט קצר עם מייקל ואז הסתכלתי על מאט, משועשעת. משום מה, לא כעסתי עליו כמו בל. למען האמת, לא כעסתי עליו בכלל. הבנתי אותו לחלוטין. אפשר לומר שגם... הזדהיתי איתו.
"מהשנה הרביעית, מאט? זאת קצת ירידה ברמה בשבילך, לא חושב?" צקצקתי בלשוני.
"היא מאוד בוגרת לגילה. למה, מקנאה, שאנל?" הוא הסתכל עליי בחיוך מתגרה.
"אני? בכל מאודי," אמרתי בקול ציני מובהק ומייקל שב לכרוך את ידו סביב מתני. הנחתי את כף ידי על שלו כדי להראות לו שמכאן אני נאמנה לו.
"אני חייב להודות שזאת אכן ירידה מהרמה שלך," הוא בחן היטב את גלימתי. "אבל אני יודע מתי אני מפסיד."
מייקל גיחך.
"מי היה יודע? בסופו של דבר אתה הוא האחד שמקנא," הוא אמר ונשק ללחיי בקולניות.
"אני? לי יש עשרים בנות מהשנה הרביעית שרק רוצות שאסתכל לעברן. שלא לדבר על הבנות מהשכבה שלנו או מהשנה החמישית..."
"ביום שתשיג מישהי מהשנה השביעית," דיברתי בטון נמוך. "אבל מישהי ספציפית, כן? ותהיה איתה שבוע שלם- אני אתן לך מה שאתה רוצה."
"שאני אבין, את מזלזלת בי, העלמה שאנל?" הוא שאל, מרים גבה.
"אני מזמינה אותך להתערבות," אמרתי בהתגרות.
"ויש לי שנה שלמה לבצע אותה?"
"שבועיים להתחיל את זה, החל מהיום," אמרתי.
"ומה יקרה אם לא אצליח?" הוא שאל.
חייכתי. "אז אתה תעשה כל מה שאני ארצה, במשך שבוע שלם."
הוא הביט בדיוקנאות המתחלפים במורד המסדרון, מתלבט, וכשהגענו לכיתת שינויי צורה, הוא אמר- "סגרנו."

*דניאל, את פשוט גאון. עובד בתיאום מושלם של שבועיים מהתכנון שלי לחודש הזה.
ופתחתי שני משתמשים לכל מקרה ^^*
ראיתי את מאט נכנס בביטחון לשיעור, ומאחוריו דני ומייקל, שנראו צמודים בצורה שגרמה לי לתהות האם גם יומי יגיע.
השיעור עצמו היה בסדר, למרות שמקגונגל ביקשה ממני, מדני, מייקל ומהדג הנפוח להישאר בסוף השיעור.
"שלום לכם," היא אמרה אחרי שהתקרבנו אליה בסוף השיעור, "רציתי לדעת אם התחלתם לקיים את שיעורי העזר שלכם, ולדעת מה המצב שלכם כרגע" היא אמרה בטון ענייני אבל לחוץ. היא כנראה באמת רצתה לדעת.
"התחלנו לקיים אותך, ואם יורשה לי לומר-" התחלתי לומר, אבל דני קטעה אותי.
"הם נהדרים. אנחנו מסתדרים מעולה, ואני באמת מרגישה שאני משלימה את החומר" דני אמרה בחיוך.
"טוב מאוד אם כך. אתם רשאים ללכת" היא אמרה, אבל התחרטה לרגע. "ואני מזכירה לכם שמחר היציאה הראשונה להוגסמיד, אז תהיו מוכנים בשער הכניסה בתשע" היא אמרה, וזירזה אותנו עם עיניה לצאת. נראה היה שהיא באמת מיהרה לאיזשהו מקום. יצאנו מהכיתה מהר ובשקט, ורק כשיצאנו ממנה הרשינ לעצמנו לדבר.
"למה אמרת לה שהשיעורים נהדרים?" לחשתי לדני.
"כי אם היית אומרת לה מה את חושבת היא הייתה מבטלת את בשיעורים, ואנחנו צריכות אותם"
"אה. אוקי" אמרתי בשקט, ורק אז הבנתי למה היא עשתה זאת. היה מטומטם שלא חשבתי על זה ככה.
"אז, אתן באות להוגסמיד מחר?" מייקל ניסה להתחיל שיחה בין כולנו.
"כמובן!" אמרתי בהתלהבות.

"ואז אתה תוכל לראות את הספציפית הזאת," אמרתי בחיוך ערמומי.
"אבל אמרת שההתערבות מתחילה היום!" מאט רץ להגן על עצמו.
"אבל לא אמרתי שאני אומר לך מי הספציפית הזו היום," אמרתי באותו החיוך ואחזתי בידו של מייקל. החלטנו שהיום נלך ללמוד בספרייה, חומר תיאורטי בשיקויים, כי עדיין הייתי צריכה חיזוק שם, וגם כי היו לנו שיעורים במקצוע ליום שני.
אם אתה רואה מישהי מהשנה השביעית באזור תאמר לי, שאני אדע," לחשתי למייקל כשניגשנו לאזור השיקויים בספרייה. הוא חיפש ספר ספציפי, שהוא אמר שעזר לו המון פעם, והנהן תוך כדי.
"צריך לשמור על השקט, הספרנית כאן לא מי-יודע-מה... איך נאמר? סימפטית."
צחקקתי בשקט. מייקל מצא את הספר והתיישבנו ליד שולחן גדול מעץ, שממש אהבתי בתור כלי עיצובי.
כתבנו את החיבורים, כשאני נעזרת בו מדיי פעם, במשך שעה וכמה דקות (הוא סיים קצת לפניי ועזר לי לסיםי את שלי, מה שזירז את התהליך), ואז החלטנו שהגיע הזמן לחזור לחדר המועדון בראש שקט.

ישבתי בחדר המועדון ועשיתי את השיעורים שקיבלנו באותו יום, כדי שאוכל להיפטר מהם לפני היציאה להוגסמיד. אחרי כמה זמן מיילס והדג הנפוח והנגררת שלו הצטרפו אליי, כשהנגררת והדג לא מפסיקים בענייניהם. 'מעניין מה היא תחשוב כשהיא תגלה שהוא בגד בה. טוב, אני בספק אם היא תהיה מופתעת' חשבתי, וסימנתי וי על עוד שאלה. אחרי עוד חצי שעה בערך דני ומייקל נכנסו לחדר המועדון אחרי השיעור שלהם.
*אין לי ממש מה לכתוב ואני בלחץ מהיסטוריה...*

"את יודעת," מייקל אמר כשנעמדנו ליד החבורה. מאט שלח לי קריצה תוך כדי ליטוף ארוך וממכר שנתן לקטינה שלו. "אני חושב שזאת הפעם הראשונה שגברת פינץ' לא צרחה על מישהו בפעם הראשונה שלו בספרייה."
מיילס הסתכל עליו בחיוך. הקטינה של מאט צחקקה. החברות שלה הסתכלו בה בקנאה מהצד השני של החדר, שהסתובבה עם "הגדולים".
"את מסתדרת, בל?" שאלתי את חברתי. היא הנהנה, וניכר היה שהיא בשלבי סיום.
"אני חייב להתקלח," מייקל אמר וליטף את גבי באיטיות. "אולי זה פסיכולוגי, אבל אני עדיין מריח דשא."
"אני לא הרחתי שום דבר," צחקתי.
"אז את תרגישי את ההבדל כשאחזור," הוא נשק ללחיי והלך לכיוון חדרי הבנים. התיישבתי ליד בל והסתכלתי בשיעורים שהיא כתבה.
"תראי," התחלתי להסביר. "זנבות הסלמנדרה משמשים בעיקר לנוגדי דיכאון, אז הן מרכיב עיקרי בשיקוי הצחוק, שהוא פועל בעצם בשיטה של שיכחת כל הדאגות, והרגשה כזאת של היי, כמו אלכוהול."
בל הסתכלה עליי. "מאיפה הבאת את זה?"
"רקיחת שיקויים למתקדמים", אמרתי במהירות. "זה ספר לא של לוקהרט, אז הוא לא ברשימת הספרים שהיינו צריכים לקנות. מייקל אמר שהספרים של לוקהרט דיי טובים, אבל הם לא כל כך קשורים לחומר הלימוד."
בל הנהנה בהערכה. "אז מה אמרת שוב על זנבות סלמנדרה?" היא שאלה והתחילה לנסח משפט.
עזרתי לה לסיים.
"אנחנו עומדות להיות אורחות קבועות בספרייה השנה," אמרתי ובל גיחכה.
*אל תהיי לחוצה מהמבחן בהסטוריה ובואי ללמוד איתנו בבוקר לפני המתכונת, אנחנו עושים קבוצת לימוד של שאלות/תשובות כזה*

*רגע עם מי זה???*
"למרות שזה לא כזה נורא. אנחנו יכולות לחקור יותר" אמרתי.
"לחקור מה?" מיילס שאל פתאום, והרגשתי איך אני מתחילה להסמיק מלחץ.
"כלום! סתם ללמוד עוד קצת כדי להתקדם בחומר הלימוד" אמרתי מהר כל כך ששכחתי לנשום.
"אבל אתן עדיין משלימות חומר" הוא הזכיר לנו, והדג סילק את הנגררת שלו פתאום. משום מה היא נראתה מאושרת, אז הנחתי שהוא פשוט שלח אותה לעשות משהו או אמר לה ללכת לחברות שלה.
"או שהיא חושבת שאני לא מספיק טוב בשביל להסביר לה את החומר" מאט אמר בארסיות.
"אני לא חושבת, אני יודעת" אמרתי בחיוך ארסי.
"טוב, אתם יכולים לשמור את המריבות האלו למתי שתהיו לבד? זה מתחיל לעצבן" מייקל ניסה להשקיט אותנו.
"נו טוב, בסדר, אבל רק כי אני הבוגרת מבינינו" אמרתי באדישות.
"את לא הבוגרת מבינינו, אני הבוגר מבינינו, ובגלל זה אני אפסיק עם זה" הוא אמר בבאותו טון אדיש.
"פיין" אמרתי והסתכלתי לכיוון אחד.
"פיין" הוא אמר והסתכל לכיוון השני.
'אופסי אנחנו מושכים יותר מדי תשומת לב' חשבתי, והרגעתי את עצמי. 'אני צריכה ללמוד להסתדר איתו. הוא המורה הפרטי שלי והוא חלק מהחבורה, והוא לומד איתי הכל... רק חבל שהוא כזה מעצבן.. למרות שהוא מעצבן רק בגלל שהוא כל הזמן מתחיל עם בנות וזורק אותן אחרי יום.. הוא לא כזה גרוע כשהוא לא ככה.. אוי לעזאזל מה אני חושבת?! זה כמעט כאילו שאני... לא, לא, אני מתבלבלת. הוא רק מזכיר את הקודם. וכשחושבים על זה, עוד מישהו, אבל אני פשוט לא זוכרת מי..' חשבתי.
"אז תשלימו כמו בוגרים" מייקל חייך וניסה לפייס בינינו.
"אל תגזים!" קפצתי מהמקום. "אבל אני מוכנה לא לריב איתו בפומבי" אמרתי בתור פשרה.
"גם אני" הוא אמר בקול שקט.
"טוב" מייקל אמר, ודני ומיילס נראו מרוצים.
"אבל שלא תחשבו, זה לא אומר שכלום בינינו השתנה! הוא עדיין דג נפוח ומעצבן" אמרתי מהר.
"ואת עדיין שמרנית אנוכית ומתנשאת" הוא אמר באותה מהירות.
"היי! אמרנו בלי מריבות מול אנשים!" מייקל הרגיע אותנו.
"בסדר" אני ומאט אמרנו ביחד.

צחקקתי.
"הם כל כך יהיו ביחד בסוף," לחשתי בשקט למייקל והוא הנהן באיטיות, מחליף איתי מבטים מחוייכים. בל הסתכלה עלינו במבט חשדן.
"מה?"
"שום דבר, בדיחה פרטית," מייקל אמר ונשק ללחיי בחזקה.
"עכשיו אתה מריח כמו בן-אדם ולא כמו נום," אמרתי וצחקתי.
"חשבתי שהרחתי בסדר גם קודם," הוא אמר לפתע והמשכתי לצחוק.
"את רוצה לצאת לסיבוב?" הוא שאל אותי בשקט.
"אתם לא תאכלו אחד את השני?" הסתכלתי על בל ועל מאט. בל עשתה פרצוף וסגרה את הספר "ראיונותי עם רוחות" מאת, מי אם לא, גילדרוי לוקהארט. היא גילגלה את החיבור שלה והכניסה את שניהם, יחד עם העט וקסת הדיו הסגורה, אל התיק שלה.
משכתי בכתפי ומייקל תפס בידי והוביל אותי החוצה. הסתובבנו בין החדרים, כשהוא מסביר לי על כל חדר וחדר.
"אתה יודע, אתה לא כמו כל הבנים האחרים," אמרתי לפתע. הוא עצר לפני חדר 'תולדות הקסם'.
"מאיזו בחינה?"
"כל בן אחר כבר מזמן היה מכניס אותי לתוך הכיתה הריקה ועושה בי.. מעשים," אמרתי בחיוך.
"ומי אמר שאני לא רוצה לעשות את זה?" הוא הסתכל עליי במבט מתגרה.
"אף אחד, זה פשוט.. שלא ניסית."
"את רומזת כאן משהו, העלמה שאנל?" הוא שאל, מרים גבה באותו החיוך.
"אני?" התקרבתי אליו. "שום דבר."
"אה, כי פשוט... חשבתי..." הוא אמר והתקרב בעצמו.
"אז תחשוב אחרת," אמרתי והצמדתי את שפתיי לשלו, שפתיים רכות, קפיציות, שואבות. התעמקתי בנשיקה, כורכת את שתי ידיי סביב ערפו. כשידיו זוחלות סביב גבי.
כחכוח גרונ קטע אותנו. התנתקתי ממנו במהירות והסתובבתי. זה היה פרסי.
"אני מפריע?" הוא שאל. מייקל נתן בו מבט של -עוף מכאן.
"אממ.. בוא נחשוב.." הוא אמר בטון דומה.
"לפי תקנון בית הספר, מייקל-"
"פרסי," הוא הנמיך את הטון. "אם אתה מקנא, פשוט תצטרף למועדון. חצי מהשכבה כבר שם."
"לידיעתך, יש לי חברה." הוא אמר והסדקף במקומו.
"אה, כן?"
"פנלופה קלירווטר, נכון?" שאלתי והוא הופתע מעט.
"אממ.. כן.."
"כן, היא מרייבנקלו. היא איתי באסטרונומיה," אמרתי בחיוך, כאילו שום דבר לא מתוח באוויר.
"אה, יכול להיות.." פרסי מלמל. "בכל מקרה, תעשו מה שאתם רוצים, אבל לא במסדרונות. זה הכל.." הוא הסתובב והלך משם.
"את יודעת שאת מלכה?" מייקל תפס בידי וסובב אותי אליו בתנועת ריקוד מרחפת.
"לכיתה," אמרתי בלי קול והוא הנהן. הוא הלך אחורה, פתוח את הידית מבלי להסתכל ונכנסנו אל הכיתה ש.. לא הייתה ריקה.
הסתכלנו על הפרופסור.. מהשמו, ועל חבורה של ילדים מהשנה השנייה מגריפינדור ורייבנקלו. מייקל ואני הבטנו המומים בילדים הקטנים, ואז אחד בשני. ואז נפל האסימון; אנחנו סיימנו ללמוד מוקדם יותר מהילדים הקטנים.
"הארי פוטר נמצא כאן?" מייקל שאל במהירות. הסתכלתי עליו, מבועתת. מה הוא מערבב שמחה בשמחה?
"הארי פוטר? מי זה הארי פוטר?"
"אני כאן," ילד עם קול צפצפני אמר, נראה היה שהוא היה עסוק עד עכשיו באיקס-עיגול אימתני עם החבר הג'ינג'י שלו, אח של פרסי.
"אמרתי לך שהוא בבית הספר הזה," מייקל אמר לי, כאילו התערבנו על העובדה הזאת. הבנתי את הכיוון.
"ואני לא האמנתי. בחיי, הארי פוטר!" חייכתי אל הילד הקטן, שהסמיק עד... צלקתו? ואו, זה באמת... ואו. הפרופסור התעלם משנינו והמשיך להרצות. המשכתי להסתכל על הארי המסכן, שהיה מובך עד עמקי נשמתו, וקרצתי לו, כדי שירגיש טוב עם עצמו. הוא חייך באיטיות ומייקל ואני יצאנו מהכיתה. כשמייקל סגר את הדלת שחררנו רווחת צחוק ונצמדנו לעוד נשיקה קצרה.
"טוב, את, אני, חדר לבד, את באה?" הוא תפס את ידי ומשך אותי במורד המסדרון. צחקתי ונסחפתי אחריו.

*XDDD מביך. מסכן הארי.*
החלטתי לנצל את הזמן כמו שצריך, והלכתי לספרייה כדי ללמוד עוד על התקופה. החלטתי להתחיל ללמוד את "הוגוורטס תולדות", כדי לקבל רקע מקסימלי. אחר כך אני אלמד על ההיסטוריה של עולם הקוסמים, קודם חשוב שאני אדע של הוגוורטס.
כשסיימתי החלטתי לראות מי נמצא בספריה לפני שאחזיר את הספר למדף. זיהיתי כמה מהחברות של הנגררת, את הרמיוני גריינג'ר הקטנה ואת, אוי לא, הסלית'רינים ממקודם. ראיתי שהם עומדים לקום כדי ללכת לאזור השולחן שלי, אז ברחתי עם הדברים שלי והספר למדף שלו והחזרתי אותו. הסלת'רינים למזלי לא ראו שהלכתי, וניסו למצוא אותי, אבל הם כמובן הלכו לכיוון הלא נכון. רק אחרי כמה שניות כשהייתי בטוחה שהם נעלמו הרשיתי לעצמי לחזור לשולחן.
אבל כשחזרתי גיליתי שמישהי כבר ישבה שם. היא הייתה בלונדינית יפה, עם שיער מתוח לאחור בקוקו גבוה חלק. על החלוק השחור שלה היה רקום הסמל של הפלפאף.
"זה שלך?" היא שאלה אותי והצביעה על התיק שלי. כנראה שכחתי אותו שם.
"אוי כן! תודה!" אמרתי והסמקתי ממבוכה.
"את חדשה כאן נכון?" היא שאלה אותי. לא ציפיתי ממנה להמשיך את השיחה.
"אה.. כן" מילמלתי.
"אני פליסיטי ברמינגהם" היא אמרה, וסימנה לי עם עיניה לשבת בכיסא מולה.
"בלורדס קופר, אבל כולם קוראים לי בל" אמרתי, ואז הספרנית הזקנה לחשה "שששש" קולני במיוחד.
"את משנה שישית נכון?אני משביעית" היא אמרה.
"כן, אני מניחה שהשמועה עלינו התפשטה מהר.." מילמלתי בשקט.
"אוי, אל תביני אותי לא נכון, אני לא כזאת," היא מיהרה להצדיק את עצמה, "אני רק רוצה להכיר את התלמידות החדשות. לא מתקבלים להוגוורטס תלמידים לא משנה ראשונה בדרך כלל."
"אני מבינה... טוב, אני צריכה ללכת, ניפגש מאוחר יותר אני מניחה?" אמרתי ולקחתי את התיק שלי.
"כן" היא חייכה אליי. יצאתי מהספריה בהרגשה טובה. הייתה לי הרגשה טובה לגביה.

בסופו של דבר נכנסנו לכיתה ריקה, ששימשה ככיתה בלי נושא ספציפי. פשוט.. כיתה. מייקל נעל את הדלת בעזרת קסם ואני משכתי את כל הוילונות. כשהחדר החשיך, מייקל מלמל כמה מילים ואור צבעוני הופיע מעלינו, עמום ורומנטי. חייכתי אליו ונצמדתי אליו לנשיקה ארוכה.
*אני אמשיך את התגובה מחר, מצטערת, אני לא כל כך במצברוח*

*מה קרה???
למה אין לך מצברוח???? *

הצלצול הבא ניתק אותנו, והיינו מעט המומים ממנו. מייקל הציץ בשעונו.
"נגמרו הלימודים לשאר בית הספר." מייקל אמר.
"בוא נחזור לחדר המועדון," אמרתי בקול מתפנק והתחככתי בכתפו.
"אוקיי," הוא אמר, שבוי בקסמיי והושיט את ידו, לאחוז בשלי. וכך הלכנו, יד ביד, עד שמצאנו את בל, שמחה ומאושרת.
"מה קורה?" שאלתי אותה. אולי היא סוף סוף מצאה לעצמה מישהו?

"הכל טוב" חייכתי. "לא משהו מיוחד".