שרשור לי ולדני P=

"גם אני, דרך אגב," הוא לחש בשקט לתוך אזני, בצורה כמעט בלתי מורגשת. הדמעות שלי רק גברו וכך מצאתי את עצמי מתייפחת על כתפו. כשהוא הבחין שאני רועדת מבכי, הוא תפס בכתפיי והרחיק את פניי מגלימתו.
"שקט, מתוקה, אין סיבה לבכות," הוא אמר וניגב את דמעותיי באצבעותיו. "הכל בסדר. מאט ופליסיטי נפרדו, אני הבנתי שאני טיפש-"
"אתה לא.."
"בכל מקרה, הכל בסדר עכשיו... חוץ מהעובדה שפליסיטי לא מוכנה לדבר איתך כרגע," הוא אמר.
"זה פשוט הדבר שיהרוס לי את היום... אני גם ככה לא אוהבת תחרות..." אמרתי בשקט.
"את יודעת שלא התכוונתי לזה שהיא טובה יותר ממך, נכון? זה בדיוק הפוך. את כל מה שאת עושה את עושה מתוך אהבה לאחרים, והיא עושה את הכל מתוך אהבה לעצמה, וזה הבדל ענקי בין שתיכן," הוא אמר וגרף את שיערי אל מאחורי אזניי. הבטתי בעיניו שנראו צלולות ובוהקות כמו שהן תמיד נראו כשהסתכל עליי במבט הזה, של הערגה. התקרבתי אליו בעדינות ונשקתי לשפתיו, עוצמת את עיניי כדי להגביר את החושים שהסתחררו באותו הרגע. הוא הצמיד אותי אליו בחיבוק של געגוע ועמדנו שם והתנשקנו, עד שפרסי הגיע כדי לומר לנו שכדאי שנחזור לחדר המועדון אם לא נרצה שיורידו נקודות לבית.

אחרי כמה דקות החלטתי לחזור. נעשה כבר מאוחר, וחוץ מזה, היה עדיף שאפגוש אותה בחדר אחרי שתסיים לדבר איתו. לכן, חזרתי לחדר המועדון ועליתי ישר לחדר. נשכבתי על המיטה וקראתי בספר הקסום. חשוב שאדע מה יקרה בקרוב.

"אני לא מאמין שיכולתי לחשוב שאת תעשי משהו כזה... שתיפרדי ממני רק בשביל להיות איתו," מייקל אמר ונישק את פניי בדרך לחדר המועדון.
"אתה יודע שזה בדיוק מה שעשיתי, הפוך," אמרתי בחצי חיוך.
"רק שזה הגיע למאט, הוא לא בדיוק רומיאו עם הבנות," הוא אמר והדביק עוד נשיקה מוחצת על לחיי.
"זה דיי נכון," אמרתי והגענו לחדר המועדון.
"צוואר אקורדיון," מייקל אמר.
"מקורי..." מלמלתי כשהאשה השמנה והמנומנמת הכניסה אותנו לחדר המועדון.
חדר המועדון היה ריק, ומייקל ואני לא יכולנו לעמוד בפיתוי. התחלנו להתמזמז בכל פינה אפשרית, לא עוזבים אחד את השני אף לא לשנייה. כמעט שנשרף לי השיער, באיזשהו שלב, כשמייקל הפיל אותי על השטיח המקושט בצבעי אדום וזהב, אבל לא היה לי אכפת; העיקר ששוב, השגתי את מה שאני רוצה וצריכה.

שעה לאחר מכן חזרנו לחדרים, נפרדים בנשיקת לילה טוב ארוכה במיוחד, ולא יכולתי שלא להסתחר ולפגוע בכמה קירות בדרך. אחרי הכל, עבר עליי יום ארוך בהחלט.

דני נכנסה לחדר והסתחררה כל תנועה שלה, גם כשסגרה את הדלת והלכה לכיוון מיטתה, "מה קרה לך שאת כל כך מסוחררת?" שאלתי והיא נפלה בהסתחררות על מיטתה.

חייכתי אל כילות המיטה שנראו לי כל-כך יפות פתאום.
"חזרנו, סוף-סוף, הוא היה מוכן להקשיב. והוא היה כל-כך מדהים, הוא הבין אותי לפני שסיימתי לדבר, אני כל-כך מאושרת," אמרתי בחיוך וצווחתי בקול דק שרק הארנבים חדי השמיעה יצליחו לשמוע. כשנרגעתי, נזכרתי שהיא עברה חצי יום בלעדיי. "ואיך היה היום שלך?" שאלתי, מסתובבת אליה בקופצניות.

"היום שלי? אה, נחמד כזה, מאט מתעלם ממני בכל רגע, פליסיטי מעצבנת, מיילס היה עם מייקל, הייתי לבד, את יודעת. זה נתן לי זמן לחשוב. והמסקנה העיקרית היא שכל דבר קשור אליי. וזה לא כל כך נעים להיות במרכז העניינים כמו שחשבתי" אמרתי במהירות, אבל בכנות רבה.

"אוקיי. הבעייה שלך היא שאת לוקחת דברים קשה מדיי. חוץ מהקטע עם מאט. את חייבת לדבר איתו ולהבהיר את העניין של מה שקרה שם בספרייה, סבבה?" הייתי עניינית ועירנית על אף השעה המאוחרת. "את חייבת לדבר איתו לפני שהוא יחשוב דברים לא נכונים. ובקצב הזה, הוא יקלוט שאין לו הרבה חברים ויילך למי שידבר אליו יפה, ויש לך כאן הזדמנות להיות האדם שידבר אליו יפה."

"הוא לא מוכן לדבר איתי, אבל אני אמשיך לנסות. אני לא מוכנה לוותר עליו, במיוחד לא כשאני לא מבינה מה עשיתי רע" אמרתי ברצינות. גם אם זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי זאת בהחלטיות בקול רם, זה היה ברור לי כבר מראש.

"אל תדאגי. כשהוא ישים לב שאני לא מכחישה את העובדה שהתנשקנו מול פליסיטי, הוא יפנה לשנוא אותי, ואז הכעס שלו כלפייך יתגמד כמו פיונית," אמרתי בעידוד.

"אני מקווה. הוא נראה די כועס כשהוא הבין שקראתי את מה שזה לא יהיה. אולי הוא לא רוצה שאני אדע מה שיש שם. עכשיו אני צריכה להסביר לו שלא הבנתי כלום משם, ושאני אבין רק אם הוא יספר לי. אוי, אני נשמעת כמו איזו דמות מרומאן רומנטי" אמרתי והחזקתי את ראשי בין ידיי בייאוש.

"תראו מי שמדברת," צחקתי. "אני מרגישה כמו דמות מטלנובלה יומית גרועה מהמאה העשרים ואחת. תראי לאן הגעתי... תכנית מסובכת יותר משכל אחד יסכים שהיא תעבוד."

"טוב, אנחנו עדיין חיות בספר" אמרתי בחיוך, ולרגע אחד הייתה שתיקה, שלאחר מכן נקטעה בפרץ צחוק גדול שנמשך כמה דקות.

"טוב, כדאי שנלך לישון אם אנחנו עוד רוצות להתאמן מחר על הכישורים שלך," אמרתי לבל באנחת צחוק אחרונה.
"כן, כדאי," היא אמרה וקפצה אחורה על מיטתה. "לילה טוב!" הכריזה, וכך הלכנו לישון, מחוייכות, סוף-סוף.


הבוקר למחרת התחיל בשעה מאוחרת, כשבל ואני התעוררנו בעקבות קול נפץ שנשמע במסדרון. החלפנו מבטים בהולים, ורצנו לחדר המועדון, מתעטפות בגלימות לילה תוך כדי הריצה.
"טיפשים..." שמעתי מישהי משנה הרביעית ממלמלת לכיוונם של שלושת בני השנה הרביעית הצוחקים.
"זהו, זה הספיק לי. עונש לשניכם!" פרסי התפרץ על מי שנראו כשני אחיו התאומים, פרד וג'ורג'. הם הסתכלו אחד על השני, ואז עליו, וצחקו שוב.
"נו באמת, פרס, זאת הייתה קלאסיקה, אני נשבע!" השלישי שהיה איתם אמר, הוא היה רציני יותר משניהם, שנראו משועשעים מאחיהם הגדול שאיים עליהם בעונש.
"אל תתגרה בי, ג'ורדן, לפני שתקבל עונש גם אתה!"
"זה היה ג'ורג' בכלל," התאום, שמסתבר ששמו היה פרד, אמר.
"לא נכון, זה היה פרד..."
"רגע, אבל אתה פרד," הראשון אמר.
"אה, נכון. אז זה היה ג'ורג'!"
"וזאת בדיוק הסיבה ששניכם תיענשו. אני אדבר עם מקגונגל עוד היום-"
"נו בחייך, פרסי," אמרתי בקול עדין. "זה היה סתם תעלול ברוח טובה, הם לא הזיקו לאף אחד, נכון?"
שלושת בני הרביעית הסתכלו עליי בחיוך גובר.
"את אומרת את זה כי רק הכרת אותם, אבל-"
"אתה חושב אחרת כי אתה חי איתם באותו הבית. תחשוב ככה, הייתי מתעוררת בסביבות הערב אם הם לא היו משכימים אותי עכשיו," קרצתי לקטנים.
"כן, ועכשיו השעון הביולוגי שלה לא יגרום לה לאחר מחר ללימודים. תראה איזו טובה ענקית עשינו לה," אחד התאומים אמר, כבר לא טרחתי לעקוב.
"וותר להם הפעם, פרס, יהיה בסדר," אמרתי וחייכתי אליו חיוך מרגיע.
"יש לכם מזל הפעם, אבל אל תתרגלו..." הוא אמר קצת בכעס והסתובב לחזור אל ערימת הספרים שלו.
"את בסדר גמור," אחד התאומים אמר בחיוך ותפס את השניים האחרים לצאת החוצה, לנסות את הפצצות הקטנות שלהם על סלית'רינים עוברי אורח.
"את באה לחזור לישון?" שאלתי את בל בתור בדיחה. היא צחקקה.
"בואי נלך לצחצח שיניים או משהו לפחות..." היא אמרה ועלינו בחזרה לחדר.

"אז, מה נראה לך נעשה היום?" שאלתי את דני, שהייתה עסוקה בצחצוח שיניה כשאני סירקתי את שיערי.
"לא יודעת, נזרום עם מה שיבוא" היא אמרה.
"אני רוצה לעשות משהו היום" אמרתי תוך כדי הנחת מברשת השיער.
"דברי עם מאט" דני אמרה והחלה לסרק את שיערה, שהיה מבריק היום במיוחד.
"בטח, אם הוא יסכים לדבר איתי. אני צריכה לתפוס אותו איכשהו, לגרום לו להקשיב לי..." אמרתי בייאוש, "הוא בטח עם פליסיטי עכשיו.." אמרתי בקול חמוץ. רק אז הבנתי שהיא לא נחמדה כמו שחשבתי שהיא, היא תפוח רקוב מבפנים. הפלפאף, כן בטח!
"אל תחשבי על זה. היא כועסת עליו, זוכרת?" היא ניסתה לעודד אותי.
"כן, בגלל מה שעשית... אגב, מה תעשי עכשיו?"
"מזתומרת?"
"את יודעת, פליסיטי כועסת, ומאט בטוח באיזשהו שלב יקלוט שאת אחראית לזה, ואיך תתנהגי עכשיו ליד מייקל?" שאלתי אותה, מנסה לדמיין מה שיקרה. אבל לא הצלחתי אפילו לחשוב! המצב היה מתוסבך יותר מדי.

"מאט הוא גבר, גברים לא נוטרים טינה. הוא ישכח את זה בעוד שבוע, אני בטוחה. פליסיטי? טוב, לא באמת אכפת לי ממנה. ומייקל ואני ניאלץ להוריד פרופיל... ונצטרך לומר משהו לפרסי, כי אני דיי בטוחה שהוא ראה אותנו אתמול..." אמרתי ונאבקתי בקשר עקשן במיוחד.
"אני לא חושבת שזה יעניין אותי לדבר על עניינים כאלה עם אחרים," בל אמרה, מה שהיה דיי הגיוני.
"אני צריכה להבהיר למייקל שאנחנו צריכים לשמור עכשיו על פרופיל נמוך, לא סיימתי לסכסך בין מאט לפליסיטי," אמרתי, משועשעת. "צריך לדאוג שהוא לא ירצה לחזור אליה."
"אבל מה כבר אפשר לגרום לה לעשות שידחה אותו?" בל שאלה.
"אני אצטרך לחזור אלייך עם זה, אני עוד לא יודעת. אל תדאגי, אני אחשוב על משהו..." אמרתי והצלחצתי להתיראת הקשר האחרון. סירקתי את השיער כך שייראה מסודר, והרטבתי אותו מעט.
"שנלך? יש לנו המון עבודה היום," אמרתי והנחתי את המברשת על הכיור. יצאנו מהחדר וירדנו אל חדר המועדון. בל פנתה לחפש את מאט, ואני פניתי למצוא את מייקל.

*האמת יום שישי הוא ישכח מזה, אבל שיהיה*
"אוך, איפה הוא.." מלמלתי לעצמי. ישבתי על אחת הספות בחדר המועדון, וחיכיתי שמאט ירד כבר מהמדרגות למעונות הבנים. זה היה די מייגע, כי עברו כבר עשר דקות, שהרגישו כמו עשרה ימים.
"הנה הוא!" אמרתי לעצמי כשראיתי אותו יורד עם מיילס ומייקל(שדני מיד תפסה אותו לדיבור מהיר).
"היי!" קמתי ממקומי ופניתי בחיוך למאט ומיילס.
"היי בל" מיילס חייך אלי את החיוך הרחב הגדול שלו. מאט לא אמר דבר, גם כשמיילס נתן לו מכה בגב(שאותה הוא ניסה להסתיר אך ללא הצלחה).
"מאט, אני יכולה לדבר איתך?" שאלתי אותו בעדינות. הוא כעס. זה היה ברור.
"אין לי על מה לדבר איתך. נראה אתכם בארוחה" הוא אמר והלך משם. הוא אמנם נראה אדיש, אבל כל מי שהכיר אותו ידע שמתחת למעטה האדישות הזאת מסתתר הר געש שרק מחכה להתפרץ.
"הוא ממש כועס, הא?" שאלתי את מיילס, ומיילס הנהן.
"הצלחת לדבר איתו?" ניסיתי לגלות פרטים ממיילס, אבל הוא ידע שאעשה זאת.
"כן, אבל אני לא יכול לומר לך מה העניין. זה ביניכם, וחוץ מזה, הוא לא רוצה לדבר על זה. אין הרבה אנשים שיודעים" הוא אמר בשקט.
"אבל אני אפילו לא יודעת על מה מדובר! אני מנסה לומר לו את זה, אבל הוא אפילו לא מוכן לדבר איתי!" אמרתי בייאוש, והנחתי את ראשי על כתפו של מיילס.
"אל תדאגי, אני אדבר עם מייקל וננסה לסדר את זה, אנחנו שנינו יודעים הכל" הוא אמר והוסיף קריצה קטנה. הרגשתי שכל הפנים שלי נעשות אדומות.
"הוא לא אמור לדעת על זה! וגם אתה לא! איך..." אמרתי בבלבול. כל כך שנאתי את העור הלבן שלי באותו רגע- הפנים שלי היו בצבע זהה לשיערי, ועם הנמשים נראיתי כמו גוש אדום שיש עליו נמלים.
"אוי תירגעי, זה לא שלא ידענו מקודם. סודך שמור איתי" הוא חייך.
"למה אתה קיים רק כאן? אתה עדיף בהרבה מאח שלי..." מלמלתי בשקט.
"מה?" הוא אמר בבלבול. רק אז קלטתי מה אמרתי, ולא הייתי בטוחה אם הוא שמע ולא הבין או שלא שמע כלל.
"כלום" אמרתי במהירות, "בוא, אנחנו חייבים ללכת לארוחת צהריים" תפסתי את ידו, "דני, מייקל, אתם באים?" קראתי להם, ומשכתי את מיילס החוצה מחדר המועדון.
"כן, עוד רגע" מייקל אמר, והמשיך לדבר עם דני. אחרי כמה שניות הם התקרבו אלינו בצעדים גדולים, והלכו איתנו לאולם הגדול.

"אז תזכור את מה שסיכמנו, כרגע אנחנו ידידים וזהו," סיננתי לעברו של מייקל בשקט.
"אני שמח שאנחנו ידידים," הוא אמר וקרץ לי. חייכתי חיוך קטן יודע סוד והמשכנו עם כולם לארוחת הצהריים.
"אני רואה שהשלמתם," אוליבר ווד אמר כשהתיישבנו בסביבתו.
"הבנתי שאין לי שום סיבה אמיתית לכעוס עליה, היא נאמנה לרגשות שלה, אחרי הכל," מייקל אמר והסתכלתי עליו במבט שלא הסגיר את העובדה שאנחנו ביחד.
"ואני הבנתי שצריך להסביר את עצמי טוב מספיק כדי שמייקל, עם הבעיות השכליות שיש לו, יבין," אמרתי וצחקקתי.
"סליחה?!"
ווד נראה מאוד משועשע מכל העניין.
"מה? לא אמרתי כלום," אמרתי בחיוך והתחלתי לאכול. בהתחשב בעובדה שהתעוררתי אחרי ארוחת הבוקר, הייתי ממש רעבה.

"לאן נעלמו כישורי המשחק שלך? זה לא עובד!" לחשתי לה בשקט.
"כן זה כן" היא אמרה בביטול.
"לא זה לא" אמרתי, וחזרתי להתחזרות המוחלטת שלי.

"אז אנחנו נצטרך לעשות משהו כדי שזה ייראה אמיתי, נכון?" שאלתי אותה בחיוך וסיימתי לאכול.
"אני כבר חוזרת," אמרתי לווד שהיה באמצע שיחה עם מייקל ומיילס על מה שנשמע כמו קווידיץ' וסלית'רינים. קמתי מהמקום והתחלתי ללכת לכיוון החצר, חולפת על פני שולחן סלית'רין בדרך. הלכתי בצורה שתמשוך אליי כמה שיותר עיניים.
"היי, דנדי!" זה היה מארק שקרא אליי. הסתובבתי בחיוך.
"היי, מארק," אמרתי. הוא סימן לי להתקרב כדי שיוכל לחבק אותי.
"את נראית מעולה היום," הוא אמר וליטף את כתפי, כהרגלו.
"תודה, מארק," אמרתי וקרצתי אליו. דאגתי שיראו אותנו מכיוון שולחן גריפינדור.
"אנחנו עוד מעט יוצאים להוגסמיד, את יודעת," הוא העביר על כל גופי את מבטו החוקר. "רק המדריכים, בתור צ'ופר."
"אז אתה מדריך?" שאלתי בחיוך.
"לא מדריך ראשי, אבל הוסיפו אותי בתור המדריך של סלית'רין בשנה שעברה," הוא אמר והחזיר את מבטו אל עיניי. ליאונרד החטיף מבטים בנעשה, כשכל השאר התעלמו מאתנו בהפגנה.
"ונותנים לכם בונוסים? נייס," אמרתי וחייכתי.
"את מוזמנת להצטרף," הוא אמר. "אני בטוח שאף אחד לא יתנגד."
"ו... כל המדריכים יהיו שם?" שאלתי, חושבת על מאט.
"כן, וודאי," הוא אמר. "הם מוציאים אותנו בתירוץ של גיבוש כל המדריכים, במיוחד בין הבתים."
"שלא יהיה ניצול של תפקידים, מובן," אמרתי והוא חייך.
"את יודעת שאת חכמה?" חייכתי במתיקות. "אז תבואי?"
"אה... אולי, אני אחשוב על זה," אמרתי והוא אחז בלחיי, מכריח אותי להתקרב אליו.
"תחשבי על זה לחיוב, כן?" הוא שאל וזיק של זדוניות חלף בעיניו.
"אני אשתדל, עוד יש לי המון שיעורי בית להשלים," אמרתי. "אבל אני אשתדל." מיהרתי להוסיף.
"מצויין," הוא אמר בחיוך ונשק ללחיי. חייכתי במבוכה והלכתי משם.

"טוב, מסתבר שאני יוצאת להוגסמיד היום," אמרתי כשתיישבתי בחזרה בשולחן גריפינדור.
ווד, מיילס ומייקל הביטו בי, המומים. בל לא הגיבה כל-כך קשה.
"את זוכרת את מה שסיפרתי לך אתמול, נכון?" מיילס אמר.
"זוכרת, אבל הוא לא כזה נורא כמו שאתה מתאר אותו. מארק הרבה יותר נחמד ממה שאתם חושבים. וחוץ מזה, פרסי יהיה שם. אם פרסי יהיה שם, אני אהיה בטוחה," אמרתי ומזגתי לעצמי מים.
"פרסי. ממש. עכשיו אני רגוע," ווד גיחך.
"אני רציני איתך, דניאל, אל תעשי שטויות..." מיילס אמר שוב. מייקל לא אמר דבר, וחזר אל הצלחת שלו.
"תקשיב, אם אני ארצה לצאת עם מארק, אני אצא עם מארק. ושום דבר שתעשה או תגיד לא יגרום לי לשנות את דעתי," אמרתי קצת בעצבנות ושתיתי את המים.
"דווקא חשבתי שכדאי שנעשה שיעור היום, את יודעת, בהתחשב בעובדה שלא היה לנו שיעור כבר כמעט שבוע, ואני יודע שעוד יש המון שיעורים בשיקויים לעבוד עליהם," מייקל אמר בשקט.
"כן, אפילו אני לא סיימתי אותם עדיין," בל התערבה לפתע.
"טוב, אז נעשה שיעור היום. אבל עדיין, זה לא אומר שאני לא אצא עם מארק יום אחד," אמרתי למיילס קצת בעיקשות.
"היי, אני לא אבא שלך. תעשי מה שבראש שלך," הוא משך בכתפיו וחזר אל האוכל. קצת כאב לי להיות אכזרית אליו, אבל היה לי חשוב להבהיר את הנקודה שמארק ואני עומדים 'לצאת'.
"סלית'ריני, מה?" ווד אמר אחרי דקה ארוכה של שתיקה.
"כשאצטרך לבחור בין גריפינדור לסלית'רין, הבחירה שלי לא עומדת להשתנות בגלל גבר, אבל אם אני ארצה לצאת עם מישהו, לא ישנה לי מאיזה בית הוא," אמרתי.
"טוב, טוב, לא אמרתי דבר.." ווד התחרט שהוא פתח את הפה.

העברתי את עיניי על כל מי שישב בשולחן, וכך גם כולם עשו. העיניים של כולנו אמרו 'משהו מסריח כאן, וזה לא הסלמון'.
"אז, זה בטח אומר שגם מאט יהיה שם. עם פליסיטי" אמרתי לדני, וקיוויתי שתבין את כוונתי.

"פליסיטי מדריכה?" שאלתי בשקט. לא זכרתי שראיתי את הסיכה עם האות מ' על הגלימה שלה.
"לא, אלן מיינור ודונה קארט הם המדריכים של האפלפאף מהשנה השישית," ווד אמר לפתע.
"אז אין שום סיבה שהיא תהיה שם," פסקתי.
"דווקא יכול להיות," הוא אמר. "ראיתי שהיא ומאט היו במצב דיי קרוב הבוקר."
"מה?!" בל ואני קראנו בבת אחת.
"כן, כנראה שהיא סלחה לו על מה שהוא לא עשה לה שגרם לה להיפרד ממנו אתמול..." ווד אמר. הוא היה כל כך לא מעורה בעניינים, שזה היה כמעט פתטי.
בל נראתה נואשת, וכמעט שהטביעה את עצמה בכוס המים שלה.

אחרי ארוחת הצהריים יצאנו אל החצר, כשמארק עוצר אותי בדרכי החוצה.
"החלטת?" הוא שאל.
"אהה... אני אבוא, בטח," אמרתי בחיוך ונשקתי על לחיו.
"מצויין, אז אנחנו נצא בעוד חצי שעה בערך." הוא חזר אל חבריו. יצאתי החוצה עם הגריפינדורים, והחלטתי שאני צריכה להעלות מהלך. מצאתי את פליסיטי בחוץ, והיא מיהרה לכיווני כשהבחינה בי.
"דניאל!" היא הדביקה אותי. "אני מצטערת שהאשמתי אותך ככה בנשיקה הזאת, הייתי צריכה לדעת שאת לא היית עושה לי דבר כזה," היא אמרה וחיבקה אותי במהירות. לא ידעתי מה לעשות, מלבד ללטף את גבה ולומר: "זה בסדר".
"את יוצאת איתם להוגסמיד היום?" שאלתי אותה כשהתנתקנו. החבורה כבר המשיכה ללכת. בל דיי התעלמה מפליסיטי, מעמידה פנים שהיא שקועה בשיחה רצינית עם מיילס ומייקל.
"אני חושבת שכן, מאט הציע לי לבוא איתו," היא אמרה בחיוך.
"אז נתראה שם, אני באה עם מארק," אמרתי בטון של "קבענו".
"איזה מארק?" היא שאלה, חיוכה נמחק.
"מארק.. משהו, מהשנה השישית."
"מארק סילברסטון? את לא הולכת לשום מקום עם האדיוט הזה!" היא אמרה לפתע.
"מה זאת אומרת?"
"את לא יודעת כמה צרות הבן-אדם הזה מביא. אם תחפשי במילון את הערך 'חדשות רעות', תמצאי את התמונה שלו!" היא אמרה.
"למה את לא הראשונה שאני שומעת את זה ממנה? תראי, פל, את אמורה להבין אותי כשאני לא מוכנה להקשיב לדעות קדומות רק בגלל מה שאומרים עליו. את יודעת, לפנייך מאט לא היה בדיוק גבר של בחורה אחת..." אמרתי.
"אני מקווה שאת יודעת מה את עושה, אני לא זזה ממך כל אחר הצהריים, שיהיה לך ברור!" היא אמרה וחייכתי אליה.
"סגרנו."

חזרתי לחדר המועדון והתארגנתי ליציאה. בל הופיעה בחדר כמה דקות אחרי שסיימתי להתלבש ודאגתי לאיפור.
"אז את כן הולכת בסוף?" היא שאלה.
"אני לא יכולה לתת להם לבזבז את כל הכיף. אל תדאגי, פליסיטי ואני נגרור את הבנים לקניות. שניהם ישנאו אותנו כשנסיים," קרצתי לה.
"איך זה שהם חזרו, דניאל?" היא שאלה אותי, מיואשת.
"זה היה דיי צפוי. את לא עשית שום דבר, אז הוא הספיק לחזור אליה. אבל אל תדאגי, אני לא הולכת לשום מקום. אני אדאג שהזוג הזה חוזר מהוגסמיד כשני סינגלים," אמרתי ונופפתי על פניי, מניחה לאיפור הפרימיטיבי להתייבש.

"אני מקווה, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שהוא יסכים לדבר איתי, אז אני אשמח אם תוכלי לעזור לי גם בזה" אמרתי באי נעימות קלה. לא באמת רציתי שהיא תתאמץ כל כך כדי לעזור לי.

"תעשי לי טובה, בשביל שהוא ידבר איתך הוא יצטרך לכעוס על מישהי אחרת," אמרתי ולפתע עלה במוחי רעיון שגרם לי לחייך. "ואני יודעת בדיוק איך לעשות את זה. אל תחכי ערה!" אמרתי ונשקתי ללחייה לפני שלקחתי את ארנק הכסף שלי והגלשתי אותו לתוך כסי, ומשם רצתי החוצה מחדר המועדון, בדיוק מספיקה להדביק את מאט ופרסי שהיו בדרכם לשערי האלון הענקיים של בית הספר, שבדרך-כלל ראיתי סגורים ונעולים.

"וואו. אני לא אנסה להבין אותה. לא הפעם" אמרתי, ופתחתי את שיעורי הבית בשינוי צורה על השולחן הקטן שלי, והתחלתי לעבוד. 'אני בטח אירדם מכל שיעורי הבית, אבל אין ברירה. אני אולי אוהבת את מאט, אבל הוא לא יכול להישאר ראשון בלימודים כל הזמן! אני אראה לו שאני לא מטומטמת כמו שהוא חושב... בכל השיעורים שהיו לנו... אני אצליח!' הכרזתי בליבי, וטבלתי את עט הנוצה בקסת הדיו.

"את לא באה לשיעור?" מייקל שאל אותי כשהבחין בי בדרך.
"אהה... לא. מארק ראה אותי ודיי הכריח אותי לבוא, ואני מפחדת לגלות מה ה'אחרת' שלו, אם אתה מבין למה אני מתכוונת," אמרתי כשדיברנו בשקט.
"טוב, תהני," הוא אמר בחוסר ברירה. "אבל לא יותר מדיי," הוסיף בשקט ובחיוך, ואז הלך.
חייכתי והדבקתי את מאט ופרסי שוב.
"פליסיטי ואני חזרנו, את מאמינה שהיא חשבה שהתנשקנו? זאת הייתה טעות כל כך נוראית," מאט אמר כשהוא ראה אותי. הוא נראה הרבה יותר רגוע מהיום וחצי האחרונים.
"ממש הזוי," אמרתי בחיוך והגענו אל היציאה.
"היי, דנדי!" מארק קרא לי.
"תהני איתו," מאט אמר בגיחוך ופרסי פנה לנשק את פנלופה שהקדימה גם היא. חייכתי חיוך קטן למאט והלכתי לכיוונו של מארק. לבי קפץ מאות קילומטרים כשהבחנתי באדם בעל החזות המרשימה. כמובן שהוא יהיה מדריך, איך לא?
"היי," אמרתי בחיוך לשניהם. למארק הצטרפה החברה היפה של ליאונרד, לגדעון הצטרפה השביעיסטית ששתקה במהלך השיחה ההיא והמדריכים מהשנה החמישית מסלית'רין היו הנערה המכוערת ההיא ועוד אחד שראיתי היום בפעם הראשונה בחיי.
"שלום," גדעון אמר בקולו העמוק.
"מה שלומך?" מארק שאל וכרך את זרועו סביב מתני.
"אני בסדר," אמרתי בחיוך קצת מאולץ והרחקתי את מגעו ממני. לקחתי אותו לצד ודיברנו בשקט, לא רציתי להביך אותו ליד חבריו. "תראה, מארק, אני מחבבת אותך והכל, אבל אני חושבת שכדאי שנשאר ידידים. למען האמת, אחת החברות הקרובות שלי קצת... דלוקה עליך, ואני ארגיש בוגדת אם אהיה איתך, אתה מבין? נשבעתי לה שלא אומר דבר,אז תתנהג כרגיל, בסדר? היא פשוט שלחה אותי לברר עליך פרטים, ו-"
"אל תאמרי עוד מילה," הוא אמר בחיוך.
"תודה," השבתי לו חיוך מתוק וחזרנו אל האחרים, שהתחילו לצאת בעקבותיו של הפסופסור סנייפ.
במשך ההליכה להוגסמיד, מארק ניסה להוציא ממני שוב ושוב את שם הבחורה שרוצה אותו, אבל התחמקתי מכך, וביקשתי ממנו להפסיק לשאול בתירוץ של "זה אמור להישאר בסוד". בסופו של דבר הוא נכנע, שכח, והמשיך לדבר עם האחרים על הנושאים שלהם.
"את מסתורית בעיניי, שאנל," מצאתי את עצמי הולכת לצדו של גדעון. "זה מסקרן." לא יכולתי שלא להסמיק מעט.
"ומה זה בדיוק שמסקרן אותך?" שאלתי בשקט.
"המבטא, אני מניח. והעובדה שלא ראיתי אותך בשטח בית הספר הזה בששת שנות הלימודים האחרונות שלי כאן," הוא רמז לי להסביר.
"אני חדשה כאן," אמרתי בקול חלוש.
"את זה כבר הבנתי. מניין הגעת?" הוא שאל.
"מעבר לים," אמרתי והסטתי את מבטי אליו. הוא היה גבוה ממני בכמה סנטימטרים, מה שמשך אותי אליו עוד יותר; הרבה מהגברים היו בגובה שלי ואפילו כמה סנטימטרים מתחתיי.
"אמריקה, אולי?" הוא שאל.
"סן- דייגו, למען האמת," אמרתי. קראתי על המקום הזה איפשהו בספר, אז הנחתי שהמקום קיים בתקופה הספציפית הזאת.
"רחוקה, המולדת שלך," הוא אמר כבדרך אגב.
"בהחלט, וטוב שכך," אמרתי והשפלתי את מבטי.
"למה טוב?" הוא שאל והביט בי במבט בוחן.
"כי... בוא נגיד רק דבר אחד. אני לא עזבתי את הבית סתם כך. עברתי לכאן עם סיבה מסויימת, והסיבה הזאת כבר פילגה ביני לבין האחרים, והחלטתי להפסיק להתעסק בה," אמרתי ונשמתי המון אוויר.
"החלטה חכמה, שאנל. והגעת עם בת הדודה שלך, כן?" הוא שאל בחיוך קטן, מה שהראה לי שהוא ידע על הסיפור כולו עוד לפני שדיבר איתי.
"כן," השבתי לו חיוך.
הגענו לכפר הוגסמיד, ופליסיטי גררה את מאט להסתובב אתי ועם מארק, שעזב את חבריו בתקווה לשלוף ממני עוד מידע.
"הבטחתי לפליסיטי החברה שלי שאתה ואני נסתובב איתה ועם מאט. אתה מבטיח להתנהג יפה ולא להגיד כלום על החברה הטובה שלי?" שאלתי אותו במה שהוא יכול היה לפרש כרמז.
"הבנתי אותך," הוא אמר בחיוך חולק סוד ופנה לבחון את גופה של פליסיטי. הוא נשך את שפתיו בתאווה וחייך למאט.
"היי, פל!" אמרתי וחיבקתי את "חברתי הטובה" בחום. פל הובילה אותנו בין כמה חנויות של בגדים נשבעת לי שהיא חייבת להשיג כמה מהבגדים שאני לובשת בדרך-כלל.
בכל חנות וחנות הכרחנו את מאט ואת מארק לשפוט בין שמלות, מכנסיים,חצאיות, חולצות, גלימות ואפילו חזיות במקרה אחד.
לאחר מסע שופינג מייגע, וכשהערב כבר החל לרדת, הלכנו לפונדק המטאטאים כדי לשתות משהו לפני החזרה להוגוורטס. בין תאי המדידה אל הבנים, כבר הספקתי לשכנע את פליסיטי שכדאי לה להתיידד עם מארק, כי הוא חמוד לא נורמלי. כשהתיישבנו בשולחן, התיישבתי ליד פליסיטי, מונעת ממנה לשבת ליד מאט, שהתיישב מולה במקום.
"מאט, נכון שבא לך להיות מתוק וללכת לקנות לכולנו בירצפת?" שאלתי אותו ופליסיטי הצטרפה אליי בפאפי פייסס.
"כן, בטח, למה לא.." הוא אמר בייאוש וקם משם.
"אז.. פליסיטי, ראיתי שאת בעניין של ירוק," מארק אמר בחיוך.
"כן, זה הצבע האהוב עליי," היא אמרה בקצת פלרטטנות מהרגיל, זה פשוט היה האופי שלה. ידעתי שהצלחתי.
"אני חייבת ללכת רגע לשירותים," אמרתי לפתע וקמתי משם. הלכתי אל השירותים והצצתי מעבר לקיר שהסתיר את הדלתות אליהן. מארק ופליסיטי פלירטטו אחד עם השני עדיין, ומאט התעכב בתור לבעלת הפונדק. שלפתי את שרביטי ובכמה תנועות קטנות של השרביט גרמתי לרוח פרצים להכנס לפונדק. שיערה של פליסיטי, שישבה בדיוק מול הדלת, התבלגן לחלוטין והיה ברובו על פניה. מארק ניצל את ההזדמנות, כצפוי, וסירק את שיערה אל מאחורי אזניה. עצרתי את נשימתי כשהם התקרבו זה לזו, והחזרתי את שרביטי למקומו.
"מאט!" קראתי בקול צפצפני, וזה האחרון הסתובב לראות מי קורא לו, רק כדי לראות את מארק ופליסיטי צמודי שפתיים. בחנתי את תגובתו היטב; הוא שמט את לסתו והתקרב כמה צעדים כדי לוודא שהוא לא טועה. כמה שניות אחר-כך פליסיטי התנתקה במהירות ממארק וקמה ממקומה..
"יש לי חבר.." שמעתי אותה אומרת. "מאט-" היא פנתה להסתכל עליו, וכשהבחינה שהוא מסתכל עליה בחזרה, היא הבינה שהלך עליה.
יצאתי מהשירותים והתקרבתי אל המתרחש.
"הכל בסדר?" שאלתי כש"הבחנתי" שפליסיטי עומדת על רגליה, מחליפה מבטים של האשמות מצדו של מאט, ומארק המבולבל.
"כן, הכל מצויין." מאט אמר. "אז חוזרים?" הוא שאל וכיוון את שאלתו אליי.
"אה.. כן, בטח," אמרתי ופניתי לקחת את השקיות שלי מהכסא שהתיישבתי עליו. פליסיטי ליוותה את שנינו במבט מלא אשמה ומסכנות, מארק והיא לא זזו ממקומם כשמאט ואני יצאנו.

"היא נישקה אותו. ולא, לא הייתה שם שום זווית ראייה שגוייה, הסתכלתי גם מקרוב. איזה חמש דקות אחר כך היא נזכרה להתנתק ממנו כי יש לה חבר. טוב, אני לא רוצה לעמוד בינהם. שיהיו להם אחלה של יחסים," הוא אמר וניתן היה לראות שהכעס מפעפע בתוכו, מעבר לחזות האדישה.
"טיפשה.." מלמלתי בשקט כדי להראות תמיכה בו.
"קצת. היא יכולה הייתה לחכות שאני לא אהיה שם, ואז סביר להניח שלא הייתי מגלה. זה מוזר, את יודעת. היא בערך היחידה שלא ניסיתי לבגוד בה, וזה נראה היה שכן, וככה היא תוקעת לי סכין בגב. באמת שהשתדלתי. כנראה שאנחנו בכל-זאת לא אמורים להיות ביחד. שיהיה, אני גם ככה הרגשתי קצת תקוע איתה." הוא אמר.
"אתה שונא אותה," אמרתי בלי לשאול.
"מי היא חושבת שהיא?!" הוא התפרץ לפתע.
"זה בסדר, מאט, תוציא הכל..."
"ועוד.. עם הסלית'ריני המטוטם ההוא?! הוא נראה לך יותר טוב ממני? היה לה הכל ביד, וככה היא זורקת אותי לכלבים, כאילו אני סתם צעצוע שמתאמנים עליו עד שהיא משיגה את החרא האמיתי," הוא בעט בכמה אבנים שהיו על המדרכה. טפחתי על גבו בניחום.
"מגיעה לך מישהי יותר טובה שתשקיע בה," אמרתי בשקט.
"מה, כמוך?" הוא שאל, קצת משועשע מעצם העניין.
"לא, אני טובה מדיי בשבילך," צחקתי. הוא הסתובב להסתכל עליי, מנסה לכבוש אותי במבטו. "אני לא בעניין שלך, מאט. מייקל ואני רק נפרדנו, וזה היה קצת קשה..."
"נכון, נכון, את עוד מאוהבת בו..."
"אני מנסה לשכוח מהעניין," אמרתי ועיקמתי את אפי.
"בחורה מורה.. את ובל, שתיכן מוזרות..."
"אם כבר הזכרת את בל," פניתי לבחון את תגובתו. "למה אתה כועס עליה?"
"כועס?" הוא שאל. "היא חיטטה בעניינים שלא שלה, זאת בדיוק הסיבה שאני כועס."
"אתה מתכוון לדבר הזה שהיא ראתה בתוך הספר? היא אמרה לי שהיא לא קראה את זה, והיא לא הבינה למה התעצבנת כל-כך," אמרתי בטון של לא-כל-כך-אכפת-לי-ובכל-זאת.
"באמת?" הוא שאל, מרים גבה.
"שאני אשקר לך?" העליתי חצי חיוך.
"אני מניח שאת צודקת. סתם הגזמתי בתגובה שלי. זה לא שהיא בגדה באמון שלי או משהו," הוא נזכר בפליסיטי וירק לצידי המדרכה.
"סתומה..." קיללתי את פליסיטי ובלבי רקדתי ריקוד ניצחון קטן. סוף-סוף הגיע הסוף הטוב.