שרשור לי ולדני P=

*את הולכת לשנוא אותי, אבל אני מבטיחה שאני אחזור לנקודה ההיא בקרוב =]*
"אז, שנחזור?" מאט שאל אותי אחרי כמה דקות של בהייה.
"כן" חייכתי, וקמנו מהמקום שבו היינו. שילבנו את ידינו והתחלנו לפלס את דרכנו בחזרה להוגוורטס.
"זה רחוק?" שאלתי. כבר לא זכרתי כמה זמן לקח לנו להגיע.
"לא, זה ממש כאן, שכחת?" הוא שאל כאילו זה היה ברור מאליו.
"כן" צחקתי.
הגענו אחרי דקה או שתיים. אחרי כמה זמן הגענו להוגוורטס.
"לא נראה לי שאיחרנו, נכון?" שאלתי אותו. השמיים כבר החלו להשחיר.
"לא, יש לנו עוד כמה דקות, אבל אם לא נזוז נאחר."
"מאט," עצרתי אותו, "תודה על היום. זה באמת היה חשוב לי."
מאט חיבק אותי ברכות. "אני יודע. זה תורך בפעם הבאה אגב."
"אה, אז ככה זה עובד עכשיו?" התרחקתי ממנו.
"כן" הוא חייך בשביעות רצון.
"פשוט לך" דחפתי אותו, והתחלנו ללכת לכיוון האולם הגדול. המסדרונות היו כמעט ריקים, מלבד כמה תלמידים שרצו לכיוון האולם הגדול.
"כנראה שהם גם רוצים לתפוס מקום טוב" אמרתי בלי לחשוב.
"אני אספר לך את האמת," מאט התקרב אליי ולחש באוזני "הכי טוב לעמוד מרחוק, רואים הכל."
"אה באמת?" נפקחו עיניי בתמימות.
"לא, אבל אני חושב שזה מה שצריך להיות" הוא צחק. דחפתי אותו אל הקיר, והמשכתי ללכת כאילו הכל כרגיל.
"את יכולה לדחוף פחות חזק?" הוא שאל מאחור.
לא" הסתובבתי וקרצתי לו. "עכשיו בוא נלך אחרת אפילו מקום מאחור לא יהיה לנו!"
כשהגענו לאולם הגדול היינו צריכים להשתחל בין כל התלמידים. כמעט כל תלמידי הוגוורטס היו שם! איכשהו מצאנו את החבורה, לא בדיוק במצב שבו קיווינו למצוא אותם.

כשהגענו לכיתה, מיילס נתקל בג'ניפר, והם הלכו לצד לכמה דקות, מה שהשאיר את אוליבר ואותי לבד.
"את רואה את מייקל?" הוא שאל אותי.
"כן, הוא השנייה הגיע," אמרתי והצבעתי אל הדלת שהובילה אל שאר הטירה. אוליבר התמתח מעט מעל תלמיד מהשנה החמישית כדי להבחין בו. הוא ואני נאלצנו ללכת לכיוון דלת היציאה, כדי למצוא אותו, והיה צפוף מספיק באולם הכבר לא- כל-כך גדול בשביל שכבר לא נצליח לחזור למקום הטוב שהיינו בו.
"אל תגידי לי כלום," מייקל אמר כשהבחין בי.
"גם לא 'בהצלחה'?" הרמתי גבה והוא חייך חצי חיוך. חייכתי אליו בחזרה ופניתי למצוא את דמותו של גדעון, שאמר שניפגש כאן. הוא דיי גבוה, אז הוא אמור להיות דיי בולט באולם הזה.
"אני רוצה לדבר איתך, אחר כך," מייקל לחש באזני. הסתובבתי אליו בשאלה.
"אני לא חושבת שיש לנו על מה לדבר..." שילבתי את ידיי. עמדנו שם כמה דקות נוספות, מניחים לתלמידים אחרים לדחוף אותנו קצת מכאן לשם.
"הא, הנה מאט ובל," אוליבר אמר, שמח להיות זה ששובר את השתיקה.
"היי!" שמחתי לראות אותם באותו הרגע. "איך היה?" בל חייכה.

*את מי שאלת? לא הבנתי ><
אני אתעלם מזה כרגע*
"אחר כך אני אספר לך מה עשינו" לחשתי לדני וקרצתי לה. משום מה הייתה לי הרגשה שיש מתח באוויר, כאילו לא קרה כלום עד שהגענו. קיוויתי שטעיתי בהרגשה הזו.
"מתי זה מתחיל?" מיילס שאל את כולם.
"עכשיו" מייקל ענה לו. ואכן, פרופסור לוקהרט יצא משום מקום.
*אוקי, אין לי כאן את הספר אז אני לא באמת יכולה לתאר את זה, וזה מבאס. אולי אני אקח אותו מהספרייה של שהם מחר?*

*גיליתי הרגע ששאר תלמידי הוגוורטס (אלה שאין להם את הספר) לא יודעים מי מעביר את מועדון הדו-קרב, צריך לתקן את זה אחרכך
אה, ואת החזרת את מיילס בלי להגיד שהוא חזר... הוא הלך עם ג'ניפר
והם גילו על מועדון הדו קרב בלוח מודעות בחדר המועדון...*
"כבר קיוויתי שהפרופסור פליטיק ילמד אותנו," מיילס חזר עם ג'ניפר אוחזת בידו בחיוך גדול ומתוק.
"זה היה דיי ברור," סיננתי אליו כשפרופסור לוקהרט החל לדבר על עצמו, מסמן לכולם להתקרב אל הבימה המוזהבת שהוקמה באמצע האולם הגדול (דמבלדור אף פעם לא אכזב כשזה נגע לאלתורים).
"אני חושבת שהוא דיי משעשע," ג'ניפר צחקקה ומיילס חייך אליה.
"הו, אני רואה שאקשן לא יהיה חסר הערב-" מאט הצביע על הבמה, והפרופסור סנייפ עמד שם בפרצוף חמוץ כשהפרופסור לוקהרט הציג אותו כעוזר המורה.
"... אבל אל תדאגו, ילדים - אני מבטיח שגם אחרי הכול עוד יישאר לכם מורה לשיקויים, אל פחד!"
למשמע דברים אלו, לא הצלחתי שלא לשרבב גיחוך. כמה מן המעריצות הנאמנות של לוקהרט השתיקו אותי בנזיפה, ובל קברה את ראשה בכתפו של מאט, שלא ישמעו אותה צוחקת.
שני העמיתים החלו להדגים. הם עמדו תחילה האחד מול השני, במרחק מה, והשתחוו- כל אחד, כמובן, בתנועה שמאפיינת את אופיו. לוקהרט דאג שיבחינו ברשמיות שבה הוא מפגין בקידתו המצועצעת, בעוד סנייפ רק הטה את ראשו מעט מטה. לאחר זאת, הם שלפו את שרביטיהם קדימה, מכוונים אחד כלפי השני.
"אני לא חושבת שישאר הרבה מלוקהרט עד מחר," לחשתי לאוזן הקרובה ביותר. זה היה מייקל, נראה לי.
"כפי שאתם רואים, אנו מחזיקים את השרביטים שלנו בעמדה המקובלת בדו-קרב," הג'נטלמן הבלונדיני אמר בחיוך זוהר. "כשאספור שלוש, שנינו נטיל את הכישוף הראשון שלנו. מובן שאיש מאיתנו לא יכוון על-מנת להרוג. אחת - שתיים - שלוש -"
"אקספליארמוס!" וקרן אדומה ניצתה משרביטו של סנייפ וגרמה ללוקהרט לעוף אחורה בצורה שגרמה לחצי מהבנות באולם לפלוט אנחת בהלה ולחלק מהסלית'רינים למחוא כפיים- הוא פגש את הקיר והחליק מטה. ג'ניפר ניסתה להסתיר את חיוכה, והצלחתי להבין את הדעה שלה עליו- באמת היה בו משהו לצי, כאילו מי שלא מצליח להתאהב באישיות המדהימה שלו ובכל מה שהוא עשה, רואה כמה צחוק הוא עושה מעצמו...
"מה את חושבת שאת עושה?" מיילס מלמל למראה אחותו הקטנה שרצה להשיב ללוקהרט את שרביטו. לוקהרט מלמל משהו על הכישוף וניסה לגרום לעצמו להיראות טוב בעיני התלמידים. הרבה תלמידים באזור גלגלו את עיניהם (אלה שהמעריצות שלו לא הבחינו בהם, בכל אופן).
"מספיק עם ההדגמות!" הוא אמר לפתע, והבחנתי בסנייפ שבקלות יכול היה לרצוח אותו עכשיו. "אני הולך לעבור ביניכם עכשיו ולחלק את כולכם לזוגות. פרופסור סנייפ, אם תועיל לעזור לי..."
"לחלק?" מייקל החוויר מעט והחל לחפש מישהו בעיניו.
"הוא שם," מיילס אמר בשקט, אבל שמעתי אותו.
"אולי פשוט תתמודד מולי?" אמרתי קצת בעצבנות.
"אל תדברי שטויות," מייקל אמר והלך לכיוונו של מארק במהירות, לפני שסנייפ יצוות אותו אל מישהו אחר. נשמתי עמוקות; מאט ובל עמדו אחד ליד השני, מיילס הצטוות לאוליבר. חייכתי אל ג'ניפר לפני שיד נחתה על כתפי באגרסיביות וגרמה לי להסתובב במהירות.
"חשבתי שתוכלי להראות כמה את באמת שווה מול מישהי שלא תפחד להכות עם האמת," ונסה עמדה מולי, כועסת, כשעיניה אדומות ומנופחות. החוורתי מעט והיססתי. "מה קרה, שאנל? לגנוב לי את הארוס את מסוגלת, אבל כשזה נוגע להתמודדות מולי פנים אל פנים, את משתפנת?" היא התקרבה אליי בצורה מפחידה, והלכתי צעד אחד אחורה, על אף שהייתי גבוהה ממנה בכמה סנטימטרים.
"אני לא חושבת שאת מסוגלת לנהל קרב הוגן כרגע," אמרתי ואחיזתי על השרביט התחזקה.
"למה שלא נבדוק את זה?" היא שאלה וצמצמה את עיניה.
"ברודוויק ושאנל? מקובל עליי," לוקהרט עבר בינינו והנהן לכל זוג שהבחין כי הם בקשר עין. ונסה חייכה אליי חיוך מנצח, שגרם לעיניה להיעצם עוד יותר.
"בהצלחה, נמלה," היא אמרה ושילבה את ידיה. לוקהרט הורה לנו להתכונן, וונסה ואני החלטנו לדלג על שלבי הנימוסים והסתפקנו במעין הנהון לפני שהרמנו את השרביטים אל גובה הכתף.
"רק לנטרל אותם, אנחנו לא מעוניינים בתאונות. אחת - שתיים - שלוש -"
"אקספליארמוס!"
"לוקומוטור מוקטיס!"
שרביטה של ונסה הועף והיא איבדה שיווי משקל, ככה שהקללה שלה פספסה אותי ופגעה בג'וזפין סטרומה, שרגליה נצמדו והיא נפלה בכבדות על הרצפה. ונסה פלטה קללה וצללה אל השרביט שלה, אבל ידעתי להפסיק להיות הוגנת בשלב הזה. חייכתי לזכר דבריו של גדעון, שהתפלא מהמבטא שיש לי כשאני מכשפת, והבטיח שהכשפים שלי חזקים משל אחרים.
"אימפדימנטה!" קראתי וונסה הועפה כמה מטרים משרביטה. רוטנת, היא קמה על רגליה ורצה לכיווני, במקום לכיוון שרביטה.
"מוביליקורפוס!" קראתי. זכרתי שקראתי את הקללה הזאת איפשהו, ומעולם לא התנסיתי בה, אז בליבי החזקתי אצבעות שזה יצליח. גופה של ונסה התרומם כמה סנטימטרים מהרצפה ורגליה המשיכו לבצע את תנועות הריצה באוויר. היא צעקה, ושרביטי זז בטעות, כך שהיא נפלה על הרצפה שוב.
"אני חושב שכדאי שנלמד אתכם לחסום כישוף שהוטל נגדכם!" קולו של לוקהרט צץ משום מקום. הנחתי לונסה לקום על רגליה. היא התכוונה להתעלם מהערתו של לוקהרט, אבל מבטו של סנייפ שעמד מאחורי, הרגיע אותה. היא הלכה לחפש את השרביט שלה, בתקווה שאף אחד עוד לא דרך עליו.
סנייפ ולוקהרט החלו להתווכח על מתנדבים שידגימו את הלחש המדובר, וקיבלתי את ההרגשה הכללית שנוכחותי כאן מיותרת, אז יצאתי, דואגת שלא ישימו לב להיעלמותי. ונסה הייתה הדבר האחרון שהיה לי כוח להתמודד איתו באותו הרגע. ממילא ידעתי מה עומד לקרות עכשיו, ולא היה לי חשק להיות שם.
"עזבת מוקדם," הבחנתי במישהו שחיפשתי כל הערב.
"נפרדת ממנה," השבתי לו בעובדה.
"היא החליטה להתנקם בך הלילה," הוא הניח.
"היא הבינה שאני חזקה ממנה," משכתי בכתפי והתקרבתי אליו. "בוא נלך מכאן, לא בא לי להיות פה בדקות הקרובות."
"למה? את יודעת משהו שאני לא יודע?" הוא הרים גבה.
"אתה יודע שכן," חייכתי אליו.
"אני מסכים," הוא אמר והתקרב אליי. "אבל יש משהו שאני רוצה לעשות קודם. משהו שחיכיתי הרבה זמן לעשות אותו."
הוא תפס בערפי, שוזר את אצבעותיו בשיערי, הניח את ידו השניה על גבי, כאילו תומך בכל גופי שעתיד היה לימוס בין ידיו, ואולי כדי לאחוז בי למקרה שיקרה לו אותו הדבר. הוא חייך, ולקחתי נשימה עמוקה לפני שהוא כלא את שפתי בין שפתיו, בחום וברכות שגרמו לי להסתחרר. הוא שינה את זווית הנשיקה כדי להרגיש את הרכות מכל צדדיה, כדי ללמוד את שפתיי, לפני ששלח את לשונו להרטיב אותן מעט, שכן ההתרגשות שפיעפעה בי בפנים גרמה להן להתייבש. באומץ שלא ידעתי מאיפה גייסתי, פתחתי את פי והנחתי ללשונו לפגוש את שלי ולהתמזג בטירוף חושים. כל כך הרבה זמן חיכיתי להיות קרובה אליו בצורה כזאת, וכל כך הרבה זמן רציתי להרגיש אותו ככה, שלא הצלחתי לחשוב על זה באותו הרגע. הדבר היחיד שעבר לי בראש באותו הרגע, שלא רציתי שיעבור, היה הרהור בלתי פוסק- אני חולמת?
"אני - שונאת - לעצור את זה," אמרתי בין נשיקות קטנות, לא מוכנה להתנתק ממנו, והוא התרחק ממני טיפה, שאוכל לדבר. חייכתי והדבקתי לו נשיקה ארוכה נוספת. "אבל אנחנו באמת חייבים לעוף מפה. עכשיו."
הוא הנהן במהירות ותפס בידי, מושך אותי אחריו, כמעט בריצה. עלינו במסדרון אקראי ונכנסנו לכיתה הראשונה שמצאנו. גדעון טרק את הדלת אחריו והתנפל עליי בנשיקה עורגת, מלטף אותי ומתנשף מרוב התרגשות. כל כך אהבתי לשמוע את התשוקה בהתנשפויות, שזה גרם לי להגיב באותה הדרך, ולהשמיע קולות אנחה כמעט בלתי מורגשים. הוא הצמיד אותי לשולחן המורה והתישבתי עליו בקפיצה.
*הייתי מזהירה אותך לפני מה שאני מתכוונת לכתוב, אבל אני לא בטוחה שאת לא מספיק בוגרת בשביל לקרוא את זה. ואני גם לא בטוחה במה שאני הולכת לכתוב. את כבר מכירה את השיטה שלי*
גדעון נצמד אליי, ממשיך לנשק אותי, וסטה מעט מהשפתיים, מנשק את לחיי ואת מצחי, את אפי ואת עיניי, את קוי המיתאר של סנטרי ואת צווארי, אט- אט ממשיך אל עצמות הבריח ואל קו המיתאר של החולצה, שכיסתה את כולי היום. הוא לא סטה משם, מתאר לעצמו שאין לו לאן למהר כרגע. כשהמחשבה הזאת עברה לי בראש, נזכרתי בעובדה שאנחנו כנראה לא נישאר ביחד עוד הרבה זמן, אז הרמתי את ראשי והצמדתי אותו לעוד נשיקה ארוכה בשפתיים. כשהתנתקנו, הוא הביט בי בשאלה. לא הייתי צריכה להגיד לו את מה שאני חושבת, והוא שאל אם אני בטוחה.
"אולי לא כאן," חייכתי קצת והוא צחק.
"אני לא רוצה שזה יהיה סתם עוד סקס בשביל שנינו, אני רוצה שזה יהיה מיוחד," הוא אמר בקול כל כך שקט שגרם לי לצמרמורת. "תפגשי אותי מחר אחרי השיעורים ואני אקח אותך למקום מיוחד."
הלב שלי האיץ, ולא יכולתי שלא לחייך ולהצמיד אותו לנשיקה נוספת, ארוכה.
"גדעון," אמרתי והנחתי את ידי על חזהו, מונעת ממנו לקטוע אותי בנשיקה.
"אני יודע, ואני לא אתן לך להגיד את זה לפניי. אני אוהב אותך," הוא אמר והסתכלתי עליו, לא מבינה.
"איך אתה יודע כל מה שעומד לצאת לי מהפה?" שאלתי.
"קסם," הוא חייך. "קוראים לזה ביאור הכרה. אני יכול לדעת כל מה שעובר לך בראש."
"וזה קורה מתי שאתה רוצה?" שאלתי.
"לפעמים אני קצת לא יכול לשלוט בעצמי ומסתכל יותר מדיי בראשים של אנשים סביבי, אבל זה גורם לי להישמע רומנטי," הוא חייך והצמיד את אפו לאפי. חייכתי בחזרה, זה בדיוק מה שאני חשבתי. "אבל זה בסדר, אני לא אסתכל לך במחשבות כל הזמן. אני אתן לך לגלות לי דברים בקצב שלך."
"זה לא מה שחשבתי עכשיו, אבל בסדר," נישקתי אותו ארוכות, שואפת המון אוויר כדי ליצור את הרעש של התשוקה שכל כך אהבתי, ומסתבר שזאת הייתה אהבה משותפת לשנינו.
*אממ. לא באמת היה משהו סוטה, אם לא קראת...*
יצאנו משם קצת אחרי כיבוי האורות.
"את חייבת להפסיק להסתובב בטירה אחרי אחת-עשרה, העלמה שאנל," הוא אמר בקול רם כשהיינו ליד מגדל גריפינדור.
"ואולי אני אוכל לשכנע אותך אחרת?" חייכתי חצי חיוך.
"ואיך תעשי זאת, אם יותר לי לשאול?"
"ככה?" תפסתי בשרוול גלימתו ונצמדתי אליו לנשיקה מתוקה.
"מה? איך? לא עקבתי..."
"ככה?" חזרתי על הנשיקה. "ואולי ככה?" כרכתי את זרועותיי סביב צווארו ונישקתי אותו בעיניים עצומות, מדגישה את שפתיי באיטיות ובעצמתיות. כשהתנתקתי ממנו הוא פקח את עיניו בחיוך.
"אולי עוד אחת, רק ללילה טוב," הוא נישק אותי הפעם, כורך את זרועותיו סביב מתניי, מנשק אותי ביסודיות.
"לילה טוב, דניאל."
"לילה טוב, גדעון."
הוא חייך והסתובב, ממשיך להסתכל עליי בדרכו חזרה אל המרתפים. כמעט שנתקלתי בקיר כשנכנסתי מאחורי הדיוקן של האישה השמנה, אבל יצאתי מזה בזול - רק מכה קטנה בכתפי.
נכנסתי מסוחררת לחדר המועדון, רק כדי למצוא את מייקל במצב רוח רע מאוד, מהרהר עם עצמו על הספה. הוא היה היחיד בחדר המועדון.

*ספרי מה היה עד אותו הרגע*

היה לי פלאשבק ברגע שלוקהרט ספר לתחילת הדו קרב. אולי זה היה בגלל הערב שנחרט בזכרוני, אולי בגלל שבהיתי במאט במשך כמה דקות, או אולי כי חשבתי על המהלכים שהוא יעשה.
נזכרתי איך מאט הוביל אותי בעיניים עצומות לאזור המדשאות המרוחקות, ושברגע מסוים הרגשתי את עצמי עפה באוויר. ואז נחתתי על האדמה.
"מאט, אפשר לפקוח את העיניים כבר כי נראה לי שנחתתי על משהו" צעקתי. לא ידעתי איפה הוא בדיוק.
"זה בסדר, זאת רק היד שלי" הוא אמר בספק אדישות ספק ציניות. זה בטח כאב.
"סליחה! אז אפשר לפקוח אותן?"
"כן, אבל אל תסתכלי על שום דבר, פשוט תעקבי אחריי" מאט אמר במסתוריות. רק אז פקחתי את העיניים וקמתי מהאדמה(ומהיד שלו).
"מה זה היה בדיוק?" שאלתי. לא ראיתי כלום, אבל האזור לא היה מוכר לי במיוחד. למעשה, הייתי משוכנעת שלא הייתי בו כלל.
"שאלות אחר כך, קודם צריך להגיע."
מרגע לרגע הסקרנות אצלי גברה. הוא ידע מה לעשות כדי להחזיק אותי במתח. אני לא יודעת איך הוא הספיק להכיר אותי כל כך מהר. כמה זמן הכרנו, שלושה וחצי חודשים? חשבתי על זה כל כך חזק שלא שמתי לב לדרך, ורק עקבתי אחר צעדיו.
"כמעט הגענו, חכי רגע.." הוא השתהה במקום כמה שניות, ואז הזיז את הענף שהסתיר את הדרך. כל מה שיכולתי עליו היה וואו. נחל קטן ויפה היה הדבר הראשון שראיתי. אחר כך צמחייה מדהימה, וצבעים שלא ראיתי מעולם. ואז ראיתי שמיכה. ואוכל. זה לא היה לפני רגע. מבט אחד קצר על מאט הראה שהוא הרגע זימן אותם בעזרת שרביטו.
"את אוהבת את זה?" הוא שאל.
"וואו". בניגוד לבנות שהיו חושבות שזה דביק או רומנטי, אני ידעתי שהוא עשה את זה בשביל לשנות אווירה ולהירגע. 'מה עשיתי שזכיתי בחבר כזה? לא רק בחבר, בידיד כזה?! אין כאלו במציאות שלנו. נכחדו'.
"בואי נשב" הוא אמר בזמן שאני רק בהיתי במה שנגלה לעיני.
"איך מצאת את המקום הזה?" שאלתי אותו אחרי כמה שניות.
"גדלתי פה. הבית שלי לא רחוק מכאן."
"וואו. רגע, איך הגענו לכאן בכלל?"
"בעזרת מפתח מעבר," הוא הראה לי מפתח קטן ופשוט, "קיבלתי אותו מהסנדקים שלי למקרי חירום. הם לא יכעסו שהשתמשתי בו עכשיו" הוא חייך. זה כנראה היה מקום חשוב עבורו. ההערכה שלי אליו רק התגברה.
"מה זה מפתח מעבר?"
"זה חפץ שמעביר אותך ממקום למקום. זה די נדיר" הוא אמר בגאווה.
"מאט, אני ממש מעריכה את זה שהבאת אותי לפה" אמרתי בכנות.
"את הראשונה שנמצאת כאן איתי" הוא עצר לרגע, "עד עכשיו אף אחד לא היה פה."
"אתה יודע שהייתי עושה אותו הדבר אם הייתי יכולה" מיהרתי לומר. לא רציתי שיחשוב שרק הוא משקיע בקשר הזה, למרות שזה היה ברור שזה לא ככה.
"אני יודע. בגלל זה הבאתי אותך לכאן. חוץ מזה, אפשר לראות את הכוכבים ממש טוב מכאן, יותר מבהוגוורטס."
"באמת?! וואו!"
משום מה הוא התחיל לצחוק. "את ממש מצחיקה כשאת מגזימה בתגובות שלך."
"אני לא מגזימה, אני מבטאת את הרגשות שלי" התגוננתי.
"זה דבר טוב נכון?"
"מן הסתם!" אמרתי, וחזרתי לאכול, הפעם קצת יותר מתפרעת. מאט רק המשיך לצחוק, מה שגרם לי לצחוק. זה היה אחד הערבים הטובים ביותר שהיו לי במציאות הזאת.

"...שלוש".
ואז התעוררתי מהמחשבות.
"אקספליארמוס!"
"אקספליארמוס!"
הקללות נאמרו כמעט בו זמנית,חלקיק שנייה מפריד ביניהן.
אחד השרביטים עף לצד, משאיר את בעליו חסר הגנה. היריב צעד לעבר חסר ההגנה, החזיק את השרביט בצורה מאיימת, ואמר "עכשיו אתה חייב לעשות מה שארצה" בחיוך מרושע וערמומי.
"מה?" חסר ההגנה החזיר לי.
"אתה חייב לבוא בפעם הבאה שאני אארגן לנו משהו" חייכתי בשביעות רצון.
"ניצחת" הוא חייך והרים את שרביטו מהרצפה. "ודרך אגב, השתפרת מהפעם הקודמת. נראה שהשיעורים שלנו עוזרים לך."
"ומקגונגל תהיה מאוד מופתעת כשהיא תעשה את המבחן ההוא."
"אה, שכחתי לומר לך," הוא אמר בתמימות, "המבחן מבוטל."
"מה?! פי נפתח בתדהמה.
"כן, מקגונגל חושבת שהתאקלמתן טוב מאוד בהוגוורטס, אז אין צורך במבחן" מאט חייך.
"יש לך מזל שיצאנו הערב" הזהרתי אותו בצחוק. שנאתי ואהבתי בו זמנית את המשחקים האלו.

-כמה שעות אחר כך-
"שלום," אמרתי בקול מהוסס, מוחקת את החיוך המאושר שלי באיטיות.
"את כאן?" הוא הסתכל עליי כלא מאמין וקם ממקומו, מתקרב אליי באיטיות.
"כמו שאתה רואה אותי, אני כאן," אמרתי, קצת מבולבלת.
"חשבתי שהוא עשה לך משהו..." הוא הפתיע אותי כשהוא כורך את שתי זרועותיו סביב כתפיי הקפוצות.
"אממ... מייקל, הכל בסדר?" שאלתי ולא חיבקתי אותו בחזרה.
"אני חייב לדבר איתך," הוא אמר והתנתק ממני במהירות. "בואי, שבי," הוא אמר והתיישב על הספה הקרובה ביותר לאח. באמת היה קר באותו הלילה. ישבתי בשקט כשהוא מתיישב לידי, לא מורידה ממנו את העיניים.
"מייקל, אתה מתחיל להפחיד אותי. קרה משהו?" שאלתי. לא הצלחתי לקשר בין האירועים האחרונים. הדבר היחיד שהצלחתי לזכור באותו הרגע הוא שאני מסוחררת, ואני רוצה שגדעון יהיה כאן עכשיו.
"את נעלמת מהאולם הגדול... והפוטר הזה... הוא לחשנן, דניאל." הוא אמר. הנהנתי באיטיות.
"מה זה אומר?"
"זה אומר שיכול להיות שהוא הנין של הנין של הנין של הנין של הנכד של סלית'רין," הוא אמר, מודאג יותר עם כל מילה ומילה.
"או שלא," אמרתי ומשכתי בכתפיי.
"זה לא מה שמדאיג אותי, הוא סך הכל ילד בן שתיים- עשרה. מה שכן מדאיג אותי, ואני לא מבין איך לא חשבתי על זה עד עכשיו, זה העובדה שגדעון לחשנן מאז ומתמיד. וזה היה ידוע שהוא קרוב משפחה של וולדמורט, אז..." הוא נאנח עמוקות.
"אתה לא מנסה לרמוז שיש לו קשר עם כל מה שקורה שם?" הזדעזעתי.
"תראי, העובדות מדברות בפני עצמן-"
"ובכל זאת, הוא לא יודע מה המוצא שלי בכלל, והוא היום אמר לי שהוא מאוהב בי. נראה לך שעכשיו הוא ילך וינסה לרצוח עם המפלצת?" שאלתי וקמתי מהספה.
"מאו- מה?"
"כן, מייקל. לא חשבת שאני אחכה לך לנצח, נכון? אני איתו עכשיו."
"אבל, דניאל, את לא יודעת כמה את טועה..."
"טעות, מייקל," הורדתי את הטון, מפחדת להעיר מישהו. "זה אתה שטועה. אתה לא מכיר אותו בכלל."
"זה כמעט ודאי שלגדעון יש קרבה משפחתית לסלזאר סלית'רין, ואת עדיין מוכנה להסתובב איתו?" הוא שאל, כועס.
"כן, והוא יכול להיות הבן שלו מצדי. כל עוד הוא נשאר הג'נטלמן שהוא, אני אסמוך עליו בעיניים עצומות." זקפתי את קומתי והתכוונתי להסתובב, אבל עצרתי כשהוא דיבר בפעם האחרונה.
"חבל שככה את חושבת. כי בהיותו ג'נטלמן הוא יכול לרצוח מתחת לאף שלך ולהתחמק מעונש."
נשמתי עמוק, משתדלת שלא להתעצבן, ורצתי למעלה, אל החדר.


"הכל בסדר?" בל שאלה אותי, מחוייכת, כשהיא ראתה אותי נכנסת אל החדר. נזכרתי בחיוך שלי, שהיה לי עד לפני כמה דקות, וחזרתי לחייך.
"הכל מעולה! מצויין! מדהים!" קפצתי עליה וחיבקתי אותה חזק.
"וואו!!! את קצת מוחצת אותי כאן!"
ירדתי ממנה, מתיישבת על המיטה שלי באנרגטיות.
"על שם מה החיוך?" היא שאלה אותי.
"גדעון ואני ביחד, רשמית," אמרתי בקופצניות וחיבקתי את עצמי.
"מזל טוב," היא נראתה מורשמת. "אז בגלל זה ונסה התעקמה עלייך?"
"משהו כזה, הוא נפרד ממנה בשבילי."
"רגע... אז זה אומר שהם לא מתחתנים?" היא נראתה מבולבלת.
"אני לא יודעת כרגע... זה שידוך, הדבר הפרימיטיבי הזה... אבל אני והוא ביחד, ומחר יש לנו דייט רשמי," אמרתי והחיוך שלי גבר.
"אני שמחה בשבילך," בל אמרה, למרות שהחיוך שלה היה קצת מריר.
החלפתי בגדים והלכתי לישון... יום מרגש מחר!

הבוקר למחרת היה שונה מהרגיל-גם אני וגם דני קמנו עם חיוך וציפייה ליום הזה. איכשהו הצלחנו לקום בזמן, ולהתארגן בצורה סבירה. זכרנו שהיום ג'סטין פינץ' פלטצ'לי וניק כמעט בלי ראש אמורים להיות מוקפאים. מה שלא ידענו היה מתי בערב זה יקרה, לכן תכננו מראש לא להיות מחוץ לחדר המועדון בזמן הזה. הבעיה הייתה שתכננו את זה לפני שבועיים, ועכשיו שדני וגדעון ביחד רשמית.. לא ידעתי מה יכול לקרות. 'אני חייבת לדעת מה היא מתכוונת לעשות היום. אני לא מוכנה שהיא תיפגע ואני לא רוצה להתערב בעלילה'.
"בל, את מוכנה?" דני שאלה אותי והוציאה אותי ממחשבותיי.
"כן" אמרתי, ובזה יצאנו מהחדר וירדנו לחדר המועדון, שם החבורה חיכתה לנו כרגיל.
ירדנו לאולם הגדול משם. הכל היה כרגיל, מלבד קרירות מסוימת ושונה שהייתה בין מייקל ודני. 'אולי דני סיפרה לו עליה ועל גדעון' חשבתי אז. לא נתתי לזה להפריע לי יותר מדי, כיוון שזה ביניהם וידעתי שבכל מצב תישאר בניהם הנאמנות של ידידים טובים, גם אם הם לא מוכנים להודות בזה.
החלק הבלתי רגיל של אותו בוקר היה כמה שניות מאוחר יותר, כשראינו את גדעון מתקרב גם הוא אל דלתות האולם הגדול.
*אני רוצה לשמוע מה יהיה ואת חייבת לי דייט =P*

בל מרפקה אותי מתחת לשולחן והרמתי אליה את מבטי מייד. היא החוותה בראשה אל הכניסה לאולם הגדול ולשם הסתכלתי, מביטה היישר בגדעון שחייך אליי את החיוך המדהים שלו. הוא היה לבוש בגלימת חורף ובכפפות וצעיף, בהתאם לסופת השלגים הנוראית שהתחוללה בחוץ. להפתעתי, ולהפתעת כל שאר האולם בערך, הוא עבר על פני שולחן סלית'רין בלי להעיף בו מבט, והתקרב ישר אליי. נדמה היה כאילו כל העולם עצר מלכת; המבטים של כולן הופנו אליו ואל החיוך הממגנט שלו, בעוד שרוב הזכרים (אלה שלא התנהגו כמו הבנות) הסתכלו בו בסקרנות- מה מלך סלית'רין עושה בשולחן גריפינדור?
בל הסתכלה בגדעון בחיוך ובי בציפייה, ומייקל רטן אל הצלחת שלו.
"בוקר טוב, נסיכה," גדעון הניח את ידו על כתפי ונשק למצחי.
"בוקר מעולה," חייכתי אליו באושר. מזווית עיני ראיתי את בל, מתרגשת בשבילי.
"טוב, אנחנו לא רוצים למשוך יותר תשומת לב משכבר הספקנו למשוך," הוא השפיל את מבטו במבוכה, מחייך במתיקות.
"נראה לי שאי אפשר למשוך יותר תשומת לב," צחקקתי.
"מתי את מסיימת ללמוד היום?" הוא שאל.
"באחת," אמרתי. "ויש לי שעתיים חלון מעשר וחצי עד ההפסקת צהריים."
"יש לי שיקויים בשעתיים האלה," הוא עיקם קצת את חיוכו, ואז יישר אותו. "זה אומר שיהיה לי יותר זמן לצפות לראות אותך שוב," הייתי צריכה להתאפק מאוד כדי לא לנשק אותו מול כל בית הספר עכשיו.
"אז נתראה ב-2?" הוא שאל.
"אהא," חייכתי אליו.
"אוקיי, אז נתראה..." הוא ליטף את שיערי בעדינות וחזר לשולחן גריפינדור, מעיף מבטים מחוייכים לאחור מדיי פעם. בשנייה שהוא התיישב במקומו המכובד בשולחן סלית'רין, ונסה קמה ויצאה, אל תוך המסדרונות של בית הספר...
"מה זה היה?" מיילס שאל מייד, הוא נראה קצת מבועת, ובהחלט מודאג בגלל מייקל.
"אז אנחנו עומדים לריב, שוב, על מי שאני רוצה להיות איתו בקשר?" שאלתי. מיילס השתתק מייד.
"אתם ביחד?" מאט שאל, פחות מודאג.
"כן," בל הייתה נרגשת כמעט כמוני. הרגשתי חלשה ולא התחשק לי לאכול... 2 זה עוד המון זמן!
"מזל טוב," מאט הגיב מייד, מחייך. הוא כנראה ידע שזה מה שיקרה עוד מזמן.
"כן, מזל טוב.." מיילס אמר בשקט.
"מיילס," החלטתי לנסות ולהרגיע אותו לפני שיתקומם נגדי. "אני מעריכה את העובדה שאתם מנסים להגן עליי, אבל יש דברים שאתם לא יודעים, ואני כן. יש דברים שאתם פשוט לא תוכלו להבין, אז אני מבקשת שתכבדו את ההחלטות שלי ולא תשפטו אותי בגללן."
"אבל אם הוא נוגע בך-"
"זה יהיה רק כי אני אסכים לכך," אמרתי אליו בחיוך. "ואם הוא יפגע בי, אני סומכת על זה שתהיו שם בשבילי כדי לעזור לי לכסח אותו."
בשלב הזה הוא חייך.
"רק תגידי מילה..."

שיעור שיקויים עבר לאט. פרופסור סנייפ נראה במצב רוח מרומם יחסית, שזה אומר יותר התעללות בגריפינדורים כמוני.
"אבל השיקוי היה מושלם אם היית נותן לי לסיים עוד שלוש דקות של רתיחה!" התעצבנתי.
"אני לא אסבול חוצפה כזאת, העלמה שאנל, חמש נקודות נוספות מגריפינדור יורדות עכשיו. את רוצה להמשיך?" הוא צמצם את מבטו המרושע. אוף, אם הוא רק היה יודע שמלך סלית'רין בצד שלי, הוא בטוח לא היה מתעלל בי כל כך הרבה. הוא פקח את עיניו לרווחה לרגע, ואז הסתובב, מדבר כשגבו מופנה אליי.
"קחי לך עוד שלוש דקות של רתיחה, נראה אם השיקוי יהיה מושלם..." הוא אמר ופנה להתעלל בקבוצה אחרת. פערתי את פי, המומה.
"איך... עשית.. את זה?" מאט שאל, המום. בל, שהתעשתה על עצמה, הדליקה בחזרה את האש מתחת לקדרה.
"יש לה פרוטקציות אצל הסלית'רינים עכשיו," מיילס צחק; זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא לא היה ציני או מתנגד לגבי העניין.
"אם ככה זה, אני לא מתנגד," מאט חייך. רק בל נראתה לא מרוצה מהעניין.
"כל הרעיון הוא שתהיה לנו הזדמנות שווה עם כולם, זה לא פייר אם באמת יש לנו פרוטקציות," היא אמרה.
"כן, בלה," מאט קרא לה ככה לפעמים, רק כדי להראות לה שהוא חושב שהיא יפה, "אבל בשיקויים אנחנו נמצאים במצב מתחת לשוויון, בגלל שאנחנו מגריפינדור, ככה שעם פרוטקציות אנחנו כן מגיעים לשוויון עם השאר."
היא חייכה. "אני מניחה שזה נכון, עכשיו אנחנו נקבל ציון בהתאם לעבודה שלנו."
"כמו שמגיע לנו..."
"זה ממש מגניב," מיילס בהה בבועות של הרתיחה של השיקוי, שהופרחו בצבעים בתוך תחום הקדרה.
"תזהר, מיילס, אם זה מתפו-" ובדיוק לפני שהספקתי להזהיר, התפוצצה לו בועה כחולה בפרצוף, מרססת אותו בצבע. הוא נבהל, אבל כולנו צחקנו, לא מצליחים להתאפק.
"זה מסוכן?"
"זה שיקוי מעודד, זה לא עשוי משום דבר מסוכן..." מאט אמר תוך כדי צחקוק. מבט חטוף בשולחן של דרק, דון, מייקל ואדוארד הראה לי שמייקל לא באמת בדיכאון- גם הוא ניסה לשמור על מבט רציני ללא הצלחה.
מיילס הלך לצד וקרצף את הפנים שלו בזמן שאנחנו המשכנו לצחוק, ולאחר דקה נוספת לקחנו מדגם מהשיקוי, משתדלים להימנע מהבועות הצבעוניות. עם חצי חיוך הגשתי לסנייפ ארבע מבחנות עם השמות שלנו, מרוצה.
"זה מושלם?" הוא שאל.
"כן, אדוני..." אמרתי, משפילה את המבט ומוחקת את החיוך. "המצב של שני השולחנות שם בסוף מראה שגם הבועות משפיעות."
הוא השמיע מעין המהום והניח את המבחנות במתקן. הוא הרים את מבטו, מתעלם מנוכחותי, ומכך הסקתי שאני יכולה לחזור אל המקום.
"זה הלך טוב!" בל צחקה.
"אני חושבת שכדאי שנשמור כמה למקרה שמייקל ירגיש מדוכדך..." המבט המעודד כבר נפל מפניו, והוא ניסה להשתקע בשיקוי שלו, ללא כל הצלחה. דון, בחורה יפהפייה מרייבנקלו, העמידה אותו על טעויותיו בעדינות כל הזמן, ודרק תיקן אותן.
מיילס שלף בקבוקון ומזג לתוכו את השיקוי בעזרת שרביטו. זה באמת חשש משותף לכולנו. באופן אישי, הייתי מרגישה הרבה יותר טוב אם מייקל היה ממשיך הלאה ומתגבר עליי כבר. מאט הצליח דיי בקלות עם כמה בנות חדשות.. אולי גם מייקל צריך מישהי חדשה?
מתוך ההרהורים הללו העיר אותי הפרופסור סנייפ שהורה לנו לנקות את הקדרה וללכת. מיילס התנדב להישאר והורה לכולנו ללכת. הוא כנראה סתם רצה להישאר עם ג'ניפר עוד קצת באותו החדר. היא נראתה חסרת אונים עם השיקוי שלה, וכנראה בגלל זה לא שמה לב למה שקרה לו קודם.
מאט, בל ואני יצאנו מהשיעור, ומיהרתי להיעלם להם ולהשאיר אותם לבד, לענייניהם. החלטתי ללכת להסתובב בחצר, באזור שהסלית'רינים תמיד ישבו בו. החצר הייתה קפואה, ורק מלעמוד בפתח הדלת הצלחתי לרעוד מקור,. הסופה השתוללה בחוץ והשיער שלי התמלא פתיתי שלג, אז החלטתי לחזור פנימה.
כיוון שהיו עוד עשרים דקות עד ההפסקה, והשיעור החופשי שלי יתחיל אחריה, החלטתי להתחיל לעבוד על השיעורים בשינויי צורה שהבטחתי לעצמי שאסיים היום. רצתי אל תוך המסדרון והתיישבתי בפינה שבה הצטופפו כמה תלמידים. שלפתי את השיעורים שלי והתחלתי לעבוד על ההבדל בין
הצלצול לתחילת ההפסקה נשמע והחזרתי את השיעורים אל התיק. השעה עכשיו הייתה עשר וחצי, והחלטתי שמקום טוב לפגוש בו את גדעון יהיה ליד הכיתה הריקה שלנו, וצדקתי.
"את כל כך יפה," הוא אמר לי כשהוא ראה אותי מקצה המסדרון, וכמעט רץ לכיווני. כרכתי את זרועותיי סביבו, מאמצת אותו אל לבי חזק יותר ויותר. היו כמה אנשים במסדרון, וכשאף אחד לא הסתכל התגנבנו אל תוך הכיתה, גדעון נעל אותה אחריי.
"ואתה כזה חתיך," אמרתי בחיוך. הוא עטף את פניי בידיו שעטו כפות, מדגדג ומחמם אותי מעט.
"האף שלך קפוא!" הוא התלונן.
"אני קפואה כולי, אז אולי תחמם אותי אתה?" שאלתי אותו. הוא צחקק.
"אין בעיה," והוא כרך את שתי זרועותיו סביב מתני, משפשף את גבי ומעיף את הכפפות ממנו. הוא העביר את אחת הידיים קדימה והשחיל אותה מתחת לגלימה העבה שלי, פוגש לראשונה את החולצה שלי מקרוב.
"אני מקווה שבמקום הזה שאתה לוקח אותי אליו חם יותר, כי אני עדיין קפואה," הוא עבר לנשק את צווארי, ואז לחש באוויר חם אל תוך אזני- "אל תדאגי, יהיה לך כל כך חם שתתגעגעי לשלג בחוץ."
חייכתי ונמסתי בין ידיו, מעיפה את ראשי אחורה. הוא שם גם את ידו השנייה מתחת לגלימה שלי, ואז העז להכניס את שתיהן מתחת לחולצה, מחמם אותי עם ידיו שעכשיו פגשו בקור שהגב שלי חווה. הוא ליטף את קו המותניים שלי, עולה עד לקו החזייה ויורד, ואז הסתובב כשגבי אליו, וליטף לי את הבטן שהתחממה, לא מפסיק לנשק את צווארי בתשוקה. העפתי את צווארי אחורה אל כתפו, והוא נישק את שפתיי בערגה. הסתובבתי אליו כשידיו עדיין מתחת לחולצתי, מתחממות שם, והמשכנו להתנשק עד שהצלצול הפסיק אותנו.
"נתראה ב-2," הוא נישק אותי פעם אחרונה. משכתי אותו לעוד נשיקה.
"דניאל אני מאחר!" הוא נישק אותי שוב ואז רץ אל המרתפים, משאיר את הכפפות שלו על הרצפה. חייכתי חיוך דבילי ונפלתי על שולחן מאחוריי, מניחה את ידי על ליבי שהאיץ עוד מזמן, ודפק חזק כאילו רצונו לרוץ אחרי גדעון עצמו. כמה שניות אחר כך התכופפתי לאסוף את הכפפות שלו ועטיתי אותן במחשבה שלא יהיה לו אכפת שאני מתחממת בעזרתו.
פגשתי את בל בדרך לספרייה.
"זה קרה לפני כמה דקות," היא אמרה מייד, ולא הבנתי על מה היא מדברת. "בדרך מכאן לחדר המועדון, במסדרון אחרי המדרגות. מאט ואני בדיוק היינו בדרך לספרייה מחדר המועדון כששמענו את פיבס צורח על עוד תקיפה..."
שמתי את ידי על פי, מבוהלת. "לא זכרתי שזה אמור לקרות!"
"הארי נקלח למשרד של דמבלדור ומאט הלך לפזר את כל התלמידים שהתאספו שם. הוא אמר לי להתרחק... דני, הוא נראה כל כך מפוחד..." היא הייתה על סף בכי וחיבקתי אותה.
"אין לו סיבה להיות מפוחד, הוא טהור דם, לא?" היא שתקה, והבנתי בלי תשובה.
"דני, את כבר לא תותקפי, בגלל שרצו לשים אותך בסלית'רין ואת חייבת להיות טהורת דם במקרה כזה-"
"אוי, תשתקי. ההורים שלי לא קוסם ולא מכשפה, ושתינו יודעות את זה. אנחנו שתינו באנו מרקע מאוד שונה. שתינו מוגלגיות בכלל בעולם האמיתי. אם כבר, אנחנו נמצאות כאן בסכנה. שתינו."
"אבל לך יש את ההגנה של גדעון-"
"אם גדעון היה יודע מי זה, הוא היה עוצר את זה ולא נותן לו לפגוע בילד מסכן בן 12 וברוח רפאים, נכון?"
"את חושבת שזה פוטר?" היא שאלה אותי, קצת מפוחדת. "תפסו אותו מול שניהם, את יודעת..."
"אם זה היה הוא, הוא בחיים לא היה פוגע במישהו מגריפינדור... חוץ מזה שהוא הדמות הראשית של הספר והוא סך הכל רצה ללכת לחדר המועדון לקחת משהו, לא? אני חושבת שהוא היה יודע אם זה היה הוא..." אמרתי בעיקשות.
"דני..." היא דיברה בטון שקט. "מה עם גדעון?"
"הוא בחיים לא היה עושה דבר כזה," אמרתי וזקפתי את גווי. "חוץ מזה, שהוא היה איתי בהפסקה, והוא היה בשיעור לפני ההפסקה הזאת, אז זה בלתי אפשרי."
"אני סומכת על התחושות שלך, אבל תפקחי עיניים," היא הזהירה אותי. התנתקנו מהחיבוק, השיחה הסתיימה.

סיימתי את השיעורים בספרייה חצי שעה אחרי שהתחילו השעתיים החופשיות. בל נשארה בספרייה עם מאט שהצטרף אלינו כמה דקות קודם לכן, ואני עברתי לחדר המועדון, משתדלת שלהתקדם כמה שיותר מהר... ממש לא רציתי להיתקף.