שרשור לי ולדני P=

*אור, מצטערות, אבל זה השרשור שלי ושל מורג.. פתחנו שרשור סטייל הוגוורטס בשביל כולנו, אבל זה הספציפי שלי ושלה =]*
"איך אני יודעת באיזה טעם זה?" הרמתי סוכריית ברטי בוטס. החדש הזה, מאט, התחיל לנעוץ בי עיניים. מייקל ניסה להסות אותו, אבל הוא לא נראה כמו אחד שיקשיב.
"אם זה אפור, אל תקחי את הסיכון," הוא אמר בחיוך זוהר וקירב את ידו לשיערי. הסתכלתי אליו, מפנה את גבי למייקל. "יש לך כאן משהו..." הוא הוציא מן שבר של משהו, כנראה זכר לעוגייה ההיא שהתפוצצה כשנגעתי בה.
"תודה," אמרתי, מובכת מעט. הוא חייך אליי במבט ישיר, ופניתי למייקל. המסכן מנסה להתחיל איתי כבר שעתיים בערך, ואני דיי בעניין. 'נחמד המקום הזה..'
כמה שעות אחר כך, הגיע הזמן להחליף לגלימות בית הספר, כי בקרוב נגיע אל בית הספר. לא יכולתי לחכות, רק לראות איך המקום נראה כבר. קמתי ראשונה, מותחת את עצמי אל התא המיוחד למזוודות, שהיה מעל לראשינו. שלפתי את המזוודה שלי, בכוונה מתמתחת מעל מייקל, ובעזרתו הורדתי אותה בלי להפיל אותה על הראש של אף אחד. שלפתי גלימה שחורה אחת וחולצה לבנה מכופתרת. כל האחרים הוציאו את המדים שלהם מהמזוודות גם כן, ובמהירות בל ואני הבנו שאי אפשר להחליף את החולצה לידם.
"אנחנו נחזור מהר," הבטחתי ומשכתי את בל החוצה. מתחנו את הרגליים שנתפסו קצת אחרי הנסיעה הארוכה, וחיפשנו את השירותים. החלפנו שם את הבגדים במהירות.
"את רוצה שנקרא את הפרק? יש לי אותו בכיס הגלימה, ליד השרביט," בל אמרה. בחנתי אותה לרגע והתחלתי לצחקק בלי להשתלט על עצמי. "מה יש לך?"
"תסתכלי עליי ותגידי לי מה אני לובשת," אמרתי והמשכתי לצחקק. שנייות אחר כך כבר התגלגלנו בתוך תא השירותים, מצחקקות כמו מטורפות. אחרי שנרגענו החלטנו לקרוא את הפרק, שנראה לנו דיי מיותר מלבד החלק הקצרצר על המיון.
חזרנו אל התא והבנים כבר היו מוכנים ליציאה.
"ואו, תמיד שמעתי שלבנות לוקח יותר זמן להתלבש מאשר לבנים, אבל, בחייכן! מה כבר יש להחליף?" בל ואני החלפנו מבטים והמשכנו לצחקק. הרכבת האיטה, עד לעצירה מוחלטת ומאט, שכבר מזמן היה במסדרון, לדאוג לסדר ביציאה, דאג להגניב אותנו ראשונים.

עלינו במדרגות עד לכניסה להוגוורטס. בכניסה עמדה מכשפה גבוהה, שלא הפסיקה לנעוץ בי ובדני מבטים. נראה היה שגם היא שמה לב לזה.
"בבקשה אל תעשי שום דבר מביך, תזכרי, הם לא מהזמן שלנו" לחשתי לדני לפני שהתקרבנו אליה.
"אני מניחה שאתן בלורדס קופר ודניאל שאנל?" היא אמרה בטון קשוח במקצת. עוד לפני שהיא דיברה ידעתי שלא כדאי להתעסק איתה.
"כן, אלה אנחנו" אמרתי.
"בואו אחריי. אין לנו הרבה זמן, אז תשתדלו לא להתעכב" היא אמרה נחרצות, והתחילה ללכת. אני ודני מיד הלכנו אחריה בשקט. היא הובילה אותנו למשרד מרווח מאוד, קרוב לוודאי המשרד שלה. לא העזתי להסתכל עליו-הייתי לי הרגשה שניכנס לצרות אם רק נמצמץ.
"שבו" היא אמרה, והצביעה על שני כיסאות מול שולחן עבודה מסודר. "ברוכים הבאים להוגוורטס. שמי הוא מינרווה מקגונגל, או כפי שאתן תקראו לי החל מעכשיו, פרופסור מקגונגל, שהרי אלמד אתכן במהלך השנה את תורת שינוי הצורה. כידוע לשתיכן, בית הספר לא נוהג לקבל תלמידים שאינם בשנה ראשונה, אך בנסיבות המקרה המיוחד שלכן בית הספר חורג ממנהגו" היא אמרה בקול מעט יותר רך, אך עם זאת קשוח. "כעת אני אמיין אתכן במהירות לבתים, ולאחר מכן תלכו עמי לסעודת תחילת השנה" היא המשיכה, והסתובבה לקחת מעין מצנפת ישנה ומלוכלכת.
"בלורדס קופר?" היא שאלה אותי, כאילו שידעה שזו אני.
"כן" קמתי. היא הניחה את המצנפת על ראשי, וחיכתה. לא ידעתי מה אמור בדיוק לקרות, עד ששמעתי קול קטן באוזני. "מעניין... לא קל... לא חסר אומץ, גם שכל יוצא מן הכלל... וכישרון...." הקול אמר, ונחלש. עברו כמה רגעים עד שהופיע שוב. "טוב, אני מניח ש... גריפינדור!" המצנפת צרחה, למרות שלא היה בכלל צורך.
"יפה מאוד, וכעת, דניאל שאנל?" פרופסור מקגונגל אמרה בזמן שהורדתי את המצנפת והושטתי אותה לדני, שקמה עוד לפני שמקגונגל קראה בשמה.

עצמתי את עיניי והנחתי את המצנפת על ראשי.
"אני רואה שיש כאן המון כישרון, וערמה... ברמה בל תתואר" שמעתי בראשי.
'תני לי להיות איתה, אנחנו הכל אחת בשביל השנייה...' חשבתי לעצמי.
"אציל מצדך, העלמה טרויסמן..."
'טרויסמן? בבקשה, אל תפרידי בינינו, אל תשלחי אותי לסלית'רין!' כמעט אמרתי את זה בקול רם. היא התחילה לרמוז לגבי הערמה, ופחדתי.
"לא לסלית'רין? אבל את ערמומית בצורה לא רגילה..." היא לחשה באזניי.
'אבל אני לא מוכנה להיפרד ממנה, שלחי אותי לגרופינדור, או שאל תשלחי אותי בכלל!' התעקשתי.
"העקשנות שלך מזכירה לי משהו... דרוש אומץ רב להתעקש כך, גריפינדור!" היא קראה.
פקחתי את העיניים בחיוך. בל שחררה אנחת רווחה.
"זה לקח לך הרבה זמן-"
"קדימה, בנות, יש לי עוד שבעים ושישה תלמידים למיין," היא האיצה בנו החוצה והובילה אותנו אל האולם הגדול. הסתכלתי על בל, על דש הגלימה שלה הופיע סמל של אריה זהוב על רקע אדום, ומתחתיו נרשם "גריפינדור". בדקתי, ולי קרה אותו הדבר. נכנסנו לאולם הגדול לפני הפרופסור, והיא שלחה אותנו לשולחן גדיפינדור, שהיה הרחוק ביותר משולחן המורים. מצאתי במבטי את מייקל, שניסה, כמובן, לזהות מרחוק את הסמל שהיה על הגלימה שלי (במקרים אחרים הייתי חושדת שהוא סתם בוהה באיזור), וחייך חיוך רחב כשהבחין שאנחנו מתקרבות אל המקומות שהוא שמר עבורנו. מיהרנו להתיישב עם הבנים, ומקגונגל הניחה את המצנפת על השרפרף.
"ידעתי שתהיו בגריפינדור," מייקל ליטף את גבי ברכות, אבל נקטע בשירה.
המצנפת המאובקת הזאת החלה לזמר. הייתי נרגשת מכדי להקשיב למילים, ואחרי השיר פרופסור מקגונגל החלה לקרוא בשמותיהם של התלמידים הצעירים (והנמוכים) שרעדו מרוב התרגשות כשחיכו לתורם להתמיין.
"הנה גילדרוי לוקהארט," לחשתי באזניה של בל, שמיהרה להסתכל. הוא באמת היה חתיך כמו שתיארו אותו.
"הסנוב הזה? אם הוא יתחיל עם אחת התלמידות, אני לא אתפלא," מאט שמע את לחישתי, ומיילס השתיק אותו.
"תסתכלי על הדלת, תראי את רון והארי מציצים בעוד כמה דקות," לחשתי לחישה רכה יותר לבל, מוודאת שאף אחד מלבדה לא ישמע אותי. פנינו שתינו להגניב מבטים אל הדלת, ובדיוק כשמארק איילנמייר התקרב אל המצנפת, נפתחה הדלת מעט ושני פרצופים צעירים, האחד ממושקף והשני בעל שיער בוער על ראשו, הציצו מבעד לדלת, מדברים ביניהם.
"הו, תראי, הוא חבול," בל לחשה לעברי.
"מה ציפית? הם הלכו מכות עם עץ," מלמלתי.
"על מה אתן מסתכלות?" מייקל שאל והסתובבנו אליו מייד.
"סתם," חייכתי אליו. "המקום הזה ממש.." העברתי את מבטי אל התקרה אשר... בעצם... לא הייתה תקרה... או ש.. לא יודעת... "מדהים."
"כן, חכו עד שתראו את המעונות."
"הבטחת שתראה לנו את האיזור," חייכתי אליו ונתתי בו מבט עמוק. פרסי הג'ינג'י הסתובב להשתיק אותנו.
"אחותי מתמיינת!" הוא לחש.
"אה, אז זה הסוף," נאנח מילס. "זה הולך ונהיה משעמם יותר משנה לשנה..."
"ששש!"
ג'יני וויזלי התקרבה לשרפרף.
"איזו ילדה יפה," מלמלתי. "היא קצת מזכירה לי אותך עם המבט הזה."
בל צחקקה.
"זה בכלל לא בגלל השיער הג'ינג'י, נכון?"
חייכתי בתגובה.
"גריפינדור!" המצנפת קראה כמעט מייד. פרסי, ואיתו כל אנשי השיער הבוער וחבריהם, הריעו בסערה. הילדה הביישנית התקרבה כמעט בריצה אל אחיה הגדולים.
"וזה פרסי," מייקל אמר. בל ואני החלפנו מבטים מחוייכים.
"הוא בדרך כלל פוץ אמיתי, אבל מסתדרים איתו עם השנים," מיילס אמר ומאט העניק לו מכה על ראשו.
המיון הסתיים, ומקגונגל נעלמה כמעט בריצה עם השרפרף והמצנפת מהאולם. המנהל המזוקן עלה לדבר. כולם השתתקו מתוך יראת כבוד.
דמבלדור דיבר בקצרות, אמר כמה מילים על כך שבית הספר מצפה לשנה נפלאה, והוא מקווה שנמשיך כמו שהיה בשנה שעברה, הזכיר את החוקים והכיר לנו את המורה החדש שנפנף בהתחנחנות, ושהוא רואה שאנחנו רעבים אז הוא יעזוב אותנו לנפשנו. האמת היא שהוא רץ כדי לטפל במקרה רון והארי שהגיעו במכונית מעופפת לבית הספר והתנגשו בערבה המפליקה.

לא הבנתי למה התכוונו כשאמרו שהסעודה מתחילה. לא היה כלום על השולחנות, רק כלים ריקים. בהיתי בדמבלדור כשהוא הלך, או יותר נכון רץ כדי לבדוק מה קורה עם הארי ורון. כשסובבתי את ראשי בחזרה, השולחן היה עמוס באוכל מכל הסוגים- כל מה שרק רציתי היה שם!
"איך זה הופיע פתאום?" שאלתי את דני בקול חלוש.
"קסם" היא חייכה, והתחילה להעמיס על הצלחת שלה. גם אני העמסתי, ושמתי לב שהקערות פשוט לא מתרוקנות-כנראה שהן מולאו מחדש בכל פעם שתלמיד לקח משהו. לפתע השולחן השקט נעשה כבר די רועש, בעיקר מקולות אכילה ודיבורים על חופשת הקיץ.
"אז, איך היה המיון?" מאט שאל.
"היה.. בסדר. הכרנו את פרופסור מקגונגל" עניתי. נראה היה שדני ומייקל היו עסוקים בלהתחיל אחד עם השני.
"אוי, זה בטח היה כיף" מאט אמר בציניות עמוקה. "עדיף מקגונגל מסנייפ, לפחות היא הוגנת" הוא גילגל את עיניו. הייתה לי את ההרגשה שזיהיתי כבר את סנייפ, וממה ששמעתי עליו, בהחלט הבנתי שאיתו ממש לא כדאי להתעסק. כשהסתכלתי על השולחן, ראיתי הרבה פרצופים שפשוט בהו בי ובדניאל. נראה היה שגם בשולחנות האחרים בהו בנו. אחרי כמה שניות, מישהו שישב במקום די מרוחק ממני אבל מספיק קרוב בשביל לנהל שיחה התקרב קצת לאזור שלנו.
"תשמעו, יש שמועות ששתי בנות שלא משנה ראשונה מויינו עכשיו, נראה לכם שזה נכון?" הוא שאל את מי שישב באזור. דני הפסיקה לדבר עם מייקל.
"אתה יכול לומר לכל מי שרוצה לדעת שאלו לא שמועות, אלא מציאות" דני אמרה. הייתי המומה מזה שאנשים גילו על זה כל כך מהר. הסתכלתי על הבנים בתדהמה ובכעס. הם מצידם השיבו לי במבטים שאמרו "לא אנחנו סיפרנו".

"בואו פשוט נדאג שלא מושכים אינו תשומת לב מיותרת, טוב?" אמרתי, קצת עצבנית, ושמתי לעצמי את הדבר הזה שהייתי אוכלת אצל הוגו, פירה עם נקניקיות.
"קצת בעיה לגרום לך לא למשוך תשומת לב, תסתכלי על עצמך," מייקל אמר ונשען עם מרפקו על משענת הכסא שלי. חייכתי.
"אתה יודע איך לדבר עם בנות, מה?" שאלתי אותו, מסמיקה מעט. ואו, זה לא קרה כבר הרבה זמן. הוא לקח את זה בתור סימן חיובי והסיט קווצת שיער מהפנים שלי.
"זה בא לי בטבעיות לידך," הוא אמר באיטיות. חייכתי והמשכתי לאכול.
בסוף הארוחה, מייקל ומיילס הראו לנו את הדרך למגדל גריפינדור.
"אני כל כך עומדת ללכת לאיבוד כל יום במקום הזה," מללמתי בגיחוך והחלפתי חיוכים עם בל. שתינו לא היינו הכי טובות עם כיוונים.
"זה בסדר, זה קורה גם לי," מיילס אמר ופנה ימינה באיזשהו מסדרון. טיפסנו בגרם מדרגות אחד והגענו אל דיוקן ענק של אשה שמנה המחזיקה כוס יין ומנסה לנפץ אותה בעזרת השירה.
"יו, מיס, את לא צריכה לצעוק!" מיילס קרא.
"היא מנסה את זה בכל פעם שהיא שיכורה," אמר מייקל, אבל אני הייתי פעורת פה מהעובדה שניצב עתה מולי דיוקן ענק של אשה ש... זזה. ושרה. ומדברת. היא הסתכלה בי בחזרה.
"היא לא מגריפינדור," היא אמרה בחד משמעיות.
"אה, כן?" התעשתתי על עצמי. "אז איך אני יודעת שהססמא היא 'ציפור-כרבולת'?" שאלתי בהתנצחות.
מייקל הרים גבה, והדיוקן של האשה השמנה זז על צירו, מגלה מאחוריו את הכניסה לחדר המועדון של גריפינדור.
"איך ידעת את זה, באמת? אני בקושי זכרתי שזה מה שמאט אמר שהיא הססמא!" מייקל אמר, המום.
"אה, מאט סיפר לך ברכבת, כשהייתי אתכם בקרון," מלמלתי ובל הנהנה במהירות.
"יכול להיות," מייקל כיווץ את גבותיו. מיילס התעלם ממנו ונכנס לחדר המועדון כשאנחנו אחריו. חדר המועדון היה חדר גדול ועגול, לפי מה שנראה, וצבוע כולו באדום וזהב.
"בנים מימין, בנות משמאל. הדברים שלכן כבר בחדר. תפגשו אותנו כאן בעוד חצי שעה?" מייקל שאל והנהנתי באיטיות. בל ואני מיהרנו למדרגות השמאליות וטיפסנו במעלן.

"המקום הזה כל כך מגניב!! אמרתי לך שאנחנו צריכות להישאר!" לחשתי לדני בשמחה במעלה המדרגות. עלינו ועלינו עד שראינו חדר שעליו היה שלט שהיה רשום עליו "שנה שישית, בלורדס קופר ודניאל שאנל".
"זה כאן" דני חייכה אלי. היא פתחה את הדלת. החדר לא היה כל כך גדול, אבל הוא היה כולו בצבעי אדום וזהב, עם שתי מיטות גדולות יחסית שנראו מזמינות במיוחד. ליד כל מיטה היה ארון מעץ כהה, שהנחתי שהמזוודות שלנו שם.
"וואו. זה בדיוק כמו ב..." התחלתי לומר.
"לא כאן!" דני מיהרה להשתיק אותי. נכנסו לחדר, ודאגנו לסגור את הדלת אחרינו. הדבר הראשון שעשיתי היה לקפוץ על המיטה, אבל נזהרתי שדבר לא יקרה לשרביט שלי.
"הכל מסודר במקום" דני אמרה אחרי הצצה קלה בארון.
|דיס איז סוו קול.." מילמלתי בשקט כשאני שוכבת על הבטן על המיטה השמאלית, שמאותו רגע החלטתי שתהיה שלי.

"בל?" שאלתי לפתע אחרי שהתיישבתי על המיטה בעצלנות.
"הא?" היא שאלה, מתפנקת על המצעים הנעימים.
"את יודעת מה המצנפת אמרה?" שאלתי קצת בחשש.
"הא?"
"היא אמרה שאני צריכה להיות בסלית'רין. שהעובדה שעליתי על כל התכנית שלנו והסיפור הטרגדי שלנו מראה שיש לי ערמה מיוחדת. ו.." שאפתי המון אוויר בזמן שבל התיישבה במקומה. "היא קראה לי דניאל טרויסמן."
"טרויסמן?" היא חזרה על השם והנהנתי באיטיות.
"את לא חושבת שמישהו שמע את זה, נכון?" שאלתי בחשש.
"לא, אני אישית לא שמעתי מילה ממה שהיא אמרה לך...חוץ משם הבית," היא אמרה מצדה.
"אה-הא. את חושבת שהם קוראים מחשבות כאן?" הרמי גבה.
"האמת היא שזה אפשרי, אבל אם זה היה נפוץ אני בטוחה שהוגו היה עושה את זה מזמן..." היא אמרה ועיקמה את אפה. הנהנתי במהירות, הסכמתי איתה לחלוטין.
"אז... שנחליף בגדים? הבטחנו לבנים שנרד מטה בעוד..." הצצתי בשעון היד החדש שקניתי בעיירה ההיא. "עשרים דקות."
"אין בעיה. הם בטח מדברים עכשיו על האינטרו שהארי ורון נתנו שם... עם המכונית בתוך הערבה," היא צחקקה. "ברגע שהם יכנסו לחדר המועדון, מחיאות כפיים מצפות להן."
"בהחלט," חייכתי. "טוב, אז אני רוצה ללבוש משהו באדום ובזהב..." ועיצבתי את הבגדים שלי בקסם, כך שיהפכו לחצאית זהובה וחולצת מעטפת בבורדו. את השרביט הכנסתי לתוך החורים של החגורה מלפנים.

"את בטוחה שאת רוצה לרדת למטה עם זה?" שאלתי אחרי שראיתי את הצבעים. "זה לא קצת יותר מדי מתלהב?" שאלתי אותה בעדינות, ותוך כדי שיניתי את הבגדים שלי לחולצה פשוטה טורקיזית וג'ינס.

"מה רע בקצת התלהבות?" שאלתי, באמת לא מבינה. "חוץ מזה, שאלה הבגדים הרגילים שלי," משכתי בכתפי.
"אז את באה או מה?" שאלתי והתקרבתי אל הדלת.

"אה, אה.." התבלבלתי קצת, "כן" אמרתי, ויצאנו מהחדר, רק כדי לראות את המוני התלמידים מחכים להארי ורון שייכנסו. הבחנתי בפרצוף כעוס כמה מטרים מאיתנו, שנראה היה שזה פרסי לפי הגובה והשיער הבוער.
"בואי נתרחק מהאזור הזה, צריכים לחפש את הבנים.." מילמלתי לדני, והתחלנו להידחס בין כל האנשים.

"שלום אהבת חיי, ואיפה חיכית עד עכשיו?" מישהו אמר מאחוריי, אך כשהסתובבתי לא ראיתי אף אחד שדיבר אליי. שלושה בני השנה השביעית, אני מניחה, דיברו ביניהם, מחוייכים, על הדרך בה הארי פוטר ביצע את הכניסה שלו לבית הספר.
איתרתי את מייקל הגבוה, שנשען על אחד החלונות המכוסים וילונות אדומים- זהובים. טפחתי על כתפה של בל והצבעתי לה לכיוונו. היא הנהנה במהירות והתקרבנו אליהם.
"שמעתן מה-" מייקל השתתק למראה הבגדים שלי. הוא בלע את רוקו והמשיך. "הארי פוטר ורון וויזלי עשו? הם לקחו את המכונית המעופפת של אבא שלהם, ונסעו כל הדרך לבית הספר! שמעתם גאונות מה היא?!"
"שמענו, שמענו," אמרתי ובחנתי אותו. הוא החליף לבגדים מוזרים שלא ראיתי בקרב המוגלגים. חולצה מכופתרת מחליפת צבעים ומן מכנס בגזרה מוזרה.
"ואני רואה שהתלבשת במיוחד כדי לקבל את פניהם," מאט הופיע מאחורי, מניח את זרועו סביב שתי כתפיי. "את נראית מעולה."
"תודה, מאט," אמרתי וחייכתי חיוך של מה-אני-אעשה למייקל.

"בטח, ומה אני, בלתי נראית?" מילמלתי בשקט.
"גם את נראית מעולה" מיילס צץ מאחורי, וכמעט ניסה לשים על כתפיי את הזרוע שלו כמו מאט, אבל נעצר כשלפתע הארי ורון נכנסו, ביחד עם הרמיוני הזועפת. היא נראתה טוב משציפיתי, היא פשוט לא הייתה מטופחת במיוחד והסתירה את עצמה מבחינה חיצונית.

כולם הסתכלו אל עבר פתח חדר המועדון, וכמובן שהסתכלתי גם אני. שלושה ילדים קטנים נכנסו לחדר. פרד וג'ורג' וחברם לי, התחילו למחוא כפיים סוערות, שפשטו בכל רחבי חדר המועדון.
הארי הנבוך עלה מייד אל חדרו, בעוד רון נשאר מעט להינות מתשומת הלב, עד שהבחין כי חברו נעלם. הרמיוני, מצידה, נראתה דיי מעוצבנת מההלך הכללי.
"הוא ממש ביישן," אמרתי את ההתרשמות שלי מהארי פוטר המפורסם.
"כן, הוא... פוטר," מייקל חייך אליי.
"טוב, די, להתפזר!" פרסי תקף את בני ובנות מגדל גריפינדור, בטענה שלמחרת היה יום הלימודים הראשון.
"ואו, לישון כל-כך מהר?" שאלתי, מופתעת. אצל הוגו היינו הולכות לישון כשהתחשק.
"את מוזמנת לצאת איתי לסיור לילי, אם את רוצה," מאט אמר לי והסיט קווצת שיער מפניי. מייקל התרתח בצד. "וגם את, בלו, גם את מוזמנת להצטרף."
"תודה, אבל..." היא הנידה בראשה באיטיות.
"ואת?" הוא הרים אליי גבה. למה לא, בעצם?
"יודע מה?" שאלתי והסתכלתי על בל, שנראתה דיי עייפה. "בכיף."
"מצויין," הוא חייך, ומייקל התעצבן עוד יותר. לא נורא, לא צריך לעשות לו חיים קלים כל כך.

ראיתי שמייקל התעצבן כשהוא ראה את מאט ודני יוצאים מהחדר מועדון. תהיתי אם ללכת ולומר לו שאין לו סיבה להתרגז, אבל ידעתי שדני תכעס אם אעשה את זה. ידעתי שזאת הדרך שלה להתחיל איתו, וידעתי גם שככה היא תצליח לגרום לו לקנא יותר. גם זה די היה שקוף שמאט עושה את זה בכוונה, אבל מייקל ומיילס לא הבחינו בזה במיוחד.
"וואו, הוא באמת זריז. נראה שיש לך תחרות, מייקי" מיילס אמר וקרץ לו, אבל מייקל נשאר עם פרצוף חמוץ ולא הגיב. ידעתי שמיילס ירצה להרחיק אותי ממייקל הזועם, ותוך כך גם ינסה להתחיל איתי. החלטתי לקטוע את הכל לפני שזה קורה.
"טוב, אני עייפה מאוד," אמרתי, ופיהקתי בצורה מספיק משכנעת, "אני הולכת לישון. לילה טוב" אמרתי מהר, וספק עליתי ספק רצתי במדרגות לעבר החדר של הבנות. נכנסתי מהר לחדר, וסגרתי את הדלת. קפצתי מהר על המיטה, ואחרי כמה שניות קלטתי שאין לי מה לעשות. החלטתי להוציא את השרביט ולחזור טיפה על מה שלמדנו, כדי שלא אשכח דבר.
*אגב, למחרת בזמן שילמדו, מקגונגל תקרא לכמה אנשים באמצע השיעור. תני לי לכתוב את זה ואל תדלגי או תמשיכי הלאה.*

"בשעות האלה אני אמור להסתובב ולבדוק שאין אף אחד במסדרונות בית הספר, אז אם מישהו יראה שאת איתי, נגיד שהלכנו לחפש את השרביט שלך, אוקיי?" הוא אמר והורה לי להחביא את השרביט שלי. הנהנתי והסתרתי אותו היטב מתחת לחולצה, בקו החצאית. לא ידעתי אם להתרגש מהעובדה שמאט לא הסיט את עיניו מגופי כשעשיתי את זה, אז החלטתי פשוט להתעלם.
"אתה טוב בתירוצים, מה?" חייכתי אליו והתחלתי לצעוד במורד המסדרון. הוא מיהר לבוא אחריי, ולהוביל אותי למסדרונות לא מסוכנים. במהרה הוא החליט שהוא רוצה לבדוק שאין "אנשים שחושבים שהם מצחיקים ויצאו אל החצר באמצע הלילה", אז יצאנו אל החצר הענקית של בית הספר. וכשאני אומרת ענקית, אני מתכוונת לענקית יותר מכל אוטרי סנט קצ'פול.
"זה מקום יפהפה," אמרתי בהשתאות.
"כן," הוא חייך אליי. "גם לך לא חסר יופי..."
"ואו, אני רואה שאין בעייה עם ישירות כאן..." אמרתי והשפלתי את מבטי בחיוך.
"קל להתעלם ממנה כשעומדים מול בחורה יפה ומרתקת כל כך," הוא נעצר ליד כמה סלעים שיסתירו אותנו מחלונות הטירה, והתקרב אליי. שאפתי המון אוויר דרך האף. למען האמת, דיי נמשכתי למאט, אבל כשחשבתי על החבר הבא שלי, דיי דמיינתי את מייקל בתור האחד שימלא את המקום הזה. השפלתי את מבטי בהיסוס והוא נעצר.
"משהו לא בסדר?" הוא שאל והעביר את אצבעו על לחיי בעדינות.
"לא, הכל מעולה," חייכתי אליו והוא השיב לי בחיוך. הלב שלי פעם בחוזקה, ואם הוא ישמע אותו, הוא בטח יחשוב שזה בגלל שאני מתרגשת ממנו. ואולי כן? אוף, מאט לא כזה נורא כמו שאני משכנעת את עצמי. באמצע המחשבה הבאה כבר מצאתי את עצמי צמודת שפתיים לאלה של מאט, והחלטתי שכבר אין מקום לחרטות. הנחתי את ידי על אחורי ראשו, כשהאגודל מלטפת ברוך את לחייו, ואת היד השנייה על מתנו, נצמדת אליו בתנועה שתמיד הדליקה כל מי שהסתכל, או שאי פעם התנשק איתי. הוא פתח את פיו וטעם את שפתי התחתונה, מרפה, ואז עושה את אותו הדבר לשפה העליונה. הוא כרך את שתי ידיו סביב מתניי, והמשיך לנשק אותי בתשוקה, עד שלפתע משהו גרם לי להיזרק אחורה בכוח. מעדתי, וכמעט שנפלתי, אבל הצלחתי לייצב את עצמי ברגע האחרון. לו קרה אותו הדבר, והוא נעצר על ידי אבן כלשהי.
"אני חושב שאחד המורים ראה אותנו, בואי לאגם," הוא אמר והתקרב אליי שוב, אך נעצר כשהבחין שקצה השרביט שלי זוהר מתחת לחולצה ככל שהוא מתקרב.
"אוף, אני מצטער, חשבתי שאת רוצה..." הרמתי אליו את מבטי בשאלה. "את היטלת עליי אימפדימנטה אילם."
הלוואי שהייתי מבינה למה הוא מתכוון. איך זה אפשרי בכלל?
"בואי, נחזור לחדר המועדון..." הוא אמר והתחיל ללכת במהירות, עצבני קצת.
"אני מצטערת! אני לא כל-כך שולטת בכוחות שלי, זה דיי חדש לי, להזכיר לך. אם נפלט לי קסם זה לא בהכרח שאני חושבת עליך רע!" קראתי אחריו והוא נעצר. "להיפך."
הוא הסתובב בחזרה אליי.
"זה בסדר, פחדתי שאני מכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה," הוא אמר ומבעד לחושך ראיתי אותו מעקם מעט את האף. מייד נזכרתי בבל שתמיד עושה את זה.
"לא, מה פתאום," התקרבתי אליו והוא התקרב אליי גם, מצידו.
"אבל את חייבת להוציא את השרביט הזה משם, הוא ממש לא אוהב אותי," הוא חייך אליי והעביר את אצבעותיו בשיערי בעדינות.
"כן, המדריך," אמרתי, מחקה את מה שמיילס אמר לא מזמן לפרסי בארוחת הערב, כשפרסי הורה לו להפסיק לצחוק בקול כל-כך רם, בניסיונותיו למשוך את בל. הרמתי מעט את החולצה ושלפתי את השרביט מקו החגורה שמתחת לחצאית. שוב, מאט הסתכל לשם.
"משהו מעניין?" שאלתי אותו בחצי חיוך.
"הו, מצטער, קשה לי להתאפק מול מראה כזה," הוא אמר ונצמד אליי, כורך שוב את שתי זרועותיו סביב מתניי. גרמתי לכיס מוארך להופיע באחורי החצאית, והכנסתי לשם את השרביט. הוא נראה לי שונה מכל הבנים בקצ'פול, שלא התחילו עם אף בחורה, אלא אם כן הם מחפשים משהו רציני. לקח לי הרבה זמן לגרום לבריאן להשתנות, והנה בא מאט מוכן. אז למה אני מהססת? תפסתי את עצמי בידיים, ומשכתי אותו לנשיקה מלאת תשוקה, שגרמה לו להצמיד אותי אל אחד הסלעים, שמרקמו היה חלק, למרבה המזל. הוא ניתק מהנשיקה, ועבר לנשק את לחיי, את קו המיתאר של פניי, ירד אל הצוואר ואל החזה. סוף סוף מישהו שאיתו אני לא צריכה ליזום הכל.
"זה בסדר?" הוא הרים את גבותיו אליי.
"אל תפחד, יש לי ניסיון כמעט כמוך," אמרתי בחיוך והוא הנהן. הוא הזדקף, ותפס בידי.
"אז בואי למקלחות המדריכים, שם לא תהיה לנו שום הפרעה," הוא אמר בחיוך שובבי ומשך אותי חזרה פנימה, אל הטירה.
הוא הכניס אותי אל מקלחות המדריכים, שהיו מקום עוצר נשימה, בדיוק כמו כל מקום אחר בטירה הזו.
"זאת חוויה יוצאת דופן, מאט," אמרתי והתחלתי ללטף את ברזי הזהב שהיו בטווח מגע. היה שם דיוקן על הקיר של בתולת ים שהפנים שלה ממש עצבנו אותי, במיוחד בזכות העובדה שהיא עקבה אחר כל מגע ומגע שמאט נגע בי, ומדיי פעם פלטה הערה כמו "אתה לא עושה את זה נכון" או "תפסיקו לעשות את זה ככה", עד שמאט שלף את שרביטו והטיל עליה שיתוק. ואז חייך אליי, והמשיך לנשק אותי בתשוקה. במהרה ידו כבר הייתה מתחת לחולצה הצמודה, וכשהבחין כמה צמודה היא, החליט להיפטר ממנה לגמרי.
*מורגוש אם לא באלך לקרוא מה עושים במצבים כאלה, את מוזמנת לדלג עד הכוכביות הבאות, למרות שאני ממליצה שתקראי, זה מידע חשוב*
המיומנות שלו בהורדת החזייה הראתה לי שהוא עשה את זה הרבה, ושקלתי לרגע להתנהג כמו בחורה של שנות התשעים ולעצור אותו כאן, אבל עד שעלתה המחשבה הזאת הוא כבר הוריד את חולצתו ונצמד אליי, כששנינו עירומים בפלג הגוף העליון. הוא ליטף את גבי ונשק לי בתשוקה. הוא התכופף כדי ללקק את החזה, ולמשש אותו ביד שלא ליטפה את מתני. עצמתי את עיניי בתענוג. אחרי שהוא הפסיק, הוא פנה לפתוח כמה מהברזים הזהובים, כשעצרתי אותו.
*אם קראת- רואה שזה לא היה כזה נורא?*
"אני לא רוצה לעשות את זה הלילה," אמרתי. "אפילו בשבילי זה קצת מוקדם מדיי, ואני לא חושבת שאני מכירה אותך מספיק."
הוא הסתובב אליי.
"את רוצה להתקלח בבגדי ים?" הוא שאל. "לא חייבים להתפשט לגמרי, אבל חבל לי שתפסידי את המקלחות האלה, הן פשוט תענוג. אל תדאגי, אנחנו לא נעשה משהו שאת לא רוצה."
ואו. כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה בחודש האחרון. זה תמיד התגלה בסופו של דבר כשטות מוחלטת.
"מחר," התכופפתי לאסוף את החזייה והחולצה שלי, והתלבשתי במהירות על. "אני חושבת שכבר מאוחר, וזה עומד להיות היום הראשון ללימודים מחר, אז אני לא רוצה להיות עייפה בו."
"כן, כמובן..." הוא מלמל ופנה להרים את חולצתו מהרצפה. העברתי על בטנו את מבטי. הוא היה שרירי בכל איזור אפשרי כזה, וזה כמעט גרם לי להתחרט על מה שאני עושה. פתחתי את פי לומר משהו, אבל לא מצאתי מה לומר, אז סגרתי אותו שוב. מאט לבש את חולצתו שוב ותפס בידי, מושך אותי לנשיקה נוספת. אחר כך הלכנו בחזרה לחדר המועדון שכבר היה ריק, ומשכנו את רגעי הפרידה שלנו עוד קצת. בסופו של דבר נפרדנו למסדרונות שונים בנשיקה אחרונה, וטיפסתי במהירות חזרה אל החדר. בל עוד הייתה ערה, והתאמנה על לחשים.
"איך היה?" היא שאלה אותי תוך כדי ניסיון להרחיף את המזוודה הריקה שלי.
"הגענו לבסיס 2 וחצי," אמרתי והיא הסתכלה עליי בהערכה.
"לא התקדמתם מעבר לזה? אני גאה בך," היא אמרה, מכירה אותי וכבר יודעת שלי קשה להתאפק.
"בכל זאת, אני רוצה את מייקל, לא את מאט," אמרתי ונשכבתי על המיטה שלי בעייפות.
"ממש הבהרת לו את זה היום," בל אמרה בציניות.
"חכי. אני מוכנה להתערב איתך שמחר הוא כבר מעלה את השלב ומחזר אחריי ביתר אגרסיביות. את יודעת מה זה כשמישהו רוצה מישהי, ואז חבר טוב שלו בא וגונב לו אותה? זה יוצר תחרות איומה." אמרתי, מסבירה לה את מה שהסבירו לי לפני שבועיים בערך.
"או שהחבר המאוד טוב שלו יוותר, וייתן לחבר להינות ממה שהוא רוצה בעצמו." בל אמרה.
"זה מה שמאט אמור היה לעשות, אבל הוא שכח... אז אני מניחה שמייקל ידלג על השלב הזה גם כן."
"בואי נקווה, כי הוא נראה ממש עצבני קודם," היא אמרה והניחה את השרביט שלה. החלטנו שזה הזמן לקרוא פרק נוסף, כדי שנדע על הבאות מראש.
"אני לא מחבבת את הלוקהרט הזה," בל אמרה כשסגרנו את הספר, עשרים דקות אחר-כך.
"הוא עשה המון דברים מרשימים, אבל הוא מתנהג כמו אדיוט אמיתי," הודיתי והחזרנו את הספר למקום מחבוא. אחר-כך הלכנו לישון, והחלטנו שלארוחת הבוקר נאחר מעט ונחסוך לעצמינו את קריעת עור התוף שיספק לנו הצרחן.

*תודה על האזהרה =]
וזאת הייתה תגובה ארוכה במיוחד במיוחד!!*
התעוררתי בבוקר מאור השמש שחדר מבעד לחלון והאיר על פניי. פקחתי את עיניי בבלבול. לא זכרתי איפה אני בדיוק. כשפקחתי את עיניי לחלוטין ראיתי את התקרה האדומה ומיד נזכרתי איפה אני. קמתי מהר, והערתי את דני, שנראתה כאילו היא לא תרצה לקום. למרות זאת, היא קמה אחרי כמה שניות. התחלנו להתרוצץ בחדר, ולשנות צורה לבגדים שלנו במהירות מטורפת. לבסוף החלטנו על מה שנלבש, ושמנו מעל את הגלימות שלנו. לבסוף יצאנו מהחדר. כשירדנו למטה בקושי היו אנשים בחדר המועדון. גם הבנים לא היו שם. בדיקה מהירה בשעון הגדול שהיה בחדר המועדון הורה שהשעה היא כבר עשרה לשמונה-באמת איחרנו!
"אני חושבת שזה עבר" לחשתי לדני. היא הנהנה לעברי, ויצאנו מחדר המועדון. התחלנו להסתובב בהוגוורטס, עד שהתקרבנו לאולם הגדול. היינו במרחק של כמה מאות מטרים, ובכל זאת הקירות רעדו ונשמעה צרחה ברורה של אישה ".. אם עוד פעם אחת אתה תסטה מהדרך אפילו בקצה הבוהן, אנחנו נחזיר אותך מייד הביתה".
אחרי כמה שניות כשהצרחה נפסקה הקירות הפסיקו לרעוד, והיה אפשר לשמוע אחד את השני.
"או שאולי לא?" אמרתי במעין נימת התנצלות מובכת.
"חשבתי שזה היה אמור להסתיים כבר" דני אמרה. זה היה הרעיון שלה לאחר לארוחת הבוקר כדי להימנע מהצרחן.
"לא משנה, אנחנו מאחרות בכל מקרה!" תפסתי את הזרוע שלה והלכתי במהירות לכיוון האולם הגדול. כשנכנסנו עוד היו טיפה צחקוקים, אבל הרוב כבר התחילו לפטפט כרגיל. אני ודני חיפשנו בעיניים את הבנים בשולחן גריפינדור, עד שדני אמרה "אני רואה אותם" והובילה אותי לאמצע השולחן בערך.
"הנה אתן! איפה הייתן?? חיכינו לכן שעות!" מיילס התלונן. 'כנראה שהם באמת חיכו הרבה' חשבתי בעגמומיות. התיישבנו לידם במקומות שהם שמרו לנו. מייקל לא דיבר עם מאט ודני, שנמנעו מלהסתכל אחד על השני או לדבר אחד עם השני. 'אוי דני, מה עשית???' שאלתי את עצמי בראש. המצב היה מזעזע במיוחד, וזה רק היום הראשון!
"אז, מה יש היום?" שאלתי כבדרך אגב כדי לשבור את השתיקה. מיילס ענה לי.
"פרופסור מקגונגל מחלקת עכשיו מערכות שעות, נראה מה יש לנו..." הוא לקח ממנה את מערכת השעות. "אוי לא, שיקויים, גילוי עתידות, לחשים והמכ"ה!" הוא החליק בכיסאו. הסתכלתי על המערכת שלי שקיבלתי ממקגונגל בזמן שמיילס דיבר. זה היה זהה כמעט- שיקויים, שינוי צורה, לחשים והמכ"ה. "שלי זהה כמעט-שיקויים, שינוי צורה, לחשים והמכ"ה" אמרתי, ורק אז שמתי לב שצורף פתק מוזר למערכת שלי. היה רשום שם לבוא למשרד של מקגונגל אחרי שיעור שינוי צורה. מבט מהיר בדני הראה שגם היא קיבלה אותו פתק. 'מה עכשיו היא רוצה...' חשבתי.

*המערכת שלנו לא הגיונית, יש לנו שם שעתיים שינויי צורה שחופפות לשינויי צורה של השנה השנייה, אז בואי נהפוך את זה ללחשים ואז שינויי צורה אחרי ארוחת הצהריים, וזה רק הגיוני שתלמידי השנה השישית ילמדו שעתיים יותר מתלמידי השנייה.*
"איך ישנת?" מאט ניסה להראות עניין, אבל אחרי הלילה האחרון לא בדיוק היה לי החשק להתמודד איתו. העפתי מבט מדיי פעם במייקל, סתם כדי לראות איך הוא מגיב.
"ישנתי דיי טוב," אמרתי ושתיתי לגימה ארוכה ממיץ התפוזים שלי, שהיה לו טעם מוזר.
"אז מה מערכת השעות שלך היום?" הוא שאל, מנסה לגרור אותי לשיחה.
"אממ.." פניתי להציץ במערכת השעות שלי שוב. "שיקויים, לחשים, שינויי צורה והמכ"ה. המקצועות הכי מעניינים."
"באמת? לי יש בדיוק אותה המערכת!" הוא אמר בחיוך והניח את ידו על כתפי.
"שיגעון," הכרחתי את עצמי לחייך.
"איך שאני מת על המבטא שלך," הוא אמר בפלרטטנות והסיט את ראשי אליו כדי להדביק נשיקה על שפתיי. חייכתי חיוך קטן שוב.
"הוא לא הכי אמריקאי שיש, כי דיי היינו סגורות באסם של הדודה שלנו כל השנים," אמרתי וחיוכי נמוג קצת. מייקל הביט בי שוב. הרמתי אליו את מבטי והוא פנה להסתכל על הינשוף של פרסי, שפנה אל בעליו לפינוק.
"והוא עדיין מיוחד," מאט שכח מארוחת הבוקר שלו ופנה להתעסק בי.
"כן, מאט, אני לא ממש אוהבת לדבר על זה..." אמרתי ונגסתי בטוסט גבינה.
"אני מצטער," הוא מיהר להגיד. הרמתי את מבטי לשולחן המורים, כשלפתע ראיתי אותו.
"בל, תסתכלי לשם, זה גילדרוי לוקהרט!" מרפקתי את בל שכמעט נחנקה באמצע הדייסה שלה.
"לא סיכמנו שאנחנו לא אוהבות אותו?"
"אז מה? תראי איזה אלוהי!" קראתי, מניחה את ידי על חזי בהלם.
"הוא הרבה מעל הליגה שלך. הוא רודף פרסום, לא בנות," בל אמרה וחזרה אל הדייסה שלה.
מאט כחכח בגרונו, אבל התעלמתי ממנו והמשכתי לבהות בלוקהרט. בהיתי שוב במערכת השעות שלי. היה לי שיעור איתו בשעתיים האחרונות של היום. חייכתי בחולמניות, לא שמה לב לכך שכולם כבר התחילו ללכת אל השיעורים הראשונים שלהם לאותו היום.
"את באה?" מאט שאל כשבהיתי במערכת השעות שלי.
"כן, כן," מלמלתי וקמתי ללא עזרתו של מאט שהושיט לי את ידו. מאט הראה לי את הדרך אל המרתפים, שם התקיימו שיעורי שיקויים. כל שאר תלמידי השישית מגריפינדור כבר היו במדרגות מטה או בדרכם החוצה, והצלחתי להבחין בראשו הגבוה והבלונדיני של מייקל שאחריו הלכנו. הקלה, אז אני איתו בשיקויים.
המורה לשיקויים היה הפרופסור סוורוס סנייפ. הוא דיי הלחיץ אותי, אם להודות באמת. הוא היה בעל חזות אנטי, וקיבלתי רושם שלילי ממנו בכל אופן. הוא לימד אותנו להכין שיקוי אהבה, שהיה אסור לשימוש, בכל מקרה. סתם לידע כללי, לפי דבריו. הוא הורה לי ולבל להשאר בסוף השיעור, כדי שיוכל לדון איתנו בעניינים של רמה, כי פה יכולים להישאר רק הקס"מים (לא שידעתי מה זה). מאט הסביר לי, בטוב ליבו, שזה אלה עם הציון הגבוה ביותר בבחינות הבגרות. אני עוד לא קיבלתי את תוצאות בחינות הבגרות שלי, בהתחשב בעובדה שבל ואני עשינו אותן רק שלשום.
הוא אמר לנו להתחלק לרביעיות ולנסות, כל רביעייה, להכין שיקוי אהבה, שייבדק בסוף השיעור, עם ציון. זה היה קצת לא פייר, בהתחשב בעובדה שזאת הייתה הפעם הראשונה שהתמודדנו עם החומר, במיוחד בהתחשב בעובדה שבל ואני מעולם לא הכנו שיקוי עם ציון.
היינו בקבוצה אחת מאט, בל, מיילס ואני. מייקל הלך להיות בקבוצה עם שניים מרייבנקלו ואחד מהאפלפאף.
"מישהו פה טוב בשיקויים?" שאלתי והעברתי את מבטי מבין מאט למיילס.
"אני, בערך," מיילס קם. "אבל סנייפי לא ממש אוהב אנשים מגריפינדור, יש לו נטייה לחבב סלית'רינים, ולשנוא גריפינדורים."
"מעניין למה," מאט גלגל את עיניו.
"הוא ראש בית סלית'רין," מיילס הסביר. הוא פתח את ספר השיקויים שלו בעמוד שסנייפ הורה לפתוח, וקרא את ההוראות בעיון. הוא חילק משימות לכולנו, ואנחנו ביצענו כמו ילדים טובים. בסוף השיעור כבר מילאנו מבחנות שתכנן ורוד מפצפץ וריחן ורדים בתחילת האביב, הריח האהוב עלי. נתתי אותה לפרופסור סנייפ, שמייד החליט שהפצפוצים בתוך המבחנה לא אמורים להיות שם, אז החליט שהציון המגיע לנו הוא הל"מ. הרמתי גבה.
"כן, העלמה שאנל?" הוא הביט בי בשאלה.
"למה שלא תבדוק באמת את השיקוי, ולא רק על פי מראה, כי לא תמיד המראה קובע?" שאלתי בקול הכי ענייני שהיה לי.
"תעשי לי טובה, את הרגישות שלך תשאירי ליחסים בינך לבין החברים שלך. על החוצפה אני אוריד חמש נקודות לגריפינדור." הוא אמר והתנשא מעליי. הבטתי בו בפה פעור והסתובבתי באטיות בחזרה אל מקומי.
"אנטיפט," מלמלתי למאט וזה הנהן.
"שקט! אם סיימתם את עבודתכם, שבו במקומותיכם בדממה."
הבטתי בבל, מלאת כעס. הצלצול נשמע, וכולם מיהרו להגיש את מבחנותיהם ולצאת מהכיתה. בל ואני התקרבנו לשולחנו של סנייפ. הוא אמר לנו שהוא ייתן לנו שיעורי בית מיוחדים, כדי לבחון את הידע שלנו. הנהנתי בלי להקשיב באמת. לא חיבבתי את המורה הזה.
עלינו לשיעור לחשים, שהיה הרבה יותר נחמד. המורה שם לימד אותנו קסם שיתוק בתור השיעור הראשון, כשחלק מהתלמידים כבר הכירו את הלחש, אז עזרו לאחרים. מאט עזר לי עם לחש השיתוק.
"אל תפחדי להפיל אותי, בובה," הוא אמר ועמד מולי. הרמתי את שרביטי והצבעתי עליו.
מייקל הצטוות עם פרסי, ומיילס, כמובן, עם בל.
"שתק," אמרתי, אבל דבר לא קרה. לא הייתי מרוכזת בכלל.
"זה בסדר, זה לא אמור לקרות בפעם הראשונה. תנסי שוב, ותדמייני אותי נאלם דום," הוא אמר ומבטי נדד אל מייקל שביצע קסם שיתוק מושלם על פרסי, ואז פנה ללמד אותו את אותו הדבר.
"שתק," אמרתי שוב, הפעם חושבת על כמה שזה יהיה נחמד אם הוא יפסיק להתנהג אליי כאילו אני החברה המדהימה שלו. כשהסתכלתי עליו שוב, הוא כבר היה על הרצפה, לא מסוגל להניע את שרירי גופו. הפרופסור פליטיק היה מאושר עד הגג כשהבחין כי הצלחתי בפעם השנייה שלי קסם מסובך כל-כך. משכתי בכתפיי וחייכתי אליו כשהוא שיחרר אותי מהשיעור ומשיעורי הבית. אחרי שהצלחתי לשחרר את מאט, כמובן.
נשארה לנו שעה שלמה, אז מאט הוביל אותי החוצה, אל אותו הסלע של אתמול. הבנתי כבר בעצמי שמעתה והלאה זה יהיה הסלע שלנו.
"את מתנהגת בקרירות אליי היום," הוא אמר כשהתיישבנו על הסלע הגבוה.
"באמת? אני מצטערת, אני לא בחורה של בוקר," אמרתי והשענתי את ראשי על כתפו בפיוס. זה עבד. הוא כרך את זרועו סביב כתפיי וליטף את ידי. הוא הרים אותי ממנו ופנה לנשק אותי בתשוקה. התמזמזנו שם כמה דקות, עד שהוא גרם לי להשכב על גבי ועלה מעליי, מנשק אותי ומלטף את גופי לכל אורכו. היינו גבוהים מטווח ראייה, אבל ידעתי שאם מישהו יסתכל מהחלון הנכון, הם יראו אותנו שם, אז ביקשתי שנלך משם. הוא הוביל אותי לחדר המועדון, שהיה ריק בינתיים, והמשכנו שם את מה שעשינו. אבל כמה ילדים שעברו שם, גרמו לנו להבין שאנחנו חייבים למצוא מקום אחר.
"שנעלה לאחד החדרים?" שאלתי אותו.
"הבנים לא יכולים לעלות לחדר הבנות, ואני לא חושב שבתור מדריך אני יכול להעלות אותך אל החדר שלי," הוא אמר וליטף את לחיי בעדינות. "לא שאכפת לי, כן?" הוא תפס בידי ומשך אותי אחריו. עלינו במעלה המדרגות המובילות לחדרי הבנים, ופנינו ימינה בכניסה למסדרון, כשמאט מוביל אותי אל החדר שלו.
ידעתי בדיוק מה הוא ירצה ממני אחר-כך, ושאלתי את עצמי אם אני רוצה את זה.
"הנה זה," הוא הכניס אותי דרך דלת כלשהי. היה ברור כשמש שפרסי וויזלי גר בחדר הזה. המיטה הקרובה אל הדלת הייתה כל-כך מסודרת, שאפילו אצל הוגו לא הצליחו להגיע לרמה כזאת של סדר. ומצד שני, גם המיטות האחרות היו מסודרות ככה. ממש כמו שהחדר שלנו היה מסודר אתמול בלילה. מוזר.
"המיטה שלי היא זו ליד הדלת של השירותים, כי אני נוטה להתעורר הרבה בלילה," הוא אמר, חצי צוחק, והלך להתיישב על מיטתו. הוא חלץ את נעליו ונשכב על המיטה הרחבה, משאיר לי מקום לצידו. חלצתי את נעליי ונשכבתי לצידו, עם הפנים אליו. הוא סירק את שיערי באצבעו אל מעבר לאזני ונשק לי באיטיות ובשקדנות. הוא כרך את רגלו סביב שתי רגליי וליטף את מתני לכל אורכה, במעלה ובמורד הגוף. ידו המשיכה לטייל והגיעה לכפתורי הגלימה שלי, שהייתה מכופתרת רק בבטן, כך שאת העניבה ראו, ואת החצאית גם. הוא הוריד ממני את הגלימה וזרק אותה על השידה שליד מיטתו. ואז הוא משך בחוט כלשהו וכילות המיטה הוסטו, כך שלא ראו את מה שקורה מאחוריהן.

*אזהרה =]*
הוא מיהר לשחרר את העניבה ולשלוף אותה מהצווארון. ממשיך לנשק אותי, הוא התחיל להתיר את הכפתורים בחולצתי. הוא שלח את ידו מתחתיה, ומישש את גופי, מהבטן ועד בית החזה. הוא הוריד את החולצה לגמרי, ואז פנה אל החזייה. הוא, שוב, הוריד אותה תוך שניות, וזרק אותה אל מחוץ לכילות. הרגשתי קצת לא בנוח כשאני עם פלג גוף עליון חשוף לחלוטין כשהוא עוד בגלימתו, אז הוצאתי גם את גלימתו, שהייתה שרוכה. התנתקתי מנשיקתו. אם לעשות את זה, אז לעשות את זה כמו שצריך. תפסתי את העניבה שלו עם השיניים ומשכתי אותה ככה שהיא תתיר את עצמה. הוא עצם את עיניו בתענוג כשפניתי להתיר את הכפתורים שלו לאט לאט, מנשקת את צווארו ומשאירה לו כמה סימני מציצה, במקומות שהצווארון מסתיר, כמובן.
הוא שלח את ידו אל רוכסן החצאית שלי, אבל הנחתי את ידי על ידו, עוצרת אותו. הוא נישק את צווארי, ירד אל חזי, מלקק ומנשק בתשוקה. הוא נשכב מעליי, כדי שיוכל להגיע לשם ביתר קלות, והחל ללטף את רגליי, עולה מעלה ומעלה. כמה פעמים אפשר לעצור אותו?
"די, מאט," אמרתי, נאנחת מתענוג.
"הו, את נהנית מזה," הוא אמר וירד ונשק את מורד בטני, מגיע לקו החצאית. הוא הרים את מבטו אליי בשאלה. התנשפתי כבר ברמה מטורפת, ולא ידעתי איך לעצור אותו, אז הנהנתי במהירות.
*סוף האזהרה*
"לא!" אמרתי תוך כדי ההנהון. "אני לא רוצה לעשות את זה עכשיו."
"אז מתי?" הוא כבר התעצבן, כנראה שהורדתי אותו מהעניין.
"לא עכשיו, אנחנו צריכים לרדת לארוחת הצהריים עוד מעט..."
"יש לנו עוד חצי שעה, דניאל," הוא ניסה לדבר בהיגיון.
"אני לא רוצה להיות מוגבלת בזמן," חייכתי אליו. למען האמת, פשוט רציתי למשוך את זה כמה שיותר, עד שמייקל ינסה משהו.
"יש משהו אחר." מאט אמר, עדיין קצת בכעס, ופנה למצוא את החולצה שלו.
"מה?"
"יש מישהו אחר. את לא באמת רוצה אותי. כבר הבנתי את זה, זה בסדר," הוא אמר.
"חכה," לא יכולתי לראות אותו בורח לי ככה, לא יכולתי להשאיר אותו פגוע. "זה פשוט ש... אני קצת לא מוכנה," אמרתי במבט מתחנחן.
"את... בתולה?" הוא הרים גבה.
הבטתי בתקרת הכילות, ושיקרתי, "כן."
הוא חייך.
"זה בסדר, ניקח את זה בקצב שלך," הוא אמר ונשק לי באיטיות. הוא הוריד את החולצה שלו שוב, רק לשם הנוחות שלו, והמשיך לנשק אותי בעדינות. ככה המשכנו עד שהגיע הזמן לחזור לארוחת הצהריים, וירדנו, מחזיקים יד ביד. מבטו של מייקל היה המבט הראשון שראיתי, שהיה עוד כעוס ועצבני. הוא קם ברגע שהתיישבנו לצד השולחן, ומבטי הלך איתו.
"הכל בסדר?" בל שאלה אותי.
"כן... אני לא מבינה מה יש לו..." אמרתי.
"אה, זה כי הוא מקנא. הוא רוצה אותך, והוא לא מוכן לקבל את העובדה שאת רוצה אותי ולא אותו," מאט התערב.
"שיילחם על מה שהוא רוצה," אמרתי ולקחתי לעצמי אורז, שהיה מוכר לי עוד מימי הבית.

'אני לא אוהבת את הכיוון של זה...' חשבתי. דני אולי לא הבחינה בזה, אבל לי היה יום מתוסבך יותר משהיה לה: זה התחיל עוד לפני שיעור שיקויים, כשכמה תלמידים מהפלפאף ניגשו אליי והובילו אותי לכיתת השיקויים למרות שלא הייתי אבודה כלל. הצלחתי לראות את הראש הבלונדיני של מייקל, ואת הפנים שלו שהיו אדומות מכעס על דני ומאט, שהיו מאחוריי אבל משום מה לא הבחינו בי בכלל. בזמן שהובלתי ע"י התלמידים מהפלאפאף, הם שאלו אותי שאלות קצת חוקרות. מסתבר שהשמועות הגיעו כבר לכל הוגוורטס. כשנכנסתי לשיעור, מיהרתי להיצמד למייקל ומיילס מחשש שיתחילו לשאול אותי שאלות בזמן השיעור. אחרי כמה שניות, כשאדם בעל שיער שחור שבלט בשמנוניותו ובעל עור צהבהב נכנס לחדר, הבנתי שלא היה לי ממה לחשוש-הוא נראה מאיים כל כך שאף תלמיד לא יעיז לפתוח את הפה שלו. אחרי שפרופסור סנייפ(זה היה שמו) הורה לנו להתחלק לקבוצות של 4, שבהן הייתי עם מיילס מאט ודני, נוצר המצב שבו אני בעיקר הכנתי את השיקוי, עם מעט עזרה פה ושם ממיילס, שהיה ברור שהיה בינוני במקצוע, ומאט ודני, שלא הפסיקו להתעסק אחד עם השני פחות מ24 שעות אחרי שהכירו. סנייפ עצבן אותי במיוחד כשהחליט שהשיקוי שלנו לא היה טוב מספיק, ועוד יותר כשהוריד לדני 5 נקודות לגריפינדור. לאחר מכן בשיעור לחשים, מיילס שוב ניסה להתחיל איתי בפעם השמינית באותו יום. כתגובה לכך שיתקתי אותו כשלא היה מוכן, ועל כך קיבלתי פטור מהשיעור ומשיעורי הבית. נראה היה שדני לא הבחינה בזה. היא הייתה כל הזמן עסוקה בלגרום למייקל לקנא בעזרת מאט. נשארתי כדי שמיילס יצליח לבצע את הלחש, וברגע שהצליח יצאתי מהכיתה וברחתי משם למדשאות למקום שמיילס לא יוכל לראות אותי בו. פתחתי את הספרים שלי וחזרתי על הלחשים הבסיסיים בזמן שנותר לי. כששמעתי קולות של תלמידים, הבנתי שזה הזמן לארוחת הצהריים. אספתי את הספרים שלי והלכתי לכיוון האולם הגדול. התיישבתי באזור הקצה שלו, בתקווה שאוכל להיות לבד לשם שינוי-מיילס עצבן אותי מספיק עם הנסיונות המטופשים שלו להתחיל איתי, מייקל עצבן אותי עם הקנאה שלו ודני ומאט עצבנו אותי כי הם יותר מדי נמרחו אחד על השני. נראה שהתוכנית שלי לא עבדה, כי אחרי כמה דקות הם הגיעו בהדרגה והתיישבו. תהיתי אם זה בגלל השיער הג'ינג'י הבוער שלי שבלט בשולחן. כשדני ומאט הגיעו, שמתי לב שהם אוחזים ידיים, ושהגדים שלהם קצת קצת מקומטים. מיד ידעתי מה הם עשו בשעה הפנויה שלהם.
"..בל?בל?? את מקשיבה לי?" פתאום קלטתי קול שהיה לי מוכר בצורה מעצבנת. מיילס ניסה למשוך את תשומת ליבי. כנראה שהוא דיבר אליי ואני לא שמתי לב אליו.
"לא, אני מצטערת, אני צריכה ללכת לשיעור.." מילמלתי במבוכה מזויפת והלכתי במהירות מהאולם עד לדלת. משם כבר רצתי. הצלחתי לשמוע את מיילס ממלמל "אבל יש עוד עשר דקות..".
הגעתי לכיתת שינוי הצורה, והתיישבתי במיקום שהיה הכי מתאים לסיטואציה-אמצע השורה הראשונה, מקום שבו איש מהם לא ישב, ומקום שבו אוכל להתבלט ולהראות למקגונגל שאני טובה בזה. היה לי צורך להעביר את כל האנרגיות השליליות מהיום לאנרגיות שיעזרו לי להשקיע יותר בשיעורים. *יש מצב שאני יותר מדי מושפעת מהמצב שלי עכשיו, אני לא משו כל כך... =[[[[*
ארגנתי לעצמי את הציוד, וחיכיתי. אחרי זמן שנראה כמו נצח אנשים התחילו להגיע. שמתי לב שדני ומאט עדיין אחזו ידיים, שמייקל עדיין היה אדום, ושמיילס ניסה להרגיע אותו. מיד אחריהם נכנסה הפרופסור מקגונגל. היא החלה להקריא שמות, וכשסיימה, הביטה ברשימה בצורה רצינית ואמרה "אני אשמח אם העלמה שאנל, העלמה קופר, האדון נילסון והאדון בויד יגשו אליי אחרי השיעור". מבט מהיר ביושבים סביבי הבהיר לי מי הם-מאט ומייקל. 'סוף העולם הגיע!!! מה היא רוצה מארבעתנו.. יש לי הרגשה רעה בקשר לזה...'.
*אני אכתוב מה היא בדיוק רוצה... אני פשוט מתה מעייפות ואין לי כוח לכתוב את מהלך השיעור ^^''*

גם בשיעור הזה מאט רצה להיות השותף שלי, אבל סירבתי.
"אני קצת נטשתי את החברה הכי טובה שלי בכל העולם כולו, ואני לא מוכנה שגבר יהיה מה שיפריד בינינו. חוץ מזה שאני חייבת לה מכל כך הרבה הזדמנויות, שזאת חובתי לבוא ולהפריד בינה לבין מיילס, שכל כך אין לה כוח אליו," אמרתי בנשימה אחת. מאט הביט בי במבט מוזר אבל הנהן באיטיות ובהבנה. חייכתי ופניתי להתיישב ליד בל.
"היי דארלינג," אמרתי בחיוך וחיבקתי אותה. "אני מתחילה להתגעגע אלייך. מאט פשוט סוחב אותי לכל מקום אחריו. כבר אי אפשר!"
הפרופסור מקגונגל הסתכלה עלינו כשאפה מעלה וכולם הסתדרו במקומות. אני הייתי היחידה שעוד דיברתי, אז היא תלתה בי מבט רצחני. כמובן שהשתתקתי בתגובה. עכשיו היא התחילה לדבר.

"כיוון שהעלמה שאנל והעלמה קופר הינן תלמידות חדשות כאן, הן כנראה אינן מודעות לכלל הראשון בשיעורים שלי-לא מדברים ללא קבלת רשות" היא אמרה באופן נוקשה. לא היה לי האומץ ללחוש לדני שאני חושבת שהסתבכנו. השתדלנו להישאר בשקט במהלך כל השיעור מאותו רגע. השיעור עצמו עבר עליי בצורה קלילה, ונראה היה שכך גם לדניאל. הרבה תלמידים היו מופתעים מרמת הקסם הגבוהה שלנו, כולל פרופסור מקגונגל. מרוב שהייתי עסוקה בשינויי הצורה, לא שמתי לב מי היו השותפים של הבנים, אבל הנחתי שמייקל ומיילס היו ביחד ושמאט נצמד לאחת מהבנות ברייבנקלו, שלפי מה שהספקתי להבין, לא הייתה מסרבת. מאט היה נחשב לאחד הבנים המבוקשים בשכבה, קרוב לוודאי.
פרופסור מקגונגל עברה בין התלמידים ובחנה אותם בחדות. נראה היה שהיא הייתה די מרוצה ממני ומדני. סוף השיעור הגיע מהר משחשבתי, ואיתו גם החלק הבעייתי שאחריו. בזמן שכולם יצאו מהכיתה וסיימו ללמוד, אני דני מייקל ומאט נשארנו.
"אני שמחה לראות שזכרתם להישאר אחרי השיעור" היא אמרה, והחוותה בראשה למייקל. מייקל נראה נבוך מעט.
"כפי שאתן יודעות" היא פנתה אליי ולדני, "אתן חדשות בהוגוורטס ולא הספקתן להשלים את כל חומר הלימוד, יוצמדו לכן תלמידים מצטיינים מהשנה השישית" היא אמרה זאת כאילו זה דבר ברור מאליו.
"רגע, לא המורים אמורים ללמד אותנו?" שאלתי מבולבלת במקצת. כנראה שהוגו טעה אחרי הכל.
"לא, המורים עסוקים בענייניהם, ולכן התלמידים הם אלו שיסבירו לכן את החומר שטרם השלמתן" היא אמרה, והייתי בטוחה שלכולם עוברת אותה המחשבה.
"אני מניחה שהבנתן מה האדון נילסון והאדון בויד עושים כאן" היא אמרה כשראתה את הפרצופים של כולנו. "העלמה קופר, את תוצמדי לאדון מת'יו נילסון והעלמה שאנל, את תוצמדי לאדון מייקל בויד". 'סוף העולם באמת הגיע' חשבתי בהלם. 'אני מוצמדת לאדם הכי דוחה בגריפינדור??? ודני למייקל? טוב, היא בטח תיהנה מזה, אבל אני ומאט???' חשבתי ובלעתי את רוקי.
"טוב, אם תסלחו לי, יש לי עניינים חשובים לעסוק בהם כרגע. יום טוב" פרופסור מקגונגל אמרה ויצאה מהכיתה. כולם היו המומים מכדי להתנגד.

"אתה רוצה להתחלף?" מאט שאל את מייקל, כשבל ואני הולכות לפניהם, ביציאה מחדר שינויי צורה.
"אני מעדיפה שלא," התערבתי. "יהיה לי קשה להתרכז," תירצתי למאט שנראה קצת מופתע. מייקל הנהן בלי לומר דבר. לא שמעתי אותו אומר מילה עוד מהערב הראשון. 'הנה ההזדמנות שלי להתקרב למייקל ולהראות לו שאני שווה קרב.'
"את בטוחה, מתוקה?" הוא הניח את ידו על כתפי. נעצרתי וחייכתי אליו במתיקות.
"כן, מובן," אמרתי והמשכתי ללכת לכיוון המעונות. סוף-סוף הסתיים יום הלימודים שלנו, וממש רציתי לישון. לא שזה יקרה, בכל מקרה, כי צריך לנצל את העובדה שלי ולמייקל יש את שאר היום חופשי, ועלינו להתחיל ללמוד. החלטנו שחדר המועדון רועש מדיי, אז יצאנו אל החצר.
הדרך אל החצר הייתה שקטה מדיי.
"אז... מה קורה?" שאלתי, שוברת את השתיקה.
"אני, בסדר," הוא אמר, נקטע בין הברה להברה.
"יופי, יופי," מלמלתי לעצמי והתחלתי ללטף את שרביטי.
"אז מה כבר למדת? שאני אדע מה עוד צריך ללמד אותך..." הוא שאל.
"אני לא יודעת... כל מני, אני מניחה שלא למדתי שיקויים מספיק, בשיקויים אני אצטרך עזרה. ובשינויי צורה. ובלחשים אני רק ארצה ללמוד כמה לחשים מתקדמים, כי עם לחשים אני מסתדרת..." אמרתי, ספק אליו ספק לעצמי.
"ראיתי..." הוא אמר מבלי לחייך. "יצאת מוקדם מהשיעור עם מאט וחזרתם כולכם פרועים. נהניתם לפחות?"
דקירה קטנה בבית החזה הופיעה.
"לא עשינו כלום, מייקל, בכלל," אמרתי לו בכנות. הוא לא הביט בי.
"שיהיה, זה עוד יבוא..." הוא אמר, לא ממש מסתכל עליי.
"אני לא כל-כך בטוחה בזה," מלמלתי לעצמי.
"עם מאט, כשזה נוגע לבנות, הוא משיג את מה שהוא רוצה," מייקל אמר אבל נראה היה שהתחרט על כך שאמר את זה באותו הרגע.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו.
"אל תעמידי פנים שלא ראית אותו עם טרי, מרייבנקלו, עכשיו בשיעור שינויי צורה. ברגע שלא הסתכלת, הוא כבר ליטף את השיער שלה, כאילו כדי לומר לה 'כל הכבוד' על כך שהיא הצליחה להלבין את השערות של העכבר שלהם." מייקל דיבר בטון עצבני, כמו שהתנהג ביומיים האחרונים.
"אתה בטוח?" שאלתי אותו, מכווצת את גבותיי.
"ראיתי במו עיניי," הוא אמר והנהנתי באיטיות. ואולי זה שקר?
"אני חושבת שהוא עבד קצת קשה כדי להשיג אותי, הוא לא יוותר עליי כל כך מהר," אמרתי, כאילו מנסה לגרור את מייקל לרצות להילחם.
"אז את לא מכירה את מאט. מאט לעולם לא יהיה עם בחורה שהוא יצטרך לעבוד בשבילה, הוא רוצה את זה כאן ועכשיו, והוא צריך בחורה שתספק לו את זה, אם לא שמונה בחורות," מייקל אמר ויצאנו אל החצר. הסתכלתי עליו, כאילו לא מאמינה.
"אז תדע לך, שאנחנו לא עשינו שום דבר שלפי טענתך, הוא כאן ועכשיו. אני לא מספקת לו את זה כמו שאתה טוען שהוא רוצה את זה, והוא מאוד נהנה מנוכחותי," אמרתי והזדקפתי.
"אין בעיה. כמה זמן הוא מכיר אותך? יממה?" מייקל שאל ומשך בכתפיו. "תני לזה שבוע והוא כבר לא זוכר איך קוראים לך."
"אני בספק," גיחכתי.
"אני לא," הוא משך בכתפיו. "אולי הוא יזכור את השם כי היית האמריקאית הראשונה שלו, אבל הוא כבר לא יהיה איתך, ואני מוכן לשים על זה כסף."
"אה, כן? ומה אם אני אפרד ממנו קודם?" לא, רגע, זה מה שהוא רוצה שאני אעשה!
"למען האמת," מייקל המשיך, מתעלם מהערתי. "אני בכלל לא אהיה מופתע אם הוא מתחיל עכשיו עם בל."
"טוב, אם רצית לחרפן אותי, הצלחת. עכשיו בוא נעבוד על נושאים שלא קשורים אליי ואל מאט? כי זה דיי ברור שאתה לא מרוצה מהעובדה שאנחנו ביחד," אמרתי ברוגז.
"נכון, למרות שאני חושב שמי שנותנת למאט לפגוע בה גם אחרי שהיא יודעת מה הוא עושה בדרך-כלל, היא בחורה שמזמינה את זה," הוא אמר והרים את גבותיו. התחלתי לכסוס את ציפורניי וחשבתי. אולי הוא באמת לא כזה מלאך כמו ששכנעתי את עצמי שהוא? "אבל בואי נחזור לחומר הלימוד. למדת כשפי מגן?"

שעתיים אחר-כך חזרנו לחדר המועדון. כעסתי קצת על מייקל בגלל מה שהוא אמר, אבל שקלתי את העובדה שאולי הוא צודק. החלטתי לפקוח עין על מאט מעתה והלאה, וזה יתחיל בשיחה צפופה עם בל.
ראיתי אותה בחדר. היא הכינה את השיעורים בשיקויים, בטענה שהיא חייבת לסיים, כי השיעור הבא הוא ביום שישי.
"תגידי, מאט ניסה להתחיל איתך, בדרך כלשהי, קטנה ככל שתהיה?" שאלתי אותה בהיסוס.

"לא ששמתי לב. רוב הזמן רק למדנו, כמעט ולא דיברנו. מסתבר שהוא באמת יודע את החומר..." קמצתי את אגרופיי, "אבל הוא עדיין האדם הכי דוחה שהכרתי עד עכשיו!" אמרתי בזעם. "אחרי שסיימנו הוא ניסה להתחיל עם תלמידות חמישית מול העיניים שלי!" המשכתי, כל כך רותחת מזעם שהפרצוף שלי כבר נעשה אדום, מראה שלא היה כל כך מלבב עם השיער הג'ינג'י. כל כך רתחתי מזה שאדם מסוגל להיות רדוד כל כך ולשטות בבנות כשיש לו מעין חברה. הייתי מסוגלת לחנוק אותו, אבל ידעתי שבטוח יש לחש שיחזיר אותו לחיים, ולא העזתי להשתמש בקללת ההריגה.

חייכתי אליה חיוך ריק והמשכתי לחשוב.
"זה לא יכול לעבור לו בשקט," אמרתי כאילו זה מובן מאליו.
"וזה לא יעבור לו בשקט," בל אמרה וניסתה לכתב על הקלף שלה, כמעט חרטה בו, כשלפתע נזכרה שעליה לקחת קצת דיו.
"מייקל אמר לי על זה, שהוא אדיוט כזה. לא בדיוק האמנתי לו, אבל כנראה שהוא צודק. אני אסיים את הסיפור עם מאט עוד היום," אמרתי וזקפתי את גבי בנחישות.
"כל הכבוד, כבר התחיל להימאס לי מהסיפור הזה של להוציא למייקל את העיניים ולצאת עם האדיוט הכי גדול בבית הספר הזה באותו הזמן, זה לא עשה לך טוב," היא אמרה וחיבקתי אותה חזק. התנתקתי ממנה כמה שניות אחרי, וקמתי.
"טוב, יש לי סוג של חבר להיפרד ממנו," אמרתי כאילו זאת משימה לשיעורי הבית ויצאתי מהחדר. ירדתי לחדר המועדון, שם מצאתי אותו, מכין את השיעורים בשינויי צורה. הוא הרים אליי את מבטו כשהתיישבתי לידו. הוא חייך ורכן לנשק לי, אבל הסטתי את פניי, כך שהוא נשק ללחיי.
"הכל בסדר?" הוא שאל.
"לא," אמרתי, עצבנית קצת. "אבל זה לא בדיוק אמור לעניין אותך. תקשיב, אני חשבתי על זה המון, והחלטתי ש..." נאנחתי.
"אנחנו לא מתאימים?" הוא הרים גבה.
"בדיוק."
"אז מייקל דיבר איתך, מה?" הוא הניד בראשו כלא מאמין. "הוא מקנא בי, למה שהוא לא יספר סתם סיפורים?"
"אה, ואני מניחה שגם החברה הכי טובה שלי תספר לי סתם סיפורים על זה שאתה מתחיל עם בנות החמישית?" הרמתי גבה והטון עלה. שני ילדים מהשנה השלישית הסתכלו עלינו בסקרנות.
"ששש," הוא אמר קודם. "אלן, מריאן וסול הן ידידות טובות שלי, זה הכל. ואם זה נראה כאילו אנחנו קצת מפלרטטים זה סתם כי זאת הדרך שבה אני מדבר איתן."
"אז אני מצטערת, אבל זה לא מתאים לי, ואני לא אבקש ממך להשתנות," אמרתי והזדקפתי במקומי, ללכת. הוא הניח את ידו על זרועי, עוצר אותי.
"אל תדברי שטויות. אין לי בעיה להפסיק להתנהג ככה. זה פשוט שלא הגדרנו את עצמנו בתור מחויבות, אז לא הרגשתי צורך להיפטר מכל הבנות האחרות, מצטער. אם תסלחי לי, אני אפטר מכולן. מבטיח," הוא אמר בחיוך מתוק. הוא רוצה שנהיה מחויבות? לא! זה בדיוק מה שאני לא רוצה. אבל...
"אני אחשוב על זה. אולי. כרגע מצדי אתה יכול ללכת למי שאתה רוצה שתהיה איתך, אבל אל תצפה שזה יחזיר אותי אליך," יופי. קצת התעללות לא תזיק לי. הסתובבתי, מנערת את ידו מעליי, ועליתי בחזרה לחדר, כי גם לי היו שיעורים בשיקויים ובשינויי צורה לסיים.

"איך הוא הגיב?" שאלתי ברגע שראיתי את דני נכנסת לחדר, כמה דקות אחרי שהיא הלכה.
"הוא יסתדר" היא אמרה בחוסר עניין.
"אל תגידי לי שהוא ניסה 'להילחם על הקשר שלכם'" אמרתי בגועל.
"הוא כן" היא אמרה, והתחילה לעסוק בשיעורי הבית שלה.
"אני מבינה שזה לא עבד לו" חייכתי אליה.
"לא בדיוק. הוא רוצה שנהיה מחויבים אחד לשני, וזה בדיוק מה שאני לא רוצה. הוא חופשי ללכת למי שהוא רוצה" היא אמרה בחוסר עניין שגבל מעט בזלזול לדעתי, והפנתה את הראש שלה אל הקלף והתחילה לכתוב. היה ברור שהיא לא מעוניינת להמשיך לדבר עליו.
"טוב, אני הולכת להסתובב קצת" אמרתי, והכנסתי את הספרים שלי לתיק. דניאל לא הגיבה, והנחתי שזה לא משנה לה במיוחד כרגע. לקחתי את התיק ויצאתי מהחדר. בזווית העין ראיתי את מאט יושב על אחת הכורסאות מול האח. התעלמתי ממנו ויצאתי מחדר המועדון, והתחלתי לשוטט, כניסיון להכיר את הוגוורטס כמו שצריך.