שרשור לי ולדני P=

אז....
תכתבי רקע לסיפור או משו ><''

עריכה:
תיאור הדמויות:
שם אמיתי: בלורדס "בלו" תומפסון
שם בדוי: בלורדס "בל" קופר
מראה: שיער גלי ג'ינג'י כהה, עיניים חומות, הרבה נמשים, 1.64,
אופי: לא פחדנית, חמודה, חושבת על אחרים יותר מעצמה, חברותית, קצת ילדה טובה, ועוד הרבה דברים שהם די דומים לי.
תחביבים: להיות עם חברים שלה(ובעיקר עם דניאל), לחקור על התקופה ההיא, להסתובב בהוגוורטס, לקרוא בספר הקסום כשמשהו מוזר קורה. זה לא ממש תחביב, אבל היא שרה כשאף אחד לא שם לב, ורק דניאל יודעת על זה בהתחלה(נזרום, אולי נעשה הופעה משותפת בהוגי P= ). היא גם נהנית לראות את נבחרת הקווידיץ' באימונים שלהם.

בלו ודניאל הן נערות בנות 16 בשנה 2143. בשכונתן עומד בית להריסה, והן תמיד הבטיחו לעצמן, עוד מאז היותן ילדות קטנות, שיבקרו בבית הנטוש הזה לפני שהוא נהרס. אז ביום האחרון לפני ההריסה, דניאל גוררת את בלו אל תוך הבית. מרותקות, הן מוצאות את עצמן מסתובבות בבית הנטוש העומד להתפרק.
---------
"ואו, נראה לך שהיו ספרים מעניינים כשעוד היו חיים בבית הזה?" בלו שאלה אותי. הסתובבתי אליה. היא עמדה ליד ספרייה ענקית, שהספרים עליה נשאו כותרות משונות כמו "המצפן הזהוב", סודות הזוהר" או "ארטמיס פאול". התקרבתי אליה.
"זה נראה לי כמו ספר מעניין," הצבעתי על אחד הספרים המתפוררים. בלו התעטשה, היה המון אבק במקום הארור הזה.
עריכה:
דנדוש:
שם אמיתי: דניאל טרויסמן
שם בדוי: דניאל שאנל
מראה:
http://img259.imageshack.us/my.php?image=59728020.jpg
שיער שחור חלק וארוך, עיניים בצבע טורקיז. עור דיי בהיר,טיפה גבוהה 1.71.
אופי: מתחכמת, פמיניסטית, עקשנית, שונאת לטעות, נאמנה רק לחבריה הקרובים ביותר- לאחרים אין לה בעיה לתקוע סכינים בגב. דיי פזיזה, אבל כשצריך יודעת לחשוב קודם על מה שעדיף לעשות, ופועלת יותר לפי היגיון מאשר לפי הרגש. ובכל זאת, למרות כל אלה- היא מוכנה להקריב הרבה מעצמה כלפי אחרים.
תחביבים: להתווכח, לשיר, לעשות הרבה הרבה שטויות, להתחיל עם בנים (במיוחד כאלה שהם מטומטמים, זה עוזר לה להרגיש טוב עם עצמה).

"מעניין בני כמה שנים הספרים האלו. הם כאילו הם בני שלוש מאות שנה!" אמרתי, והתעטשתי שוב.
*הם לא שלוש מאות, רק מאתיים XDD*

*למה להגזים? 150*
"בואי נבדוק... אמור להיות תאריך הוצאה או משהו מאחורה," אמרתי ושלפתי את הספר המתפורר שעניין אותי. לא הצלחתי להבין דבר מהכריכה שלו, מלבד העובדה שהוא היה פעם בצבע אדום. הסתכלתי מאחורה; ציורים שלא הצלחתי להבין קישטו את הכריכה. בלו התעטשה שלוש פעמים ברצף.
"מזל טוב," חייכתי אליה. הייתה איזו אמונה טפלה שזה אומר שהיא בקרוב תמצא אהבה. פתחתי את הספר לעמוד הראשון. הוא היה ריק, ובפינה למעלה הייתה כתובה הקדשה בכתב יד. הקראתי אותה בקול רם: "'לקארן היקרה, ראיתי שאהבת את הספר הראשון, ולא יכולתי להתאפק מלקנות לך גם את השני, בתקווה שתמשיכי לאהוב ספרים-' פעם לא אהבו לקרוא ספרים? מוזר..."
"תמשיכי לקרוא," בלו ביקשה.
"'בדיוק כמו אמך. אוהבת, דודתך ננסי.' אוה, איזו חמודה היא." חייכתי אל בלו והיא צחקקה. התעטשתי כשהעברתי עוד עמוד.
"'ג'יי קיי רולינג, הארי פוטר וחדר הסודות,'" בלו הקריאה מעבר לכתפי. מתחת לכתובת הזו התנוסס לו ציור של מעין שער גדול ומלחיץ, שמאחוריו שתי עיניים מאיימות.
"שנקרא אותו?" שאלתי אותה והיא הנהנה. התיישבנו על מדרגה שהיתה באמצע הבית אחת ליד השנייה, והתחלנו לדפדף אל הפרק הראשון. בלו החלה להקריא.
"'פרק 1- יום ההולדת הגרוע ביותר בעולם. לא בפעם הראשונה פרץ ויכוח במהלך ארוחת- הבוקר בבית שבדרך פריווט מספר ארבע. מר ורנון דרסלי שוב התעורר בשעות הבוקר המוקדמות למשמע קריאות רמות שבקעו מחדרו של אחיינו הארי. 'זאת הפעם השלישית השבוע!' הוא שאג מצידו השני של השולחן. 'אם אתה לא מסוגל להשתלט על הינשוף הזה, אני איאלץ להיפטר ממנו!'..."
הארי פוטר, מסתבר, היה קוסם יוצא דופן בן 12 שנלכד ברשתו של דודיו, ששנאו קסם. איפשהו בפרק השלישי, "המחילה", בלו ואני נעצרנו, יכולנו להשבע שהרצפה תחתנו רעדה.
"אולי הגיע הזמן לחזור הביתה," הצעתי. היא הנהנה, קיפלה את פינת העמוד שבו היינו, ולקחה את הספר איתה. קמנו ממקומנו, התמתחנו והתקדמנו לקראת היציאה. פתאום בלו צרחה. "מה קרה?" אחזתי את ידי מעל לבבי, היא ממש הבהילה אותי. היסטרית, היא הצביעה על החלון.
"איך זה קרה שהחשיך כל כך מהר? כמה זמן היינו פה?" היא קראה בבהלה. התקרבתי אל החלון. מחוץ לחלון יכלו לראות בקושי כביש ראשי מיושן שעל צדו שלט עץ גדול שעומד להתפרק, שעליו כתוב משהו לא מובן. השעה בחוץ הייתה שעת לילה מאוד מאוחרת, ואילו לפי הבטן הרעבה שלי והשעון שעל פרק ידי השמאלית, השעה הייתה בכלל אחת בצהריים. בשעה כזאת, באמצע מאי, עוד אמור להיות אור בחוץ, לא משנה איפה אתם נמצאים. הסתובבתי אל בלו באימה.
"אמא שלי תהרוג אותי." אמרתי לה בפחד.
"אולי נרדמנו?" היא שאלה.
"בואי נסתלק מפה." פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה. בלו יצאה אחריי. הרמתי את עיניי, ובלו עשתה כמוני. לפתע שתינו פלטנו צרחה שאין כמותה. מכונית פרימיטיבית בצבע בהיר עשתה את דרכה מעלינו, בגובה דיי נמוך, והתקדמה אל עבר הגבהות הקרובות. הסתכלנו זו על זו, ואותה המחשבה עברה לנו בראש. רצנו אל השלט שמעבר לכביש, שכל מה שהיה מאחוריו היה שדה אחד גדול, מה שלא ראיתי כבר המון זמן, שלא לדבר על אחד כזה בתוך השכונה שלנו.
"ברוכים הבאים לאוטרי סנט קצ'פול," בלו הקריאה בשקט.
"בלו? נראה לי שאנחנו לא בבית."
"דניאל? אני חושבת שאמא שלך באמת תהרוג אותך, ואותי גם," היא השיבה לי. הסתובבנו בחזרה אל הבית הנטוש, אלא ש... הוא כבר לא היה שם.

"איפה אנחנו?" שאלתי את דניאל.
"אין לי מושג.." היא אמרה לי.
הסתכלנו ובחנו בזהירות את האזור. הוא נראה כל כך פרימיטיבי, כאילו שזה בכלל לא המאה ה22, אלא בערך המאה ה20 לפי מה שלמדנו בשיעורי היסטוריה.
"מה נראה לך שקרה? הרי זה ברור שזה לא הזמן שלנו, אלא אם כן החליטו לעשות יום לציון המאה ה20, דבר שלא נראה לי שהיה קורה" אמרתי בנימה מוזרה. לא בדיוק פחדתי, אפשר לומר שהייתי יותר סקרנית מאשר מפוחדת.

המשכתי להסתכל על השלט. היה שם משהו מוזר.
"את חושבת שהיו מכוניות מעופפות במאה ה-20?" שאלתי.
"יש בזה משהו..." היא הרהרה.
"ומצד שני, השעה אמורה להיות עכשיו אחת ושלוש עשרה דקות בצהריים..." המשכתי. "ולפי מה שהולך שם, הזריחה מתחילה. והבית נעלם... אני חושבת שמישהו מנסה למתוח אותנו."
"חכי שנייה," בלו משכה אותי אליה ופתחה את הספר. "'הנה הכביש הראשי,' אמר ג'ורג', מציץ מטה מבעד לשמשה הקדמית. 'תוך עשר דקות נגיע הביתה. מזל, כי מתחיל להיות אור בחוץ...'" בלו הסתכלה על הכביש הראשי, ואז על השמש שהחלה לבצבץ בצבעים ורודים מעבר לעצים הרחוקים בצד שככל הנראה היה מזרח. לקחתי מידיה את הספר.
"זוהר ורדרד התחיל להתפשט לאורך קו האופק במזרח. פרד הוריד את המכונית לגובה נמוך יותר, והארי הבחין בתוך החשה בטלאים-טלאים של שדות וגושי צמחייה. 'אנחנו נמצאים ממש מחוץ לעיירה,' אמר ג'ורג'. 'ברוכים הבאים לאוטרי סנט קצ'פול...'" הסתכלתי על בלו.

"לא. לא לא לא, לא ייתכן שזה קורה. אם אנחנו באוטרי סנט קצ'פול, ובספר הם נמצאים באוטרי סנט קצ'פול ועכשיו השמש זורחת ושם השמש זורחת, ויש מכונית מעופפת אז.. אנחנו בספר?! *זה נשמע הרבה יותר טוב באנגלית. וויר אין דה בוק?!* " צעקתי, ומיד סתמתי את פי.

"ואו.." אימצתי את הספר לחזי באימה. "איזה מגניב!!!" צרחתי לפתע. בלו הסתכלה עליי והרימה גבה. "תמיד רציתי להיות בבריטניה," משכתי בכתפי.
"כן? במאה ה-20? אנחנו אפילו לא יודעות באיזו שנה אנחנו נמצאות..." היא נאנחה.
"טוב, טוב.. אנחנו אמורות להיו מחוץ לעיירה כלשהי, נכון? אז בואי נמצא איזשהו מקום ונשב לקרוא את כל הספר, כדי לדעת מה אנחנו אמורות לעשות." אמרתי.
"את השתגעת? ולהפסיד את כל הכיף שבאפקט ההפתעה?" היא שאלה והתחילה לחייך.
"אויש, את חמודה." חייכתי וחיבקתי אותה. "בואי פשוט נמצא מקום להעביר בו את הלילה ולקרוא את הפרק... טוב?"
"בסדר גמור." היא כרכה את זרועה סביב כתפי, ואני כרכתי את שלי סביב מתניה, והתחלנו לדלג בכיוון הבתים שאט- אט התגלו בחסות האור שעלה על אדמת בריטניה.

הלכנו במשך חצי שעה בערך עד שהגענו למבנה קטן שהיה רשום עליו 'עיריית אוטרי סנט קצ'פול'.
"בואי ניכנס" אמרתי לדניאל ונכנסו לבניין, שנראה חדש, למרות שבליבי צחקתי כי הוא הרי ישן נושן.
הבניין היה לבן ומצוחצח, ופקידה משועממת ישבה ליד שולחן עמוס בניירות.
"אהמ, סליחה, הגענו לכאן במקרה ואנחנו לא יודעות איפה אנחנו בדיוק, אהמ, תוכלי לומר לנו איפה אנחנו?" שאלתי את הפקידה.
"אתן באוטרי סנט קצ'פול, מן הסתם" היא אמרה והסתכלה עלינו כאילו נפלנו מהשמים.
"כן, את זה אנחנו יודעות, אבל תהינו אם תוכלי למצוא לנו מקום לשהות בו" אמרתי. ניסיתי להשתמש בשפה שלמדנו מהספרים, למרות שהרגשתי מטופשת במקצת על כך.
"הנה" היא הושיטה לנו כרטיס נייר שהיה על שולחנה. "זה בית קפה קטן שמתפקד גם כבית מלון קטן, תוכלו לשכור שם חדר" היא אמרה בשיעמום ופיהקה בקולניות.
"'המקום של הוגו'" קראתי בקול. היה רשום שם את הכתובת.
"תודה" אמרתי. הפקידה לא אמרה כלום.
"בואי נלך מכאן, היא נראית כאילו היא עוד רגע תזמין משטרה" לחשתי לדניאל. יצאנו באיטיות מהבניין, וכשהבניין נעלם מטווח הראיה שלנו, התחלנו לחפש את המקום.

"המקום של הוגו, מה?" חייכתי והתחלתי לצחקק כשיצאנו מהמקום.
"אוי, המוגלגים של המאה ה-20..." היא צחקה.
"גם אנחנו מוגלגיות," אמרתי.
"כן, אבל אנחנו הרבה פחות פרימיטיביות..." היא הסבירה. "הנה זה-" היא הצביעה על בניין גבה קומה- יחסית לשאר הבניינים באיזור. הוא נראה כמו בית כפרי מיושן וגדול, אבל היה בו משהו שהדיף טוב לב וחמימות מכל חלונות המקום. נכנסנו לשם ברוגע, מתמתחות מההליכה הארוכה.
"אממ.. בלו? איך אנחנו מתכוונות לשלם לבני המקום הזה?" לחשתי לחברתי.

"זה בית קפה, בטוח נוכל למצוא עבודה פה, או מקסימום במקום אחר" אמרתי אחרי חשיבה של כמה שניות.

"רק רגע, אני חושבת שיש לי רעיון. יש לך קצת כסף?" שלפתי את עשרת הדולרים שהיו לי בכיס. מאז תחילת המאה שלנו כל העולם השתמש בדולרים, כדי לחסוך את המשברים הנוצרים כשערכו של כל מטבע משתנה. לפי המורה להסטוריה, בדולרים השתמשו עוד מאז תחילתה של ארצות הברית, וזה צריך להיות מתישהו.. לפני המאה ה-20.. או אולי במשך המאה ה-20? שווה לנסות...
"יש לי כמה דולרים," היא משכה בכתפה. "תכננתי לבזבז אותם על הגלידה שאחרי ארוחת הצהריים, אבל..." היא נתנה לי.
"טוב, אז יש לנו פחות או יותר שמונה עשרה דולר. בואי נראה מה זה יוכל להביא לנו." התקרבתי לדלפק, שם מישהי מאוד משועממת שנראתה מבוגרת מאתנו בשנתיים בערך, ציירה על פנקס קטן. כחכחתי בגרוני. הגיע הזמן לגייס את המבטא הכי אמריקאי שאפשר.
"היי, את," אמרתי בחיוך. "חברה שלי ואני רוצות לבלות כאן את הלילה... יש לכם חדר פנוי?"
"כן, בטח," היא ניפחה מסטיק בצבע ורוד. תמיד נגעלתי מהמסטיקים האלה. "מה השמות?" אני ובלו החלפנו מבטים.
"דניאל שאנל ובלורדס קופר," המצאתי מיד. מה שלא יהיה, עדיף שיהיו לנו שמות זרים לאוזן הבריטית.
"קופר? כמו אליס קופר? היא החברה הכי טובה שלי! אתן קשורות איכשהו?" הפקידה קפצה על מקומה בחיוך. בלו הנידה בראשה במבוכה.
"אנחנו מהיו אס איי," היא אמרה, מחקה את המבטא האמריקאי שלי. הפקידה קנתה את זה.
"אז יש לכן רק דולרים, אני מניחה, נכון?" הנהנתי במהירות. "זה יהיה..." היא חישבה במחשבון. "שבעה דולרים." היא שתקה והביטה בנו מחליפות מבטים. אצלינו, כדור גלידה עולה שבעה דולרים. "זה כולל חמש ארוחות, זאת הסיבה שזה כל כך יקר," היא מיהרה להסביר את עצמה. "ארוחות הבוקר, הצהריים והערב של היום, וארוחות הבוקר והצהריים של מחר. תרצו להוריד משהו, אולי?" היא כיווצה את גבותיה, פוחדת שעשתה טעות.
"לא, זה בסדר גמור," חייכתי אליה ונתתי לה שבעה דולרים. חייכתי אל בלו.
"אני אוהבת את המקום הזה," היא לחשה באזני.
"יאפ, גם אני." חייכתי אליה וקיבלנו את המפתח שהיה כסוף, אל החדר שלנו. הפקידה, שמסתבר ושמה היה מוניקה, הובילה אותנו מעלה, אל אחד החדרים. היא פתחה את החדר ואיחלה לנו יום נהדר, ושארוחת הבוקר תהיה בעוד שעה בערך.

"נייס רום" אמרתי *זה נשמע טוב רק באנגלית LOL*. החדר היה נוח מספיק, וכלל שתי מיטות, חדר אמבטיה קטן, שולחן קטנטן עם שני כיסאות ומרפסת קטנה, שבקושי יכלו להיכנס בה שלושה אנשים.
"אז, יש לנו איך להסתדר להלילה. נותרו רק שני דברים לחשוב עליהם: איך נסתדר מחר ומה נעשה היום" אמרתי. היה ברור שהעדפתי לחשוב על הדבר השני, אבל הראשון היה חשוב יותר.

"יש לנו מספיק כסף כדי להשאר כאן גם מחר, ומחרתיים, אם המחיר יירד בהתאם לכך שלא נצטרך חמש ארוחות... כי המחיר מחר יכלול רק שלוש, את מבינה? וגם של מחרתיים. אז יש לנו שלושה ימים לגלות מה המהלך הבא, ובינתיים להשיג עבודה... אני אומרת שקודם כל נגלה מה התאריך." חייכתי אליה.

"בואי ננסה לברר אצל מוניקה או איך שלא קוראים לה" אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש.

"יש לי רעיון שאולי הוא יותר טוב... בואי נלך לישון," אמרתי בחיוך.
"יש בזה משהו..." היא מלמלה ופיהקה. נשכבנו, כל אחת על מיטה נפרדת.
"מוזר שהיא לא שאלה אותנו איך זה שהרכוש היחיד שלנו בעולם זה הספר על הארי פוטר וחדר הסודות," אמרתי תוך כדי פיהוק ומיקמתי את ראשי על הכרית.
"מוזר שהיא לא אמרה כלום על מה שאנחנו לובשות. ראית מה היא לבשה? היא נראית כמו איזו בת מערות עם השמלה הזאת..." היא צחקקה.
"לגמרי. ומה הקטע של המסטיק? זה כל כך מגעיל ולא בריא.." אמרתי.
"יש לי הרגשה שנצטרך לקנות בגדים שיתאימו לתקופה..." אמרה בלו, אבל אני כבר נרדמתי.
--
התעוררתי בסביבות השעה שבע, לפי מה שהראה השעון שעל היד שלי. לרגע הייתי אופטימית וחשבתי שאולי הכל חלום, אבל אז קמתי וראיתי שמולי, על מיטה נוספת, ישנה לה בלו, ושעל הקיר היה שעון שהראה את השעה אחת- עשרה. התמתחתי. בחוץ היה אור ובכניסה לחדר הונח מגש עם שתי צלחות עם טוסטים עם גבינה מותכת, שתי כוסות עם מיץ תפוזים ושני תפוחים. הערתי את בלו בעדינות ופנינו לאכול את ארוחת הבוקר. רק כשהרמנו את המגש הבחנתי כי מתחתיו היה העיתון היומי, ולאחר שהנחתי לבלו לקחת את המגש אל השולחן פניתי לקרוא את מה שכתוב בפינת העיתון.
"בלו, היום הארבעה באוגוסט, 1992. יום שלישי," אמרתי.
"ואו, ולחשוב שההורים שלנו עוד לא נולדו בכלל..." היא חייכה אליי והתחילה לנגוס באיטיות בטוסט שלה.
"לחשוב שהסבים שלנו עוד לא נולדו בכלל.."

"טוב, אנחנו צריכות לקנות בגדים שיתאימו לתקופה, אחרת כבר מזמן יעלו עלינו, ואיך נסביר להם שנשאבנו לתוך ספר ישן ושהגענו מהמאה ה22? בכל מקרה, צריכים לקנות בגדים. ולהשיג עבודה. מוכנה ללכת לשופינג???" שאלתי במבט מתחנן שאמר 'בואי נצא מהחדר הזה בבקשה!'.

"את חושבת שיש לנו מספיק כסף?" שאלתי אותה, לא בטוחה. "אולי כדאי שנמצא עבודה קודם..."

"אז בואי נלך למצוא עבודה, אין מצב שיסרבו לנו, אלו עבודות פרימיטיביות בשבילנו" אמרתי בהחלטיות.

ירדנו מטה וראינו את מוניקה מדברת עם בחור מגודל.
"הנה אתן! פחדתי להעיר אתכן, אז השארתי לכן את ארוחת הבוקר בפתח הדלת," היא חייכה אלינו. היה יותר מברור שהיא מאושרת לדבר עם בנות שהן כמעט בנות גילה.
"טנקס בייבי," אמרתי לה בחיוך.
"בואו ותכירו, זה הוגו, בעל הפונדק," היא הציגה אותנו בפניו.
"נעים להכיר, בלו, דניאל,"הוא חייך אלינו עם מבט שקצת הרגיש לי משונה.
"מתי ארוחת הצהריים?" שאלתי אותו במעט חוצפה. "אדוני?" הוספתי.
"בין השעות שתיים עשרה לשתיים אחה"צ." הוא השיב במהירות.
"תודה רבה," אמרתי במהירות והסתכלתי על האורלוגין שעמד בקצה החדר. כיוונתי את השעון שלי, שיהיה תואם לזה ששם, ובלו ואני יצאנו מהפונדק, מעט לחוצות.
"אני חושבת שהוא פדופיל," לחשתי לבלו. היא צחקקה.
"כי הוא בחן את החולצה שלך? אני חושבת שזה כי היא... צעקנית יחסית למה שהולך בעיירה הזאת..." היא בחנה את העוברים והשבים עם התיקים המוזרים בידיים.

"טוב, בואי נמצא מקום שיהיה שווה לעבוד בו ושלא יירתע מהבגדים שלנו" אמרתי במהירות.

"קודם.." משכתי אותה לסניף בנק שהופיע בטווח מבטי. החלפנו את הדולרים בלירות שטרלינג, והמשכנו לחפש.
"עכשיו, צריך למצוא מקום שיקבל בנות צעירות, אולי.. חנות בגדים?" ראיתי חנות שנראתה דיי אופנתית, אם לשפוט על-פי חלון הראווה. על חלון הראווה היה שלט "דרושה מוכרת", וזה נראה מקום דיי מושך.
שעה אחר כך כבר היינו באמע דיון סוער על המשכורות והתנאים.
"אז תתחילו מחר, ותזכרו- מעכשיו אתן לובשות רק מה שמוכרים כאן, ולא את ה.. סמרטוטים החוצניים האלה," היא אמרה עם מבט מזלזל על החולצה שלי. חייכתי אליה בביישנות ובלו ואני פנינו לבחור מה נלבש מחר מבגדי החנות, שיחכו לנו כאן. בשעה אחת חזרנו אל הפונדק, מותשות, לארוחת הצהריים החמה שחכתה לנו שם.
"את מודעת לעובדה שיש לנו המון מזל, נכון?" שאלתי אותה והיא חייכה.
"כן, אני חושבת שהיא ריחמה עלינו.." התיישבנו בשולחן ליד החלון ומלצרית בת 20 בערך הגישה לנו את ארוחת הצהריים.
"היה לנו סיפור כיסוי דיי טוב... שתי בחורות אמריקאיות שנתקעו כאן בניסיון לברוח מהדודה המרושעת המשותפת שלהן," צחקקתי.
"אנחנו שחקניות טובות כשצריך."
"ואנחנו עוד נצטרך את זה... עד שנגלה איך יוצאים מכאן," נאנחתי ובהיתי בערימה הצהובה שהייתה לי על הצלחת, מנסה לנחש מה זה.

"לא! אנחנו חייבות להישאר, אנחנו הראשונות שזה קרה להן, אנחנו חייבות לחקור את זה!" אמרתי בהתלהבות.
"שקט, אנשים עלולים לשמוע אותך!" דניאל לחשה לי, ואני סתמתי את הפה שלי במבוכה.
"אוקי, זאת רק אני או שהוגו הזה באמת בוהה בנו?" לחשתי לדניאל, וניסיתי להתנהג כרגיל.
"עזבי אותו, אמרתי לך שהוא פדופיל" דניאל אמרה לי, ואני צחקקתי בשקט.
"אבל ברצינות, משהו מוזר בו" אמרתי, והסתכלתי עליו מזווית העין, רק שהוא כבר לא היה שם. הוא נעלם.

"אני לא יודעת מה איתך, אני מפחדת מהעובדה שיש לו מפתח לחדר שלנו, זה הכל," שתיתי מהנוזל השחור והמוגז שהיה לי בתוך הכוס. זה דווקא היה טעים.

"אני רוצה לדעת מה יש לו מאיתנו, הוא לא עושה את זה לכולם, רק לנו" אמרתי בשקט. "נראה לך שהוא שם לב?" שאלתי אותה בלחש.
*בערב הוא יגיד שהוא שם לב שיש משהו מוזר אצלנו, אנחנו נחשוב שהוא גילה, והוא יספר לנו שאנחנו מכשפות והוא יעשה לנו קורס מזורז וננסה את הקסמים בחנות בגדים כשאף אחד לא רואה, ובגלל שאנחנו בעצם לא מהמציאות ההיא, נקלוט את זה יותר טוב ונוכל להשלים חומר של חמש שנים בחודש, או שמקסימום ניקח שיעורים פרטיים, אם את מבינה למה אני מתכוונת ^^*