השרשור!!!

הסרתי את רצועת הגיטרה מעליי. הנחתי אותה בידיו של שגיא. דמות שפניה הוצלו ע"י כובע שחור נכנסה למערה. מורג לא הפסיקה לצרוח. שחר וג'ף פנו להתמודד מול הדמות הזאת.
"אני לא מתכוונת לבוא איתך. לא בכוח ולא ברצון," אמרתי חד וחלק. אף אחד אחר לא הבין על מה אני מדברת. אני בקושי הבנתי על מה אני מדברת, אבל ידעתי שזה מה שאני אמורה להגיד, אז מי אני שאתערה בגורל?
"את תבואי גם בלי כוונות. או שזה עוד לא מובן לך?" קול נשי צרוד שהפתיע את רוב אנשי המערה (XDD) נשמע מתחת לחלוק השחור הארוך שלבשה הדמות.
"אני לא אבוא, אתם אמורים לסמוך עליי ועל המילה שלי. אם אני אומרת משהו, אני כנראה יודעת על מה אני מדברת," אמרתי במבט נחוש.

*זה היה מעליב, אבל אחלה פיתוח =]*

*חחח אני אם לא הייתי מדיום הייתי צורחת בלי הפסקה, ובגלל שאני מדיום ואור אמר שמישו צורח, הנחתי שזה לא יהיה אחד הבנים XD*

*ומן הסתם אני אצרח ><'' (וזאת לא ציניות!)*

ראיתי הזיות מגוונות למדי: נחשים, דם, חרבות, נוודים ואת אמילי נעלמת לאפלה.

*זה לא חצי קרוב למה שתכננתי, אבל שיהיה.. אתה והדמיונות שלך יכולים להגיע לאן שבא לך.. ממילא אני כאן המדיום*
הדמות התכוונה להוריד את הכובע שהסתיר את פניה בתנועה איטית כמו באיזה סרט אימה. ניסיתי לראות מה הולך לקרות, אבל משום מה לא הצלחתי. נסוגתי אחורה ותפסתי בידו של שגיא. פניה של אישה כעוסה ומלחיצה התגלו מולי. לא ראיתי אותה מעולם.
"בואי איתי," היא אמרה שוב ובלעתי את רוקי. משום מה הרגשתי שאני עוזבת את ידו של שגיא לא מרצוני ומתחילה ללכת לכיוונה של האישה. היא חייכה, החזירה את הכובע למקומו ויצאה מהמערה כשאני בעקבותיה, שולחת מבטים חסרי אונים לכל מי שעמד שם, המום מהתגובה שלי. רק חיכיתי שמישהו יעצור אותי, אבל אף אחד לא זז ממקומו, כאילו הם פשוט קפאו. הם גם לא מצמצו, ונראה היה כאילו הזמן עצר מלכת.

התעוררתי חמש דקות מאוחר יותר, ושאר החברה סיפרו לי מה קרה. מיד יצאתי החוצה והתחלתי להתחקות אחר העקבות שעוד לא נמחקו מהגשם...

*אני אמור ללכת לחפש אותה ולהציל אותה.. לא אתה חח*

"אני בא איתך!" אמרתי והתחלתי ללכת בעקבותיך
מורה והשני (לא זוכר שמות) נשאור במערה

*האופי של מי מתאים יותר לגשש עקבות בגשם? אל תדאג, בכל מקרה תכננתי להיכשל בסוף*
הלכתי בערך חצי שעה. שגיא אחרי. אחר כך הגשם נעשה בלתי נסבל והעקבות הוליכו לנתיב שכרגע יש בו שיטפון. "מהנקודה הזאת אין סיכוי שנמצא אותה." הכרזתי. "אני אצליח" שגיא קרא. "בתור סייר אומן ומומחה בקטעים האלה אני אומר שזה אבוד. אני חוזר למערה" פניתי חזרה בלי להסתכל לאחור.

עמדתי בגשם, כולי נרטבתי. אך לא ויתרתי.
הייתי נחוש מאוד למצוא את אמילי ולהחזיר אותה למערה.
נכנסתי לתוך השיטפון ועברתי לצד השני.
עליתי שכולי הייתי רטוב וראיתי שהעקבות כמעט ונמחקו. הצחלתי לרוץ אחרי העקבות שלא ימחקו כדי למצוא אותך

מי יודע כמה זמן עבר מאז, אני בכלל לא הרגשתי שעבר זמן כלשהו. מצאתי את עצמי מולכת שלא ברצוני אחרי האישה המוזרה הזאת מבלי שתהיה לי כל יכולת להתנגד. כאילו מישהו השתלט על המוח שלי ושלח זרמים חשמליים לאיברים שלי שינועו בלי השפעה מהמוח שלי, שרק ניסה להבין מה לעזאזל הולך פה, ולמה אני לא יכולה להתנגד או לדעת מה הולך לקרות.
"אל תדאגי, ילדה, לא נשאר לך הרבה ללכת," הקול הצרוד והשנוא בקע. כאילו שיכולתי להגיב.

נשארתי במערה. ראיתי דמות שהתקרבה. זיהיתי את תו מרחוק.
"מצאתם אותה?!" צרחתי מפתח המערה.

" לא, יש שטפונות בדרך" צעקתי חזרה. הגעתי למערה ספוג מים. "חוץ מזה אני מאמין שהם יימצאו אותנו, ולזה צריך להיות מוכנים" שלפתי את החרב מהנדן והתחלתי להתאמן בקטות בצד המרוחק של המערה.

היא הכניסה אותי למעין מסוק. לפתע הלב שלי החל לפעום בקצב מטורף. היה לי הזוי לא לדעת לאן אני הולכת ומה יקרה לי. עצמתי את העיניים וניסיתי להבין מה הולך לקרות, ללא כל הצלחה.

"יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור???" שאלתי בחשש. לא רציתי לשבת בצד ולא לעשות כלום.

המשכתי לרוץ אחרי העקבות שלבסוף ראיתי אותך מרחוק.
רצתי בשארית כוחותי ולא ויתרתי.
שהתקרבתי ראיתי שאת נכנסת לתוך מסוק. רצתי אל המקום וצעקתי לך.
"אמילי! אמילי! אמיליייייי!" אך לא שמעת אותי בכלל
המסוק המריא באויר ואת יחד איתו. התיישבתי על האדמה חסר אונים בלי לדעת מה לעשות.

P=

"אוקיי, את חייבת להתנגד לזה.." ניסיתי להגיד בקול רם. לא מאוד הצלחתי. הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מפי היה אנקת זעקה קטנה. טוב, גם זאת התחלה.
"אל תנסי בכלל, את מעידה את פנייך לכישלון," אמרה האישה האכזרית. היא התיישבה לצדי. "תראי מה זו אהבת נעורים, הוא רץ עד כאן כדי לנסות להחזיר אותך." היא הציצה מבעד לחלון. היא הרשתה לי להציץ בעצמי. שגיא התיישב ביאוש על אדמת המדבר הרטובה. גוש חנק ענק עלה בגרוני ודמעה זלגה במורד לחיי, מבלי שתהיה לי היכולת למחות אותה.

"לא, אם מישהוא יוכל להחזיר אותה,, זה שגיא"
תמונה מוזרה עלתה בראש שלי, משהוא עם אמילי ודמות בברדס, מסתכלות מלמעלה על שגיא. 'אני בטח סתם הוזה'

"זה יגמר לפני שתזכרי שזה התחיל," היא אמרה בסופו של דבר. "ואז לשניכם תהיה מערכת יחסים חדשה.. או שאת יודעת אחרת?" היא שאלה וגחגכה. אם הייתי חופשייה הייתי מפוצצת לה את הפרצוף באותו הרגע.

"אבל חייב להיות משהו! אני לא יכולה לשבת פה ולחכות, צריכים לעשות משהו!" התעקשתי.

היא הפסיקה לדבר איתי מאז. בגלל כאב הראש הנוראי והטמפרטורה המאוד נעימה בניגוד למה שהשתולל בחוץ, הצלחתי להירדם. התעוררתי מי-יודע-כמה-זמן אחר כך, כשהמסוק נחת על גג כלשהו.
"מה אנחנו עושים פה?" שאלתי בקול חלוש. היי, אני יכולה לדבר שוב! עצמתי את עיניי, לראות אם אני יכולה לחזות שוב את העתיד. האשה המלחיצה נעלמה מעל ידי, אז ההשפעה שהייתה לה עליי נעלמה. במהירות סרקתי את העתיד כדי לדעת איך לברוח מפה.

"תכיני את עצמך. בלי לחזות את העתיד אני יכול להגיד לך שיהיה פה דם. אולי גוויות. את צריכה לדעת לגרום לזה ולעמוד בזה."
"קחי" אמרתי והושטתי אולר לעברה. היא הביטה בו בגועל ובאי רצון אבל לקחה אותו. "את עוד תודי לי על זה"

"אני מקווה..." אמרתי באי רצון. מעולם לא רציתי להחזיק באולר. הלכו התוכניות.

היא חזרה ומיד שבתי לקפוא כמו קודם, שלא תבחין בהבדל. אלא שהפעם הייתי צלולה לחלוטין.
"בואי אחרי," היא אמרה בקול צרוד ומגעיל. קמתי משם וועקבתי אחרי בלי להתווכח.

אנשים התקרבו אל המערה. "תתחבאי, תכנסי פנימה" לחששתי למורג. הורדתי את התיק והנדן כדי שאוכל לנוע יותר בקלות. שני אנשים נכנסו למערה. לפני שהספיקו להגיב, התקפתי אותם עם החרב. אחד מת במקום, לשני קטעתי את היד עם האקדח. "עכשיו אני שולט במצב" אמרתי. "אם תיתן את כל הפרטים המדויקים, אחבוש אותך ואשחרר אותך, אם לא...." החרב שלי התנודדה באיום מעל צווארו. זה אמור להספיק.