השרשור!!!

הגוף שלי כבה. לא יכול להגיב כלל. מורג הלכה. נותרתי שוכב כמו מת ליד הכביש הראשי לבאר שבע.

"מה בית חולים, למה בית חולים" אמרתי מבוהל אבל מגע ידיך הרגיע אותי

"גם אני לא בטוחה. אנחנו נגיע לשם ונראה מה העניין... הכל יהיה בסדר," אמרתי בשקט. "אנחנו נגיע לשם עוד חמש דקות," אמרתי לנהג. פאק, מה אני עושה?
"כן, עוד חמש דקות... את מכירה את הדרכים, אני מבין?" הוא שאל, בוחן אותי במראה האחורית שלו.
"משהו כזה," אמרתי בחיוך קטן.

הנחתי את ראשי על אמילי ונרדמתי שוב.
שהתעוררתי הייתי בבית חולים מחובר לאינפוזיה ומכונת הנשמה

"ילדה, ילדה, אמילי!" אחות אגרסיבית העירה אותי. זה היה כבר כמעט שחר, ונרדמתי על כסא בחדר ההמתנה. הייתי מעדיפה לחזור לישון. הריח של החולים והתרופות המגעילות עשה לי בחילה. "הוא התעורר."
מייד הפסקתי לחשוב על האסוסיאציות הנוראיות שמזכיר לי בית החולים הזה, וקמתי מכסאי. נכנסתי לחדר 14 למיטה השנייה, ושגיא שכב לו שם, כאילו שום דבר לא קרה. הוא כבר הוריד את מכונות ההנשמה שמן הסתם הפריעו לו לנשום.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי, מתעלמת מזעקותיה של האחות שאסור לי להיות כאן.

"ב בב בב בסדר" אמרתי בהנחה כי עוד היה לי קשה לדבר.
"הבית חולים עושה אותך יותר חולצה ממה שאתה" אמרתי בשקט

"שש, אתה חמוד כשאתה שותק," אמרתי והנחתי את ידי על מצחו.

צמרמורת עברה בכל גופי כשהיא נגעה בי.
לאט לאט עיני נעצמו מעצמם ונרדמתי מבלי שרציתי

קמתי משם. רופא אחד בא וביקש ממני שאלך.
"הוא שוב התעלף!" קראה האחות הלחוצה.
"הוא נרדם," תיקנתי אותה. "הוא נושם מצויין לבד. אני יוצאת לבד, זה בסדר..." אמרתי לפני שיתחילו לגרור אותי משם. "מה נסגר עם המנהלת המטומטמת הזאת שהחליטה לשלוח את כולם לסכנת נפשות שכזאת?" גלגלתי את עיניי ביציאה משם.אנחנו עוד נצטרך לחזור לפנימייה אחר כך.

לאחר כמה שעות טובות התעוררתי שוב.
הפעם שהתעוררתי היו לידי אח ואחות.
"בוקר טוב" אמר לי הרופא בזמן שהאחות הזריקה משהו לאינפוזיה.
"איפה היא?" אמרתי בקול חלש.
"שנסיים פה היא תוכל להיכנס" הרופא שב ואמר.
הוא רשם כמה דברים והם יצאו מהחדר.

שוב נרדמתי. למה אתם מצפים? אחרי ששתי לילות לא ישנתי...
האחות המעצבנת העירה אותי שוב.
"כבר בוקר?" שאלתי אותה. היא התעלמה ממני וחזרה לפטפט עם הרופא שלה. בית החולים התמלא במבקרים בזמן שישנתי. חולים הוצאו לטיולים בחצר הפנימית, כדי לראות את אור היום מעט. חיפשתי אחר שעון. הו, יופי. הלך השעון. חיפשתי אחר הפלאפון שלי. כבר מזמן שנגמרה לו הסוללה. הסתכלתי על הקירות, לראות מה השעה. שמונה וחצי... שמונה וחצי?! איך זה שאף אחד לא הגיע כדי להוציא אותנו מפה?
"בוקר טוב," אחד החולים בישר למשפחה שלו. אה, שמונה וחצי בבוקר. כמובן, טיפשה. ממתי יש אור בשמונה וחצי בערב?
"אפשר להכנס?" שאלתי את הרופא. הוא הנהן נמרצות. לקחתי איתי את הגיטרה ונכנסתי לחדר 14 שוב.
"כמה בעיות אתה עושה לי..." אמרתי כשהתיישבתי ליד שגיא.

חייכתי שראיתי את אמילי נכנסת .
היה לי די קשה לדבר ולא ממש יכולתי לדבר.
הייתי בשקט לא ממש הוצאתי מילים מהפה.

ליטפתי את מצחו. הוא לא הפסיק לבהות בי.
"מה קרה, יש לי חצ'קון?" שאלתי, מגחכת מעט.

אחרי דקה או שתיים החלטתי שזה לא בסדר שהוא לא בא איתי. 'אני לא יכולה להישאר לבד פה...' חשבתי בחשש. לא רציתי שיהיו שוב קרבות, בטח ובטח לא כשאני לבד..
'אני חוזרת לשם!' החלטתי, וחזרתי לשם. הייתה לי את ההרגשה שהגמל כבר מת, ושכבר לא אוכל להציל אותו. קול ההיגיון חזר אליי. כשראיתי מרחוק את הכביש ראיתי משהו שוכב עליו. 'חתול דרוס?' חשבתי ורעדתי קלות. ראיתי פעם חתול דרוס. התקרבתי לכביס, עד שזיהיתי את תו שוכב על הכביש.
"אאאהההההההה!!!" צרחתי ומיד רצתי לשם, עם הגמל איכשהו. 'אוי זה לא קורה זה לא קורה זה לא קורה!!' חשבתי בראש.
"תו!!תו!!! דאמיט, תו!!!!" התחלתי לצרוח על הגופה ולנער אותה. 'אוך, אני לא מאמינה שאני באמת עושה את זה....' חשבתי באי רצון. התחלתי לעשות החייאה.
*XDDDDDD אני יכולה להיות כל כך מוקצנת לפעמים XDDDDDDDDDDDDDDDDDDD
אני בנאדם כל כך מטומטם ><*

חייכתי אליך כי לא יכולתי לצחוק.
"אני כבר מת לצאת מפה" אמרתי בקול חלש ופיהקתי

"ואללה? חשבתי שנדלקת על האחות ההיא..." אמרתי בקול ציני בדחני. "אל תדאג, אני אגרום להם לעזוב אותך. הם רק עושים לך רע..." ליטפתי את מצחו. "תקשיב לי," אמרתי והתקרבתי אליו. "כשהאחות תבוא לבקר אותך בפעם הבאה תגיד לה שאתה מפחד שאתה הוזה, כי אתה שומע את השיר "מלכת היופי" מהמסדרון. זה הצלצול שלה, אז היא תמהר לבדוק איפה הפלאפון שלה, אני אקח לה אותו... ברגע שהיא הולכת תנתק את עצמך מהמכשיר הנוראי הזה, תחליף בגדים ותצא מפה, סבבה?"

"אממ" אמרתי מנסה להבין מה היא בדיוק אמרה לי.
אחרי שסידרתי לעצמי הכל בראש "בסדר" אמרתי וחיוך עלה על פני.

יצאתי מהחדר ועברתי מול האחות. נתקלתי בה "בטעות" ותפסתי בחלוק שלה כדי לא ליפול. את הבליטה הקטנה והמלבנית החלקתי לתוך השרוול שלי.
"מצטערת! אני לא אכלתי מאתמול בבוקר... אני כל כך רועדת..." אמרתי והסתכלתי בה בעיניים מסכנות. היא כמעט גלגלה את עיניה ושלחה אותי למסעדת בית החולים. כן... אני מעדיפה להמשיך לגווע ברעב.

הרגשתי משהוא חם על שפתי, ואוויר נדחף בכוח לראות שלי. התחלתי להשתעל. פקחתי עיניים. "מורג, גד דאמיט לא לימדו אותך שלא מבצעים החייאה לאנשים נושמים?!? מה עובר עלייך? " קראתי. "תו" היא אמרה בהקלה והסמיקה. "אני אני... מה קרה לך?" "אני לא בכושר. פעם יכלתי לשרוד שבוע על כיכר לחם ובקבוק מים עכשיו אני לא עובר שלושה ימים על חצי ליטר וגדם של נחש?" דיברתי לעצמי יותר מאשר אליה. "נכון, אלה היו שלושה ימים מפרכים, שבהם הלכתי ב30 מעלות נונ-סטופ, הותקפתי על ידי עשרים בדואים, לכדתי מתנקשים, רצתי עם שגיא על הגב במהירות של גמל דוהר, צדתי, רצתי המון פעמים ביום והגנתי על כולכם מסכנות שאתם אפילו לא יודעים שקיימות אבל היי, אני לא אמור להגיע למצב שאני לא יכול ללוות אותך לגמל ההוא." אמרתי בלי שמץ של ציניות. הייתי קודר מאוד. אני התעלפתי ככה אני במצב רע. "אוי תו... אני מצטערת" היא אמרה כשנפל לה האסימון כמה לא טריוויאלים הדברים שאני עושה למענם.

*אוך אתה כל כך נכשלת ביום מד"א שעשינו ><''
אם כבר הגענו לשלב הזה, משמע אתה לא נושם ><''*
"אתה צודק... זה לא בסדר. כל מה ששית היה פשוט.. מדהים. תודה" אמרתי בביישנות. אם השאר היו פה הם כנראה היו מגיבים אותו הדבר.
"רגע, מה זאת אומרת לא בכושר?!" חזרתי למצב הרגיל שלי, קופצני, מטומטם, ופסימי במיוחד.
*אני במצב האפי מטומטם ואמא שלי מכינה פנקייקס!! *

*אז אמרתי כאילו נשמתי ואת לא טרחת לבדוק. התחלת להחיות בלי לבדוק את המצב לפני אז הגבתי בהתאם.*
"פעם, ימים כאלו היו דבר שבשגרה. רק בסביבה יותר קשה.... עכשיו תתפסי לנו טרמפ חזרה לבאר שבע, אני לא יכול לקום." חזרתי לטון הרגיל.

*אוך לא הבנת אותי, אבל נזרום ^^*
"טוב" אמרתי, וקמתי מהכביש. חיכיתי שתעבור מכונית, אבל לא עברה. 'זה ייקח זמן... אוך אני כל כך רוצה לברוח מפה!! כמה שיותר רחוק ממנו, מהפנימיה, מהבית, מההורים, מכל העולם!! רק חבל שאני לא יכולה להשאיר אותו ככה...'.

"את ממש שונאת אותי מה?" ראו את זה על הפרצוף שלה. "אני? מה? לא אני..." היא יישר קפצה. "זה בסדר לא צריך להכחיש. אני רגיל ובכל מקרה יכול לשמוע שאת משקרת. אף אחד אף פעם לא נהנה במיוחד מהשהות איתי חוץ מאליין. אם נדבר בעדינות. אל תדאגי. אחרי שנחזור לא תראי אותי יותר."

"אני לא שונאת אותך" אמרתי. באמת לא שיקרתי, פשוט לא היה לי נוח להיות לידו. אם יש משהו ששנאתי, זה שיורדים עליי. וחוסר תשומת לב.
"למה אני לא אראה אותך יותר?" הוספתי כבדרך אגב.

"רואים אותי רק כשאני רוצה להיראות. לפקח מהצד על מה שקורה יעיל הרבה יותר מלקחת חלק פעיל במרכז העניינים. ככה אני עובד"