השרשור!!!

אז.. בואו נתחיל את השרשור!!!

התחלה מקורית, מורג -___-

נכנסתי למקום הזה. הוא נראה לי דיי מוכר עוד מקילומטר, אבל לא הייתי מופתעת במיוחד לנוכח העובדה הזאת. הוא היה עצום, ודיי... מעניין. טכנולוגיות עתידניות הושמו בכל פינה, הקירות נראו מוצקים יותר מבטון יבש, ועל אף השמש המדברית היוקדת מחוץ למתח, בית הספר היה קריר ונעים גם בחצר מלאת המדשאות.
נכנסתי לבניין שאליו הפנו כל השלטים והתיישבתי על ספסל בודד.

נכנסתי למקום הזה, המקום שאני כל כך ארצה לצאת ממנו, בית הספר החדש הזה. ארור מי שהמציא תא הבית ספר, למה אני בכלל צריך את זה? עשיתי משהו רע בחיים שלי למישוה שהכניסו אותי לכאן? .
כמה שאני מתגעגע סבי, הוא לא היה שולח אותי לכאן בחיים, אבל מצד שני אולי זאת דרך חדשה בחיי, אולי צריך להתחיל ולהיפתח לעלולם אחרי שהייתי סגור אליו במשך השנים האחרונות.
נכסנתי וראיתי כמה שהמקום גדול, איפה הוא נגמר?! שאלה טובה התפאלתי מגודלו העצום והתקדמתי ישר לאפה שהשלטים אמרו להתקדם, לא פלא ששמים שלטים עם מקום כל כך גדול, שלא נלך בטעות לאיבוד.
התקדמתי וראיתי ילדים יושבים בכל מיני פינות החלטתי לתפוס פינה וישבתי לי, לבדי.

*אני אשמה???
מתי בדיוק התחלתי שרשור???? *

נכנסתי לבניין הענק עם שלוש מזוודות גדולות. 'הממ, מעניין איך יהיה ללמוד פה. אחרי ה..' הצטמררתי פתאום, 'עדיף לא לחשוב על זה. אוקי אני בכניסה לבניין. אין אף אחד. הולכים לחפש את המזכירות!' חייכתי לעצמי והתחלתי להסתובב ברחבי הבניין עד שמצאתי לבסוף את המזכירות.
"אה, סליחה, אני תלמידה חדשה פה ואין לי מושג לאן ללכת" אמרתי בביישנות למזכירה, והתחלתי להאדים קצת.
"כן, מה שמך בבקשה?" אמרה המזכירה, ולא הסיטה את עיניה מהמחשב.
"אה.. מורג יחזקאלי" אמרתי והפעם כבר ידעתי שאני אדומה לחלוטין. 'אוקי תירגעי, כולה בצפר חדש...'.
"כן, לכי לבניין ד' חדר 32, שם החדר שלך, והנה המפתח שלך. וחכי רגע" המזכירה אמרה לאחר כמה שניות של חיפוש במחשב וחזרה לחפש משהו באחת המגירות שבשולחנה, "הנה, אלו כל הפרטים על בית הספר. אם תצטרכי משהו אני כאן" היא חייכה חיוך מזויף וחזרה לענייניה. 'היא הייתה יכולה לפחות לנסות להיות נחמדה יותר..' חשבתי בכעס והלכתי משם.
"אוקי, איפה בניין ד'..." חשבתי בקול רם בזמן שהלכתי בחצר המטופחת יחסית, דשא ירקרק-צהבהב עם שבילים מגודרים בחלוקי נחל. לאחר כשש דקות חיפוש מצאתי את הבניין.
"וואו" אמרתי בקול רם בטעות. הבניין היה לא הכי גבוה, אולי חמש קומות, אבל היה מרשים. הוא היה לבן עם כל מיני ציורים וכיתובים, ונראה מאוד נחמד, יחסית לבניין כמובן. הדלת הייתה מזכוכית, ולצידה פחי מחזור. 'לפחות שומרים פה על הסביבה'. נכנסתי פנימה, לתוך חדר גדול עם מעלית ומדרגות. החדר היה לבן עם ציורים על הקירות כמו מבחוץ, ולוח מודעות גדול היה תלוי עליו. הוא היה ריק. עליתי במדרגות רק כדי לוודא שאני יודעת איפה החדר שלי, למרות שהייתה זו משימה בפני עצמה לעלות במדרגות עם המזוודות, ולבסוף הסתבר לי שפשוט הייתי צריכה לעלות לקומה השלישית. פניתי במסדרון ימינה, ולמזלי הדלת הראשונה שמצאתי הייתה 32. הכנסתי את המפתח ופתחתי את הדלת. החדר עצמו היה לבן, לא גדול במיוחד, עם שלוש מיטות, שלושה ארונות לבנים בינוניים, שולחן כתיבה ארוך עם שלושה כיסאות וחלון גדול אחד עם נוף לחצר. היו בו גם שירותים ומקלחת, ומראה גדולה עם כיור מטופח. החדר עצמו הזכיר לי אכסניה מטופחת. הנחתי את המזוודות שלי לצד אחד הארונות, והתיישבתי על המיטה שליד החלון. אחרי כמה דקות של התבוננות החלטתי לרדת למטה ולהכיר אנשים. 'עדיף מוקדם עכשיו מאשר מאוחר בכיתה'.

העברתי את מבטי בין האנשים שישבו סביבי. קל היה להבחין בין החדשים לוותיקים. מעניין כמה מהם כבר מכירים את הסיפור עם המנהל הקודם.
'שמעתי שיש מנהלת חדשה... נקווה שהיא תהיה פחות נוקשה מהשלומקה הזה..' מישהו חשב לעצמו, מספר מטרים ממני.
הסתכלתי על נערה שהזכירה לי את הדמות הראשית ב"וידוייה הסודיים של זונת צמרת" שהתקרבה אל חבריה בחיוך מלא ביטחון. כולם קיבלו את פניה בחיוך. כמובן, היא הייתה השרמוטה היפהפייה של בית הספר.
הו, יופי. עכשיו היא הולכת לספר להם על המנהל הקודם...
"אתם לא מבינים מה קרה עם שלומקה! זה פשוט, כאילו... ואו! שמעתם כבר על הבחורה שטוענת שהיא מדיום? היא אמרה לו שאשתו הולכת למות.. ובאותו הערב היא מתה בדיוק באותה צורה שהיא אמרה! אני חושבת שהיא, כאילו, מה זה מתחזה... היא בטח איזו רוצחת קטלנית או משהו..."
גלגלתי את עיניי ושילבתי את רגליי בעצבנות. שהמכוער הזה יגיד כבר את מה שיש לו להגיד ושהגבוה יצביע עליי, ואז כל הפנימייה תתחיל לדבר על כמה שאני רוצחת קטלנית. ואז המזכירה הזאת תקרא בשמי, ותתן לי את המפתח של חדר 24 בבניין ד' ובערב יתחילו לסקול את החלון שלי באבנים... אני צריכה לזכור לא להיות בחדר בשבע עשרים ושתיים בערב..

הלכתי לבניין הגדול, איפה שהייתי בהתחלה, עם חשש קל. 'אוקי, אני נכנסת, לא שמים לב אליי. כל מה שצריך זה לראות עם מי להתחבר ועם מי לא. הרי בסופו של דבר אני תמיד צודקת בקשר לאישיות של בנאדם רק לפי המראה שלו. אני חייבת להתנהג כרגיל. אף אחד לא צריך לדעת שום דבר על כל מה שקרה. לא לשכוח-האקונה מטאטה. הכל יהיה בסדר'. עם האווירה הרגועה הזו נכנסתי, ונדהמתי לראות כל כך הרבה אנשים מתחבקים ומתקהלים סביב ילדה אחת יפה. 'אוך, כמה צפוי. ואני חשבתי שברחתי מכל האנשים האלו' גלגלתי את עיניי. זה היה כל כך צפוי.
ברגע אחד שיניתי את התוכנית. 'אוקי, אז אני פשוט אשב על הרצפה או משהו ואחכה שיתחילו לדבר איתי. זה עדיף מלעשות טעות ולעשות משהו לא בסדר. כן, זה עדיף'. התיישבתי ונצמדתי לקיר, והתחלתי להביט סביב. 'השנה הזאת הולכת להיות קשה משאני חושבת. זה בטוח'.

'הגיע הזמן' חשבתי לעצמי שקראו בשמי לקחתי תא המזוודה שלי, עוד מזוודה והמעכת תופים סבתא מביאה לי בערב, וניגשתי אל האישה שבעצם הייתה המזכירה.
"בניין ד', חדר 24" היא אמרה והגישה לי את המפתח, לקחתי אותו והלכתי לחפש את החדר.
'המקום הזה ממש עצום, איך אני אמור למצוא את המקום?' שבתי לעצמי.
הלכתי והלכתי ופיתאום ראיתי שלט על בניין 'בניין ד' ' . חייכתי לעצמי והלכתי לעבר הבניין.
"24 , 24 , 24" אמרתי בשקט כל הזמן שאני מחפש את החדר ועובר חדרים רבים משני הצדדים.
"כנראה לא בקומה הזאת" אמרתי ועליתי לקומה השניה.
החדר היה בתחילת הקומה השניה, נכנסתי לחדר והופתעתי לראות כמה הוא גדול ומרווח והחדר ל 3 אנשים.
"נחמד" חשבתי לעצמי ותפסתי את המיטה שליד החלון. פרקתי את המזוודה והתחלתי לסדר את חפצי האישיים ליד מיטתי והארונית שהייתה ליד המיטה, ואחרי זה סידרתי את בגדי בארון.

בלה בלה בלה, הנה הוא מצביע עליי. הענקתי לו חיוך רחב ומזוייף. כולם התחילו לנעוץ בי מבטי שנאה. נער שחום וגבוה יצא מהחדר, הו, הוא השותף שלי לחדר, כנראה.
"כן, כן, אמיליה שאנל" קראתי לפני שהמזכירה הספיקה לפתוח את הפה. "חדר 24, בניין ד', קומה שנייה." אמרתי וחטפתי את המפתח שהחזיקה בידה הקפואה באוויר. ביקשתי שישימו את החפצים שלי בחדר עוד אתמול, כי רציתי להתחמק מה- להזהר מהטיסן-קללות שצועקים עליי בדרך. כמה שיותר משקל קליל, יותר טוב. דילגתי במדרגות בבניין ד' ונכנסתי לחדר 24.
"שלום," הנער השחום הגבוה בירך אותי. החוויתי אליו חיוך יבש. הוא לא הספיק לשמוע את דברי הנאצה אליי.

'איזה מוזרה' חשבתי לעצמי שהיא נכנסה לחדר.
'אלב היא חמודה, נקוה שנסתדר ביחד כי נהיה באותו חדר כל השנה' חשבתי לעצמי.
"את לא מרבה לדבר?" שאלתי ווסידרתי את הלפ טופ שלי על השולחן.
הדלקתי אותו ושמתי קצת שירים בשקט כי חששתי מכך שהילדה שאיתי בחדדר שומעת סוג אחר של מוזיקה.

שמעתי אותם מדברים על ילדה אחת. ראיתי אותם מצביעים עליה. ראיתי שהם צוחקים, ונראה היה שלה בכלל לא אכפת. איכשהו היא ידעה על מה כולם ידברו, וידעה כולם יאמרו מתי. 'מוזר. זה כאילו היא חוזה את העתיד או משהו'. קמתי והלכתי משם. הזדהיתי עם הילדה ההיא יותר מדי, וכל שרציתי היה לברוח מהתחושה הזו. התחלתי להסתובב בחצר, בתקווה להעלים את העבר. אבל כמובן, לא יכולתי.

"אז אתה לא שמעת עליי. טוב, אני מניחה שתשמע בעוד.. כמעט שתי דקות.." נאנחתי ופתחתי את המזוודה הראשונה. בהיתי בתכנה. יש טעם לסדר את הדברים במקומות אחרים? אני אאבד אותם.. יגנבו לי את המחברת הזאת, חבל.. טוב, אני לא אשקיע בה יותר מדיי... באנחה נוספת החלטתי שלא כדאי להתערב בגורל ופשוט התחלתי לסדר את החפצים במקומות הראויים להם.

הפלאפון שלי צילצל. ' בטח סבתא' חשבתי לעצמי ושראתי על הצג זאת באמת הייתה היא.
עניתי לשיחה. "הלו" אמרתי
"אני למטה בחניה , איפה אתה?"
"אנ יבדרך אלייך" אמרתי ויצאתי מהחדר. הלכתי להביא עוד 2 מזוודות ואת המערכת תופים שידעתי כבר איפה לשים אותה בחדר. 'מזל שהחדר בפנימיה כל כך גדול' חשבתי לעצמי.

עצמתי את העיניים. היה חיזיון שרצה כבר להופיע וחיכה לרגע המתאים, והנה הוא הגיע. שניות אחר-כך התנערתי, מסמיקה. נכנסתי לשירותים הצמודים לחדר ממש לפני ששגיא הספיק להכנס ושטפתי את הפנים. מאותו הרגע החלטתי שהספיק לי מלחזות את העתיד. יש דברים שאני לא צריכה לדעת, ואולי בכלל לא נכונים.

לא נתתי לסבתי לסחוב כלום , נכנסנו עם הרכב עד לבניין ד' ושמם העלתי את שתי המזוודות.
נכנסתי לחדר וסבתי אחרי התחלתי לסדר הכל במקום כולל כוסות צלחות סכו"מ וכל דבר שסבתי דחפה לי במזוודה.
סידרתי הכל והחדר היה ממשש כמו חדר בבית מלון רק שהוא היה הרבה יותר גדול.
הכנסתי לארון במטבח כמה מרקים מנות חמות ואפילו אורז ושמן.
סבתא כבר חשבה לע זה שאני לא יואב את האוכל של חדר האוכל.
פרקתי את המזוודה השניה שהייתה מלאה בבגדים.
סיימתי לפרוק הכל וירדתי למטה העלתי כל פעם חלק אחר מהמערכת תופים שלי ולבסוף סיימתי להרכיב אותה בפינה בצד של החדר.

"הכל בסדר??" שתי בנות התקרבו אליי הן נראו נחמדות. אחת מהן הייתה גבוהה ובלונדינית והשנייה נמוכה מעט ומתולתלת. הן באמת נראו נחמדות.
"כן, סתם, חשבתי, על, משהו.." אמרתי במבוכה קלה, אבל תפסתי את עצמי בידיים מהר.
"אני חדשה כאן, מורג" אמרתי בחיוך נבוך.
"ברוכה הבאה, אני גאיה וזאת נועם" הילדה המתולתלת אמרה בחביבות. הייתה לי את ההרגשה שהן יהיו חברות טובות שלי.
"באיזה כיתה את?" שאלה נועם.
"י'" אמרתי בחופשיות. כבר הרגשתי פחות לחוצה.
"גם אנחנו! איזה מקצוע את לומדת?" היא ענתה לי בהתלהבות מסוימת.
"ביולוגיה" אמרתי בגאווה מסוימת. הייתי דור שלישי ללומדי ביולוגיה במשפחה, למרות שבניגוד לאבי ולסבי העדפתי ללמוד זאת לשם חקירת כדור הארץ והיקום, ולא לשם חקירת גוף האדם.
"גם אנחנו!! עוד מעט תגידי שגם את בחדר 32 בבניין ד'" נועם התלוצצה.
"האמת שאני כן.." הוספתי במבוכה.
"וואי!! איזה מוזר זה. כאילו מישהו תכנן את זה שזה יקרה!" גאיה אמרה. הלכתי איתן לחדר, והן התחילו לספר ליעל הפנימייה ועל מה שהיה שנה שעברה ועל המקצוע, ועל כל מה שהיה חשוב ביניהן. הרגשתי בנוח, מלבד העובדה שהרגשתי שמסתכלים עליי. הייתה לי את ההרגשה שזהו אינו צירוף מקרים.

*אגב, הרסת לי את החיזיון XD אבל נהפוך את זה לעשרים ושתיים דקות וזה יהיה בסדר*
נשפתי. השותף השלישי יגיע בעוד כמה שניות, אני לא רוצה להרוס את הגורל ושהוא לא יראה אותי.
"שגיא, צריך עזרה?" שאלתי אותו כשהוא סידר את השרפרף של מערכת התופים שלו.הוא הסתובב אליי בבהלה.
"לא שמתי לב שאת כאן... רגע, איך את יודעת את השם שלי?" הוא היה מבולבל, וניסה להזכר מתי אמר לי אותו.
הדלת נפתחה והשותף השני שלנו נכנס אל החדר, גורר אחריו את המזוודה האדומה שלו. הוא התנשף, בירך אותנו לשלום ורק אז הסתובב אלינו.
"לא... את לא איתי בחדר, נכון? זאת איזושהי טעות..." הוא נעץ בי מבט מלא סלידה.
"אתם מכירים?" שאל שגיא, הוא קצת התקרב לעברי בתנועה מגוננת.
שלוש, שתיים, אחת-
"מכשפה! פושעת! רוצחת!" השותף... עומר, התחיל לצעוק לעברי. שגיא הסתכל עליו, מרים גבה. "היא רצחה את אשתו של המנהל! בגלל זה הוא התפטר! אני לא גר כאן!" הוא סחב את המזוודה שלו אחריו בדרך החוצה.

"הילד קצת דפוק" אמרתי בקול רם וחזרתי לסדר את המערכת תופים.
שהיא הייתה מסודרת ניקיתי אותה טיפה 'אין דבר שמרגיע אותי יותר ממנה' אמרתי לעצמי וחייכתי חיוך קטן.
'וואי עכשיו בכלל 2 אנשים בחדר לכ כך גדול ומרווח' חיוך גדול עלה על פני ולא היה אפשר להסתיר אותו.
התיישבתי על המערכת תופים והשתדלתי לתופף בשקט

*איזו דרמטיות אני הולכת לישון מחר בצפר! יאיי!!!
אין לי מה לרשום, תכניסו אותי לסיפור שלכם כי אני מרגישה אאוטסיידריות =[*

הייתי קצת מופתעת. ואו, הרגשה חדשה.
"אתה לא שואל למה הוא קרא לי ככה?"

"זה הדבר האחרון שידאיג אותי, ואין צורך לשאול, בואי נגיד שאם באמת את היית רוצחת מישהו אז היית משתדלת להיעלם ולא להישאר פה" אמרתי והמשכתי לתופף

התופים החרישו את אזניי, אבל סיקרן אותי לדעת- ע"י שאלות- למה הוא כלכך בטוח בי, אז נעמדתי מאחוריו בדממה ונגעתי בכתפו. הוא הפסיק, עצר את אחת המצילות והסתובב אליי בשאלה.
"שגיא אריה, מגמת פסיכולוגיה, באת כל הדרך מחולון," אמרתי בחצי חיוך.
"למה את יודעת את זה?"
"אני מדיום," אמרתי בפשטות. הוא גיחך.

"מדיום? או שהלפ טופ שלי די עזר לך להבין הכל לבד?" שאליתי או יותר נכון הסברתי לעצמי.
הסתובבתי לצד השני וראיתי שהלפ טופ סגור.
"עכשיו אתה מאמין לי?" שאלת אותי שוב.
"תצטרכי לנסות משהו אחר כדי לשכנע אותי שאת מדיום" השבתי והנחתי את המקלות של התופים בצד

"אתה אוהד את בית"ר ירושליים" אמרתי.
הוא פתח את הפה לומר משהו.
"לא הסתכלתי על הארון שלך, לא. אבל אתה תאמין לי רק כשאני אסיים להגיד שבתוך הדבר הזה שיש לך על הצוואר מסתתרת תמונה של סבך האהוב," אמרתי בחצי חיוך. הוא שיעשע אותי, פעם ראשונה שדבר כזה קורה.

נגעתי בתליון שעל השרשרת והתחלתי למחוץ אותו בידי.
"עכשיו רשמית את הילדה הכי מוזרה שפגשתי בכל החיים שלי" אמרתי כמעט בלי יכולת לדבר

"כן, אני שומעת את זה מספיק... בכל מקרה, ניבאתי למנהל הקודם שאשתו ומדת למות, ואחרי שהיא מצאה את עצמה מרוחה על הכביש הם החליטו לקבל אותי. אנשים חושבים שאני גרמתי לתאונה, אז מעכשיו אני רוצחת. בכל מקרה, תסתובב עם מאיר וג'ונסי בסביבות שבע." הסברתי ללא כל בקשה מצדו.
"מי אלה?"
"אתה עוד תראה," חייכתי חיוך קטן.