השרשור!!!

היא העבירה מן כרטיס שנראה לי כמו כרטיס אשראי דרך חריץ מתאים והקישה ססמא על לוח מקשים כדי לפתוח את הדלת הצדדית למה שנראה כמו בניין משרדים גדול ומדאיג. ניסיתי לחשוב על דרכים לצאת משם, וגיליתי שבשעה שתים ערה שלושים ושתיים אחד העובדים כאן ייצא, ואני אחריו.

התחבאתי בפנים המערה, באזור שהיה חשוך. התכווצתי כמו כדור-לא יכולתי לשמוע את מה שהלך שם. האינסטיקטים שלי אמרו לי להקיא ולהתעלף, אבל השתדלתי שלא. זה לא הזמן. ניסיתי להרגיע את עצמי ולא לחשוב על מה שהולך שם. רק קיוויתי שתו יהיה בסדר.

"עזוב את החרב" הוא ליחשש. ידעתי מה הוא מנסה לעשות, אבל כרגע זה לא השפיע. "עזוב!" הוא חזר. הרגשתי שכוח הרצון שלי מתחיל להיחלש. הרפתי מהחרב, על ראשו. הראש נבקע לשניים. סילקתי את הגוויות החוצה. הוספתי את הפרטים לספרון, וקראתי למורג. "זה בסדר, את יכולה לצאת" 'נראה שבצורה הזאת לא אצליח להשיג פרטים'

יצאתי מהמסתור בעיניים עצומות. "תן לי לנחש, הם מתים ויש כאן הרבה דם נכון? אם כן, אני מבקשת לצאת מהמקום הזה ולא לחזור אליו" אמרתי בצורה מנומסת, למרות שמה שבאמת רציתי לומר היה "אם אנחנו לא יוצאים מפה אני מתעלפת על המקום או בורחת בצרחות, מה עדיף?".

"יש לך דעה מאוד טובה עלי, מה? לא אין פה גוויות ודם, את יכולה לפקוח עיניים. אם את מאוד תלחצי אפשר יהיה ללכת מפה. למרות שזה לא מומלץ במצב הנתון."

כמה שעות אחר-כך מצאתי את עצמי בתחנת האוטובוס, עולה על האוטובוס הראשון לבאר-שבע. משם אני אמצא איך להגיע לפנימייה.

*לא יודע מה להגיב חח*

התחמקתי מלחשוב על מה שהיה שם במה שגיליתי שהיה הרצליה. אני פשוט אשכח ממה שהיה שם ואתחמק מהאנשים האלה בכל דרך אפשרית. הם התחילו לנסות לסרוק אותי ו.. לא לחשוב על זה!
בהיתי מחוץ לחלון, ניסיתי להרדים את עצמי. הנסיעה אמורה הייתה להמשך כמה שעות טובות, ולא התכוונתי להשאר ערה בכולן.

"טוב, אי אפשר לחכות לשגיא. אנחנו יוצאים צפונה!" הכרזתי. "למה צפונה?" שאלה מורג. "כי צריך ללכת בכיוון אחיד. אם תלכי דרומה תגיעי או לאילת או לסיני. אם נלך צפונה, נגיע למקום ישוב בטוח ובסבירות גדולה לבאר שבע. ומשם יש את הקו ה"פנימי" לפנימיה לא?"

"אוקי, אז נתחיל ללכת צפונה! רגע אחד, נתחיל ללכת?! אבל זה ייקח שעות! ומאיפה נדע שנלך בכלל בכיוון הנכון?!" התחלתי להילחץ. 'אוקי, תירגעי! את עושה יותר מדי רעש מזה. ובצדק!' ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל הבנתי שהתגובה שלי די נכונה.

נעמדתי בחוץ. "צפון דרום מזרח מערב" אמרתי והצבעתי לכיווינים לפי מיקום השמש. "דמייני שזה טיול שטח בתנועת נוער. אם תתעלפי, אני אקח אותך" היתה לה הבעה מפוחדת, אבל היא הלכה אחרי.

'למה לא יצאתי למד"צים למה????' חשבתי שוב ושוב בראשי. אם הייתי יוצאת הייתי מסתדרת טוב יותר בסיטואציה כזו.
*אל תשאלו מה זה מד"צים.
אז.. הלכנו הלכנו הלכנו ואז מה?*

הגענו ליישוב בדואי בנגב. פניתי עליהם בערבית שוטפת בבקשת הנחיות להגיע לבאר שבע. לאחר עשר דקות שיחה ועוד שלוש שעות הליכה הגענו לב"ש

"הגיע הזמן!" אמרתי מתוך הזיות על גוש קרח ענק שאני שוחה בתוכו. היה ברור שאני הוזה-נראיתי כאילו שאני על סמים, והקול שלי נשמע כך.
*אמיתי לחלוטין! אני היי בנטורל ^^*

"בואי, עולים על האוטובוס" הלכנו לתחנה. הקו לפנימייה יוצא רק בעוד שעתיים. איבחנתי את המצב. לא נשרוד הרבה זמן בלי שתייה. שלפתי את החליל, הנחתי כלי רק על הרצפה והתחלתי לנגן. כשהשגתי מספיק כסף קניתי למורג בקבוק גדול של שני ליטרים ולי בקבוק של חצי ליטר. "לי זה יספיק, אמרתי לפני שהספיקה לשאול.

"ילדה, ילדה, הכל בסדר?" מישהו ניער אותי משנתי. התעוררתי בצווחה ותפסתי במרפקו ללא רחמים, מישהו לימד אותי פעם שכך משתקים אדם. המסכן התעלף מיד. שניות אחר-כך הבנתי שהוא סתם ניסה להעיר אותי מתוך סיוט שגם בו צרחתי.
"אוי, אני מצטערת..." לא זכרתי איך לטפל בו עכשיו. למזלי היה שם רופא שבדיוק נסע הביתה לבקר את משפחתו בבאר שבע. הוא הורה לנהג לעצור את האוטובוס ולקח אותו החוצה, להשיב לו את הכרתו. תוך מספר דקות האיש, שלא בדיוק שמח לראות אותי שוב, חזר לאוטובוס, מלווה ע"י הרופא שתמך בגבו למקרה שייפול. "אני מצטערת," אמרתי שוב בשקט. "יש לי רפלקסים חזקים."
החלטתי שמהרגע הזה לא אשן יותר בתחבורה ציבורית.

*זאת תגובה שמתאימה לי*

לאחר זמן מה, אוטובוס עצר בתחנה. התבאסתי כשראיתי שזה לא הקו לפנימייה אלא קו בין עירוני מהמרכז. 'לא נורא, זה האוטובוס בו כל הילדים ממרכז/צפון מגיעים לבאר שבע בשביל הקו לפנימייה. זה אומר שהאוטובוס שלנו יגיע עוד מעט' הדלתות נפתחו. לא האמנתי למראה עיני.

*זאת תגובה שמתאימה לבחורה שעברה הרגע טראומה P:*
ירדתי במהירות מהאוטובוס, מחייכת חיוך מאולץ לרופא וחיוך מעט יותר מפוחד אל האיש שהעיר אותי קודם. ירדתי אל התחנה, מביטה ברצפה בהצטמררות. היה קר כאן, כשבאוטובוס היה חמים ונעים.
*שמתם לב לתבנית שבה אני נרדמת בנסיעות?*

*XDDDDDD מי לא מסוגל להירדם באוטובוסים??
המושב פשוט כל כך נוח.*

*יש בזה משהוא*
"אמילי?" קראתי באי אמון. היא הרימה אלי את הראש, לשם שינוי מופתעת. "איפה שגיא?" שאלנו שנינו באותו הזמן.

"השארתם אותו מאחורה?!" שאלתי, מעט כועסת. "איך יכולתם?"

"הוא הלך למצוא אותך. ראיתי אותו עובר את השיטפון, הוא רץ אחריכן במהירות של ספרינט לאורך זמן. הייתי בטוח שהוא איתך." אמרתי מאבד מעט את החזות הקרה. "נתתי לו שעה וחצי והוא לא חזר. איפה הוא?"

"אוי לא..." חשבתי בדאגה. 'זאת כל כך אשמתי!!! הייתי צריכה לומר שיש לי הרגשה מוזרה, אני כל כך טיפשה טיפשה טיפשה!!!!'. רציתי לתת לעצמי מכות בראש, אבל ידעתי שזה לא הזמן וממש לא המקום.

עצמתי את עיניי כדי להתרכז בעתיד, לראות מתי אני אפגוש אותו ואשאל אותו איפה הוא היה... אבל לא מצאתי כזה רגע.
"אני לא יודעת!" אמרתי והרגשתי מעט חוסר אונים.

*איזה כיף להיות הנעדר P: *

יצאתי החוצה מתוך מערה שמצאתי בתור מחסה. הגשם נגמר וכבר הכל היה יבש שוב.
התחלתי להסתובב במדבר ללא מים על ביס נחש מסכן שאכלתי בבוקר.
הלכתי, הכלתי, הכלתי והלכתי, בלי לדתע לאן בעצם אני הולך.
בשלב מסויים התחלתי לראות כל מיני דברים שלא ממש האמנתי שהם קיימים. 'אין מצב שזה מעיין באמצע המדבר' אמרתי לעצמי והמשכתי ללכת.
התחלתי להתנדנד מצד אל צד ולבסוף נפלתי על האדמה. ראיתי מישהו מעלי מכוסה בגלביה *איך שלא קוראים לזה* ונרדמתי.
התעוררתי במקום לא ידוע בתוך אוהל של בדואים.