השרשור!!!

"יש לו מזל שלא אכלתי כלום מאז אתמול בבוקר, כי הייתי מקיאה עכשיו," מלמלתי לשגיא.

"שמעתי את זה" מלמלתי בתשובה. "יכולת לראות את זה מגיע. תאמיני לי שיותר טוב מזה לא תוכלי לקבל. במצב רגיל היית מתה משמחה למראה נחש אחד. בכל מקרה ניתן לבנות את החלק הטוב של היעל. הן זקוקות לזה יותר מאיתנו"

"תודה," אמרתי לשגיא שנתן לי צלי יעל על הבוקר. הייתה לי הרגשה שעוד תכאב לי הבטן בגלל שאני אוכל בשר כלכך מהר אחר שהתעוררתי, אבל הייתי רעבה.

"רגע אז לא הבנתי," אמרתי בין נגיסת בשר יעל לשנייה(הייתי צמחונית, אך בלית ברירה נאלצתי לאכול את היעל *גאד זה נשמע מוזר*), "איך בדיוק.. זה" אמרתי, והתכוונתי לפצעים של תו, "איך נפצעת בכלל??? מה קרה???" שאלתי בתמימות. לא חשבתי אז שאני לא באמת ארצה לדעת את התשובה...

"את כזאת תמימה. רואים עליך שלא ראית דם בחייך. אני מניח שאם תמשיכו להסתובב איתי זה יישתנה מהר מאוד. הנוודים מקודם תקפו אותי. הם היו עשרים עם שני סוסים וגמל. זאת הסיבה שנפצעתי. והעובדה שכבר מזמן לא התנסתי בקפא"פ אמיתי" אמרתי תוך כדי זלילת נחש. הבנות עשו פרצוף.

"יכולת לבקש ממני לראות מה יחכה לך בהמשך הדרך, אני לא יכולה לדעת הכל בבת אחת, אתה יודע. אני צריכה הכוונה," אמרתי כשכבר הייתי רעננה.

"לא ביקשתי ממך. שמעתי אותם מרחוק. ידעתי שהם ייתקפו אותי. הייתי חמוש ומוכן. אני פשוט כבר מזמן לא נלחמתי עם חרב. או בכלל. אבל בכל מקרה הם גמרו מתים ואני לא. זה מה שחשוב כרגע. לפחות לי."

"כל עוד אנחנו שורדים את המבחן הזה וחוזרים לפנימייה מנצחים, זה בסדר, אני מניחה.." אמרתי. לא אהבתי את זה שאנשים נהרגים, אבל זה הם או אנחנו. הכל לשם הגנה עצמית.

"טוב, אז בסביבות הצהריים נצטרך לזוז מפה, מה שנותן לנו בערך..." הסתכלתי בשעון היד של שגיא. "חמש שעות לעשות מה שבא לנו."

"אני חושב שבעוד שעה אנחנו מתקפלים כבר" אמרתי ונתתי ביס בנחדש .
האמת שממש נגעלתי מהנחש, אבל זה היה האוכל היחיד ולא הייתה ברירה

"אתם מעדיפים להסתובב במדבר עכשיו אם אפשר אחר-כך? במיוחד כשהיום יום נעים משום מה, והולך לטפטף בשעות הצהריים עם השמש מעלינו? יש דבר יותר נחמד מזה? ואם נצא בשתיים עשרה, הגשם האמיתי יתחיל אחרי שנגיע וימחק את העקבות שלנו בחול. אם נצא לפני עוד יהיו עקבות בגלל הטפטוף, אם נצא אחרי אנחנו נחלה," הסברתי בפשטות. מורג הביטה בי בשאלה. "חשבתי על זה כל הזריחה."

"את צריכה לשקול עבודה כחזאית" צחקתי. "תעשו מה שבא לכם אני הולך לנגן." עליתי על אחת הדיונות, הוצאתי את החליל, עצמתי עיניים ונכנסתי עמוק למנגינה...

*תגידו נחש זה בריא בכלל????*
טוב, אני מניחה שאני אלך לראות באיזה גודל החול במדבר הזה.." אמרתי, והשארתי אותם לבד, לא כי רציתי להשאיר אותם לבד, אלא כי באמת רציתי לראות את הגודל של החולות.

*רצית לראות את הגודל של החולות.... אחד התירוצים הקלושים. אנחנו בנגב. את רוצה למדוד גודל תבדקי עם מטר על מפת ישראל*
ישבתי והרהרתי באירועי היום. הרגתי היום עוד עשרים אנשים. בלי לספור את החיות. הוצאתי ספרון קטן ורשמתי בו את המיקום, פרטי הרצח והפרטים שידעתי על האנשים. הוספתי אותם לספירה הכוללת. 574. אם יש גיהנום כשמתים אני הראשון בתור.

*ספוקי. והתכוונתי לגודל של גרגר חול בודד, לראות אם הוא דק או עבה או כדורי או משו*

*ספוקי זה השם השני שלו XD"
ראיתי את מורג משוטת בחול. 'נקשרתי אל הקבוצה הזאת יותר מדי. אני צריך להתרחק, להפסיק לדבר כל כך הרבה, להישאר מנותק. אסור לי להישאר קרוב אליהם. הרי זאת בדיוק הסיבה שאליין מתה.'

*XDDDDDDD*
אחרי ארבע דקות של בדיקת חולות החלטתי שנמאס לי, ותחלתי לעשות סיבוב באזור הקרוב, לא יותר מעשרה מטרים מהמערה. כל אחד מהאנשים בקבוצה נראה לי מוזר, ויותר מסקרן. 'עם כמה שאני רוצה להכיר אותם, נראה שהם לא מוכנים להיפתח. לפעמים הסקרנות הורגת את החתול'.

*מאיפה הבאת את הפתגם הזה?*
לאחר זמן מה נמאס לה לשוטת סתם כך והיא התחילה לחזור למערה. בינתיים התחיל לרדת גשם. המשכתי לשבת ולנגן בלי לשים לב.

*איזה פתגם??? *
לא יכולתי לראות את תו יושב בגשם ומנגן בלי לשים לב למצב. החלטתי למשוך אותו פנימה גם אם הוא לא רוצה. 'זה רק יהיה גרוע יותר אם הוא יהיה בחוץ, מיותר מדי סיבות' חשבתי. התחלתי ללכת לכיוונו.
"אתה לא רוצה להיכנס?" שאלתי אותו בשקט. לא רציתי להבהיל אותו(למרות שידעתי שזה לא ממש אפשרי).

* הזה עם החתול*
מורג התקרבה אלי בשקט. כמובן ששמעתי אותה מהרגע שהתחילה לעלות בדיונה. לא הפסקתי לנגן. רק פקחתי עניים והבטתי בה.

*הסקרנות הרגה את החתול. זה אומר שלא כדאי להיות סקרנים אחרת מסתבכים בצרות. כמובן שאני לא באמת פועלת לפי הפתגם הזה, כי עד עכשיו לא נפגעתי.*
"אתה לא מתכוון להפסיק?? אתה תחלה, או שאחר כך תעשה עקבות כשנלך. בכל מצב כדאי לך להיכנס פנימה" אמרתי, כשראיתי שזה לא ממש עוזר.

הורדתי לבסוף את החליל מפי. "אני לא חולה בדרך שאתם חולים, ואשאיר פחות עקבות מכולכם יחד אבל אם זה חשוב לך אכנס. " ירדתי אחריה אל המערה.

'לפחות הצלחתי לגרום לו להיכנס' חשבתי כמה שניות אחרי שהתיישבתי בתוך המערה.
"כמה זמן נשאר לנו??" שאלתי בכלליות.

"שלוש שעות," אמרתי בשיעמום. אחרי שהצלחתי לסיים לנקות את הידיים מהבשר והדם, עברתי לנגן בגיטרה. שגיא התיישב לידי ודיברנו על דברים מפגרים כמו דברים שאתה חושב שאתה קטן, ואיך אני אף פעם לא זכיתי לטיפת תמימות.

לפתע איבדתי את ההכרה. דבר שלא קרה לי כבר שנים. ראיתי את האדם שעקב אחרי אמילי בפתח המערה, ואז העולם הטשטש וצנחתי לאחור. הספקתי לשמוע צווחה דקה לפני שאיבדתי קשר עם העולם.