שרשור סלית'רין- החדש, המחודש, והדנדש!

דניאל-
"אנחנו חייבים לחזור," אמרתי כשהוא היה קרוב אליי. ממש קרוב אליי.
"מה עם נשיקת לילה טוב?"
"אנחנו עוד לא יוצאים, סיריוס."
"עוד זאת מילת המפתח. למה לחכות?" כבר הרגשתי את הבל פיו על שפתיי.
"כי אני רוצה," הפניתי את מבטי הצדה והוא התרחק.
"אז אני אתאפק," הוא אמר. "או שאפשר למצוא לנו מקום פרטי שבו לא ימצאו אותנו המדריכים ולהתחיל את הדייט שלנו כבר עכשיו."
חייכתי אליו.
"אני מדריכה. לילה טוב, סיריוס," הסתובבתי והלכתי משם, משאירה אותו המום עם עצמו.
קייט-
'לא התנשקנו,' שמעתי לפתע בראשי.
'אה באמת? למה?'
'בא לי להתגרות בו קצת...'
'תיזהרי שלא יברח לך בגלל זה...'
'איפה את? אה אני רואה אותך... חכי לי רגע, אני אלווה אותך לחדר ואצא לסייר.'
'אני לא חוזרת עכשיו.'
'מה?'
'אני מתלווה להנרי."
'ואו.. יש חדשות?'
'לא, סתם עוד מוקדם לי.'
'אוקיי.. תהני. תגידי לו שאני מסיירת באיזור המרפאה - ספרייה הלילה.'
'תהני...'
"דניאל מוסרת שהיא באיזור המרפאה-ספרייה."
"אה, היא הפסיקה לבלוע את סיריוס?"
"היא לא התחילה אפילו, מעאפנה..." צחקתי.
"למה מעאפנה?"
"כי... תראה איך הוא נראה, ותראה איך הוא מת לנשק אותה, והיא-לא! היא בשלה..." חייכתי. "אולי אני אתחפש אליה ואלך לנשק אותו במקומה."
"זה באמת מה שאת רוצה לעשות?" הוא לא חייך.
"מה פתאום, מה יש לך?" צחקתי שוב. "אני סתם יורדת על זה שחשוב לה לשחק עם בנים יותר מאשר אשכרה לעשות איתם משהו..."

"חח, באמת? היא דווקא נראית לי הטיפוס שנהנה יותר מהחלק של לעשות משהוא..." אמרתי. קייט עשתה פרצוף. "די די, את יודעת שאני לא רציני."
"כן... דניאל באמת נראית כזאת. אבל היא לא עד כדי כך. היא בעיקר משחקת בהם. זה מה שעושה לה את זה.."
"מוזר... אבל כל אחד והקטעים שלו.... שקט רגע.."
"מה לעז.." שמתי אצבע על שפתיה. היא שתקה.
"ג'יימס, אני באמת מתפלא עליך. אחרי כל הזמן הזה ואתה עוד לא יודע ללכת בשקט? אולי תחסוך לי את זה הפעם ותלך למיטה? או לפחות תוודא שלא שומעים אותך?"
קייט נעצה בי מבט מבולבל לחלוטין. אל מול עיניה הנדהמות ג'יימס פוטר הופיע מהאוויר. "מה?!!"
"ששש. קסם היעלמות" הרגעתי אותה. ידעתי על הגלימה של פוטר, אבל לא הרבה אנשים ידעו וחיפיתי על הסוד שלו.
"תפסת אותי שוב..." הוא אמר. "פעם הבאה אני אשתפר. נראה לי באמת נישן הלילה. להית'" הוא חייך חיוך שובב ופנה לעבר המדרגות הקרובות.

"הבהלת אותי כשסתמת לי את הפה," אמרתי כשפוטר יצא מטווח שמיעה.
"למה," הוא הסתובב אליי. "זה מלחיץ אותך, כשאני עושה ככה?" הוא הצמיד את האצבע שלו לשפתיי.
"לא, סתם... מוזר," אמרתי וסובבתי את הראש.

"את מתנהגת מוזר השנה" הערתי והיא הסמיקה.
"מה זאת אומרת?"
"את לא מתנהגת כמו שהיית בשנים קודמות. נראה שאיבדת טיפה ביטחון עצמי. זה בגלל מייקל?"
"מה? זה לא נכון... ולא, אני שלמה עם הפרידה ממייקל"
"לא יודע, כל הזמן שהייתי איתך התנהגת מוזר..." היא סובבה את הראש.
"הנרי" קרא לעברי קול מקצה המסדרון. הרמתי את הראש לראות את לופין. בירכתי אותו לשלום בחיבוק חם. "העלמה טרויסמן הסתובבה מחוץ לתחום?" הוא שאל בפליאה.
"לא, היא התלוותה אליי בסיור הלילה"
"שמעתי שתפסת את ג'יימס. יפה לך. הצלחת לדכא אותו לרמה שהוא ממש הלך לישון"
"תודה, אתה צריך לנסות לעשות את זה גם לפעמים" קרצתי לו. צחקנו כממתיקי סוד.
"אני מציע שתלווה את טרויסמן למיטה. אני אשלים את הסיור פה. לכו לישון שניכם"
"המון תודה רמוס" אמרתי. "בואי קייט"

"למה אתה מסתובב עם גריפינדורים?" שאלתי.
"הוא אחלה של בן-אדם."
"כן,אבל.. הוא בגריפינדור," עשיתי פרצוף.
"לא אומר שהוא בן-אדם רע."
"האמת שזה כן... כל היפי נפש האלה שיודעים להעמיד פנים ששום דבר לא רע איתם, כאילו מסתובבים עם כל הבוצדמים והמוגלגים כדי להראות שהכל בסדר. הם מתייחסים לבוצדמים כאילו הם מלכי העולם. אני מתכוונת, תראה איך פוטר מדבר על אוואנס." הוא לא אמר מילה.

חשבתי רגע, שוקל את דברי בזהירות. "פוטר ואוונס הם לא דוגמא. מסוכן מצידי לאמר את זה, אבל... אהבה מקלקלת את השורות. כבר היו אצלנו מקרים במשפחה שאנשים ברחו עם נערות שלא ממשפחת אצולה כדי להתחתן. המשפחה זעמה כמובן, היה שם המון בלאגן. אבל... אין הרבה מה לעשות נגד אהבה כזו. אי אפשר לשלוט בזה. זה מעוור אותך. ההתייחסות של האצולה הגבוהה לשאר העם היא קצת כמו ההתייחסות של קוסמים למוגליגים. לכן עשיתי את ההקבלה."
היא הלכה מהורהרת לרגע. "אבל עדיין הגריפנדורים האלה לא בסדר"
"ובכל זאת, אני לא ידיד נפש שלהם, אבל חשוב לשמור על קשרים. למדתי מאבא שאין דבר חשוב יותר מרשת של קשרים. אתה צריך לוודא שלא משנה באיזה תחום תצתרך עזרה, תמיד יהיה מישהוא שחייב לך משהוא."
"נשמע הגיוני..." הגענו למרתפים.
"לילה טוב קייטי" אספתי אותה לחיבוק לילה טוב בחדר המועדון הריק.
"חלומות פז"

הבוקר למחרת התחיל הרבה יותר מדיי מוקדם לטעמי. זה הרגיש כאילו ישנתי רק חמש דקות כל הלילה. אני מניחה שהייתי עסוקה מדיי בלחשוב ולנתח אתמול בלילה. הוערתי על ידי דניאל, אחותי התאומה והמרשעת. טוב, אולי העובדה הזאת סותרת את העובדה שהתעוררתי מוקדם מדיי בבוקר.
התכוננתי במהירות, בהתחשב בעובדה שהעיניים שלי היו עצומות כל הזמן הזה, ועליתי למעלה לארוחת הבוקר.
"אז..." שמעתי קול שטני מאחוריי. "איך היה אתמול בלילה? שובבים שכמוכם." ממש לא ציפיתי לשמוע את השאלה הזאת מאחותי, בייחוד לא... מאחותי.
"על מה לעזאזל את מדברת?"
"הו, אל תכחישי את זה... את עורגת אליו."
"דבר ראשון, איו... מה זאת המילה הזאת? דבר שני, סתמי את הפה." גלגלתי את עיניי.
"מדברים עליי?" קולו של גדעון הפריע לשיחתנו.
"ברור," עניתי עם טעם של ציניות בקצה לשוני. "כי, כרגיל, כל העולם סובב סביבך."
הוא כיווץ את עיניו לעברי. זה היה ידוע טוב מאוד שגדעון העריץ את אחותי הרבה יותר ממה שהוא חיבב אותי. הוא התנהג יפה לידי רק בגלל שהיינו חברים לקבוצה, ואני מניחה שבגלל אותה העובדה הוא כיבד אותי.

את הנרי פגשנו ליד שולחן סלית'רין, שם הוא דיסקס עם מייקל על מהלכים חכמים של התותחים מווילש. מייקל נראה במצב רוח טוב להפליא היום. אני אפילו חושדת שהוא ניסה להתחיל איתי. הפעם לא ניסיתי להפסיק אותו, הייתי עייפה מדיי.
"קייטי? את בסדר? קייטי?" שמעתי משהו עמום. "יש לך חביתה בשיער... קייט?"
מישהו ניער אותי, והתחרדתי לגלות שזה היה הנרי.
"מה?" הרמתי את ראשי. זה היה כל כך מביך.
"אולי כדאי שתלכי לישון," דניאל אמרה.
"אני אעיר אותך לפני ארוחת הצהריים," הנרי אמר. "אמורה להיות לי פגישה עם המנהל על הקבוצה, אבל אני חושב שאני יכול להשתחרר מוקדם ממנה."
"כן, בטח..." מלמלתי בישנוניות ותפסתי את הילקוט שלי, לגרור אותו אחריי בחזרה אל החדר שלי.

אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לשיעור שיקויים. סלגהורן התלהב מזה שהתקדמנו המון בשיעור הקודם ולכן הכריז שהיום כולנו(בזוגות) נכין שיקוי לפי בחירתינו לשימושינו האישי. הצטוותתי עם תרזה ובזמן שהיא עיינה בספר הסתכלתי מה אנשים אחרים בחרו. ראיתי לפחות שמונה זוגות שבחרו שיקוי אהבה, ועוד שלושה שבחרו שיקוי עירנות. מקורי. "אז מה אנחנו מבשלים היום תיזי?" שאלתי באגביות מחזיר את מבטי לשולחן שלנו. "צריך משהו שאפשר להכין בשיעור ככה שדברים כמו פולימיצי וווריסטרום לא באים בחשבון. אבל אני רוצה משהו שימושי... על מה חשבת בינתיים?"
"חשבתי על שיקוי התשוקה..." היא הסמיקה.
"כן, כי תשוקה זה בדיוק הדבר שחסר לגדעון... תאמיני לי שאת לא צריכה את זה." היא הסמיקה
"לא אמרתי ש..."
"שמענו עליך"
"טוב, אפשר גם פליקס פליציס..."
"או, עכשיו אנחנו מתקדמים. אפשר להכין את זה השיעור?"
"כן, אבל זה יהיה מסובך"
"קטן עלינו. תביאי את החומרים."
אחרי שני שיעורים של עבודה מתוקתקת ומושקעת של כל הכיתה המצב נראה ככה: ארבעה זוגות במצב בינוני-קל במרפאה, שלושה עם שיקוי אהבה בצבעים שנעו בין סגול חצי לירוק אצות(כן, הם אמורים להיות וורודים), שני זוגות עם שיקוי אהבה מושלם, אחד עם שיקוי ערנות מושלם. פרופסור סלגהורן עבר בין התלמידים, שאל מה השיקוי אמור לעשות והכניס אינדיקטור מתאים. "אני לא יכול להרשות להשתמש בשיקוי מקולקל" סלגהורן אמר לכל מי שהשיקוי לא פעל כמצופה והחרים את כל החצילים. "מה יש לנו כאן?" הוא שאל אותנו בסקרנות כשהגיע לשולחן שלנו. המבחנה שלנו העלתה אדים כי היא רק יצאה מהקדרה. מכל החומרים נשאר בקבוקון קטן.
"פליקס פליציס אדוני" תרזה אמרה
"אבל זה לא יכול להיות! זה לוקח יומיים להכין את זה, לא שעתיים"
"כן, אבל העלנו את הטמפרטורה ואת קצב הבחישות לפי גרף פלמל והשתמשנו במאיץ הריאקציות של גורדוס ו..."
"אבל אז כל דבר דורש דיוק של שניות. אני מצטער עליכם, אבל הסיכוי שדבר כזה יעבוד קלוש. אפילו שזה אתה הנרי"
"תבדוק אותו בבקשה לפני שאתה שופט. אם יש לך אינדיקטור מתאים" אמרתי נאנח.
"כן כן, וודאי" הוא שלף פתק נייר לבן קטן ושמט אותו לתוך המבחנה המלאה בנוזל שקוף. תוך שניות הנייר הבהיק בכחול עז. "אלוהים אדירים! זה עובד!"
"אז אנחנו יכולים לקחת את זה פרופסור?" תרזה שאלה בהתרגשות. חיבקתי אותה. זה באמת היה הישג אדיר
"אני לא אמור לתת לכם דברים כאלה... אבל אם הצלחתם לרקוח כזה דבר זו זכותכם המלאה. כל הכבוד. 20 נקודות לסלית'רין!" את החלק האחרון הוא צעק בקול רם. הכיתה דפקה בנו מבטי קנאה. "בערב הולכים לחגוג" לחשתי לתרזה, והלכתי לכיוון הפגישה עם המנהל

"בוקר טוב," שמעתי קול עמום, ובחרתי להתעלם ממנו. "קייט," יד נגעה בכתפי ופקחתי את עיניי בבהלה. "בוקר טוב," הנרי חייך מעליי.
לא מצאתי את הכוחות לומר משהו, אז הנהנתי והרמתי את עצמי למצב של ישיבה.
"יש לנו אימון בעוד חצי שעה, ואת צריכה להספיק לאכול קודם... את רוצה לרדת עכשיו או שאני אתן לך זמן להתארגן לבד?"
הסתכלתי בו בעייפות והלכתי לכיוון השירותים. הוא בחר לקחת את זה בתור רמז ויצא מחדר הבנות. לאחר צחצוח שיניים מהיר ונעילת הנעליים ירדתי למטה בריצה, עירנית יותר.
"אז מה פספסתי בשיעור שיקויים?" שאלתי תוך פיהוק ארוך.

"היה שיעור יפה הפעם. סלגהורן החליט שאנחנו מתקדמים מספיק כדי לרקוח שיקוי לבחירתינו בזוגות. מי שעבר את האינדיקציה קיבל את השיקוי."
"אווה. אתה היית עם תרזה נכון?"
"יאפ"
"אני מכירה אותך כבר. מה רקחתם?"
"לא הרשתי לה שיקוי אהבה כלשהוא. זה בנאלי. ורצינו משהו מאתגר.."
"נו!"
"פליקס פליציס"
"וואו!! רציני? ועברתם את האינדיקציה??"
"יאפ"
"תותחים!! זה ממש טוב. זה שיקוי ממש קשה... רגע! אתה לא יכול לרקוח פליקס פליציס. זה לוקח שבועיים!!"
"יומיים. ופשוט השתמשנו במאיץ הריאקציות ובגרף פלמל..."
"אבל אתה מטורף! זה יכל להתפוצץ לכם. זה אומר שאסור לכם לנוח שניה מיותרת!!"
"זה עבד בסוף לא?" היא נרגעה קצת
"כן, אני מניחה... אתה גאון אמרו לך פעם? בכל מקרה, אתה כבר יודע למה אתה הולך להשתמש בזה?"
"חצי של תיזי. בחצי שלי אין לי מושג. אבל זה בכל מקרה מספיק רק לפעם אחת..."
"וואי... איזה באסה זה שזה אסור בקווידיץ'... מה דניאל רקחה?"
"אני חושב שהיא אחת מהבודדים שהצליחו לרקוח שיקוי אהבה פועל..."
"מתאים לה"
"ללא ספק. אבל חשבתי שסיריוס בכיס שלה כבר."
"לך תדע? אולי היא מתכננת על מישהוא אחר"
"בכל מקרה כדאי שאני אזהר עם כמות שיקויי האהבה שמסתובבים עכשיו..."
"כן הא? שאיזו בת שובבה לא תגנוב אותך.." היא השתתקה כאילו נקטעה באמצע משפט.
"קרה משהו?"
"כלום כלום"
"אז קדימה. למגרש"

"כן, אדוני," הצדעתי ועקבתי אחריו בצחקוק. "אתה יודע מתי המשחק נגד גריפינדור? אני מתה לפוצץ אותם כבר," קפצתי את אגרופיי וחבטתי באוויר. הנרי צחק למראה הפגנת האומץ שלי.
"אל דאגה, קייטי.. יש עוד זמן... חודש בערך. צריך להכניס את הקבוצה החדשה לכושר, כמובן."
"חדשה? מה חדש בה? יש לנו בדיוק... מחליף חדש."
"כבר סיבה להתאמן מחדש," הוא משך בכתפו ובהינף שרביטו השער הראשי של מגרש הקווידיץ' נפתח ונכנסנו למלתחות של סלית'רין.
"היי, ראש ביצה!" גדעון כבר היה שם, מבריק את מטאטאו בעזרת חמשוש תורן.
"מצחיק, גדעון. מצחיק.."
"אני חושב שכל אחד מגיע לשלב מסויים בחיים שלו שבו הוא מתפתה ונשכב על החביתה שלו," הוא צחק. "או שלא..."
"אתה עומד להמשיך עם בדיחות הכוסיות הלא מצחיקות האלה, או שאתה עומד להפוך לגבר ולהוכיח דברים על המגרש במקום זאת?" הוא תלה בי את מבטו הנחוש והניח את מטאטאו על כתפו של החמשוש שסיפק לו עד עכשיו דרגש.
"את מעלה כאן אתגר?" הוא התקרב והרים גבה.
"אני חושבת שהתערבות תהיה הגדרה נכונה יותר. השחקן המהיר יותר ינצח." לא הראיתי פחד. הנרי התקרב, מסוקרן.
"על מה ההתערבות?"
"אם אני מנצחת, אתה מפסיק לטרטר את תרזה ונפרד ממנה, כי שנינו יודעים שהיא לא בשבילך." הוא הסתכל בי כמה שניות לפני שענה לזה.
"ואת כן, נכון?"
"חלילה."
הוא חשב עוד כמה שניות, ואז "אוקיי. ומה קורה אם אני מנצח?"
"זה לא יקרה," חייכתי חיוך מאוזן לאוזן. הוא ניתק את מבטו ממני והביט בהנרי.
"אוקיי, אם אני מנצח, אני קובע את התנאים, אחרי ההתערבות." כיווצתי את גבותיי. "את לא רוצה להגיד לי שאת משתפנת, נכון?"
"לא, אני בפנים," שלחתי את ידי ולחצנו ידיים. "אבל אנחנו מתחרים על אותו המטאטא. שום יתרון לאף אחד. הנרי, אתה שופט?"
"בהחלט," הוא חייך באושר ויצאנו החוצה עם זוג מטאטאי שביט 13.

הם יצאו החוצה ואני אחריהם.
"קחי קוס מים קייט" אמרתי לה לפני שהם עלו על המטאטאים.
"אווו. את צריכה את דוד הנרי שיגיד לך מתי לשתות?" לגלג גדעון.
"יופי גדעון. נו יאללה הנרי. תביא ת'כו..." היא הביטה בי בתדהמה מחזיר לכיס בקבוק קטן. "זה לא חוקי" היא ביטאה בשפתיה בלי קול.
"זה לא משחק רשמי" ביטאתי חזרה. היא הסתכלה בכוס ושתתה.
"נו יאללה! מה נסגר?" גדעון התפרץ.
הם עלו על מטאטאים. "חמישה סיבובים?"
"שלושה"
"דיל"
הם יצאו לדרך, קייט ביתרון בולט. גדעון המופתע מיהר לצמצם את הפער. הם היו די צמודים. בשלב מסוים הוא שלח יד ומשך בקצה המטאטא של קייט.
"היי!!" היא צעקה נאבקת להישאר על המטאטא. הוא עקף אותה והמשיך קדימה, ביתרון בולט.
"זה לא הוגן!"
"לא אמרנו שאסור"
"אהמקונפונדוסאהם" השתעלתי וגדעון המבולבל נכנס באחד העמודים המקיפים את המגרש.קייט ניצלה את ההזדמנות ופתחה פער משלה. גדעון חזר למסלול אבל מהנקודה הזו לא היה לו הרבה סיכוי. קייט נחתה לידי מאושרת וגדעון חמש שניות אחריה.
"מי שמתחמן יותר מדי אוכל אותה בסוף" היא הוציאה לשון.
"משתגידי" הוא זעף. בסוף האימון ביקשתי מקייט להישאר "לעבור על כמה מהלכים אחרי שכולם ילכו"

"תודה. אני חייב לך אחת"
"אתה?? אתה זה שדפקת לי שיקוי פליקס פליציס בכוס... ועוד את הממש מעט שהשגת בצורה בלתי אפשרית."
"פסיכולוגיה" אמרתי ושלפתי את הבקבוקון עדיין מלא.
"אתה מנייק אתה יודע את זה?" היא אמרה בחיוך.
"אבל מנייק גאון" הוצאתי לה לשון.
"זה נכון" היא קפצה עלי בחיבוק דוב.
"עכשיו רק צריך לוודא שהוא עומד בהבטחה שלו"
"לזה אני אדאג" היא אמרה בחיוך.

קייט-
התחלנו לצעוד בחזרה אל הטירה, שקטים מהרגיל.
"אז, פסיכולוגיה, הא?" ולחשוב שתכננתי לנצל את המזל הטוב הזה עוד קצת, ולנסות משהו שלא הייתי מעיזה בדרך כלל. "ואם הייתי מפסידה?"
"אז הייתי גורם לו למצוא לך משהו לעשות שיעשה לך רק טוב, וגם זה נחשב מזל," הוא חייך.
"אתה תחמן קטן, לא חשבתי שאתה כזה..." הוא צחק ונכנסנו אל הטירה.

דניאל מצאה אותנו מהר מאוד, קצת מבוהלת או נרגשת או לחוצה... היה קשה לקרוא אותה בלי להיכנס לה לראש.
"משהו קרה... פרופסור קייבן..." היא לא הצליחה לדבר, נראה היה שהיא מדברת עם הנרי ולא איתי. הוא ניסה להעריך את המצב במשך כמה שניות.
"דיברת עם המנהל?"
"קראתי לו, אבל..." היא הסתכלה עליי, והבנתי שזה הקיו שלי ללכת. אבל למה? מגיע לי לדעת את הרכילות הטובה...
"לכי לחדר המועדון!" היא קראה אחריי.
"וואטבר..." גלגלתי את עיניי ושמתי את פעמיי לספרייה.

דניאל-
"הנרי, הוא הורעל," לחשתי, מתקרבת אליו.
"מה?! איפה הוא?"
"במרפאה, מארגנים אישור להתעתקות... המנהל אמר לי להודיע לך ושנכנס את כל סלית'רין למעונות." הוא הנהן במהירות והתחיל למסור לי בעל פה את האיזורים שעליי למצוא בהם תלמידים.

התחלתי להריץ לדניאל את כל ההודעות והנהלים לשעות חירום מעין אלה. שלחתי אותה לארגן את התלמידים וניסיתי להתעתק לליד חדר המנהל. נראה שאישור ההתעתקות עובד כי הרגשתי את עצמי נשאב בתחושה הרגילה. "תשמרי על קייט" הספקתי לאמר לפני שהופעתי מול המשרד של דמבלדור.
"אדוני המנהל" קראתי בתקווה שהוא ירד אלי. התקווה שלי נענתה והנשר הגדול החל מסתובב ודמבלדור ירד, קמט דאגה חרוץ בפניו הזקנות.
"הנרי... אתה לא אמור להפעיל נהלים לשעת חירום עכשיו?"
"כן, הכתבתי אותם לדניאל. היא מיישמת אותם עכשיו. אני רוצה להיות עם הסגל."
"הבנתי..." הוא נראה מהורהר. "בוא למרפאה."
מצאתי את עצמי עם שאר המורים שיצרו מעגל סביב פרופסור סלגהורן שניסה לטפל בפרופסור קייבן המתפתל. אחרי כדקה של דממה הוא קם.
"אני מצטער.. אין לי עוד מה לעשות"
"זה בסדר הוראס... אף אחד לא מאשים אותך..."
"בחיים לא ראיתי דבר כזה..." ברצף השתנקויות מהיר כה האור בעינו של פרופסור קייבן. בהינף שרביט של אחד המורים פרח לוטוס פרח מחזהו.
"ינוח על משכבו בשלום" אמר דמבלדור. הרכנו ראשינו בדומיה.

דניאל-
סיימתי לאסוף את כל הסלית'רינים שלא הבינו למה עוצרים אותם מעיסוקיהם המעניינים. מת'יו החליט לנצל את המצב ולסנג'ר כמה חמשושים שיארגנו מסיבה. לא היה לי כוח להתווכח איתו, אז הנחתי לו לעשות כרצונו. האמנתי שאם הנרי היה כאן הוא לא היה מרשה שזה יקרה, אבל את המסיבה הנדרשת אי אפשר היה לעצור. יש דברים שנמצאים לסלית'רינים בדם, כמו גם קווידיץ'. עם המחשבה הזאת טיפסתי במדרגות למסדרון הבנות ומיניתי אחריי את שני המדריכים מהשנה החמישית שישגיחו שאף אחד לא ישתה ולא יאכל ולא ייגע במשהו שהוא לא שלו. על רוג'ר סמכתי פחות, אבל פיונה הייתה מדריכה נמרצת ונחושה. לולא הדעות הקיצונית שלה, היא וודאי הייתה ברייבנקלו.
קארן ואמילי היו בחדר ומדדו בגדים - הן היו מספיק חכמות בשביל לנחש שמסיבה מתקרבת. ניסיתי להיזכר את מי מהבנות ראיתי למטה, ונזכרתי שג'סיקה קראה ספר, שעונה על פינת חדר המועדון, הפינה הקבועה שלה. תרזה, כמובן, הייתה בזרועותיו של גדעון שלא הוריד ממנה את שפתיו לשנייה.
"ראיתן את קייט?" שאלתי אותן לפתע. קארן הנידה בראשה ואמילי צחקה.
"איזו תאומה גרועה את... לא יודעת איפה אחותך..."
חייכתי וכשהייתי עם הגב אליהן, בחזרה למטה, גלגלתי את עיניי.
"היי, מאט," התקרבתי אליו בחיוך, שיעבוד טוב הזיכרון שלו בשבילי. "ראית את קייט?"
הוא חייך אליי והתקרב בעצמו.
"זה תלוי," הוא אמר והטה מעט את ראשו, עיניו בוחנות את תווי פניי.
"אתה לא רציני," מחקתי את הבעת הפלרטוט מפניי. "אתה יודע שאני יכולה לבטל לך את המסיבה ולעשות לך צרות, נכון?"
"טוב, טוב... לא ראיתי אותה מאז ארוחת הצהריים."
"יופי..." הראש שלי כאב מספיק, אבל החלטתי לעשות את זה בשביל אחותי.
'קייט? איפה את? למה את לא בחדר המועדון?'. חיכיתי כמה שניות ואז ניסיתי שוב. אחרי הפעם השלישית נכנסתי לפאניקה. היא תמיד עונה לי.

ראיתי בעזרת קסם את מה שהלך בחדר המועדון. מהתחיל לפעום לי וורידון קטן ברקה. התעתקתי לשם.
בקול נפץ קל הופעתי במרכז חדר המועדון, מכבה את כל המנורות הצבעוניות המכושפות, משתיק לחלוטין את המוזיקה הרועשת וממלא את החדר בווילונות שחורים בהנף שרביט. אחדניק אחד התעלף. יכול להיות שהייתי דרמטי מדי. אבל זה התאים לי.
"הנרי!" דניאל אמרה ספק בפחד ספק בהפתעה.
"דניאל.. חשבתי שאפשר לסמוך עליך."
"אני... זה התבקש. עשיתי את המטלות הדרושות"
"בסדר גמור. סנוורוס." קראתי מפנה את תשומת ליבם של כולם אלי. "בצער רב... אני מודיע כאן על ר-צ-י-ח-ת-ו של פרופסור קייבן. זו הסיבה למצב החירום שבגללו אתם כאן. כמו שכבר הבנתם. זו לא סיבה למסיבה. מעכשיו ועד הודעה חדשה, אסור לאף אחד מכם לעזוב את חדר המועדון. למדריכים מותר באישור שלי. השאר תקועים פה בלי יוצא מן הכלל." בשלב זה פניתי לדניאל. "אני מניח שערכת בדיקת נוכחות. מי חסר?"
"שכחתי מזה..."
"תעשי במהר" ראו עליה שהיא חטפה קריזה על זה שאני מחלק לה פקודות אבל היא שתקה. היא בטח תריב איתי על זה אחר כך.
"רק אחת חסרה"
"מי?" שאלתי
"קייט" היא אמרה בדאגה. דאגתי. דאגתי מאוד. אבל כמו שלימדו אותי שנים אף רגש לא עלה לפרצוף שלי.
"אני מבין" אמרתי בקרירות. "אני הולך להביא אותה. וחסר לכם שאני אמצא מישהוא חוגג יתר על המידה או מסתובב בחוץ אחרת אני באופן אישי אטפל בעניין. אם תשארו בחיים לספר על זה" כמה אחדניקים בלעו רוק והתעתקתי החוצה.

דניאל-
'קייטי, תעני לי... בבקשה, זה מתחיל להלחיץ אותי...' התיישבתי בייאוש על אחת הכורסאות, מרכינה את ראשי בשתי ידיי. באחת הפינות, תרזה פרצה בבכי, יחד עם עוד כמה רגשניות. לא היה לי פנאי לבכות על פרופסור קייבן, עצוב ככל שזה היה. "את בסדר?" גדעון התיישב על משענת היד של הכורסא עם חצי גוף. הרמתי אליו את מבטי כלא מאמינה.
"חברה שלך בוכה שם ואתה פה? לך, אני בסדר..." חזרתי לפוזה הקודמת... אם קודם כאב לי הראש, אני חושבת שעכשיו איזה וריד התפוצץ שם בפנים ופיזר את הכאב לכל הראש.
"למען האמת..." הוא שם את ידו על כתפי. "אני חושב שאת צריכה אותי יותר."
"אל תהיה דפוק, היא רוצה שתחבק אותה."
"לא משנה, אני גם ככה צריך להיפרד ממנה..." הוא אמר בשקט, שלא ישמע אותנו מישהו.
"אל תהיה טמבל," לא פירטתי.
"לא עכשיו, היא נראה לי לוקחת קשה את הדברים..." הוא נאנח. "אבל הפסדתי בהתערבות עם קייט, וצריך לשאת בתוצאות."
גלגלתי את עיניי אל הרצפה והתחרטתי מייד- זה לא עזר לכאב הראש שלי.
"היא תהיה בסדר, קייט היא בחורה שיודעת לדאוג לעצמה. היא בטח יושבת בספרייה עכשיו, קוראת איזה רומן הרפתקאות על גריפינים." הוא התחיל לעשות את כתפי בידו.
"די, גדעון, אני לא נרגעת מזה... בבקשה די."
הוא נראה מבולבל, אבל הניח לי.
"איפה המסיבה?" קארן ירדה במדרגות, אמילי המשתרכת אחריה משתדלת שלא ליפול מהעקבים הגבוהים. לא יכולתי לעמוד בזה ורעדתי מצחוק, משקיטה את עצמי ככל האפשר.

דבר ראשון התעתקתי למעונות של הבנות. שלמזלי היו ריקים. ניגשתי ישר למיטה של קייט והתחלתי לחפור במצעים ובבגדים. בסופו של דבר מצאתי שערה ארוכה שלה. ליפפתי אותה סביב השרביט ומלמלתי לחש מסובך. הוא עשה שלושה סיבובים באוויר וריחף מעל היד שלי, מצביע בכיוון מסוים. פצחתי בריצה בכיוון המדובר כשיד שמאל על הנדן שמוסתר מתחת לגלימה. בדרך ראיתי את פרופסור סלגהורן ששאל אותי "מה לעזאזל אני עושה מחוץ למעונות" אחרי שהסברתי לו שאני דואג שכל השאר יהיו במעונות הוא נתן לי להמשיך בריצה. כשיצאתי מהטירה וראיתי שהשרביט מצביע לכיוון היער האפל התחלתי לפחד באמת. קייט לא הייתה הולכת ליער מרצונה החופשי כך סתם. הראיה הייתה קשה בחושך ביער, ואני הצטערתי שלא השלמתי את האנימגיה שלי עדיין.
"ממצב הנרי?" קול מאחורי הקפיץ אותי. הייתי כל כך מודאג שלא שמעתי את ג'יימס בגלימת ההיעלמות לידי לפניכן.
"וואו וואו תרגע!" הוא אמר בבהלה למראה הלהב השחור ששלפתי אוטומאטית למשמע הקול. "זה רק אני" הוא אמר והוריד את הגלימה
"ג'יימס. הלחצת אותי"
"כן... ראיתי. אני משתפר בהליכה השקטה מה?"
"לא, אני פשוט קצת מודאג. אתה אמור להיות במועדון. לא שמעת מה קרה?"
"ממתי אני עושה מה שאני א-מ-ו-ר לעשות?"
"יש בזה משהו..."
"אז.. אתה מוכן לספר לי מה א-ת-ה עושה מחוץ למועדון?"
"מחפש את קייט"
"אוי ואבוי. השרביט הזה בלחש מציאה עליה? להיות ביער היום זה לא חכם"
"אמר הבחור שנמצא על שפת היער בלי שום סיבה מיוחדת"
"יש ירח מלא היום..."
"אז?..."
"יש אנשים זאב ביער"
"זה לא רק שמועות?"
"יש בסיס לשמועות..."
"אתה נכנס איתי או לא ג'יימס?"
"ברור שכן! עד שאתה עושה משהו עם אקשן אני לא אבוא? חוץ מזה סיריוס שם"
"אני מבין... אז קדימה"

"קייט..." מלמלתי בקול רם. היא לא עונה לי. היא לא עונה לי, ולא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. לא עזר כשאחד החמשושים שלח לי פרח באמצעות מאט, מנסה לעודד אותי. לא הייתי רחוקה מלקלל את החמשוש המסכן הזה.
קארן ואמילי התיישבו משני צדדי, מעודכנות.
"מתי שמעת ממנה בפעם האחרונה?" אמילי ניסתה להיות מעשית. זה לא ממש הלך לה, אבל התנהגתי יפה.
"אחרי שפרופסור קייבן הורעל, לפני שהוא... בכל מקרה, ממש אחרי שהרעל הוכנס לו לשתייה. אמרתי לה לבוא לכאן, היא פשוט לא הקשיבה..." הייתי צריכה להכריח אותה לבוא לכאן. להכריח.
אמילי השתתקה.
"טוב, אני לא יכולה לשבת כאן ולא לעשות כלום. פיונה," החמשושית הנחושה קמה על רגליה בציות. "שימי כאן עין, תמצאי את סטינסון ותודיעי לו שאני הלכתי..."
"ל-"
"הוא ידע," אמרתי ויצאתי מחדר המועדון. בסופו של דבר, לסטינסון יש יותר סמכות מלי, יותר סמכות מלהנרי. הוא המדריך הראשי מהשנה השביעית, משמע הוא אחראי עלינו. ידעתי שאם אשאל אותו קודם, לא יהיה לי סיכוי לעבור את סף הדלת ביציאה מהמרתפים. לא שלמה, בכל אופן. כשנעלמתי מעינם של שאר התלמידים, התחלתי לרוץ. כשעיניי עצומות שמחתי שאני מכירה את היציאה הזאת גם בלילות החשוכים ביותר. ניסיתי להתרכז חזק יותר, למצוא אותה.
אולי לא הייתי צריכה לסמוך יותר מדיי על החושים שלי, כי ברגע הבא התרסקתי לתוך הקיר, בריצה. לא כל כך שמתי לב לכך, הדבר הראשון שתפס את תודעתי היה התשובה של קייט שחיכיתי לה כל כך הרבה.
'אני בסדר!'
באנחת כאב חזרתי לעמידה ווידאתי ששום דבר לא נשבר. החלטתי שהגיע הזמן להראות קצת אחריות ולחשתי 'לומוס' כשהשרביט בידי. הקיר היה קרוב מדיי, והתרחקתי ממנו כמה צעדים.
'קייט?' יכולתי לשמוע את נימת התקווה שהתלוותה למחשבות שלי.
'אני בסדר, דניאל. אל תבואו.' היא השיבה לי, באותו הקול המונוטוני שלא מתאים לה. משהו לא מסתדר כאן, וידעתי שזה יהיה בדיוק הזמן לא להקשיב לה. בריצה, כשהפעם אני מסתכלת לאן אני הולכת, רצתי לחפש את הנרי. הטירה הייתה ריקה, וכששאלתי למיקומה של קייט היא כבר לא ענתה לי יותר. לעזאזל עם הילדה הזאת. פרצתי החוצה וכמעט הסתנוורתי כשהסתכלתי למעלה על הירח המלא. היה בו משהו מיוחד הלילה, כאילו הוא זרח יותר הפעם. יללה עמוקה מתוך היער האסור בישרה לי רעות.
היער האסור, כמובן! חשבתי קודם לנסות באגם, במגרש הקווידיץ', אבל למה שהיא תהיה במקומות הציבוריים הללו, אם קרה לה מה שאני חושבת שקרה לה?
וחוץ מזה, ראיתי דמות ארוכה ורחוקה המתקדמת לכיוון, והנחתי שהנרי הקדים אותי.

פצחתי בריצה לתוך היער וג'יימס לצידי. תוך כדי ריצה הבחנתי בשינוי בג'יימס וראיתי אייל קל רגליים רץ בקלילות לצידי.
"אתה אנימגוס!" קראתי בהפתעה תוך כדי ריצה בכיוון השרביט והוא הנהן בראש האייל לידי. "בגלל זה לא לקחתם את שיעורי האנימגיה! אתם שולטים בזה כולכם!" הוא הנהן שוב ויכלתי להישבע שראיתי את החיוך השובב של ג'יימס מרוח על פניו. "אתה אמור להיות בגריפינדור" שמעתי קול מימיני והסתובבתי ברפלקס שולף את החרב לכיוון מה שהסתבר כסיריוס.
"בואנה ג'יימס, תרגיע את החבר הפרנואיד שלך" סיריוס אמר לידי.
"סיריוס, לא מתגנבים ליד אנשים ביער האפל"
"טוב, אז אתה פחדן מדי כדי להיות בגריפינדור. אז לפחות רייבנקלאו על הסקת המסקנות הגאונית של קודם. אבל למה סלית'רין?"
"מהסיבה שאני לא אהסס לערוף לך את הראש בפעם הבאה שתעיר הערה שכזו" הערתי בכעס
"אז אולי כדאי שאשתוק" הוא אמר והפך לנגד עיני לכלב שחור גדול. המשכנו בריצה שקטה לכיוון השרביט.
"הנרי!" נשמעה זעקה נואשת מהרחק מאחור. "חכה!"
קייטי?!" צעקתי חזרה בבלבול
"דניאל!" נשמעה צעקה חזרה. הלב שלי נפל חזרה למקום בו הוא היה קודם.
"מה את עושה פה!?" צעקתי ומיד סימנתי לסיריוס וג'יימס שיעצרו. "טוב בואי! שלא תסתובבי לי ביער לבד" הוספתי בצעקה. היא צמצמה את הפער.
"דמבלדור יהרוג אותי" מלמלתי לעצמי בעודינו ממשיכים בריצה. "היית חייבת לבוא?!" שאלתי בכעס
"היא אחותי התאומה!" היא ענתה בכעס לא פחות ממני
"יהיה לי יותר קשה להוציא משם את שתיכן"
"אני יודעת לדאוג לעצמי"
"אני מקווה"

"תזהר!" צרחתי כשמשהו שחור וגדול זז ליד הנרי. הוא קפץ אחורה מהבהלה שבקולי, אבל מיהר להרגיע אותי. "זה בסדר, הם איתנו."
הם? רק עכשיו הבחנתי בשתי החיות שתלו בי מבט כמעט משועשע. אני מצדי הייתי מבועתת. משהו שנראה כמו זאב שחור וגדול נראה כמעט מודאג בעיניו הנוצצות, והיה קשה להבחין בגלל כל הצללים הלא-סדירים שנחו עליה, אבל החיה השניה נראתה לי כמו אייל.
"מי אלה? מה אלה?" דרשתי לדעת, ולמרות קול ההיגיון שהגיע אליי מפיו של הנרי, התחלתי לרעוד.
הוא שלח מבט שואל לפני שענה. "סיריוס וג'יימס."
"סיריוס..?" פתאום המבט החצי משועשע חצי מודאג בעיניו של הכלב הגדול, שנראה הרבה פחות מפחיד עכשיו, נראה מוכר. הוא פלט יללה והתחכך בידי השמוטה. איכשהו, הצלחתי להירגע קצת וללטף את ראשו הפרוותי בעדינות. "אתם יודעים איפה קייט? אני... שמעתי אותה."
הנרי הרים אליי את מבטו בדריכות.
"היא אמרה לי... לא לחפש אותה," אמרתי, והבלבול חזר. "היא אמרה שהיא בסדר."
לרגע הנרי נראה מבולבל בדיוק כמוני.
"ואת פה כי את מאמינה לה?"
"להיפך, זאת הייתה היא, אני בטוחה. אבל הקול שלה... משהו אומר לי שהיא לא רצתה להגיד את זה." הכלב השחור הרים את כפתו על ידי הפנוייה ולחצתי אותה.
"כלומר, היא לא לבד..." הנרי הסיק והביט בשרביטו. השרביט לא הוחזק בידו, אלא הוחזק באוויר כשחודו מופנה לכיוון שאליו הלכנו.
"לחש מציאה?" שאלתי והוא הנהן. "אז... בואו."
שמטתי את כפתו של סיריוס הכלב השחור והמשכתי בכיוון של השרביט. שמעתי את הנרי הנרגז עוקב אחריי ועוקף אותי.
"אם השרביט ישנה את כיוונו, זה לא רעיון טוב שתהיי לפניי. תמשיכי לנסות לתפוס את קייט." הוא פצח בריצה, ולא הותיר לי ברירה אלא לרוץ אחריו. הכלב השחור הגדול רץ לצדי, למרות שהייתי בטוחה שהוא מסוגל להיות מהיר הרבה יותר.
'קייט, קייט, קייט, אני אפוצץ לך את המחשבות אם את לא עונה לי עכשיו!' המשכתי לרוץ בכעס, והיא לא ענתה.
'קייט! אני נשבעת שיכאב לך המוח אם את לא עונה! עם מי את?' היא עדיין לא ענתה, ואני מצדי התחלתי להציק לה. היא בטוח תשמע אותי, ותהיה חייבת לענות לי בסופו של דבר.
'די, דניאל! אל תבואו, אני רצינית!' הקול שלה היה שונה הפעם, מלא פאניקה.
'מה קרה? איפה את?'
'זה לא משנה. אני לא רוצה שתבואו.'
'מי איתך?'
'אני לבד, אני בסדר.'
'את משקרת, לאחותך התאומה את משקרת?!'
התפקידים התהפכו, והיא התחילה לשאול שאלות.
'איפה את?'
'אני בדרך אלייך.'
'לא, דניאל, תחזרי לחדר המועדון, בבקשה... מי עוד איתך שם?'
'למה, כדי שתגלי למי שזה יהיה שאיתך? אני לא אומרת לך, את תגלי לבד.'
'דניאל, בבקשה תסתובבו אחורה... אני שומעת א-'
היא נקטעה ונעצרתי במקומי. סיריוס נעצר כמה צעדים אחריי, מביט בי בשאלה.
"תביא את האחרים לכאן," לחשתי כבדת נשימה, אף פעם לא רצתי כל כך מהר כל כך הרבה זמן. מי שכנראה היה ג'יימס, והנרי לידו היו רק כמה צעדים קדימה, אבל קייט שמעה אותי, וכנראה גם החוטף שלה, אז לא התכוונתי לצעוק. חוץ מזה, שלא הייתי בטוחה שאני מסוגלת.
סיריוס מיהר להביא אותם והנרי נראה מבולבל וכועס.
"תהיה בשקט," היה הדבר הראשון שאמרתי. "קייט ענתה לי שוב. היא נקטעה באמצע, היא אף פעם לא נקטעת באמצע."
"מה היא אמרה?" הנרי שאל בלחישה.
"שהיא שומעת אותנו..."
"מה? מה זה אמור להביע? אז למה עצרנו?"
"כי אם היא נקטעה, היא כנראה מעולפת, ואם היא מעולפת, ומתחננת שלא נבוא להציל אותה, אנחנו צריכים לחשוב על תכנית טובה יותר מפשוט להתפרץ לשם ולחטוף אותה בחזרה."

"אני מבין" אמרתי בלחש וסימנתי לכולם להשתופף על הרצפה. "אתם בטוחים שתועילו יותר ככה?" שאלתי את סיריוס וג'יימס. הם היהנו. "אתה יכול להסתובב קצת ולהיראות כמו אייל באיזור שלהם? עד שהם יעשו קצת רעש ותברח?" שאלתי את ג'יימס. הוא התחיל ללכת כאילו הוא לא שמע אותי בכלל. אם לא הייתי רואה אותו משתנה לנגד עיניי לא הייתי מנחש בחחים שהוא לא סתם אייל מתוח ביער האסור. אחרי כה דקות הוא חצה אותנו בדהרה בדרך חזרה. המתנו עוד דקה שיחזור בשקט. בהבטתי לו לעיניים ונכנסתי לו לראש.
'אווצ'! אתה לא צריך לעשות את זה כל כך חזק בנאדם!"
'אני מצטער. מה ראית שם?'
'יש שם שלושה אנשים'
'כולל קייט?'
'לא, קייט על הרצפה'
'היא בסדר??'
'היא נושמת, אבל מדממת מהיד. פצע של סכין'
'אני מבין. מי השלושה?'
'איש אחד שנראה יותר כמו נחש מאשר בנאדם, אחד שנראה ממוצע לחלוטין, קשה לי לתאר אותו מרוב שהוא רגיל ובת הדודה הזונה של סיריוס.'
'בלאטריקס?!? בלאטריקס משתפת איתם פעולה??'
'יאפ. הוא תמיד אמר שהמשפחה שלו ל משהו.'
"אני אהרוג אותה" אמרתי בקור ודניאל נעצה בי מבט מפוחד.
'אני די בטוח שסיריוס יעדיף לעשות את זה'
'טוב, תעדכן את דניאל וג'יימס. יש לי תוכנית'


שתי דקות לאחר מכן פסעתי בדממה מוחלטת עטוף בגלימת ההיעלמות של ג'יימס אל תוך קרחת היער. שלושת האנשים ישבו סביב מדורה ודיברו.
"אדוני, הדם עזר לך?"
"לא. לא מספיק. היא לא חזקה מספיק. אבל לפחות יש לי עוד אחת מסומנת..."
"הלורד, למה שלא תיתן ליייי" ליחששה ביאטריקס.
,את מעיזה לפקפק בשיקול הדעת שלי?" זעם איש הנחש ועיניו הבריקו באדום.
"לא אדון..."
"מה לגבי הפרופסור?" שאל השלישי. "למה הרגנו אותו?" הטיפש לא הסכים לשתף פעולה. והוא ידע שאנחנו באיזור. הוא היה חייב למות"
אני בינתיים הגעתי צמוד לקייט, מחכה לפעולת ההסחה שהבטיחו לי. הבעיה היא, שהם המשיכו לדבר, וההסחה לא הגיעה. יללת זאב נשמעה בסמוך.
"אדוני.. לא כדאי שנצא מהיער? ירח מלא הלילה" העיר האיש הרגיל. איש הנחש הזדקף למלוא קומתו.
"אתה חושב שא-נ-י פוחד מאנשי-זאב עלובים?!"
"לא אדון..."
,וטוב שכך" הוא התיישב. "הייתי צריך לתלות אתכם מזמן על חוסר האמון הזה..." בשאגה מחרישת אוזניים ומקפיאת דם אדם זאב בגודל מלא התפרץ לקרחת היער.
'זה לא היה חלק מהתוכנית' חשבתי בפחד. 'אבל אולי זה יעזור' תפסתי בקייט במהירות והחזקתי אותה כמו בובה בידי, מתחת לגלימה.שלושת האנשים נעמדו ושלפו שרביטים מיד. מכוונים על אדם הזאב, כשג'יימס האייל נכנס באיש הממוצע מאחורה והעיף אותו כמה מטרים טובים באוויר.
"פנטטיום" לחששתי מעלף את ביאטריקס. השאר ישאר לסיריוס שהצטרף גם הוא למערכה. אני בינתיים דפקתי ריצה לכיוון הטירה.
"הילדה נעלמה!" צעק איש הנחש מאחור. אבל נראה שזה לא הפריע לו במיוחד, או שהקרב היה אינטנסיבי מדי. אני מקווה שכולם יהיו בסדר. השפלתי מבט לקייט שבזרועותי. בנקודת החיבור של הצוואר עם הגוף, כחמישה סנטימטרים מעל קו החולצה שלה, בער סמל מוזר וספירלי בסגול עמוק.
"את זה, צריך לראות דמבלדור"

חיכיתי מחוץ לזירת הקרב, וכשמשב רוח פתאומי וקצר חלף עליי לכיוון הטירה, הבנתי שהתכנית הצליחה - הנרי מצא את קייט וברח. עמדו בפניי שתי אפשרויות, אבל כרגע קרצה לי יותר האפשרות של הוצאת אגרסיות. רצתי אל קרחת היער שהם עמדו בה ותפס אותי מבטו של אחד הזרים.
"אה... אדון," הוא נשמע חסר ביטחון, אבל הרעידה בקולו הספיקה כדי להפסיק את הקרב. "היא חזרה."
מה? הו, קייט... הם חושבים שאני קייט. למזלי, החושך הסתיר את ההבדלים בינינו. אני בטוחה שהם ראו שקייט לא מאופרת. בלחש אילם הסרתי את האיפור מפניי.
סיריוס הכלב רכן מעל בלאטריס המעולפת ובעט בה באכזריות. ג'יימס האייל ניסה לקרוא את פניי. האיש הזר שדיבר קודם קם על רגליו, מחזיק את בטנו בכאב. תפס את תשומת לבי האיש המוזר ביותר שם. לא הבחנתי בזאב האדם עד מאוחר יותר, הייתי עסוקה בלנסות ולהבין מה עומד מולי.
"די," לחשתי לסיריוס שהיה היחיד בתנועה. הוא הרים אליי את מבטו והפסיק.
"זאת לא היא, טיפשים," האיש המוזר דיבר בקול קר ומצמרר. הפנים שלו היו שטוחות. לא היה לו אף, רק זוג נחיריים, העיניים שלו היו מצומצמות וחומות והוא היה קירח. ועכשיו הוא גם חייך. "היא החצי השני שלה... היא תשלים לי את האוסף."
עיניי נקרעו מאימה ולקחתי צעד אחד מהוסס אחורה. הלב שלי שכח את כל הכעס שהיה לי על האיש הזה, הוא היה עסוק בפעימות חזקות שאיימו להבקיע את חזי מפחד. הוא הרים אליי את שרביטו במה שנראה כמו הילוך איטי, ואני מצידי הועפתי אחורה על ידי היחיד שלא שמתי לב אליו עד עכשיו. פרצתי בצרחות כשהבחנתי שזאב האדם תפס בגלימתי וכעת הוא גורר אותי משם בריצה. נתקעתי בסלעים על הרצפה ובכמה שיחים, אבל זה לא הפריע לו להפסיק לרוץ עד שהגלימה שלי נקרעה במקום בו הוא תפס אותי. מאחוריי שמעתי דהרות, וג'יימס האייל הופיע לידנו, גבוה ואצילי. הזאב נהם באכזריות אבל האייל הרים רגל אחת והרחיק אותו ממני בעדינות שהפתיעה אותי. עדיין אחוזת אימה, הרמתי את מבטי אל ג'יימס. הוא הניע את ראשו וסימן לי לטפס עליו. היססתי, אבל הקשבתי לו. הזאב, עדיין מפחיד ואכזרי, חזר אל זירת הקרב ששמה את פעמיה אחרינו. האייל דהר כמו סוס, ושמעתי את יללת הזאב שאיכשהו היה בצד שלנו, אני משערת. רועדת, לא הייתי מוכנה לעזוב את הקרניים המסועפות של האייל גם כשפרצנו את גבולות היער האסור.
"ג'יימס, ה... הם יבואו אחרינו לטירה... אל תעשה את זה."
הוא ניער את ראשו בעקשנות שכמעט הפילה אותי מגבו והמשיך לרוץ אל הדלתות הענקיות אל הטירה.
כמה דקות אחרכך הדהרה שלו כבר הידהדה במסדרון הראשי בהוגוורטס. הוא עצר ליד הדלת אל האולם הגדול והניח לי לרדת, רועדת כולי. הוא בדק שהמסדרון ריק - לא שהיה ספק, אם אני הייתי שומעת את הדהרה הזאת הייתי רצה לכאן מייד - והשתנה בחזרה לאדם. ידעתי שזה הוא כל הזמן, אבל לא הצלחתי לסגור את פי מרוב התדהמה.
"אל תספרי," הוא לחש ותפס בידי, למשוך אותי לאנשהו.
באמת שזה כבר היה יותר מדיי.
באמצע הדרך כבר הצלחתי להבין שאנחנו בדרך למשרד של דמבלדור, ולא הצלחתי להפסיק לרעוד.

ג'יימס ודניאל נכנסו למשרד של דמבלדור בדיוק כשהוא סיים. הוא קם מעל קייט והביט בצווארה החשוף בלי נחת.
"אין מה לעשות" הוא אמר. "היא מסומנת"
"כן, אבל מה זה אומר?" שאלתי בלחץ
"רק הזמן יגיד" הוא נאנח.
"יגיד מה??" שאלה דניאל.
"אה, פוטר. האם..?"
"כן, הוא בסדר" ג'יימס ענה
"יגיד מה?!?" התפרצה דניאל. אנחנו מדברים על אחותי התאומה ואתם מתייחסים אלי כמו ילדה קטנה ולא קשורה. אני מדריכה פה!!"
הצבעתי על הצוואר של קייט המעולפת, שבינתיים הפסיק לבעור וסתם סומן בסגול כהה
"וואו." דניאל עמדה בהלם. הייתה דממה לרגע.
"קח אותה למדאם פומפרי. אני לא יכול לעשות יותר." דמבלדור אמר לי
"כמובן" גחנתי והרמתי אותה. היא הייתה יכולה להיראות כמו בשינה רגילה אלמלא הסימן המוזר. נשאתי אותה למרפאה. נשארתי איתה באותו הלילה. אפילו אחרי שדניאל פרשה לחדר שלה. פשוט ישבתי ליד המיטה שלה.
"קייטי מי בלה, סווגליארסי... פאבורה..."

נשכבתי לישון בחדר, ומראה המיטה המסודרת של קייט העיר בי משהו לא נעים. ניסיתי להתעלם מזה ולישון, אבל לא הצלחתי לנתק משם את המבט. בסופו של דבר, איפשהו בשעות הקטנות של הלילה, קמתי ובלגנתי לה את המיטה. חזרתתי לנסות לישון, אבל זה שוב לא עבד. המיטה הריקה והמבולגנת הכניסה לי לראש את הרעיון שהיא הלכה לשירותים ותיכף תחזור. סובבתי את עצמי עם הפנים אל הקיר ועצמתי את עיניי בחזקה. ניסיתי לקרוא לה, אבל היא לא ענתה... היא עדיין מחוסרת הכרה.
אני לא יודעת איך העברתי ככה את כל הלילה, אבל באיזשהו שלב מישהו נגע קלות בכתפי. הסתובבתי אל טרזה, שהייתה היחידה בחדר.
"את רוצה לבוא לארוחת הבוקר? היא בחדר המועדון היום כי המורים עדיין לא רוצים שנצא..." היא שאלה בקול רך. אני הייתי אמורה להיות הראשונה שיודעת על זה, ולהודיע על זה לכולם. אני מניחה שהמנהל החליט לעזוב אותי לנפשי.
"אז לא לומדים?" שאלתי אותה בחוסר ידיעה שהביכה אותי.
"לא, בינתיים לא... יש לנו הזדמנות להתכונן למבחן בשינויי צורה," היא הרימה את כתפיה וחייכה חיוך קטן.
"איפה קייט?" שאלתי בטיפשותי.
"אני חושבת שהיא ירדה מוקדם, היא עזבה את החדר לפני שכולם התעוררו." היא פתחה את הדלת כדי לצאת. "טוב, אז.. תחזרי לישון. אני נרדמתי אחרונה ואת חזרת אחרי שנרדמתי."
"טוב... לילה טוב..." חזרתי לתנוחה הקודמת. כנראה שנרדמתי, אם לא שמעתי את כל רעש ההתארגנויות סביבי. הפעם נרדמתי מהר, הייתי צריכה משהו שירגיע את כאב הראש המטורף שהיה לי.