שרשור סלית'רין- החדש, המחודש, והדנדש!

קייט-
"אתם חושבים שיום אחד יקרה פה משהו מעניין?" שאלתי את הבנים, והנרי התיישב.
"מעניין.. איך?"
"לא יודעת... שיקרה כבר משהו עם הלורד וולדמורט החדש הזה.. הוא מנסה להוביל מהפכה, ובינתיים לא קורה כלום."
"שמעתי שלא כדאי לזלזל בו," הנרי מיהר להגיד. נשענתי אחורה על ידיי עם העיניים עצומות מול השמש היוקדת.
"הוא אמור להיות הקוסם הכי חזק בעולם, או משהו כזה," מייקל הוסיף.
"ובינתיים הוא מחפש מי שיתמוך בו. יותר מזה הוא לא עושה."
"את מצפה ממישהו לפעול לבד? יעצרו אותו. הוא צריך שליחים. אתם מתכוונים להצטרף אליו אחרי הוגוורטס?" הנרי שאל.
"נשמע כיף," אמרתי ומייקל צחק.
"ממש נהדר, להרוג בוצדמים פה ושם."
"לא חובה להרוג, אבל להתעלל בהם, להוציא מהטיפשים האלה הודאה על הטבע האמיתי שלהם."
"ואז מה?" הנרי שאל.
"להפריד אותם מטהורי הדם. הם מזהמים את הדם של המכשפות והקוסמים בדם מוגלגי, הופכים את ילדי העתיד לקוסמים טובים פחות, כי יש להם פחות קסם בדם. שלא לדבר על העובדה שהם מתערבבים עם מוגלגים, ומאיימים על החשיפה שלנו לעולם. כבר ראינו איך מוגלגים מגיבים לאנשים כמונו, בימי הביניים. כל מי ששונה מהם- למוקד. אתם חושבים שזה יהיה שונה אם הבוצדמים יחשפו אותנו שוב?"
הנרי שתק, מייקל הסכים איתי במלמול.
"הם צריכים ללכת ולחיות עם מוגלגים, הם לא קוסמים ולא מכשפות, והם צריכים לדעת את זה. הגיע הזמן שמישהו יקום ויעשה משהו."
"ואת מחכה ללורד?"
"כן, אני קטנה ועסוקה מדיי בשביל להנהיג את השטויות האלה. ידרכו עליי והסיפור ייגמר," הנרי צחק.

כל השיחה חככתי בדעתי אם לדבר על זה ובסוף החלטתי שאין לי סיבה להסתיר את זה. "הוא היה אצל אבא קצת לפני תחילת השנה" אמרתי. שניהם הביטו בי לפתע בריכוז מלא ודרוך. "הוא ביקש חסות, תמיכה. מקור כוח שהוא יכול להסתמך עליו. הוא היה מאוד חלקלק. על גבול החנפן אבל לא. על גבול הילד הרע אבל לא. תמיד על הגבול. אבא אמר לו שהוא פרובוקטיבי מדי. שהוא מושך תשומת לב שהוא לא אמור למשוך. שעל סף תהום שאין ממנה חזרה. לחצות אותה יהיה מסוכן מאוד, ולשוב ממנה זה כמעט בלתי אפשרי. אם הוא יצליח לחזור אבא ייתמוך בו, אבל הוא לא ייתן יד למי שנופל, כדי לא ליפול עמו." אמרתי. מייקל שבר את השקט בגיחוך ציני. "עמוק אבא שלך. ו..? איך הוא הגיב?" הרהרתי, מנסה להיזכר בגבר הנחשי הכחוש. "הוא התעצבן. אבל לא הראה את זה. המשיך לדבר בנימוס. ניסה לשכנע את אבא בכל זאת, ובסוף יצא בעצבים. ללכת לאצולה היה חכם, אבל לא בתזמון נכון. הוא צריך לצבור לו מעמד לפני שהוא בא אלינו בבקשות. פלא שאבא הסכים לדבר איתו..."
"אבל הוא כבר די מוכר. חוץ מזה, מצטרפים אליו עוד ועוד תומכים. אני לא רואה איפה התהום. הוא רק עולה" קייט אמרה.
"הו, התהום שם ועוד איך. ברגע שהוא יהפוך פרובוקטיבי מדי השלטונות, האצולה כולם ינסו להשתיק אותו. לעצור אותו. להפיל אותו. הוא יהפוך להיות דמות שהשם שלה יהפוך לקללה, למשהוא אסור. הגישה שלו לא נכונה. הוא רודף כוח, הוא מנסה לחולל מהפכה בפומבי. היו דברים כאלה אצל המוגליגים. היום הם נחשבים לאנשים הכי גרועים שהיו."

"אבל הם תמיד השיגו את הכוח שלהם," אמרתי כטיעון מנוגד. "העובדה שהם נכשלו קרתה בגלל שלא היה להם רוב עולמי. קהילת הקוסמים והמכשפות קטנה, יחסית, הבעיה הזאת לא תהיה משמעותית מבחינת השלטונות. ועם אדם חזק כמוהו, אני בספק שהם יוכלו לשלוח עליו איזו חבורת הילאים שתשתיק אותו- עולם הקסם ועולם המוגלגי מאוד שונים בקטע הזה- או שאתה הקוסם החזק בעולם, או שלא. ואם אתה כן- אני לא חושבת ששר הקסמים יצליח להתגבר עליו כל כך מהר, או בכלל. בעזרת קסם, וולדמורט יכול להגיע למצב שמשרד הקסמים יהיה ברשותו, ואז כל בריטניה תהיה שלו, וזאת חתיכת מעצמה להתחיל איתה. בריטניה ושאר אירופה מאוד מקורבות, וברגע שיש שליט חזק על בריטניה, קשה לי להאמין שבמדינות אחרות יצליחו להתנגד לו- במיוחד בהתחשב בעובדה שהמשפחות ששומרות על טוהר הדם יתמכו בו, וזה המון. שמעתי שברוסיה לא מכניסים לקרצ'וב ילדים שיש להם דם מוגלגי שלוש דורות קודם- מעיפים אותם לחפש בית ספר אחר."
"קצת קשוח, לא? מה אכפת לבית-ספר אם סבא-רבא של מישהו היה סקיב?"
"סקיב זה דם שהתקלקל, והילדים שלו יהיו מקולקלים כמוהו. הנינים שלו, אם שאר אבותיהם יהיו טהורי דם, יהיו כל כך טהורי דם שזה כבר לא ישנה." הסברתי את הגישה. "למרות שאני חושבת שזה טמטום, כן? זה כמו להגיד שג'ינג'י הוא נחות. אם הקסם דילג עליך והמשפחה שלך כולה טהורי דם- אמא שלך כנראה שתתה הרבה אלכוהול בזמן ההיריון, אבל הקסם עדיין קיים איפשהו. עובדה שהילדים של הסקיבים בדרך-כלל קוסמים."
מייקל חייך.
"את ממש קדושה,קייט," הוא התגרה והוצאתי לו לשון.

"ומה עם ילדי המוגליגים? הם עדיין קוסמים." שאלתי, מנסה להבין עד הסוף את ההגיון שלה.
"פה יש איזהשהוא טריק. או שהם לא באמת קוסמים, או שמישהוא הגניב להם קסם, אבל הם לא יכולים להיות קוסמים אמיתיים. זה פשוט לא הגיוני. הרי הקסם עובר בתורשה."
"אולי סבא רבא של מישהוא היה קוסם והקסם דילג כמה דורות?"
"בדיוק בגלל זה לא צריך לעשות נישואי תערובת. אחר כך זה עושה בעיות. זה מקרב אותנו אל המוגליגים. זה מקור בטוח לצרות.."
"אוי נו תעשי לי טובה, את תבדקי את העץ המשפחתי של כל מי שתצאי איתו?" שאלתי בחוסר אמון
היא ענתה במצח נחושה "כן!"
"אז אני מניח שאני אמור לחשוב על עצמי כבעל מזל" גיחכתי. היא הסמיקה. מייקל עשה פרצוף.
"בכל מקרה, יש ארבעה בתי אצולה. כולם משפחות ענפות ורבות עוצמה. אין שום קוסם בעולם שיכול לעמוד מול ארבעת בתי האצולה של אנגליה. סיפרתי לך את הסיפור שמאחורי הסמל שלנו? הוורד במקור היה אדום. הוא נצבע בדם של המתנגדים. בתקופה שהיה כאוס באנגליה. ימי הביניים, תליית מכשפות, כל עולם הקסם היה שרוי בבלאגן גדול. האבות הקדמונים שלי תפסו כוח ואירגנו את הכל והפכו לבית האצולה הראשון של אנגליה, בין השאר על ידי הוצאתם להורג של כל הקוסמים שעירערו את עולם הקסם. הסמל נצבע בדמם. כשאנגליה החלה להתארגן, ננטשה השיטה הזאת ושינו את הפרח לדיו, ובכך השם בלקרוז דבק במשפחה." היא עשתה פרצוף. "כן, גם אני אף פעם לא אהבתי את הסיפור הזה. אבל זה היה כדי להראות שאין דבר שיכול לעמוד בפני הצולה כשהם מחליטים על כך."

"את זה יכולתי להגיד לך גם קודם," חייכתי.
המשכנו לדבר שם עד שנגמרו השעתיים החופשיות, והגיע הזמן ללכת לשיעור כפול בגילוי עתידות. מייקל ואני הלכנו לשם ביחד, משאירים את הנרי מאחור, לצחוק על הרעיון של גילוי עתידות עצמו ("היי, פעם גם קסם היה נחשב דבר מוזר").
השיעור המשכנו לעבוד על ביאור הכרה- הייתי נחושה להצליח עד סוף היום ביאור הכרה בלי שרביט. זה לא עבד, כמובן...

ביום שבת העירו אותי דפיקות על החלון. דניאל זרקה עליו כרית, ותרזה קפצה ממיטתה בתגובה לרעש הפגיעה של הכרית בחלון. הנקישות לא הפסיקו.
"זה הינשוף של הנרי," היא אמרה מייד וקמתי על רגליי. נעלתי נעליים מחממות (הרצפה הייתה קפואה באותו הבוקר) וירדתי מהמיטה לפתוח לינשוף את החלון. הוא נעמד על אדן החלון באלגנטיות והושיט לי את רגלו. נייר קלף קטן היה מגולגל וקשור אליה.
"קייט היקרה," קראתי מהפתק.
התקבלת! מן הסתם...
בואי למטה תוך עשר דקות כדי לראות מי הקבוצה החדשה שלנו...
ירדתי אל חדר המועדון, לבושה בטי-שירט וטרנינג ארוך. הנרי היה למטה, עם גדעון, ושניהם דיברו, נרגשים, על עונת הקווידיץ' הקרבה.
"יש אימון או משהו?"
"אימון קבלה," הוא אמר וחייכתי. אימון קבלה, כשמו כן הוא, הוא אימון ראשון בשנה, שבמהלכו לא עושים דבר מלבד להפחיד את חברי הקבוצה החדשים. האימון לא דרש מאתנו ללבוש מדים- למעשה, הוא לא דרש מאתנו דבר מעבר להפחדה. בדרך-כלל גם לא עלינו על המטאטאים.

שבת בבוקר, יום יפה (XP)
ירדתי למטה, לשתות קפה, ובדרך ראיתי את דניאל.
מייד הסתובבתי לכיוון השני, במטרה למנוע כמה שיותר כאב, אך היא הייתה מהירה יותר.
מצאתי את עצמי מלא בכאבים, ומכל מה שהיא אמרה רק הנתי:
"סוף סוף!"
"כמה זמן לקח לך להצתרף!"
הבנתי, מלא בכאבים, שזה מגיע לי, ובצער רב דילגתי על הקפה של הבוקר והלכתי למרפאה, שם קיוויתי להיות יותר מוגן.

הנרי- לבסוף קייט ירדה ואספתי את כולם לחדר התידרוכים של קבוצת הקווידיץ'. "טוב, הנה לכם הפוזיציות לפני השיעור הראשון
מחפשת: קייט
חובטים: ריצ'ארד וגדעון משנה שעברה
רודפים: לי, ג'ונת'ן החמשוש שהתקבל השנה, ורודריק, השלישיסט היחיד. כן כן, מותר כפיים אחרי כל אחד.
ושומר, אני. המקומות בקבוצה נבחרו בצורה קפדנית מצידי ומצידי בלבד. הם מסתמכים על הקישורים שלכם, והיכולת שלכם לעבוד בצוות. המקומות האלה הם דינמים ומשתנים. אם אני אראה שאחד המחלפים מתאים יותר לקבוצה מאשר אחד מקם, כל עוד זה לא ביום של משחק מותר לי להחליף בינכים. אני מצפה מכולכם לעבודה של 110%. המנצחת השנה נוסעת לאליפות האיזורית. שזו כבר ליגה מתקדמת על בסיס נקודות. אני מצפה לקחת שם מקום ראשון בעזרתכם. אל תאכזבו אותי." שלחתי מבט ברחבי החדר כדי לוודא שהמסר נקלט. כולם ישבו בדממה והנהנו. "שאלות לפני תחילת האימון הראשון?"

ריצ'ארד- 'זה יופי של שיטה למוטיבציה. הקטע עם המקומות הדינמיים. ככה המחליפים יתאמצו כדי לעבור לקבוצה והחברה בקבוצה ייתאמצו כדי שזה לא. כולם מתחרים בכולם כל הזמן. היחידים בקבוצה שמקומם מובטח אלה קייט ואני. האחדניק לא יכול להיות בקבוצה, ומי מהחובטים האלה יכול להתחרות בי? יכול להיות שהם פוגעים, אבל כשאני מעיף מרביצן זה אחד פחות במגרש, והוא בונה על זה לאסטרטגיה שלו. זה שיטת משחק חכמה מה שהוא בונה, ניצחה את אליפות 1939. ' את כל זה חשבתי בזמן שהלכתי בדממה על הדשא הלח מטל בדרכנו למגרש"
*בינתיים תגובות ברוח אקספוזיציה *

אחרי טיפול מסור מהאחות במרפאה, החלטתי ללכת לראות את האימון הראשון של קבוצת הקוידיץ'.
כשהגעתי, הם כבר היו אחרי מעופי חימום, והתיישבתי ביציע לראות את האימון.
בשניה שהתיישבתי, הרגשתי משהו מחליק לייד רגלי. בדקתי מה זה, זה היה הנחש של הנרי.
זה היה מוזר, יכולתי להשבע שראיתי אותו במגורים שנו ממש לפני שיצאתי.
מייד עברתי למקום אחר, ושם הרגשתי את מבטו הנוקב של הנרי. הוא נתן לקבוצה תרגילים, וניגש לדבר איתי.
"מי אתה?"
"סם"
"למה אתה פה?"
"סיימתי את שיעורי הבית שלי, ורציתי לראות את האימון"
"אני אחרוג ממנהגי ואאפשר לך להשאר כל כך קרוב. אבל בפעם הבאה, תשב במושב ההוא. כן, הרחוק הזה.אני מעדיף כמה שפחות סיכונים מקצועיים, אם אתה מבין למה אני מתכוון"
"בסדר" עניתי, וברגע שהסתיים האימון, התחלתי לרוץ לכיוון היער האפל. ניסיתי להשאר בצללים, כיוון שלא רציתי שיראו
את חברי הטוב, ספטים.

שאר היום עבר ברגיל. בשינוי צורה המשכנו לעבור על אנימגיה. כולם שמרו על דממה מוחלטת. בסוף הלימודים כולנו יצאנו מותשים מהשיעור האחרון. קייט הלכה לידי. "איזה יום מעייף! אני גמורה" היא נאנחה. "מכאן ישררר למעונות!" גיחכתי. "יש לי עוד משהוא אחד לסדר" היא שלחה בי מבט תמוה. "רובי, הגיע הזמן לחלוב אותו. הוא אמר לי בשיעור." ראו עליה שהיא לא הבינה. "רובי הוא נקבה?! רגע. לנחשים אין חלב!" צחקתי בקול. "אני קורא לזה ככה. רובי הוא נחש ארסי. מדי פעם אני שואב לו את הארס מהשניים. גם למקרה שהוא יאבד שליטה, וגם כי הארס שלו נורא שימושי לכל מני דברים. זה די מסובך.." היא נרגעה. "אני יכולה לבוא לראות?"
"לי אין בעיה. אני לא עושה את זה במועדון, אלא בחדר השיעורים. סלגהורן משאיר אותו פתוח בשבילי. זה אומר נהיה שם רק שנינו, ואני אוכל לדבר איתך אבל לא יותר. אני צריך להתרכז. זה בסדר מצידך?"
"בטח!"

הלכנו לכיתת שיקויים, כשכל הדרך עברו במוחי הרהורים- הוא רצה שנעשה משהו יותר מלדבר? הוא חושב שאני רוצה?
המחשבות ששלי נקטעו כשהוא פתח את הדלת בקרקוש המפתחות של הפרופסור סלגהורן.
"הוא נשך אותך פעם?" שאלתי אותו בסקרנות של ילדה.

ציחקקתי בשקט. "אותי לא. אבל הוא נשך את אן פעם." היא נראתה מבועתת. "היא נופפה בחרב שלה יותר מדי לידו והוא איבד שליטה והקיש אותה ביד. למזלה זה היה שבוע אחרי שחלבנו אותו אז המנון של הארס לא היה גבוה, כמובן שגם יש לנו את הנסיוב, אז היא יצאה מזה רק ביום במיטה. אבל הצלקת נשארה לה על היד. זה חלק מהרעל שלו. זה לעולם לא יחלים..."
"היא בטח לא אוהבת אותו ממש" היא אמרה בזמן שהתיישבתי מול השולחן והצבתי עליו את המכשירים המתאימים.
"לא, היא דווקא אוהבת אותו מאוד. היא לא זוכרת את זה, היא הייתה בת חמש."
היא צחקקה. "בגלל זה היא נופפה בחרב..."
חייכתי והתחלתי בעבודה. אני התעסקתי עם רובי והמכשירים והיא הסתכלה עליי. הייתה שתיקה לאורך דקה או שתיים.
"אל מה את רצית לדבר איתי?" שאלתי, לא מתיק את עיני מהמכשירים.
"מה? אתה אמרת שנדבר..." היא ענתה מתחמקת מהשאלה. 'היא צריכה התחמקות יותר אלגטית מזו'
"ראו בעיניים שלך שרצית לאמר לי משהו כשנכנסנו. דברי, אל תתביישי. אני לא אספר לאף אחד אם לא תרצי" אמרתי, מוציא עוד מבחנה לעמדה שלה וממלא אחת חדשה.

"אני חושבת שדמיינת," אמרתי בחצי חיוך ביישני.
"באמת? אני לא חושב. ואני בדרך כלל צודק," הוא נתן לי את החיוך היהיר-בצחוק שלו, וליטף את הנרי שניסה להיאבק במכשירים שינקו ממנו את הארס.
"אוקיי," ניסיתי למצוא דרך אחרת להתחמק אליה. "אז הנה מקרה יוצא דופן. אבל בגלל שאתה כל כך נואש לפתוח כאן שיחה, בוא נדבר על הצריף המצווח. אתה חושב שבאמת יש שם רוחות?"
"אם כן, אז הרוחות שיש שם הן ממש מתוסבכות, כי רוחות רפאים הן אלימות גם אחרי המוות במקרים מאוד נדירים. הם בטח עברו התעללויות נפשיות נוראיות או משהו."
"אולי הם ממלחמת העולם השנייה של המוגלגים?"
"יכול להיות," הוא אישר את ההשערה. "אבל למה כאן? מה יש להם לעשות באנגליה? אני חושב שנעלו אותם בתוך הצריף הזה... התעללו בהם כל כך שהם יצאו מדעתם, והם נידונו לרדוף את המקום הזה לנצח ולנסות להרוס אותו. השריף של הוגסמיד צריך לסגור את המקום מכל הכיוונים, אם תשאלי אותי..."

*ליטף את הנרי? XD*
"תראי, הסבירולת שיש שם רוחות לא גבוהה במיוחד. אם היו שם, כבר היו דואגים לעשות גירוש כמו שצריך או לפחות לבודד את המקום. נראה לי זה סתם שמועות של האיזור." סיימתי להוציא את כל הארס מרובי ופקקתי את המבחנות. רובי רחרח את האוויר בלשונו וליחשש בקול רם. קייט תפסה מרחק. אני צחקתי. "טוב, באמת שכדאי שנזוז, אחותך מחפשת אותך בנרות..." היא הביטה בי המומה. "איך אתה יודע את זה?"
"היא בדרך לפה?.." ציינתי את המובן מאליו.
"ואיך אתה יודע את זה?"
"רובי מכיר את הריח שלך. הוא שאל איך את מתקרבת לפה אם את כבר פה" גיחכתי.

"מדברים עליי? שוב?" היא בדיוק נכנסה לכיתת השיקויים.
"כי להעביר את הזמן שלי רחוק ממך בריכולים זה התחביב שלי," חייכתי אליה והיא צחקה.
"את לומדת... בסוף תהיי שנונה כמוני.."
"אהה.. טווידל די וטווידל קיי.. אני לא מעוניין בקרב חתולות," הנרי קטע אותי לפני שפתחתי את הפה.
"שקרן," היא גילגלה את עינייה והתקרבה אליי. "את חייבת לבוא איתי החוצה... את לא תאמיני מה קורה שם."
"את יודעת שאני יכולה לחפש לך את זה בראש, נכון?" התחלנו ללכת, מותירות את הנרי עם ההחלטה בין ללכת אחרינו או לא.
"לא את לא, כבר דיברנו על זה. בטלפתיה שיש לנו אני יכולה להסתיר ממך מה שאני רוצה, ולגרום לך לדעת משהו אחר..."
"כן, אבל אני יודעת קצת מעבר לטלפתיה, אני לומדת ביאור הכרה."
"זה כזה בולשיט..."
"אה, כן?"
"כן!"
"את יודעת מה? עוד נראה לגבי זה. יום אחד אני אבוא אלייך עם הסוד הכי גדול שלך ואת תהיי כל כך המומה ולא תדעי מאיפה זה בא לי!"
"איזה סוד בדיוק?"
"את תדעי," השארתי את הטון מסתורי.
"או, אז עכשיו לך יש סודות!"
"מה שתגידי," חיקיתי אותה עם התנועות המוחצנות שלה.
"רגע.. אני לא עוקב," הנרי היה מאחורינו. החלפנו מבטים והסתכלנו לכיוונו. כשהוא ראה שאני בלי איפור, הוא ידע להבחין. "עכשיו זה בסדר." צחקנו.

נאנחתי בייאוש. "בחיים עוד לא ראיתי תאומות דומות כל כך. עם אן ובת הדודה שלה אני מתבלבל. אז איתכן? מזל שדניאל מגזימה עם האיפור..." דניאל נתנה בי מבט כאסח וקייט צחקקה. "אז... מה הולך בחוץ?" שאלתי מתעניין, מלטף את רובי שישב על כתפי שוב. "חכה ותראה" דניאל אמרה, עדיין עצבנית. יצאנו החוצה ליד איזור מגרש הקווידיץ'. שמעתי שריקה מוכרת וראיתי משהוא זז בזווית העין. קייט שמה לב גם היא, ובזריזות של מחפשת מיומנת נפלה לגלגול אל מחוץ לטווח סכנה. דניאל לעומת זאת עמדה והביטה במרביצן שטס אליה המומה. "אינדוליום" שלפטי שרביט וקראתי בכעס. קרן כחולה עטפה את המרביצן והחזיקה אותו במקום. "דניאל. זוזי. עכשיו" סיננתי חורק שיניים. ברגע שדניאל התעשטה מההלם וזזה הצידה שיחררתי את הכדור והוא המשיך במהירותו האדירה ונכנס בקרקע. סרקתי במהירות את השמים ולא מצאתי אף חובט. המביצן עלה לאוויר שוב וטס לעברי. "הוא מכושף" נאנחתי. "פיניטה טוטי מאגיקני" קראתי והמרביצן איבד כל טיפת אנרגיה שבו. נאנחתי מתשישות. לרוקן את כל הקסם ממרביצן זה לא היה קל. "קייט? את בסדר?"

"כן, זה היה... כיף," היא קפצה על רגליה.
"מה היה הקטע של זה?" הייתי בפאניקה. הנרי נראה מבולבל כמוני.
"אני לא..."
"כדאי שנחזיר אותו למגרש," קייט נראתה רגועה.
"את לא רוצה לדעת מאיפה זה בא?"
"ואיך נגלה בדיוק? נשאל את מי? את החומה של המגרש, אולי היא ראתה משהו?" היא הרימה את המרביצן מהרצפה והתחילה להתעסק איתו. הוא ניסה להתחמק מבין ידיה ואז נדם.
"זהו, מנוטרל," היא אמרה והגישה אותו להנרי.
"טוב, ננסה לשכוח שזה קרה הרגע... יש משהו יותר חשוב- פוטר וסנייפ באמצע קרב מטורף!" נזכרתי בסיבה שלשמה קראתי לקייט מלכתחילה.
"מה?" הנרי נראה מודאג.
"תעשה לי טובה ותעניש אותם אחרי שזה ייגמר... בואו נרוץ לשם לפני שזה יקרה!"

ליד האגם הרגוע התחוללה הסערה הכי גדולה שראיתי מאז... המון זמן.
פוטר היה באוויר באותו הרגע, על המטאטא שלו, וסנייפ הטיח בו חפצים מעופפים.
"זה מסביר את המרביצן המכושף, זה בטח בגללו!" קייט קראה, נרגשת.
חיפשתי בעיניי את סיריוס, מה שלא היה קשה... הוא משך הרבה תשומת לב בלי להסס. הוא קרא ועודד את סנייפ.
"איך אתם יכולים לתת לזה לקרות?" הנרי לקח צעד קדימה, אבל עצרתי אותו.
"זה קרב על כבוד, תן להם לסיים אותו. בתור בן אצולה אתה אמור להבין," הוא בהה בהם עוד כמה שניות ולבסוף נרתע אחורה בהסכמה.

"יפה אמרת קייט טרויסמן" אמרתי וחזרתי למקומי לידה. היא הסתכלה עלי בשעשוע אחרי שכבר התרגלה לשינוים שאני עובר כשזה נודע לכבוד או כללים.
"אני אתן להם לסיים את הקרב בינהם, אבל אחר כך אגרום להם להצטער שהם התחילו אותו." בשלב זה פוטר עף בלי ידיים והטיל קללות מהאויר בשעה שסנייפ המשיך לכשף חפצים כך שיתבייתו על פוטר. "לויקורפוס!" פוטר צעק וסנייפ הורם באויר מהקרסול. "או! עכשיו אתה בגובה שלי" כמה אנשים צחקו.בסופו של דבר שנים ירדו לרצפה ופוטר הכריע את סנייפ. סנייפ נותר על הרצפה ופוטר הסתובב והתחיל ללכת. סנייפ הרים את שרביטו לנקום כשפוטר לא ראה ואני צעדתי קדימה וצעקתי "אינקרצרוס" חבלים עפו משרביטי וקשרו את סנייפ. כשפוטר הסתובב לראות מה קורה הפנתי אליו את השרביט ואמרתי "תנמיך את השרביט שלך" הוא ציית.
"אני מודע לחשיבות של הקרב הזה בשבילכם ולכן לא הפסקתי אותו." סנייפ הביט בי בזעם. פוטר בלגלוג. "לעומת זאת, לא הייתם צריכים לעשות את זה בפומבי ולמשוך כל כך הרבה קהל ולעורר כל כך הרבה בלאגן. על זה, לגריפינדור וסלית'רין ירדו לכל אחד 15 נקודות. כמה קולות מחאה עלו מהקהל. כמו כן, כל אחד מכם ייקבל עונש ריתוק..." פוטר פתח את פיו לבסוף. "מה? רק למורים יש זכות לתת עונשי ריתוק!"
"ואני באחלט אתן" אמרה פרופסור מקגונגל שהגיעה מאחוריו לזירת האירוע בלי ששם לב. "לשיניכם." שניהם נאנחו באכזבה. מקגונגל התירה את סוורוס ואני חזרתי לצד קייט. "טיפלתבזה כמו שצריך" היא לחשה לי.
חייכתי חיוך שובה לב. "תודה"

דניאל התעלמה מאיתנו- היא הייתה עסוקה במשהו אחר. כמה רמזים: היו לו עיניים כחולות, שיער סתור וקול קצת צרוד. והשם שלו התחרז עם ביריוס דלאק.
"במה היא בוהה?" הנרי שאל, ורובי שלו הרים את מבטו להסתכל על דניאל. הוא לחשש משהו.
"בסיריוס בלאק," השבתי לו, בתקווה שעניתי יותר מדויק מהנחש.
"מה סיריוס?" דניאל הסתובבה אליי. הנרי ואני החלפנו מבטים וצחקנו.
"את ראית את זה?" מייקל היה מאחורי והסתובבתי אליו עם צביטה קטנה של אשמה שאת מקורה לא הצלחתי למצוא.
"כן, היה קרב מצחיק," חייכתי בשקט.
"עזבי מצחיק, פוטר חיסל את סנייפ. זאת קריאה למלחמה, יש פה יותר מקרב על כבוד בין שני אנשים. כמה שאנחנו לא אוהבים אותו, סנייפ הוא אחד משלנו-"
"אוי, תשתוק כבר, מייק. אם סנייפ היה צריך לשים את הנאמנות שלו איפשהו הוא היה בוחר בעצמו, ולא בבית שלו," דניאל התערבה. "הבית לא צריך לעשות כלום בשבילו."
"כן, חכה שעונת הקווידיץ' תתחיל. אז תהיה לנו סיבה לקלל אותם," קרצתי.

"להם תהיה סיבה לקלל אותנו עם כזאת מחפשת מוכשרת" אמרתי בקריצה. היא הסמיקה. "איזה תמרון התחמקות מהמרביצן ההוא, את כישרון טבעי" דניאל גיחכה.
"בכל מקרה, מה אמרתם על סיריוס?" היא אמרה, מנסה להסיט את השיחה לכיוונה. 'וול דא, דניאל...'
"בדיוק אמרתי לקייט כמה יפה תואר הוא נראה היום, ואילו רגשות נשגבים יש לי כלפיו.." אמרתי בסרקזם טוטאלי. דניאל הבינה שצוחקים עליה, הסתובבה ושילבה ידים בתנוחה של "אני ברוגז איתכם". קייט ואני המשכנו לצחוק. כשסיריוס התקרב. "נו מה חברה, אתם הימרתם? לפני שיבשת?" הוא זרק מבט עצבני לעברי. הוא לא אהב את הדרך שטיפלתי בעניין, אבל הוא לא יכל לאמר שהייטי מוטה לטובת סוורוס. "אוי אפשר לחשוב... עוד עונש ריתוק אחד לא ישנה לכם, אתם כבר רגילים..." הוא צחקוחזר לטון ידידותי. "אם אתם משחקים קווידיצ' כמו שאתם מטילים קללות אין לכם סיכוי העונה..." צחקתי. "אם זה באמת ככה מזל שסוורוס לא בנבחרת. אל תדאג, ישלנו מחפשת שתגמור משחק ב20 שניות." הוא סרק את דניאל שעמדה קרוב אליו. "אחת מחפשת אלופה ואחת חתיכת על, זה צמד אחיות מסוכן למדי." הוא העיר. דניאל התמוגגה. ואני מיהרתי למחות. "קייט יפה בדיוק כמו דניאל אם לא יותר...." סיריוס גיחך. "על טעם ועל על ריח אין להתווכח אחי." לקייט ולדניאל שנמאס להן למשיחת הבנים שמתנהלת כאילו הן לא פה נעשו אדומות, וקייט גררה אותי להשאיר את סיריוס ודניאל לבדם. "חכם" אמרתי לה כשהלכנו משם. "גם, וגם התחלת לעלות על העצבים" היא אמרה בצחוק

"טוב, אז פעם הבאה אני לא אגיד שאת יפה," חייכתי ולא אמרתי כלום. "לא נכון... את מסמיקה?"
"לא," נראה לי..
"את מסמיקה!"
"אתה מדמיין, הנרי..." עטיתי את הפרצוף הרציני שלי בחזרה. "וחוץ מזה, ממתי אתה מחלק מחמאות לבחורות סתם ככה?"
"אסור לי להחמיא לבחורה?"
"לא, אלא אם כן אתה צריך ממנה משהו. מה אתה צריך?"
"יש לי דחף עז להגיד לך שאת יפה היום, תתמודדי עם זה," הוא סגר את הנושא. חייכתי לעצמי.
"אז נמשיך הלאה.. תסתכל במבט חטוף אחורה ותגיד לי מה הם עושים כדי שאני אדע אם להיכנס לה לראש?"
"מדברים," הוא אמר.
"יופי..." שלפתי את שרביטי.
"לא עם הטלפתיה המיוחדת שלכן?"
"לא, מה זה שווה אם היא יודעת שאני שם?" עשיתי את התנועה שהתאמנתי עליה כל כך הרבה פעמים ועצמתי את העיניים, כדי להיכנס לראשה של דניאל.

"לא ככה" אמרתי בעדינות. החזקתי בידה ועשיתי את התנועה יחד איתה. "עכשיו בלחש, לא צריך לצעוק. בדיוק." אמרתי, כשעשינו יחד את התנועה בפעם השניה ועינייה נעצמו. "עכשיו אם את לא רוצה שהיא תדע שאת שם את צריכה לא לחפור. פשוט להיות נוכחת. זה קשה. את צריכה להשתדל מאוד ולבנות על זה שהיא עסוקה מדי בסיריוס מכדי לשים לב... כן, ככה תרפי..." הנחתי אותה בשלב שעמלתי עליו כל כך הרבה. עדיין החזקתי בידה שנעשתה רופפת ונענה על שלי. בראשה עלתה השאלה איך אני יודע מה היא עושה. אני עשיתי את שיעורי הבית שלי, ישבתי בראש שלה בזמן שהיא התאמנה והיא לא שמה לב. חייכתי. "אתה מורה נהדר" היא אמרה בלחש. "חח, יופי, עכשיו בואי נראה מה הם אומרים

"אז מתי אמרת שיוצאים להוגסמיד?" היא שאלה אותו. בתוך ראשה התרוצצו לה המחשבות הנרגשות והדמיונות שלה עליו. זה היה שונה- הרבה פחות מרוסן והרבה יותר פתוח. היא לא האמינה שהוא הזמין אותה לצאת.
"בסוף השבוע הבא. אני מניח שלא יהיה מי שיפריע לנו, בהתחשב בעובדה שהחבר הכי טוב שלי מרותק."
"איך ההרגשה, שהוא מרותק ואתה לא קשור לזה?" היא משכה איתו את השיחה. עוד כמה רגעים.
"אם להיות כנה איתך לחלוטין, זאת פעם ראשונה, אני חושב... אני מופתע שלא עשיתי כלום כדי לעזור לו."
היא חשבה על כמה שהעיניים שלו יפות, על זה שיש לו חיוך מדהים, ועל העור המושלם שלו, והוא קטע את מחשבותיה.
"אבל אני שמח שלא יפריעו לנו," הוא התקרב אליה. פקחתי את עיניי ושמטתי את השרביט.
"יש דברים שאני לא רוצה לראות מכל-כך קרוב."
"אז אני לא אזכה לראות איך זה להתנשק עם סיריוס בלאק? שיט." הוא דיבר בציניות וצחקתי.

המשכתי ללכת עם קייט במדשאות הרחק מהמגרש. אוויר הערב הקריר של אחרי השקיעה גרם לה לרעוד. הורדתי את הז'קט שהיה עלי ושמתי עליה אותו. היא ניסתה למחות אבל לא נתתי לה. לא היה לי קר. רובי גלש על הקרקע לידי. "כמה זמן את אומרת שזה יימשך?" שאלתי בגיחוך מה. היא נתנה בי מבט שואל. "דניאל וסיריוס."
היא צחקקה בהבנה. "חודש?"
פערתי עיניים וחיקיתי פרצוף נדהם. "באמת? הייתי מהמר על שבוע וחצי..."
"דיי!" היא אמה בטון מתחנחן. "דניאל לא כזאת רעה..."
"ואת?" שאלתי. היא השתקקה.
"אני צוחק, ראיתי איך את ומייקל הייתם זוג משמיים" עשיתי מעל ראשי תנועה של הילה. היא צחקקה.
"את עדיין אוהבת אותו?" שאלתי בטון של הזדהות. היא עשתה לא עם הראש.
"מישהוא אחר?" היא עשתה כן עם הראש.
"הוא יודע?" היא המשיכה להנהן.
"טוב סליחה, לא התכוונתי לחטט" אמרתי כשראיתי כמה אדומה היא נהיית.
"זה בסדר..." התחלנו להתקרב לשערי הטירה.

"זה בסדר, זה פשוט..." נגמר לי האוויר לרגע. "אין לי את האומץ שיש לה כשזה נוגע לנושאים כאלה."
"מה זאת אומרת?"
"לא יודעת... אני ממש לא כמוהה. היא מסוגלת לסובב את כל מי שהיא רוצה סביב האצבע הקטנה שלה, אני-"
"לא צריכה את זה. ברגע שמישהו יהיה איתך זה לא יהיה בגלל שאת דוגמנית של 'למכשפה'."
"תתפלא לשמוע כמה פעמים זה קרה. אתה יודע מה זה כששני חברים יוצאים עם שתי דוגמניות תאומות? יש סיבה לזה שאין לי חבר רציני בדרך כלל. דניאל נהנית מזה שמעריצים אותה בגלל העבודה, אבל אני.. זה לא מה שמגדיר אותי. היא היותר נשית, כריזמטית, מתוקונת, אני מעדיפה קווידיץ' על כל מסיבה. אני מעדיפה לצאת עם נעלי ספורט מאשר נעלי עקב. אני גם מסרבת לנעול אותן- זאת משימת התאבדות."
הנרי צחק.
"זה מה שהופך אותך למיוחדת," הוא אמר בטון נמוך.
"למוזרה, אתה מתכוון..."

"אם את חושבת שלא לסבול בשביל תדמית כמו של דניאל הופך אותך למוזרה אז את טועה. את תראי שהיא תסבול מזה בסוף. גם מהתדמית, וגם מהמאמצים שהיא עושה כדי לשמור עליה." היא שתקה ונתנה בי מבט ממושך. "כדאי שתלכי לישון קייטי, מחר יש לנו אימון שעתיים ראשונות."
"ואתה? לא הולך לישון?" היא שאלה בהתגרות.
"לא" נאנחתי. "אני צריך עוד לעשות סיבוב בבית הספר לוודא שאין אנשים שאמורים להיות במיטה שלהם ומשום מה לא שם..."
"אז אני יכולה לבוא איתך?" היא שאלה בקול מתחנחן. "פליייייז?"
"אוקי, רק הפעם"