שרשור סלית'רין- החדש, המחודש, והדנדש!

דניאל-
נישקנו את אבינו נשיקת סנדוויץ', כמו שהוא אהב, וזאת הייתה הפעם האחרונה שנראה אותו השנה.
בחג המולד הוא כבר יהיה בפורטוגל, יחגוג איתם בהשקת ליין הבישום שפרסמנו לא מזמן, ובפסחא הוא מתוכנן לקחת את אמא לטיול רומנטי באיטליה, לחגוג את יום הנישואין ה20 שלהם. חמודים.
קייט ואני הלכנו לכיוון הרכבת, דוחפות את העגלות המעצבנות האלה לפנינו.
"בי מתוקות!" הוא קרא אחרינו, והרמנו את היד הימנית לשלום.
"מאמאמייה," זה היה גדעון.
"תודה, גידי," אמרתי לו ונעצרתי עם עגלת המשא לידו.
"על מה?" נישקנו אחד את השנייה לשלום.
"על זה שאתה מעלה לי את המזוודות, יש לי עניינים של מדריכים לטפל בהם," חייכתי. קייט גיחכה בשקט.
"ואתה יודע, אני לא רוצה שקייט תפגע ביד התופסת שלה, אז כדאי שהיא לא תרים משקל כל כך כבד," חייכנו אחת לשנייה. "תודה, כבר אמרתי?"
עלינו מהר על הרכבת, יודעות שגדעון לא ישאיר אותנו חסרות ציוד... הוא ייפגע מזה אחר כך.
"ביי בייבי," אמרתי לאחותי ונפרדנו למצוא את החברים הלא משותפים שלנו...

עליתי על הרכבת, מעמיס את המזוודות במקומן. רק צעדתי תא אחד ונתקלתי בקיטי לבית טרויסמן. היא כבר הכירה אותי ואת כללי הנימוס בקרב האצולה וקדה ראשונה, קידה קלה ופרישת חצאית. קדתי חזרה, קצת יותר מהרגיל. וניגשתי לחבק אותה לשלום. נישקתי אותה קלות על המצח והיא הסמיקה. "היי קיטי, טוב לראות אותך אחרי החופש" היא חייכה אליי. "גם אני התגעגעתי הנרי" היא צחקקה. "מייק שם" אמרתי והצבעתי אחורה. המשכתי ללכת משאיר אותה סמוקה בתא. יותר אהבתי את קיטי מבין התאומות לבית טרויסמן. לא היה לה את האגו של דניאל. היא הייתה שקטה יותר. חן צנוע, כמו שבנות צריכות להיות. לרוב מחלתי על כללי הנימוס הנוקשים כשפגשתי חברים מבית הספר, בל קייטי היתה מהבודדות שקיבלה אותם וממש יישמה בלי לעג. נכנסתי לאחד התאים שהיה מלא בסלית'רינים. "הנרי!" תרזה קפצה עליי בחיבוק. "תרזה" אמרתי מוריד אותה מעליי. "כבר דיברנו שאפשר להיות טיפה יותר רשמיים לא?" עניתי בחיוך. "אוף, אתה כזה ייבשן" היא אמרה אבל חייכה. "התגעגעתי"
"גם אני תרזה" אמרתי וחיבקתי אותה, הפעם נורמלי. פניתי לאמר שלום לכל שאר היושבים בחדר כשפוטר נכנס גורר אחריו את רמוס. מיד עלתה קריאה של בוז מחלק גדול מהקרון. "החלקתי" כיף לפוטר. הוא אף פעם לא התקרב בכלל ללקבל את כללי הנימוס. "ממצב הנרי?" הוא שאל בצחוק גדול מתעלם משאר האנשים בתא. רמוס עשה ניסיון קל לקידה כשפוטר נתן לו אגרוף בבטן. "אל תהיי כזה נוקשה רמוס" הוא אמר. "זה בסדר רמוס. יצאתי עם פוטר ורמוס מהתא כדי לקבל קצת שקט כשאני מדבר איתם. בירכתי לשלום את לילי כשהיא עברה והיא חייכה. לבסוף חזרתי לתא. "אני לא מבינה מה אתה מוצא בגריפינדורים האלה" תרזה אמרה כשחזרתי. "צריך להסתדר גם איתם.." אמרתי בלי טון ספציפי, מתיישב ומתחיל לשוחח עם חברי לבית

קייטי-
"היי, מייק," הוא חייך אליי במבוכה. נפרדנו כמה ימים לפני סוף השנה, וחוץ מכמה מכתבים, לא ממש דיברנו הקיץ.
"היי," הוא חיבק אותי בהססנות, מניח את ראשו על ראשי. "איפה הדברים שלך?"
"אה, גדעון," התחלתי לחייך.
"אחותך, מה?"
"כן, הנה הוא," הבחור הגבוה סחב אחריו את שתי המזוודות והרחיף לפניו את שני הכלובים בעזרת השרביט שבפיו.
"גרוגרי, סיילי, איך אתה מתייחס אליהם?!" לקחתי את שני הכלובים בשתי ידיי והסתובבתי בחזרה אל מייקל.
"יש גבול לכמה שגבר כמוני מסוגל לסחוב, מבחינת מקום." הוא אמר לאחר שהחזיר את שרביטו לידו, מנגב אותו שוב. בחיים שלי לא ראיתי מישהו שמצחצח את השרביט שלו כל כך הרבה כמוהו.
"להכניס אותן לתא של הסלית'רינים?"
"אני אשמח," חייכתי ונכנסתי לתא שהנרי נכנס אליו קודם. התא שלנו היה האחרון מבין התאים, והוא היה גדול הרבה יותר מכל השאר. היו שם בערך ארבעה- עשר מושבים. הנחתי את הכלובים על שני מושבים, שומרת לי ולדניאל את המקום.
התיישבתי ליד אמילי, שבדיוק קראה ספר על "קורות הסקרוטים ושימושם".
"היי, קייט," היא אמרה מבלי להניד אישוניה מהספר.
"היי," אמרתי בחצי חיוך. "תתחדשי על הפירסינג." היא חוררה את עצמה על עצם האף, מה שנראה לי קצת לא הגיוני, אבל שיהיה לה בכיף.
קארן הסתכלה עליי, בוחנת אותי קצת, ואז הסתובבה, כנראה ניסתה לבדוק מי מהתאומות אני. ואז דניאל נכנסה לתא, ואז כולם ישבו על קוצים.
"דנדי!" השפוטות שלה קפצו ראשונות- קארן ואמיליחיבקו אותה יחד. היא חייכה ונישקה אותן על לחייהן, ואז עברה הלאה.
"מה קורה?" היא חייכה אל תרזה, שנראתה קצת מפחדת ליזום. הן התחבקו. "את נראית מעולה השנה."
"תודה," היא חייכה אליה בחזרה ואז חזרה לשבת. היא המשיכה את הסיבוב שלה ואז התיישבה לידי. מזווית עיני ראיתי את מייקל נותן בנו מבט מוזר, אבל כשהרמתי אליו את מבטי הוא כבר הסיט את שלו.
מת'יו התיישב מצידה השני של דניאל, כנראה החליט שהשנה זה הסיכוי שלו איתה.
'תראי כמה נואש הילד, שימי לב שהוא משתמש בטריק ההתמתחות,' חשבתי לעצמי ודניאל חייכה. שלא כמו תאומות מזוייפות אחרות, אנחנו כן תקשרנו באמצעות טלפתיה. תקראו לזה כישרון, תקראו לזה ביאור הכרה- זה היה ככה מאז שנולדנו ואל המחשבות של אנשים אחרים אנחנו לא מצליחות להגיע.
הוא שלח לה את החיוך המקסים שלו והתחיל לדבר איתה על הקיץ.
'נראה לך שכדאי לי לנסות אותו?'
'את לא יותר בקטע של סיריוס בלאק?'
צחקנו שתינו

הרכבת התחילה לנסוע. ישבתי בתא של הסלית'רינים בשיחה עם תרזה. פתחתי אריזה של צפרדע שוקולד והצפרדע ניסתה לקפפוץ החוצה מהחלון. באציו מהיר שילחתי אותה לפה שלי ופניתי להסתכל בקלף "שוב אבא..." נאנחתי, ופניתי לשים את הקלף בכיס. "זה אבא שלך?" תרזה שאלה. "תביא לראות!" זרקתי לה את הקלף. "בטח שזה אבא שלי, מי עוד בעולם שם את הדברים האלה בשיער?" היא גיחכה. "לדעתי זה דווקא נראה חמוד.." "חח, תודה טרזה" ממול ראיתי את מת'יו מנסה נואשות להתחיל על דניאל. עדיין לא הבנתי למה. אבל זה היה משעשע כי זה היה ברור לכל התא ודניאל בכל זאת התעללה בו. 'איזה חבורה נאה יש לנו' חשבתי בגיחוך כשסרקתי את התא. 'מה הפלא שכולם מתחילים עם כולם' "בוקר טוב סוורוס" אמרתי לילד עם השיער השמנוני שישב בפינה. הוא רק הזעיף אליי פנים וכמה ילדים צחקו. "בוקר טוב" הוא מלמל לבסוף. חייכתי, ופניתי להביט את החלון בזמן שתרזה התחילה לספר על הקיץ שלה...

דניאל-
הנסיעה עברה בפטפוטים עליזים שבמהלכם מת'יו הפך והלך לכיוון האגרסיביות, כשהוא מנסה לנחש את ההבדל ביני לבין אחותי וממציא דברים כמו- "את הרבה יותר יפה", או "את זוהרת מכיוונים אחרים".
האמת היא שההבדל הפשוט לא קיים. יכול להיות שאני בעצם קייט, והיא דניאל. עד גיל ארבע היו מלבישים אותנו זהה ולכל אחת היה צמיד משלה, עד שבגיל ארבע ילדה אכזרית מגן הילדים גזרה לנו את הצמידים האלה בשיעור יצירה. מאז ההורים שלנו נאלצו לנחש, והתחלפנו בתפקידים לשם הכיף מליון פעמים, עד שאנחנו בקושי זכרנו מי היא מי. בסופו של דבר הוחלט שדניאל היא זו שנולדה קודם, ואני זכרתי שזאת הייתי אני, אז השם הזה הותאם אליי. חוץ מזה שאני אהבתי את השם הזה יותר, וקייט אהבה את קת'רין יותר, כי היא חשבה שהוא יותר מתאים לנסיכה. כמובן שבגיל חמש היו הרבה ריבים בנושא, ועד שהם הסתיימו השמות היו טבועים בנו כל כך שכבר לא ניתן היה להחליף אותם.
בגיל עשר כל אחת קיבלה שרשרת מזהב עם תליון שעליו טבוע השם שלה, וכשפותחים אותו רואים תמונה של שתינו בתור תינוקות מתוקות כאלה. כשהתיידדתי עם השכנים המוגלגים שלי וסיפרתי להם את הסיפור, הם הציעו שנלך להשוות את טביעות האצבעות שלנו עם טביעות האצבעות שלנו בתור תינוקות, אבל קייט ואני החלטנו שטוב לנו ככה.
רעש פתאומי של קללות העיר אותי מפטפוטיי והסתובבתי לכיוון הדלת.
"מי רב שם?" שאלתי את קארן, שהייתה עסוקה בפלרטוטים עם גדעון. היא הציצה מבעד לחלון התא.
"הטיפשים האלה מגריפינדור עם סוורוס... שנלך לעזור לו?"
"אני אלך," קייט קמה במקומי. כנראה היא שמה לב שמייקל לא מרגיש איתה מספיק בנוח בשביל שיחה זורמת.
"אני אבוא איתך," אמרתי ויצאנו מהתא. פס צהוב פילח את האוויר וכמעט פגע בי, אבל הספקתי להתחמק. "היי!"
"תראו מי הגיעו, הנסיכות לבית טרויסמן," זה היה סיריוס בלאק ומאחוריו ג'יימס פוטר שהמשיך להילחם בסוורוס. סוורוס ניסה לפגוע בסיריוס, אבל החטיא.
"מה נראה לך, סבר מאוס, שאתה מפריע לי בזמן שאני מדבר עם בנות?"
"די כבר!" שלפתי את שרביטי מול סיריוס. "אני לא רוצה להתחיל להוריד נקודות לפני שהשנה מתחילה, אל תכריחו אותי. מאחוריי, סוורוס קפץ במקומו, מנסה לגרום לרעש. הסתובבתי אליו וקייט הרימה את השרביט במקומי.
"השתיקו אותך? פיניטו," הוא פלט אנחת הקלה. "עדיף שתחזור לתא, ותישאר שם," אמרתי בשקט.
"אל תגידי לי מה לעשות, טרויסמן."
"לא כולנו נגדך, סנייפ. תכנס לתא או שאני אדווח עליך למדריך הראשי והוא ייתן לך עונש על הלילה הראשון שאתה בהוגוורטס. זה מה שאתה רוצה שיקרה?"
הוא שלח מבט כועס בגריפינדורים וחזר אל התא. הסתובבתי לבלאק ופוטר.
"מה עוד אפשר לעשות?" שאלתי, חצי נוזפת חצי מייואשת. כולם כבר הורידו את השרביטים.
"יש דברים שהם חלק מהטבע, דניאל," הוא אמר. הוא יודע איך קוראים לי? "וזה אחד מהם. יש דברים שאפילו את לא יכולה למנוע."
"חבל שתיענשו על זה."
"היא צודקת, צריך לעשות את זה במקומות שבהם לא נתפסים," ג'יימס חייך. "נתראה אחר-כך, מתוקות," הוא קרץ לשתינו ואז הסתובב. סיריוס שלח לנו נשיקות באוויר והלך. קייט הסתובבה אליי וחייכתי.
"קשה להחליט בצד של מי את עם החיוך הזה," היא אמרה.
"אני בצד שלי, יצאתי רק כי שמעתי שסיריוס כאן."
"נו, ברור..." נכנסנו בחזרה אל התא. שחררתי את סיילי ושיחקתי איתה קצת.

"משהוא מעניין?" שאלתי את דניאל כשהיא חזרה לתא מלווה בסוורוס. "הוא עוד פעם הסתבך עם החבורה של פוטר." בכוונה נתתי לדניאל ללכת. אני שופט נטו לפי הצדק ונותן את מלוא חומרת העונש. כמו שצריך וראוי. אנשים לא אוהבים להסתבך כשהם יודעים שאני המדריך. לא רציתי להתחיל את השנה בקור והורדת נקודות. ידעתי שדניאל תוציא מישהוא ידי חובה. רובי ברים את ראשו מהתנומה שהוא היה שרוי בה סביב הצוואר שלי וליחשש לי באוזן. הוא תמיד הרתיע אנשים. אם לא הרתיע אז נתן יראת כבוד. הוא היה נחש עם קשקשים בצבע אזמרגד בוהק ורק שתי עיניים בצורת אבני רובי אדומות כדם. "איך זה לא מדגדג אותך באוזן?" תרזה שאלה. "מתרגלים. אשחס ניסל סחח תרססה" אמרתי, ורובי פנה אל תרזה וליחשש לה באוזן. היא התגלגלה מצחוק, ורובי חזר ללחוש לי. "מעניינת השיחה?" מת'יו שאל בציניות, מפנה טיפת תשומת לב למשהוא אחר מלבד דניאל בנסיעה הזו. "מרתקת, הוא בדיוק אמר לי שזה פתטי שגם נחשים שמים לב לנסיונות הבנאלים והעלובים שלך להתחיל עם דניאל" עניתי ביתר עוקצנות. הוא הסמיק. "לפחות אני מספיק גבר להתחיל עם מישהיא ולא מסתפק בנחש שלי.." חייכתי בקור. "חבל להתחיל את השנה בוויכוחי כבוד שכאלה, רק רציתי להשב את תשומת ליבך לכך שכל הקרון שם לב. מלבד זאת, אתה יודע מי ינצח..." הוא האדים עוד יותר והשתתק. היה רגע של שקט מביך. כל הקרון הבין מי ניצח בעימות הזה. עד שאחת הבנות נשפה וגלגלה עיניים "בנים" וכל הקרון התחיל לצחוק.

"במצב רוח קרבי היום, מה?" שאלתי את הנרי והוא חייך.
"אוי," התישבתי ליד גדעון בקול מתפנק. קארן הסתכלה עליי במבט מוזר קצת. שתקפוץ לי.
"התחיל איתך?" גדעון שאל אותי, וכבר הבנתי שהוא לא מדבר על מת'יו.
"בקטנה, ההערות הרגילות..." הוא ליטף לי את השיער.
"לא נורא, זה עוד יקרה."
"כן, השנה אנחנו נהיה ביחד," הנחתי את ראשי על כתפו.
"מה מציק לך?" הוא שאל. איך הוא יודע לקרוא אותי.. זה מדהים.
"קייטי ומייקל נפרדו," דיברתי בשקט, כך שרק הוא יוכל לשמוע. "והייתה מסיבה של קסם... קייטי לא הגיעה, ומייקל חשב שאני זאת היא. הוא תפס אותי, אמר שהוא חייב לדבר איתי, והתחיל להגיד כמה שהוא מצטער שזה נגמר ככה, ושהוא לא מצליח להפסיק לחשוב על זה, ואולי כדאי להם לנסות שוב... ואז אמרתי לו שזאת אני, והוא נכנס כזה לשוק, אבל הוא הוקל. הוא היה ממש ממש שיכור, וגם אני הייתי קצת שיכורה, והוא התחיל להגיד שכל הזמן הזה שהוא התיידד עם קייטי היה כדי להתקרב אליי, וזה שהוא ניסה לדמיין שהיא אני, ואמר כל הזמן שאני כל כך יפה.. ושנינו היינו ממש שיכורים-"
"וסיימתם את הלילה במיטה אחת?"
"משהו כזה, כן..." קברתי את ראשי בכתפו. "אני ממש טיפשה כשאני שיכורה."
הוא נישק את ראשי.
"זה בסדר, הם ממילא לא היו אמורים להיות ביחד."
מישהו פתח את הדלת שלנו בהיסוס, אחרי הקשת דלת קצרה.
"עוד חצי שעה מגיעים להוגוורטס, זה הזמן להתלבש..." זה היה אחד המדריכים החדשים, מהאפלפאף. איזה חמוד.
"ביי, גבר," הנרי סגר בעדינות את הדלת. גדעון ואני החלפנו חיוכים.
"את רוצה שאני אעזור לך להתלבש?"
"אני חושבת שאני אצליח לעשות את זה בעצמי, תודה," צחקתי ומתחתי את עצמי לעמידה, לחפש את התיק שלי. לבשתי את החלק התחתון של מדי בית הספר, והייתי צריכה להחליף את הסוודר הצבעוני בגלימה ועניבה סלית'ריניות.
"זהו, קייט, מעכשיו אי אפשר יהיה להתבלבל בינינו," אמרתי והראיתי לה את השם הרקום על הגלימות. לכולם היו כאלה.
"תמיד אפשר לברוח לשירותים ולהחליף גלימה," היא אמרה בתור אופציה והחליפה את הבגדים. חלק מהבנות נאלצו לצאת לשירותים כדי להחליף בגדים- אבל התור הנוראי שהיה שם גרם לנו ללמוד כמה לקחים. מהר מאוד התא כולו כבר היה צבוע בשחור ובקישוטי ירוק וכסף, והרכבת, בהתאם, החלה להאט.

חיש מהר הרכבת מצאה את מקומה ברציף המוכר כל כך של הוגוורטס. דניאל ואני נשארנו להדריך את התלמידים החדשים בעוד השאר התקדמו קדימה אל הכרכרות. "כל האחדניקים האלה" אמרתי לדניאל בזמן שהפנינו אותם להאגריד והסירות. "זה מדהים איך הם מתגמדים משנה לשנה..." "לגמרי" דניאל הסכימה איתי ותפסה אחדון בגב הגלימה. ,לאן אתה חושב שאתה הולך? הסירות שם" היא אמרה והצביעה לעבר האגריד. האחדון רעד. "סליחה פרופסור, לא ידעתי פרופסור" דניאל גיחכה. "המדריכה, בשבילך אחדון, עכשיו לך לפגוש את שאר החברים שלך." שנינו גלגלנו עיניים. "היי אן!" קראתי לעבר שלישיסטית רזה שהלכה בדרך אל הכרכרות. אן הסתובבה 180 מעלות במקום במהירות כששמעה את קולי. ברגע שהיא גם ראתה אותי היא קדה קידה עמוקה עד שהגב שלה הקביל לרצפה. "כן סר הנרי אחי" היא ענתה. והתרוממה.
"הכל בסדר?"
"כן אח גדול"
"התקדמות לגבי המשימה שלך?"
היא היססה. "לא אח גדול, זה עדיין מוקדם מדי"
חברותיה עמדו כמה מטרים מקדימה זזות בקוצר רוח.
"הבנתי. אם כך לכי קדימה, אין סיבה שתהיי במאסף"
"כן אח גדול"- היא ענתה ורצה לחברותיה.
דניאל שלחה בי מבט תוהה.
"אחותי הצעירה" עניתי
היא גילגלה עיניים. "באמת? לא הייתי מנחשת." היא היססה לרגע. "משימה?"
"משהוא שהיא קיבלה מאבא ואני אמור לוודא שהוא מיושם" היא שלחה מבט שואל. ניענעתי בראשי. היא כבר הכירה את המשפחה המוזרה שלנו וויתרה.
"אין לכם הרבה אהבה וחום במשפחה מה?" היא שאלה.
"חח לא, אבל גם הצלכן בטח יש בעיות עם ההורים. בטח יש הרבה קטעים של עבודה וכאלה. אני אמור לקבל את תואר ראש המשפחה בקרוב. זה הרבה אחריות. "
"האצילים כאלה מוזרים... אפשר לחשוב שאנחנו חיים בימי הביניים"
"עולם הקסם עדיין תקוע שם במידה מסוימת" חייכתי. "בואי, נגמרו האחדניקים."
עלינו על הכרכרה האחרונה ונכנסנו לאולם הגדול...

דניאל-
מת'יו הבחין בי וחייכתי אליו.
"את באה?" הוא הצביע על אחת הכרכרות.
"יאללה, בוא תציל אותי מהאגרסיבי," אמרתי להנרי ששמח להצטרף.
עלינו על כרכרה אחת מת'יו, הנרי, אני וג'סיקה, שהמשיכה לקרוא את המגזין שלה ולשתוק. התיישבתי ליד הנרי, הרגשתי כאילו אני אצטרך את שומר הראש הזה...
הנסיעה הייתה ארוכה משזכרתי, אבל היא עברה בשתיקה. ירדנו אל האדמה ונכנסנו אל הוגוורטס הגדולה והיפה, היישר אל האולם הגדול. הצטרכנו לכוון כמה שתיימניקים תועים (שנוסעים בדרך זו בפעם הראשונה), אבל פחות מבשנה שעברה.

נכנסנו ותפסנו את מקומינו בשולחן סלית'רין. דניאל ישבה עם קייט מצד אחד, ומת'יו שנדחף מצד שני. תרזה שמרה לי מקום ואני התיישבתי לידי. "זאת אן שם?" היא שאלה כשהתיישבתי, מצביעה למקום כלשהוא בהמשך השולחן. "אכן" "וואי איך היא גבהה, היא גדלה המון." חייכתי. אן הייתה שלישיסטית תמירה ורזה, מזכירה אותי ואת אבא במבנה הגוף ובתווי הפנים, ואת אמא בשיערה האדמוני כהה ובעיניה הירוקות. היא ישבה עם שתיים מחברותיה והביטה בדמבלדור שנאם את נאומו הקצרצר לפני המיון. פרופסור מקגונגל החלה בתהליך המיון לאחר הנאום והשיר המצחיק של המצנפת שמעולם לא היה לי כוח אליה. היא תמיד דיברה יותר מדי. המיון החל. השנה לא היו הרבה היסוסים. חוץ מאיזה תלמיד אחד שהיא פשוט נשארה עליו איזה חמש דקות עד שכפי הנראה לי, הוא חפר לה כל כך הרבה שהיא החליטה לשבץ אותו ברייבנקלאו. המיון הסתיים. "עכשיו מגיע החלק הכי חשוב!" מת'יו הכריז. "והוא?" דניאל שאלה בתמימות. "אוכל!!" ואיך שהוא סיים להגיד האוכל הופיע כתמיד ומלא את כל צלחות השולחן בכל טוב. התחלנו לאכול, מגלגלים שיחה כמנהגינו. נתתי לרובי מעט עוף, שלא יתפתה ללכת לצוד לי בלילה. בסוף הארוחה נשארתי לקבל סיסמה מסלגהורן.
"הנרי יקירי! כמה טוב לראות אותך" הוא אמר עם חיוך מרוח על הפנים.
"תענוג לראות גם אותך פרופסור" עניתי בחיוך. מה הסיסמה שלנו לפתיחת השנה החדשה?"
"דם נחשים" סלגהורן אמר ושיהק. רובי פלט לחשוש עצבני.
"טוב כדאי שאזוז, כל תלמידי סלית'רין מחכים להיכנס."
"כן כן כמובן, לך לך נערי.. היק!"

"דם נחשים," הנרי עדכן אותי.
"מצויין, שיהיה לך ערב טוב, אל תשכח את המסיבה המסורתית בשעת כיבוי אורות," חייכתי אליו וחזרתי אחורה, אל מת'יו.
"אז נתראה במסיבה?"
"אין בעיה," קרצתי לו ופניתי לדבר עם קייט.
"יש לך מושג מה קורה עם מייקל?" היא שאלה אותי.
"לא... למה?"
"הוא מתנהג ממש מוזר לאחרונה, אני חושבת שיש לו מישהי," היא הטתה את ראשה היפה הצידה.
"את לא אמורה להיות שמחה בשבילו בשלב הזה?"
"כן," היא אמרה בקול סתמי. "אני שמחה בשבילו... עצוב לי קצת שהוא לא מספר לי על זה."
אולי עדיף שלא תדעי על זה..
"מה זאת אומרת שאני לא אדע?" שיט. שידרתי?
"לא יודעת, שניכם הייתם במצב מאוד מוזר הקיץ, ובמקום להפגש פעמיים בשבוע כמו פעם, לא ראיתם אחד את השני בכלל. אני חושבת שזה היה כדאי לשניכם להמשיך הלאה, ולא בהכרח לשתף את השני..."
"את חושבת?" היא נראתה קצת מודאגת. הלכנו לכיוון המרתפים.
"כן," לא..
"אבל לא ראיתי אותו כל הקיץ... עכשיו אני גם לא אדבר איתו בבית הספר?"
"אולי הגיע הזמן שלכם לפצל דרכים. בסופו של דבר, אם תרצו שניכם- תחזרו להיות כמו שהייתם," הרגשתי קצת רע עם עצמי, אבל הכל לטובה.
עלינו לחדר ואני התחלתי להתארגן למסיבה. תרזה נראתה מאוד נרגשת מסיבה כלשהי.
"אני לא מצליחה למצוא את העיפרון! איפה העיפרון שלי?!" היא התיישבה על המיטה שלה בעצבנות. קארן הסתכלה עליי, לבחון את התנהגותי.
"את צריכה קצת עזרה, טרה?" שאלתי אותה. היא הסתכלה עליי בייאוש.
"יש לי דייט עוד שעה עם גדעון ואני לא יודעת מה ללבוש, או איך להתאפר, או-"
"גדעון?" הרמתי גבה. זה חדש.
"אהא," היא הביטה בי, קצת מפוחדת. "למה? יש לו מישהי אחרת?"
"לא, סתם מפתיע אותי שממנו את לחוצה." קייט שלחה לי בדיחה פרטית וחזרה להתעסק עם הינשוף שלה.
"למה? הוא לא אוהב לחוצות?"
"לא, הוא הבן-אדם שהכי קל לפתות אותו בעולם. אם את רוצה להצליח בזה- תרגעי. תנשמי עמוק, אם את תנשמי עמוק ותהיי רגועה, הוא בכיס שלך." היא נשמה עמוק, כדבריי.
"את יכולה לעזור לי?"
צחקתי ועזרתי לה להתאפר, כשקארן ואמילי זורקות לה טיפים שנתתי להן פעם.
'בולשיט כזה...' קייט מסרה לי, וחייכתי.
'אבל זה עובד...'
"עכשיו את נראית כמו מלאך, ממש נרקיסה בלאק," חייכתי. נרקיסה בלאק הייתה המדריכה שלנו כשהיינו בשנה השלישית, וכל הזמן אמרנו שכשנגדל נרצה להיות יפות כמוהה.
"באמת?" היא חייכה.
"יופי, שמרי על החיוך הזה, תסובבי אותו על האצבע הקטנה שלך, באמת שהוא אחד קל..."
"ואת עוזרת לה בגלל טוב ליבך השופע?" קייט שאלה אותי כשהתקרבתי למראה על הארון שבין המיטות שלנו. היא הייתה עסוקה בלבלגן את החפצים שלה כמו שהיא אוהבת.
"אני עוזרת לה, כי אני רוצה שלגדעון תהיה מישהי איכותית, לשם שינוי..." תיקנתי את האיפור של עצמי. "ואני לא רוצה פרצופים ממנו כשיהיה לי מישהו חדש... הרי בגלל זה נפרדתי מסטפן בקיץ..."
"אני בחיים לא אבין אתכם. אתם... מאוהבים אחד בשני, אבל אתם בחיים לא תהיו ביחד."
"לא יודעת אם בחיים לא.."
"אז את לא מכחישה שאת מאוהבת בו?"
"שמעי," הנחתי את תיק האיפור שלי בצד המסודר של הארון, עם הדברים שלי. "גדעון ואני זה סיפור מסובך. לא משנה מה אני מרגישה אליו, אם אני אהיה איתו, זה ייגמר אחרי שבועיים מקסימום. לא חבל? הוא ידיד מדהים."
"את פשוט לא מוכנה לקחת את הצ'אנס."
"לא נכון, אני פשוט לא רוצה להרוס את הצ'אנס. אם ביני לבין גדעון יהיה משהו, זה יהיה כשאני אהיה מוכנה לקשר רציני ומחייב."
"כלומר, אף פעם," היא פירשה.
"משהו כזה," חייכתי וסיימתי לסדר את השיער שלי. לרדת מהמדים? אולי רק את הגלימה...
כמובן ששעה וחצי אחר-כך כל הבנות ירדו במדי בית הספר אל חדר המועדון, בלי הגלימות, חוץ מקייט שדרשה לשבור את המוסכמות שבניתי.
פול רומאן, שהיה שביעיסט עכשיו, הפעיל את מערכת המוסיקה המכושפת שלו. אני לא יודעת מה אני אעשה שנה הבאה בלי המוסיקה שלו, במסיבות... אולי אני אשכנע אותו להוריש לי אותה.
כשירדנו למטה ראיתי אותה מחפשת את מייקל בעיניה, אבל כשהיא הבחינה בו לא נראה שהיא מתקרבת לדבר איתו. היא נשארה עם ג'סיקה, ליד האח.
סלית'רינים, גדולים בעיקר, רקדו לאור הלהבות הירוקות הדולקות בלפידים על הקירות. מת'יו כבר תפס חבורה של חמשושים, שהיו אמורים להוכיח את עצמם השנה כסלית'רינים אמיתיים, כדי להכניס אותם לאווירת המסורת. סנייפ היה היחיד מהכיתה שלנו שלא עבר את המבחן הזה- ותראו מה יצא ממנו.
סובבתי את מבטי וראיתי את גדעון פוגש את תרזה, ונושק ללחיה עם קסמו המיוחד. הוא כבר החזיק בקבוק בירצפת ביד, והציע לתת לה אותו. היא סירבה, היבשה, אבל למדה לתקן את זה מהר מאוד אחרי מבט ממני. לגדעון שלחתי חיוך ו"בהצלחה" ללא קול.
"הנה את," שמעתי את מת'יו, אבל לא בי הוא נגע.
"מה אתה רוצה? אני התאומה המרשעת," הסתובבתי אליו.
"היי," אמרתי בחיוך מתוק. הוא הושיט לי כוס מרטיני עם נוזל אדום שרק שמעתי עליו במסיבות הקודמות.
"וויסקי אש?" שאלתי והוא הנהן. "אתה רוצה להשכיב אותי הלילה? אני לא כזאת קלה להשגה, מאט."
"נשבע לך, לא כישפתי את המשקה הזה ולא הוספתי שום שיקוי."
"אני מדריכה, זה יהיה רעיון יותר טוב אם אני לא אשתה," אמרתי ומחקתי את החיוך.
"איך שבא לך," הוא נתן את המשקה לרגולוס בלאק, מאתגר אותו לשתות את כל הכוס, עכשיו.
הילד הסתכל בי בעיניים ספק-עורגות-ספק-מתחננות.
"מסורת זו מסורת, שתה," אמרתי ומת'יו העז לכרוח את ידו סביבי. לא הורדתי אותה ממני. הילד המפוחד אזר אומץ, עצם עיניים ושתה את כל המשקה בלגימה ארוכה אחת. הפרצוף החמוץ שהוא עשה אחר-כך הצחיקו אותי כל-כך, שמעדתי והנחתי את ראשי על כתפו של מת'יו. הוא ראה בזה סימן חיובי וגירש משם את הילד.
"שנרקוד?"
"למה לא?" הוא תפס בידי ורקדנו ריקוד לטיני סקסי, שהיה מאוד פופולארי בקרב במוגלגים, והגיע עד אלינו. לפחות איך ליהנות הם יודעים.

לפעמים נדהמתי מרוב שזה היה קל כל כך.
יצאתי עם טרזה החוצה ומהר מאוד הצלחתי לנשק אותה והרגשתי את חום שפתיה. 'זה כל כך קל..' הירהרתי לעצמי
'מתי תבוא האחת שאני יהיה זה שירדוף אחריה' חשבתי לי בעודי מנשק את טרזה.
"אח גדול" פיתאום שמעתי אתפיטר מזנק מהצד.
טרזה התנתקה ממני מיד וכעבור כמה שניות הוא נעמד לידי. "אתה וטאקט לא חברים טובים אה?" אמרתי לו בחיוך
'מצד שני הוא די הציל אותי כי זה התחיל להיות משעמם'.
"איבדתי את הדרך ואני לא מוצא את הדרך למעונות" הוא אמר לי נואש.
"טוב כנראה שכאן אנחנו נפרדים להיום" אמרתי לטרזה שרק חייכה ולא הוציאה מילה מהפה 'דג מדבר יותר ממנה'
"נתראה במועדון" אמרתי לה והלכתי עם פיטר למרתפים למעון שלנו.
"נהנת מהיום הראשון בהוגוורטס?" שאלתי את פיטר בחיוך
"היה יכול להיות יותר טוב אם היו נותנים לנו לשתות טיפה וויסקי אש" הוא אמר בפנים חמוצים
"חכה שתגדל טיפה, אתה עדיין קטן" אמרתי לו בחויך מרושע
"מאוד חכם מצדך להגיד לי את זה" הוא אמר נואש
"פעם הבאה שאתה צריך משהו תגיד לדניאל, היא תוביל אותך למעון והיא גם מדריכה ככה שזה התפקיד שלה" אמרתי לו
"כן, רק שאין לי מושג איפה היא" הוא אמר
"אז קשה לשאול את אחד המדריכים?!" אמרתי לו במבט מאיים
"טוב בסדר, פעם הבאה אני אלך אליה או לאחד המדריכים" הוא אמר נואש
"יאללה הגענו, את הסיסמא אני מקווה שאתה זוכר.." אמרתי לו שראיתי את טום מתקדם לעברי
"כן אני זוכר נתראה מחר" הוא אמר לי "היי טום" הוא אמר לטום שעבר לידו
"שלום פיטר, נתראה מחר" הוא אמר לו ובא לעברי, "רוצה ללכת להסתובב טיפה?" הוא שאל
"נו בשביל מה יש משפחה, בוא נלך" אמרתי לו ועלינו למעלה, יצאנו אל המדשאות.

דניאל-
"אולי כדאי שנצא מפה? מתחיל להיות פה חם," מת'יו לחש לי באוזן תוך כדי ליטוף ארוך של גופי.
"אם אתה לא נהנה כאן," המשכתי לרקוד.
"אני מת על זה, אבל צפוף כאן," הוא נשק לצווארי.
"היי," הרחקתי אותו ממני. "אני צריכה לצאת לראות שאין אף אחד בחוץ, אנחנו אחרי שעת כיבוי אורות. אתה יכול להצטרף, אבל בלי שטויות."
"מבטיח," הוא חייך לי חצי חיוך. הנחתי שהוא כבר הספיק לשתות בירצפת או שתיים, לפי המבט המזוגג בעיניו. יצאנו החוצה, והתחלנו לסייר במרתפים. אחדניק תועה איבד את דרכו וכיוונו אותו בחזרה אל חדר המועדון.
"וישר למיטה, מובן?"
"כן, המדריכה," הוא אמר ודילג בחזרה אל חדר המועדון.
"איך הם כל הזמן בורחים על הערב הראשון, זה מדהים.." צחקתי ומת'יו חייך.
"מי שם?" מישהו מהקצה השני של המסדרון צעק.
"אני מדריכה," קראתי בתשובה. הצל שנעצר מולנו זז ועבר לחקור מסדרון אחר.
"הייתי מת שתתפסי אותי פעם אחת," הוא אמר ושם את ידו על כתפי.
"אממ, היית מעדיף את זה על פני הנרי. אם הוא היה תופס אותך, אכלת אותה.."
"כן, זה נכון... אז את באה למגדל המערבי?"
"לגריפינדור? יאללה," עלינו במדרגות אל הקומה השנייה, לאיזור של מגדל גריפינדור. כצפוי, זוג עושי הצרות האהובים עליי כבר תכננו שם משהו.
"מה אתם עושים כאן?" שאלתי, מכוונת עליהם את שרביטי המאיר. זה עם המשקפיים (יש להניח שזה היה ג'יימס, אבל עם שני אלה כבר אי אפשר לדעת) סוכך על פניו, מסתנוור.
"איבדתי כאן משהו," זה היה קולו של סיריוס שדיבר.
"מה זה?" שאלתי והתקרבתי אליהם, מורידה את השרביט. מזווית עיני ראיתי את מת'יו מגניב את ידו אל כיס מכנסיו, מתכונן לשלוף את שרביטו.
"ואו, טרויסמן. את נראית מעולה בלי הגלימה." השתדלתי שלא לחייך.
"אתה מתחמק, בלאק?"
"אני צריך למצוא משהו... את לא יכולה לעזור, אבל תודה."
"מה איבדת? אני אדווח לפילץ'."
"את כושר התירוצים שלו," מת'יו חייך לידי.
"אני לא יכול לדבר על זה, זה עניין גברי. אני אספר לרמוס והוא יעזור לי, אבל תודה, יפהפייה."
"אז את הגבריות שלך איבדת?" מת'יו התגרה בו. זאת הייתה נקודת השבר של סיריוס. הוא הרים אליו מבט מאיים, ומאט שלף את שרביטו.
"אקספליארמוס," קראתי ושרביטו של מת'יו הועף. "אני לא רוצה צרות על תחילת השנה. די כבר!"
"בואי נלך, דניאל," הוא אמר.
"תלך אתה לחדר המועדון," השבתי לו, לא מסתכלת עליו הולך להביא את שרביטו. "וגם אתם, תטפלו בזה מחר בבוקר, או שאני אוריד נקודות לגריפינדור."
"בוא, סיריוס," ג'יימס נראה כועס, אבל ניכר היה שנוכחותי מפריעה לו לקלל את מת'יו. הם הסתובבו על עקבותיהם וחזרו לחדר המועדון שלהם. כשהסתובבתי ראיתי את מאט במורד המדרגות. ירדתי, לא מנסה להדביק אותו. אין לי כוח לשטויות שלו. יצאתי אל המדשאות כדי לחפש עוד מטיילים בשעה הזאת של הלילה.

השעה כבר הייתה מאוחר. היינו אני, טום, בלטריקס וג'סיקה.
הסתובבנו לנו במדשות שלפתע הבחנו בדמות מהלכת לכיוון שלנו, טום במהירות רבה שלף את שרביטו והדמות קפאה במקומה.
התקרבתי אל הדמות, "זאת דניאל" אמרתי לו והוא שיחרר אותה.
'יכולת הקסם שלו ממש השתפרה' חשבתי לתומי.
"למה את עדיין ערה ובחוץ? שאלתי את דניאל בעוד הם חזרו לעיסוקים שלהם והמשיכו משם
"התפקיד שלי הוא לשאול אותך למה אתה עדיין בחוץ" היא אמרה וחייכה
"כבר למדת להכיר אותי, אני לא אחד שמקשיב לחוקים, בטח לא כשהפרופסורים מוותרים לי בקלות רבה."
"זה עדיין לא אומר שאתה יכול להסתובב פה בשעות האלו, בטח לא כשאני מדריכה" היא אמרה והצדיקה את עצמה.
"כן נו, אנחנו בדרך ליער האסור רוצה להצטרף?" שאלתי אותה ולפי החיוך שעלה על פניה הבנתי שהתשובה היא כן.
"יאללה הלכנו" אמרתי לה והתחלתי להתקדם לכיוון החבורה משאיר אותך מאחור בידיעה שתבואי אחרי.

"טרויסמן שלנו פורעת חוק," בלטריקס החלה לשיר, היא הייתה מוזרה, אבל אהבו אותה אצלינו.
"אם אי אפשר לנצח אותם, עדיף להצטרף אליהם," חייכתי.
"זה נכון," טום הרשה לעצמו לכרוך את זרועו סביבי. הרמתי לגדעון גבה, אבל הוא מצידו חייך והמשיך ללכת. בחרתי להתעלם מהמחווה ולהמשיך בחיי.
"שמעתי שיש ביער איש זאב," ג'סיקה פתחה את פיה בפעם הראשונה ביום ההוא.
"אני חושב שזה בולשיט," טום העיד על דעתו.
"וגם אם כן, זה לא ירח מלא הלילה," הסתכלתי למעלה. בלטריקס רצה כמה צעדים כדי להיות ראשונה, ואז הסתובבה כדי לדבר איתנו, תוך כדי הליכה אחורה.
"אתם חושבים שנוכל למצוא אותו ולהשתלט עליו? זה יהיה מגניב אם נוכל להפוך אותו לשפוט שלנו..."
"לשלוח אותו על בוצדמים," טום השתתף בפנטזיה.
"בהנחה שהוא עצמו לא אחד כזה," התערבתי.
"מה זה לא אחד כזה?"
"הוא בכל זאת בן-אדם, את יודעת... בערך. הוא יכול להיות טהור דם, מוגל, או מעורב. הוא יכול להיות גם ערפד שננשך.. נראה לי, לא יודעת. אנחנו אמורים ללמוד השנה על אנשי זאב."
"אני חושב שהוא אחד המורים, זה יהיה מצחיק אם נגלה שזה פילץ' בסוף... או האגריד." צחקוק עבר בינינו.
"אולי זה סתם זאב, או זאב אדם? שמעתי שיש כאלה שהפכו לאנשי זאב והתמכרו כל כך להרגשה, שגם בתור בני אדם הם חיתיים," בלטריקס. גדעון חייך ולא אמר דבר.
"אז מה אנחנו מחפשים ביער האסור הלילה?" שאלתי.

"לא יודע מה איתכם, אבל יש לי כמה סידורים ללעשות ביער, אני נראה לי הולך בדרך הזו" אמרתי בחיוך
"אתה בטוח שאתה רוצה ללכת לבד?" שאל אותי טום
"אני אהיה בסדר, אני לא ממש דואג, לא הפעם הראשונה שאני פה ובטח לא האחרונה" אמרתי בחיוך
ובצעדי םשקטים אחרונה נעלמתי בחושך בידיעה שאחד מהם בטוח יעקוב אחרי.
הלכתי בדרך בא אני הולך תמיד, עד שלבסוך ראיתי אותו "לאקי" אמרתי בחיוך והוא מצידו נבח וקפת עלי ולא הפסיק ללקק אותי.
"כמה שהתגעגעתי אלייך" אמרתי לו מלטף אותו.
הידיעה שזהו כלב דו ראשי שגדול ממני פי 2 כל כך נאמן לי הצחיקה גם אותי ולא רק את מי שהיה רואה את זה מהצד.
אבל ככה זה בעולם שאתה גור ואתה נקשר למישהו זה נשאר איתך לכל החיים.
התחלתי לשחק איתו ופתאום שמעתי רעש של ענף שנשבר על הריצפה, 'כל כך צפוי' חשבתי לעצמי.
"מי עקב אחרי?" שאלתי למרות שידעתי את התשובה מראש.

"מי נראה לך?" צחקתי אחריו. "מה יש לי לעשות עם הטום הזה שינסה לדפוק אותי בשנייה שהבנות האחרות יסתובבו?"
"אז השארת אותו להן, יפה מצידך.."
"ממש אכפת לי גם," התקרבתי אליו ואל חיית המחמד שלו. "אוי, הוא כזה חמוד." ליטפתי את שני האפים הפרוותיים והעצומים שלו.
"את בערך הבן אדם היחיד, חוץ ממני, שהוא מוכן שיתקרב אליו."
"טוב, זאת בכל זאת אני," חייכתי. "התגעגעת אליי, לאקי? אני יודעת שכן," דיברתי אליו בקול תינוקי והוא נבח בשמחה, נביחה שנשמעה משני צדדי, בהתחשב שהייתי באמצע.
"מה הוא עשה פה כל החופש, בלעדיך?" שאלתי.
"אני לא דואג, בטח האגריד כבר מצא אותו ואירח לו חברה... אוכל הוא יכול להשיג בעצמו..." הוא חיבק אותי מאחורה. נהגנו להימרח אחד על השני הרבה, תפוסים על-ידי אחרים או לא, ככה היינו.
"לאקי כבר גדול," מסרתי לו נשיקה והוא קפץ על שתי רגליו האחוריות, מאושר. הוא היה כלב מאוד חברותי, איתנו בכל אופן.
"זרקי לו משהו," הוא אמר והשתחררתי מהחיבוק כדי למצוא ענף גדול מספיק. כשמצאתי אחד, הרחפתי אותו בעזרת שרביטי והטסתי אותו כמה מאות מטרים. הגוף העצום הזה קפץ, שוב, על שתי רגליו האחוריות ורץ אל הענף הזה, מרעיד קצת את האדמה בעקבותיו. צחקתי מהדרך העליזה שבה הוא עשה את זה. שני הראשים רבו על הענף כשהגיעו אליו, ובסופו של דבר התפשרו כשכל אחד תפס מצד אחר והם חזרו אליי איתו.
"איזה מלך! זה אפילו אותו הענף, בדרך כלל הוא מחזיר אחד אחר..." גדעון ואני צחקנו.

"לא קיים כלב יותר חכם ממנו" אמרתי בעוד מלטף אותו
"מה הוא יעשה פה בסוף השנה כשנעזוב?" שאלת אותי
"אני נראה לי יקח אותו איתי אלי הביתה, יש מספיק מקם בחצר בשבילו" אמרתי מחייך אליו
לאקי בחיים לא נראה שמח כל כך. השמחה שלו פשוט העלתה חיוך על פני
"כנראה שמה שמעלה לי חיוך זה לראות אותו מאושר כשאת נמצאת פה לצידי" אמרתי לך בחיוך
"תגיד שפשוט כשאתה רואה אותי עולה לך חיוך ותגמור סיפור" אמרתי לי.
"אולי ואולי לא, הייתי הולך לע הלא אבל לא משנ" אמרתי לך בחיוך ושיחקתי עם לאקי

"אם זה לא היה הדבר הנדרש להגיד עוד הייתי נעלבת.."
"אני לא אגיב על זה," הוא זרק לו את הענף הארוך, ולאקי החזיר אותו לי.
אני חושבת שהוא מאוהב בי... הוא שמח לראות אותי תמיד," גדעון צחק.
"אם זה אפשרי..."
"תראה, הוא אוהב אותי יותר ממך, זה בטוח..." זרקתי לו את הענף.
"זה סתם כי את נקבה, לבעלי חיים יש נטייה לאהוב בנות..."
"מה שמכליל את הבנים בקטגוריית 'בעלי החיים'," הוא גיחך. "הגיע הזמן לחזור, המסיבה אמורה להיות בשלבי סיום וצריך לחזור לפני שהיא מסתיימת... תשרוק להם?"
במקרים כאלה, היינו שורקים אחד לשני כדי לסמן סכנה או משהו אחר, שדורש יציאה מהיער האסור. חמש דקות אחר-כך כבר מצאנו את השאר והתקדמנו לכיוון המרתפים. באיזשהו שלב טום התקרב אליי, וגדעון הציל אותי בחיבוק תוך כדי הליכה, נותן לי להישען על זרועו בעייפות. הגענו חזרה לחדר המועדון בדיוק בזמן- פול סגר את המערכת ואיחל לכולם לילה טוב. קייט כבר לא הייתה שם, ומת'יו עוד דיבר עם החמשושים. בכל שכבה היה את המניאק הזה שנטפל אליהם במיוחד, והייתה לי הרגשה שהוא יהיה זה הפעם. לא הייתה לי בעיה עם זה.
"היי," הוא הבחין בי, וניסיתי להתעלם. הוא תפס בידי המוטלת לצידי וגדעון הסתובב אליו, עוד חצי מחבק אותי.
"יש לך בעיה?"
"לא," מת'יו נראה קצת מפוחד.
"זה בסדר, גדעון. מה רצית להגיד?" הרגשתי שאני מחנכת את מת'יו.
"אני מצטער על קודם, לא הייתי צריך להתעצבן כל-כך."
"זה בסדר. תעלה לישון, וקח איתך את החמשושים... כל מי שמתחת לשנה החמישית שיעלה קודם, לפני שאני עושה פה בדיקה מי מעל ומי מתחת- לרביעיסטים ומטה אסור להיות במסיבה הזאת."
"כן, המפקדת," הוא חייך אליי בזדוניות. איי, מה שאני עוד אעשה לו...
"לילה טוב, מת'יו..."
הסתובבתי חזרה, עוד מלווה על-ידי גדעון.
"עד החדר?" שאלתי אותו.
"אין בעיה," הוא חייך. אהבנו להתנהג כמו זוג, אבל לא להיות אחד- ברגע שזוג מוגדר כזוג, יש לו מגבלות, ואת זה לא רצינו לנסות. הספיקה לנו תחושת הספק שאולי נהיה ביחד יום אחד.
"לילה טוב, מותק," נישקתי אותו על הלחי, והוא נישק אותי בחזרה.
"לילה טוב, יפה אחת..."
נכנסתי אל החדר וסגרתי את הדלת אחריי.
"אז את חזרת בסוף עם הדייט שלי, מה?" תרזה תלתה בי מן מבט מוזר.
"דברים התגלגלו, אמרתי לך להיות רגועה, לא משעממת..." משכתי בכתפיי, די באכזריות.
'והנה הציפורניים נשלפות,' קייט חשבה אליי. חייכתי.
"טוב, אפשר להבין. זה לא שהדייט שלך נשאר נאמן לבת הזוג שלו ערב שלם..." היא החזירה לי. הרמתי לה גבה. "הוא התמזמז עם חמשושית אחת תוך כדי שיר של הביטלז."
"על מי את מדברת?" שאלתי אותה.
"מת'יו?"
"הוא לא היה הדייט שלי מעולם," אמרתי בחיוך מתנצח.
"אז סתם קבעתם להפגש ונמרחתם אחד על השני חצי ערב?"
"כמו מה שקרה עם גדעון," אאוץ'..
"אז התמזמזת גם איתו? יופי, ממש מדריכה לדוגמא."
"לידיעתך, לא נישקתי אף אחד הערב, שלא לדבר על התמזמזתי. זה שהגעת לבסיס שני עם גדעון אחרי רבע שעה- זאת כבר בעיה שלך."
'אאוץ'!! דניאל, זה היה קצת אכזרי. הוא אמר לך את זה?' קייט שאלה.
'נראה לך? אני מניחה...'
"לא היה שום בסיס שני," היא אמרה בשקט, המומה. "הוא אמר משהו אחר?"
"אני אשאיר אותך עם הספק. אין מה לראות כאן בנות, כבר מזמן הגיעה השעה לישון." החלפתי בגדים בתוך החדר, לא טורחת לשמור על פרטיות- שיקנאו. הלכתי לישון בכותונת התחרה שלי וכיביתי את האור בחדר.

אחרי שליוותי את דניאל לא חדרה הלכתי אל חדרי ובדרך נתקלתי במ'תיו.
"כדי לך מאוד להתחיל להרגיע איתה" אמרתי לו והמשכתי ללכת לו מתייחס אליו.
הגעתי לחדרי וראיתי כבר את טום מוכן לשינה "אתה זריז" אמרתי לו בחיוך
"כן אתה יודע, לא צריך לחכות לכל העולם כדי לישון" הוא אמר ונכנס ממתחת לשמיכה שלו.
החלפתי את בגדי במהרה, הנחתי את הגלימה שתהיה מוכנה למחר ונכנסתי למיטה.
"לילה טוב" אמרתי ועצמתי אאת עיני, אני אפילו לא יודע אם הוא הספיק לענות על זה, נרדמתי תוך שניה ושקעתי בשינה עמקה.

דניאל-
בבוקר למחרת הכל כבר נשכח. כנראה שתרזה ישנה על זה, והבינה שהיא לא יכולה לצפות ממני להתעלם מגדעון רק כי הוא יוצא איתה. או זה, או שג'סיקה טרחה לטפל בה.. לג'סיקה הייתה מן השפעה כזאת על אנשים, ולמרות שהיא שתקה, הייתה לי הרגשה שהיא הייתה בצד שלי. החיוך המוזר שלה אליי הבוקר הסגיר את העובדה הזאת.
'היא אהבה את הסצנה אתמול,' קייט פירשה בראשי.
'הגיוני, היא לא בן אדם של שעמום טוטאלי, היא צריכה שאנשים ישנאו אחד את השני בשביל להיות מאושרת.'
קייט חייכה. סיימנו להתארגן תוך שעה, אטיות מהרגיל בשל העייפות של הבוקר. בחדר המועדון הנרי הצטרף אלינו, הוא נרדם עד מאוחר, דבר שלא היה מתאים לו... כנראה היה לו לילה ארוך אתמול.
"את חייבת לי עדכון," הוא אמר לתרזה, וההיא עשתה לו פרצוף והמשיכה ללכת. "ואו, עד כדי כך טוב? חזרתם מאוחר, לא? הוא לפחות..."
"כן, באחת בערך. הוא חזר. עם דניאל." היא לא הרחיבה ולא הסתכלה אחורה אליי, אבל הנרי הסתובב, שולח בי מבט שאלה. השבתי לו מבט של מה-לעשות והמשכתי בחיי. הם דיברו יותר בשקט, כך שאת שאר השיחה לא שמעתי, לא שהפריע לי.
הגענו כמה דקות אחר-כך לשולחן סלית'רין; החמשושים דאגו שהמקומות שלנו יישמרו. כשרוני המת'יו הזה... מה איתו באמת?
'את חייבת לראות מה הוא באמת עשה אתמול עם החמשושית', קייט שידרה לי. זאת הייתה הדרך שלה להציע דברים, והיא הלכה לשבת עם מייקל. שלחתי לה מבט אזהרה, אבל היא התעלמה. אני מצדי הלכתי לשבת ליד מת'יו, לא בא לי עוד דרמות-גדעון.

קייט-
"אתה יודע," גנבתי לו זית מהצלחת. "אתה מתנהג ממש מוזר בזמן האחרון."
הוא תקע בי מבט שואל. "ממתי את אוכלת זיתים?"
"אוהו, אתה מתחמק! נו, מה יש לך?" השתדלתי מאוד לא לעשות פרצוף חמוץ בעקבות הזית. זה באמת היה מגעיל.
"תרקי," הוא נתן לי כוס ריקה (של אחד החמשושים, כנראה), וירקתי לתוכה את הזית החצי-לעוס.
"אני בחיים לא אצליח להבין איך אתה אוכל את הדברים האלה..."
"ככה," הוא לקח אחד אחר והקפיץ אותו לפה, לועס אותו בהנאה.
"ולא בא לך להקיא? אפילו לא קצת?" הוא הניד בראשו. "טוב, אז בחזרה לנושא העיקרי של המשפט. למה אתה מתנהג מוזר? לא סיכמנו שזה לא יהיה ככה?"
"קייטי," הוא דיבר לאט, שוקל מילים. "זה לא משהו שאפשר לדבר עליו בקלילות תוך כדי ארוחת בוקר. נדבר על זה אחר-כך."
"לא, אבל אני רוצה תשובה," נשענתי לכיוונו. "אתה לא צריך להיות מוזר איתי, אנחנו הכי מרגישים בנוח אחד עם השני. אני מרגישה איתך בנוח כמו שאני מרגישה בנוח עם דניאל. ואני יודעת שזה הפוך."
"אפשר לדבר על זה בלי שיהיה סיכוי שאני אבלע זית שלם תוך כדי?"
"לא, כי פתחתי את הנושא עכשיו. דבר!" מצדי השני, או מאחורי, אם מסתכלים ביחס מרחבי, דניאל הסתובבה אלינו.
"עזבי את הילד על הבוקר, תני לו לנשום, ותאכלי משהו. עוד עשר דקות מתחילים הלימודים, והשיעור הראשון שלנו זה שיקויים," היא הגישה לי את מערכת השעות שגדעון שמר לשתינו, כי איחרנו לתחילת ארוחת הבוקר.
"יכולתי ללכת ישר לכיתה," התלוננתי והעפתי מבט במערכת שלנו. "מה זה?!"
"אוקיי, אין מצב שהמערכת שלך גרועה יותר משלי, שימי לב: שיעור כפול בשיקויים, שלוש שעות תורת הצמחים, כשיש הפסקת צהריים באמצע, אחר כך שעה שינויי צורה ושעה התגוננות מפני כוחות האופל... והמערכת שלי בימים אחרים מפוצצת! לא חשבתי שלומדים כל כך הרבה שעות בשבוע אחד... מה? חמש שעות שינויי צורה, שש שעות שיקויים, שמונה שעות לחשים, עשר שעות תורת הצמחים, שעתיים חדר מדריכים ושלוש שעות התגוננות מפני כוחות האופל! רצח..."
"מסכנה... לי יש רק שש שעות שיקויים, חמש שעות שינויי צורה, שמונה שעות לחשים, שמונה שעות גילוי עתידות, שלוש שעות התגוננות מפני כוחות האופל ושמונה שעות אימוני קווידיץ' לסלית'רין... יפה שהם שיבצו לנו את זה במערכת."
"יש לי אותם שעות כמו של דניאל, רק פחות החדר מדריכים האדיוטי הזה ועוד שמונה שעות אימון..." גדעון זרק את המערכת שלו לצד... הוא אכל אותה הכי הרבה מבינינו.
"ולי יש רק שמונה שעות גילוי עתידות, שלוש שעות התגוננות, שמונה שעות לחשים וחמש שעות שינויי צורה," מייקל השוויץ.
"יהיו לך מליון שעות חלון, אתה מודע לזה?"
"אני לא דואג, אני מאושר שפרשתי משיקויים... סלגהורן לא אוהב אותי."
זה היה נכון. לסלגהורן הייתה מעין אמת מידה להערכת התלמיד שהייתה מורכבת מכישרון, כסף, מעמד משפחתי וטוהר דם. המרכיב האחרון לא נכלל כאשר דובר באוואנס, שהיא בכלל בוצדמית, והיא התלמידה האהובה עליו. לכו תבינו.
"יש לך שעות חופשיות היום?" שאלתי את מייקל. "עונת הקווידיץ' עוד לא התחילה ומשובצות לי שעתיים של אימון בשעות השלישית והרביעית."
הוא הציץ במערכת שלו.
"כן, יש לי שעתיים חופשיות..." הוא השווה בין המערכות שלנו. "יש לנו אותה מערכת, רק שלי יש חופשיות כשלך יש אימון או שיקויים..."
"ואו, תפתח תחביב..." הבטתי בו, המומה.
"אני לא דואג, זאת השנה השישית- השנה הכי קשה לפי מה ששמעתי."
חשבתי על זה כמה שניות.
"אולי גם אני אפרוש משינויי צורה או משהו?"
"שלא תעזי," דניאל הטילה וטו. "את לא מוותרת לעצמך."
"בובה, הכישרון לשינויי צורה הועבר לך איכשהו... כל הגן של הכישרון הגיע אלייך, ולמרות שאנחנו חולקות את אותם הגנים, הוא איכשהו לא מתבטא אצלי... כנראה משהו נדפק אצלי במהלך הלידה."
"אני בטוחה שנדפקו לך כמה דברים במוח, כי את כן טובה בזה... את פשוט לא מנסה," היא אמרה בפסיקה. "אז את תתחילי לנסות ותפסיקי לדבר שטויות."
"טוב, אחותי..."

"אתה נראה עייף" דניאל העירה כשהקרבתי לשולחן. "לא מתאים לך לקום מאוחר" גיחכתי. "כן הא? לצערי הלכתי לישון רק ב4 אז... היה איזה בלאגן עם חמשושים מהבית שהייתי צריך לסדר. הלכו שם דברים מאוד נוראים. אחד כבר הועף מבית הספר, ואם תסתכלי על שעון החול שלנו.."
תרזה ישבה לצידי בארוחת הבוקר. היא נראתה מצוברחת. "מה קרה טיזי?" שאלתי אותה ברוך, משתמש בכינוי החיבה שלה עוד מהתקופה שהיינו אחדניקים. היא נראתה על סף דמעות "זה פשוט דניאל... וגידעון" עצרתי אותה. "יש דברים שלא מדברים עליהם ליד שולחן האוכל. היא הביטה בי בעיני עגל. בהיתי בעיניה ולפתע כל גובה רעד לרגע. "מעניין..." אמרתי כדקה אחר כך, לא שם לב לתשומת הלב של קארן לסיטואציה. "אתה יודע שאני שונאת שאתה עושה את זה!" תרזה קראה ספק בכעס ספק בצחוק. "אני יודע" חייכתי אליה. "אבל את חייבת להודות שזה הרבה יותר יעיל." היא נאנחה. תרזה ואני היינו ידידים קרובים מתחילת הלימודים בהוגוורטס. מעולם לא היינו ביחד, רציתי להאמין שטוב לנו יותר כידידים. בינתיים הדיון בשולחן נטה למערכות שעות. שמעתי את גדעון מיילל על המערכת שלו וגיחכתי בשקט. נראה שהוא שם לב בכל זאת. "מה?" הוא שאל בעצבנות. 'לא חשבתי שהוא מאבד את קור הרוח שלו בכזאת מהירות. ציפיתי ממנו ליותר' חשבתי ביהירות מסוימת וחיכתי שוב. "כלום, שמעתי אותך מתלונן על המערכות וזה שיעשע אותי. אגב, נכון שעדיף ששיבצתי את האימונים במערכות שלכם? ביקשתי מסלגהורן שיסדר את זה. נראה שזה עבד." קייט חייכה. "כן! עכשיו הכול הרבה יותר מאורגן, מתי מתחילים?" חייכתי. זו הגישה. "בקרוב..." בינתיים דניאל חטפה מבין ידי את המערכת שלי ופרשה אותה. "בואו נראה כמה חלונות יש ל.. אוי לי! מה זה! אין לך חלונות בכלל! ואתה עוד חותך שעות!" תרזה וקייטי התקבצו להציץ. "הנרי למה אתה עושה את זה?" גיחכתי. "אני יכול, אז למה לא?"
"כי זה טירוף! ומה זה בכלל? קורס ה..."
"זה כבר קצת יותר מדי בשביל ההצצות שלכן, טירארו" קראתי והמערכת שבידן קרעה עצמה לגזרים.
"אבל זה נחתך על קווידיץ'!" קייט מחתה
"יהיו אימונים שאני אפסיד, ואני אתן למישהוא הוראות לאימון. כשאלה יהיו אימונים חשובים לפני משחקים וכאלה אני אבוא. אל תדאגי. אה, שכחתי להודיע לכם. סלגהורן אמר, ולא הצלחתי לשכנע אותו אחרת שאני עורך מבחני קבלה לכולם, ומי שהיה שנה שעברה לא מובטח מקומו. אבל אני עורך את המבחנים אז... חח, אני מכיר את היכולות שלכם. אין לאף אחד אחר סיכוי. המבחנים מחר בשעות שרשום לכם קווידיץ'. תעשו מאמץ להיות שם." קראתי ובסוף אמרתי בטון שקט. "טיזי, אני רוצה להחליף איתך כמה מילים לפני השיעור" יצאתי עם טרזה מהאולם משאיר את השאר לשיחתם.

קייט-
"אז לא נוכל להפגש בשעתיים החופשיות היום..." אמרתי בשקט לכיוון מייקל.
"אני אבוא," הוא אמר בחיוך, כאילו לזה ציפיתי.
"אוקיי," חייכתי ולקחתי לעצמי משהו לאכול... לא בריא להתחיל את היום על בטן ריקה. צריך ללמד את זה את דניאל...
"מי בא איתי לשיקויים?" דניאל קמה מהשולחן כשהיא סיימה את כוס המיץ שלה.
"תגידו לו שמצאתי בדרך את החתולה שלי והלכתי להחזיר אותה לחדר," אמרתי תוך כדי ביס ענק מהסנדוויץ' שהכנתי לעצמי. דניאל תקעה בי מן מבט מוזר.
"אני לא מאמינה שאנחנו קרובות משפחה," היא אמרה.
"אותם גנים, בייבי..." אמרתי כשסיימתי ללעוס. היא צחקה ונתנה לי מכה קטנה על העורף כשהיא עוברת.
"אני אשאר איתך," מייקל הציע, אבל זה היה ברור שהראש שלו במקום אחר.
"רק אם נדבר," אמרתי לו, שולחת לו מבט שיפרש את הכוונה שלי.
"את חסרת טאקט לפעמים," הוא אמר תוך כדי ששאר יושבי האולם הגדול זחלו החוצה אל השיעורים הראשונים שלהם.
"זאת הקייט שאתה מכיר ואוהב," אמרתי וליקקתי לעצמי את האצבע. הוא חייך. "אז מה קורה?"
"את מציקה," הוא אמר לי, עובדתית.
"אני יודעת," אמרתי והמשכתי לאכול. "דבר כבר, יש לך חברה?"
"מה?"
"שמעת מה שאלתי."
"לא..."
"שקר!"
"לא נכון!"
"זאת בטח חמשושית... בגלל זה אתה פוחד לספר לי!"
"קייטי, אין לי חברה..."
"אז מה יש לך?"
"חור במוח מאז שאת התחלת לקדוח.."
"ששש! לבחורה עם תיאבון בריא יש גם פה בריא מספיק בשביל לקלל אותך על הבוקר. דבר כבר!"
"עזבי, זה סתם מרגיש לי מוזר.. לא ראיתי אותך בכלל מאז... ואני צריך להתרגל. זה הכל."
"אתה בטוח?" הסתכלתי לו בעיניים הירוקות-חומות. הוא השפיל אותן. "יש לי הרגשה שאתה מסתיר ממני משהו.."
"קת'רין, עזבי את זה..."
"זה סתם.. אני מרגישה שההחלטה שלנו לא הייתה נכונה." הוא הרים אליי את מבטו, מבולבל. "לא היינו צריכים להיות בכלל ביחד. הלוואי שהיינו יכולים לשכוח מזה וזהו."
"אני חושב שהיינו השראה להרבה ידידים, לא להיות ביחד..."
"גדעון ודניאל..?"
"והנרי ותרזה..."
"וג'סיקה ומת'יו..."
"הם ידידים?" הבטתי בו, המומה.
"כמו אחים. הזוי, מה?"
חייכתי. "לגמרי... אז אנחנו יכולים לשכוח מכל מה שהיה?"
"לשכוח לא, לעבור הלאה אפשר..." הוא חייך.
"אחלה," סיימתי את הסנדוויץ' וקמתי בקפיצה על שתי הרגליים. "אני גם מבטיחה לנסות לא להיראות סקסית לידך..."
"כן, כאילו שזה יעזור..." הוא מלמל.
"מה זאת אומרת? אתה חושב שאני סקסית?"
"זה לא מה שאני אומר..." הוא קם אחריי והתחלנו ללכת לכיתה של סלגהורן. "אבל ברגע שאני רואה את דניאל, שתמיד מנסה להיות סקסית, קשה לי לא לחשוב עלייך... בהתחשב בעובדה שאתן נראות אותו הדבר."
עשיתי פרצוף חמוץ.
"אני אדבר איתה על זה..."

אחרי בוקר אורך בחדר האוכל הגענו לשיעור של סלגהורן שמשום מה ממש אהבתי אותו.
נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי הקבוע משנה שעבר, דניאל נכנסה והתיישבה לידי כמו תמיד, עבודת הצוות שלי ושלה בשיעור הזה גרמה לשנינו לקבל ציונים גבוהים.
כולם כבר היו בכיתה ודיברו בניהם שלפתע סלגהורן נכנס וכולם השתתקו.
"בוקר טוב תלמידי" הוא פתח בנאום המשעמם שלו כמו כל שנה
אחרי חפירות ארוכות הנאום שלו נגמר, "סוף סוף זה נגמר" לחשתי לדניאל באוזן
"כן, השנה זה היה יותר גרוע מכל השנים" היא לחשה לי חזרה וחייכתי מעט.
"אוקי תלמידים, היום אנו נכין שיקוי אהבה, פתחו את הספרים בעמוד 27 ותתחילו לעבוד" הוא אמר וכולם התחילו לעבוד על השיקוי.

דניאל-
באמצע הנאום של סלגהורן, קייט נכנסה לכיתה, מלווה במייקל שנופף לנו לשלום ואז הלך.
"איזה כיף לו, הוא חוזר לישון עכשיו כי הוא גילה שהוא מתחיל ללמוד היום אחרי תחילת ארוחת הצהריים..." קייט מרמרה והתיישבה ליד ג'סיקה, שנאבקה להישאר ערה.
סלגהורן נתן לנו את המשימה הכיתתית, והתחלנו לעבוד עליה, תוך כדי דיבורים.
"אתה חושב שהוא ייתן לנו דוגמית מהשיקוי אם נצליח?" שאלתי את גדעון, שריסק כנפי שפיריות.
"אולי," הוא אמר. "על מי תנסי את זה?"
"מי נראה לך?" שלחתי לו חיוך חולק סוד. גדעון הרים את מבטו אל אחד השולחנות והסתובבתי. הוא הסתכל על האיזור הגריפינדורי, שהיה מורכב מפוטר, אוואנס, לופין ובלאק. חייכתי.
"את יכולה להתחיל למהר, יש לו מועמדת.." הרמתי אלי את מבטי אבל הוא שתק.