שרשור סלית'רין- החדש, המחודש, והדנדש!

היום עבדתי לבד. סלגהורן עוד עשה ניסויים איתי, עם מי כדאי לשים אותי בצוות. בהתחלה הוא חשב שאם הוא ישים אותי עם החלשים הם יישתפרו, אבל בפועל אני עשיתי את כל העבודה. הפעם היה מספר אי זוגי של תלמידים אז היה נוח לו להשאיר אותי בלי זוג. "אתה תסתדר הנרי נערי" הוא חייך ופנה לעזור לכמה אנשים. הוצאתי את קדרת הזהב עליה חקוק הוורד השחור המוכר כל כך. ובגלל שמלאו לי שבע עשרה מעט זמן לפני תחילת הלימודים, השתמשתי בקסמים לכל מה שהצתרכתי. עד מהרה, השולחן הפך למערבולת של סכינים עליים חומרים ובלילות שנעים בעצמם, בעוד אני מנצח על הכל באמצע. מדי פעם אחד התלמידים עצר לבהות. 'כמה טוב להיות בן שבע עשרה' חשבתי לעצמי בנחת. הכל סביבי נע בקדחת גדולה. "אחד הקשיים בשיקוי אהבה הוא הזמן" אמר סלגהורן בתחילת השיעור. "הכל צריך להיות מתוקתק. בגלל זה אתם עובדים בזוגות." ואני רק חשבתי לי, "איזה בזבוז של כנפי שפיריות..."

דניאל-
גדעון ואני המשכנו לדבר תוך כדי עבודה.
"מי זאת?" שאלתי אותו, והייתי צריכה להזכיר לו על מה אני מדברת.
"זה לא משנה מי זאת, כי את עומדת להשיג אותו לפניה," הוא אמר וטפטף טיפות טל אל השיקוי. "אלא אם כן בא לך לחכות עד שיימאס לו ממנה."
"לא... יש לנו עוד שיעור במערכת עם הגריפינדורים?" שאלתי ואז הסתכלתי סביבי- משהו נראה פה מוזר.
"השנה זה אחרת, בכל שיעור יש קבוצות מעורבבות מכל הבתים," הוא השיב לי. נכון, סטפן היה ברייבנקלו, לא הבנתי מה הוא עושה פה.
"אז בוא נחזיק אצבעות שהוא לומד גם תורת הצמחים, או שינויי צורה, או לחשים..."
זה עזר, כי כשגדעון ליווה אותי לחממות, סיריוס בלאק כבר היה בתוך החממה הרביעית, שהייתה שייכת לתלמידי השנה השישית.
"בהצלחה, מתוקה," הוא נשק ללחיי.
"בהצלחה במבחנים," חייכתי אליו. הוא הרים אליי אגודל והלך. לקחתי נשימה עמוקה והתקרבתי לחבורת גריפינדור.
"צריך פרטנרית?" שאלתי את בלאק, שבחן אותי בהתקרבותי.
"תלוי למה," הוא נתן בי חיוך ממזרי, צחקתי.
"לתורת הצמחים," הוא פלט צחקוק והסתכל על ג'יימס, שבהה בי, חושב, ואז רכן אל אזנו של סיריוס ולחש לו משהו.
"אני אשמח, כל עוד לא יושבים מקדימה," הוא אמר וקם ממקומו, השתדלתי שלא לפלוט אנחת רווחה- הוא היה כל כך סקסי כשהוא ישב שם ככה.
"אל תדאג," משכתי אותו בחיוך עד לאחד השולחנות הפנויים, עליו הונחו כבר זוג שתילים תמימים למראה. מההיכרות שלי עם השיעור הזה, ידעתי שלא מדובר בשום דבר תמים.
החלפנו בדממה את גלימת המדים לגלימת עבודה פשוטה.
הוא התיישב על השולחן, מזיז את השתיל הצדה בעדינות. הוא בחן אותי בעניין, מסיט קצת משיערו הצידה.
"את והפרטנר שלך נפרדתם?" הוא שאל.
"פיצלו אותנו," הודיתי בחצי חיוך. "יש לו אימון בשעות האלה, אז הוא שובץ עם קבוצה אחרת."
"קווידיץ', מה? גם לקרניים זה דפק קצת את המערכת..."
"קרניים?"
"אה, סליחה, זה כינוי שהדבקתי לו בשנה הראשונה... התכוונתי לג'יימס."
"מזל שאנחנו פטורים מזה," אמרתי והוא חייך.
"בחחח- אני שונאת לעוף. בשנה הראשונה הקאתי אחרי הטיסה הראשונה."
"אני זוכר, הייתי שם," הוא חייך, אבל לא צחק. "זה מדהים שקייט כבר אז עשתה רושם על מדאם הוץ'. אם היא לא הייתה בחורה, סלית'רין הייתה מכניסה אותה לקבוצה הרבה לפני-"
"זה רק בגלל לוציוס, הוא היה נגד בנות בקבוצה שלו, אבל בשנייה שהוא סיים ללמוד כאן והחליפו אותו באייברי, שכנראה היה דלוק על קייט, הסוטה, היא נכנסה לקבוצה... ומאז יש לנו רצף נצחונות שלא תוכלו להביס," חייכתי אליו בהתגרות.
"נראה," הוא שיחק עם הפירסינג שלו בלשונו.
"זה כאב?" שאלתי.
"מה נראה לך?"
"אז למה?"
"כדי שבנות כמוך יוכלו לבוא אחר-כך ולשאול אם זה כאב," הרמתי גבה.
"כמוני?" הוא חייך ולא הגיב. הפרופסור ספראוט נכנסה לכיתה, מברכת את התלמידים לשלום. סיריוס הסתובב לשבת על הכסא לידי. היא פתחה בנאום שהביע את אושרה שכמעט כל תלמידי המגמה של השנה שעברה הצליחה לעבור עם ציון גבוה מספיק כדי להישאר בה גם השנה.
"את יודעת שיש ערפד בגריפינדור?" הוא לחש לי כשהיא התחילה לדבר.
"ערפד?"
"לורקן דית'. הוא טוען שהוא חצי, אבל אני ראיתי אותו משחק תופסת עם גברת מיליסנט, אם את יודעת על מה אני מדבר."
"החתולה של פילץ'?"
"לדעתי הוא היה רעב פשוט..."
"ראית אותו אוכל פעם, באמת?"
"כן, הוא לא מהדראקולות המפחידים האלה, שאוכלים רק בני אדם... פעם שלחנו את פיטר לדבר איתו, הוא אומר שהוא אוכל אוכל של בני אדם, אבל הוא מרגיש ממש חלש אם הוא לא שותה דם במשך הרבה זמן..." פערתי את עיניי.
"אני במקומך הייתי שמה עליו שתי עיניים," אמרתי והשתתקנו כי פרופסור ספראוט תקעה בנו מבט. במשך העבודה, שבמהלכה היינו צריכים לחלץ זרעי פוקוס, מה שהתברר כמשימה לא פשוטה בכלל- הם נהגו לתקוף. אז במהלך השעתיים ההם לא היה לנו זמן לדבר, אבל בסופן, כשניגשנו לשוקת לשטוף את הידיים, צחקנו אחד על השני- זרעי הפוקוס הצבעוניים גרמו לנו להיראות כאילו יצאנו מזירת פיינטבול אלימה. החלפנו בחזרה לגלימות והלכנו לאולם הגדול, כל אחד לארוחת הצהריים עם הבית שלו.
*ת]רט על הקווידיץ'*

בסוף שיעור שיקוים ניגשתי למגרש הקווידיץ'. הייתי שם ראשון, אבל זה היה נחוץ כדי להתארגן. לאט לאט התחילו להיאסף אנשים. אימצתי את הטון הסמכותי שלי. "אני חושב שזה משהוא שמועבר בגנים. גם אני וגם אבא יכולים להשתמש בזה לפי רצון." אמרתי לתרזה פעם כשהיא שאלה אותי איך אני גורם לאנשים לציית לי ככה. "כולם להתארגן ולהעמד עם המטאטאים שלהם לידם בתוך הקבוצה המתאימה . לפני האימון סדרתיאיזורים על הכניסה למגרש מעליהם ריחפו תפקידי השחקנים בכתב מכושף. טורים התחילו להיווצר מאחורי כל תפקיד. לבסוף הכל היה מוכן. "טוב. כל פעם, אני אקרא רק לקבוצה אחת לבחון אותה. אני אסנן כמה כמיון ראשוני אבל לא אודיע על העוברים. אני צריך לתכנן אסטרטגיה כוללת של הקבוצה בראש. כמה שלישונים בהו בי בהערכה. אפילו ראיתי אחדניק אחד. או לפחות כך נדמה לי. "היי אתה! איזה שנה אתה?" הילדון הרים ראש. "ראשונה" הסתכלתי באיזו קבוצה הוא עמד. 'מחפש. זה אבוד לו...' "אין לך סיכוי. אתה באמת רוצה להתחרות על מקום בקבוצה?" האחדניק הזדקף עוד יותר ואמר: "לא רק שאני אתחרה, אני גם אנצח" לא היה שום צחוק בעיניים האלה. 'יש לו יהירות לבחור. אבל גם נחישות.' "אוקי, אתה יכול להתחרות." כמה שישסטים זרקו לעברי קריאות בוז. התעלמתי. "שלושה רודפים ראשונים למגרש!" קראתי, ושלושה רבעיסטים עלו. נתתי לאחד את הקוואפל. יש לכם דקה להבקיע לי שני שערים, אחרת אתם עפים סינון ראשון. זה ברור?" בעטתי להם את הקוואפל ועליתי על המטאטא. "חמישים ותשע" צעקתי תוך כדי המראה אל השערים. הם לא הצליחו. עבודת הצוות שלהם הייתה מחפירה, הם פיספסו את החישוק פעם, וחסמתי להם את כל האחרות. "נקססססט!" שלושת הרודפים הבאים באו. שמעתי איך הם תיכננו בינהם אסטרטגיה למבחן שלי בזמן שהרביעיסטים ניסו את מזלם. 'לא יילך להם. יש לי מספיק סוגים של מבחנים' חשבתי בלעג. "אתה" קראתי לרודף הבא. "בוא הנה. ותתחלקו לזוגות. המטרה של כל זוג להחזיק את הכדור כמה שיותר זמן כשאסור להחזיק בכדור יותר משלוש שניות אחרת הוא עובר. ברור? צאו, אני בודק!"זוג אחד היו סבירים. הם החזיקו בכדור ברוב המוחץ של הזמן. בסוף המיון הראשוני נשאר שבעה רודפים. 'יפה להם' חשבתי בנחת. כך זה המשיך בשאר התפקידים. "כל המחפשים אליי!" צעדו עליי בגאון שישה אנשים. קייט בינהם. החלפתי איתה חיוך. שלפתי את ידי מהכיסים. "יש לי כאן שני סניצ'ים, אחד בכל אגרוף. השניים שייתפסו אותם יעברו את המיון הראשוני" כולם נדרכו. שחררתי את הסניצ'ים. כולם כבר היו עם חצי רגל על המטאטא. המראתי לפניהם להביט עליהם מלמעלה. "צאו לדרך!" האחרים לא באמת היו מעניינים. הסתכלתי רק על קייט והאחדניק שלא טרח להסתכל בכלל על האחרים וחיפש רק את הסניץ'. בהתחלה חשבתי שזה טמטום, אבל כשראיתי את כמות ההטעיות שכולם עשו לכולם הבנתי שעדיף ככה. שבע דקות אחרי תחילת התרגיל קייט חזרה אליי עם סניץ'. האחדניק חזר שלושים שניות אחריה. "זה מספיק להיום!" קראתי כשכולם על האדמה. "כל מי שעבר את הסינון יהיה מחליף או שחקן. אני אקבע את זה באימון הבא שיהיה קבוצתי. משוחררים!"

קייט-
"בהצלחה, מחליפה!" הילדון הקטן צעק לעברי. פערתי את פי, ספק-המומה ספק-משועשעת. "זה יהיה שווה את זה אם זה יקרה... אתה יודע שאסור לקבל אחדניקים לקבוצה," הזכרתי להנרי. "זה הופך אותם ליהירים, בטוחים מדיי בעצמם, זה מערער את כל ההיררכיה על האחדניקים, כלומר, מה יהיה כשהם יהיו חמשושים?"
"ואו, הזכרת לי את מת'יו עכשיו..." מרפקתי אותו. "פעם גם אסור היה לקבל בנות לקבוצה."
"אני לא בת," אמרתי. הוא הרים גבה. "אני קייט, אני כישרון מיוחד, ובלעדיי, סלית'רין לא הייתה מנצחת בשנתיים האחרונות."
"למה זה יהפוך את האחדניקים? ליהירים?"
"אתה יודע על מה אני מדברת. הוא לא יודע עדיין מה זה קווידיץ' של הוגוורטס, תן לו להיות הכאפות שלנו השנה, ושנה הבאה הוא יוכל להיות מחליף... הוא רק ירצה יותר להשקיע בקבוצה- ומי יודע? אולי הוא אפילו יהיה טוב יותר ממני," הנרי שקל את המילים.
"הוא יוכל להתאמן השנה במסגרת הקבוצה-"
"הנרי, הוא אחדניק. יאכלו אותו. אני לא הבחורה הכי גדולה בקבוצה, ואני פעמיים ממנו."
"אבל הוא טוב-"
"נכון, הוא קטן, הוא קומפקטי, מהיר, טוב במה שהוא עושה, אבל הוא עוד ילד. אם חלילה אני אפצע, אני מעדיפה שיהיה איזה בריון שיפחיד את המחפש של הקבוצה השנייה, כמו ההוא שכמעט הפיל אותי מהמטאטא כשטסתי אל הסניץ'."
"אני לא רוצה להידחף," גדעון הסתובב אלינו מאחורי הנרי. "אבל היא צודקת."
"שמעו, זה לא ש-"
"שמע אתה, זה לא שאנחנו מפקפקים בהחלטות שלך בתור קפטן וזה, תעשה מה שאתה רואה לנכון לקבוצה, אבל שמע גם לדעתנו..." הוא הוציא לי את המילים מהפה.
"כן..." הסכמתי עם גדעון.
"ואני חושב שאם חלילה וחס אחד השחקנים ייפצע, אני ארצה שהשחקן השני הכי טוב בתפקיד ייכנס במקומו. ולהכניס ילד לקבוצה, לדעתי, רק יכניס אותו מהר יותר לעניינים. הוא יגדל להיות סלית'רין טוב."
"אם הוא יספיק לגדול," חייכתי.
"מי יעז לגעת באחד משלנו?" זאת הייתה נקודה טובה. "חוץ מאתנו, אף אחד לא ייגע בילד הזה. בהנחה שהוא יתקבל, כמובן..." ובמילים אלו הוא השאיר אותי ואת גדעון להחליף מבטים. יש לנו קפטן מעולה.
דניאל-
גדעון, קייטי, הנרי ומייקל לא נראו בארוחת הצהריים. לא ששמתי לב לזה, הייתי עסוקה בלהיות בעננים... מאחורי הפינה מחכה לי עוד שעה של עבודה עם סיריוס בלאק והעיניים הטורפות שלו... ואו.
"שתדעי לך שאני סולחת לך," תרזה הופיעה והתיישבה לידי.
"סליחה?"
"אני סולחת לך, על אתמול," היא חייכה לי את החיוך הצבוע שלה. "אני יודעת שהתנהגת ככה רק כי את לא אוהבת שהופכים אותך ואת גדעון לזוג, אני דיברתי איתו על זה, ואני בסדר עם זה שאתם ידידים עכשיו."
"אה, תודה על האישור..." הסטתי את מבטי וגלגלתי את העיניים.
"מה את רוצה ממנה?" קארן הופיעה מאחוריי והתיישבה מצדי השני. "מי חיפש אישור שלך בכלל?"
"אהה... זה לא עניינך," תרזה העיפה בה מבט מזלזל.
"טרה, את לא רוצה לפתוח פה עוד ריב, נכון? קארן, שכחי מזה."
"תקשיבי, את זאת שצריכה לבקש סליחה, לא היא, את זאת שהתנהגה כמו כלבה אתמול... סך הכל הם ידידים, לא צריך לבוא ולהמציא שקרים על מת'יו, את התחלת את הריב אתמול ולה אין שום אשמה בזה שגדעון בחר ללכת איתה להסתובב ולא איתך..."
"תרזה, אני פגשתי אותו בדרך, הייתי בסיור, באמת. יצא לנו לדבר קצת ו- נסחפנו עם הזמן, לא קורה בינינו כלום. וקארן," הסתובבתי אליה.
"מה? אבל זה נכון, זה שגדעון נטש אותה באמצע זה ממש לא אשמתך."
"די," היא השתתקה.
"זה בסדר, קארן, אני דיברתי איתו במבחנים שהיה להם עכשיו והוא הסביר לי הכל, את לא צריכה להגן עליה." תרזה שלחה בי מן מבט שפירשתי כ-למה-לעזאזל-את-מרשה-לה-להסתובב-איתך?
"איך היה לו באמת?" שאלתי ולקחתי לעצמי לחם אגוזים שבדיוק הופיע על אחד המגשים.
"הוא היה מדהים," היא חייכה אליי. "שמעי, הוא טס טוב כמו שהוא מנשק," היא צחקקה והשבתי לה חיוך.
"הייתי מסכימה איתך, אבל לא ראיתי אותו טס."
היא הפסיקה לצחקק.
"סתם, סתם!" עכשיו היה תורי לצחקק. "לא התנשקנו אף פעם, אז אני לא יודעת אם אפשר להסכים איתך... אני יודעת שהוא טייס מעולה, אז הוא אמור להיות נשקן-"
"מדהים!!!" היא כסתה את פניה בשתי ידיה וצייצה. ואו, לבחורה הזאת חסרות חברות בנות אם היא באה אליי.
"כן, מתאים לו... כמו שזה יהיה ממש אירוני אם מת'יו יהיה נשקן גרוע-" עשיתי פרצוף ושלושתינו צחקנו, קארן החליטה שזה בטוח עכשיו.
"אגב, אני מצטערת על מה שאמרתי אתמול-"
"אה, זה בסדר. לא תכננתי עליו... יש לי מישהו אחר בראש," חייכתי. לדעתי, ניצוץ של הקלה הוצת לרגע בעיניה של תרזה.
"מי? מי????" היא הניחה את ידה על זרועי. שלחתי לה חיוך של מסתורין.
"אוקיי, אני אספר לך... אבל את חייבת להשבע לא לספר!"
"היי, מה איתי?" קארן התערבה.
"נו, אני אספר לך גם... אתן חייבות חייבות להשבע לא לספר, ולא לשפוט אותי..." שתיהן הראו את אצבעותיהן, הלא מוצלבות, ונשבעו. "אוקיי..." לחשתי קודם לתרזה, ואחר-כך לקארן.
"די!!!" תרזה פערה את פיה. "אבל הוא-"
"ששש!"
"אבל הוא גריפינדורי!" היא לחשה.
"מה אכפת לי, הוא טהור דם, הוא ממשפחת בלאק, אח של רגולוס, ו..." חייכתי. "יש לו את העיניים הכי יפות שראיתי... ואת השיער הכי מדהים שראיתי, ואת החיוך הכי מדהים שראיתי, ואת השרירים הכי מדהימים שראיתי, ואת ה-"
"אוקיי, אני משתדלת לא להקיא פה..." תרזה הרחיקה ממנה את הצלחת.
"הוא ממש חתיך, ואו... איך לא חשבת על זה קודם?"
"ממש... הוא נהיה חתיך פי שמונה-מאות בקיץ האחרון..."
קארן הסכימה איתי, ואמילי הגיעה לשולחן.
"מי נהיה חתיך?"
קארן פתחה את פיה, אבל השתקתי אותה.
"נשבעת! רק לי מותר לגלות!" אמילי קירבה את האוזן וסיפרתי גם לה.
"או-מיי-גאד, את צודקת.." היא הצטרפה לחגיגה והתיישבה איתנו. כמה מטרים מאתנו, חבורת הקווידיץ' חזרה מהמקלחות, רטובים ומריחים טוב.
"ואו, בנות," קייט נתנה בנו את מבט הספורטאית שלה והתיישבה איתנו בכבדות.
"על מי דיברתן?" הנרי שאל.
"עליך, כמובן," תרזה ואני החלפנו מבטים וצחקקנו.
"אני שמח שהעניינים התבהרו ביניכן," גדעון רכן לנשק את תרזה. מייקל התיישב ליד קייט.
"היי, תשמעו את זה," הוא אמר והצביע לקצה השולחן, לחבורת האחדניקים. "רואים את זה עם הפרצוף החמוץ? שנראה קצת כאילו יש לו לוק של ארי?"
הבלונדיני הקטן עם השיער החלק שנפל בדיוק על הפנים המאורכות עם הסנטר הבולט היה עסוק בלתקוע מבטים של בריון בחבריו לשכבה.
"הוא נבחן היום לתפקיד של קייטי."
"והוא ממש טוב, החמוד. הוא הגיע מקום שני."
"ואו, השפלה לחמשושים..."
"כמו שצריך," מת'יו קפץ כששמע את מילת הקסם והתקרב אלינו.
"וכמובן שכיסחת אותו?" שאלתי את אחותי התאומה.
"מן הסתם," החלקתי לה כיף מעבר לשולחן.
"אז הוא הכאפות החדש שלנו?"
"מה פתאום, שיהיה הכאפות של החמשושים. הם יהיו הכאפות שלנו ואנחנו חיים בעולם מושלם."
היו שני חמשושים בקבוצה של השנה הקודמת (שהיו אז רביעיסטים)- רגולוס בלאק ובי ג'יי קראוץ'.
"שיהיה לנו בהצלחה!" קייטי הרימה כוס של מיץ דלעת כאילו הייתה מלאה בבירצפת. ואו, הלוואי.

'להפוך את האחדניק ליותר יהיר ממה שהוא עכשיו זה משימה בלתי אפשרית' חשבתי בגיחוך. בדרך לשיעור כישפומטיקה, תפסתי אותו. "אחדניק. איך קוראים לך?"
"טימי" הוא ענה עם הראש בזווית בלתי אפשרית כדי להסתכל לי בעיניים.
חייכתי. היהירות שלו נתנה לי ביטחון. ידעתי שהתוכנית שלי תעבוד.
"יש חוק שסלהורן קבע שאוסר על אחדניקים להצטרף לקבוצה..."
"מה? אין לו שום זכות! אני מספיק טוב! זו אפליה"
"אתה יודע מה? אם תוכיח לי שאתה יותר טוב ממני אני אישית אלך לסלגהורן ואשכנע אותו להכניס אותך"
"אין בעיה! אני יכול לנצח אותך בהכל!"
'הוא נפל לזה' חשבתי ברוע. "בכל דבר?"
"בכל דבר" הוא אמר בביטחון.
"פגוש אותי אחרי הלימודים. אני אתן לך את המבחן שלך."
קייט ניגשה אליי. "אני מכירה את המבט הזה שלך. שמעתי את השיחה. מה אתה מתכנן?"
"אני אביס אותו. תבוסה מרה שהוא לא ישכח, ואכניס אותו לקבוצה בכל זאת. אני רוצה שהוא ידע שהוא מתקבל לקבוצה בחסד. זה יוריד לו את האף. יספק אותו להיות מחליף, והוא יתאמץ יותר."
"פשש מתוחכם!" היא חייכה.
"חח אנחנו אצולה. קומבינות זה אצלי בדם."
המשכתי לחדר כישפומטיקה לשיעור של סירטוטים ונושחאות...

קייט-
עליתי לכיתת גילוי עתידות עם מייקל ותרזה. הכיתה הייתה צמודה למשרדו של הפרופסור מרג'קר, שכבר היה בשנותיו המופלגות. קיוויתי שהוא יישאר בבית הספר מספיק זמן כדי שאסיים איתו את לימודיי, כי אהבתי ללמוד איתו. הכיתה הייתה מסודרת יותר כמו דירה חמימה מאשר כיתה. במקום שולחנות וכסאות היו ספות ושולחנות-קפה. הלוח היה בעצם זכוכית מבריקה שעליה השקיף הפרופסור את מה שרצה. ברחבי הכיתה היו חפצי עזר למקצוע, שהיו מפוזרים באופן מקרי.
הפרופסור מרג'קר היה בן אדם טוב לב, חולמני ומוזר, אבל הוא היה מורה טוב. הוא ידע איך להעביר לנו את החומר שבספרים שהוא כבר ידע בעל-פה.
"כירולוגיה!" הוא נכנס לכיתה, מקפיץ את כולנו במבטאו המצחיק. "או, קריאה בכף היד, כפי שכולכם תקראו לזה..." הוא העביר את מבטו על תלמידי הכיתה, בוחן כל אחד ואת מידת הריכוז שלו. "מישהו מכם זוכר את מפת כף היד?" תרזה הרימה את ידה בחופשיות. מרג'קר הקשיש גרם לכולנו להרגיש בני בית. "כן, העלמה מונוסון?"
תרזה קמה במקומה, ומרג'קר הושיט את שרביטו לאוויר, מראה לכולם את הכף היד המוגדלת שלו.
"אוקיי, כאן נמצאת גבעת הירח," היא התקרבה והצביעה. "גבעת ונוס, מישור מרס, גבעת מרס העליונה, גבעת מרס התחתונה, גבעת מרקורי, גבעת אפולו, גבעת סטורן וגבעת יופיטר."
"יפה מאוד, ואת זוכרת את הקוים?"
"קו הלב, קו הראש, קו החיים, קו הגורל, קו אפולו, שלא נמצא כאן, קו מרקורי, קו האיחוד, קווי המסעות נמצאים כאן בערך, קווי ההשפעה זה כל הקווים החלשים האלה מסביב לקווים העיקריים. הקשתות שכאן זה קווי מארס, אלה שלושת הצמידים, זה קו הבריאות המקביל-"
"מותר לך להגיד קו המין," מישהו מאחוריי קרא וכולם צחקו.
"קשת האינטואציה, שהיא מאוד ברורה כאן, חגורת ונוס, טבעת אפולו, טבעת שלמה, טבעת סטורן, ו.. זהו, נראה לי."
"יפה מאוד, התכוננת היטב לבגרות, כמו שאני רואה."
"כן," היא הסמיקה קצת. מתוקה.
"את יכולה לחזור למקום, העלמה מונוסון... מישהו יודע מה נלמד היום?"
חצי מהכיתה הצביעה.
"נו, אתם אמורים להצביע כולם, לא? אני מרגיש כאן אינטואציות חזקות. מותר גם לנחש-"
עוד כמה תלמידים הצביעו.
"ביין?"
"משמעות הקוים?"
"קרוב, אבל לא. היום אנחנו נתחיל במלאכה מאוד חשובה- מלאכת ביאור ההכרה."
"פרופסור?" הרמתי את היד. "זה קשור בגילוי עתידות?"
"אין לדעת את העתיד, העלמה טרויסמן, בלי לדעת את ההווה- וכדי להבין טוב יותר את האדם העומד מולך, מוטב לדעת מה עובר לו בראש, נכון?"
ואו, אני מתה על השיעור הזה.

בסיום השיעור, יצאתי לכיוון שיעור שינוי הצורה. סדרך פגשתי את תרזה שיצאה נרגשת משיעור גילוי עתידות. "למדנו לבאר הכרה! עכשיו גם אני אוכל להציק לך עם זה. למרות שאנחנו יודעים לעשות את זה רק עם שרביט..." חייכתי אליה. "זה בסדר, גם זה די קשה. אני רוצה לראות אותך מנסה. בעצם אני לא רוצה, יש לי תגובות חריפות לדברים האלה." תרזה הביטה בי בספק צחוק ספק חשש. "טוב, יש חיות, תהנה בשיעור שינוצ. היא קפה בדילוגים לעבר החצר. 'חמודה' חייכתי, והמשכתי לכיוון השיעור. ישבתי בכיתת השינוצ כמה דקות לפני התחלת השיעור, כשלפתע הרגשתי ביד נעלמה בראשי. בפרץ אינסטינקטים חייתי אטמתי את המוח. בשלב זה הפורץ יוכל לראות רק קירות. מיד שלחתי מתקפת נגד. הגשש, שזיהיתי כקסם שהוטל משרביט נלכד. מי שניסה לקרוא את מחשבותי לא יכול להתחמק עכשיו. שלחתי את הקסם שלי מכנגד. היה עימות קצר בין המוחות שהוכרע לטובתי במהרה. נמצאתי בתוך המוח שלו. 'עכשיו נראה מי זה...''
'הנרי! די תפסיק עם זה, זה ממש כואב, מתפוצץ לי הראש, אני לא עומדת בזה.'
"קייט?" אמרתי בבלבול. הרפיתי מהאחיזה וראיתי את קייט שני ספסלים מימני מחזיקה את ראשה בכאב, נתמכת על דניאל שנעצה בי מבט עצבני. הרפתי מיד מכל קשר עם המוח שלה. קמתי אליה. "קייט, את בסדר? אני לא התכוונתי. לא ידעתי שזו את! ככה חינכו אותי להגיב לתקיפות כאלה. אני באמת מצטער.." חיבקתי אותה. "זה בסדר." היא התייפחה על כתפי. דניאל נרגעה. "אני באמת מצטער... פעם הבאה שאת עושה משהוא כזה תזהירי לפני, תודיעי שזו את..." היא הרימה עליי עינים דומעות. "למדנו את זה היום בגילוי עתידות, והסתקרנתי, מה עובר לך בראש? מה המבחן לאחדון? אני מצטערת, לא הייתי צריכה לנסות את זה ככה..." היא חיבקה אותי חזק. "טוב, בואי נסכם שזו הייתה אי הבנה של שנינו וכל עוד לא נגרם שום נזק הכל בסדר." היא חייכה. חזרתי בחזרה לכיסאי שליד רמוס. הוא שאל אותי מה קרה, ובינתיים מייקל עט על קייט הבוכה לשאול מה קרה. הוא נעץ בי מבט ספק עצבני ספק מקנא לפני שהגיע אליה.

קייט-
"אני בסדר, מייק..." מלמלתי, מוחה את הדמעות. "זה רפלקס."
"גם כאן את רוצה להיות פרטנרים?" סיריוס בלאק שאל את דניאל, היא צחקה. הסתכלתי עליהם בסקרנות.
'כן, כן, אנחנו שותפי מעבדה בתורת הצמחים,' היא שידרה לי, מרוצה.
"אני אשמח להיות שותפה של אחותי במשהו," היא אמרה ושילבה את אצבעותיה בשלי.
'משחקת אותה קשוחה להשגה עכשיו, מה?'
'שתקי.'
"כבר נמאס לך, טרויסמן, אני חושב שאני אקח את העלבון הזה לתשומת לבי..." הוא הרים את מבטו וגדעון עמד מולו, חוקר אותו במבט עמוק. הוא הסתובב והלך לג'יימס, שנראה עצבני.
'ג'יימס רוצה שסיריוס יהיה תפוס כדי שהוא יוכל לשבת ליד לילי, כמו בתורת הצמחים,' דניאל הסבירה לי וחייכתי.
'הם עוד יהיו ביחד, את תראי.'
'אף אחת לא אוהבת נואשים...'
"אז אני מבין שאת מסתדרת בלעדיי," גדעון אמר ודניאל הסתובבה אליו, עוזבת את ידי.
"איך היה בשעה החופשית?" היא שאלה.
"השלמתי שעות שינה," הוא חייך. "איך היה בתורת הצמחים?"
"נהרסו לי הכפפות, הן מלאות צבע..."
"אני בטוח שבזה היית מרוכזת כל השיעור." חייכתי והיא צחקה.
הצלצול נשמע וכולנו ישבנו במקומותינו בדממה. בתור ראש בית גריפינדור והמועמדת לסגנית המנהל, לכשפרופסור מרג'קר יפרוש, הפרופסור מקגונגל הייתה אישה נוקשה, קשוחה, מסודרת, מחמירה, ומורה מעולה.
"מישהו יודע מהי 'אנימגיה?'" היא שאלה.
כמעט נחנקתי כשראיתי את סיריוס בלאק מרים את היד.
"כן, האדון בלאק?"
"אומנות שינוי צורתו של אדם לחיה, חיה המאפיינת את אופיו, את מראו או את רקעו- היא תהיה החיה של קסם הפטרונוס שלו, לצורך העניין."
הפרופסור מקגונגל נראתה מורשמת.
"יפה מאוד, אדון בלאק. חמש נקודות לגריפינדור." זה מכור... "אומנות זו היא אומנות שרק לאחרונה הוכרה על-ידי משרד הקסמים כחוקית, ורק מעטים הם הקוסמים או המכשפות אשר יודעים להשתמש בה.אני אחת מהאנשים ברי המזל האלה שיכולים לקרוא לעצמם אנימגים." כמה תלמידים זזו בכסאותיהם. כבר רצו כמה שמועות על כך שהפרופסור מקגונגל היא כזו, אבל אף אחת מהן לא לוותה בהוכחות. "בתור נושא נסיוני במערכת החינוך, משרד הקסמים הסכים שננסה ללמד אתכם את האומנות הזו." כמה לחשושים נרגשים רטטו בכיתה, ובמבט אחד של הפרופסור הם הפסיקו. "בתקווה ששום אסון לא יקרה, אתם תקבלו את הדרך להפוך לאנימגים מוכרים על-ידי משרד הקסמים, וזה יהיה אך ורק לאחר מבחן שתעברו אצל הבוחן הרשמי של משרד הקסמים. הידע התיאורטי הוא חובה, ואלה שירצו לנסות ולעבור את המבחן הזה, יצטרכו להגיע לשיעורים נוספים- ההחלטה היא שלכם."
'את מתכוונת לבוא?'
'מן הסתם...'

'אנימגוס מה?' חשבתי בחיוך. 'זה יהיה מעניין. הוצאתי רשיון התעתקות, מותר לי להטיל קסמים בלי הגבלה, צריך לצרף את החירות הזאת לאוסף.
"אני מזהירה אתכם. אנימגיה היא תורה מאוד קשה, בשביל לקבל רשיון לזה אתם צריכים לעבור מבחני תיאוריה ופרקטיקה. שיעורי הםרקטיקה וההכנות למבדקים יהיו בשעותיכם הפנויות אחרי שעות הלימודים. כולם מחוייבים ללמוד את הבסיס של התיאוריה, וזה מה שנעסוק בו בחודשיים הבאים." נשמעו מספר לחשושים ממורמרים. "תהיה על כך שאלה או שתיים בבחינת הבגרות" ~אנחות~
"טוב, חשוב מאוד להבהיר כי אנימגיה היא לא קסם. לא עוד סוג של שינוי צורה נלמד. זה יכולת שטבועה בתוך הקוסם ולא זקוקים לשרביט כדי להפעילה. צריך תודעה חזקה מאוד, וריכוז מיוחד במינו כדי להצליח להשתנות בפועל. ישנם לחשים רבים שיכולים לשנות אתכם לצורת בעלי חיים, אבל הללו דורשים מכם זמן, שרביט ואנרגיה. מאידך גיסא, החסרון של אנימגיה הוא... מי יכול לנחש מה החיסרון של אנימגיה?" לידי רמוס הרים את היד. "כן לופין?" "אתה יכול להשתנות באמצעותה רק לחיה אחת לאורך כל החיים" הוא אמר בביטחון. "נכון מאוד, עוד חמש נקודות לגריפינדור" מלמולי עצבים נשמעו מתלמידי סלית'רין. מקגונגל המשיכה להסביר פרטים כללים במשך כל השיעור ואנחנו כתבנו במחברות שלנו ומדי פעם ענינו על שאלות מזדמנות. בשלב כלשהוא בשיעור ג'יימס הרויח עוד חמש נקודות לגריפינדור ומיד פנה לבדוק אם הרשים את לילי. התאפקתי שלא לצחקק. בסוף השיעור מקגונגל קראה: "כל מי שיעבור שבע עשרה עד מאי, ורוצה לגשת למבחני האנימגיה השנה לגשת אליי" קמתי ונעמדיתי בתור. החבורה של ג'יימס ישבה בצד והתווכחה בתוך עצמה. אחרי כדקה הם קמו ויצאו מהכיתה. דניאל שעמדה לידי אמרה בקול מופתע "אני לא מאמינה שהם לא ניגשים! הם ענו על כל השאלות בשיעור..."

קייט-
תלמידי סלית'רין שהיו בשינויי צורה נעמדו מול מקגונגל כמעט כולם- גדעון, דניאל, תרזה, הנרי, מייקל, מת'יו, אמילי וקארן שהצטרפו בעקבות דניאל, בלטריקס, טום, ג'סיקה ואני- משום מה סוורוס החליט לוותר.
"הם בטח עצלנים מדיי-" עניתי לדניאל שהופתעה שחבורת גריפינדור המפורסמת לא ניגשה אליה.
"הגיוני," היא משכה בכתפיה.
"העלמות טרויסמן, נפלא לראות אתכן כאן-" היא חיבבה אותנו משום מה, זה הפתיע את שתינו.
'בדוק היא הייתה עם אמא בכיתה,' דניאל שידרה לי פעם כשדיברנו באמצע אחד השיעורים שלה. אמרנו שנשאל את אמא שלנו, שהייתה בגריפינדור, אבל תמיד שכחנו.
יצאנו מהכיתה עשר דקות אחר-כך, עם כל סלית'רין, לשיעור התגוננות מפני כוחות האופל, שלמדנו עם תלמידי רייבנקלו.
"מי מלמד השנה?" שאלתי את מייקל בדרך.
"שמעתי שהביאו איזה פרופסור קייבן."
"קייבן?"
"הוא כתב את הספר, אולי הוא אפילו יישאר עד שנה הבאה," הוא צחק. בכל שנה התחלף המורה שלנו להתגוננות מפני כוחות האופל, אחרי תאונה כלשהי, בדרך כלל.
"נקווה..."

פרופסור קייבן הסתבר להיות זקן נרגן וגיבן עם קרחת, קול סדוק ומבט של רצח בעיניים. הוא התנדנד בין לקחת את המקצוע לקיצונות מעשית לבין להיצמד לתוכנית. "שלום תלמידים" הוא פתח את השיעור בקול מצמרר. "או שאולי עליי לאמר, מלחמה!!!! כי זה מה שיחכה לכם שם בחוץ" הוא סרק את הכיתה לוודא שהבינו את המסר. "אני כאן, כדי ללמד אתכם את המקצוע הכי חשוב בחיים שלכם! איך לשמור עליהם..." הוא העביר סריקה שניה. שמעתי לחשוש לידי. "הוא היה הילאי שקצת השתגע..."
"אולי השתגע אבל לא התחרש!! חמש נקודות מסלית'רין." הסתררה דממה. "יופי" חיוך מעוות נפרש על פניו. "לפני שנתחיל ללמוד איך לא לאבד את החיים האלה שכל כך חשובים לכם, אני צריך לבדוק מה אתם יודעים. כדי שאני אדע במה מותר לי להתקיל אתכם הה הה הה... אבל כל דבר באיתו. נפצח בסדרת שיעורי מבחנים." נשמע קול מחאה אדיר ברחבי הכיתה. "דממה!"הוא צעק והכיתה השתתקה במיידית. "מי יכול לנחש מה המבחן הראשון שמחכה לכם בתיבה הזאת!" הוא אמר והצביע לכיוון תיבה שהונחה במרכז הכיתה. מרחבי הכיתה נזרקו שמות של יצורים אימתניים. "בוגרט!" הוא קרא בחיוך. "מרגש נכון?" התלמידים קראו קריאות אכזבה. "מזה?! אתה! גדעון, מה זה בדיוק בוגרט, עכשיו! במקום!" גדעון התבלבל. "מאיפה אתה יודע..." קייבן קטע אותו. "מספיק זמן! הנרי!" לא היססתי הפעם. "בוגארט הוא יצור ממיר צורה שלובש תמיד את הצורה של הדבר שמפחיד אותך יותר מכל" "נכון מאוד! תחזירו את החמש נקודות שלכם חזרה." "ועכשיו, מתחילים! מי רוצה להתחיל? קארן? בבקשה"
לשווא ניסינו להסביר לו שבוגארט זה חומר של שנה שלישית. הוא התעקש לנהל את המבחן...

דניאל-
קארן שלחה לי מבט של מה-לעזאזל-הוא-רוצה-ממני אבל הלכה. היא ניערה את שיערה שיעוף מפניה ושלחה את שרביטה קדימה. הקופסה נפתחה בפתאומיות, ומשהו קטנטן יצא ממנה. הוא התקרב אליה במהירות, וחצי מהבנות פלטו צרחה כשהוא התחיל לגדול ולגדול.
"רידיקולוס!" היא קראה בקול קצת רועד, והג'וק המוגדל קפץ על שתי רגליו האחוריות, עם כובע על ראשו ומקל בידו, והחל לרקוד סטפס. היא שלחה בו מבט מסכן והתחילה לצחוק. מת'יו, שצחק עוד כשהג'וק הופיע, כמעט ונפל מצחוק כשהנ"ל התחיל לרקוד. הג'וק נראה נעלב (לפי הבעות הפנים שקארן דמיינה עליו) והתקרב למת'יו.
"אוקיי, מת'יו, תורך!" מת'יו התקדם, מוחה דמעה של צחוק והבוגארט שינה את צורתו והפך לערפד- מלקק את שפתיו מלאות הדם ופותח את עיניו לרווחה כשהוא מתקרב לקראתו. מת'יו הפסיק לצחוק, והרים את שרביטו. "רידיקולוס!" הוא התעקש לקרוא והערפד החליק על ישבנו. הכיתה צחקה, ואני נקראתי להתקרב, חוששת ממה שאני עומדת לראות. קייט ניצבה מולי, יפה כמו שהיא תמיד, והקייט האמתית מאחוריי שידרה לי שהיא בסדר. כבר ראינו את הסצנה הזאת.
"דניאל, אני מרגישה..." הקייט שמולי עיוותה את פניה ואז החלה לצרוח, ולצרוח, ולצרוח. בבטנה נפער חור ענקי שגדל וגדל, וקייט נפלה על רגליה, ממשיכה לצרוח.
"רידיקולוס!" קייט שמאחוריי הכפישה את פניה כשקייט שמולי התחילה לקום ולהתפוצץ מצחוק, כמו מפגרת. היא התחילה לספר בדיחות על עצמה וכולם צחקו, אבל אני עוד נשארתי מזועזעת. הלכתי אחורה וקייט החליפה אותי. הקייט שעמדה מולה חייכה והשתנתה לאמא.
"מה קרה, ילדתי? את לא מספיק-"
היא לא נתנה לה לסיים את המשפט, ועם "רידיקולוס!" עיקש היא הפכה את שיערה לערימת קצפת. ראיתי את אמא שלי מנסה להחזיק בשיערה, אבל מתלכלכת, ומתחילה לצווח- "לא!! השיער שלי! לא!"
צחקתי, מרגישה קצת אשמה עם עצמי, אבל הכל בשביל אחותי. גדעון היה הבא בתור.

כשגדעון נעמד מול הבוגארט הוא התחיל להפוך לדניאל. 'מה יש לפחדים של אנשים היום. הם תמיד תלוים באנשים אחרים...' חשבתי. דניאל גם שמה לב לכך ותלתה בגדעון מבט שואל. הבוגארט דניאל פתחה את פיה ולפני שהספיקה להגיד משהוא גדעון השתיק אותה ברידיקולוס רועד שגרם לה לגלגל עיניים בתנוחה האופיינית כל כך לדניאל. החיקוי היה כל כך טוב שגרם גם לי לגחך. הגיע תורי. נעמדתי מולו והוא מייד הפך לארתור, בן הדוד המרושע והתחמן שלי, עם המבט מדושן העונג של הנצחון שהוא כל כך אוהב. "רידיקולוס" אמרתי בקול בוטח והשפם הדק שלו גדל גדל וכיסה לו את כל הפנים. כמה ילדים פרצו בצחוק. כך המשיכו שאר הילדים בכיתה.

דניאל-
משכתי את גדעון אחורה.
"מה הייתי אמורה להגיד שם?" שאלתי אותו. "זה לא אותו הבוגארט מהשנה השלישית שלך. פעם היה לך פחד ממוגלגים שיהרגו אותך עם המתכות שלהם."
"קוראים לזה אקדחים, והתגברתי על זה." הוא אמר.
"אז מה הפחד החדש שלך?"
"משהו אחד אני יכול לשמור לעצמי, בלי שתדעי עליי הכל?"
"לא," אמרתי בפשטות. "אתה יודע מה הפחד שלי." הוא המשיך לשתוק. "אתה מוכן להגיד לי מה מפחיד אותך כדי שאני אוכל לדאוג שזה לא יקרה?"
"לא, אני סומך עלייך שזה לא יקרה בכל מקרה." צווחה איומה פילחה את אוזנינו, ומיהרנו לכסות אותן. הצרחה הפכה במהרה לשירת אופרה ומפלצת הבנשי שעמדה מול כל התלמידים רקדה בלט. גדעון צחק, משועשע מהרעיון.
"שיהיה. כשתהיה מוכן להתבגר ולספר לי כבר, תפנה אליי..." הלכתי, מפנה לו את גבי, וחזרתי אל שורת הכיתה.
קייט-
מפלצת הבנשי המזמרת של תרזה שברה אותי- צחקתי עוד כשהיא הפכה לזאב אדם ענק ומכוער, שקצף נוזל מפיו, מעורב בדם. מייקל קרא- "רידיקולוס!" וגרם לו לילל, כמו חתול חסר אונים. הוא הוסיף לו גם סרט עם פפיון ורוד לראשו, והזאב המאיים לא נראה יותר מאשר כלב (או חתול?) אומלל. מייקל נראה מרוצה מעצמו, ולי כבר כאבה הבטן מרוב צחוק. הזאב ניסה לנבוח, אבל עוד יללות חתול יצאו מפיו הגדול והמאיים. הכיתה המשיכה לצחוק, והזאב חזר אחורה, נעלב ומאוכזב מעצמו, אל תוך הקופסה שלו.
"יפה מאוד!" הפרופסור קייבן נראה מרוצה. "עשר נקודות לסלית'רין! בשיעור הבא ניבחן על כשפי מגן. ועכשיו- הפסקה!"
דניאל תפסה אותי ביציאה מהכיתה.
"לא נהניתי כל כך בשיעור מאז השנה הרביעית, כשפרופסור מריאן לקחה אותנו לשתק דרקונים," עוד המשכתי לצחוק, אבל היא לא צחקה איתי.
'גדעון מתנהג כמו ילד קטן,' היא שידרה לי.
"אוי, גדעון, ממתי את צריכה לקחת אותו ברצינות?" כרכתי את זרועי סביבה. "הפחד הכי גדול שלו זה בטח שתגידי לו 'לא' והוא מתבייש להגיד לך שהוא רוצה אותך."
"מה פתאום, הוא לא רוצה להיות איתי.."
"בדיוק בגלל מה שאת אומרת עכשיו הוא בחיים לא ישאל אם את רוצה להיות איתו, כי הוא בטוח שאת לא רוצה. והוא מפחד לשמוע את זה ממך כי אז אף פעם לא יהיה לו את הסיכוי- וזה מה שמפחיד אותו."
"שטויות."
"בובי, מי פה למדה ביאור הכרה היום?" היא הסתכלה עליי, חצי מזועזעת וחצי מרוצה. "מה? אמרו לנו להתאמן על זה בתור שיעורי בית..."
היא צחקה, מרגישה הקלה.
"טוב, אז זה טוב שהוא לא אמר לי את זה, כי אני בקטע של.."
"סיריוס בלאק," נאנחתי על כתפה, מחקה את מעשיה כשהיא מדברת על חתיכים.
"אם את רוצה אני אסדר לך את רמוס, הוא ממש חמוד."
חיקיתי קולות הקאה והמשכתי ללכת.
"לחדר המועדון!!!"

"הה טיזי" קראתי כשהתחלנו ללכת יחד לחדר המועדון. הנחתי את ידי על כתפה. "אני אומר לך, מאיך שהפסיכופט הזה מתנהג, הוא עוד יביא לנו יום אחד בנשי אמיתית להילחם בה, ואת תתגברי על זה" היא חייכה אליי ברשעות "אולי, אבל את הבנדוד שלך אף אחד לא יביא לכאן" חייכתי חזרה. "את יודעת טוב מאוד שבאחד על אחד אני מוריד אותי עם שתי ידיים קשורות מאחורי הגב. מפחיד אותי מה ייקרה אם הוא יהפוך להיות ראש המשפחה.. אני לא אשאר כאן הרבה זמן כדי לחזות בזוועות שלו. אבל לפחות קל לדעת שהסיכויים שזה ייקרה לא סבירים..." תרזה חיבקה אותי. "אוי הנרי, אל תדאג מהעבר, ולא מהעתיד. אי אפשר לשנות אותם. תתעסק בהווה" הגדלתי את החיוך עוד יותר. "את יודעת להיות חכמה כשאת רוצה טיפשונת" אמרתי וליטפתי אותה. היא רק השתעשעה. גדעון שלך לעברינו מבט כועס והיא משכה בכתפיה. "אן!" קראתי כשראיתי את השלישיסטית האדמונית.
היא קדה קידה קלה. "כן אח גדול"
"מה התוכניות שלך להערב?" שאלתי
"אמם.. האמת.. שחשבתי לקרוא קצת ו.." היא גמגמה.
"לא נורא. נעשה אימון הערב. תביאי את הציוד לליד מגרש הקווידיץ'"
"מה? כבר אימון? אבל.."
"שום אבל. את רוצה להגיע לקנסיקן לא? חוץ מזה שיהיה לנו אורח"
היא עטתה פרצוף מבולבל לשניה וענתה בהכנעה. "כן אח גדול"
חזרתי לתרזה ולחבורה בכניסה לחדר המועדון. "אתה עדיין מתעסק עם זה?" תרזה נאנחה.
"מה יש? זה ספורט. אני מוכן לחתום לך שזה יהיה שימושי מתישהוא."
היא גלגלה עינים "ממש. זה כל כך ימי הביניים..."
"כבר אמרתי לך שהקסם נתקע איפהשהוא שם.." חייכתי.
"אתם מוכנים להבהיר על מה אתם מדברים?" קייטי שאלה בעצבים.
גיחכתי. "סיוף"

קייט-
צחקתי.
"תיזהר שהילדה הקטנה לא תכסח אותך. וזה לא ימי הביניים, זה מגניב, זה כמו קארטה, רק עם חרבות, ואי אפשר באמת להרוג עם זה מישהו," צחקתי.
"עם חרבות אמיתיות אפשר," תרזה מלמלה. גדעון שלח בה עוד מבט והיא חייכה אליו, מסירה מעליה בעדינות את ידו של הנרי, שתקע בה מבט שואל.
"היא לא רוצה להכעיס את החבר שלה," לחשתי לו, ותרזה חייכה אליו חיוך של מה-אפשר-לעשות.
"אבל זה לא פייר- אנחנו סתם ידידים."
צחקתי שוב. "אתה מצפה שהוא יאמין לזה?"
הוא נראה מבולבל, אבל לא התווכח.
דניאל-
"היי," שמתי את ידי על גדעון, הוא נראה כועס, ולדעתי לא רק בגלל שהנרי חיבק את תרזה.
"מה?" הוא היה קצת תוקפני.
"כלום, רציתי להגיד לך שאני מצטערת שניסיתי להכריח אותך להגיד לי מה הפחד שלך, אתה יכול לשמור את זה לעצמך," הוא הסתכל עליי ונרגע.
"תודה על האישור," הוא חייך חצי חיוך.
"כן, אני יודעת שחכית לזה. עכשיו לך קח את החברה שלך לאיזו פינה ותתגבר על זה כבר," תופפתי על זרועו וחזרתי ללכת לצידה של קייט.

במשכנו ללכת, הפעם תרזה לצד גדעון. "הילדה הקטנה הזו תערוף לך את הראש בלי למצמץ אם תצתרך" אמרתי לקייט. "את לא מאמינה לי" ציינתי עובדה כשראיתי את פניה. "את מוזמנת לבוא הערב גם את את רוצה. אני מתכוון להתעלל באחדניק קצת. זה יהיה משעשע" פתאום נפל לה האסימון. "אתה מתכוון להילחם עם האחדניק בסיוף? אפילו אני שלא יודעת כלום תוריד אותו בלי להתאמץ." היא קראה בחצי פחד. "אני אקהה את החרבות. סיוף זה הרבה יותר מורכב מסתם לנופף בלהבים. את תראי." קייט חייכה. "אני אבוא. אני לא יכולה להפסיד הזדמנות לראות את השוויצר חוטף מכות" הגענו לחדר המועדון ולפקודת ה"דם נחשים" שלי והלחשוש העצבני של רובי שעל כתפי הדלת נפתחה.

קייט-
"טוב, הזדמנות כזאת באמת אי אפשר לפספס," צחקתי.
נכנסנו לחדר המועדון בחבורה, בלי גדעון ותרזה שנעלמו לפני כמה דקות. חבורה של חמשושים רבו בנושאי קווידיץ', והצטרפנו אליהם, להוכיח אותם- הם הרי צריכים ללמוד הכל מהמאסטרים.

"תקשיב חמשוש, אני מסביר לך שזו עברה, הוציאו על זה את אנדיראה אירווינג מהמשחק על האליפות בשנת 1970 אסור לעשות כזה דבר. וחוץ מזה שאין לך מה להתווכח איתי על קווידיץ' כי אני הבנתי בזה כשאתה עוד שיחקת בדרקוני צעצוע." הבהרתי לחמשוש היהיר וסיימתי את הוויכוח. "ואחר כך אתה מתפלא שאתה לא נכנס לקבוצה. אם אתה לא מבין תיאוריה, איך תהיה שחקן קווידיץ' טוב?" החמשוש הסמיק בזעם ופנה לחדר שלו. "טוב יאללה, הגיע הזמן ללכת להרביץ לאחדניק." אמרתי לבסוף ופנינו קייט, דניאל שהצתרפה אליה ואני למגרש הקווידיץ'. את האחדניק אספתי בדרך. נכנסנו לאחד מחדרי התדרוכים, שם חיכתה לנו אן עם תיק שחור גדול. "במה אתה הולך להפסיד?" שאל האחדון ביהירות. "או שאתה שולח את הילדה במקומך?" אן ענתה לו בקור הוח המשפחתי המפורסם, למרות שידעתי שהיא רותחת. "לילדה הזאת יהיה קשה לגרום לא לערוף לך את הראש, זו הסיבה היחידה שהיא לא נגדך" הוא צחק כאילו מבדיחה מצוינת. "נו, עוד לא ענית לי על השאלה." אן פתחה את תיק העור ואוסף חרבות מתכת גדולות ויפהפיות הבזיק החוצה, כל אחת מסוגננת בדרכה שלה, כולן מושחזות לכדי שלמות וחקוק עליהן הוורד השחור המבהיק. "סיוף. אני אלמד אותך את הכללים, אתן לך חצי שעה חימום, ונתרגל קרב. אם תנצח, אני אישית אלך לסלגהורן ואשכנע אותו להכניס אותך." קייט ישבה בצד האולם מחייכת כחתולה מדושנת עונג. "אני אנצח אותך אחרי עשר דקות" הוא הכריז. "אנחנו נראה לגבי זה." הכרזתי חזרה. הסברתי לו את כל החוקים, לאן מותר לכוון ומתי, מתי זה נחשב נקודה ומתי לא. בחרנו שלוש חרבות, הקהתי את שלושתן באמצעות לחש, ופתחתי בקרב חימום עם אן. יכלתי לראות בזווית העין את פיהם של טימי האחדניק וקייט נופלים מתדהמה. הדבר היחיד שניתן להשוות את זה אליו זה ריקוד. להבי המתכת הכבדים ריחפו בידינו כמו מקלות עץ חלולים, הסתחררו והחזירו את אור המנורות לכל החדר. זזנו במהירות מסחררת אחד אל מול השניה וצלילי התנגשות הלהבים כמו היו קצב למוזיקה. אחרי כשתי דקות על אן החלו להופיע איגלי זעה. בעוד הלהב המשיך לרקד בידיי בלי הנד עפעף מצדי. אן מצידה החלה להגביר קצב, מתחילה להשתמש במהלכים במטרה לפגוע ולא רק לראווה. דברים שיותר קשה להדוף. זה סימל את סוף החימום. התמקדתי בלהדוף את הלהבים שלה, מחכה לרגע שתעשה צעד לא נכון. הרגע הגיע, והיא תקפה בהתקפה שהיא עוד לא שולטת בה לחלוטין. צעד קל ימינה שלי הרחיק אותי מהלהב שלה ובתנועת יד חטופה היא התגלגלה לקצה השני של החדר. הלכתי לעזור לה לקום. "תורך" אמרתי לטימי. המבט היהיר שלו נעלם מעט. ובכל זאת הוא קם ונעמד מולי. בהתחלה נתתי לו זמן להתרגל. הדפתי את המכות שלו בלי להתאמץ לכמה דקות עד שהוא אמר "אני מוכן. תן לי את כל מה שיש לך"
"אתה צריך להיות שנים יותר מבוגר ממה שאתה עכשיו כדי לראות חצי ממה שיש לי." עניתי לו חזרה. הוא הסתער מניף את חרבו מעליו כמו נבוט. 'הוא לא הבין כלום. אי אפשר לנצח ככה.' בתנוע קלה סטיתי הצידהעוקף אותו מבלי שהוא שם לב בכלל ומנחית לו חבטה על הגב. הוא השטתח על הרצפה מאחורי. "קום" אמרתי בנוקשות. הוא קם. הסצנה חזרה על עצמה בכמה צורות, בכולן הוא נפל על הרצפה אחרי חבטה ממני. אחרי הפעם השביעיצ הוא זרק את החרב על הרצפה ורץ החוצה.
"אני אדבר איתו יותר מאוחר" אמרתי

"זה היה קצת אכזרי," דניאל אמרה לידי, אבל אני צחקתי.
"הוא אפילו לא הספיק להילחם מול אן..." השלישיסטית הביטה בי בתמהה, לא מדברת ללא רשות.
"חזרי למעונות," הנרי הורה לה.
"כן, אח גדול..."
"ואו, את צריכה להתחיל לקרוא לי ככה." דניאל אמרה לרגע.
"אם היינו בטוחות שאת הגדולה מבינינו," משכתי בכתפיי והנרי נראה משועשע. "אחות קטנה זה חמוד, את יכולה לקרוא לי ככה, ואני אקרא לך..."
"האחות היפה," היא השלימה וצחקתי.
"תמשיכי לחלום..."
אן סידרה את הדברים שלה ויצאנו ממגרש הקווידיץ'. העפתי מבט אחורה, אל המלתחות של סלית'רין וחייכתי. הלוקר שלי עוד היה מסומן בגראפיטי שציירתי לפני שנתיים.

"יהיה קשה לנשל אותך מפה" אמרתי לקייט כשראיתי לאן היא מסתכלת. "בטח שלאחדון המסכן" היא ענתה בחיוך. פנינו חזרה למעונות אן פוסעת לידי, חוזרת לחן החתולי שלה. "את משתפרת אחות קטנה" אמרתי בחיוך. היא חייכה חזרה מכל הלב. "תודה". כשכולם נכנסו למעונות הלכתי לחפש את טימי. מצאתי אותו מרוגז באחד המסדרונות
"מה אתה רוצה?" הוא שאל בזעף כשראה אותי מתקרב.
"לתת לך חדשות טובות. מותר לך להיכנס כמחליף"
"מה? אבל הפסדתי..."
"נכון. זה אחד העונשים על היהירות שלך. אז כדאי לך להוכיח את עצמך בקווידיץ' טוב טוב כדי לשמור על המקום שקיבלת בחסד."
"כך אעשה" הוא ענה בנחישות.
'קניתי אותו' חשבתי בחיוך

קייט-
"איזה ילד חמוד," צחקתי כשהתרחקנו ממנו. "הוא כל כך רוצה להיות בקבוצה."
"כן, זה באמת חמוד בגיל הזה..."
ישבנו בחדר המועדון עם שאר החבורה, מסכמים את היום שהיה לנו. תרזה עוד הייתה ממש נרגשת לגבי השיעור בגילוי עתידות. זה הלך והפך מעניין יותר עם השנים.

היום למחרת התנהל כרגיל- מת'יו ניסה להתחיל עם דניאל מחדש, היא לא נתנה לו תשובה ברורה, גדעון ותרזה נראו מרוחקים בבוקר, וזה השתנה, כמובן, במשך היום, הנרי היה... עסוק, ומייקל ניסה להוכיח לי שאנחנו לא מתרחקים, אז הוא בילה איתי את השעתיים החופשיות המשותפות שלנו אחרי ארוחת הצהריים.
"אז אתה בטוח שלא הייתה לך אף אחת?" שאלתי אותו.
"אני יודע, זה קשה להאמין, אבל כן... הייתי לבד כל הקיץ," הוא חייך לעברי חיוך מר. שקלתי לשלוף את השרביט ולנסות להיכנס לו לראש, אבל הוא היה שם לב.
"באמת קשה לי להאמין... עד כדי כך היה לך קשה להתגבר עליי?"
"את מנסה לרמוז לי שלך כן היה מישהו?"
"אה.. כן," אמרתי בקול של מן-הסתם. "אני דוגמנית, יצאתי עם ארבעה בחורים בערך בקיץ... לא רק דניאל טובה בקטעים האלה, אתה יודע. יש דברים שהם חובת התפקיד."
"כן, אני בטוח. בפעם האחרונה שאני ראיתי שיצאת עם מישהו, חוץ ממני, את כמעט הקאת עליו כשהוא נגע לך ברגל."
"הייתי ממש שיכורה, זה לא נחשב," אמרתי כיודעת. "ומה אתה משווה בכלל? בקיץ הבנתי שתלמידים זה לא הקטע שלי..."
"אה, אז את בקטע של מורים עכשיו?"
"שאני לא אקיא גם עליך," צחקנו. "אבל בנים בגיל שלנו הם נורא ילדותיים, אני לא אוהבת את זה."
"מה שתגידי," הוא לא האמין לי הפעם.
"מתי פעם אחרונה ראית אותי יוצאת עם מישהו מכאן ונהנית מזה?"
"אה... כשיצאת איתי," גיחכתי.
"הבן-אדם היחיד שאני יכולה להעיד עליו שהוא בוגר בבית-ספר הזה הוא הנרי. ולא יודעת אם אני באמת אצא איתו."
הוא תקע בי מבט, מתחיל לחייך. "אז את רוצה אותו."
"זה לא מה שאמרתי. רק אמרתי שהוא בוגר יותר מכל השאר," מיהרתי להתחמק.
"את חמה עליו! את רוצה אותו כל כך ואת מפחדת להודות בזה כי את לא חושבת שיש לך סיכוי!"
"תפסיק לדבר שטויות, אל תשדך אותי לאנשים. אני לא כמו אחותי, אני מסוגלת להשאר הרבה זמן לבד."
"כי כל הקיץ הצלחת לעשות את זה..."
"זה היה חלק מהעבודה. יוצאים להרבה מסיבות, מכירים הרבה אנשים, מכירים אנשים ששווה להכיר מקרוב, זה לא הולך בסוף... יוצאים לעוד מסיבות," הסברתי את התהליך.
"אם את אומרת..."
"היית יודע אם היה משהו מעבר לכמה פלירטוטים ויציאה אחת שנגמרה בסטירה," משכתי בכתפי.
"את נהנית לעשות את זה לבנים, מה?"
"ככה יצא... אתה היית מספר לי אם היה משהו מעבר לזה, נכון?"
"צאי מהסרט, לא הייתה לי אף אחת..." הוא נאנח. הייתי מרגישה הרבה יותר בנוח אם הוא כבר היה בקטע של מישהי עכשיו..

שיעור כשפומטיקה היה משעמם בפעם הראשונה בערך. שיעור שלם ישבנו ופתרנו תרגילים מהחומר של שנה שעברה. לא למדנו אפילו נושחא חדשה אחת. לקח לי חצי מהזמן שלקח לכיתה לפתור תרגיל וכך מצתי את עצמי מהרהרבין תרגיל לתרגיל, מהנהן למורה למשמע השאלה הקבועה שלנו, "הנרי סיימת את התרגיל הזה?" שרשרת האסוצאציות שלי הובילה אותי לקייטי. 'מה יש לה עכשיו? חפשי לדעתי. כן. אני בטוח, עם מייקל. חח, למה אני יודע את המערכות של כולם בעל פה?' נפל לי העט מהשולחן. "רררובי אסססח נו שססססה" ליחששתי כבדרך אגב ורובי ירד מכתפי להביא את העט שהתגלגל לשולחן הסמוך. ראיתי את פני תלמידת ההפלפאף שישבה לצידי מחווירות כסיד. "אין לך מה לדאוג" אמרתי בחביבות. "הוא מאולף" היא גמגמה. "אתה לחשנן!" גלגלתי עיניים. "נולדתי ככה. את לא יכולה לשפוט אותי לפי זה. זה כמו שאני לא אתקרב למישהוא כי הוא שחור." זה הרגיע אותה. פניה חזרו לצבע הרגיש עם סומק קל של בושה. "אני מצטערת.." חייכתי. "זה בסדר". רובי חזר.

קייט-
"את יודעת," הוא אמר בהיסוס. "יצא לי לחשוב הרבה הקיץ."
"אני מאמינה לך," הזרמתי את השיחה.
"ויצא לי לחשוב גם עלינו..."
אוקי... "כן?"
"אני יודע שסיכמנו שעדיף לנו בתור ידידים," אוי, שיט.
"אתה כמו אח שלי."
"אני יודע," למה הוא חייב לדבר לאט? "רק שאחים רבים על שטויות וכאלה. ואחות כנראה תתעצבן אם האח שלה ייצא עם חברה טובה שלה, נכון?"
"מה הנקודה, מייקל?"
"אני שואל..."
"כן, אני חושבת. אם דניאל הייתה יוצאת איתך הייתי דיי מתעצבנת עליה. וגם עליך, למה?"
"ואם אני אצא עם חברה טובה שלך?"
"אני לא אתעצבן, שיהיה לך בכיף. רק שלי אין חברות טובות... אם אתה תצא עם הנרי, למשל, שהוא ידיד, והוא הקפטן שלי, אני ארגיש מוזר, אבל לא בגלל ששניכם ידידים שלי. אולי כן," ניסיתי להרהר במשמעות המשפט.
"לא, אני לא בקטע של הנרי," הוא צחק. אווו, הוא מנסה לספר לי משהו.
"אז בקטע של מי אתה?"
"סתם..."
"אתה תקבל סטירה!"
"מה?"
"תספר לי! נו, נו, נו, נו, נו, נו, נו, נו, נו, נו, נו, נו, נו!!!"
"אבל את תנסי לשדך בינינו, ואני לא רוצה."
"אז אני לא אנסה."
"זה חזק ממך, אני מכיר אותך. חוץ מזה שהיא לא רוצה אותי, אני כבר יודע את זה..."
"אוי, לב שבור," עשיתי פרצוף שגרם לו לחייך. "אז מי זאת?"
"אני לא מספר לך!"
"אז אני אצטרך לגלות לבד," שלפתי את השרביט שלי.
"וואוו! מה את רוצה?"
"לגלות מי זאת!"
"אני לא רוצה לספר, כמו שאת לא רוצה לספר שאת רוצה את הנרי," גלגלתי את עיניי והחזרתי את שרביטי למקום. מה שהוגן, הוגן.

יצאתי מהשיעור מוקדם. למורה נמאס לראות אותי חולם בהקיץ והיא אמרה לי שאני משוחרר, בחומר של שנה שעברה אני שולט. יופי באמת. התחלתי להסתובב בבית הספר עם רובי על כתפי. יצאתי למדשאות לנשום קצת אוויר צח. בעודי משוטת לי לתומי ראיתי את קייט מכוונת על מייקל שרביט. התקרבתי עליהם ועד שבאתי ראיתי את מייקל מחזיר את שרביטו למקום בהפגנתיות. הם כמובן, לא שמו לב לי שהתקרבתי. תפסתי בידה של קייט בעדינות מאחורה. "לא כדאי לכוון על האקס שלך שרביט. זה נראה מחשיד מרחוק" היא הסתובבה בבהלה. "מה? הנרי! אין לך כשפומטיקה עכשיו?" חייכתי. 'אולי לא רק אני זוכר את המערכות של כולם' "כן. המורה שיחררה אותי מוקדם. שיעור תירגול משעמם."
"מה שמעת מהשיחה?" היא שאלה, עדיין בחצי פאניקה.
"תרגעי, רק הגעתי." היא לא נראתה רגועה יותר.
"מאיך שאני מכירה אותך יכולת לעמוד שם גם שלוש דקות בשקט" היא אמרה בעין חשדנית אבל בחיוך.
"למה, יש לך מה להסתיר?" שאלתי. לא נתתי לה לענות.
"רק ראיתי אותך מרימה שרביט ורציתי למנוע פה מהומות" אמרתי בקול מיתמם. "הכל בסדר מייק?"
הוא צחק, "נראה לך שקייט תתקוף אותי?"
"אם מרגיזים אותה היא יכולה להיות יריבה רצינית. אל תזלזל" שנינו צחקנו. כל אחד מסיבה אחרת.
"בקיצור טוב לראות שהכל מתנהל על מי מנוחות."