שרשור סלית'רין- החדש, המחודש, והדנדש!

נשארתי שם כך הליילה. וויתרתי על ארוחת הבוקר. מדאם פומפרי שראתה אותי שם כל הזמן הביאה לי כמה שוקלדים לאכול. יכלתי כבר להרגיש את השקיות מתחת לעיניים. בערך בשעה אחת עשרה היא התעוררה.
"איפה אני..?" היא שאלה ממצמצת רבות בניסיון להתרגל לאור השמש העז שבקע מהחלון.
,במרפאה קייטי. איך את מרגישה?"
"מה..? הנרי?"
"כן"
"מה אתה עושה פה? איפה וול.."
"שקט קייטי, את צריכה לנוח. אל תתאמצי."
"אתה ישבת פה כל הזמן? כמה זמן אני מעולפת?"
"בערך 15 שעות"
"וואו... כמה זמן אתה פה?"
"מהרגע שהבאתי אותך למרפאה"
"אתם בסדר כולכם?? איפה..!"
"מה קרה?!"
"דניאל! היא לא עונה לי בקשר! מה קרה לה??"
,אה קייטי תרגעי, היא רק ישנה. גם עליה עבר לילה קשה. היא שלמה ב100 אחוז"
"באמת?"
"שאני אשקר לך קייטי?"
ליטפתי אותה. "אני כל כך שמח שאת בסדר..."
"שמעתי קולות ברקע... איזה לחש... ואמרו את השם שלי כמה פעמים"
"זה הייתי אני. וזה לא לחש. זה פשוט איטלקית. אמא שלי אטלקיה ואני עובר לדבר איטלקית כשאני לחוץ"
"למה היית לחוץ?"
"דאגתי לך"
"לי..?"
"כן, את יכולה להסביר את הסימן? את היית בהכרה כשהוא עשה לך את זה?"
"סימן?" היא שאלה בתמימות. "איזה סימן?"
נאנחתי. לקחתי את המראה שלידה והושטתי לה.
"מזה????"
"קיוויתי שאת תוכלי להסביר"
"זה לא יורד בסבון אני מניחה..." היא אמרה מעקמת את האף.
"זה עושה לי משהו? פוגע?"
"כנראה שלא. בכל מקרה, דמבלדור עצמו הסיר מזה כל טיפת קסם שהייתה בזה. נשאר רק הסימן"
"טוב, נוכל לאמר שזה קעקוע מכוער... או מקס' להסתובב עם צעיף מפה והלאה..."
"וכולם יחשבו שיש לך היקי" גחכתי
"ואולי באמת יש לי?" היא הוציאה לשון.
"אם את במצב רוח טוב אני כבר מרוצה. קחי צפרדע שוקולד"
היא פתחה את האריזה ובתנועה מיומנת של מחפשת תפסה את הצפרדע באמצע הזינוק. "זה יופי של תרגול" היא אמרה תוך כדי אכילה ואני צחקתי.
"אוי הנרי! תראה! עשו קלף לדמבלדור!"
"כן, זה לא כזה חדש"
"אז מה נסגר עכשיו? איפה כולם? לא לומדים?"
"לא... עד להודעה חדשה. המורים עסוקים בהגנה על הטירה. "
"אני חושבת שכדאי שתישן קצת. אתה נראה מת"
"עכשיו כשאני רגוע אני אלך לישון קצת. אבוא לבקשר שוב בערב. תנוחי היטב קייטי. אנחנו חוזרים לשחק ברגע שהעוצר יורד"

הנהנתי כשהוא קם באיטיות, משתדל לשמור על שיווי משקל.
"ישבת פה המון זמן, נכון?" הוא השיב לי חיוך ממורמר ותפס את משענת הכסא בשתי ידיו, כאילו לא מוכן לעזוב עדיין.
"תנוחי, קייט..."
"ביי, אמא," חייכתי אליו והוא חייך חיוך עייף בחזרה, הסתובב והלך.
קמתי על רגליי ברגע שהוא יצא משם. ישנתי חמש עשרה שעות, לא תכנתי להמשיך עוד הרבה זמן.
"מדאם פומפרי?" קראתי לאחות המתוקה. *אני דיי בטוחה שהיה לה שם אחר, בהתחשב בעובדה שהיא לא אמורה להיות כזאת זקנה, אבל שיהיה*
היא באה אליי בזריזות, בודקת את חום גופי, לחץ הדם שלי ומהירות זרימת הדם.
"אני יכולה ללכת?" שאלתי אותה. היא הסתכלה בצפרדע השוקולד החצי אכולה שבידי.
"אם את מבטיחה לי שאת שמה את קריירת הדוגמנות שלך בצד ומסיימת את השוקולד הזה, את יכולה ללכת." היא חייכה אליי. לא האמנתי שאני ארגיש כל כך טוב, ולא ציפיתי שהיא תסכים כל כך בקלות, אבל... היא הסכימה.
"לכי ישר לחדר המועדון, העלמה טרויסמן!" היא נזכרה לקרוא אחריי.
לקחתי עוד ביס מהשוקולד ולקחתי את הגלימה שלי מהשידה. ירדתי אל המרתפים, הסקתי שהפעם עדיף להקשיב למה שאומרים לי, והלכתי היישר לחדר המועדון של סלית'רין. שם, כמה גמדוני בית היו עסוקים בניקיון. הרמתי גבה, בדרך כלל לא ראינו אותם בפעולה. אבל זה ידוע שכאשר הגמדונים לחוצים, הם מעסיקים את עצמם בהרס עצמי או בניקיונות, ודמבלדור היה בטח חכם מספיק כדי להורות להם לעבוד. כמה תלמידי שנה רביעית החליטו לנצל את המצב, ושידלו שלושה גמדונים שהיו מאושרים לשרת אותם. המעשה הכעיס אותי, זה לא היה הוגן כלפי השאר. אולי אפשר...
"לכו, תחזרו לנקות את החדרים. אל תקחו הוראות מתלמידים רגילים," הוריתי לגמדוני הבית. שלושת הרביעיסטים הזדקפו במקומם במבוכה.
"עכשיו, יש לכם מזל שאני לא על מדים עכשיו, כי היו יורדות נקודות לבית. אני אסתפק באזהרה, אבל שזה לא יחזור על עצמו," דיברתי בתקיפות.
"דניאל," מישהו קרא מאחוריי, והסתובבתי באיטיות, משתדלת לא להסמיק. גדעון התקרב אליי. "את נראית חולה."
"למה, כי אני לא מאופרת?" אימצתי את הטון התוקפני של אחותי כשביקרו אותה על המראה שלה.
"לא אמרתי כלום," הוא הרים את ידיו. "הכל בסדר? קייט בסדר?"
השפלתי את מבטי ובלעתי את רוקי, לא היה לי נעים לשקר לו ככה עכשיו. אז... נענה על החלקים שאפשר לענות.
"היא בסדר," חייכתי.
"איפה היא הייתה?"
"אה... אסור לי לדבר על זה, גדעון.. מצטערת."
"למה?"
"כי דמבלדור ביקש שלא," אמרתי בפשטות.
"ופתאום משנה מה דמבלדור מבקש?" הוא הרים גבה.
"כן," עניתי קצרות. "בכל מקרה, זה מה שרצית לשאול אותי?"
"איך ידעת שרציתי לשאול אותך משהו?"
"בחייך גדעון, אני מכירה את הטונים שלך..." אני גם מתחילה להשתפר בהלטת הכרה.
"בסדר," הוא חייך. "אני צריך את העצה שלך. אני... רוצה להיפרד מטרזה, ואני לא רוצה לפגוע בה."
"אוה," הבלעתי חיוך. הוא עומד במילה שלו. "למה?"
"כי, נמאס... את יודעת..." אוקיי, הוא לא מוכן להודות שהוא הפסיד בהתערבות, מקובל.
"כן... פשוט תגיד לה שאתה לא מרגיש שאתם מתאימים, ואתה מפחד לפגוע בה בהמשך, אז אתה מעדיף לחתוך את זה לפני שזה נהיה רציני ולחזור להיות ידידים. במילים יותר יפות, כמובן," הוא חייך אליי.
"את טוב בדברים האלה, דניאל. היית יכולה להיות אחלה של שחקן משנה, אבל... יש לך את סיריוס.
חיקיתי את החיוך של דניאל כשהיא מדברת על סירי שלה, חייכתי אליו מאחורי כתפי ועליתי למעלה.

קמתי בזמן רק לארוחת הערב, שהוגשה כמובן בחדר המועדון בעקבות העוצר. ירדתי למטה, סוקר את החדר. התאומות לבית טרויסמן עמדו באיזור הסלטים וצחקו בינהן. לשתיהן היה מצב רוח טוב לאחר האיחוד. תרזה וגדעון עמדו בצד ודיברו. נראה היה כי גדעון מקיים את ההבטחה שלו, כי ראיתי דמעה קטנה על לחיה של תרזה. בסה"כ בית סלית'רין נראה במצב רוח טוב למדי.
"אח גדול" שמעתי את קולה של אן לידי
"כן אן, את יכולה לרדת מכל גינוני הרשמיות בינתיים. דברי"
"באמת??"
"אמרתי דברי נו"
"אני קצת.. לא רגילה" היא הסמיקה. "אתה היית שם ביער אתמול נכון? מה הלך שם"
"וולדמורט. יש לו איזה תוכנית מוזרה. הוא מסמן אנשים"
"מסמן?"
"כן, תראי" אמרתי מתווה את הסימן באוויר בקסם. זה טבוע על הצוואר של חברה שלי"
"חברה..? אבא יודע?"
"לא חברה כזאת. ידידה."
"אני מבינה. זה קשור למשימה שלי?"
"אני לא חושב. תני לי לטפל בזה."
"אני מבינה. אבא רוצה שתבוא לדווח לו ישירות על המקרה ביער"
"זה בעייתי. יש עוצר על הטירה..."
"האח בקצה מחכה לך עם אבקת פלו עכשיו..."
"אני מבין שזה בוער לו"
פסעתי אל האח בלי חשש. "מבצר בלקרוז" אמרתי ובהבזק להבות ירוקות שהקפיץ כמה שלישונים נעלמתי הביתה.
יצאתי מהאח וכרעתי ברך. "אבא"
"כן הנרי, אני מכה לשמוע. מה השערוריה הזו בהוגוורטס עכשיו. דמבלדור אמור לוודא שאתם שלמים. כרגע נראה שלא הולך לו. ברור לך שאתה אחראי על אן"
"כמובן" לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לספר את כל מה שעבר עלי ב24 השעות האחרונות. אחרי כמה דקות טובות של סיפור הוא הגיב.
"אני מבין. חזור להוגוורטס. אני אעביר לך דרך אן הוראות הלאה."
"כן אבא..."
פסעתי חזרה דרך האח אל חדר המועדון, פותח את זרועותי בדיוק בזמן לקלוט את טרזה הבוכה.
"דייי דיי טיזי. זה מיותר" חיבקתי אותה וליטפתי מנחם. "עדיף ככה" היא פלטה עוד יבבה קטנה והתרפקה בידיי

'עשיתי טעות?' שידרתי לדניאל, שהרימה את מבטה אל טרזה, שוקלת את המצב.
"כן... לא," היא התקשתה להחליט בקול רם.
'היא נראית הרוסה... אבל הם לא היו צריכים להיות ביחד מלכתחילה, הוא סתם השתעשע בה, ולא הגיע לה היחס הזה,' הגנתי על עצמי ודניאל שלחה בי מבט משועשע.
"מה?" שאלתי בקול רם.
"יש לך משהו לגדעון?" היא שאלה בחצי חיוך, כמעט הרבצתי לה.
"לא!"
היא התפרצה בצחוק בלתי נשלט, וכשהבנתי שכל זה היה כדי לבחון את תגובתי, הצטרפתי לצחוק.
"קייט!" דמותו הרועדת של מייקל הסתערה עליי בחיבוק. "את בסדר!"
דניאל שלחה לי מבט טעון משמעות, שולחת לי 'זאת המלחמה שלך', והלכה לשבת עם אמילי.
"כן, אני בסדר..." השתדלתי להצליח לנשום. "אממ.. מייק?"
"אני מצטער..." הוא עזב אותי באיטיות, פוחד להתרחק, שלא אברח. "א.. אני בדיוק סיימתי את השיעורים בשינויי צורה... הייתי חייב הסחת דעת.. מתי חזרת?"
"מייקל, אתה דואג לי יותר מדיי," חייכתי אליו, רגועה.
"קייט," הוא נראה מופתע, קצת כועס. "מישהו מת. פרופסור קייבן מת. והדבר הזה שהרג אותו מסתובב לו בטירה, ואת נעלמת לכולם ו-"
"רגע, מה?" ניסיתי להישאר מחוייכת, אבל זה היה אוטומטי. "פרופסור קייבן? מה קרה?"
"לא יודעים, לא מוכנים לספר..."
"אני מצטערת שנעלמתי ככה," אמרתי בחצי חיוך, נשבעת לעצמי שהערב אהיה בסדר. מייקל חיבק אותי שוב.
"בחיים אל תעשי לי את זה יותר." הנחתי את ראשי על כתפו וטפחתי על גבו. הוא ממש רעד.
"מייקל, הכל בסדר?"
"עכשיו כן, עברתי יום ארוך.." הוא חייך אליי בפעם הראשונה. הולכתי אותו אל אחת הספות והתיישבתי לידו. ברגע שראשו נח על המשענת הוא נרדם, ידו הרועדת נרגעת לאט. פחדתי להשאיר אותו לבד, ממה שאחד החמשושים של מאט יעשו לו, אז נשארתי לידו.

אחרי כדקה טרזה נרגעה.
"מה אתה מחזיק ביד?" היא שאלה, סוף סוף מנגבת את הדמעות ומסתכלת סביב.
"כמו מה זה נראה לך?"
"חרב... אבל למה שתיים?"
"הבאתי את החרבות האמתיות שלי ושל אן מהבית. החרבות שחושלו במיוחד בשבילינו. לאור האירועים האחרונים יש מצב שנזדקק להן."
"מה בדיוק קרה באירועים האחרונים...?"
"אני לא יודע כמה מותר לי לספר לך. אני רק אומר שקייבן מת, ושוולדמורט עשה פה איזה פשיטה על הטירה. ניסה להשיג משהו..." החלטתי בראשי שלא לספר על הסימן של קייט. זה מיותר בינתיים.
"וולדמורט?" איך אתה יודע?"
"ראיתי אותו אתמול ביער"
"רגע רגע, מה?! קייטי הייתה ביער כשהלכת לחפש אותה?"
"איך ידעת שהלכתי לחפש את קייטי?"
"רובי אמר. ודניאל הייתה שבורה."
"אה... רגע, רובי אמר?!"
"כן, אן תרגמה לי" היא הסמיקה.
"אני מבין... כן, הלכתי ליער, ראינו את וולדמורט, אני לא יכול לספר יותר בינתיים"
"העיקר שאתה בסדר" היא נאנחה.
"כן... אבא בטח רותח מכעס. הוא כעס מלכתחילה שהלכתי להוגוורטס, אבל עד עכשיו זה הצדיק את עצמו איכשהו. עכשיו כשבהוגוורטס נהיה מסוכן..."
"אוי... לא ישלחו אותך הביתה נכון?"
"אני מקווה... מה קרה למייקל?" שאלתי מצביע על החצי גוויה שהייתה מרוחה על הספה ליד קייט.
"הוא גם דאג לקייט מאוד, רק שבזמן שאתה הלכת לחפש אותה, הוא ישב ואכל את עצמו"
"זה לא מומלץ... בואי לחדר נשחק קצת שח, זה ירגיע אותך"
"זה ירגיע אותך בעיקר..."
"אולי, אבל אל תכחישי שגרמתי לך להתמכר לזה. קדימה"

ניסיתי להירגע גם כן, אבל מייקל זז הרבה מתוך שינה. החלטתי לנסות לשעשע את עצמי במקום. עוד לא ידעתי איך, אבל החלטתי לנסות להיכנס לו לראש ללא שרביט. עצמתי את עיניי והתרכזתי, מלמלתי את הלחש ללא קול והכנסתי את עצמי בין הרקמות, בין הורידים ובין השרירים שבמוחו של מייקל. ניסיתי לחפש את החלום שהוא חלם באותו הרגע, אבל הכל היה אפור. אולי הוא עדיין לא נכנס למצב חלום. זה הכאיב לי מרוב מאמץ, אז הפסקתי. החלטתי לנסות את זה על מישהו ער. הסתכלתי על מת'יו, שהושיב את אחת החמשושיות בחיקו, מנסה להבטיח לה שתהפוך למלכת השכבה במעשה זה. ניסיתי את מה שניסיתי על מייקל, אלא שהפעם היבעתי ריכוז גדול יותר במשימה. הראש שלו לא היה קשה לחדירה.
הוא דימיין את מוניקה, מסתבר, עושה את כל שיבקש למענו, וחשב על דרכים לגרום לה לעשות לו- התנתקתי מהמחשבות האלה. הוא הרבה יותר מדיי מפרט במחשבות שלו.
מייקל, מתוך שינה, כרך את זרועותיו סביבי ומשך אותי אליו, כאילו הייתי הדובי שלו. חייכתי עם מחשבה זו, וניסיתי להשתחרר בלי להעיר אותו, אבל אחיזתו הייתה נעולה עליי. בסופו של דבר נכנעתי והסתדרתי כך שיהיה לי נוח להישען על חזהו וניסיתי להיכנס לו לראש שוב. עצמתי את עיניי וניסיתי להתרכז ברקמות ובנימי הדם שהיו יותר קרובים אליי עכשיו. המסך האפור כבר נעלם, ובמקומו הופיעה תמונה צבעונית ורעשנית.
'אני חייב להציל אותה..' הוא חשב כשהוא הרים את מבטו אל החלון החשוך שהשקיף על היער האסור. בתוך העולם האבסורדי של החלומות הוא קם ממקום מושבו וקפץ החוצה דרך הזכוכיות, לא מותיר בהן סימן אחריו. בצעדי ענק הוא התקרב אל היער האסור, ממלמל לעצמו את מטרתו, ונעצר כאשר דמותי המוטלת חסרת רוח בידי הנרי התקרבה אליו בחזרה. הנרי איים עליו בשאגה אכזרית, ומייקל קמץ את אגרופיו והפיל את הנרי על האדמה, תופס את גופי החלש תוך כדי. הוא נגע בפניי הקרות, ו-
"זאת לא חכמה אם הם ישנים," קולו של הנרי הופיע מעליי והעיר אותי מחלומו של מייקל. פקחתי אליו את עיניי וחייכתי. פתאום הידיים של מייקל הכבידו עליי.

תרזה פרשה למיטתה. היא הייתה עייפה מדי למשחקי שחמט ואני חזרתי לחדר המועדון.
קייט שכבה על מייקל על הספה עם עיניים מכווצות בריכוז. תהיתי מה עובר עליהם שהם שוכבים מתפתלים ככה בחדר המועדון. נכנסתי לקייט לראש...
"זה לא חוכמה" אמרתי בקור. היא פקחה את העיניים.
"לא חוכמה מה?" היא שאלה בבלבול.
"עזבי" אמרתי בכעס והסתובבתי. לא הייתי בטוח אפילו על מה אני כועס. הסתובבתי ללכת בכיוון החדרים.
"הנרי, חכה רגע..." היא אמרה נאבקת להשתחרר מהאחיזה של מייקל. המשכתי ללכת. "הנרי!" המשכתי והגעתי למדרגות כשנתקלתי בדניאל. חיכיתי שהיא תזוז.
"קוראים לך" היא אמרה בטון משועמם, עדיין חוסמת את המדרגות.
"את מוכנה לזוז בבקשה שאנל" לחשתי בטון קר נועץ בה מבט. היא עמדה על המדרגה ככה שהייתה בגובה עיני.
"קוראים לך" היא חזרה על עצמה.
"דניאל..." אמרתי באיום. היא זזה. עליתי בעצבים במדרגות. 'על מה אני עצבני בכלל? זו זכותה של קייט להיכנס לראש של מי שהיא רוצה אם הוא לא מגן עליו. זו זכותו של מייקל לחלום מה שהוא רוצה. על מה בדיוק אני כועס?!' הגעתי לחדר ונפלתי על המיטה בוהה בתקרה. אחרי חמש דקות של מחשבה קמתי צלול יותר.
"אני יודע על מה אני כועס" אמרתי לעצמי בשקט. "אני כועס על מייקל. אני יודע שהוא לא מת עלי. אבל לחשוב עלי כמפלצת? שמסכנת את קייט? מי חירף נפשו למצוא אותה? אפשר לחשוב מה הוא עשה, ישב במועדון ודאג. שיהיה לו באושר. חוץ מזה, היא לא עברה לו כבר? הוא רואה בי מה, יריב?"
"ואני כועס על קייט. שנמרחת עליו בחדר המועדון. למה? אין לי מושג"
"יש לך הרגל מגונה לדבר לעצמך אח גדול" שמעתי את קולה של אן מאחורי. הסתובבתי ולא ראיתי אותה.
"אן... תורידי את הגלימה"
מתוך החושך הופיעה אחוי הקטנה. חיוורת כתמיד. באור הירח, הניגוד בין שערה האדום לעורה החיוור היה בולט מאוד. "יש לי בשבילך הוראות מאבא"
"דברי"
"הוא אמר שהוא חושב שהוא יודע מה הסימן הזה. ושזה לא חכם להשאיר אותו. הוא דיבר עם דמבלדור, וביקש לחקור את העניין"
"אוקי ו...?"
"דמבלדור הסכים. מה הוא יכל לעשות. הוא לא יכול לסרב לבקשה מאבא. אתה אמור ללוות את המסומנת לטירה ביום שישי הקרוב"
"את לא רצינית"
,מתי אי פעם שמעתי אותי לא רצינית?"
"יופי, רק זה היה חסר לי עכשיו...."
"היא לא חברה שלך?"
"אן, עזבי אותי בשקט"
"כרצונך..." היא אמרה ונעלמה שנית אל תוך החושך
*מעכשיו נעקוב אחרי הימים. יום שני, השבוע השני ללימודים.*

"מה יש לו?" דניאל שאלה אותי, נוחתת על משענת היד של הספה.
"אם הייתי יודעת הייתי מוצאת דרך לתקן את זה, אבל אין לי מושג מה הוא רוצה ממני..." אמרתי ונעתי שוב בין ידיו של מייקל, הניסיון להיחלץ מאחיזתו עלה לי בתנוחה מאוד לא נוחה.
"אהה!" דניאל חייכה.
"מה אהה?"
"הוא מקנא, תראי איך זה נראה מבחוץ!" היא שילבה את ידיה בידענות.
"אני מודה שזה נראה קצת שונה ממה שזה באמת, אבל למה שהנרי יקנא בזה שמייקל מחבק אותי?"
"ואו," דניאל צחקה. "הייתי מצפה שלפחות חלק מהמוח ישאר בצד שלך. כנראה שכל התאים האפורים עברו אליי."
"מה?"
"את לא רואה? זה שקוף שהוא רוצה אותך..." ואז היא גיחכה. "כמו שזה שקוף שמייקל לא התגבר עלייך."
"מייקל לא התגבר עליי," הודיתי. "אבל הנרי ממש לא רוצה אותי..."
"למה את נראית כל כך מבואסת? אמרתי לך שאת רוצה אותו! אז יאללה, למה את מחכה?"
"דניאל, את קראת יותר מדיי נובלות... אף אחד פה לא רוצה אף אחד..." ליטפתי את ידו של מייקל. "חוץ ממייקל המסכן."
"מסכן הוא בטוח," היא חייכה.

ירדתי חזרה למטה. בשבל זה קייט כבר נחלצה מאחיזתו של מייקל ע"י הערתו, והם ישבו על הספה ודיברו. שניהם נראו מאוד רציניים ביחס לבדרך כלל. שעת כיבוי אורות עברה ולכן הקמתי את דניאל והתחלנו לפזר את התלמידים למיטותיהם. כשהגענו לקייט ומייקל אמרתי "קייט, אני עוד צריך להחליף איתך כמה מילים. חכי פה עוד כמה דקות בסדר?" היא נתנה בי מבט כעוס אבל הנהנה. כל שאר התלמידים כבר הלכו לחדרי השנה, ורק מייקל נתן בקייט עוד מבט אחרון וסובב באי רצון את הגב ועלה לחדרו בתגובה למבט הנוקב שלי.
"באת להתנצל?"
"מה? על מה א-נ-י צריך להתנצל בדיוק?"
,המם... בואו נחשוב, מי הלך לפני כמה דקות בפרצוף כעוס ובלי לענות כשקוראים לו לחדר?"
"אה כן? אני חושב שבכל הכנות היו לי את כל הסיבות שבעולם לכעוס" אמרתי בטון קר
"באמת?" היא התחילה להתרתח. "איזה סיבות בדיוק?"
"אם לנסח בצורה שלך, מי נמרחת בחקו של מי שרואה אותי כמפלצת צמאת דם שהורגת אותך אחרי שהלכתי ליער האפל, אירגנתי את ג'יימס וסיריוס והוצאתי אותך מהיידים של וולדמורט בחיים?"
"אני... רגע. מה?! קודם כל אני לא 'נמרחת בחקו' של אף אחד. שנית, איך לעזאזל הגעת למסקנה שזה מה שמייקל רואה בך?"
"תעשי לי טובה. את ראית את זה בדיוק כמוני"
"אתה פרצת לו למחשבות שהוא ישן!"
"לא... אני לא נכנס לאנשים ישנים לראש. זה לא חוכמה"
,אתה נכנסת לי לראש!! בגלל זה אמרת לא חוכמה"
"אכן"
"אתה! למה?!"
"במקום להאשים אותי תלמדי להגן על המחשבות שלך. במיוחד אם הן מכילות מידע מסגיר"
"מסגיר את מי בדיוק!?! מה אתה רוצה ממני??"
"להודיע לך שמחר אתם מתאמנים עם מדאם הוצ' כי אני לא אהיה באימון, ושבסוף השבוע את צריכה לבוא איתי לטירת בלקרוז"
"לבוא איתך לאן?!"
"לבית שלי"
"אני לא הולכת א-י-ת-ך לשום מקום. בטח שלא לבית שלך"
"לא יוזמה שלי. דמבלדור ואבא הסכימו על זה. זה קשור לסימן שלך" היא מיששה את חזה המוסתר מתחת לצעיף בעצב.
"לילה טוב טרויסמן."
היא הסתובבה ובלי מילה נוספת עלתה לחדר.
עליתי לחדרי וצנחתי על המיטה נרדם לפני הפגיעה.

יום שלישי לא עבר. השיעורים עברו בקושי, אבל ההפסקות היו קשות הרבה יותר.
האימון אחרי הצהריים היה החלק הכי טוב באותו היום. והוא עדיין היה נוראי.
"נסי לרדוף אחרי הסניץ', קת'רין. לא אחרי הפרצוף שלי!" גדעון צעק אליי מלמעלה אחרי ששעטתי אליו, בטוחה שהסניץ' המנצנץ נמצא לו מאחורי העורף.
"תמשיך ככה ואני באמת ארדוף אחרי הפרצוף שלך!"
"העלמה טרויסמן! שלוש נקודות מסלית'רין! אני לא אסבול התנהגות כזאת על המגרש!" מדאם הוץ', מאמנת ושופטת קווידיץ' בשנות השלושים שלה, נעצה בי את פרצופה הכעוס. ישארו לה קמטים בגלל זה. החזרתי לה פרצוף והסתובבתי עם גבי אליה. פעם הבאה אני צריכה לדאוג להיות רחוקה יותר מהאדמה כשאני מחזירה לגדעון. אדיוט.
"ריצ'ארד, תמשיך לכוון לבובות!" היא שכחה ממני ופנתה לריצ'ארד, שאת מקומו בקבוצה באמת שלא הבנתי. הוא מעולם לא פגע בשחקן במשך משחק. הנרי אמר לי משהו כמו - "הוא לא צריך לפגוע בשחקן כדי להסיח את דעתו. והוא עושה את זה מצויין, הרבה יותר טוב משאר המתמודדים לתפקיד, בכל אופן. אני מודה שג'ק טוב הרבה יותר בפגיעה בשחקנים, אבל פציעת כל הקבוצה היריבה גורמת לניצחון ברמאות. וזה לא מה שאני מאמין בו."
אני דיי בטוחה שמלמלתי בחזרה- "לפחות זה ניצחון", אבל גם אם כן, הוא לא ענה לי.
המחשבה עליו עצבנה אותי משום מה, והסחתי את דעת עצמי במחשבה על הסניץ' שמחכה לי איפשהו במגרש.
ראיתי את הנרי שוב רק בארוחת הערב. הוא לא אמר מילה על היכן היה כל היום, ואני בעצמי לא טרחתי לשאול.

בשלישי בערב נכנסתי מותש לארוחת הערב, הייתי ראשון באולם. התיישבתי במקום קראי, עייף ורעב. רק רציתי לאכול. עצמתי את העיניים.
כעבור מה שנראה כדקה, שמעתי לחישה באוזן. "אתה ער?"
"כן" עניתי ופקחתי את עיני. זו אן.
"יש לי רשימה"
"יפה מאוד. תביאי לי אותה" אן הושיטה לי רשימה של שמות.
"נו נו, ל'סטריינג'. אני לא מופתע. אבל ג'סיקה? וקארן? את בטוחה?"
"ברשימה רק מי שאני בטוחה במאה אחוז"
"ויש לך עוד חשודים?"
"כן."
"מי?"
"הם רק חשודים..."
"מי?"
"טרויסמן"
"אין מצב! היא סומנה ו..."
"אמרתי שזה רק חשדות..." היא אמרה משפילה את מבטה שוב.
"טוב בסדר. אני אדאג להעביר את זה לאבא בסוף השבוע. עבודה טובה. את משוחררת." אן הלכה ותרזה תפסה את מקומה, בינתיים הצלחות מתלאות.
"אוכלללללל"
"מה עבר עליך? אתה נראה מורעב!"
"יום ארוך"
"איפה היית כל היום. אפילו באימון של הנבחרת לא היית"
"היית באימון?"
"צפיתי קצת. רציתי לראות אתכם מתאמנים, אבל לא היית שם"
"איך הוא היה?"
"רע מאוד, קייט וגדעון התווכחו כל הזמן. וריצ'ארד כל הזמן פיספס."
"חחחחח, ריצ'ארד מפספס בכוונה"
"מזתומרת?"
"יש איזה משהו קסום בו. אני לא יודע מה. אבל יש לו כוח פיזי לא אנושי. אנחנו לא רוצים למשוך תשומת לב ולכן הוא לא חובט לכיוון אף אחד, כי הוא עלול להרוג אותם. אבל זה הסוד הקטן שלנו בסדר תיזי?"
"אין בעיה. אז איפה א-ת-ה היית כל היום?"
"למדתי"
"לא נכון, לא ראיתי אותך בבצפר."
"מישהו אמר שאפשר ללמוד רק בבצפר?"
הייתה שתיקה מהורהרת בזמן שאכלנו.
"מה קרה בינך ובין קייטי?"
"מה? מי אמר שקרה משהו??"
"מה אתה נלחץ, כולה שאלתי מה קרה"
"לא קרה כלום!"
"אתה יודע שאתה לא יכול לעבוד עלי הנרי"
"אני לא במצב רוח לזה עכשיו"
"אווו, לאצילים יש מצבי רוח? מה קרה לקור הרוח התמידי שלך?"
"תרזה..."
"הבנתי. אני מצטערת. אתה יודע שאני תמיד פה אם אתה צריך"
"אני יודע. גם אני מצטער. תודה תיזי"

הרמתי את מבטי מהצלחת. בהגנבת מבט אל הנרי, ראיתי שהוא בעצמו מגניב מבטים אל אחותי ואליי. היא התעקשה להישאר ממוקדת בפירה שלה.
"הכול בסדר, סיס?" שאלתי אותה בעדינות. היא הרימה את כתפיה בביטול השאלה שלי והמשיכה לשחק עם האוכל. הסתכלתי על הנרי, שהפגין התנהגות דומה. תרזה ניסתה להוציא ממנו מה לא בסדר, לפי שפת הגוף.
"דלוקה עכשיו על בלקרוז?" גדעון לחש לי באוזן באופן שצימרר אותי, אבל התעקשתי להסתיר את העובדה הזאת.
"מה פתאום?"
"שמעי, כל הקטע הזה של קפטן קבוצת הקווידיץ'... אני יכול להבין."
"טוב, בהצלחה לך, גדעון, אבל לא נראה לי שהנרי בקטע של האהבה האסורה הזאת... זה לא אצילי," אמרתי בהתחנחנות והוא צחק. קייט, מצידי השני, פלטה נחרת בוז.
"מה יש לך?" שאלתי אותה.
"כלום."
"לא, קרה משהו בינך לבין הנרי, ואני רוצה שתספרי לי!" היא הרימה את מבטה בפעם הראשונה בארוחת הערב, רק כדי לתת לי מבט מאיים. מהצד השני של השולחן תרזה הסתכלה בי גם היא, כאילו מצטרפת לחיפושי אחר התשובה להתנהגות המוזרה של שניהם.
"תודה רבה על כך שאת מנהלת את הדיון המרתק הזה בעל פה, סיס," היא הדגישה זלזול בכינוי שנתתי לה קודם, כאילו אני לא ראוייה לו, והלכה מהשולחן.
"מישהי עצבנית... מה עשית לה?" פניתי לחפש את התשובה אצל הנרי.
"למה להניח שאני אחראי למצבי הרוח של אחותך? אתן לא טלפתיות? תגלי בעצמך." הוא המשיך לאכול בגב זקוף.
"לפעמים כל הקטע הזה של האציל המתנשא לא מתאים, הנרי. במיוחד לא כשאתה מדבר עם מישהי שהיא ברמה שלך, ואולי מעליך," עקצתי אותו באוטומטיות וגדעון שם את כף ידו על זרועי, כדי להרגיע אותי.
"מה שיעזור לך לישון בלילה, טרויסמן."
"יש משהו במה שהיא אומרת," מייקל התערב בשיחה. הנרי הרים את פניו, הבעה תוקפנית פרושה עליהן.
"לך אין כל זכות להתערב בויכוח הזה. אתה הסיבה שכל זה התחיל."
"איך אני קשור לגחמות הפרטיות שלך?" מייקל התקרב למושב שלידי כדי לראות את הבעת פניו של הנרי טוב יותר. הנרי סתם את פיו בכוח, נושך את שפתיו כדי לא לדבר, ואז קם באותה עצבנות מהשולחן, אגרופיו קפוצים לצידי גופו.
"אני מציעה שתלך לדבר איתה ותפתור את העניינים!" קראתי אחריו ותרזה אישרה את דבריי.
"שיהיו ביחד וזהו..." גדעון נשף אויר על צווארי החשוף משיער שהיה מוסט לצד השני. הרמתי אליו את מבטי ההמום וקמתי מהשולחן גם אני.
"מה?"
"נזכרתי שלא ראיתי את סיריוס כל היום," אמרתי במהירות וקמתי מהשולחן.
"היא הייתה סגורה בחדר המועדון יומיים ועכשיו היא נזכרה?" גדעון שאל את יושבי השולחן אחריי. התעלמתי מההערה הזאת והלכתי לשולחן של גריפינדור, שלא קיבל אותי עם המון אהבה.

הייתי לבד בחדר. כל שאר האנשים עוד היו בחדר האוכל. רובי נתלה על האפיריון שלי, נועץ בי את עיניו האדומות.
"אולי אבא צדק" אמרתי ספק לרובי ספק לעצמי באנגלית. "אולי לבוא להוגוורטס באמת לא היה רעיון טוב. הייתי מקבל את כל החינוך שהייתי זקוק לו בטירה, כולל כל עניין בתי האצולה עד הסוף, וההתנהגות כלורד...." שתקתי לרגע, משחק בשרביטי באצבעותי. מנהג מגונה ומאיים.
"אבא צודק... אני לא צריך לבקש את הכבוד שמגיע לי אלא לדרוש אותו. הוגוורטס זה מקום דמוקרטי למדי... כל התלמידים שווים בלא בלא. אולי אני אדבר איתו כשאבוא לטירה..." עוד כמה שניות של שקט. "יש עוד בנאדם בחדר" רובי לחשש בלחששנית.הסתובבתי, הפעם אוחז את השרביט יציב.
"אן, תורידי את הגלימה" אמרתי בטון תקיף. לא קרה כלום. "אפריום" אמרתי והשרביט פעם באור לבן. לא קרה שום דבר.
"אתה בטוח?" שאלתי בלחששנית.
"יש פה ריח...." הלשון שלו נשלחה החוצה, כאילו טועמת את האוויר. "בן אדם מסריח...."
"אתה רואה חום?" סמכתי על היכולת של רובי כנחש להרגיש דם חם, זה פעל גם דרך גלימות היעלמות.
"ססססססס.... רק שלך." הוא אמר במעין אכזבה נחשית. "ושל עכברוש קטן שמתחבא מתחת למיטה... מזל שבהוגוורטס לא מקפידים על הניקיון. ססססס, ארוחת צהריים" נשמעה דפיקה בדלת
"הנרי?!" נשמע קולה הלחוץ של תרזה.
"מה תרזה?"
"זאת קייטי, היא.... התעלפה או משהו, היא בחדר המועדון" הזקפתי במקומי, רובי גם נמתח להקשיב. "הסימון שלה פועם" היא הוסיפה בלחש.

"עזבי אותה, האוזר. היא איתי," סיריוס דחף שניים מחבריו כדי שיפנו לי מקום לשבת לידו. הוא קיבל את פניי בנשיקה ארוכה ולוהטת, ואז בחיוך. "המון זמן לא ראיתי אותך."
"אתה יודע מה היה," אמרתי בטון שהורה לו לא לשאול יותר.
"לא אומר שזה מנע ממני להתגעגע," הוא נישק אותי שוב. קולות מזלזלים או נבוכים נשמעו מסביב לשולחן. ג'יימס העיר משהו על חדר פרטי.
"אם הוא עליך, נלך," סיריוס אמר וג'יימס טפח על גבו.
"רוצה לצאת לסיבוב?" שאלתי אותו והוא נעמד אוטומטית, מושך אותי אחריו בתשובה.
יצאנו אל הלילה והתיישבנו על אחד הסלעים בחושך.
"את לא תורידי לי נקודות אם אני אאחר את כיבוי האורות, נכון?" הוא שאל כשהוא צמוד לשפתיי.
"רק אם תשחד אותי..."
מאית שנייה אחר כך, זרקתי אותו ממני וצרחה פילחה את גרוני. רעש איום מילא את ראשי מבפנים, מונע ממני לשמוע את מה שהוא לא צעק עליי בתשובה. הרגשתי כאילו הראש שלי עומד להתפוצץ, ולא הפסקתי לצרוח בכאב. תפסתי את ראשי בשתי ידיי ונפלתי על ברכיי, נפצעת מהסלע שישבתי עליו עד עכשיו, אבל כאב הראש היה גדול מכדי שארגיש פצע קטן כזה. סיריוס מיהר לתפוס בי, חסר אונים, לא יודע מה לעשות. הרגשתי את העולם סביבי מתעמעם ומסתחרר. סיריוס ניסה להטיל עליי לחש כלשהו, אבל זה לא שינה את המצב. עכשיו הייתי חלשה מכדי לצעוק. ממילא לא שמעתי את עצמי, והגרון שלי נכרך מהניסיונות לצעוק. הרעש היה כל כך איום. הרגשתי כאילו כל מערכות המוח שלי מתרכזות בדבר אחד: להכאיב לי. כמה שיותר. בסופו של דבר העולם המטושטש סביבי כבה, ואז לא הרגשתי כלום.

"קייטלין!" צרחתי מעל גופה המתפתל בחדר המועדון. "קייטלין את שומעת אותי??" היא המשיכה להתפתל על הרצפה, הצוואר שלה פועם בסגול. לקחתי נשימה עמוקה וחזרתי לעשתונותי.
"ריצ'רד"
"כן?"
"רוץ לחדר שלי, מעל המיטה יש שם בקבוקון שכתובים עליו דברים בלטינית והבה סימני אזהרה, תביא לי אותו" הוא פצח בריצה.
שלפתי את השרביט, אבל כשהצמדתי אותו לסימן הוא נהדף אחורה כמו על פרץ רוח שיצא מהסימן.
"לך לעזאזל טום רידל" אמרתי בקור. בזמן ששמעתי את ריצ'ארד יורד במדרגות מהמגורים נשמעו צרחות אחרות מהצד השני של המועדון
"גריפינדורי במועדון!" נשמעו קולות עצבניים.
הרמתי את הראש וראיתי את ג'יימס בשרביט שלוף מפלס דרך בין הסלית'רינים העצבנים.
"הנרי" הוא צעק. "סיריוס, אני מתכוון, דניאל! היא התעלפה ו..." זה הספיק כדי שהסלית'רינים ינמיכו את שרביטיהם, ויבהו בזווית העין על קייט.
"אוי, וואו" הוא אמר כשראה את קייט.
"תגיד לסיריוס שיקח אותה לסלגהורן ולך תקרא למקגונגל שתהייה שם גם, אני מביא את קייטלין."
ריצ'רד כרע לידי. "זה?"
"כן תודה." הרמתי טיפה בצבע ירוק רעל מהבקבוקון, ובעודי ממלמל באיטלקית שוטפת הירוק נעלם והטיפה נותרה שקופה וזכה. הנחתי לה ליפול על הסימון. הטיפה נפלה באיטיות, כאילו כוחות גדולים דוחפים אותה אל מחוץ לסמל. אך בסופו של דבר היא נגעה במרכז הספירלה, והסימן על אורה של קייט שינה את אורו בין רגע מסגול עמוק לשני עז, שהאיר את כל החדר. קייט פלטה צרחה קצרה, וגופה הפסיק להתפטל. הסימן שעל עורה קיבל נגה ערפילי אפור וריצד בשקט. קייט לא זזה.
"מה עשית לה?!" זעקו כמה בנות מהאיזור. אני מצידי, פלטתי נשימת הקלה, העמסתי אותה על גבי ולקחתי אותה לחדר של סלגהורן.

הלכתי בחושך, מחפשת דרך מזורגגת החוצה מכאן. נפילה של משהו גרמה להד בכל החדר החשוך הזה, שעכשיו התמלא בצרחה נחרדת.
"מי שם?" הרמתי את שרביטי בהיכון, מריצה בראשי מספר כשפים יעילים, ומחפשת אחד שיכול לכוון את עצמו לקורבן.
"קייט? מה?"
"דן!" הורדתי את השרביט מיידית והלכתי לכיוון שממנו נשמע הקול. הרצפה הייתה ישרה, ולמרות ההליכה הזהירה שלי, לא היה שום דבר בדרכי שאתקל בו. ההליכה האיטית של שתינו וחוסר האונים ששרינו בו עכשיו גרמנו להליכה הזאת להיראות אינסופית, למרות שנדמה לי שעברנו רק כמה מטרים. בסופו של דבר ידיה של דניאל מצאו את שלי שגיששו אחריה.
"איפה אנחנו?" היא שאלה אותי מפוחדת. משום מה, למרות שלא היה לי מושג קלוש בנוגע למיקום שלנו, הייתה לי הרגשה שכבר הייתי כאן. "למה אי אפשר לראות כלום?"
"אני חושבת שאיתרו גם אותך. מה קרה לך לפני שהתעלפת?"
היא שתקה לרגע, ואז קולה היה חסר אונים עוד יותר. "למה אני לא מצליחה להעביר לך את התחושה?"
היא תפסה בידיי חזק יותר, כאילו בודקת אם זאת אני.
"כי אנחנו לא במציאות כרגע. כמו שבחלומות אנחנו לא מצליחות להעביר מחשבות אחת לשנייה. את אמיתית בכלל?" יכולתי להרגיש שהיא חושבת את אותו הדבר, עם ההיכרות שלי איתה. אם זאת היא.
"היה לי מן רעש גדול ומוזר שקרע לי את האוזניים מבפנים, בתוך הראש. הייתי בכלל בחוץ עם סיריוס, אחרי שלא היינו ביחד המון המון זמן..."
"טוב, זאת את..."
"אחר כך כל הגוף שלי כאב. זה פשוט... כאב לא מהעולם הזה... אני חושבת שבשיא הכאב התעלפתי."
"והגעת לכאן," השלמתי אותה. "זה בדיוק מה שקרה גם לי."
"זאת פעם ראשונה שלך? או שהרגשת ככה גם-"
"כשחטפו אותי. כן. עכשיו כשחושבים על זה. אבל הם הטילו עליי איזה לחש מוזר קודם. אמרו שאני חצי מהקלף המושלם למשהו הראשון, לא הצלחתי לקלוט למה. לפני שהתעלפתי הצלחתי לקלוט אותם מדברים ואומרים שאני צריכה להירצח מתוך רצון, וככה זה בטוח יצליח, ו-"
"דיי, קייט!" היא תמיד שנאה דיבורים על מוות. "עליי אף אחד לא הטיל שום לחש. רק סיריוס היה שם, ובדיוק דיברנו, אבל...רגע... את לא חושבת...?"
"שמעי, הוא בוגד דם, אז הסיכויים קטנים. אלא אם כן הוא מעמיד פנים..."
"אני לא חושבת. מה זה קשור?"
"ה-לו? האנשים של וולדמורט אחראים לזה? זוכרת? צריך לאהוב אותו כדי להצטרף אליו, וסיריוס רחוק מזה. אבל הוא לא יפגע בך, בעצם. הוא עוד לא סיים איתך." דחיפה קטנה מכיוונה הכשילה אותי ונפלתי.
"ממתי את כזאת חלשה? ספורטאית ממש..." קמתי על רגליי.
"אני בטוחה שכאן גם את לא כזאת מכשפה דגולה."
"שכחי מזה. בואי נתרכז ביציאה מכאן."
"איך התעוררתי פעם קודמת?" שאלתי אותה, נצמדת אליה שוב.
"אני לא בטוחה, אבל את התעוררת במרפאה. דמבלדור גם עשה משהו, והסימן שלך הפסיק לבעור." גיששתי אחר הסימן הארור שבטוח גרם לכל זה. הוא היה שם, עדיין כואב כשנוגעים בו.
לפתע האור נדלק, צורב את העיניים שלנו שהתרגלו לחושך.
"איזו אחווה משפחתית, ממש מחמם את הלב." קול קר דיבר מולינו. הקול היה מוכר לי להפחיד. הסתובבנו אליו, ממצמצות בעיניים כדי להתרגל לאור החדש. החדר היה ריק. הוא היה לבן פתאום, קירות ורצפה צחורים, כאילו לא נגעה בהם יד אדם. לא הייתה דלת, ובעל הקול הקר כבר לא היה שם. הוא הופיע רק כמה שניות מאוחר יותר, כשהתרגלנו לאור.
"איפה אנחנו?" דניאל קראה. "מי אתה?"
"סוף סוף שאלה רצינית." הוא עמד מאחורינו, קרוב מדיי. הסתובבנו בבהלה. מולינו עמד גבר בשנות השלושים לחייו. יפה תואר, אם לשפוט לפי תווי הפנים החדים שלו והשיער הגלי שכיסה את מצחו בנעריות. "טום רידל הוא השם. אתן בטח שמעתן אותו."
"וולדמורט." מלמלתי בכעס ודניאל התכווצה לידי. "אדון האופל! האחד ששואף להיות דיקטטור, ולהכריח אנשים לתמוך בעמדתו על ידי רצח."
"את מחמיאה לי!" הוא פלט צחקוק קר וגבוה. "קייטלין, נכון? כמה טוב לפגוש אותך שוב."
"קייט, זה לא וולדמורט. אדון האופל נראה אחרת, ראינו אותו באותו הלילה."
"זה הוא, דניאל. לפני המהפך."
הוא חייך. "לא חשבת שאדון האופל ייראה כל כך טוב, נכון, דניאל?"
דניאל השתתקה.
"אתן שתיכן נמצאות בטירה של הוגוורטס. במשרד של המורה לשיקויים, ראש הבית, אם אני לא טועה?"
"אנחנו לא שם." היא התעקשה.
"פיזית? אתן כן. אתן שתיכן מעולפות, ואולי חוות הזייה משותפת. אלא שהכול אמיתי. ואני באמת טום רידל, אדון האופל אם תרצו."
"למה אנחנו כאן?"
"באתי להציע לכן עסקה," הוא אמר בחיוך.
"אתה רוצה שנמות בשבילך. זאת לא עסקה. זה לא עומד לקרות." קראתי בנחישות.
"למות? הו, לא... אתן יקרות ערך כל כך... למה שארצה שתמותו?"
"אתה סתם מנסה לגרום לנו להצטרף לשורותיך, כדי שבבוא הזמן נמות למענך. זה לא יקרה!" דניאל קלטה את העניין.
"דניאל, דניאל... למה שתחשבי ככה?"
"שמעתי את העובדים שלך. את בלטריקס ומה שמו. הם אמרו שאנחנו נצטרך למות מרצון בשבילך," אמרתי ושילבתי את ידיי בעקשנות. "זה לא עומד לקרות."
"הם הבינו לא נכון, יקרותיי."
"אז למה הם חתכו אותי בסכין?" הראיתי לו את היד החבושה שלי.
"אמרת שהיא לא חזקה מספיק. שאתה צריך את השנייה. השתיים ביחד חזקות מספיק. חזקות מספיק בשביל מה?" דניאל צעקה.
הוא חייך חיוך ציני ולא אמר מילה.
"בשביל ליצור לו הורקרוס ראשון," נזכרתי פתאום. "מה זה הורקרוס?"
הוא שלף את שרביטו כנגדנו וקרן לבנה פגעה בי.

התעוררתי במשרד של סלגהורן, ודניאל התעוררה מייד אחריי.
"מה קרה כאן?" היא שאלה. "סיריוס? לא היינו בחוץ?"
"לא הייתי בחדר המועדון?" שאלתי את סלגהורן שבדיוק רכן מעליי בצורה מלחיצה. הוא קם על רגליו. שתינו שכבנו על הרצפה במשרדו, וסיריוס עזר לדניאל להתרומם על רגליה, מאמץ אותה לחיקו בדאגה.
"את חייבת להפסיק לעשות את זה." רק עכשיו שמתי לב להנרי שישב לצידי.
"מה אתה עושה כאן? מה אתה רוצה ממני?" התפרצתי עליו. רק לפני כמה דקות הוא עשה לי פרצופים מתנשאים מעבר לשולחן.
"את לא זוכרת? קייט את התעלפת בחדר המועדון, ודניאל התעלפה באותו הזמן בחוץ, והבאנו אתכן לכאן. את לא זוכרת כמה צרחת מכאבים?"
"אתה מנסה לעבוד עליי? כי זה לא מצחיק." קמתי על רגליי. סיריוס הסתכל עליי מעבר לשיערה של דניאל.
"הוא לא משקר, קייט. זה נכון."
"אההההה!" דניאל התרחקה ממנו באנחת כאב, מחזיקה את צווארה. סלגהורן תפס בידה והרחיק אותה מהצוואר. הסימן הסגול הספירלי הופיע שם, באותו המקום, כואב כשהיא נוגעת בו.
'יש לך גם! גם אצלך זה הופיע!'
'איך זה אפשרי?'
'אני לא יודעת! כנראה שהם מדברים אמת.'
'את זוכרת משהו?'
'לפני עשר שניות הייתי בחדר המועדון, התכוונתי לעלות לחדר, ואז הופעתי כאן.'
'אני עמדתי לנשק את סיריוס סוף סוף, ואז הופעתי כאן!'
"הן לא זוכרות כלום," הנרי אמר והסתובבתי אליו. הוא בהה בי בריכוז.
"די לבאר לי את ההכרה! אתה רואה? דברים כאלה מסבכים אותך בצרות." הסתובבתי אל פרופסור סלגהורן. "כל מה שאני יודעת זה שלפני כמה שניות הייתי בחדר המועדון, ועכשיו אני כאן!"
"עברה חצי שעה מאז שהגעתן לכאן," הנרי אמר בקור מאחוריי. סיריוס ניסה כמה לחשים כדי להעלים את הסימן מעל צווארה של דניאל, או לפחות לגרום לו לכאוב פחות.
"זה לא יעזור. פשוט תגעי בו כמה שפחות." אמרתי בשקט והוא הפסיק.
"מתי זה הופיע עליי?" דניאל שאלה את סיריוס.
"את צרחת והתפתלת. נפלת על הרצפה והמשכת לצרוח. החזקת את הצוואר שלך כאילו הראש עומד ליפול מהכתפיים וברגע שהתעלפת זה היה שם. את לא זוכרת את זה?" הוא שאל אותה כבלתי מאמין.
"לא. כלום."
"עדיף שאת לא זוכרת את זה, תאמיני לי. כשלי עשו את הסימן הזה זה כאב כמו המוות. אבל מי עשה לך את זה? סיריוס, ראית משהו?"
"כלום... היא פשוט... זה פשוט קרה. נבהלתי כל כך שלא חיפשתי אף אחד מסביב, רק דאגתי לה." דניאל תפסה בידו והשעינה את ראשה על כתפו.
"טוב, המנהל צריך להגיע לכאן כל דקה, אני אעדכן אותו בכל הפרטים. חזרו לחדרים, עברתם מספיק היום." סלגהורן שחרר אותנו. סיריוס ודניאל הלכו לצד, כנראה לסיים את מה שהם התחילו, והנרי התעקש ללוות אותי לחדר המועדון, שלא אברח ולא אתעלף לו באמצע.

"את לא מאמינה לי" אמרתי כקביעת עובדה בזמן שהלכנו חזרה אל חדר המעדון. היא מצידה רק משכה בכתפיה בעוינות בולטת.
שלפתי את השרביט. "מה אתה עושה?" הצמדתי אותו לרקתי בשמאלית, עוצם עניים. בעודי מרחיק את השרביט מהראש, פס של נוזל כסוף נימתח בינו לביני. "אתה..."
הצמדתי את השרביט לראשה, ועינייה נעצמו כמו ברפלקס. עמדנו שם כמה דקות תמימות, בזמן שהיא צפתה בשלושת רבעי השעה האחרונה מנקודת המבט שלי. בלי לחסוך אף פרט. כולל המחשבות והכל. כשסיימתי, המשכנו ללכת בשתיקה. כשכבר היינו קרובים לחדר המועדון רובי לחש לי באוזן.
"אני בטוח שאתה מת לשאול אותה ג'יימס. לך על זה, בעצם אולי עדיף שהיא תראה אותך לפני." ג'יימס פוטר הופיע לפנינו כמו מהאוויר.
"לילה טוב. ג'יימס, קייטלין" אמרתי בנימוס, ונכנסתי אל חדר המועדון.

"עוד פעם הוא נכנס בלי רשות למוחות של אחרים?" תליתי בג'יימס את השאלה המתוסכלת. הוא הביט בי בהסכמה שותקת, המומה שכזאת. "יש לו נטייה להידחף לעניינים שלא שלו. למה שלא תחשוב על זה פעם הבאה שהוא בסביבה?"
זייפתי לו חיוך והתקדמתי אל עבר הדלת.
"אתה יכול ללכת עכשיו. זאת הדלת של סלית'רין. אתה לא מתקרב יותר מזה."
"כן, אבל.."
"מה רצית לשאול אותי?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"אולי זה לא הזמן המתאים... אני אחזור אלייך עם זה..." הוא חזר אל מתחת לגלימה שלו ואוושת רוח קלה הוכיחה לי שהוא התרחק מחדר המועדון שלנו. נכנסתי לחדר המועדון, שם חיכה לי בזרועות פתוחות, מי אם לא הוא, מייקל בכבודו ובעצמו. חיבקתי אותו בחוזקה. מישהו שדואג לי ללא אינטרסים משל עצמו, מתוך דאגה טהורה לי. אולי אני צריכה לשקול לתת לו עוד צ'אנס. טריקת דלת חזקה נשמעה מכיוון מגורי הבנים כשעברה בראשי המחשבה הזאת. שיקפוץ לי. שישמע גם את זה.
"את חייבת להפסיק לעשות לי את זה," הוא לחש לאוזני בחרדה. חיפשתי את דניאל במוחי, היא הייתה באמצע מזמוז עם סיריוס. שיהנו להם. "מה קרה?"
"אני לא זוכרת... רגע אחד הייתי כאן, ואז הייתי במשרד של סלגהורן. דניאל עברה את אותו הדבר." עדכנתי אותו.
"הסימן הזה פשוט זהר כשהתעלפת," הוא ליטף לי את הצוואר בהיסוס, מפחד להכאיב לי. נרתעי מעט, אבל הרשיתי לו ללטף. "זה נראה כאילו איזו רוח נכנסה בך ושלטה בגוף שלך, שנלחם עד שהתעלפת. זה היה מפחיד. הנרי לא הסכים שאצטרף אליכם. הוא הורה לכל סלית'רין להישאר כאן. אני לא יכול לסבול את חוסר הידיעה הזה. יותר אני לא עוזב אותך." הוא חיבק אותי עוד יותר חזק והנחתי את ראשי על כתפו. נכנסתי לראשו כשידי אוחזת בשרביטי בתוך הכיס. המחשבות שלו היו טהורות. הוא היה מוכן להגן עליי בכל מחיר, ואני לא הייתי בטוחה מה אני חושבת על זה.
פתאום קולו של הנרי הפריע לשיחה כשהוא הופיע בתחתית גרם המדרגות והתקרב אלינו במהירות.
"טוב, הנסיעה לטירה בשישי? הוקדמה. יש לך עשר דקות להביא את אחותך ולהכין תיק." התנתקתי ממייקל ותליתי בו מבט מופתע.
"אני אמורה ללכת איתך?"
"אין לך זמן להתווכח."
"אני בא איתכם," מייקל התערב פתאום. מאיפה האומץ הזה?
"מה פתאום," הנרי ביטל את דבריו כמעט בזלזול.
"אז גם אני לא באה," התעקשתי ואחזתי את ידו של מייקל בחוזקה.

"קייטלין טרויסמן. אני לא שאלתי האם מתחשק לך לבוא, אמרתי שיש לך עשר דקות לארוז. אני מוכן ללכת לקראתך ולהביא את דניאל בעצמי. כדאי לך לעמוד בזמנים. אבא לא אוהב שמאחרים לו..." יצאתי מהמועדות משאיר את קייט ומייקל להתלחשש בינהם. יצאתי החוצה ונעמדתי מצידו השני של הקיר של הפינה החשוכה של דניאל וסיריוס.
'דניאל' הקרנתי לראשה.
'הנרי, אתה קצת מפריע עכשיו'
'אני יודע, אחרת הייתי בא ישירות. יש לך עשר דקות להתארגן ולבוא לחדר המועדון'
'למה מה התחלת לחלק לי פקודות??'
'לא אני, דמבלדור ואבא. את באה איתי לטירת בלקרוז'
''מזזתומרת?'
'זה לא נושא לדיון דניאל. אני את שלי אמרתי. אני לא ארדוף אחריכן. אתן תבואו מרצונכן, או תחת ליווי. והוא לא יהיה ליווי שלי....'
חזרתי לחדר שלי. גם לי היה כהמ דברים לסדר בעשר הדקות האלה. ווידאתי ש"קרח" צמודה לירכי ושרובי יושב בנוח על כתפי. הפיתון הירוק פקח אלי זוג עיניים אדומות בשאלה. לחששתי כמה מילות הרגעה וארזתי.
"אן, את מצטרפת?" שאלתי כששמעתי את לחשוש הגלימה על הרצפה מאחורי.
"כן אח גדול" היא אמרה והסירה את הגלימה.
"הבאתי לך את מחט. היא מונחת על המיטה שלי. שאי אותה עליך כל הזמן. יש לך אישור לכך. המגן שלך עליך?"
היא הפשילה את השרוול וחשפה צמיד זהב המורכב משני נחשים הרודפים זה אחר זה במורד ידה.
"מצוין. איך אנחנו הולכים?"
"פלו אח גדול"
"בסדר גמור" אמרתי, וירדתי לחדר המועדון. עשר הדקות תמו.

אין ויניקולום טרויסמן...

"מה לעזאזל-?" מן יד ארוכה בלתי נראית משכה אותי מחוץ לחדר. דניאל הרגישה את אותו הדבר.
"חכה דקה!" היא צעקה מחוץ לדלת וקסם המשיכה הזה הפסיק. היא זימנה עוד כמה דברים למזוודה המשותפת שלנו וסגרה אותה בקול נקישה גדול. הרחפתי את המזוודה במורד המדרגות.
"אתה יכול להיות יותר מנומס!" דניאל התעצבנה. היא שנאה את הנרי על זה שהפריע לסיריוס ולה באמצע.
"שיהיה. 'טירת בלקרוז', אל תטעו." הוא החווה בידו לאח בחדר המועדון שבוערת בה אש ירוקה עכשיו. גלגלתי את עיניי ונכנסתי ראשונה לתוך האש.
"טירת בלקרוז," הכרזתי והועפתי אל תוך הצינורות שהובילו אותי לאח הרבה יותר גדולה והרבה יותר מרווחת. רצתי החוצה, לפני שהאש תחזור להיות לוהטת. בלקרוז הקטנה כבר עמדה שם, קפואה על מקומה. היא לא הנידה עפעף כשנחתתי לידה, אבל הטרקלין הגדול היה ריק, והרגשתי חובה לעמוד לצידה.

לאחר ששתיהן עברו את האח אל הטירה, ליטפתי את רובי ופסעתי בביטחון אל תוך האש.
"טירת בלקרוז"
יצאתי אל הטרקלין הראשי. יש שיגידו שזה לא מקום טוב לגדול בו, אבל בשבילי הוא היה התגלמות הבית.
הטרקלין היה מרוצף כולו באבן שחורה ממורקת. כשהקירות האפורים שהקיפו את החדר העגול הגדול היו מכוסים במרזבים בשלל צורות, בעיקר של נחשים, ובפיתוחים מעוטרים בשלל סגנונות מהמאה ה19. בחדר היו לא פחות מ17 אחים שונות, כיאה לחדר שמשמש חדר מעבר באמצעות פלו. על אף גודלו, היו בו שתי דלתות בלבד. דלת הברזל האדירה שהיוותה את השער החיצוני של הטירה, ודלת עץ כפולה גדולה נוספת אל פנים הטירה. ראיתי את קייטלין ודניאל עומדות ליד אן ומצטמררות.
"הכל בסדר?" שאלתי ברוך פחות אופייני. ידעתי שהטירה גורמת לאי נוחות למי שלא רגיל אליה, אפילו שאני יכול לספור על יד אחת את האורחים שהבאתי הביתה.
"אם לא היית גורר אותנו בכוח אולי הייתי יכולה לענות לזה בצורה סמפטית" דניאל ענתה ברוגז.
"אני מתנצל" אמרתי בכנות. "אני לא אוהב לאחר"
"קיבלנו" קייט ענתה, משתיקה בלחיצה אילמת ביד את דניאל שהתכוננה להגיב בכעס.
"טוב, תלכו אחרי מהר ובלי לעשות הרבה רעש. אני מקווה שלא תצטרכו לשהות פה יותר ממה שתרצו."
נראה שההתרככות שלי השפיעה, כי לבסוף גם דניאל הגיבה בהנהון חטוף. נראה שהצלחנו לרדת מהעץ שנתקענו עליו עד כה.
פתחתי את הדלת והתחלתי ללכת בהחלטיות במסדרונות הטירה, אן מרחפת לידי שקטה כצל. בעוד אנחנו חולפים על פני אילנות יוחסין עתיקים ושטיחים מקירי לקיר שמתפרסים על פני מסדרונות שלמים, קייט לא הצליחה להחביא שריקה חרישית של התפעלות. "פה גדלת הנרי???"
חייכתי לי בלי שהתאומות ראו. סביר להניח שהזוג טרויסמן גדלו בבית מפואר לא פחות, אבל קשה לא להשתאות אל מול הטירה הגותית העצומה והקרה שאני קורא לה בית. "כן, הייתי מציע לכן לעשות סיור בחדר שלי, אבל זה בצד השני של הטירה ולא נראה שאתן מרגישות פה יותר מדי בנוח..." לא זכיתי לתגובה על האמירה הזו.
לבסוף נעצרנו מול דלת האלון של אחד מחדרי העבודה של אבא. הסתובבתי לתת לתאומות תדרוך מזורז.
"זה אולי יישמע לכן מגוחך, אבל הוא ייקפיד הרבה יותר ממני על כל ענייני הכבוד. כשאתן נכנסות, תעצרו לרגע, וקידה קטנה עם הראש. אתן לא חייבות שזה יהיה דרמטי, אפילו לא צריך את כל הגוף. כמו לעשות כן, זה הכל. ואם אתן רוצות לפנות אליו, אז אדוני. כי אני יודע שלא תסתדרו יותר מדי עם לורד בלקרוז.
"הוא לורד??"
"כן... האמת שאפילו הוא קיבל את זה פעם מהמלכה של המוגליגים על משהו... באמת שאני לא זוכר על מה"
"עוד משהו שאנחנו צריכות לדעת?"
"לא, בבקשה תנסו להיות מנומסות"
החוותי לאן והיא דפקה על הדלת. הקול העמוק של אבא נשמע מבפנים. "היכנס."
נכנסנו שלושתינו, התאומות ראשונות, אני אחריהן, ואן בסוף.
"התאומות טרויסמן" אמרתי בקול רם ורשמי. שתיהן עשו את הקידה הקלה ואבא הנהן בראשו וסימן להן לשבת. אני כרעתי על ברך אחת אחריהן, והוא סימן לי לקום. כשאן התקרבה הוא רק הביט בה. הם דיברו לרגע בלי מילים, והיא יצאה מהחדר.
כשהדלת נסגרה הוא חזר להביט בתאומות. "קת'לין. דניאל. ברוכות הבאות לטירת בלקרוז"
התאומות בהו בו לרגע המומות. הקול העמוק, עם החזות הרשמית והמבט היוקד בעיניים השתלבו לכריזמה שכבשה כמעט כל אדם.
דניאל התעשתה ראשונה. "תודה אדוני"
הוא חייך. "אני לא אבזבז את זמנכן היקר בבית הספר" ניכר היה שהוא לא אהב את שתי המילים האחרונות, אבל מהר הוא חזר לטון הרגיל. "אז אלא אם כן אתן רוצות לשבת לדבר על כוס תה, נעבור ישר לנושא שלשמו באתן?"
התאומות הנהנו, וסובבו את הראשים כך שהספירלה הבוהקת שעל צווארן הייתה גלויה לעין כל.
אבא בחן את הסימנים לכמה רגעים ובסוף אמר: "ואתן אומרות שטום עשה לכם את זה?"
"וולדמורט, אדוני."
"טום הזה פרחח רציני... זה מה שקורה כשההורים לא שם לחנך אותך..."
"אתה יודע מה זה?" דניאל שאלה. וכעובר כמה רגעים הוסיפה בשקט "אדוני"
"כן, אני יודע מה זה... אני לא בטוח שזה משהו שאתן צריכות לדעת עכשיו."
"אבל!..."
"בלי אבל" הוא אמר בטון הרגיל, אך בצורה שלא הותירה מקום לוויכוח.
"אני אדבר עם דמבלדור. ואני אעזור לכן בינתיים. להעלים את זה זה לא בעיה. במרפאה שלכן יכולים לעשות את זה או שאחת האבקות שלכן תטפל בעניין. אבל אני יכול לגרום לכן לא להרגיש את זה יותר. זה יהיה כמו ציור."
"אנחנו נשמח אדוני" קייט אמרה במעט סבל. הסימן התחיל לזהור שוב בסגול.
אבא לקח את השרביט שלו מכן עץ שניצב על השולחן. השרביט היה מעוטר ועתיק מאוד, וכמו כן התנועות שלו, איטיות, ובטוחות.
הוא נגע בעדינות בקצה השרביט במרכז הסימן אצל שתי התאומות, והסימן השחיר ונראה כמו קעקוע פשוט. קייט נאנחה בהקלה.
"תודה" דניאל חייכה.
"אני אלווה אתכן החוצה" אמרתי. למרות ההקלה שנפלה על התאומות, הן נראו להוטות להסתלק.
"אם הוא יזרח ויכאב שוב, אתן תהיו במצב של להיות או לחדול." אבא אמר בזמן שפתחתי את הדלת.
התאומות הסתכלו זו על זו בחשש.

את שאר היום בילינו במרפאה, בניסיון להסיר את הקעקועים המכוערים האלה מעלינו.
״זה אמור לעבוד,״ מדאם פומפרי אמרה בפעם החמישית. היא בחשה בזריזות בקערה שתכנה היה חום ודביק למראה. לא הצלחתי לראות איך זה אמור להיות החומר שיעזור וימחק קעקוע שהוא צלקת מקללה אפלה.
״זה קצת חם,״ האחות אמרה וניגשה אל קייט עם משהו שנראה כמו כף עץ למריחת דבש. קייט הזיזה את שיערה לאחור ומתחה את חזהה. הבטתי בה בזעזוע כשהיא פלטה זעקה קטנה.
״מה זה רותח?״ שאלתי בבהלה. אדים עלו מחומר החום המשונה. קייט לא ענתה ורק הרטיטה את רגלה בעצבנות. האחות אספה עוד מהשעווה המשונה שלה ומרחה לקייט שכבה שנייה מהחומר. הפעם היא נשכה את שפתה ורקעה ברגלה על הרצפה בחוזק.
״תרגעי, טרויסמן. זה יעבור יותר מהר.״ מדאם פומפרי מרחה שכבה שלישית והפעם קייט החמיצה את פניה וזרקה ראשה אחורה והשתדלה לא לזוז יותר מזה.
״עכשיו תורך,״ מדאם פומפרי פנתה אליי.
״נה-אה. אין סיכוי!״ אמרתי ופערתי את עיניי באימה.
״זה לא יתרפא לך אם לא תטפלי בזה,״ היא נזפה בי. המשכתי לנדנד בראשי לשלילה במרץ.
״זה לא כזה נורא, דן,״ קייט מלמלה בקול חלוש.
׳אני אהרוג אותך, ראיתי מה זה עשה לך!׳ שידרתי לה
׳אם אני צריכה לסבול, עכשיו תורך.׳
בלעתי את רוקי בפחד והבטתי במדאם פומפרי כשהיא מסובבת את הכף העגולה והמחורצת בקווים אופקיים כדי לאסוף מספיק חומר לשכבה הראשונה. בידיים רועדות אספתי את השיער לאחור והרמתי את ראשי, לא הסתכל. התחושה הייתה נוראית, כאילו זה שמן רותח בצורת משחה דביקה שנמרחת על חזי, והסימן בער. הרגשתי אותו כמו שלא הרגשתי אותו עד עכשיו. הכל נעשה שחור, והדבר היחיד שהרגשתי הוא האש הנוראית הזאת מהגיהנום ששרפה אותי שם במקום. לא היה לי אוויר, ואז האש בערה בעוצמה חזקה יותר. ניערתי את ראשי לצדדים במהירות עד שזה הפסיק. רק אז שמעתי את מדאם פומפרי ממלמלת משהו על זה שזה פשוט לא יעבוד אם אני לא אתן לה למרוח את החומר.
״את רצינית?״
״מרחתי רק שתי שכבות ואת משתוללת. תשבי בסבלנות!״
אני רוצה לראות אותך יושבת בסבלנות כששורפים לך את החזה. היא מרחה לי שכבה שלישית שהציתה שהכל מחדש. הרגשתי שאני לא נושמת, ואת האוויר האחרון שנותר לי בזבזתי בצרחות.
״די, דני, זה בסדר, זה עובד, הנה, תראי, היא קילפה לי את זה ולא נשאר כלום!״ קייט עמדה מעליי והחזיקה בידי. פקחתי את עיניי באיטיות ונגעתי בחזי. הוא עוד בער, והייתה עליו שכבה עבה של שעווה מיובשת. מדאם פומפרי התקרבה אליי בעדינות ותפסה את קצה השכבה העבה.
״אני אצטרך שתשבי בשקט עוד רגע קטן אחד, בסדר?״ הנהנתי חלושות.
בתנועה אחת ארוכה ומהירה היא משכה את השעווה הקשה מעל חזי, והותירה תחתיה שכבה חמה של עור מגורה וחם מאוד, אבל חסר קעקועים מכוערים. היא מרחה לי קרם שהרגיע את העור ושלחה אותנו לדרכנו, עם הוראה לאכול המון מתוק ולנוח בהמשך היום. זה לא היה קשה לממש.
בבוקר למחרת טרזה העירה אותי בעדינות ובליטופים. חייכתי אליה ומלמלתי משהו שלא הצלחתי להבין בעצמי. החזה הרגיש רגוע הרבה יותר, וחייכתי לעצמי.
״בוקר טוב גם לך,״ שמעתי ממנה בעמעום. ״אני אלך להעיר את קייטי..״
״היא שונאת שקוראים לה ככה,״ מלמלתי וחזרתי למשש את חזי באינסטינקט פסיכולוגי. משהו שם היה מוזר. שלחתי את היד לשידה שליד המיטה ומשכתי אליי מראת כף יד קטנה. פלטתי צרחה מצמררת בשנייה שהבנתי מה קרה.
״אמאלה דניאל! הבהלת אותי! מה קרה?״
״זה....״ צרחתי שוב כשוידאתי את מה שראיתי.
״מסכנה שלי, מה שלא עשית לא עזר, אה?״ קארן אמרה ברחמים. היא עמדה לידי בידיים שלובות וצקצקה בלשונה. שלחתי אליה נחש מקצה שרביטי כדי לסתום לה את הפה ורצתי לשירותים בהמשך הקומה, להסתגר שם עד שקייט תוציא אותי משם ותרגיע אותי.

אחרי שחזרנו מהטירה נפלתי מיד למיטה. לשם שינוי זכיתי בשינה טובה ונטולת חלומות שהשיבה אלי את השפיות וצלילות המחשבה. כשקמתי בבוקר, מחוזק בשעות שינה שהיו כה חסרות לי, הרגשתי הרבה יותר טוב.
ירדתי לארוחת הבוקר. עברו רק יומיים מאז מותו של פרופסור קייבן, אבל למרות השחור שהתנוסס ברחבי הטירה, דמבלדור התעקש שהלימודים יימשכו כרגיל. אכלתי בעצלתיים, והקשבתי לשיחות של התלמידים סביבי. נראה היה שהתלמידים התגברו על החששות שלהם באמצעות הרבה הומור שחור וניסיון לשמור על שגרה. על פניו דרך מצוינת.
כשקייט ירדה לבסוף, עטופה בצעיף מסוגנן, החוותי על המקום הריק שלידי, והיא התיישבה בחוסר רצון מופגן.
הסתכלתי לה עמוק בעיניים. "קת'רין... אני מצטער"
היא הסתכלה עלי בלי לומר מילה ובלי להסגיר דבר.
"התנהגתי שלא כיאות ביומיים האחרונים. אין לי הסברים ראויים מלבד חוסר מחפיר של שעות שינה, הרבה לחץ והרבה יותר דאגה לשלומך ולשלום שאר התלמידים. אבל כמו שכבר אמרתי קודם, אלו לא תירוצים ולא נימוקים מוצדקים"
קייט שמרה על הבעתה הפנים החתומה
"דעי כי כל מה שעשיתי, גם במעשים ובדברים הפוגעים, נעשה לטובתך בלבד. אני מתנצל על כל מילה וכל מעשה שפגע בך"
היא שמרה על הבעת הפנים החתומה למשך כעשרים שניות נוספות. ומיד פרצה בצחוק מתגלגל.
החנקתי אנחת רווחה וחייכתי.
"ברוך השב הנרי. אני מקבלת את ההתנצלות" היא החוותה קידה קטנה עם הראש ואני השבתי לה. "אני שמחה שהטירוף הזה עבר אותנו..."
"גם אני." אמרתי בכנות. "אני מודה שהלחצת אותי מעט. שמרת על הפנים שלך דוממות ממש כמו נסיכה אמיתית."
"תודה" היא חייכה. "השתדלתי"
"מה?" שאלתי בניסיון להחזיר את השיחה למסלולים רגילים "מעכשיו כל הצילומים עם צעיף?"
"חבל לך על הזמן... דניאל שבורה מזה. אני עוד הבלגתי, אבל היא סבלה ממש כדי להוריד את זה ויצאה מדעתה לגמרי הבוקר. לא הצלחתי להוציא אותה מהחדר..."
"וואי וואי... נקווה שזה יעבור לה. מקס' נגיד לסיריוס שיזרוק לה איזה מילה על כמה זה סקסי. זה בטוח ישפר את המצב"
"לא חשבתי שאתה מבין בדברים האלה..."
"אני לא, אבל במניפולציות דווקא כן. תאכלי משהו קייט, יש לנו אימון רצח מחר. תאגרי קצת אנרגיה..." קרצתי לה

עליתי לאולם הגדול לאכול ארוחת בוקר. מייק היה היחיד שם מבין החבורה.
"בוקר טוב," אמרתי והתיישבתי במקום הריק שלידו. מיד הופיעה שם צלחת מצוחצחת, סכו"ם וכוס מבריקה. אספתי לי כל מה שהיה נראה כמו חלבונים, ומזגתי לי מיץ דלעת מתקתק.
"את נראית מלאת אנרגיות מחודשות," הוא אמר עם מעט חיוך מאולץ. ניכר היה עליו שאי אפשר היה להגיד את אותו הדבר עליו.
"חוזרים היום ללימודים," אמרתי בפשטות. הוא תפס את ראשו בידיו, כאילו אומר, זאת הסיבה האחרונה להיות מאושר.
"למה את עם צעיף? לא הורדתם את הסימן הזה אתמול?" הוא שאל.
"כן, והוא חזר," הסרתי מעט מהצעיף בדיוק כדי שיוכל להסתכל עליו.
"והוא שוב סגול וזוהר," הוא השלים.
"הייתי מבקשת מהנרי שייקח אותנו בחזרה אל הטירה של אביו, אבל אני מוכנה לוותר על החוויה." אמרתי בעגמומיות.
"קר ומפחיד שם בדיוק כמוהו?" הוא זכה למרפק בצלעות כתשובה ממני.

מייקל ואני עשינו את דרכנו לכיתתה של פרופסור מקגונגל ופגשנו את הנרי בדרך.
"היא לא מוכנה לצאת."
"אוי שתתבגר כבר," מלמלתי בעצבנות ועצמתי את עיניי כדי לקרוא לא טלפתית. היא התעלמה ממני בכוח, אבל הייתה בהכרה. הצלחתי להרגיש את הנוכחות המיואשת שלה.
"תני לה יום או יומיים להתרגל לרעיון. היא עוד תצא," מייקל ניסה לעודד אותי.
"אם את צריכה עזרה להוציא אותה אחרי השיעור, יש לי כמה שיטות שלא ניסיתי," הנרי אמר בממזריות מצדי השני. הרמתי אליו את מבטי.
"אל תהיה טיפש, דניאל לא תצא בכוח. זה חייב לקרות בתנאים שלה," מייקל אמר והעברתי את מבטי אליו.
"כן, אני טיפש," הנרי נחר בבוז. העברתי את מבטי אליו.
"אתה מנסה לרמוז משהו?" זה כבר התחיל להרגיש כמו משחק מסירות בקוואפל.
"הו, שום דבר," הנרי השיב לו בזלזול מובהק.
"היי, זה לא אני ש-"
"טוב סתמו!" הושטתי את שתי ידיי והנחתי על חזיהם. הם עמדו שניהם קרוב אליי, והרגשתי שאם הם יתקרבו עוד צעד אחד מתוך ההתעלמות הזאת ממני, אני אמחץ בין אגו אחד לשני. הנרי הוריד אליי את מבטו המופתע, ומיהרתי להסיר את היד מחזהו. מייקל המשיך לשלוח מבט רושף לכיוונו של הנרי.
"אתם לא עוזרים לאף אחד בריב מטומטם כזה. שמרו את זה לגריפינדורים."
מייקל שילב את ידיו בהפגנתיות ואת שאר ההליכה לשיעור עשינו בדממה.

"טרגדיה נוראית פקדה את שערי בית הספר," פרופסור מקגונגל פתחה את השיעור בנאום.
"פרופסור קייבן היה מורה מעולה," היא אמרה. לפי מה שהספקנו לראות, המשכתי לעצמי. "ואבידה עצומה להוגוורטס. הוא היה אדם נהדר, וחבר מקסים שהצטרף לסגל המורים ולא היסס לעזור לכל אדם שנזקק לכך.
מותו של פרופסור קייבן הוא עניין נורא לכשעצמו, אך הוא מסמל התחלה של משהו נוראי עוד יותר. משהו הרבה יותר גדול מבית הספר הזה, וממורה אחד.
מישהו מכם שמע על הלורד וולדמורט?"
כמה רעידות עברו בכיתה. מיהרתי להחליף מבטים עם הנרי, שישב בשולחן לידי. המושב הצמוד אליי היה ריק, כיוון שדניאל בחרה שלא לכבד את מקגונגל בנוכחותה בשיעור. הייתה לי הרגשה שזה לא עומד להיות שיעור בשינויי צורה.
כמה תלמידים הרימו את ידיהם, אף אחד מהם לא מסלית'רין.
"כן, פוטר."
"וולדמורט הוא פסיכופת שמאמין שקוסמים ומכשפות שהוריהם מוגלגים הם גנבים שמצאו דרך לגנוב קסם ולהשתמש בו. הוא רודה במוגלגים כי הם, כביכול, חלשים יותר מקוסמים ומכשפות ופוגע במשפחות קוסמים שמתנגדים לו. אני אישית חושב שהוא פוץ נפוח ש-"
"זה יספיק, פוטר. בקיץ האחרון הכנופייה של הלורד וולדמורט-" הרעידה הזאת שוב, "הקוראים לעצמם 'אוכלי מוות', פתחו בשורה של מעשים נוראיים במשפחות קוסמים. פרופסור קייבן, לצערי, הוא אחד הקורבנות למעשים הללו."
כמה לחשושים מבוהלים הרעישו את הכיתה, והפרופסור מקגונגל מיהרה להשתיק את כולם.
"כבוד המנהל, הפרופסור דמבלדור, ביקש מאיתנו המורים לעדכן את השכבות הגבוהות ולבקש מכם להתנהג בנושא בכובד ראש. ידוע כי הלורד וולדמורט-"
"בבקשה, פרופסור, אל תגידי את השם שלו. בכל פעם שאומרים את השם שלו משהו נורא קורה."
"אני יכולה להבטיח לך, מיס אבניו, שבית הספר מוגן היטב מפני הלורד וולדמורט ותומכיו."
הנרי ואני החלפנו מבטים שוב. ראינו מה זה מוגן היטב.
"ובכל זאת," לורן אבניו הקטנטנה מהאפלפאף הביטה בפרופסור בעיני עגל מתחננות.
"בסדר גמור. אתם-יודעים-מי ידוע כמי שאינו בוחל באמצעים על מנת להשיג את מבוקשו. אחד המהלכים הצפויים לבוא מצדו היא גיוסם של תלמידים לשורותיו. אחת המטרות של אתם-יודעים-מי היא לחדור לבית הספר ולחנך את התלמידים, בעיקר הצעירים יותר, לטרור. בהנחה והוא יצליח לצרף תלמיד בוגר לשורותיו, המשימה שלו תהפוך קלה יותר.
על כן המנהל ביקש מצוות המורים לדבר עם השכבות הגבוהות ולהפציר בכם להתייחס לנושא ברצינות. אתם-יודעים-מי הוא קוסם חזק. אין לזלזל בכוחותיו ואין לזלזל בהשפעה שיש לו על קוסמים גדולים וחזקים במקומות בכירים וראשיים בבריטניה. על כן אני מפצירה בכם, אל תאפשרו לו לחדור אליכם ולצרף אתכם למעגל הפושעים שלו. המשימה של כולנו היא לשמור על בית הספר מקום בטוח, ויש לנו עבודה רבה. המורה שלכם להתגוננות מפני כוחות האופל כבר פונה מהדרך, כמה שזה נשמע קשה. זה כנראה נעשה במטרה להחליש את ההתגוננות מפני כוחותיו של אתם-יודעים-מי. אל תאפשרו לו להצליח במשימה.
איני מבקשת מכם להצטרף למלחמה בו. עדיין לא. אתם עוד צעירים, ורובכם עוד קטינים. אני מבקשת שתתרכזו בלימודיכם עכשיו, ותתרחקו כמה שיותר מצרות."
הפרופסור הניחה למילותיה לחלחל בדממה לכיתה, ואז ביקשה מכולם להתאמן על הלחש שלימדה אותנו בשיעור הקודם ולהפוך עכברים לגביעים מפוארים וחזרה. זה היה חכם מצידה, כיוון שכעת אופשר לנו לדון בנושא הכבד שהטילה עלינו בתחילת השיעור.

הקשבתי לנאום של פרופסור מקגונגל רוב קשב.
אמנם היה ברור לחלוטין שהיא משוחדת ורואה בוולדמורט מפלצת, זה גם היה הגיוני בהתחשב בעדכניות של הטראומה, אבל בכל זאת מצאתי כמה נקודות מעניינות.
במהלך הנאום דאגתי לשמר לזיכרון את הנאום כדי לתת אותו לאן מאוחר יותר. חומר למחשבה...
הנאום היה מעניין סך הכל. הגיוני מאוד שוולדמורט ייצור לעצמו דלתות אל תוך בית הספר בדמות תלמידים נאמנים. בצעירים יש את הלהט וההתלהבות במידה רבה יותר וככה אפילו תלמידים בוגרים יכולים להיות אפילו אוכלי מוות. זה גם חכם מצידו של דמבלדור להזהיר אותנו. עכשיו אינסטינקטיבית לאנשים יהיה קשה עם הנגיעה הראשונית מה שיהפוך את מלאכת הגיוס שלהם לשורותיו להרבה יותר קשה.
מצד שני, הכל בא בדיליי רציני. החלק שמקגונגל ודמבלדור פספסו, זה העובדה שלוולדמורט כבר יש תומכים בבית הספר. הרבה. למעשה, כמה מהם יושבים ברגעים אלו ממש וכנראה מגחכים לעצמם בראש. אולי אפילו חושבים לעצמם: "איחרתם טיפשים. זה כבר לא יעזור עכשיו..."
תליתי בה מבט ממורמר.
בקטע בו היא התחילה להסביר איך בית הספר מוגן מפני הלורד ולדמורט התאפקתי לא לגחך, ושלחתי מבט לקייט שהחזירה לי מבט רב משמעות. הבטחתי לעצמי שבמפגש הבא איתו אוציא אותו לפחות עם פגע מינימלי.
לבסוף היא שחררה אותנו להתאמן על הקסם שהתחלנו בשבוע שעבר. קייט ישבה על יד מייקל, ואחרי הוויכוח מהמסדרון הבנתי שפשוט עדיף לשמור מרחק. זה בכל מקרה לא שווה את המאמץ.
"אוף, למה תמיד יש לו שפם?" תרזה נאנחה בעייפות והחזירה בפעם המי-יודע-כמה את הגביע המשופם שלה חזרה להיות עכבר.
"כשנשארים דברים זה בדרך כלל בעיה של התנועה תיזי. תנסי לראות מה את לא עושה בסדר..."
"אה כן? אני לא רואה גביע על השולחן שלך"
מלמלתי את הלחש. הגביע שיצא היה צלול ומרהיב, מעוטר בהרבה דרכים שונות, ועם זנב.
"כשנשארים דברים זה בדרך כלל בעיה של התנועה" תרזה חיכתה אותי בצליל מלגלג.
"יפה אמרת" אמרתי והפכתי את הגביע חזרה לעכבר. מלמלתי את הלחש בשנית והוצאתי כביע חדש. צלול ונקי, בלי עיטורים וסגנונות, אך גם בלי זנב.
"יופי הנרי. ככה צריך, בלי להתחכם יותר מדי... חמש נקודות לסלית'רין" אמרה פרופסור מקגונגל שבדיוק עברה
קרצתי לתרזה והיא בתגובה הוציאה לשון בשובבות.
ברקע התחילה מהומה כשהגביע של קרן, שעדיין הכיל ארבע רגלי עכבר הצליח להימלט, נפל על הרצפה ונשבר. הבטנו בו רגע מנסים להבין איך זה אפשרי שחיה נשברת, עד שמקגונגל העלימה אותו כליל בהינף שרביט והורתה לכולם לחזור לענייניהם.
כך עבר לו ברוגע שינוי צורה...
רק כשיצאנו משם תרזה הלכה לידי ולחשה אליי "מה יש לך לומר על הנאום של פרופסור מקגונגל?"
משכתי בכתפי. "הוא קורץ מחומר רציני. אבל החלק הקשה עוד לפניו."
"מה זאת אומרת?"
"עד פה הוא מסתדר לא רע בכלל. הוא הצליח לצבור כמות מסוימת של כוח. יופי. אבל הוא מתקרב לנקודה שבה יש לו יותר מדי כוח, כל כך הרבה שזה יתחיל להטריד מישהו. ואז זה מסוכן"
"למי יש יותר כוח?"
"לאצולה"
"כמובן, איך לא ניחשתי..."
"לבתי הספר הגדולים. דמבלדור לדוגמה"
"ממ..."
"לאמריקאים"
"מה?"
"יש להם יחידה שדומה להילאים שלנו, אבל עם כמות כוח עצומה. גם בקסם הם מתעקשים להיות השוטר של העולם..."
"לא ידעתי את זה..."
"עכשיו את יודעת..."
השיחה נקטעה כשנכנסו לשיעור כשפומטיקה. עם זאת, היה לי קשה שלא להרהר במצב הרבה אחרי... הרגשתי שאנחנו עומדים בפתחה של תקופה חדשה. ולא הייתי בטוח שאני אוהב את התקופה הזו..