שרשור סלית'רין- החדש, המחודש, והדנדש!

״וולדמורט לא הגיע לטירה. פפפפ,״ מיששתי את חזי בדרכי חזרה למרתפים. הייתי צריכה למצוא את דניאל ולגרור אותה החוצה. מקגונגל קראה לי בסוף השיעור ונזפה בי על כך שאחותי לא נמצאת בשיעור. כאילו אני גם הבוסית שלה. היא ביקשה גם שאשלח אליה את דניאל אחרי ארוחת הצהריים.
״בואי, מכוערת, את בצרות!״ קראתי כשפתחתי את הדלת בכניסה לחדר הבנות של השנה השישית, אבל הוא היה ריק. ניסיתי לקרוא לדניאל בטלפתיה, אבל לא הרגשתי אותה בנוכחות. אוי, אלוהים אדירים. רצתי למרפאה, כמעט מפילה ילד מהשנה השלישית, שזכה לשעה חופשית בשנה הראשונה בחייו, ותפסתי את מייקל שהיה ליד הספרייה, צמוד למרפאה. תגיד לסלגהורן שאחותי נעדרת,״ רצתי אל תוך המרפאה ושאלתי את האחות אם היא ראתה אותה. היא נדנדה בראשה ומסרה שלא ראתה אותה מאז אתמול, ואז שאלה איך מתרפא העור אצלי. צחקתי ואמרתי שהוא חזר להיות סגול ובצורת ספירלה. היא נראתה מבולבלת, אולי כיוון שהיא לא ראתה את הקעקוע סגול מלכתחילה. אולי כי היא הייתה בטוחה שהוא כבר נרפא.
חסרת סבלנות, הסתובבתי באמצע המשפט שלה שאמור להבטיח את האמינות של המשחה מאתמול ויצאתי מהמרפאה. ניסיתי להזכר לאן הנרי אמר שהוא הולך, והנחתי שאם הוא לא באימון ולא בשיעור, הוא כנראה בשיעור שאני לא נמצאת בו גם. לימודי המוגלגים? לא.. גילויי עתידות? הוא לא איתי שם. לימודי לחשים עתיקים? אולי.. נכנסתי לספרייה ושאלתי את הספרנית איפה הכיתה הזאת נמצאת. אחרי שיטוטים ארוכים מצאתי את הכיתה, אבל היו שם חבורה של ילדים בני 14, אז נחתי שטעיתי. מה עוד? אסטרונומיה? הסתכלתי במעלה המדרגות בייאוש. הכיתה של לימודי לחשים עתיקים הייתה בקומה השנייה מתוך 7. המשכתי לחשוב. התגוננות מפני כוחות האופל התבטל כרגע. שיקויים אין לנו עכשיו, לחשים לא.. תורת הצמחים לא מתאים לו.. לימודי חיות הפלא? לא מתאים לו.. כשפומטיקה? כשפומטיקה! שאלתי תלמידה משוטטת אם היא יודעת איפה נמצאת כיתת הכשפומטיקה והיא הכווינה אותי. בריצה, עליתי שתי קומות ופניתי ימינה. נכנסתי ללובי עם חמש דלתות. דפקתי על שלוש מהן עד שמצאתי פרופסור קשיש למראה מרצה בקול חורק מול כיתה של שישיסטים. הוא הפנה אליי מבט חמור סבר.
״אמ... האחות במרפאה מבקשת לראות את הנרי, משהו בנוגע לאחותו,״ הנרי, שלמרבה ההפתעה נראה עירני וקשוב, הסתובב אליי בבהלה. הפרופסור שחרר אותו מהכיתה והנרי כמעט רץ החוצה.
״מה קרה לה?״
״שיקרתי הנרי. זה בנוגע לדניאל,״ הוא נשם לרווחה ואז מעט התעצבן.
״זה עליה אם היא מפסידה יום לימודים, זה לא צריך להיות באחריותך.״
״הנרי, אני לא מצליחה לגשת אליה.״
״מה זאת אומרת?״
״זאת אומרת, בתור תאומות מכושפות יש לנו מעין קשר טלפתי,״ הוא עשה פרצוף אבל הנהן, ״ואני לא מצליחה לגשת אליה בקשר הטלפתי.״ ולפני שהוא הספיק לפתוח את הפה להתווכח הוספתי, ״ואני יכולה לדעת אם היא מעלמת ממני. היא לא. והיא גם לא ישנה. היא נעלמה, והיא לא במרפאה, ואני לא יודעת מה קרה לה, ו-״
״טוב הבנתי,״ הוא מיהר להרגיע אותי. מיותר לציין שזה לא עזר.
״אולי היא חסרת הכרה? מה אם הסימן שלה בוער והיא התעלפה איפשהו? צריך למצוא אותה! צריך לעזור לה!״
״אנחנו נמצא אותה,״ הוא אמר בטון רגוע. איך הוא יכול להיות כל כך רגוע?
״איך?״
״בדיוק כמו שמצאנו אותך,״ הוא אמר וניסה להסתיר חצי חיוך.

"ואיך עושים את זה כשחושבים על זה?" היא שאלה בחשדנות
"סוג של לחש מאתר... נראה שהוא נעשה שימושי מרגע לרגע... את ואחותך פיתחתן לכן הרגל להיכנס לצרות... לא פלא שהיא מסתדרת טוב עם סיריוס. עוד רגע ואת תתחילי לצאת עם ג'יימס" הקנטתי אותה, והיא נחרה בבוז.
"בואי, חוזרים למגורים." רצנו חזרה למרתפים וקייט כבר התנשפה.
"טיילת הרבה עד שמצאת אותי?"
"חבל לך על הזמן..."
"לכמה מורים תמימים הפרעת בדרך?"
"שלושה..."
"אווה, יחס לא רע"
"אני משתדלת.."
כשהגענו למרתפים נעצרתי לפני המגורים של הבנות. הפעם היה לי את קייט ולא הייתי צריך להתגנב בעצמי.
"אני צריך שתלכי ותשיגי לי שערה, או כל דבר אחר. שיער זה הכי קלאסי, ששייך לדניאל. אבל שיהיה בוודאות של דניאל ולא שלך.אני הולך להביא קצת דברים מהחדר, וניפגש כאן עוד שלוש דקות."
כשחזרנו הכנסתי את הבקבוקון השקוף הקטן לכיס, וקייט שמה לב ומבטה נעשה מהורהר
"שמעתי על הבקבוקון הזה... זה מה ששמת עליי כשהתעלפתי לא? מה זה?"
"שיקוי. בעיקר וויפריד" בתגובה למבטה השואל הוספתי: "הארס של רובי."
"או..."
"יש לך את השערה?"
היא הושיטה לי שערה ארוכה, שלמיטב ידיעתי הייתה יכולה להיות גם שלה, והביטה בי בסקרנות.
מלמלתי את הלחש המורכב מניח את השערה בזהירות על השרביט. השרביט התחיל לרחף מכף ידי, ולאחר כמה שניות השתחרר כמו מחט של מצפן והתייצב.
"בואי"
אחרי ריצה של כעשר דקות שמתי נתקלתי בבעיה.
רצנו לאורכו של מסדרון ארוך כאשר השרביט מצביע קדימה ולפתע באמצע המסדרון השרביט הצביע אחורה.כשהסתובבתי מבולבל והתחלתי לרוץ בכיוון ההפוך, לאחר כמה צעדים התקרית חזרה על עצמה.
"יוסטון, ווי הב א פרובלמ.." קייט מלמלה ואני הסכמתי.
הלכנו כמה צעדים לאט עד לנקודה המדויקת בה השרביט התהפך, והוא הצביע על הקיר.
"הא!" קייט קראה בניצחון. אני טרם מיהרתי לשמוח. "עכשיו מה?"
"אמם... לא יודעת. זה כנראה דלת סודית או משהו. אנחנו לא יכולים לפתוח את זה?"
התלתי רשימת קסמים אפשרים, אבל לא נראה שאף אחד מהם הזיז לקיר שעמד שם אדיש כהרגלו.
"דאמיט" קייט התחילה להסתובב הלוך חזור מאחורי מתוסכלת. בערך בפעם השלישית שהיא חלפה אותי, דלת הופיעה במרכז הקיר
"איך עשית את זה??" קייט שאלה המומה.
"אני חושב שהפעם דווקא את עשית את זה... בואי, נראה מה אחותך זוממת עכשיו."
פתחנו את הדלת לחדר המוזר ומיד אחרי הצעד השני ראינו את דניאל מוטלת על הרצפה במרכז החדר.
"דנדי!" קייט צעקה והתחילה לרוץ אל דניאל
"קייט לא!" צעקתי שמעתי את הפאניקה בקולי כאילו הייתה אדם אחר ובשלושה צעדים זריזים השגתי אותה ודחפתי אותה כך שהתגלגלה על הרצפה הרחק מדניאל. נראה שהמחווה הלא מנומסת בעליל הייתה במקום, כיוון שבמקום שבו קייט הייתה עתידה לדרוך עוד רגע קט היה עכשיו פרץ אש שחורה.
הוצאתי בזריזות את הבקבוקון מהכיס והטלתי את הגלימה הבוערת שלי לכיוון דניאל, איפה שפרץ אש שחורה איכל אותה לחלוטין. קייט הביטה מזועזעת בכתפי השמאלית שעלתה בלהבות עד שכיביתי אותה בהנף שרביט.
"מלכודת..."
"אבחנה דקה קייט. לא לזוז בבקשה."
שנינו עמדנו במקום כשאני שלחתי את ההכרה שלי ברחבי החדר, קודם כל מחפש אדם נוסף, ולאחר מכן מנסה לחדור להכרה של דניאל.
"היא רק מעולפת. לא מתה" אמרתי וקייט נאנחה בהקלה.
"עכשיו נשאר להבין שני דברים. אחד איך אנחנו יוצאים מפה בחיים. שניים מי טרח לארגן חדר מלא במלכודות ולזרוק את דניאל באמצע, ולמה"
"שאלות טובות" אישרה קייט.
חמש דקות תמימות עמדתי ודקלמתי לחשים במהירות. לחשי איתור, לחשי נטרול, ולחשי הגנה. רק אחרי הרצף המתיש שלפתי את קרח ושלחתי אותה לפני. הקשתי ברצפה כמה פעמים ודבר לא קרה. בזהירות וסבלנות אין קץ שלחתי רגל קדימה והנחתי אותה על הרצפה בזהירות. אחרי שכל התהליך הושלם הרשתי לעצמי לחייך. "אני חושב שיש לי תשובה לאחת השאלות."
קייט השיבה חיוך מעודד.
ניגשתי באיטיות אל דניאל, וכשהתקרבתי שמתי לב שהסימן שלה פועם בסגול זועק. במרחק של צעד אחד ממנה נעצרתי.
"הנרי? אתה צריך עזרה?"
"אני לא יכול להתקרב יותר"
"מה??"
"הסימן שלה... הוא מפעיל מיד את האש מחדש ברגע שאני מבטל אותה. הרדיוס שצמוד אליה מתוחזק בקסם חזק יותר מהקודמים."
"תשקיע קצת זמן ותנטרל גם אותו לא?"
"לא. הכח מגיע מהסימן של דניאל. ששואב אותו מדניאל עצמה. אני אבטל אותו והיא תחזיר אותו עד שלאחד מאיתנו ייגמר האנרגיה. ובהתחשב בזה שהיא הקימה מלכודות על כל החדר הזה והיא מעולפת..."
"ומה ייקרה כשייגמר לה הכוח?..."
"אני לא מתכוון לגלות."
עמדתי ככה כמה דקות ובינתיים קייט קמה. כשהיא לקחה צעד לכיווני נבהלתי שוב. "קייט תעצרי"
"זה בסדר, אני לומדת מהר" היא אמרה ולקחה את צעד קדימה בביטחה.
"נו נו, את באמת לומדת מהר."
"בוא נשאיר את המחמאות לאחרכך הנרי"
"צודקת" עמדנו זה לצד זו, מרחק פסע מדניאל וחשבנו איך נוכל לצאת מהמצב הזה.
"טוב, יש לי רעיון. אבל את לא תאהבי אותו."
"נו?"
"מה שניטרל את הסימן שלך פעם שעברה זה הרעל הזה."
"אוקי..."
"אם אני אשים אותו על הסימן של דניאל, הוא ינטרל אותו בינתיים"
"אוקיי... מה הקאטצ'?"
"שהסימנים האלה פולטים רוח כמו מאוורר. אם אני סתם אנסה לשפוך אותו מכאן, הוא יעוף לעזאזל וייקח איתו את הסיכוי שלנו לצאת מפה."
"אז מה אתה מציע?"
שלפתי את החרב מנדנה. "למרוח אותו על קרח"
"אתה השתגעת!?!? אתה הולך לדקור את דניאל בצוואר???"
"את רואה דרך אחרת?"
"לא אבל... אתה מופרע לגמרי. נראה לך שאני אתן לך לקרב חרב מרוחה ברעל לצוואר של אחותי??"
"אני לא אפגע בה"
"ואם תחליק טיפה? אתה יודע מה הרעל הזה יכול לעשות. להכניס לה אותו לעורק הראשי לא נראה לי כזו מציאה..."
"אני לא אחליק."
"הנרי..."
"קייט. ראית אותי עם קרח. היא חלק מהגוף שלי. דמייני שהיא הציפורן שלי ששכחתי לקצץ. השליטה היא אותו הדבר. גדלתי איתה, ואני אוכל לגעת רק בסימן, ובעדינות האפשרית. אם יש לך דרך טובה יותר, תאמרי עכשיו. אם לא, אני לא מתכוון לעמוד ולחכות. אם לא שמת לב, הסימן מחדש את המלכודות ברחבי החדר, על חשבון כוח החיים של אחותך."
היא נאנחה ועצמה את עינייה. מרחתי את קרח ברעל ובאיטיות שלחתי אותה כנגד הרוח הרעה שזרמה מהפצע של דניאל. פרץ אש אפף את גוף הלהב, אבל אני לא דאגתי. קרח חסינה מכל מה שהאש הזו יכולה לעשות. אחרי זמן שכנראה היה קצר, אבל נראה כמו נצח, ליטפתי עם קרח את מרכז הסימן של דניאל.הוא הבהיק באדום באחת, ודניאל פלטה צרחה. המבט המזועזע של קייט ריצד ביני לבין דניאל עד שהיא הבינה שאין טיפת דם על עורה הבהיר של דניאל.
"הצרחה..."
"לא חתכתי אותה. כנראה רפלקס משינוי הסימן. גם את צעקת כשזה נגע בך, אבל זה עבד, ולא השאיר תופעות לוואי. בואי."
ניטרלתי את שארית המלכודות, הרמתי את דניאל על הכתף ויצאנו מהחדר. רק כשסגרתי את הדלת מאחורי הרשתי לעצמי לנשום לרווחה.
"נראה לי שכדאי ששלושתינו נקפוץ לבקר את מדאם פומפרי..." אמרתי בעודי בוחן את הכתף השמאלית החרוכה והמעשנת שלי.

״לא, זה לא עזר בפעם הקודמת, וזה לא יעזור גם עכשיו!״ התווכחתי עם האחות. הנרי החזיק בד מחא בחומצה צמחית כלשהי צמוד לכתפו.
״יכול להיות שזה יעבוד הפעם,״ הוא אמר בטון מרגיע. ״וזה לא יכול להזיק.״
״לא יכול להזיק?! בוא נראה אותך שורף לעצמך את החזה בכוונה שלוש פעמים ואז מקלף את הכל.״
הוא הסתכל על הכתף שלו ואז עליי.
״זה לא קרוב אפילו. היא תהרוג אותי אם אני אתן לך לעשות לה את זה,״ פניתי בחזרה אל מדאם פומפרי. האחות משכה בכתפיה ופנתה להחזיר את הצנצנת עם החומר השעוותי החם.
״למה את מתעקשת כל כך? הסימן הזה יהרוג אתכן.״ הנרי ניסה עכשין את ההגיון שלי.
״הנרי, אפילו אבא שלך לא הצליח להיפטר ממנו. מה זה אומר לך?״
הוא הביט ברצפה, מהורהר. ידעתי שהוא יכול להבין את ההערכה שלי אל האבא האציל שלו. הוא אמור להיות היחיד שיכול לגבור על כוחותיו של אדון האופל. כביכול. מה אחות פשוטה כמו מדאם פומפרי יכולה לעשות לעומתו?
״אנחנו צריכים לפנות לדמבלדור.״
פלטתי צחקוק.
״המטורלל עם הזקן עד הפופיק? אתה חושב שאני אסמוך עליו עם החיים של אחותי?״
״אומרים שהוא היחיד שבאמת מרתיע את הלורד וולדמורט.״
״כן, ראינו.. הוא לא יכול להגיע לבית הספר, נכון?״ הרמתי אליו גבה.
״את מזכירה לי את אחותך.״
״כן, כי אנחנו בכלל לא דומות...״ גלגלתי את עיניי והוא צחק.
״טוב, החיקוי שלך אוכל את שלי לארוחת בוקר בלי מלח.״
״לא הרבה יודעים,״ אמרתי כלוחשת סוד, ״אבל לי יש לשון ארוכה יותר.״
הנרי פער את עיניו באימה ופרצתי בצחוק משחרר.
״אז לא למנהל?״
״לא. אנחנו צריכים לפנות לגורם העליון, ואני בטוחה שהוא יאהב את המונח,״ הבטתי בהנרי ברוב משמעות.
״את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?״
״יש לי ברירה?״

מרחתי את הכתף בכמה מהשיקויים של מדאם פומפרי וחבשתי אותה. זה לא היה רציני, כבר נכוויתי בעבר מאש קסומה ולא התכוונתי להתחיל לדאוג.
אחרי שסיימתי פניתי שוב לקייט.
"איך את מתכוונת להגיע אליו?"
"על זה עוד לא בדיוק חשבתי..."
"הבנתי... אני חושב שנוכל למצוא הדרך. השאלה האמיתית היא מתי..."
"היום בלילה?"
"את לא מבזבזת זמן אני רואה.."
"אחותי קצת מעולפת פה... איך אנחנו עושים את זה?"
"עם קצת עזרה מאן"
"אן?... אחותך הקטנה?"
"כן... תמצאי אותנו במועדון בסוף יום הלימודים טוב? אני חייב לחזור..."
פרופסור סלגהורן התפרץ למרפאה באמצע המשפט שלי.
"קת'רין!... הנרי!... איפה... דניאל!"
"שלום פרופסור. כמו שאתה רואה מצאנו אותה בינתיים."
פרופסור סלגהורן בחן את שלושתנו במבט מבולבל.
"הכתף שלך..."
"קצת אש קסומה. זה יעבור עם הזמן."
"והיא..." הוא שאל והחווה בידו אל דניאל.
"אנחנו עוד לא יודעים. זה קשור בסימנים"
"דמבלדור יודע???"
"עדיין לא הספקנו לעדכן אותו."
"אני כבר ניגש, אתם תישארו פה ואל תזוזו מילימטר!"
"פרופסור, יש לי שיעורים שאני צריך להיות בהם"
"אתה פצוע, אני אתן לך את האישורים שאתה צריך..."
"לא שיעורים כאלה.. השיעורים שלי..."
"אה... אה! כמובן... טוב אז לך אם אתה בריא מספיק. קת'רין תספר לי בדיוק מה קרה..."
יצאתי מהמרפאה וקרצתי לקייט מאחורי גבו של הוראס. היא בתגובה נתנה בי מבט זועם על שהשארתי אותה לתת הסברים גם לראש הבית וגם למנהל לבד.
"בסוף יום הלימודים" החוותי בשפתיי ויצאתי.

״ואז היא שכבה שם, באמצע החדר, ורציתי לרוץ אליה, אבל הנרי עצר אותי,״ סיפרתי בפעם השנייה. המנהל ישב מולי בכובד ראש, ידיו אסופות בקרבו בסבלנות רבה, והוא הביט בי מעבר למשקפי החרמש שלו בקשב רב.
״הוא פחד שיש שם מלכודת. והוא צדק. ומכאן הפציעה שלו.״
״וכיצד הצלחתם לחלץ אותה משם?״ הוא שאל בקול שקט.
״החרב של הנרי,״ אמרתי בפשטות. המנהל כיווץ את גבותיו בניסיון להבין. ״המקור למלכודת הגיע מתוך הסימן שעל הצוואר שלה. בעזרת החרב הנרי הצליח לנטרל אותה,״ בחרתי להשאיר בצד את הרעל מארס הנחש.
״הבנתי. ומאז היא לא התעוררה?״
״מאז היא לא התעוררה,״ חזרתי כדי לאשר.
״בסדר גמור. תודה לך שחווית את הסיפור שוב על מנת לחלוק אותו עמי,״ הוא אמר וקם ממקומו. ״אבל כעת, כדאי שתשובי לספסל הלימודים. חברייך ודאי דואגים לך מאוד.״
״כן המנהל,״ הרכנתי את ראשי בשקט.
״וזכרי, העלמה טרויסמן.״ הוא המשיך לפני שיצא מהמרפאה. ״בשעותינו הקשות ביותר, אנו נוטים לחשוב לכיוונים שבימים אחרים היו נראים לנו כמטופשים. השתדלי להימנע מכך.״
ובמילים אלה הוא יצא מהמרפאה.
הרהרתי מעט במילותיו של המנהל וביטלתי אותן כהגייתו של איש זקן שמתערב יותר מדיי. אין לו מושג איך זה יהיה לעמוד בנעליים שלי. הוא היה עושה בדיוק אותו הדבר במקומי. אבל איך יכול להיות שהוא יודע מה אני עומדת לעשות?
מיהרתי לינשופייה ופיתיתי את גרוגרי עם מעט חטיפי ינשוף להיכנס אל תוך הכלוב שלו. חזרתי למרפאה והשארתי אותו שם, למורת רוחה של מדאם פומפרי.
״זאת תהיה הדרך המהירה ביותר בשבילך לתקשר איתי. הוא יידע בדיוק איפה למצוא אותי, ואז אם יקרה לה משהו אני אבוא מייד.״
בסופו של דבר האחות השתכנעה והשאירה את הכלוב ליד החלון עם הינשוף השחור הגדול שתקע בה מבטים מתנשאים.
הפרופסור סלגהורן הורה לי להיכנס בשקט לכיתה. הוא בדיוק היה באמצע הסברים על שימושיה של אבן בזואר והשפעותיה על שיקויים שונים. חומר של שנה ראשונה, אבל כנראה הכרחי בימים אלה.

"אני לא מאמינה שתקעת אותי עם הקוקו הזקן הזה..." קייט סיננה לעברי כשיישבנו ליד האח במרתפים בסוף יום הלימודים.
"אני בטוח שהסתדרת לא רע. מה הוא אמר?"
" כלום... כאילו הכל בסדר. הוא רק פלט בסוף משהו על מחשבות מטופשות בזמנים קשים... מה הוא מבין בכלל?"
מבטי התקדר, אבל היא לא הבחינה. "אני מבין"
"איך אנחנו מוצאים אותו?"
"מחכים רגע לאן. היא מתעכבת."
המתנו כמה דקות בדממה. קייט שברה אותה ראשונה. "הנרי?..."
"מממ?"
"תודה... שאתה עוזר לי וזה."
הישרתי מבט חזרה אל עיניה. "תמיד. קת'רין טרויסמן"
היא נרעדה קצת. אפילו שהיא לא הבינה עד הסוף את כובד המילים. לבסוף אן הופיעה.
"קראת לי אח גדול?"
"כן. אנחנו צריכים לדעת איפה וולדמורט."
"עכשיו?"
"מומלץ."
"אני לא יודעת להגיד לך על כרגע..."
עשיתי פרצוף. "נו טוב. אז מי הכי סביר שידע מבין כל מי שבדקת?" קייט לבשה פרצוף מהורהר.
"ל'סטריינג'." אן אמרה בביטחון.
"כמה נוח. היא אפילו פה קרוב. תקפצי למגורים של הבנות ותגידי לה שאני קורא לה?"
"אין בעיה."
"קייט, תלכי לחדר שיקויים הכי קיצוני. הוא אמור להיות נעול. זה המפתח." הושטתי לה אותו. חכי לנו בפנים, שרביט מורם. אם לא אני נכנס ראשון, נטרלי אותה."
"אבל.."
"הסברים אחרכך, בסדר קייט? את יכולה לסמוך עלי לפעמים?"
היא הסתובבה והלכה ברטינה. כמה דקות אחר כך אן ובלטריקס ירדו במדרגות. אן עזבה.
פניתי לבלטריקס בחיוך. "בלה, כמה יפה את הערב"
"תודה הנרי..." היא אמרה בקול ספק חושד ספק מבולבל.
"תבואי איתי להליכה קצת? אני לא אוהב לדבר במועדון..."
היא הנהנה בהבנה. התחלנו ללכת לאורך המסדרונות עד שהיינו רחוקים מספיק. התחלתי להסביר לה בעדינות, ויחד עם זו באסרטיביות, שאני יודע שהיא עם וולדמורט ושאני זקוק לה כדי להגיע אליו. היא כמובן הגיבה בהתחלה בהכחשה ואחר כך בכעס. הייתי צריך לנצל כל טיפת דמגוגיה שהייתה בי כדי להצליח לצאת מכל ההתרסות שלה במצב טוב.
"אני מצטער בלה... אני לא התכוונתי לפגוע. אפשר להתחיל מחדש על רגל ימין?" אמרתי והחוויתי על הדלת של אחד המרתפים. בלטריקס הרימה גבה לעברי.
"אוי נו, אני לא כזה... אלא אם כן זה מה שתרצי שיהיה" צחקתי. בלטריקס נחרה ופתחה את הדלת.
"אינקרצרוס" אמרתי בקור, בדיוק יחד עם השתק של קייטי. בלטריקס קרסה לרצפה מידית.
"איזה טיימינג" אמרתי בחיוך. קייט לא השיבה לי חיוך.
"מה קורה פה?" היא שאלה.
הרמתי את בלטריקס וקשרתי אותה לכיסא שעמד בחדר. "בלטריקס עובדת עם וולדמורט. היא תדע איפה הוא. ניסיתי לשכנע אותה יפה, לא עבד. את מוזמנת לנסות גם. הדרך השנייה בלאו הכי דורשת קצת הכנות..."
ניגשתי לקדרה ורקחתי לי קצת בזמן שקייט ניסתה לדבר על ליבה של בלטריקס. הלטריקס הקשורה רק צרחה עליה בזעם שתשחרר אותה. גלגלתי עיניים.
"טוב. אופציה ב'?" שאלתי. קייט העיפה בי מבט שואל. בידי החזקתי בקבוקון מבעבע.
"טוב בלה. יש לנו כאן רעל מאוד מעניין. מצד אחד הוא לא עושה נזק ארוך טווח בכלל. מצד שני הוא פועל אך ורק על העצבים, והריכוז שלו בהתאם. מה שזה אומר זה שהדבר הקטן הזה יכאב כמו הגיהינום ולא ישאיר סימן. אנחנו צריכים להשתמש בזה או שאת מוכנה לדבר בהיגיון?"
"אתה משוגע!! נראה לך שתצא מזה בלי עונש?? מה שאתה מתאר זה עינויים!"
"אני המשוגע מבינינו?" אמרתי בשעשוע. "את חושבת שאם תספרי שעיניתי אותך בעזרת נוזל שלא משאיר אף סימן במרתפים בלי סיבה מוגדרת, למי יאמינו, לי או לך?"
עיניה נפערו.
"ועוד כשיש לי אליבי כה מוצלח של קייט שביליתי איתה את הערב הזה במדשאות בחוץ, מסביר לה את החשיבות של לחשי היפוך?" בלטריקס החווירה.
"נו, אז הגענו להבנה?"
בלטריקס ירקה לכיווני.
"אוו... זה לא היה חכם במיוחד... את יודעת שאני רגיש לדברים האלה..." ובלי להוסיף מילה טפטפתי זוג טיפות על ראשה. הצרחות היו מחרישות אוזניים.
הושטתי לקייטי זוג אטמי אוזניים שזימנתי. היא עשתה תודה עם השפתיים. הבאתי גם כמה דפי נייר כדי שנוכל להתכתב בינינו. כשבלה הפסיקה לצעוק ניסיתי שוב.
"מה קורה?"
"לא תשבור אותי ככה, כבר עברתי דברים יותר קשים, אתה לא יודע מה זה קרושיו..."
החזרתי את האטמים וטפטפתי עוד חמש טיפות.
"אתה משוגע על כל הראש!" קייט כתבה על הדף. משכתי בכתפי בחיוך ממזרי והיא התפתלה מצחוק.
לבסוף שפכתי את כל מה שנשאר מהבקבוקון בבת אחת. בלטריקס התפתלה כל כך שנפלה יחד עם הכיסא. לא טרחתי לעזור לה לקום.
"אז מה בלה? אנחנו לא הולכים להילחם איתו... תחשבי שזה כמו לקבוע פגישה..."
בלטריקס צחקה בהיסטריה.
"אני לא מוצא את זה משעשע..."
"נגמר לך הבקבוקון!"
באנחה מופגנת הלכתי לאחורי החדר והבאתי בקבוקון נוסף מהחומצה.
"אז אנחנו חושבים שוב?"
"אדון! עזור לי! אני לא יודעת כמה עוד אוכל לשאת!"
חייכתי. "אנחנו מתקדמים..."
אחרי כמה דקות של שתיקה היא אמרה בקול חלוש. "הוא יחכה לכם בעוד עשרים דקות ביער האסור..."
חייכתי חיוך רחב. "תענוג לעשות איתך עסקים בלה..." היא הביטה בי נגעלת.
"בואי קייט." התחלנו לצאת מהחדר.
"היי! שחררו אותי!"
"אה על תדאגי... הקסם יתפוגג לבד בקרוב.אני משאיר לך את הדלת לא נעולה. להת'" קרתי לה ויצאתי.
"בחיים לא הייתי מדמיינת..." קייט התחילה.
"זה בחיים לא קרה" אמרתי בפשטות.