אלכימיה-מתחילים

אמילי-
הלכתי לשירותים של הבנות ותיקנתי את האיפור. הייתי רגועה יותר, אבל רק מתוך הרגל שגרם לי להרגיש לא בנוח עם בכי. כשסיימתי, וכבר לא היה זכר ללחיים האדומות והנפוחות, יצאתי בחזרה אל המסדרון, להתקל בדיוק באדם המתאים.
"הנה את!" שחף אמר בפתאומיות, מבהיל אותי מעט.
"הנני כאן," חייכתי חיוך קטן. "השגת?"
"חלקית, אנחנו כנראה נצטרך למצוא משהו בדיזינגוף... אבל שום דבר שאי אפשר לטפל בו עם קצת כסף ורישיון התעתקות," כמובן.. אני הכסף והוא ההתעתקות. שילוב מצויין.
"דיברת גם עם הפריקית?" הוא הרים גבה, ומיהרתי לתקן. "עם אלכסנדרה מה שמה?"
"היא תנסה לסדר משהו.. אני מחכה לתשובה ממנה לפני שאנחנו נצטרך ללכת לדיזינגוף. אז איפה כדאי שנעבוד על השיקוי?" הוא שאל אותי.
"האמת היא שאני עוברת אל החדר שלכם," אמרתי בחצי התנצלות. עוד לא ארזתי. "יש לי בעיות עם השותפה ועומרי המליץ לי על המיטה הריקה..."
"אז מצויין!" הוא ספק כפיים. "אפשר להתחיל עכשיו."
"עכשיו?" הוא הנהן. "טוב, אנחנו נצטרך קדירת כסף. אתה חושב שיש במטבח?"

אלכס-
יצאתי מהכיתה בזעם. זה לא הגיוני שכל פעם שאני בשיעור שיקויים או תורת הצמחים, משהו מתפוצץ עליי. זאת הפעם הראשונה שהספקתי להתחמק, אני ממש לא רוצה לחזור אל המרפאה הזאת. רק אצל אריק לא קורה לי כלום... החלטתי ללכת להפריע לו בשיעור.

אריק לימד כמה תלמידי רמה רביעית על הסטרילר מחליף הצבעים, והתלמידים סיכמו במהירות במחברות שלהם. הם שכבו על הדשא, מרגישים בנוח. חייכתי כשהם נבהלו מהאגרסיביות שבה הוא ניסה להתקרב אליהם (שהרי הריר שהוא משאיר אחריו הוא ארסי ביותר, שכמובן נעלם עם מגע של מעט מי מלח), למרות שהונח בתוך ריבוע מגודר, שלא היה אפשרי מבחינתו לצאת ממנו. עמדתי בצד, משולבת ידיים ומחייכת, מסתכלת באריק, שהיה היחיד שעמד והסביר בהתלהבות ותוך המון תנועה.
"אתם יכולים לראות איך הדשא הירוק מסביב צומח בצורה פראית כמעט, ובתוך השטח שלו הכל מת, שום דבר מלבד אדמה בוצית מעט, בגלל הריר. מי פה שלומד גם תורת הצמחים יגלה שארס הסטרילר הוא החומר היחיד שיכול לשמש להדברת הורקלמפים. אם נספיק להתקדם בחומר לפי הקצב, אולי נספיק לראות את זה בפעולה ונלמד אתכם משהו בעניין... דווקא שימושי." הוא הבחין בי וחייך. "העניין הנוסף עם הארס שלו הוא מאוד מאוד מוזר. כמה שהוא הורס ומנביל, הוא יכול לפעול גם הפוך. ממש לפני שנתיים אחד החברים שלי מאוקראינה כתב לחש שגורם לזה. בתור חבר מאוד טוב שלו, הבטחתי להנחיל את זה לדורות הבאים. עכשיו, אתם צריכים להיות מאוד- מאוד מדוייקים כאן, כי משום מה הלחש פועל רק כשהסטרילר בצבע אדום. אתם צריכים לחכות לרגע המתאים, ולמהר להגיד את הלחש לפני שהוא מחליף את הצבע. תיזהרו, הוא עלול להיבהל ולהיכנס בתוך הגדר. אנחנו לא רוצים שזה יקרה, כי הוא יתבלבל ויפסיק לשנות צבעים. הלחש לא יגרום לארס שכבר מפוזר על הרצפה להתבטל, אבל ממילא בתום עשרים השניות הארס הזה יתפוגג. הריר החדש שלו יהפוך את ההשפעה על מה שכבר נבל והארס התייבש ממנו. תנסו לפתות אותו לזוז למקום יבש אם אתם רוצים לראות את ההשפעה המיידית. אוקיי, תדגישו את השם של הלחש, הוא קצת מסובך. בכל זאת הוא אוקראיני," כמה תלמידים צחקקו, ואני חייכתי בעצמי. "מיקז'לסטו. תנקדו אם צריך, תכתבו את זה באנגלית, רוסית, ערבית, צרפתית, העיקר תזכרו איך זה הולך ותכתבו את זה איך שאתם מבינים- מיקז'לסטו. לחזור שוב?"
אף אחד לא ענה, הם היו עסוקים בלכתוב את הלחש בענק ובמושקע.
"מיקז'לסטו, הא? אותנו לא לימדת את זה," אמרתי, ולפתע כל התלמידים הצטרפו.
"את מוזמנת לכתוב את זה," הוא זרק לי עט, שתמיד היה לו בהיכון למקרה שמישהו צריך. כתבתי את זה על גב היד והחזרתי לו את העט. הוא גרם לתלמידים לחזור אחריו כמה פעמים עם שם הלחש.
בשלב הבא הוא חילק את התלמידים לזוגות ושלף עוד ארבעה סטרילרים מהכלוב הקסום שהיה מונח לידו. בתנועה מסובכת הוא גרם לשטח הגדר להתרחב לצדדים, שיהיה מקום לכולם לעבוד, מחוץ לגדר כמובן. תלמיד אחד היה אמור להטיל את הלחש על הסטרילר שלהם, והשני להטיל 'פיניטה'. הם חיכו עשרים שניות ואז התחלפו בתפקידים.
בזמן העבודה אריק הרשה לעצמו לפנות אליי.
"ידעתי שלא תחכי עד סוף יום הלימודים, זה עוד עשרים דקות," הוא אמר אחרי שהוא הציץ בשעונו.
"אבל אני חייבת להיות מיוחדת," חייכתי בציניות. "מה השגת?" גם אני מכירה אותו.
"בהפסקת הצהריים הספקתי לדבר עם מישהי שאחראית על חדי קרן, משווייץ.."
"שווייצרית, הא?" כשאמרתי את זה בטון הזה, הלב שלי נצבט עם מעט קנאה. הוא התעלם.
"זאת שהעברתי לה את חד הקרן אתמול... אז היא שלחה לי את האבקה בדואר חירום, איזה שמוק מהמשרד שהתעתק עד לכאן." חייכתי. "אז זה אצלי במשרד. אחרי השיעור את מוזמנת לבוא איתי לחווה, נשיג כמה שיערות היפוגריפים."
"אין בעיה," אמרתי וכיסיתי את ידי להחביא פיהוק.
"ואחרי שתעבירי את זה לאמילי, את יכולה לבוא לבקר אצלי," הוא אמר את המשפט הזה כמעט בלי קול.
חייכתי אליו. "לא אמרתי שזה לאמילי."
"אה, סליחה... אז כשתסיימי להכין את הוריטסרום שלך, תקפצי להגיד שלום."
גיחכתי. הוא פשוט יודע הכל.
"אני אלך לישון אחרי זה..."
"שלא תשכחי שיעורים..." הוא צחק.
"אהה... אריק! קצת פרוטקציות, בבקשה ממך! אמילי כבר קיבלה פטור משיקויים."
"את תלמידה בדיוק כמו כולם," הוא התעקש. משהו אמר לי שהוא סתם רצה לראות אותי בשיעורים. ואז הוא הוסיף. "חוץ מזה שאת את המשימה שלך כבר השלמת. או לפחות תסיימי בעוד שעה בערך..."
"טוב תחזור אל התלמידים שלך," הצבעתי על אחד הרביעיסטים שהועף לאחור מהדו של הסטרילר העצבני שעליו היה להתמודד איתו.

אור- אחרי כמה זמן ראיתי את אלכס יוצאת. עקבתי אחריה קצת עד למדשאה שם היא עצרה לקשקש עם המורה האהוב שלה לחיות פלא בזמן השיעור שלו. לא רציתי להפריע אז הלכתי חזרה לאיזור הכיתה. 'יצאתי ממש בזול. המורה הזאת בטח חושבת שאני קצת משתגע מהלחץ שמופעל עלינו, או שאני הולך לחטוף מאלי עוד מעט. או גם וגם.' חיכיתי כד שהתלמיד ייצא ועקבתי אחרי. באופן מפתיע הוא הלך לפינה נידחת של המדשאות. מקום שאף אחד לא מכיר/רואה. זה היה מקום מושלם בשבילי להתקיף. "אתה חושב שתוכל לנצח אותי?" הוא אמר פתאום בלי לסובב את הראש. 'הוא יידע שאני עוקב אחריו מההתחלה! זו מלכודת!' חשבתי במעט פאניקה. הוא הסתובב. "אקספליארמוס!" הוא צעק במין הנאה. חתכתי את הקסם בלחש הנגד שלו. אבל הוא המשיך, מתקיף ללא הפסקה, מדי פעם משתמש בקסמים שלא היו לנו ברשימה. שעליהם הייתי צריך להגיב בלחש נגד כללי.לאט לאט, הזמן שנשאר לי להגיב לכל קסם הלך ופחת, הקסמים שלו נעשו קטלניים יותר ויותר, כאילו עד עכשיו הוא רק בחן אותי. כבר הרגשתי את הסוף קרב, כשלפתע קול נשי קר זעק מאחורי " ליקאריין!" ג'ייד התייצבה לצדי. מנצל את הזמן שנוצר מההפתעה ומהתגובה שלו לקסם שלה, התחלתי להתקיף, הפעם שנינו יחד, והכנסנו אותו למגננה. ראיתי איך מה שקרה לי קורה לו עכשיו. לא היה לנו זמן לדבר, זמן למבט חטוף. שנינו התרכזנו רק בלהטיל קסמים על מנת לנצח. לבסוף, כשראינו שכבר קשה לו להגיב, כמו שלמדנו, סיימנו עם הקסמים החזקים ביותר שלנו. "אינפרניו!" שאגתי, והופתעתי לשמוע את הקללה של ג'ייד. "דיסטורה" היא אמרה במבטא הקר שלה. הילד נראה מפוחד והתעסק בביטול הקללה של ג'ייד. הלהבות שטפו אותו, ומצאתי אותו חמש שניות אחר כך חצי מפוחם על הרצפה. מהשרביט שלו לא נותר זכר. אני כבר הייתי גמור. "אללה אכבר" הוא לחש. שתי המילים האלה הפחידו אותי יותר מכל לחש שהוא הטיל. הוא התחיל למלמל רצף של מילים לא ברורות. "ג'ייד! תחזיקי לי ביד! אין זמן לשאלות! תבטחי בי!!!" צרחתי, והתחלתי להחוות את התנועות של הקסם שנחרט לי כה טוב במוח. "בביוליוורה!" אמרתי לבסוף, מטה את השרביט לרמה כמעט אנכית, מנצל את מאגר האנרגיה העצום של ג'ייד. בועה הופיעה מסביב לילד. "תחזיקי חזק!!!"

הבועה בערה באדום. להבות ופיצוצים שאגו בפנים. לשנינו לא נשאר הרבה כוח בכל מקרה, וגם הוא התכלה במהירות. הרגשתי את הלחץ שמופעל על היד דרך השרביט. לא יכלתי לעמוד בזה יותר. השרביט התעופף לנו מהיד, הבועה נשברה, וגל של עשן ולהבות התפרץ החוצה.ידעתי שזה בערך אחוז אחד מהפיצוץ המקורי, אבל הרגשתי את החום וההכרה ההולכת והנעלמת...

שמעתי צרחה נשית, ובעקבותיה קול נפץ עמום. בקושי שהספקתי להרחק מהשיעור של אריק. הוא ואני החלפנו מבטים מבוהלים, ומיהרנו לרוץ לכיוון הרעש. שניים מהרביעיסטים החליטו שהם מספיק חזקים להצטרף.
מתנשפת, הגברתי את קצב הריצה שלי, שבגלל הרגליים הקצרות היה איטי משל האחרים. הצרחה הושקטה, וקול הנפץ התעמעם עד כדי דממה, עד שלפתע נגלתה לעינינו אש מתפרצת מעלה, אל כיוון השמיים. זה היה כמה מאות מטרים ימינה, ואריק התעתק לשם. אני והתלמידים האחרים המשכנו לרוץ עד שנתפסו לנו הריאות.
כשהגענו לשם מצאנו את אריק רוכן מעל שני תלמידים- בן ובת, כשהבחורה היא בעלת שיער בלונדיני ארוך שנכרח מעט, ופניהם היו מפוחמות. הם היו מחוסרי הכרה, כמו עוד אחד, שנראה היה כמו גוש פחם בצורה של בן אדם. זה היה מראה מזעזע, ואחד הרביעיסטים רכן הצידה כדי להקיא.
לפתע זה היכה בי; הבלונדה זאת ג'ייד, והארוך הזה שלידה הוא כנראה...
"אור? אור, קום... קום!"
"תתרחקי, סשה, תני להם אוויר..." הצמדתי את ידי לפי. "שאחד מכם יקרא למרפאה, והשני ייגש אל המנהל," הוא צעק לכיוון שני התלמידים האחרים. ניסיתי לעצור שתי דמעות פולשנית. "ואת, לכי תקראי למפקד." הוא הוסיף בשקט. הנהנתי במהירות והסתובבתי לרוץ לכיוון המבנה. 'גדעון, אני יודעת שאתה מבאר הכרה.. בבקשה תחפש אותי עכשיו או משהו... אני צריכה אותך...' התחלתי לרוץ ברחבי השטח, מחשבת איפה אפשר למצוא אותו עכשיו. נכנסתי לבניין המגורים הראשון של הבנים, שם מצאתי את אמילי ושחף, ממהרים לאנשהו.
"אלכסנדרה, את בוכה?!" אמילי עצרה אותי.
"לא!" צרחתי. "אני צריכה את גדעון..."
"מה- מה קרה?" שחף שם עליי יד מרגיעה. התחלתי לרעוד, סולדת מהמגע הזה.
"אל תגע בי," אמרתי בקול מאיים. הוא מיהר להעיף את היד.
"אלוהים, אם לא הייתי יודע שאת רוסייה הייתי מנחש שאת מרוקאית..." אמילי לא חייכה.
"מה קרה?" היא שאלה בקול יותר שקט, מנסה להרגיע את הרוחות.
"היה פיצוץ. איזה מפגר אחד התפוצץ, או שהם פיצצו אותו, ועכשיו..." פלטתי יבבה.
"מי זה הם?"
"אור וג'ייד!" אמרתי, בטעות בקול רם מדיי. מזל שעוד היה שיעור והמסדרונות היו ריקים. אמילי הייתה המומה.
"תחזיקו לי את הידיים," שחף אמר לפתע. לא התווכחנו, אבל אמילי קפאה במקומה. שחף החזיק לה את היד ושוב הגיעה ההרגשה המוזרה של ההידחסות בתוך צינורות אוויר.
עצרנו מול דלת.
"אז אנחנו צריכים לדפוק?!" התפרצתי.
"שש, תרגעי, גדעון בחופשית שלו עכשיו, והוא כנראה עסוק עם החברה שלו, את לא רוצה להכנס להם באמצע, נכון?" אמילי לא הגיבה, אני פשוט ניגשתי לפתוח את הדלת שהייתה נעולה.
"מי זה?!" קולו העמוק של גדעון נשמע מבפנים, מפסיק מקול קרקוש ידית הדלת.
"גדעון קרה משהו נורא. אתה חייב לצאת!" קראתי. אמילי עוד בהתה בדלת, המומה.
הוא הופיע בשניה הבאה, לבוש בוקסר. וזהו. אמילי התפקחה והפנתה את מבטה, אבל לי זה לא הפריע להביט לו ישר בעיניים. החברה שלו הסתתרה מתחת לשמיכת הפוך שלה.
הוא הביט לי בעיניים והנהן, מבין את מה שאני רוצה להגיד לו בלי מילים. הוא סגר את הדלת והתלבש תוך שנייה, זורק לחברה שלו כמה מילים על מקרה חירום של מדריכים.
"הם בדרך למרפאה?" הוא שאל, מסדר את שיערו הסתור.
"אני מניחה, עזבתי את אריק איתם..."
"אריק ייקח אותם למרפאה... מה עם הבחור שהתפוצץ?"
"אני לא יודעת... שנלך?"
"כדאי שנתעתק," הוא אמר. אמילי עשתה פרצוף אבל החזיקה לשחף את היד, גדעון לקח את שלי (התעתקות צד אל צד עם שני אנשים דרשה הרבה אנרגיה, והנחנו שעכשיו אנחנו במצב שיאלץ אותנו לשמור כמה שיותר אנרגיה).
"לאן?" שחף שאל.
"לקצה של המדשאות, איפה שהחורשה נגמרת," אמרתי, לוקחת אוויר, אבל הפעם ההתעתקות הייתה פחות לא נעימה. המנהל כבר היה שם, עם תומר המפקד.
"יופי שאתה כאן," הוא קרא לגדעון לכמה מילים, ואני פניתי לבחון את הילד המפוחם. המנהל ניסה להבין מי זה היה.
"הוא איתי בשיקויים," אמרתי לפתע. "ובתורת הצמחים." הפנים שלו היו מלאות כוויות והוא היה צבוע בשחור, אבל הצלחתי לזהות אותו. אמילי דיברה בפעם הראשונה.
"קוראים לו חן, חן מוקיד, משהו כזה," היא אמרה.
"היה לו עימות עם אור בזמן השיעור בשיקויים..." לפתע נפל לי האסימון. המבחנה שנפלה עליי בשיעור שיקויים הראשון, הפקעת שהתפוצצה עליי בשיעור תורת הצמחים, כל ה"תאונות" האלה שלכאורה נגרמו בגלל תלמידים "אפלים" בעצם היו בכוונה, אבל לא בגללם.
"ונראה היה שהוא מוכן לעשות הכל..." המנהל עיסה את גבותיו, ואז ספק כפיים. "אנחנו נצטרך להגביר את הקצב. הלחש הזה שלו הוא לחש מאוד מאוד ספציפי, ומאוד מאוד מסובך, והוא גם סודי. הוא לא צריך שרביט בשבילו, כך שאין לנו אפשרות לגלות מה הוא. הם הצליחו להחדיר מחבלים לאלכימיה, ואנחנו צריכים להגביר את הקצב."
תומר וגדעון חזרו מהשיחה שלהם.
"מה שלום אור וג'ייד? אנחנו בהרכב חסר," אמילי שאלה לפתע. גדעון הורה משהו לשחק, שמיהר לרוץ אל תוך המבנה בתשובה.
"הם מחוסרי הכרה, וצוות האחיות שלנו עובד על זה במרץ. אולי אנחנו נשלח אותם לביה"ח אוליביה..." הוא שאף המון אוויר ונשף אותו. הרבה ניירת, הנחתי.
"אני יכולה להשיג דם סלמנדרות," אמרתי לפתע. המנהל הביט בי, המום. "יש לי כמה ביצים..."
"וזה..." תומר התערב
"משמש לריפוי, המפקד!" הוא הנהן. "קשה להשיג אותן, אבל אם יש לך כמה בהישג יד, ויש לך איפה להדליק אש, אתה יכול לחכות שעתיים ולקחת מהן דם בצורה שלא תכאיב להן אפילו." התלבטתי אם להוסיף "המפקד" בסוף המשפט. החלטתי לא לקחת את הסיכון.
"איפה אפשר להדליק כאן אש?"
"אני אלך לאסוף כמה עצים," שחף מיהר לרוץ אל תוך החורשה, ואמילי רצה אחריו.
"אני אלך להביא ביצה..." מלמלתי, וגדעון הניח עליי יד. לא העפתי אותה.
"הם יהיו בסדר, אלכסנדרה. את לא צריכה לדאוג יותר מדיי, זה מחליש אותך." הוא דיבר בשקט.
"אני לא דואגת," שיקרתי והשתחררתי ממגעו, רצה אל החדר שלי.
הם צריכים לתת לי פטור מחינוך גופני עם כל הריצות האלה.

הגעתי בחזרה לשם עשר דקרות אחר-כך. הגופה של חן, כמו המנהל ותומר, נעלמו. גדעון היה שם, ובדיוק התחיל להבעיר אש בין הענפים ששחף ואמילי מצאו. אריק הגיע לשם כמה דקות אחר-כך, כנראה מישהו טרח להזעיק אותו, כי הוא הגיע עם כלוב קסום בגודל של סלמנדרה בינונית.
"את זוכרת איך להבקיע את הביצה?" הוא שאל אותי. הבטתי בו חסרת אונים. הייתי טובה תחת תנאי לחץ, אבל לא עד כדי כך. הוא גרם לידיים שלו להפוך חסינות לאש, ולקח את הביצה, להניח אותה בדיוק במרכז המדורה. בלחש אילם, הוא הקטין את הביצה שנסדקה, ומתוכה נתגלתה לעינינו לטאה כחולה ומתוקה למראה, קטנטנה במיוחד.
"אוקיי, בעוד שעתיים נוכל לקחת ממנה דם... אפשר לדאוג שזה יהיה פחות." אמרתי ונשענתי אחורה. "צריך לדאוג שהאש תהיה חזקה כמה שיותר, כדי שהיא תוכל לגדול מהר."
בתגובה, גדעון כיוון את שרביטו לכיוון האש. הוא הורה לנו לעשות כמוהו, וחמישתנו התיישבנו מסביב לאש והזנו אותה בעזרת לחש האינסנדיו, שכל אחד מאיתנו השתדל להטיל אותו בעצמה חלשה, שלא יווצר פה פיצוץ בטעות. הדשא היה כרוך בכל האיזור.
אף אחד לא אמר מילה במשך חצי שעה, רק בהינו בסלמנדרה הולכת וגדלה.
"השגת את מה שאנחנו צריכים?" שחף היה זה ששבר את השתיקה. זה כבר היה השלב שהיד שלי כאבה מלהחזיק אותה באוויר, מייצבת את השרביט מול המדורה ומזינה אותה.
"עוד מעט," אריק ענה במקומי, מה שהשאיר לי את הברירה של השתיקה. דאגתי כמו מטורפת. זה לא היה אמור לקרות. זה גם לא הוגן שחן הזה חיפש אותי וניסה לפגוע בי, ובסופו של דבר אור היה זה שנפגע. וגם הג'ייד הזאתי. אוף, לא הייתי צריכה להיקשר. אריק ישב לידי, ואני רציתי כל כך להתקרב אליו ולחבק אותו, אבל.. הפסקתי לחשוב על זה. גדעון תקע בי מן מבט.
"אני חושבת שהיא גדולה מספיק..." זאת הייתה הפעם השלישית שהחלטנו להתרחק כל אחד מהמדורה, כי הסלמנדרה גדלה וצריכה מרחב מחייה גדול יותר. גם הגברנו את העוצמה של האש, כדי שהיא תוכל להתרחב בתוכה.
"את רוצה לעשות את זה או שאני-?" אריק שאל אותי. הוא שלף מזרק, שהיה שמור בקופסא מחטאת, מתוך הכיס.
"זה יעלה לי את הציון בסמסטר?" שאלתי, מנסה להוציא משהו מצחיק מכל העניין.
"כנראה שכן," הוא הודה, אז לקחתי את הקופסא מידו ופתחתי אותה.
"אוי..." הנחתי אותה על הרצפה וניערתי את ידיי, משוחררת מהתמיכה באש. הפכתי את גופי לחסין זמנית מפני אש, ושלפתי את הסמלנדרה, שהייתה כעת בגודל של פודל, מן האש. היא הייתה מעט חמה, אבל זה הרגיש לי נעים בהשפעת הלחש. הנחתי אותה על ברכיי וליטפתי אותה באחריי צווארה, מה שנתן לה תחושה של נועם מרדים. "סליחה, מתוקה," אמילי כיווצה את גבותיה, מנסה להבין איך הדבר הזה יכול להיחשב חמוד. הסלמנדרה פתחה את פיהה, השתעלה מעט ופלטה עליי אש שהתפוגגה ברגע שנגעה בי. מעסה את אחריי צווארה ביד אחת, שלפתי בעזרת היד השנייה את המזרק מהקופסא ומיהרתי לתקוע אותו בעדינות בחיבור שבין זנבה לגופה. היא לא הרגישה בכך. עוזבת את צווארה ומשאירה אותה ישנונית, משכתי בקצה המזרק כדי לשאוב מדמה מלוא המבחנה. היא התעוררה כששלפתי בעדינות את המחט, ופירקתי את המבחנה. החזרתי את הסלמנדרה לאש, והיא התכרבלה על זנבה, ממש כמו כלב מתוק, כדי להירדם.
ניקיתי בעזרת שרביטי את המחט והחזרתי אותו לקופסה, לא אחרי שפקקתי את המבחנה ושמתי אותה בכיסי.
"אני הולכת למרפאה, אתם יכולים לבוא," אמרתי וקמתי על רגליי. פה נכנס תפקידו של אריק בשכנוע הסלמנדרה הישנונית להכנס לתוך הכלוב מקופסת המתכת, שבתוכו תחכה לה המדורה הכי מפנקת שהיא יכולה לחשוב עליה.

אור- עמדתי במקום לא מוכר. מין משטח ענק, בלי סוף או איזהשהוא עצם נראה באופק. רק חול לבן ושמיים שחורים. אין צבעים. אין עצמים. אין דמויות. רק ריק. פסעתי צעד אחד קדימה, ורצף של תמונות מעוותות עבר לי במוח, יום כלשהוא בבית הספר הישן התחלף בנשיקה הראשונה עם לין התחלפה בתמונה של ילד עם מבט מרושע מחייך התחלף בשיחה עם אלכס' בשדרת הקוסמים התחלף בתמונה של הילד ההוא מכוון אליי שרביט. החזרתי את הרגל למקום. התמונות נפסקו. נשאר רק עולם שחור לבן. "מי זה הילד הזה?"

גדעון- הלכתי אל המרפאה יותר מהר מהשאר. רציתי לנסות משהוא קודם. ניסיתי להיכנס למוח של אור. צדקתי, הוא הזה, והרבה. זה היה מאוד לא ברור מבחוץ. הצלחתי לבודד תמונה מעוותת של ילד מחייך. הילד נראה דומה לילד המפוחם שמצאנו לידם. ניסיתי את ג'ייד. כרגיל... ברגע שניסיתי להתקרב למוח שלה נתקלתי בחומת קרח. זו הייתה המחשבה היחידה שראיתי אצלה. מדהים שהיא יכולה להחזיק את זה גם כשהיא מעולפת. אחת האחיות נתנה בי מבט עצבני. זזתי לצד החדר כדי לחכות לאחרים...

אור- לא יכלתי לסבול יותר את המקום הזה. אני חייב לצאת מכאן. נדמה היה לי שראיתי אור קלוש באחד הכיוונים. התחלתי לרוץ אליו. עם כל צעד שהרחיק אותי מהמקום שבו התחלתי, זרמו לי יותר תמונות לראש. תמונות תמונות ועוד תמונות של אנשים מקומות ומעשים שהיו לי בחיים. וכל הזמן הילד הזה. עצמתי את העיניים, אבל התמונות נשארו. רצתי יותר מהר, מנסה להילחם בתמונות, עד שכבר לא יכלתי לראות כלום מרוב תמונות. נפלתי על הרצפה. "תוציאו אותי מכאן!!!"

גדעון-לאחר כדקה שאר החבורה הגיעה. לאחר שאלכסנדרה דיברה עם האחיות הן נתנו לה להתקרב, עדיין חשדניות, ולתת להן את דם הסלמנדרות. אור התחיל להתפתל במין עוויתות במיטה, וסשה נראתה מודאגת. ג'ייד עדיין לה זזה מילימטר. כל החבורה הצטרפה אליי, וישבנו בפינת החדר מחכים שייקרה משהוא. האחיות המשיכו בטיפול. אלי הצטרף אלינו כמה דקות לאחר מכן.

אור- הייתי בטוח שאני הולך להתעלף. לאחר שלא זזתי כמה זמן, התמונות בראש התחילו להעילם. כנראה שהן הושפעו מהתזוזה שלי ולא מהמרחק מהמקום ההתחלתי. 'מצחיק איך אני עדיין מנסה לחשוב לוגית במקום כזה. אחרי פרק זמן מסוים. אולי דקה אולי שנתיים, שמעתי קול. עמום, אבל משהוא ששובר את השגרה החדגונית במקום הזה. כמו מין רעידת אדמה...
פרץ של אש יצא מהקרקע כמטר לפני והשאיר שם חור. ברחתי לאחור בבהלה. ועוד פרצי אש התחילו לצאת מהרצפה במקומות שונים. השתדלתי לברוח מהם אבל אז התמונות התחילו שוב. ראיתי את האור ממקודם שוב. קרוב יותר. פרצתי אליו בריצה, אבל רגע לפני שהגעתי אליו ייצא עוד פרץ אש ותפס אותי בתוכו. האש הייתה קרה. פקחתי עיניים.

גדעון- "אור!" נשמע קולו של אלי ברגע שאור התעורר. אור התיישב ונראה מבולבל מיוחד. "אני צריך לבקש שתלכו" אמר אלי לאחיות. הן מחו ללא הועיל, והשאירו אותנו לבד עם אור. "אתה צריך לספר לנו הכל" אמרתי. "כן המפקד" הוא פלט לחישה רפה וחייך. הוא התחיל לספר, על הגילוי, המעקב, המלכודת, הקרב, הפיצוץ. "ידעתי שהוא הולך לפוצץ את עצמו, ונפל לי האסימון מה מטרה של הלחש שביקשו ממני להכין. אבל הלחש לא היה גמור, ושנינו כבר היינו חלשים" הוא אמר בעצב. "ובכל זאת מנעת חלק גדול מהפיצוץ" אלי אמר בטון מתגאה. "לא היה נשאר הרבה מהבניין הזה אלמלא אתם. "ויש עוד" הוא אמר לבסוף. הוא עצמם עיניים ונגע עם השרביט בפניו של אלי. הבנתי שהוא מעביר לו מחשבות, ומיד ניסיתי לחדור לראש אך להפתעתי הוא היה מוגן לתלפיות. כנראה על ידי אלי. אמילי ואלכסנדרה העיפו בי מבט שואל. משכתי בכתפי.

אור-סיימתי לספר לאלי על ההזיות. נתתי להם את כל המידע שאנחנו צריכים. אפשר לחזור לנוח. "אני מצטער אלכס" אמרתי בחיוך עגום וצנחתי אחורה, עוצם עיניים ושוקע סוף סוף בשינה נטולת הזיות

אמילי-
בשנייה שאור עצם את עיניו, ג'ייד העוררה.
"איפה אני?" היא שאלה.
"את במרפאה," התקרבתי אליה.
"היה פיצוץ, ו-"
"ששש, זה בסדר," הרגעתי אותה. היא נראתה מבוהלת הרבה יותר מכולנו.
"אבל- אור-"
"הוא בסדר," אמרתי. "איך את מרגישה?" שאלתי אותה.
"מסוחררת..." היא נגעה בפניה, שכבר היו נקיות. דם הסלמנדרות עבד מדהים, אפילו צלקות לא נשארו להם. "כמה זמן עבר?"
"שעה," אמרתי. "אלכסנדרה הצילה אתכם עם דם סלמנדרות..."
"יופי, תודה..." היא מלמלה אל האוויר.
"תנוחי, את צריכה לאסוף כוחות." גדעון הופיע מאחריי. לבי דילג על פעימה, והכרחתי אותו לחזור לעצמו.
"כן... לילה טוב..." היא נראתה ישנונית, ועצמה את עיניה, ליפול אל עוד תנומה עמוקה.
"כדאי שנלך," אלכסנדרה אמרה לפתע. "יש כמה דברים שאני צריכה ללכת להשיג בשבילכם," היא דיברה אל שחק. ההערכה שלי אליה גדלה אמנם, אבל עדיין לא שכחתי את ההתנהגות הגועלית שלה כלפיי. כולם יצאו מהמרפאה, מרשים לאחיות לחזור פנימה. אלכסנדרה התחבאה מאחריי גדעון כשהיא הבחינה באחות הראשית, מאי.

אלכס-
מייד הלכתי אל המשרד של אריק. אסור היה לשכוח את המטרה שלנו עכשיו. במיוחד עכשיו.
"כבר השגתי לך את פרוות ההיפוגריף," אריק אמר בשנייה שסגרתי את הדלת אחריי. נעלתי אותה בקסם והוא הסיט את הוילונות אוטומטית. רצתי אליו, מחבקת אותו ומרשה לעצמי לפרוץ בבכי על כתפו. הוא חיבק אותי, מתכופף, והרים אותי בין זרועותיו, כאילו הייתי ילדה קטנה. הוא התיישב על שולחנו והניח אותי על ברכיו מבלי שהייתי צריכה לזוז. הוא המשיך לחבק אותי וללטף את גבי באיטיות. להרגעה, הוא הוסיף נשיקה קטנה על ראשי.
"זה יותר מדיי..." הצלחתי להגיד בקול חלוש.
"אני יודע... אי אפשר להתכונן נפשית לדבר כזה.." הוא הרך את שתי זרועותיו סביב מתניי.
"הם יכלו למות... והכל בגללי."
"היי, למה שזה יהיה בגללך?" הוא הרים אותי מכתפו, להביט בעיניי הדומעות. באגודלו הוא מחה את פניי הרטובות.
"כי האדיוט הזה רצה להיפטר ממני. אור שם לב לזה אז הוא תקף אותו, וג'ייד הצטרפה אליו. אבל זה בכלל היה בגללי..."
"אבל ככה זה, אתם כאן כדי להגן אחד על השני. כמו שאת הצלת את שניהם עכשיו מתרדמת עמוקה וכנראה קטלנית, אור החליט להציל אותך מעוד פגיעות כואבות וקצת מסוכנות שאיתן חן רצה לפגוע בך. אני בכלל חושב שזאת אשמת אלכימיה שהביטחון בה לא חזק מספיק כדי למנוע כניסה של תלמידים כאלה לכאן בכל מקרה..." הוא הסיט את שיערי מפניי, מלטף אותו ברכות. "צריך לעשות בדיקת רקע עם וריטסרום חזק לכל אחד מהתלמידים כאן. זה ידרוש המון, אבל אני חושב שאנחנו מסוגלים לעשות את זה."
"ומה יגלו עליי?" שאלתי לפתע. "שאני בכלל לא יהודייה שמתגוררת אצל סבתא שלה, וההורים שלה אי שם עמוק בתוך רוסיה הנוצרייה?"
"אז מה? זה לא רקע שיגרום לך לסכן אותנו. ההורים שלך לא אנטישמיים, וגם סבתא שלך לא כזאת. אין בך טיפת דם מוסלמי, ואת אפילו טהורת דם בשביל להוכיח את זה." הוא הניח את ידיו החמות על לחיי, מייצב את ראשי זקוף. הצלחתי להפסיק לבכות.
"חוץ מזה, אפילו שאין לך שום סיבה לעשות את זה, החלטת להצטרף ליחידה. את נותנת מעצמך גם אם את לא חייבת, וזה הופך אותך למלאך..." התרגשתי כשהוא אמר את זה, והענקתי לו נשיקה מתוקה בהכרת תודה.
"עכשיו, לכי ותני לחברים שלך את האבקה ואת הפרווה, ותחזרי לכאן לשיעור הרחבה בנושא הסלמנדרות... אני רוצה להשיג לך כמה ביצים, בתור פיצוי על זאת שהשתמשת בה היום, וכדי שיהיו לך כמה למקרי חירום, בלי קשר..." הוא נישק אותי שוב, מרגיע אותי מעבר לכל ספק, ואז הביא לי את השקית עם אבקת קרן חד הקרן ופרוות בטנו של ההיפוגריף.

אמילי-
הלכתי אל החדר של הבנות, לארוז את החפצים שלי. אחרי שיחה קצרה עם המנהל, שבמהלכה הצלחתי לשכנע אותו שמגורים עם שחף יסייעו לי יותר מאשר מגורים עם אלכסנדרה, בטענה ששחף עוזר לי עם הכנת השיקויים שלי. בקשר לעובדה שאלה מגורי בנים, הזכרתי לו שג'ייד מתגוררת בחדר של מדריכים, והיא הבת היחידה שם. כאן כבר לא היו לו טענות שיכלו להוכיח אותי, אז הוא הסכים.
בקשר למעיין... היא תסתדר בלעדיי. אני בטוחה שאלכסנדרה מסוגלת להתמודד איתה, ולמעיין לא חסרים בנים לישון אצלם במקרה הצורך. רבע שעה אחר-כך, גררתי את המזוודות הארוזות שלי אל בניין בן-צבי, של הבנים. שחף, שמצא אותי בדרך, סייע לי להעביר את כל החפצים שלי אל החדר החדש.
"הספקתי לקנות קדירת כסף," הוא עדכן אותי בדרך, "וכל החמרים כבר אצלי, חוץ ממה שאלכסנדרה צריכה להביא לי."
"מה אנחנו עומדים להגיד לעומרי?" שאלתי אותו לפתע.
"שאני עוזר לך בפרוייקט לשיעור שיקויים," הוא משך בכתפיו. "הוא לא איתך, נכון?" הנדתי בראשי לשלילה.

אלכסנדרה הגיעה לחדר כמה דקות אחר כך, עם שקית של גולף בידה. היא נתנה לי אותה בלי לומר מילה, והסתובבה משם. החלטתי לשלוח "תודה" מהוסס אחריה, שתרגיש איתי קצת יותר בנוח או משהו כזה...

גדעון- השיאורים למשך כל שאר היום בוטלו. התלמידים הצעירים היו שמחים והלכו לחגוג העוד שהתלמידים המבוגרים שהבינו שקר משהוא יותר חמור מסתם קרב בין תלמידים התחילו לדאוג. המורים כינסו ישיבה מיוחדת, בלי להזמין את יחידה 007. חוצפה מצדם. הרי כל המהומה סבבה סביבנו. הייתי צריך לדבר עם היחידה כדי לעשות קצת סדר. אבל שחף ואמילי עובדים על השיקוי, אור וג'ייד במרפאה, ועם אלכסנדרה לא התחשק לי במיוחד לדבר כרגע. הלכתי לחפש את ליאת.

אור- התעוררתי במרפאה. היה הרבה רעש מבחוץ. שמעתי טפיפת רגל עצבנית כאילו מישהוא מחכה. סובבתי את הראש וראיתי לצידי את חץ. "תודה חבר" לחשתי, והתרתי ממנו את המכתבים. לפחות יהיה לי משהוא לקרוא בינתיים.
{היי חומט,
אצלנו החיים ממשיכים, הרבה לימודים בי"א, הכנה לקראת בגרויות בפיסיקה ומתמטיקה. עם כל הלחץ, אנחנו בכל זאת מוציאים זמן להנות. ביום חמישי הזה, אנחנו יוצאות אני תמר ואלה לתל אביב. להסתובב קצת בעזריאלי. אם אתה צריך משהוא תשלח את חץ ואני אקנה לך.
אוהבת, ומתגעגעת כתמיד
לין}
כמו תמיד, הל' המסולסלת כמעט גרמה לי לבכות. התגעגעתי אליה מאוד. פתאום, נפל לי האסימון. בהתקף פאניקה שרבטתי מכתב מהיר ושילחתי את חץ במהירות.
{ מתוקה, אני מבטיח שאסביר הכל בפירוט, עכשיו אני קודם כל דואג שתקבלי את המכתב הזה כמה שיותר מהר.  בשום מצב שבעולם אל תלכי לתל אביב בסופ"ש הזה, אם את יכולה למנוע מתמר ואלה לצאת מה טוב, אבל אם לא אז תבריזי להן. בשום פנים ואופן אל תלכי לתל אביב!}
"אור?" נשמע כל הססני במקצת בדיוק כשילחתי את חץ. ליאת נכנסה. "ליאת!  טוב לראות אותך" אמרתי. עדיין הייתי במיטה. מלבד כמה כוויות, והרבה אפר שנשאר כי לא התרחצתי מאז, נראתי די סביר. "טוב לראות גם אותך בריא. דאגתי לך" היא אמרה בקול הביישני והשקט שלה. "את רוצה לשאול אותי עוד פרטים?" נאנחתי. אחרי הכל ליאת היא בן אדם עסוק, וכנראה שהיא לא הייתה באה אלמלא יחידה 007. "האמת היא שבאתי לראות איך אתה מרגיש..." היא השתתקה. עוד לא ראיתי את המצב הזה אצל ליאת. היא תמיד הייתה חייכנית, ולא היה מצב שהיא שתקה בפרצוף עצוב כזה. "את ממש דואגת נכון?" שאלתי ברוך. דמעה בודדה נשרה מלחיה. "הם... הם הורגים אנשים" היא אמרה על סף בכי. "אני יודע. ניחמתי אותה. זה קשה גם לי. אבל בשביל זה אנחנו פה, בשביל לעצור את זה. אנחנו נדאג שהם לא יהרגו אנשים." ניסיתי לנחם. "תהיי מוכנה ליום חמישי, ואנחנו נדאג שלאף אחד לא יקרה כלום.
עד סוף היום שיחררו אותי ואת ג'ייד מהמרפאה. בגלל שהלימודים בוטלו גם מחר, רוב האנשים יצאו לחגיגות. המדריכים נסעו לשדרת הקוסמים, ואני הזמנתי את מחלקה שבע לחדר המדריכים למין מסיבה פרטית.

*תזרמי מכאן XD*

אמילי-
עומרי נכנס לחדר בערך בחמש.
"הנה את..." הוא העביר את מבטו ממני אל שחף, והבין שהיינו באמצע שיחה. "בבקשה אל תציק לה, פנדר."
"הוא לא הציק," חייכתי חיוך קצת עקום.
"אוקיי..." הוא התיישב לידי, מניח את ידו סביב כתפי ונישק אותי ארוכות. "איפה היית בצהריים? חיפשתי אותך... הייתי לבד עם מעיין..."
חייכתי בצער. "לא הייתי רעבה."
"איך את מרגישה?" הוא שאל, מבחין בחיוכים המאולצים שלי.
"היו לי ימים טובים יותר..." הוא הסתכל על שחף, והחליט שזה לא הזמן לדבר. הוא ליטף את כתפי בעדינות והצמיד אותי אליו, שאניח את ראשי על כתפו. למרבה הפתע, זה בדיוק מה שהייתי צריכה.
"שמעתי על מה שקרה," הוא נשק למצחי, ופקחתי את עיניי בעירנות. כמה בדיוק הוא שמע?
"תאמיני לי, כמות התאונות שקורות בבית ספר הזה כבר מתחילה לגרום לי לרצות להסתובב בתוך בועה ניידת..." הוקלתי, וניכר היה שגם שחף הוקל. הוא הבין שהוא מפריע, אז הוא הלך לשירותים בטענה של מקלחת דחופה. "אור וג'ייד כבר השתחררו מהמרפאה, אבל שמעתי שתלמיד אחד מת."
"מה מת?" נראיתי מופתעת, והתחלתי לאלתר. "הוא בסך הכל עבר לאוליביה. ההורים שלו החליטו להוציא אותו מכאן..."
"אה באמת? מאיפה שמעת?" הוא שאל.
"המנהל..." מלמלתי.
"את והמנהל בקשר טוב, מה?" הוא כרך גם את זרועו השנייה סביבי, מחבק אותי.
"בוא נגיד שהייתי צריכה ממנו הרבה בימים האחרונים, אחרי כל השטויות של אלכסנדרה..." התבדחתי והוא צחק. צלצול הטלפון שלי קטע את השיחה, ושלפתי אותו מהכיס.
"מעיין?"
"אמילי... את כאילו, נוטשת אותי כדי להשאר לבד עם הפוסטמה הזאת?!" היא תקפה מייד. גלגלתי את עיניי ועומרי חייך. עברתי להשכב על ברכיו, והוא ליטף את שיערי.
"את תחיי, מעיינוש. יש לך עוד חברים חוץ ממני. כמו שמצאתי לעצמי פתרון, אני בטוחה שגם את יכולה," אמרתי את זה ברוגע.
"אני לא מאמינה שאת עושה לי את זה... זה, כאילו, כל כך אנוכי מצידך... תזכרי!"
"אני אזכור... כמו שאת תשכחי עד מחר. את לא יכולה להאשים אותי בזה שברחתי משם כל עוד אני יכולה," הסתכלתי בעומרי שהנהן בהסכמה.
"טוב זה גם נכון... את באה למסיבה של ג'וני?"
"אה הוא עושה מסיבה?" נאנחתי בחוסר חשק.
"כן, בואי, יהיו חתיכים.. את יודעת, כל החברים שלו מהרמה השביעית."
"נהה... לא מעניין אותי," חייכתי אל עומרי, שלא הבין את פשר החיוך אבל חייך אליי בחזרה.
"אואה, לקחת קשה את כל הקטע עם מייקי, מה? תשמעי, יש מצב שגדעון יהיה שם ואת תפספסי..."
"אני אשאיר לך את התענוג של לתפוס אותו," התמתחתי בפינוק. "היה לי יום ארוך, אני נראה לי אפרוש לישון או משהו."
"אל תחרטטי, את בטח תשארי כל הלילה ערה עם עומרי שלך... טוב, שיהיה לך בכיף, תהנו."
"תהני גם את," אמרתי וניתקתי.
"איך עברה ההתפוצצות?" הוא שאל בחצי חיוך.
"היא תשרוד..." הוא רכן לנשק אותי שוב.
המשכנו לדבר על אירועי היום, כשאני מתרגמת את כל מה שקרה לי כך שהוא לא יחשוד ביחידה.
האייפון שלי קטע את השיחה שוב. הפעם זאת הייתה אמא שלי.
"בובי? מה קורה?" היא שאלה אותי.
"אני בסדר... ואי, שכחתי!" הצילומים הוקדמו... "אממ..."
עומרי נתן בי מבט שואל.
"הצילומים שלי הוקדמו, הם יהיו בסופ"ש הבא... ללכת?" הוא הנהן.
"אם זה סוף שבוע, יהיה לך פחות מה להשלים... מקסימום אם יהיה לך משהו חשוב, את יכולה להתעתק..." הוא אמר. התעתקות! נכון!
"עומרי אתה גאון!"
"מי זה עומרי?" אמא שלי שאלה מעבר לקו.
"לא משנה, אמא, אני אבוא..." חייכתי וניתקתי, מתנפלת על עומרי. דפיקה בדלת קטעה אותנו שוב.
"אין לנו פרטיות היום," צחקתי וקמתי לפתוח את הדלת. זה היה אור.
"היי!" חיבקתי אותו, נזהרת לא למחוץ אותו. "איך אתה מרגיש?"
"בסדר..." הוא הסתכל אל תוך החדר, מבחין בעומרי. "אני מפריע?"
עומרי כנראה דפק לו מבט, אבל אני צחקקתי.
"עברתי לכאן, אז יש לנו את כל הזמן שבעולם..." פיניתי את המעבר והנחתי לו להכנס. בשלב הזה שחף יצא מהמקלחת, כנראה מחכה לרגע שבו עומרי ואני נסיים או משהו.
"אלי יודע?" הוא שאל אותי.
"המנהל? בטח... לא חשבת שאני אוותר לו..." הוא חייך למראה החיוך שלי.
"טוב, רק רציתי להגיד לך שאת מוזמנת לבוא היום לחדר המדריכים..." הוא הסתכל על עומרי ועל שחף. "וגם אתם מוזמנים. אנחנו נפגשים כמה אנשים, לא משו גדול מדיי... את יודעת, לחגוג את זה שכולם יצאו בשלום מה..." 'תגיד תאונה, זה מה שהוא חושב שקרה'.
"תאונה."
חייכתי. "אין בעיה. אני רק שמחה שאתם בסדר עכשיו..."

אלכס-
חזרתי למשרדו של אריק, שם הוא עודד אותי בדרכו שלו, עד שהחלטנו שהגיע הזמן שאני איראה שוב בציבור.
הלכתי למרפאה, שם האחות מאי (שהסתכלה עליי במבט בוחן, כנראה מנסה למצוא סיבה שאשאר שם) אמרה לי שהוא וג'ייד השתחררו.
טיילתי בחצר, ובדרך נתקלתי באור שהזמין אותי למסיבה פרטית של 007. מלאת הקלה שהכל בסדר, הסכמתי להגיע. כמובן שהתחרטתי אחר כך, כשהפנים הראשונות שפגשתי שם היו של אמילי. היא אמרה לי מן שלום מזוייף כזה, כדי לצאת ידי חובה. הנהנתי בתשובה, ומהחבר התורן שלה התעלמתי.
התיישבתי ליד ג'ייד, שנראתה קצת אבודה שם, ולו רק בגלל ההזדהות שלי כלפיה.
"איך את?" שאלתי אותה. היא הסתכלה עליי בשאלה. "מרגישה?"
"יותר טוב.." היא החוותה אליי משהו שדמה קצת לחיוך. "תודה על הדם של הסלמנדרות... אמילי סיפרה לי על זה."
"אין בעיה..." הייתי קצת מובכת.
"אני בכלל הבנתי שאת הלכת לעזור לאור, אז מגיע לך שיעזרו לך גם. ואור... הוא בכלל עשה את זה כי הוא ראה שהטמבל הזה מנסה לפגוע בי," דיברתי בשקט. החבר של אמילי לא היה כל כך קשור ליחידה, ולא היה לי חשק להדליף מידע.
"הוא ג'נטלמן," היא הנהנה בהסכמה ובחצי חיוך. "וגם לך לא חסר..."
"תודה?" הסתכלתי עליה וצחקנו.

אור-  ישבנו בחדר המדריכים הריק. הבאתי קצת אוכל וכאלה. מה שהציק לי במיוחד זה עומרי שאמילי הביאה. זאת היתה אמורה להיות פגישה של היחידה. אבל נו מילא. מה יכלתי לעשות. לא להזמין אותו? ג'ייד ואלכס ישבו ביחד על הספה ודיברו. נראה שהן מתחילות להסתדר ביחד. אמילי ישבה עם עומרי, אני ישבתי עם ליאת, ושחף שניסה להידחף לשיחה. כמובן שליאת ניסתה לגרום לו להשתלב בכל דרך אפשרית. היא פשוט כזאת. גדעון לא בא עדיין. הוא אמר שיש לו כמה עניינים חשובים לסדר לפני. נו מילא. שמתי לב שאני מתנתק מהשיחה, והיא באמת לא עניינה אותי במיוחד. לחששתי להם שבינתיים אנחנו לא יכולים לדבר חופשי בגלל עומרי, אז זה צריך להיראות כמו סתם מסיבה, והלכתי לשבת לדבר עם אלכס וג'ייד. הן קיבלו אותי בחמימות ופינו לי כאליו לפי אות מוסכם מקום בינהן. ג'ייד אמרה משהוא בשפה זרה. "מה?" שאלתי במבט מוזר. גם אלכס לא הבינה ולכן הבנתי  שזו לא הייתה רוסית. "נו, יש כזה פתגם, חסרה לי העברית שלו" היא אמרה והסמיקה. אלכס חייכה. "מדברים על החמור?" היא שאלה בחיוך. "כן!" ג'ייד חייכה. עכשיו היה תורי להסמיק. אמנם אני תפוס, אבל זה עדיין מביך ששתי בנות יפות מרכלות עליך. "אני גאה באיך שתפקדנו היום. כולכן, אני לא כל כך..." חייכתי חיוך עגום. זה התפקיד של גדעון לאמר את זה אני מניח, אבל הוא לא פה. אתן שתיכן לא בדיוק ישראליות במלוא מובן המילה, ובכל זאת אתן תורמות לארץ יותר ממלא ישראלים שמכריחים אותם להתגייס והם יושבים ומשחקים סוליטר." שתיהן הביטו בי בהכרת תודה. "אני אלך להביא לך" שמעתי את עומרי אומר, ויוצא מהחדר. "טוב, עכשיו אפשר לדבר" אמילי אמרה.

"אני חושבת שגדעון ירצה שאנחנו נתאמן כל יום מעכשיו," ליאת התחילה.
"אני חושבת שהוא דווקא ירצה שנשמור את הכוחות שלנו," אמרתי באנחה ארוכה, מקווה שהוא הסכים איתי.
"אימונים לא דורשים בזבוז אנרגיה בהכרח," אור ציין.
"איך מתקדמות המשימות שלכם?" ליאת שאלה.
"השיקוי שלנו יהיה מוכן מחר," אמילי מיהרה להגיד. "מה עם הלחש שלך?"
"האמת היא שעצרו אותי באמצע," אור נתן בה מן חיוך ציני.
"לא כדאי שתמשיך אותו עכשיו?" ליאת שאלה בעדינות.
"מה פתאום, הוא עבר יותר מדיי היום.. תמשיך מחר," פניתי אל אור, ואז שינינו את הנושא.
"גדעון מתכוון לבוא היום או מה? אנחנו צריכים לדעת מה המהלך הבא..." אמילי נראתה מודאגת עדיין.
"אני אגיד לכם מה המהלך הבא..." אור הזדקף במקומו, כראוי לסגן המפקד. "כל אחד עומד להתעמק עכשיו במקצוע שלו ובמשימות שלו עד הסוף. אבל זה לא מספיק. כל אחד מאיתנו צריך להתחזק במקצועות האחרים עכשיו, כי לא תמיד נהיה שם אחד בשביל השני, כמו היום," הוא נתן בי מעין מבט מלא הכרת תודה והשפלתי את מבטי. הוא היה קצת קרוב, והמבט הזה גרם לי מבוכה.
"אוקיי... אז אולי כדאי שכל אחד יעביר שיעור או שניים בכמה נושאים מאוד קריטיים במקצוע שלו?" שחף הציע.
"זה רעיון טוב, צריך לשאול את גדעון..." אור אמר בבהירות ראש.
"צריך לשאול את גדעון מה?" עומרי בדיוק נכנס בחזרה לחדר המדריכים, ובידו האייפון של אמילי. היא חייכה אליו עם "תודה" מתקתק כשהוא התיישב לידה.
"אם הקבוצה שלו כבר התחילה להתאמן," אמילי התפרצה לפני שאור הספיק לפתוח את הפה. "אתה יודע, בשביל שלקבוצה שלך יהיה קצת יתרון... חשבנו שאור יוכל לגנוב ממנו קצת מידע."
ואו, היא טובה. אפילו אני כמעט האמנתי לה.
"אחלה," הוא רכן כדי ללחוץ את ידו של אור בתנועה חברית.

"אה ליאת. אני צריך שתעזרי לי מחר במשהו. יש לי עבודה להגיש, והיד שלי חלשה, אני לא יכול לכתוב כזה מהר." אמרתי. "אין בעיה" היא ענתה. 'היא הבינה' ישבתי ואלכס גכחה. "מה מצחיק?" שאלתי. "שאתה מבקש עזרה ממישהו" היא ענתה. הוצאתי לה לשון. "אז... מה עושים" שאל עומרי בניסיון להפיג את השעמום. "אמת או חובה?" "לא נראה לי. מה אנחנו בגן?" בדרך כלל לא הייתי מתנגד אבל הייתה לי הרגשה שסשה וג'ייד לא ישמחו במיוחד. "אני יכול לשחק שח במקביל מול כולכם ולנצח" אמרתי בהתגרות. "מה שח מה? איזה שעמום" עומרי ביטל מייד. ג'ייד התלהבה. "אתה משחק שח?" השיחות המשיכו. ג'ייד ואני פרשנו למשחק שח, כשאלכס לידנו ומדבר עם שנינו תוך כדי. אמילי ועומרי פרשו למקום פרטי יותר בדיוק כשגדעון הגיע. ברגע שהם עזבו התחילה ישיבת מחלקה. "אור יש לי בשבילך מכתב מאלי. ליאת יש לי בשבילך משימה מהמפקד תומר. שחף, אתה צריך כל מחר לעבוד על השיקוי עם אמילי, אנחנו צריכים את הוריסטרום הזה. " הוא אמר בצרור. "מה נסגר? למה הלחץ?" אלכס שאלה. יש לנו תדריך מחר בערב לקראת המבצע ביום שישי. אני רוצה שנהיה מוכנים בקרוב. מסתבר שמפעילים עלינו לחץ מגבוה מהרבה מקומות שונים. אנחנו חייבים להצליח כאן." 'זאת אמורה להיות שיחת מורל?' חשבתי לעצמי. "את היום השארתי לנו לחגוג" הוא אמר לבסוף. "אבל מחר עובדים!"

אלכס-
'איזה כיף,' חשבתי לעצמי במרירות. "אני שמחה לראות שאתה לא שומר איתנו על דיסטנס," אמרתי לגדעון בחצי חיוך.
אריק סיפר לי פעם על המפקד שלו בצבא בחיל האוויר, ששנאו אותו כולם כי הוא התייחס אל החיילים שלו באופן נוראי. בסופו של דבר גילו שהוא עשה בקביעות את אחת החיילות, וכדי שלא ירגישו בשינוי ביחס אל הפלוגה, הוא התייחס אליהם בחומרה מוגברת.
"זה התפקיד של תומר," הוא חייך. אבן נפלה לי מהלב אל התחתונים, והלב שלי האיץ פעימה. יכולתי להעיד על אותה ההרגשה אצל ג'ייד ואצל ליאת, כי שתיהן הסיטו את ראשן אלכסונה וחייכו. צריך להוציא יופי כזה מחוץ אל החוק. השפלתי את מבטי כדי שלא יבחין שאני מסמיקה כשהוא המשיך לדבר. "אפשר לשמור איתכם על דיסטנס, אבל איפה האחווה הקבוצתית מגיעה לידי ביטוי ככה?"
למה אני מתנהגת ככה לידו? בחיים לא הרגשתי כזאת משיכה למישהו... זה לא טבעי... התחשק לי לראות את אריק עכשיו. מיד מחקתי את המחשבה הזאת מהראש. גם גדעון וגם אור מסוגלים לבאר הכרה, ממש כמו סבתא. רק שסבתא עושה את זה לפרנסתה, והיא מן הסתם יכולה להוציא דוקטוקרט במקצוע. או הייתה יכולה, אם היה כזה דבר. אוף, אני חושבת שטויות.
"הכל בסדר, אלכס?" הרמתי אליו את מבטי, וזהו. מכאן אני אבודה. העיניים שלו לכדו אותי, ממיסות כל מחשבה מראשי. אני חושבת שפערתי פה באותו הרגע, כי כשחזרתי לעצמי הייתי צריכה לסגור אותו.
"היא בסדר," ג'ייד הצילה אותי. אולי גם היא מבארת הכרה?
"ואי תארו לכם איזה מצחיק זה היה אם היינו צריכים להתאמן במדים?" שחף מיהר לשנות נושא. מה שגרם לי לדמיין את גדעון במדים, ו... די! לחשוב עליו ככה לא יעזור לי בשום דבר בחיים!
"אני צריכה ללכת להאכיל את העטלף שלי, לא ראיתי אותו כל היום..." קמתי לפתע מהמקום. ליאת עשתה לי פרצוף של "כן, בטח", אבל אור מיהר לקום להגנתי ולספר לכולם שבאמת יש לי עטלף.

אמילי-
"כבר חשבתי שלא ייצא לנו להיות ביחד... לבד," עומרי טרק את דלת החדר, שהיה עכשיו שלנו, מאחוריו. הוא התנפל עליי בנשיקה ארוכה וצחקקתי כשהוא הפיל אותי על המיטה.
"מה את צוחקת?!" הוא הרים גבה, במצב רוח בדחני במיוחד.
"זה פשוט נכון, חשבתי שהפעם הבאה שאני אהיה איתך לבד ביחד זה כששחף יסיים ללמוד," הוא צחק גם ונישק אותי. הוא גישש את דרכו לפתח החולצה שלי ועצרתי אותו.
"מה נראה לך שאתה עושה?" שאלתי.
"אני מצטער... קצת קשה לי להתאפק מולך... אני ממש מצטער..." הוא היכה בידו על מצחו.
"אתה תצטרך להתאפק.. אני לא זולה בכלל, גם אם אני קצת נראית ככה..." הבטתי עליו במבט מתגונן.
"את לא נראית ככה!" הוא קפץ. "אם בכלל, את נראית הבחורה הכי קשה להשגה בבית ספר הזה... בחיים לא באמת חלמתי שאני אזכה להיות איתך."
הוא ליטף את לחיי וחייכתי.
"באמת?"
"בשיא הרצינות."
"אתה לא כמו האחרים," אמרתי לו. "אתה חמוד." נישקתי אותו.
"אני שמח," הוא נישק אותי שוב.

גדעון-"אה כן, אלכסנדרה. לפני שתלכי..." יש עוד משהוא אחד שאני צריך לבדוק. "כולם להוציא שרביטים." כולם הביטו בי בלי להבין אבל צייטו. "כשנהיה במבצע נצתרך דרך לתקשר אחד עם השני. אני מכיר קסם שמאפשר ליצור רשת מחשבה. במקום להסביר אני אדגים. כולם להצליב שרביטים באמצע" כולם הביטו בי. עדיין מבולבלים, והצמידו את השרביטים במרכז מעגל. "סינרגיום אידיום" לחשתי בשקט ופתאום הכל התמלא ברעש נוראי. "מה הוא עושה? אוי, מי זה? מה הולך כאן? מה זה כל הקולות האלו?" "שקט!!!" אמרתי בכל רם. הם התחילו לתפוס. "כמו שאתם רואים" חשבתי בראש, וכולם שמעו. "כל מחשבה שעוברת בראש של כולנו עכשיו נשמעת על ידי כולם" כולם שמרו על שקט. "יש אפשרות של שני הצדדים להשקיט את המחשבות. אם אתם צריכים להתרכז אתם יכולים להסיט את שאר המחשבות הצידה. כנ"ל אם אתם לא רוצים להפריע אתם יכולים לחשוב בצד. תתרגלו ותבינו. יש לזה עוד יתרונות. אפשר להעביר אחד לשני תמונות שאתם רואים וזכרונות שלכם. כנ"ל לגבי הרגשות וכו'. אפשר גם להרגיש איפה כל אחד מהחברים ברשת. 'מה עם אני לא מוכנה להיות חלק מזה?'" מחשבתה החדה של ג'ייד חתכה את הרשת. "את חייבת." עניתי לה. "אני רוצה שבמהלך הערב(אני אסיר את הרשת בלילה) תתרגלו העברה של מה שאתם רואים לשאר החברים ביחידה, איתור שלהם, ולפני שתלכו לישון זיכרון שלכם שהיה פעם. משהוא בצורת סרט." בהצלחה. אמרתי, והלכתי.

'אני פשוט אמורה לחשוב על משהו?'
'נראה לי שכן....'
ועם כל המחשבות האלה הרעש מקודם חזר לעצמו. הראש שלי התחיל לכאוב.
"טוב אנשים, תנסו להשתיק את עצמכם קצת!" אמרתי בקול רם והמחשבות השתנו. ליאת חשבה שכדאי לנסות להרגיע אותי, שחף חשב שאני עומדת לרצוח אותו, אור ניסה להבין מה עובר עליי וג'ייד.. שתקה.
'נסו לחסום את החשיבה שלכם, להציב מסביבה חומה' קולה של ג'ייד נשמע בהיר וצלול, היא כבר הייתה מאומנת בזה. פשוט עצמתי את עיניי וניסיתי לא לחשוב על כלום. חשבתי חושך. חושךחושךחושךחושךחושך-
'זה לא יעבוד. פשוט תשתיקי את המחשבה שלך. תנסי לא לחשוב על שום דבר. ממש כלום כלום כלום. שלווה'.
'אבל זה מרגיש סתמי כזה,' שחף חשב.
'אוי אלוהים... אתם עומדים עכשיו להעביר לאחרים רק מה שאתם רוצים להעביר. כל מה שאתם לא רוצים, תשמרו לעצמכם. פשוט תמיינו את המחשבות שלכם,' קולו של גדעון הופיע במוחי. חייכתי מעט, אבל חזרתי מייד לחשוב על חושךחושךחושך, כי הבנתי שהוא כנראה מקשיב למחשבות שלי.
אוקיי... עכשיו אני רוצה שכולם ישמעו שאני שונאת את המורה לשיקויים...
שחף צחק.
'גם אני'.
עכשיו אני לא רוצה שהוא ישמע שאני חושבת שהיא פוסטמה אמיתית. הוא לא הגיב
'אוקיי, אני חושבת שתפסתי את זה!' העברתי.
'אתם שומעים אותי?' ליאת שאלה.
'כן,' ג'ייד חשבה.
'אתם מודעים לעובדה שאמילי לא שותפה לרשת הזאת?' שחף שאל את כולם לפתע. השאלה הוכיחה שהוא התכוון להעביר לנו את המשפט.
'היא לא תאהב את זה...' חייכתי, אבל שמרתי את המחשבה הזאת לעצמי.

גדעון-'יפה, נראה שאתם תופסים את זה. לאט לאט. אנחנו הולכים להישאר עם זה כל היום. לקראת סוף היום  כל אחד בתורו יעביר זיכרון. אני אוסיף את אמילי לרשת עוד מעט. דרך אגב, גם כשאתם משקיטים מחשבות, עדיין אפשר לשמוע אותן. אם תתמקדו במישהוא ספציפי כמו שצריך תוכלו לראות דרך העיניים שלו. השיטה הזאת מאוד שימושית. אנחנו מצתרך אותה כשנתפרס על שטח נרחב.' המשכתי ללכת במסדרון כשמאי ראתה אותי. "בוא" היא אמרה וגרה אותי לחדר שלה. השותפה שלה לא הייתה שם...

אור- 'וואו אלכס, אז ככה נראה העולם מהגובה שלך?' חשבתי בצחוק כשתרגלתי צפייה דרך העיניים שלה. 'זוז!' היא חשבה בעצבנות. 'בסדר בסדר, הצעצוע הזה ממש נחמד'. 'זה לא צעצוע זה בשביל המשימות' ליאת חשבה. 'העיקר שאנחנו משתלטים על זה. אנחנו כמו איש אחד!' 'מעניין איפה גדעון..' ליאת חשבה. היא עצמה עיניים. 'אוף, אני יכולה להרגיש את הכיוון אליו אבל זה לא אומר לי כלום. אה! אולי אני אסתכל דרך העיניים שלו ואזהה את המקום. 'לא כדאי לך כרגע' המחשבה העמומה של גדעון שברה לנו את השיחה. 'למה לא... אופס!' ליאת חשבה והסמיקה בטירוף. 'אמרתי לך' קולו המשועשע של גדעון הדהד ברקע.

מאוחר יותר באותו הערב

אור- 'טוב. עכשיו כל אחד בתורו מעביר לנו זיכרון. כשזה זיכרון טרי יותר קל להעביר אותו, ולכן בשטח זה יעבוד חלק. עכשיו בשביל האתגר אני רוצה זיכרון מלפני הרבה זמן. בשביל שנוכל לראות את הכול, כולל סאונד ריח, וכל השאר, כמו סרט משוכלל. זה צריך להיות זיכרון עמוק. חשוב. אור, תנסה ראשון. שקט על התדר' גדעון חשב. 'פחח שקט על התדר, זה נשמע מצחיק.' 'אמרתי שקט ליאת!' 'טוב טוב בסדר'. התרכזתי ניסיתי להעלות ברוחי את הקבלה של המכתב מאלכימיה. 'אנחנו שומעים על מה אתה חושב, אבל זה לא כמו סרט.' שחף חשב. 'אתה צריך זיכרון יותר חשוב מזה. נסה את זיכרון הפטרונוס שלך.' גידעון תמך. 'נו. אם אתם מתעקשים. אל תגידו שאני התחלתי עם זה.
פלאשבק- חדר קטן. שולחן, כסא מיטה. המיטה מוצעת ומסודרת, במצעים בצבע סגול לילך. 'או! עכשיו רואים' 'לא אמרתי שקט ליאת!?' בחדר יש ריח של וורדים, כנראה מאגרטל מלא בהם, שמהווה את החפץ הכי בולט בחדר. דרך החלון הפתוח מסתננים אורות כתומים של שקיעה מתחתיו ישב חתול אפור-כחלחל. בחדר יושבים נער ונערה. הנער בערך בן 15, בגובה ממוצע, עם מבט של מישהוא שכל החיים הסתדרו בשבילו. קצת הססני. הנערה, שיושבת על המיטה ממולו, בהירה מאוד. עיניים בצבע תכול של שמיים, ושיער בלונדיני בהיר ורך, ארוך עד למותניים. "אני אוהב אותך" הנער אמר, בביטחון עצמי יחסית גבוה בהתחשב במצב. "חיכיתי חודשיים למשפט הזה." ענתה הנערה בחיוך ממס לבבות. 'קיייטצ'ייייי' שחף חשב. 'שתוק!!' ארבעה קולות מרוגזים צעקו במחשבתם'. "אני גם אוהבת אותך." היא אמרה, ומעיניה נשקפה כנות מלאה. הם קמו אחד אל השני והתנשקו. נשיקה רכה אך בטוחה.  החדר התעמעם והתערבל ונעלם. 'יפה מאוד' אמר גידעון בענייניות. 'אלכסנדרה. את הבאה בתור.'

ניסיתי לא לחשוב... אני לא רוצה להשתמש בזיכרון הפטרונוס שלי, זה מביך.
'נו, אין לך מה להסתיר מאתנו,' ליאת חשבה. הפעם גדעון לא השתיק אותה.
לא... אין סיכוי.
העליתי במוחי את בית הספר במוסקבה... לא באמת היה לו שם.
זה היה במסדרון הקר והראשי של בית הספר. נרעדתי, חושבת אם זה הדבר הנכון לעשות, אבל הנחתי שאני כנראה לא זוכרת שום דבר טוב יותר מזה. את הזיכרון הזה ראיתי דרך העיניים שלי. עמדתי מאחורי ולדימיר, שהיה ידיד הנפש האחרון שלי במוסקבה. זכרתי היטב את אחורי ראשו הבלונדיני ואת כתפיו החסונות שגוננו עליי. בחוץ ירד שלג, וכולנו לבשנו גלימות חמות בצבע אפור שהיו התלבושת האחידה.
"עוד פעם אחת שאתה נוגע בה..." הוא דיבר ברוסית בקול מאיים, וקיוויתי שאף אחד מהנוכחים ברשת לא דובר את השפה.
"מה תעשה לי? אה? בן זונה..." הנער ממול חייך, חיוך מרושע שכזה. הוא שלף את השרביט הארוך שלו. התמונה רעדה מעט, החבאתי את עצמי מאחורי ולאדימיר, שהיה גבוה ממני בהרבה. במציאות העכשווית, דמעה קטנה פילסה את דרכה החוצה בין העפעפיים. ולאד שלף את שרביטו למצב היכון, והם התחילו קרב של קוסמים.
"די, תפסיקו!" התפרצתי לפתע, שולפת את עצמי ממקום המחבוא שלי. הם התעלמו ממני לחלוטין, ובשלב הזה ראיתי את הזיכרון מהצד. הפנים שלי היו כל כך מבועתות, והעיניים שלי היו פעורות ובוהקות. פחדתי לראות את עצמי ככה.
"אתה תשלם על זה!" ולדימיר צעק. "אף אחד לא ייגע בה בלי שהיא תסכים לכך!"
"מה קרה, אלכסנדרה, פוחדת מקצת כיף? פעם הבאה אני אדאג שלא תהיה לך הזדמנות לקרוא לולאד שלך...." והוא עשה כמה תנועות חדות עם השרביט שלו, לסיים את הקרב.
"ולאד!" רצתי אל הנער שהתמוטט בהדרגה. הוא נפל על ברכיו, ואז קרס אל הרצפה.
"אז אני אראה אותך הערב, סשה?" הוא צחק. קיללתי אותו בקול רם, והסתכלתי שוב על ולאד. הוא היה מלא דם. ניתקתי את עצמי מהזיכרון, פוקחת את העיניים לרווחה.
'איזו מסכנה...' ליאת חשבה והתקרבה אליי. נמנעתי ממגע איתה. אור חשב שהוא התחיל להבין אותי.
'תפסיקו.' חשבתי וניתקתי את עצמי מכל זה, בוהה במושב של הספה מבלי לחשוב.
כמה שניות אחר כך, קולו של גדעון הופיע שוב בראשי, עמוק וחזק יותר משל השאר.
'זה היה זיכרון חזק. עבודה מעולה, אלכסנדרה. בוא נראה אותך, ליאת...'

הזכרונות של השאר היו הרבה פחות עוצמתיים. שחף העביר לנו את היום בו הוא קיבל הזמנה לאלכימיה, ליאת נזכרה בפעם הראשונה שהיא ראתה את אחותה הקטנה, וכשהגיע תורה של ג'ייד, היא סירבה.
'נו, בחייך, את יודעת את הזכרונות הכי חזקים של כולנו, עכשיו תורך,' ליאת חשבה.
'אין לי שום זיכרון שיכול להיחשב עוצמתי,' היא חשבה. 'אני לא אחת שזוכרת פרטים.'
הייתי בטוחה שזה היה שקר. סובבתי אליה את פניי, מנסה לתפוס את עיניה. הסתכלתי עמוק, מחפשת את מה שהיא מסתירה, ואז הפסקתי. אם היא לא מעוניינת לשתף אותנו, היא לא חייבת... חבל רק שאני לא ניצלתי את הזכות הזו.

אור- 'את חייבת ג'ייד. זה לא כדי לעשות תחקיר רקע. זה כדי לבדוק את רמת היכולת שלך להביא פרטים ישנים. בשטח זה יהיה טיפה יותר פשוט, אבל הרבה יותר מלחיץ. אני רוצה לוודא שכולם שולטים בזה.' גדעון חשב בקולו העמוק. אחרי וויכוח ארוך במיוחד בין שניהם, ג'ייד סיננה בכעס "על אחריותכם". הרגשתי את הראייה שלי מתערפלת. הזיכרון היה חזק מאוד. יכלתי לראות רק את הפלאשבק ולא שום דבר אחר. בהתחלה זה נראה כמו טלוויזיה שהתקלקלה. הרבה אפור ולבן. אז הבנתי שזה שלג. הרבה שלג. הזיכרון התחיל במבט מהאוויר.- גבעות מושלגות, ערפל כבד. שלג מסתחרר ויורד כל הזמן. בתוך המערבולת הלבנה הזאת ניצבת דמות קטנה, כמעט ננסית, עטוית ברדס. משב רוח פתאומי מעיף את הברדס ומגלה ראש של ילדה כבת 7, עם רעמת שיער בלונדיני, ועיניים ירוקות מבהיקות. מכאן הזיכרון מתואר בגוף ראשון. שישה גברים לבושים במדים אפורים להסוואה קפצו מהגבעות הסמוכות והקיפו את הילדה, מכוונים עליה רובים מטילי איימה. הם פתחו את הפה ודיברו בשפה זרה. הם דיברו כאילו הם הרגע זכו בלוטו, בטון מלגלג. 'אפשר תרגום?' שחף שאל. 'קפוץ לי' ג'ייד חשבה בכעס. פעם ראשונה ששמעתי אותה מדברת ככה. שתי ידיים זעירון וחשופות נשלפו מן הברדס, והורמו למעלה, פתוחות לרווחה. הגברים המשיכו לדבר. בסוף הם הפסיקו. כנראה חיכו לתשובה מהילדה. הילדה הורידה מעט את הידיים כך שפנו לכיוון שניים מהגברים. "אבדה קדברה" היא אמרה בקול קר צעיר ודק. לזה אף אחד לא היה צריך תרגום. שני הגברים נפלו מתים בלי למצמץ. שמעתי את המחשבות ההמומות של רוב הרשת. רק אני חשבתי מחשבות עינייניות. 'קסם כזה בלי שרביט? מה לעזאזל?' הגברים פתחו באש. ג'ייד בת השבע פתחה את פיה, אבל בקטע הזה ג'ייד הורידה את הקול. 'זה לחש שנשבעתי לא לגלות' היא חשבה. הקול חזר. אבל היה שקט. הזמן קפא. ג'ייד הילדה הסתובבה בין הכדורים מהרובים שעמדו באוויר והתקרבה לחייל הראשון. "אבדה קדברה" היא לחשה. בגלל עצירת הזמן נדמה היה שלא קרה כלום, אבל אפשר היה לראות את החיים עוזבים את עיניו. ככה היא עברה אחד אחד, יצאה מהמעגל והפסיקה את הקסם. ארבעה כדורי רובה פגעו בשלג, וארבעה אנשים צנחו לרצפה. הזיכרון התעמעם ונעלם. הייתה דממה ברשת. 'נו נהנתם?' המחשבה הקרה והמלגלגת של ג'ייד הופיעה ברשת, וכולנו הרגשנו איך התודעה שלה עזבה את הרשת כשהיא שכבה לישון. 'אני בדרך לאמילי' המחשבה של גדעון שברה את השתיקה. 'עוד דקה נראה איך היא מסתדרת.'

דפיקה אינטנסיבית על הדלת עצרה אותנו.
"מי זה יכול להיות עכשיו?" עומרי שאל אותי וקם ממני. התמתחתי ויישרתי את הבגדים שלי. הוא פתח את הדלת, מופתע קצת יותר ממני לראות שם את גדעון.
"סליחה על ההפרעה," הוא חיפש אותי בעיניו ואז חייך אליו במעין חיוך בין גברים. "אבל אני צריך לדבר עם אמילי."
"עכשיו?!" עומרי התעצבן.
"זה דיי דחוף," הוא נראה משועשע, ואני הסתובבתי עם גבי אליהם וניערתי את שיערי כדי לסדר אותו, מתעלמת מהשיחה עליי.
"אתה בטוח שזה לא יכול לחכות למחר? אנחנו רוצים ללכת לישון..."
"אני בטוח," הוא המשיך לחייך. "שמע, זה לא ייקח הרבה זמן, אתם תוכלו לחזור... לישון, אחרי שאני אדבר איתה."
"זה בסדר, עומרי," אמרתי והסתובבתי אל שניהם בעיניים עייפות. "אני כבר חוזרת..."
ליטפתי את ראשו ונישקתי את לחיו בדרך החוצה, וסגרתי את הדלת אחריי. גדעון ואני הלכנו כמה צעדים בטוחים לפני שהתחלנו לדבר. הוא התחיל לספר לי על רשת מחשבתית שצריכה להיות קיימת בין כל היחידה, שכולם כבר התנסו בזה ורק אני נשארתי. הוא הצמיד אל שרביטי את שרביטי, ובתגובה לכך רעש נוראי התערבל אל תוך ראשי. נסוגתי מייד.
"אאוץ'! מה זה?" סתמתי את אזניי, אבל הרעש לא נעלם.
"תנסי להירגע, להתרכז, לחשוב לבד, לחשוב בשקט," עצמתי את עיניי. 'הלוואי שהרעש המזעזע הזה יפסיק כבר...'
'אז גם את נמצאת כאן? מגניב...' זה היה הקול של הילד כאפות הזה...
'היי! אני לא-'
'שמעת את זה?'
"וגם אנחנו שמענו את זה...' זה היה הקול של ליאת, המתוקה הזאת.
'תנסי לסנן את המחשבות שלך, שלא יגיעו לכולם... לא הכל אנחנו צריכים לשמוע,' גדעון נשמע בראשי. פקחתי את עיניי להביט בו, הוא נראה משועשע.
'זה תמיד מצחיק לראות חדשים...'
'טוב, אותי זה לא מצחיק. תוציא אותי מזה.' שילבתי את ידיי בעקשות.
'אמילי, זה מאוד חשוב שתהיה לנו התקשורת הזאת,' זה היה קולו של אור, שריכך אותי מעט.
'איך אני אמורה לישון עם הקולות שלכם במוח שלי?'
'אני אלמד אותך לכבות את זה... אבל שזה לא יקרה לעתים תכופות,' גדעון הסתכל בעיניי, מחפש משהו. אולי הוא נדלק על העיניים שלי גם כן.
'קשה לך לחשוב שמשהו לא קשור אלייך ואל איך שאת נראית, נכון?' הפעם הקול שלו נשמע יותר שקט, יותר מרוכז. כאילו רק אני אמורה הייתי לשמוע את זה, ואכן, המחשבות של שאר היחידה לא היו קשורות לדבריו.
"לא תמיד... אבל עם המבט הזה שלך..." אולי אם אני אומר את זה בקול רם הם לא ישמעו.
'תנסי לשמוע מה אני חושב... תתעמקי לי בעיניים, תחפשי את מה שאני חושב כרגע.' הוא דיבר אליי בראשי. חייכתי, חשבתי על המושג טלפתיה, וכמה שתמיד חשבתי שזה אדיר. היישרתי מבט אל עיניו... אל הפסים שמסביב לאישונו, לכחול הבוהק בכל כך הרבה גוונים שאפשר להבחין בהם רק מקרוב. התמקדתי באישוניו, בהשתקפות שלי בהם, במבטי ההמום, וניסיתי להתעלם מההשתקפות. התמקדתי עוד יותר בחלקים העמומים והכהים באישוניו.
'את ילדה יפה, אמילי שאנל,' שמעתי לפתע, אבל בעמימות. פתאום שמתי לב שאני מאוד קרובה אליו, ולקחתי צעד אחורה.
הוא חייך. "אז שמעת את זה. כל הכבוד. פעם הבאה, תנסי לא להתקרב כל כך, זה יכול להפחיד בן-אדם."
השפלתי את מבטי, שלא יראה את המחשבות העמומות שלי. התחלתי לחשוב על עומרי, ועל זה שהוא מחכה לי בחדר.
"אולי כדאי שאני אחזור," אמרתי. "עוד משהו?"
"האמת היא שכן," הוא שם יד על כתפי ונרתעתי. אני לא רוצה אותו, הזכרתי לעצמי. "בנוסף למחשבות שאפשר להעביר, אנחנו עומדים להתנסות בהעברת זכרונות. תמונות, ריחות, כמו מעין סרטון משוכלל." חייכתי. "ככל שהזיכרון משמעותי יותר או טרי יותר, הוא יועבר טוב יותר. כל היחידה כבר העלתה זיכרונות אל האוויר, עכשיו תורך... את צריכה להתרכז באותו הזיכרון, לחוות אותו שוב במוחך, ובו זמנית, לתקשר עם כל חברי היחידה."
"זיכרון משמעותי, מה?" התחלתי לחשוב. "אולי תתן לי דוגמא קודם?"

גדעון- 'היא לא רעה כל כך' חשבתי לעצמי כך ששאר האנשים לא שמעו. 'אני הולך להעביר לך זיכרון' שמעתי את הקול של אור בראשי, וראיתי את אמילי מול מהנהנת לאוויר. אור העלה לרשת את הזיכרון שלו מהסרטון של ג'ייד. זה היה חלש יותר, ועם פחות תשומת לב לפרטים הקטנים אבל זה הספיק.
'אני גאה בך' חשבתי לעצמי.
'תודה' הקול הביישן של אור נשמע ברשת.
'הרצתי את זה ברשת?' חשבתי שוב פעם משתדל לשמור את מחשבותי לעצמי.
'לא, ביארתי הכרה' אור קצת התבייש. 'זה בסדר'. השיחה הזאת רצה בינינו בלבד כשבסוף הסרטון אמילי לא הצליחה לשמור את המחשבות שלה לעצמה ונפלט 'ידעתי שהיא פסיכית'. 'אמילי!!' ליאת זעקה בראשה. 'כל כך מתאים לה' חשבתי במוחי בלבד.
'כן..' הסכים איתי אור.
'לא הפסקת כבר?'
'הפסקתי. פתחנו ערוץ משותף לא? אמרת לתרגל שילוב של שני אנשים לשלב תודעות וכאלה... טוב נו אני אפסיק' אור אמר בשובבות.
'זה כבר היה ממש חוצפה מצידו. אני צריך לזכור להגן על הראש שלי.' את זה הוא כבר לא שמע.

'אני מצטערת, לא התכוונתי שזה יצא ככה, זה פשוט אני הייתי בהלם' אמילי חשבה.
'אמילי' חשבתי כך שרק אמילי תשמע. כבר שלטתי ברשת הזאת חופשי. 'תנסי להרגיש את הרשת. היא תופסת את רוב הראש שלך. תחפשי את הפינה השקטה ותחשבי שם. זה קשה. צריך להתרכז. בשטח לא יהיו מחשבות פרטיות. כולם יחשבו וירגישו את כולם. בלי סודות.' אמילי הצטמררה. 'טוב. אני משחרר אותך לעומרי למה הוא מאוחרי הדלת מתפוצץ במחשבות על מה לעזאזל את עושה איתי בחוץ.' חשבתי. אמילי הסמיקה. 'כשתלכו... "לישון" אנחנו מצפים לסירטון. משהוא ישן אבל חזק. להתראות'. חשבתי. והסתובבתי.

עומרי כנראה שמע אותי צועדת במסדרון, כי הוא התרחק מהדלת כשפתחתי אותה, וסתם עמד ליד המיטה.
"מה הוא רצה?" הוא שאל מייד.
"סתם... משהו שקשור לפרוייקט הזה... הוא היה חייב לוודא איתי משהו, אני לא יכולה לדבר על זה," הסתכלתי עליו במעין חיוך מתנצל.
"את לא סומכת על זה שאני אשתוק?" הוא שאל.
"ברור שכן, אבל.. בכל זאת... אל תלחץ עליי," והוא הפסיק.
"אין בעיה... בואי הנה," הוא משך אותי לחיבוק חם. "אז את רוצה באמת ללכת לישון?"
"האמת היא שכן, אני אלך להחליף בגדים בשירותים..." התנתקתי ממנו מהר ופניתי למזוודה שלי, לשלוף משם טרנינג נוח שלקחתי איתי לשירותים אחר כך. סגרתי את הדלת והנחתי את הבגדים על השיש של הכיור, מביטה בעצמי במראה. הסרתי את כל האיפור בקסם, ואז נזכרתי שאם אני חושבת על מה שאני רואה, האחרים בוודאי יכולים לראות את זה גם. עצמתי את עיניי והורדתי את החולצה הצמודה, מחליפה אותה בגופייה צמודה אחרת. בינתיים, התחלתי לחשוב על זיכרון משמעותי שיש לי. מייד נזכרתי בפעם הראשונה שדיגמנתי לשאנל. הייתי אז ילדה בת עשר, אני חושבת.
היינו באיזה שדה של כלניות בדרך לדרום, כשהיה אביב פורח במיוחד והמון משפחות הלכו לטייל שם. החברה סגרה מקום מאוד ספציפי לצילומים, מקום מרוכז יותר של כלניות, ובדיוק איפרה אותי אישה מאוד נחמדה שעובדת בחברה.
"תעצמי את העיניים," היא אמרה לי כדי למרוח את העפעפיים שלי באבקה בהירה. אני זוכרת שזה דגדג אותי, והתחלתי לצחוק. "ששש, את צריכה להתנהג כמו מקצוענית, נכון?" היא טלטלה אותי מעט והשתתקתי מייד. היא התחילה להפחיד אותי, והאינסטינקט הילדותי שלי גרם לי להתחיל ליילל בקול רם. "די, די," היא ניסתה להרגיע אותי, מבוהלת. "אני מצטערת, זה לא היה בכוונה."
"אמא!!!!!!" צרחתי, והאישה היפה שבדיוק כיוונה חבורה של גברים שסחבו סלע משונן אל מרכז השדה, פנתה.
"את לא יכולה להפריע לאמא, אמילי. אני באמצע העבודה!" היא קראה.
"אבא!!!!" חיפשתי את המושיע שלי.
"מה קרה, ילדה שלי?" הוא בדיוק ניתק את הטלפון הסלולרי שלו.
"היא דחפה אותי!!" קראתי והמשכתי להתייפח.  הוא הרים אליה מבט נוזף.
"אני נשבעת שזה לא היה בכוונה, היא קצת זזה וזה הכל!"
"אמילי..." אבא שלי ירד אל גובה העיניים שלי. "לא צריך לבכות בגלל כל דבר. את צריכה לספוג את זה בשקט, ולהמשיך הלאה. ככה מקצועניות מתמודדות עם זה."
פקחתי את העיניים, כבר לבושה בפיג'מה שלי.

אור- "טוב חברה" אמרתי בפעם הראשונה מאז תחילת הרשת משהוא בקול רם. "אני מצטער לפנות אתכם, אבל מחר יש יום עמוס וארוך, ואני עוד צריך לעשות את הסיור שלי בבית הספר לפני שאני הולך לישון. אז לילה טוב כולם." כולם יצאו לאט לאט מחדר המדריכים, ואני יצאתי לסיבוב שלי. בזמן שהלכתי ברחבי בית הספר, הרגשתי את התודעות של כולם מחליקות מהרשת כשהם שוקעים בשינה. קודם אמילי, אחר כך שחף ואז אלכסנדרה. לבסוף ליאת(שהכינה שיעורים למרות שמחר אין לימודים) הלכה לישון גם. בסוף נשארנו רק אני וגדעון מפטרלים בבית הספר, כבר בדרך חזרה למגורים.
'מחר התדרוך המבצעי' חשבתי
'אכן כן. רצוי שהוא יהיה כבר מחר אם אנחנו רוצים להספיק להתכונן לסוף השבוע'
'סוף השבוע...' חשבתי בלחץ. 'אני מקווה שהיא תקשיב לי'
'מה קרה? ספר לי מה מדאיג אותך' גדעון ענה בצורה מתחשבת למדי.
'לין... החברה שלי. היא מתכננת לצאת עם חברות בסופ"ש לתל אביב. אני לא רוצה שהיא תהיה שם כשאמור להיות הפיגוע... שלחתי לה מכתב שאומר לה שאסור לה ללכת. אני מקווה שהיא תקבל אותו ותקשיב...'
'אין לך מה לדאוג. גם אם יהיה פיגוע אנחנו נסכל אותו. אף אחד לא ייפגע. זה הרי התפקיד שלנו.'
'לפעמים אני חושב לעצמי... למה אנחנו צריכים את הארץ הזאת? מה זה משנה אם אנחנו פה או במקום אחר? למה אנחנו צריכים את כל המלחמות האלה... את כל המוות'
'אל תחשוב על זה ככה. זה יהיה בסדר גמור. זאת הארץ שלנו. הארץ היחידה. ועד שיהיה שלום זה התפקיד שלנו להגן עליה. בשביל זה אנחנו פה.'
'טוב. תודה גדעון. לילה טוב'
אטמתי את מחשבותי כשנכנסתי חזרה לחדר המדריכים. ראיתי את ג'ייד שוכבת על המיטה שלידי. 'אבדה קדברה כפול... ועוד בלי שרביט' הרהרתי לעצמי. 'ג'ייד. מי את לעזאזל?'
נכנסתי למיטה ושכבתי לישון. חיכה לי עוד יום ארוך מחר.

למחרת ישר אחרי ארוחת הבוקר, ליאת ישבה על השולחן בחדר המדריכים בעוד אני שרוע על המיטה. ליאת כותבת באטרף את מה שאני אומר לאוויר. "את רואה, ככה צריך להתנהל העולם, הנשים יושבות ועובדות, ואנחנו המוח מאחורה. אין לך זמן להערה עוקצנית עכשיו, עוד מעט סיימנו. X בשלישית פחות שלושה FA..." המשכתי להכתיב. "זה היה בציניות כן? לא צריכים לקרוא מחשבות בשביל זה." ליאת נתנה בי מבט משועשע. "זהו. דף סיכום! הדף שמכיל את כל המידע הרלוונטי למשתמש. כזה שמופיע בספרים שלכם." אמרתי לבסוף כשעה אחרי תחילת העבודה. "זהו? סיימנו?" ליאת שאלה בהפתעה. "אחרי הדף הזה." כשסיימתי להכתיב את הדף וליאת הקריאה לי אותו נפל לה האסימון. "זה הקסם שהשתמשת בו...." "כן, רק שאז הוא עוד לא היה מושלם. עכשיו הוא הרבה יותר יעיל. אני לא מאמין שסיימתי את זה. ועוד יום לפני הזמן. המון תודה" ליאת הסמיקה. "על לא דבר." "טוב, לכי לנוח, יש לנו תדרוך עוד שעתיים..."

גדעון- נכנסתי ראשון לחדר שבו הוגדר לנו להיות בתדרוך. רבע שעה לפני הזמן. אור נכנס כחמש דקות אחרי, התיישב בפינה ועיין באיזה דף שלו. לאט לאט התאספו כל חברי יחידה שבע. אחרונה נכנסה לחדר חיילת צעירה, שיער זהוב כהה וחזה שנראה שמנסה לברוח מהמדים הצמודים. "איפה המפקד תומר?" ליאת שאלה את השאלה הילדותית שכולנו רצינו לשאול. "אתם תדברו איתו אחר כך כחלק ממפגש היחידה שלכם." היא ענתה, ופנתה לנושא. "אני איילת, מחיל המודיעין של צה"ל, ואני נשלחתי על ידי היחידה המודיעינית שאחראית על המבצע הזה לתדרך אתכם. זה כבוד גדול בשבילי להיות גאן, אבל כל פרט שאני הולכת להגיד עכשיו חשוב לחיים של כולכם, ושל שאר הארץ שלנו. אז תקשיבו טוב." היא הפסיקה לרגע כדי לוודא שקיבלנו את המסר. "אז ככה. מי? בין שניים לשלושה קוסמים שיסתובבו יחד בחבורה. הקוסם השלישי מעט חולה כרגע ובגלל זה לא בטוח אם הוא יצטרף. מתי? יום שישי, שעות הצהריים המוקדמות, אתם תהיו שם מאחת עשרה, הפיגוע מתוכנן לסביבות שתים עשרה. איפה?" היא עשתה הפסקה לרגע. "פרופסור, אנחנו עדיין מאובטחים?" היא שאלה את האוויר. "כל הזמן איילת." נשמע קולו של אלי מהקירות. איילת לא נראתה רגועה יותר. "כן. איפה? מגדלי עזריאלי, תל אביב." אור זע במקומו באי נוחות בזמן שהיא נתנה את הפרטים. יכלתי לנחש מדוע. "התוכנית? גרימת כמה שיותר נזק ומוות, אם אפשר אז להפיל את הבניין, במקרה חירום או היתפסות פיצוץ עצמי. המארגנים? סוג של ארגון טרור קיצוני חדש. אם הוא ישרוד למבצע הבא שלכם אני ארחיב עליו במילים. המטרה שלכם-למנוע את הפיצוץ. יש לכם רשות מיוחדת להשתמש בקסמים בנוכחות מוגליגים. בשעה אחת בדיוק תבוצע באיזור שטיפת זיכרון כללית, כך שאתם יכולים להשתמש בכל כלי שברשותכם." היא הצטמררה. ראו עליה שהיא לא מתורגלת בסוג כזה של תדרוכים. "יש לכם מטרה לתפוס את אחד הקוסמים חי, אבל זו לא מטרת העל. אם בן הארובה מהווה איום בדרך כל שהיא, אל תהרסו את המבצע. פרטים על תוכנית מדויקת שלכם תקבלו מהמפקד שלכם, ומהסגן מפקד... אני מניחה שזה אתה" היא אמרה והסתכלה אליי. "שאלות?"

אלכסנדרה-
הצבעתי בהססנות, לא יודעת איך לפנות לדבר הזה.
היא הסתכלה עליי, "כן?"
"אני-"
"מה, תומר לא לימד אותכם נימוסים?!" היא הקפיצה אותי והורדתי את היד בבהלה. הלוק הנחמד והחברי שלה נעלם מהר מאוד. "כולכם, תרימו ת'תחת שלכם עכשיו ותעמדו לי בח'ת מסודרת. אתם במסגרת צבאי פה! יש לכם חמש שניות לעשות את זה, חמש שניות, זוז!"
הייתי קצת המומה וכמוני גם אמילי וליאת, אבל מיהרנו לבצע. הח'ת עוד הייתה מבולגנת כשנגמר הזמן, אז המשכנו לסדר אותה.
"לא, לא לא!" היא הייתה חסרת סבלנות, והבהילה אותי בדרך. "אתם צריכים לעבור חינוך מחדש. איך זה יכול להיות שיחידה כל כך מובחרת לא יודעת איך להתנהג? אתם גרועים יותר מגדנ"עים בפעם הראשונה!"
מה זה? אני לא מסתדרת עם כל המילים האלה בעברית. אמילי השפילה את הראש.
"אני לא שולחת אתכם לשטח, לפני שאני יודעת שיש לכם מספיק משמעת להסתדר מולי בח'ת ולהישמע להוראות כמו שצריך!"
'היא בטח נפלה מחיל חינוך, צריך כישרון בשביל לעשות את זה,' שמעתי את קולו של שחף בראשי וחייכתי.
"תמחקי את החיוך!" היא צעקה אליי, ומיהרתי לעשות כך. "רדי לשלושים, ושיהיה מהיר."
'יש לה זכות לעשות את זה? למי היא מצפה שאני ארד?'
"שכיבות שמיכה.' זה היה קולו של גדעון, שהקפיץ לי את הלב מעט. הוא שלח לי תמונה של מה שזה אמור להיות, השכיבות שמיכה האלה, והנהנתי. מתחתי את כפות הידיים וירדתי אל הרצפה.
"מהר יותר!" היא פנתה להמשיך לדבר אל כולם, כשאני מנסה לעשות שכיבות שמיכה כמו שצריך. "אתם עומדים ללמוד איך עומדים מול מפקד עכשיו. אתם עומדים לזכור את ההסבר הזה ולנצור אותו לנצח. ב'כן המפקדת' או 'לא המפקדת', ואני רוצה שכולם יענו לי בחוזקה, אני ברורה?"
"כן המפקדת!" חזק נשמע מעליי.
"יפה, אתה תלך צעד אחורה, אתה תצטרף לבסיס, ואת תתיישרי עם הצלע. ח'ת אמורה להיראות, כמובן, בצורה של האות ח'ת, ובצורה מסודרת וישרה, כמו שצריך. בבסיס יהיו לכם תמיד יותר אנשים." היא עצרה לכמה שניות, לראות שכולנו מבינים.
'עשרים ותשע, שלושים...' עייפה, קמתי מהרצפה, מותחת את הידיים שלי.
"תסתכלו עליי, ותסתכלו עליי טוב." היא הסתובבה עם הגב אלינו. "מעכשיו, אתם עומדים לקבל אותי בעמידת 'הקשב' ולהישאר בה כל עוד אני אומרת. "עומד להיות לכם 'וי' בין הרגליים, ויהלום מאחוריי הגב" היא הראתה לנו איך זה אמור להיראות. מיהרתי לבצע, אבל הברכיים העקומות שלי כאבו כשהצמדתי את הרגליים. "אתם סוגרים את הוי עד הסוף, מצמידים את הויד כל הזמן, ואתם לא זזים! מי שרוצה לזוז כדי לגרד באף או להעיף שיער מהעיניים או כל דבר אחר, לוקח צעד גדול אחורה, כדי לא להפריע לי בעיניים." היא הסתובבה אלינו, לראות את מה שאנחנו עושים. "עד כאן, ב'כן המפקדת' או 'לא המפקדת', אני ברורה?"
"כן המפקדת!" לחשתי בטעות, מודעת לטעותי רק אחרי הצעקה האחידה של האחרים. אפילו אמילי צעקה, עומדת ישר.
"גדעון," היא פנתה אליו. "אתה עומד לעמוד בימין הקיצוני של הח'ת, כמו חנת"ר, מובן?"
"כן, המפקדת." הוא מיהר להתחלף עם ליאת שעמדה שם עכשיו.
"ואתה עומד לקבל אותי ב'הקשב ארוך'. תרגל את זה עכשיו עם היחידה." היא הלכה אחורה כמה צעדים.
"טוב, יחידה 007, אנחנו עומדים לקבל את המפקדת ב'הקשב ארוך' עכשיו. שימו לב." הוא נעמד ישר, ממושמע. "אני עומדת לצעוק 'חמש שניות לקבלת המפקדת', ואתם עומדים לספור איתי, בצעקות, חמש שניות, את ה'אפס' אנחנו לא סופרים. כשמסיימים לספור, אני צועק 'לקבלת המפקדת, יחידה' ואתם צועקים איתי '007', 'תימתח להקשב.' אני סופר 'שתיים, שלוש,' וכולם צועקים 'הקשב!'. עם ה'הקשב', כולנו נמתחים עם החזה אל השמיים. מישהו צריך הסבר מחדש?"
אף אחד לא ענה.
'אם אני שוכת מי עוזר לי?' ליאת שאלה בחשש את כולנו. אף אחד לא חייך, מהפחד.
'מי שיזכור שיזכיר..' אמילי פתרה לה את הבעיה.
"חמש שניות לקבלת המפקדת!"
"חמש, ארבע שלוש, שתיים, אחת!"
"לקבלת המפקדת, יחידה" -'עכשיו צועקים 007'
"007!"
"תימתח ל'הקשב'. שתיים שלוש- 'צועקים 'הקשב' ומתמתחים'
"הקשב!" התמתחתי, מנסה להגיע לגובה של ליאת, לפחות. אוף, אני נמוכה. ליאת, עומדת כמעט מולי, חייכה בסתר.
"הקראת זמנים," המפקדת מייד פנתה להמשיך בהסברים. "ע"פ זה על-פי פקודה, בצה"ל אנחנו משתמשים בקיצורים. מעכשיו, אם יבוא לי לתת לכם משימות- אתה זז לי בח'ת, רד לשלושים!" היא קראה, כבדרך אגב, לשחף, שהסיט קצת שיער מהעיניים. הוא היה המום, אבל התכופף. "לא, אתה לא ממשיך לזוז לי בח'ת, אתה לוקח צעד אחורה, צעד גדול אחורה, ושם אתה עושה את הפק"לים. בהצלחה." ואז היא המשיכה לדבר, כאילו לא קרה כלום. "אם אני, או כל מפקד אחר, נותנים לכם פקודות, אנחנו ניתן לכם זמן לעשות את הפקודות הללו. אני אתן לכם את הזמן והפקודה, ואז אציין מחדש את הזמן, ואצעק 'זוז!'. בשנייה שאתם שומעים 'זוז', אתם צועקים 'כן המפקדת', ומזכירים שוב את הזמן שנתתי לכם. אם זה מספר שאפשר לספור בשניות, מספר עד דקה בדרך כלל, אתם מקריאים את הזמן בשניות, וצועקים את הספירה אחורה. שוב, אתם לא אומרים 'אפס', ובמקום זאת ימני קיצוני אומר לי, 'תם הזמן, הקשב המפקדת'. ב'כן המפקדת' או 'לא המפקדת' הייתי ברורה?"
"כן המפקדת!"
"יפה, יש לכם שבע שניות להיעמד בשורה, כמו נרות של חנוכה. אתם לא זזים עד שסיימתם להגיד 'כן המפקדת, שבע שניות'. חמש שניות, זוז!"
"כן המפקדת, שבע שניות!" שתי הצלעות של הח'ת מיהרו להצטרף לבסיס בשורה ישרה. לא היינו הרבה, כך שזה קרה מהר.
"תם הזמן, הקשב המפקדת," גדעון אמר כשסיימנו להסתדר.
"יפה. ע"פ שלי אתם מסתדרים בחזרה בח'ת. יש לכם חמש שניות לעשות את זה. למה? כי זה מספר המזל שלי." היא תקעה מבט בשחף, שלפני שנייה חשב לעצמו שיש לה חיבה מסויימת אל המספר הזה. "חמש שניות, זוז!"
"כן המפקדת, חמש שניות! חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת,"
"תם הזמן, הקשב המפקדת!"
"מצוין," היא נעמדה ישר מולינו. "מעכשיו, כל מי שרוצה לפנות אליי, בהרמת יד, וב'הקשב המפקדת' לפני שהוא מתחיל לדבר. כן, אלכסנדרה?"
הסתכלתי עליה המומה, מאיפה היא יודעת איך קוראים לי?
"הקשב המפקדת, אני לא זוכרת מה רציתי לשאול."
"יפה," היא פנתה בחזרה אל שאר הקבוצה. "מי זוכר מה היא רצתה לשאול?"

אור- "אמרת שיש לנו שי..." ג'ייד התחילה לאמר. "נסי שוב" איילת תיקנה. "הקשב המפקדת. אמרת שיש לנו את האפשרות להשתמש בכל כלי שבידינו. זה אומר שיש לנו הרשאה להשתמש בקללות שאין עליהם מחילה?" ג'ייד לא זזה מילימטר. כל השאר למעט גדעון ואני רעדו. "אני... לא מבינה בדברים האלה. עוד לגבי חוקים של קוסמים תצתרכו לבדוק עם אליהו. עוד שאלות?" גדעון סרק את הראש של כולם. 'שאלות מישהוא?' הוא העביר ברשת. לאחר רגע של שתיקה הוא אמר. "לא המפקדת"
"יפה. אני צריכה שלושה מתנדבים בהרמת יד." הרמתי את ידי. כך גם גדעון וליאת. "אני חושבת שלא הבנתם. כשאני מבקשת מתנדבים, כל הידיים מ-מ-ר-י-א-ו-ת! למעלה." האחרים הרימו את ידיהם. מכשיר הקשר של איילת צלצל. היא הרימה אותו. "טוב כולם. אני צריכה ללכת. אתם אולי תראו אותי בתדרוך הבא שלכם. אני אעקוב אחריכם מהבסיס. בהצלחה." היא יצאה מהחדר בצעדים קלילים.

משם המשכנו לשיעור לחשים. תומר קיבל את פני בברכה ידידותית. "הצלחת להכין את הקסם כבר?" ווידאתי שהכיתה ריקה וחייכתי. "בביוליוורה" לחשתי, והבועה הופיעה מסביב לתומר. "תומר התחיל להפציץ לחשים לכיווני, ואני רק הורדתי מעט את השרביט מטה. "פיניצרוליום אינקרטה" הוא אמר לבסוף ופוצץ לי את הבועה. בשני המובנים.
"שיט! איך עשית את זה?"
"זה בסדר, זה מנטרל כישוף לזמן ארוך. הם לא יחשבו על זה, ואם הם כן, צריך להיות לך מספיק זמן להטיל את זה מחדש."
"אם אתה אומר... מה לומדים היום?"
"זימונים"
"וואו! התקדמתם המון. מתחילים חומר מעניין"
הכיתה התחילה להתמלא. תפסתי את מקומי לצד ג'ייד, שנראתה במצב רוח רע למדי. הנחתי את ידי על כתפה. היא סילקה אותה מיד.
"זה בסדר" לחשתי לה. "אני לא שופט אותך, ולא מביט עלייך מגבוה, ולא חושב שאת לא בסדר. אני מאמין בך שעשית את הדבר הטוב ביותר לאותו רגע."
"תודה" היא אמרה.

תומר התחיל את ההסבר שלקח שעה שלמה. "זימונים הם תחום הקסם המדויק ביותר. טעות קטנה בחישוב, בציור-אני אסביר- או בהגייה והלך עליכם. הוא גם קשור קשר אדוק לחיות הפלא, והוא התחום הכי מסובך ליצירה בכשפומטיקה. הוא מזכיר שיקוים מבחינת היישום. הרבה מעקב אחרי הוראות כתובות. ועכשיו נעבור למה זה בכלל. כמו שאתם יודעים, או לא, ישנם הרבה מימדים מקבילים לשלנו. שחיים בהם יצורים קצת אחרים. יש מעט דרכים לעבור בין מימדים, אחת מהן היא זימון. בזימון, אתם קוראים ליצור ממימד מקביל אחר, בדרך כלל שד מהמימדים הקרובים עלינו, וגוררים אותו לפה בכוח, ואחר כך משתמשים בכלים שלרשותכם כדי לגרום לו לעשות כרצונכם. אבל זה השלבים המתקדמים של הזימון. בהתחלה נתמקד בלהביא אותם. את השדים אנחנו כולאים בתוך תחום מוגדר עד שאנחנו בטוחים שהם מצייתים לנו, כדי שלא יפגעו בנו. בשום מצב על תורידו/תעברו את המחסום בלי שאני אומר. הם יעשו לכם תרגילים כדי שתעשו את זה. תיזהרו" לקראת סוף השעה השנייה הוא שיחרר אותנו לזמן אימפ, שדון קטן ויחסית חלש, בזוגות. "תציירו על המשטח שהבאתי לכם בגיר או בשרביט מי שיודע, את הכוכב המחומש בדיוק כפי שהוא מופיע בספר, כולל כל המילים שבמעגלים שמקיפים אותו. רק אחרי שתסיימו ותראו לי לאישור תתקעו את השרביט באחד הקצוות ותזמנו את השד. תתחילו לעבוד."

"זה לא אמור להיות, כאילו, קסם אפל כזה?" עבדתי עם מעיין, כשהיא טוענת שאני נוטשת אותה בזמן האחרון.
"לא, זה תלוי לטובת מי או מה את משתמשת בזה. אם את מזמנת שדונים כדי שיעזרו לבנות בית יתומים, זה לא אפל בכלל..." אמרתי, מעסה את הרקות שלי. לא באמת הצלחתי להירדם אתמול, והעייפות של הבוקר השתלבה בזאת שתקפה אותי בכלליות.
"אבל זה לא יהיה כמו עובדים זרים?" היא הרימה גבה.
"אני אמרתי סתם. עזבי את זה עכשיו, בואי נתמקד במשימה. תפתחי את הספר..." הסתובבתי לראות איך הכיתה מתקדמת. עומרי שלח לי חיוך, הוא עבד עם ג'ונתן, מה שגרם לי להעריך אותו, כי הוא לא פיצץ לו את הצורה עדיין, למרות הליטוף שג'ונתן החליט לתת לי בארוחת הבוקר, מול הפנים שלו.
"אתם עוד ביחד? מתי את מתכוונת להמשיך הלאה?" היא שאלה אותי תוך כדי חיפוש העמוד.
"אני לא מתכוונת בינתיים," חייכתי אליו בחזרה ושנינו חזרנו לשותפים שלנו לשיעור הזה.
"אבל את יודעת שאת, כאילו... הבחורה הכי יפה בבית ספר הזה, למה את נתקעת עליו? יש לך אפשרויות הרבה יותר טובות..."
"את מזלזלת בבחירה שלי?" הרמתי גבה מאיימת.
"מה פתאום, חס וחלילה..." היא הניחה את הספר על השולחן. "אבל לדעתי עומרי הוא לא כזאת מציאה..."
"מזל שזאת לא את שיוצאת איתו, נכון?" אספתי את השיער שלי אחורה ופתחתי רשת עם אלכסנדרה, שבדיוק הייתה בשיעור תורת הצמחים. הסברתי לה את תוכן השיעור; הבטחנו שנעדכן אחד את השני בתוכן השיעורים החשוב.
"אגב, אם כבר מדברים על מציאות..." היא מתחה את הרגל לבושת העקב שלה קדימה. "דיברת עם גדעון כבר?"
"יש לו חברה," עניתי כמעט אוטומטית והתכופפתי לרצפה עם גיר שהמורה חילק לנו, מתחילה להעתיק את הפנתגרם.
"אה.. וזהו כאילו? אין סיכוי? הוא מאוהב?" היא קצת נזפה בי, אולי חשבה שאני מסוגלת ליותר.
"לא מפרידים בין זוגות, מעיין. חשבתי שאת יודעת את זה. חכי קצת, אולי הוא יתפנה," הרמתי את עצמי, מתיישרת באיטיות כדי לא ליפול מהעקבים. מעיין שילבה את ידיה קצת בהפגנתיות, אבל לא היה לי אכפת לעשות את כל העבודה בעצמי.
'תגידי לה שהוא לא בעניין של בנות שעוד שומעות בריטני ספירס במקלחת,' אלכסנדרה שידרה לי, כנראה ששכחתי לכבות את הרשת עם סיום ההסבר. חייכתי חיוך גדול, ומעיין לא הבינה מה פירושו.
"מה?" היא שאלה בניסיון להתגוננות.
"סתם כזה, אני שמחה שיצא לי כוכב יפה..."
'איזו חארטה'...
השתדלתי מאוד לא להתחיל לצחוק באותו שלב, וחזרתי להתכופף אל הרצפה ולכתוב בגיר כדי שהיא לא תראה את החיוך המטורף.
"את צריכה עזרה?" היא שאלה אותי.
"לא, אני יכולה להסתדר, האמת שסוג של סיימתי..." התיישרתי והרמתי את הספר כדי להשוות את הציורים. זה היה השלב שבו בערך כל הכיתה סיימה לצייר את הכוכב על הרצפה.
"מדוייק, אמילי... כל הכבוד," תומר עמד קרוב ממילא, והסתכל עליי עובדת כבר כמה דקות, בין הבדיקות שלו.
"אמ.. אמילי?" מעיין הסתכלה עליו, מרימה גבה. הוא לא הגיב, והודיתי לו בליבי.
"אז יש אישור?" שאלתי אותו.
"לפני שאני מאשר למישהו את התחלת הכישוף," תומר אמר בקול רם עם תנועה באוויר שביקשה הפסקת עבודה. "אף אחד פה לא משתמש בשמות של מישהו מלבד השד."
"למה?" מעיין קפצה מייד.
"פשוט תשתקי, את ממילא לא התכוונת לעשות איתו משהו," אמרתי לה בשקט, ותומר ענה לה.
"בואי נגיד שאם לשד יש את השם שלך, שהוא הגישה אלייך מהעולם שלו, יהיה לך קשה מאוד להתחמק מהתחום עליו הוא אחראי, בין אם זה אש, מזג האוויר, או מוות."
שקט השתרר בכיתה אחרי המילה הזאת, אף אחד לא העז לגרד באף.
"את לא תרצי להיות העבד של איזה שד שכזה, בין אם הוא אחראי על המים, בעולם שלו. אני בטוח בתשעים ותשע אחוזים. אני צודק?"
"כן, המורה..." היא התיישבה על כסא.
"חזרה לעבודה..." הוא אמר וכל אחד פנה אל מעגל הכישוף שלו. "אתן יכולות להתחיל, הלחש הוא 'ליסרציה אינטרוורלד און', כאן את מכניסה את שמו של השד, יש לך כאן רשימה קצרה של כמה פופולאריים, אם את מכירה עוד, את מוזמנת, ואז- 'קירין סמן'. זה כתוב לך גם בספר. לא לשכוח, לא לתת לו לצאת מהגדר, ותקפידי גם לא להכנס."
"אוקיי..." שלפתי את שרביטי בהיכון.
'ואי תראי לי את זה,' אלכסנדרה המתרגשת שידרה לי, היא כבר מזמן איבדה ריכוז בשיעור שלה. עצמית את עיניי ושלחתי לה את התמונה שחרוטה במוחי עכשיו. 'סופר... תזמני את דיוניסוס.'
'למה?' עשיתי עצמי מסתכלת בספר כדי לבחור שד.
'הוא השתחרר פעם בבית ספר שלנו במוסקבה, זה היה היום הכי מצחיק בחיים שלי... זה אל הפריון והיין, אז הוא הפך את כולם לשיכורים, ועשינו מסיבות כל היום, עד שאיזה ערפד, שהוא לא משפיע עליו, החליט שהוא מחזיר אותו הביתה... לא זכרנו כלום אחר-כך, אבל מסתבר שהיה איזה אדיוט שהחליט לצלם את כל מה שהלך שם... הרבה עירום,' חייכתי חיוך קטן. 'חוץ מזה שהוא, חוץ מזאוס, האל היווני הכי שטני והכי שדי שאפשר לחשוב עליו. טוב, וגם הרה הייתה כלבה לא קטנה.'
צחקתי. לא באמת האמנתי שכל האלים היווניים השטותיים האלה קיימים, אבל הנה, מינאדות, שהיו השפחות של דיוניסוס, לפי אלכסנדרה, הופיעו ברשימה.
'כי הם קיימים במימד אחר,' היא הסבירה.
"אוקיי..." הצמדתי את השרביט שלי לפינה של הפנתגרם, ואמרתי בקול רם: "ליסרציה אינטרוורלד און דיוניסוס קירין סמן!"
"לא לנתק את המגע, לא לנתק!" תומר קצת נבהל כששמע את השם; רוב הכיתה זימן אימפים, שמסתבר שהיו המשימה, אבל תומר הניח לנו לבחור.
מתוך השרביט שלי נפלט הבזק של אור כסוף שעטף את כל המעגל, ולא מעבר לו. הוא סינוור, אבל לא הרשיתי לעצמי לנתק את המגע. כשזה הסתיים, הופיעה שם צללית של מה שנראה לי כמו שור ענקי.
מעיין מאחוריי פלטה צווחה. כשהאור התפזר והצללית הפכה לברורה יותר, תומר הורה לי לקחת צעד אחורה. השור המטורף הזה היה לבן, והקרניים הארוכות שלו היו עטופות בעלעלי גפן יפהפיים. העיניים הגדולות שלו זהרו באדום, והמבט שלו היה רחוק משל חיה, כמעט והייתה לו הבעה ברורה של אדם, מאוהב כמעט.
'נראה לי אני באה לשם לראות בעצמי. את לא מתכוונת לעדכן אותי?' אלכסנדרה העירה אותי מהבהייה.
'כן..' עצמתי את עיניי ושלחתי לה את התמונה.
'ואו.. הוא יפה יותר ממה שזכרתי אותו... שימי לב שברגע שבהית לו מספיק בעיניים, הוא ישנה את הצורה שלו למשהו יפה יותר. בחירה שלך אם להמשיך להסתכל לו בעיניים, אם את חושבת שאת מסוגלת לעמוד בפני יופי כזה... קחי בחשבון שכל אחד רואה אותו אחרת ברגע שהוא בהה לו מספיק בעיניים, משהו שמזכיר קצת שיקוי אהבה והריח שלו.'
זה היה לי מאוד הגיוני. השור המדהים הזה הרים את רגלו הקדמית באצילות, כמו סוס מהסרטים, והזיז את ראשו באטיות כמו דוגמנית בפרסומת לשמפו. לא יכולתי להתאפק, העיניים שלו פשוט משכו אותי.
"ואו, הוא כל כך יפה," מעיין באה וחיבקה אותי מאחור, מתרפקת על כתפי בתענוג.
הוא הרים את רגלו השנייה, וכאילו נעמד כמו בן אדם. כשמחשבה זו חולפת בראשי, הרגליים שלו הלכו והפכו לעבות יותר, ונשארו עירומות. הגוף שלו נבנה כגוף של גבר, עירום כביום היוולדו, וגופו שרירי וחסון. הרמתי את מבטי בחזרה לעיניו, מפחדת שתומר ישים לב על מה אני מסתכלת, ונבהלתי קצת כשראיתי את דמותו של גדעון מולי. הסמקתי והסתכלתי הצידה. אולי הוא בוחן לי את המחשבו בזה הרגע.
'אז את רוצה לשתף אותי במה את רואה?' אלכסנדרה עוד חכתה לתגובה.
'האמת היא שלא...' חייכתי ונשכתי את שפתי. לא רציתי לדעת מה מעיין רואה, אבל ניחשתי שאנחנו חוות הזייה משותפת, לפי הכיוון אליו עיניה נדדו.
'אין בעיה, האמת היא שגם אני, אם הייתי רואה אותו שוב, הייתי שומרת לעצמי את המראות...' צחקנו יחד.
"תסתכלו על השדים שלכם, לא לאבד ריכוז," תומר נעץ בי מבט, והייתי חייבת לחזור להביט בדיוניסוס הארור הזה. מעיין כבר החלה לצחקק בלי שליטה, ולקחה צעד קדימה, אבל נזכרתי בדבריו של תומר ומשכתי אותה לאחור.
"זה לא אמיתי, אל תתפתי."
"אבל ד-"
"שש!"
"טוב, טוב, תהיי כבדה, אני לא רוצה..." היא שלחה את היד שלה קדימה.
"מה קרה, יפהפייה?" קולו העמוק של גדעון דיבר אליי, הפעם לא במוחי, וכדי שזה גם לא יקרה, ניסיתי לא לחשוב על כלום, מלבד על מעיין, ולשמור עליה במרחק. "את מפחדת ליצור קשר עם משהו יפה כמוך? מפחדת להיות בעמדה פחות חזקה ממה שאת רגילה אליה? את תהני הרבה יותר עם משהו שמשתווה אלייך... תשתחררי, את תאהבי את זה..."
הכרחתי את עצמי לא להקשיב לאף אחד, ולהסתכל על מעיין. ברגע שעשיתי זאת, ידעתי שאני צודקת. העיניים שלה הפכו לשחורות- לא נשאר לה לבן בעיניים, והיא חייכה כמו מטומטמת, מגששת אחר קצוות בגדיה, להתפשט.
"מה נראה לך שאת עושה?!" סטרתי לה בכוח, מנסה להוציא אותה מזה.
"הו, כן!!!" היא צחקה כמו מטורפת והרימה את ידה להחזיר לי.
"המורה... המורה!" קראתי. תומר שלף את שרביטו ומלמל כמה מלים כדי לסלק את השד.
"קחי אותה למרפאה. ותעשי את זה מהר... יש פה מבארי הכרה?" הוא שאל. אור הרים את ידו, מסיט את מבטו בפעם הראשונה מהאימפ שהוא וג'ייד התמודדו מולו. "לך איתן, עכשיו. יסבירו לך מה לעשות במרפאה."
"כן המורה," הוא לא איבד ריכוז לשנייה, וליווה אותי בדרך למרפאה, עוזר לי לגרור את מעיין.
"למה אתם הורסי מסיבות? חם לי!" היא אמרה והחלה לקפץ באוויר. אור ואני החזקנו אותה מכל צד, חצי מרימים אותה את כל הדרך. "נו, תורידו אותי! אתם הולכים להרביץ לי?"
"מה עובר עליה?" אור שאל, הוא לא הוריד את מבטו מהשד שלו כל זמן שהמשימה נמשכה.
"נכנס בה שד," אמרתי באנחה. "דיוניסוס..."
היא ניסתה לבעוט בנו, אבל הגוף שלה היה חלש באופן טבעי, היא לא נהגה לאכול הרבה.
"הם לא אמורים להשפיע דרך העבדים שלהם?" הוא הרים גבה.
"אמורים, לא אמורים.. מסתבר שיש להם השפעה גם בפני עצמם, כשמזמנים אותם למקום כלשהו, ואין להם עבדים להשפיע דרכם. כאן ההיררכיה קצת נשברת, באופן טבעי ומתוך חוסר ברירה..." מעיין החלה להזיז את הכתפיים בניסיון להשתחרר, אז נאלצנו לעצור ולתפוס אותה חזק יותר.
"ואו, את ממש בקיאה בכל נושא השדים," הוא נראה מורשם.
"אממ..." הסתכלתי על מעיין. "בוא נגיד שקיבלתי עזרה מאלכסנדרה."
החלפנו חיוך מלא בסודות.
"צריך לקרוא לה, אני חושבת שהיא תשחק איתנו אם נבקש ממנה..." מעיין אמרה בקול מטורף. אם לא הייתי יודעת, הייתי חושבת שהיא שיכורה ברמות שלא הכרתי עד עכשיו.
"את יודעת מה? אנחנו הולכים לחפש אותה במרפאה. את באה איתנו?" שאלתי אותה.
"כן!!!!" עכשיו היא החליטה לשתף פעולה.
"אני שמח שאתן מסתדרות... זה אומר שאת חוזרת לחדר שלך?" הוא שאל.
"לא, יש לי הרבה יתרונות בחדר שבו אני נמצאת... הרבה יותר... קל לי לעבוד שם," אמרתי.
"הבנתי, יש לך עזרה," הנהנתי. הגענו למרפאה, מתקדמים בקצב מהיר הרבה יותר מאז תחילת שיתוף הפעולה של מעיין.
"אני הולכת לקרוא לאלכסנדרה," אמרתי למעיין. "אתם תשבו רגע על אחת המיטות?"
מעיין חייכה והסתכלה על אור, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש.
"אפשר לעשות את זה," היא הגבירה את החיוך הממזרי שלה.
"אני אחזור מהר," אמרתי ורצתי אל אחת האחיות, שבדיוק עבדה על ריפוי שריטה עמוקה של ילד מהשנה הראשונה.
"אני חייבת עזרה דחופה, חברה שלי הושפעה על-ידי דיוניסוס." האחות כמעט איבדה יציבות, אבל סיימה לטפל בפצע במשיכת שרביט ארוכה והסתובבה אליי.
"הבאנו מבאר הכרה, זה קרה בשיעור לחשים."
"זה קרה עכשיו?" היא שאלה.
"כן," מיהרתי לדבר.
"נו, אל תחרטט לי," מעיין תלתה את זרועותיה סביב אור וניסתה לנשק אותו, אבל הוא הרחיק אותה ממנו בעיקשות.
"תעזבי אותו! מעיין, הוא הומו..."
"אה... זה מסביר הכל," היא ליטפה לו את השיער בחיבה וצחקה.
"בואי לא נשאיר את המצב ככה, את מוכנה לעזור לנו?!" התחלתי לאבד סבלנות. גם ככה הרגשתי לא נעים על גדעון, ואור המסכן לא מרגיש בנוח עם כל ההימרחויות האלו, ומעיין... טוב, היא נהנית.
"אוקיי, אוקיי... עוד לא נתקלתי במקרה אמיתי כזה, אבל צריך להיכנס לה לראש, להתחיל לדבר איתה על זכרונות שלה, מה שעובר לה בראש- תדברו איתה על זה, על כל האנושיות שבה, חמלה, שטויות כאלה שלא קשורות לפריון, שכרות או אלימות," היא דיקלמה, כמו מספר.
אור נעמד מולה, מכריח אותה להסתכל לו בעיניים.
הוא חיפש את העומק בעיניים, אבל הן היו ריקניות כבר מנקודת המבט שלי.
"אל תדאגי, היא לא הרבה זמן ככה, זה יהיה מהיר." האחות ניסתה להרגיע אותי.
"מעיינוש, את זוכרת את הקיץ שהעברנו יחד בפארי? שהלכנו לבקר את המשפחה שלי?" התערבתי. אור הנהן והתחיל לחפש משהו נוסף בעיניה, כנראה הזיכרון הזה.
"הכל מטושטש, כאילו היא חוסמת את המחשבות שלה."
"תתאמץ, זה לא אמור להיות כזה קשה בשלב מוקדם כל כך.. מינאדות לא אמורות להיות עד כדי כך חזקות..." היא אמרה.
"היא הושפעה על-ידי דיוניסוס עצמו," אמרתי בקול נמוך, מתמלא בכעס.
"אז תתאמץ עוד... שים לה יד על המצח, זה עוזר בדרך כלל. ואת תדברי איתה גם, אתן חברות טובות?"
לא עניתי לה.
"מעיין, את זוכרת שהסתובבנו שם, בפארי, וראינו איזה הומלס שמבקש כסף? את התחלת לצעוק עליו שאם הוא ייקח את הכסף שלך הוא לא יקנה בזה אוכל, מזל שהוא לא הבין אנגלית.. היית מספיק מסורה לעניין שהלכת וקנית לו באגט מלא בחמאה ובקממבר. הוא הודה לך בצרפתית, והעיניים שלו זהרו כזה..."
"את הצקת לאמילי על זה כל השבוע, וסיפרת לסבתא שלה על זה בארוחה המשפחתית ביום-הולדת שלה. את זוכרת את סבתא שלה? היא הלכה לראש העיר והוא הסכים לה לפתוח דוכן של אוכל פעם ביום, שבסופו של יום היא אוספת את כל השאריות מכל הדוכנים שעומדים ברחוב, ומחלקת את זה בחינם. זה רק בזכותך, את זוכרת?" אור חייך אליה.
"מעיין, את זוכרת שאנחנו חברות מהשנייה שהגענו לפה? תמיד היית שם בשבילי, עכשיו אני צריכה אותך יותר מכל," נגעתי בכתף שלה והיא עצמה את עיניה, כאילו משהו הרס לה את האיזון בגוף והיא קיבלה זעזוע ונרתעה.
"הנה היא חזרה," האחות מאחרינו חייכה לעצמה.
"מה קרה?" היא שאלה מייד כשפקחה את עיניה והבינה איפה היא. החום הבהיר חזר לעצמו, ואיתו חזרה ההקלה.

אור- "ממש סליחה מעיין. אני צריך שתמשיכי לשכב שם עוד כמה רגעים. זה כנראה יכאב." אמרתי בקול קודר. אמילי ומעיין התחילו להתקומם. "אינטרמינדר" אמרתי והצבעתי על ראשה של מעיין.היא נפלה לשכיבה בעינים עצומות. 'מה הוא עושה!!' שמעתי את המחשבה העצבנית של אמילי ברשת. 'מתכן את השטויות שלך!' הגבתי בכעס משלי. 'אני אסביר עוד מעט.' חשבתי ברוך. "סקאן".  
טראח!
חיים שלמים עברו לנגד עיני, כמו בתוך צינור חשמלי. סרקתי את חייה של מעיין. לכל אורכם. מהזיכרון הראשון שלה. הייתי צריך לוודא ששום דבר לא שונה אצלה כתוצאה מהמצב היום. דיוניסוס היה מספיק חזק כדי להשפיע על המחשבה שלה דרך הכוכב המחומש הקטן והמסכן הזה. הייתי צריך לוודא שלא שונה שום זיכרון. שלא הוכנסה אף מחשבה חיונית. מעיין התפתלה על המיטה. אמילי כנראה שמעה את המחשבות שלי כי היא לא הגיבה, רק הרעידה את הרגל בעצבנות. בזמן שהשכתי לסרוק למעיין את המוח אמילי חזרה להתווכח איתי בראשה.
'אני מבינה שמה שאתה עושה חשוב, אבל זה לא נראה לך פולשני מדי?'
'אין לי בררה. את לא תעשי את זה באותה יעילות, ולא תוכלי למחוק רגעים מיותרים'
'מה זאת אומרת למחוק? זה כמו מחשב? שאתה יכול פשוט לשנות למחוק או להוסיף?'
'בערך. זה יותר מסובך מזה. אבל העיקרון הכללי דומה.'
אמילי השתתקה לרגע.
'מה חשבת לעצמך? לזמן את דיוניסוס בניסיון הראשון? בלי שום ידע מקדים? מעגל חלש כמו שציירנו היום לא מסוגל להשאיר אותו כלוא בתוכו! אם הוא היה במצב רוח רע כל הכיתה הייתה הולכת קפוט. יש לך מזל שהוא לא רצה לצאת מהמעגל הזה. הוא כנראה לא רצה להרגיש סתם את "ההתקה". למה לו? הוא יכול לחבל לכולנו במוח מתוך המעגל שלו.'
'אני... לא ידעתי. אלכסנדרה אמרה שהוא שד מגניב... לא ידעתי שיש רמות של כוח, סוגים של מעגלים... פעם הבאה אני אזהר יותר, למרות שדווקא היה מגניב' היא חשבה בשובבות. 'מה זה התקה?'
'זה הפועלה של מעבר ממימד אחד למימד מקביל. כשהשד נמצא בתוך המעגל, הוא במין בועה של המימד שלו, שמרחפת במימד שלנו. ברגע שעוברים מימד, יש מין שוק כזה שהוא די מציק...'
'גם אנחנו יכולים לעבור לשם?' היא שאלה בהפתעה כשהיא ראתה שבריר זיכרון מאחת ההתקות שלי.
'כן... אבל זה קסם מאוד מסובך. ומאוד מסוכן להסתובב לך סתם במימדים המקבילים.'
'טוב נו... נראה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.'
'בנושא הזה כן. למרות שברגע שמגיעים לכיבול זה משתלם'
'כיבול?'
'כבילה של שד לטובת מטרה מסוימת. הכנסה שלו לחפץ.... או ליצור חי. אני אראה לך.' שלפתי טבעת קטנה וזרקתי אליה. היא תפסה. 'זהו סיימתי' חשבתי בהקלה. 'המוח שלה בסדר, לפחות בריפרוף שעשיתי.' מעיין עדיין ישנה. 'זה בסדר. היא נחה' חשבתי להרגיע את אמילי.
בינתיים אמילי מדדה את טבעת.
"קליציאה" קראתי. "אור!" הטבעת שעל אמילי התחילה לזהור באור חזק מאוד. "די! תכבה את זה!"
"חושך" קראתי והטבעת כבתה.
"מה זה היה?"
"טבעת. שכבלתי אליה שד אור. יש לזה שימושים" חייכתי
"וואו"
"כן.. בקיצור, זה נהדר שאת נעזרת באלכסנדרה. אבל בפעם הבאה משהוא מהרשימה בסדר? אם את רוצה, אני יכול ללמד אותך יותר בנושאים האלה. זה נושא שגם ממש גובל בכיספומטיקה. הטקסים וכל זה..."

אמילי-
"חוץ מכל הקטע שבו כמעט חטפתי התקף לב בגללה," הצבעתי על מעיין. "היה דיי כיף לזמן אותו."
"פעם הבאה עלולה להסתיים גרוע יותר, אז אולי עדיף שתשמרי על פרופורציות כאן..." חייכתי בהסכמה.

אלכסנדרה-
השיעור הסתיים סוף-סוף, והלכתי לחפש את אמילי, מסוקרנת. מצאתי אותה חוזרת עם מעיין, השותפה שלי לחדר. הן לא חזרו מהכיוון של הכיתות. אור הלך כמה צעדים לפניהן.
"נו?" מעיין קצת גילגלה עיניים.
"את משוגעת," אמילי חייכה אליי חיוך של סוד משותף והמשיכה ללכת עם החברה שלה.
'דה...'
במחשבה שאני צריכה לעבור ללחשים, החלטתי ללכת לבקר את אריק. השיעור שלי אמור היה להיות בעוד חצי שעה, אחרי ארוחת הצהריים, אבל גם לאריק יש אוכל במשרד.
"חכי שנייה, אני כבר מתפנה אלייך," הוא דיבר עם תלמיד, וחייכתי כשראיתי מי זה.
"אז אנחנו נדבר על זה לפני השיעור הבא, או שזה ייקח יותר זמן?" אריק שאל.
"אני חושב שזה ייקח המון זמן... ספינקסים הם לא כאלה קלים לתפיסה," גדעון אמר. "וחמישה מהם..." הוא הרים את פניו לראות אותי בכניסה, וחייך.
"היי," אמרתי במעט פלרטטנות שלא מתאימה לי. "צריכים עזרה?"
"את שמעת, חמישה ספינקסים מסתובבים לנו בחורשות," אריק מיהר להכניס אותי לעניינים ונכנסתי למשרד, כמעט וסוגרת את הדלת אחריי מתוך אינסטינקט.
"חמישה שאנחנו יודעים עליהם..."
"ואו, אתגר," חייכתי.
"גם אחד מסוכן... אני מת לבוא לאיזה אחד עם אינטרנט נייד... הם לא אוהבים ששולפים נגדם שרביטים," גדעון צחק. לא הכרתי את הצד הבדחני שלו, ושמחתי לראות שיש לו גם אחד כזה. יופי, הוא מושלם עוד יותר עכשיו.
"יש לי טיפול בחיות פלא וסיימתי את היום," הכרזתי.
"ואני כבר סיימתי..."
"אתה לא מתחיל לבד," אריק חתך את דיבורו.
"כן, אני יודע," הוא התמתח, מבליט את שרירי החזה והזרועות שהשאירו המון מקום לדמיון עם החולצה הצמודה שהוא לבש. "אני אבוא אחר כך..."
'ביי, המפקד,' מסרתי לו, והוא חייך אליי חיוך אחרון, לפני שאמר "ביי, אלכסנדרה."
אריק צחק. "הוא קורא לך אלכסנדרה, זה עדיין מוזר לי..." הסתכלתי שהמסדרון ריק, ואריק נעל את הדלת בעוד אני מסיטה את הוילונות.
"הייתה לך תאונה מוזרה היום?" הוא שאל, מקרב אותי אליו. משום מה לא היה לי חשק לסיגריה, וכנראה שגם לו לא היה, כי המאפרה שלו הייתה ריקה.
"לא," אמרתי, מסתכלת עליו מופתעת.
"אז אני שמח שמצאנו את הגורם הבעייתי, שכבר חוסל," נצמדתי אליו, מצמידה את ידיי לחזהו המוצק מעבר לגלימה המוזרה שלו, והוא עטף אותי בחיבוק משיי במיוחד.
"שאני אוריד אותה או שאתה תוריד אותה?" שאלתי.
"אני מעדיף לחשוב שאת איתי מתחת לה," הוא לחש מעל ראשי והדביק נשיקה לקדקודי.
"לא חייב להשאיר מקום לדמיון," הרמתי את ידי לשחרר את הכפתורים מגלימתו, מניחה לה להחליק אל הרצפה. עמדתי על קצות האצבעות, כשהוא חצי יושב על השולחן שלו, כדי לנשק אותו ברכות, אבל בניגוד לכל יום אחר, הוא לא המשיך לצעד הבא.
"הכל בסדר?" שאלתי אותו, מתרחקת מעט. "מישהו אמר לך משהו?"
"לא... זה פשוט," הוא ניסה לחשוב על ניסוח. ראיתי שמשהו לא טוב עומד לצאת מהשיחה הזאת, אז לקחתי עוד כמה צעדים אחורה והתיישבתי. שנייה של שתיקה של מתח עברה, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, וניסיתי לשבור את הרצף הזה.
"ההסכם שלנו?" שאלתי, לא זוכה למענה.
אריק השפיל את מבטו ושילב את ידיו. הנהנתי באיטיות, לוקחת את השתיקה כהסכמה. השתדלתי לא לחשוב על כלום, כדי לא להישבר ולבכות פה מולו, כי הגוש המציק בגרון צץ לו מעלה והעיניים החלו לצרוב. מה שלא יהיה, לא לבכות.
"אז לפחות תספר לי מי זאת? שאני אוכל להיות שמחה בשבילך?" שאלתי, מנסה להתנהג כרגיל.
"אין אף אחת..." הוא נאנח עמוקות. "אני חושב שהראש שלך במקום אחר, ואני לא רוצה להיות זה שיפריע לך להגיע לשם עם כל הגוף."
"זה לא שאני מזלזלת בך, חלילה, אבל מה לעזאזל אתה יודע?" הוקלתי, והצלחתי להסוות את מחיית הדמעה הקטנה כשפשוף נורמלי של העיניים.
"אני מדבר על גדעון, אני רואה איך את מסתכלת עליו, מחייכת אליו, והוא מחייך אלייך בחזרה. וגם לא באת לבקר כבר כמה ימים, אז הבנתי שאת חושבת על מישהו אחר. ואל תגידי שלא היה לך זמן פנוי, כי הלימודים התבטלו יומיים..." הרמתי אליו את עיניי, מעניקה לו מבט ירוק ולא מאמין.
"אתה מקנא, אריק?"
"אני רוצה שיהיה לך טוב," הוא אמר ושיחק באצבעותיו בעצבנות.
"אז תשתוק ותנשק, אם אני ארצה שיקרה ביני לבין גדעון משהו, אני אדאג שזה יקרה." קמתי בחזרה על רגליי ותפסתי אותו בצווארונו המכופתר, משחררת גם את כפתורי חולצתו במהירות. הוא השתכנע כנראה, כי מהר מאוד הוא נזכר מאיפה פותחים את חולצת המחוך הצמודה...