אלכימיה-מתחילים

אור-אחרי שיעור כשפומטיקה, גדעון פתח את הרשת בצורה מלאה שוב.
'אין תדרוך עם תומר היום' גדעון חשב.
'מה?! אבל מחר המשימה, וצריך לעבור על מה עושים בשטח, תכנון ו..'
'תרגע. זה נדחה למחר. מחר קמים בחמש ומחמש רק מתכוננים.'
'אז יש לנו את שארית היום חופשית?'
'לא. גויסנו למשימה אחרת. אני חושב שאלכסנדרה תסביר יותר טוב'
'מה? גייסו את כל היחידה בשביל זה?' אלכסנדרה חשבה.
'כן... ככה נסיים את זה מהר. ויעיל. אז אלכסנדרה. בבקשה'
'טוב... אז ככה. יש לנו חמישה ספניקסים שמסתובבים חופשי פה בביתספר... אנחנו די אמורים לתפוס אותם. לא אמורים להסתובב לנו פה פיניקסים.'
'טוב' חשבתי לבסוף. 'אז מה התוכנית?'

'בדרך-כלל, ספינקסים לא מהווים בעיה גדולה אם הם לא הופקדו לשמור על משהו-אוצר שהוחבא או מעבר מסויים. אי אפשר להניח מה הם עושים פה, כי בזמן האחרון פשוט מופיעות פה חיות פלא על ימין ועל שמאל- אל תקחו את הסיכון, זה לא שווה את זה...'
"יש סיכוי שהם מנסים לשמור על משהו?" שאלתי את אריק, כשאני בדיוק עוזרת לו לאסוף סוסוני יאור מיניאטורים שהוא הביא להדגמה. הם היו מאוד צעירים, ולכן לא מאוד מסוכנים, אבל אם היה פה מקור מים רציני באיזור, הייתי חוששת.
"אני אגיד לך את האמת, סשה... אני לא יודע," אריק נראה מודאג.
"מה?"
'לאן להגיע?' שחף שאל.
'בואו לאיזור של שיעור טיפול בחיות פלא, עכשיו כזה...'
אריק העביר כוס שקופה קטנה בבריכה שהוא יצר, כדי לתפוס את סוסון היאור ולהכניס אותו לקופסא שלו.
"חיות פלא, במיוחד כאלה עם אינטיליגנציה גבוהה כמו חד הקרן או ספינקסים, שלא לדבר על סנידג'טים, שמאז שמספרם קטן לפני שלושה עשורים הם נעלמו כמעט כליל, למרות שהוא כבר מזמן חזר למה שהוא היה- הם סתם לא נתנו לאף אחד לשים לב, מרגישות כשאסון גדול ונורא עומד לקרות, ובורחות למקום מבטחים. אם חדי הקרן באו את כל הדרך מיערות בריטניה עד לפה- אלוהים יודע איך- כנראה שגם שם קיימת סכנה. אני לא יודע איך בריטניה מתקשרת, אבל את מצריים אני מבין יותר- משם בא הספינקס הרי. כנראה שמצריים החליטה לקחת צד בסכסוך הישראלי-פלסטיני. עכשיו, החלק הבעייתי באמת בכל הסיפור הזה, הוא שדווקא אלכימיה היא המקום הבטוח לדעת החיות המדהימות הללו." אריק נראה ממש מודאג.
"אבל אם אנחנו במקום בטוח זה טוב, לא?"
"איך זה יכול להיות שהוגוורטס היא לא המקום הבטוח? או דטרויט? משהו מושך את כולם לכאן, ואם זה נמצא בכל העולם ודווקא ישראל היא המוצא האחרון, המצב הוא נוראי."
ההבנה החלה לחלחל אליי.
"מה התיאוריה שלך?"
"אני לא יודע, סשה... מה שאני כן יודע היא שספינקסים, כרגע, היא הצרה הכי קטנה שיכולה להיות לנו. חכי שאקרומנטולות יגיעו לכאן, או בסיליסקים."
בלעתי את רוקי.
"היי!" גדעון הגיע ראשון, והבחין מיד במבט המזועזע והמפוחד שלי.
"המצב שלנו רע, רע מאוד."
"מה קרה?" הוא הסתכל לי בעיניים, אבל הסטתי את המבט.
"לא עכשיו, היחידה בדרך." מזווית עיני עוד ראיתי את מבטו המבוית עלי, ומזווית אחרת הבחנתי באריק שפתח כפתור בחולצתו וכחכח בגרונו.
'למה שהם לא ידעו?' הרעש מסביב היה מינימלי, וידעתי שרק הוא ישמע אותי עכשיו.
'לא צריך להלחיץ אף אחד יותר מדיי,' העברתי לו את זיכרון השיחה האחרונה הטרי עם אריק. הוא קצת עיוות את פניו במעין שאלה כשראה שהוא קורא לי סשה, אבל הוא לא שאל כלום.
שאר היחידה הגיעה לשם תוך כמה דקות, והסתדרנו במעין ח', כשהשאר עוד מתלבטים אם לבטוח באריק.
'זה בסדר, הוא יודע,' העברתי לכולם. 'ולא הייתי צריכה ליידע אותו.'
אמילי ואני החלפנו מבטים. גדעון הורה לי להחליף איתו את המקום ולהעביר תדרוך, לא לפני שסידרנו את הח'. הוא לא הכריח אותנו לעמוד בהקשב, היינו מספיק בוגרים כדי להבין את משמעות האירוע.
מנקודת המבט של גדעון (שכמובן הסתכל על כולם הרבה יותר גבוה), קל יותר היה לראות את כולם. הצלחתי לראות כמה מרוכזת ליאת וכמה לחוץ שחף, כמה נבוכה אמילי וכמה גדעון רציני, למרות שהוא עומד ליד הבחורה הכי יפה בגלובוס בערך.
"אנחנו עומדים להתחלק לזוגות- אף אחד לא עוזב את בן הזוג שלו, לאורך כל הדרך, מובן?"
"כן המפקדת," שחף לבדו אמר, בעוד כל השאר רק הנהנו בהסכמה. הוא השתתק מייד, כשלאחרים מרוח חצי חיוך על הפנים.
"אני לא המפקדת שלך, שחף, אני איתך בצוות. אמורים להיות חמישה ספינקסים לפחות בחורשה הזאת. אנחנו עומדים לצאת ולחפש אותם, ואז לסרוק את האיזור, רק למקרה שנשארו כאן עוד כמה. אריק, המורה לטיפול בחיות פלא," אריק נפנף להם, "עומד להביא עכשיו כלובים מכושפים." הוא הבין את הרמז, והלך עם האקווריום הגדול שלו. "הם לא כבדים, אבל הם מאוד גדולים, ולכן כדאי שתסחבו אותם ביחד. קסם עלול להרתיע את הספינקסים, וכשהם מפוחדים הם עלולים להיות תוקפניים. רק במצב כזה ובמצב שהם שומרים על משהו, הם עלולים לתקוף. אחרת- אין לכם מה לדאוג. אתם חייבים להיות זהירים בכל מצב- לא אתם ולא אנחנו, יודעים מה לעזאזל הם עושים פה. במקרה והם שומרים על משהו, אתם תצטרכו לענות על חידה שלהם לפני שתוכלו להמשיך. הרשת תהיה פתוחה למקרה שמישהו נתקע. הספינקס הוא יצור מאוד חכם, ואם תסבירו לו בהיגיון את הסיבה שהוא צריך להיכנס לכלוב המכושף, הוא יעשה את זה. שאלות?"
אף אחד לא הרים את היד.
"יפה," גדעון התקדם והורה לי לחזור למקום. "ליאת, תלכי עם אור. ג'ייד, את עם שחף, אלכסנדרה, תלכי עם אריק, ואמילי, בואי איתי."
היא הרימה את ראשה בהפתעה, כאילו התעוררה ממעין טראנס, והנהנה באטיות. יש לי הרגשה שאני יודעת מה היא ראתה עם הדיוניסוס הזה. חייכתי אליה חיוך קטן.
"אל תקחו את זה בכבדות, זאת משימה קלילה יחסית. אם תשמרו על קור רוח וראש פתוח, אתם אפילו לא תצטרכו להתאמץ יותר מדיי," אמרתי כדי להרגיע את כולם. אריק הגיע עם כמה כלובים מכושפים, מעורמים האחד על גבי השני, והורה לגדעון ולאור לרוץ להביא עוד כמה מהמשרד שלו.

אור-פתחתי בריצה לכיוון אחד מושך את ליאת לידי. הקשר היה פתוח אבל הייתי שקוע בעיקר בעצמי. 'ספינקסים זה כבר לא צחוק. זה יהיה עסק בעייתי. החידות שלהם...'
'זה בסדר אור, אתה גאון. אין סיכוי שהם יתקילו אותנו עם חידה טיפשית.' ליאת שלחה לעברי בעידוד. "תודה ליאת" אמרתי בחיבה. 'מי שמדברת...' חשבתי 'זה יהיה נחמד אם תאיט את הקצב..' היא חשבה בצחוק. עברתי להליכה מהירה. ליאת התנשפה לידי מנסה לשמור על הקצב. 'חברים. אני מבקש שקט ברשת. אם כל אחד יתחיל לחשוב על הרבה דברים זה רק יבלבל את מי שמנסה לפתור חידות. לא להעביר שום דבר אלא אם כן ממש נתקעתם עם החידה ואתם צריכים עזרה דחוף.' חשב גדעון. נשמעו מלמולי הסכמה בראש. "אינמאג'יו" קראתי. תמונה של אלכמיה ממעוף הציפור נפרשה לנגד עיני העצומות. הבניין היה מלא בנקודות כחולות זוהרות. 'הקסם הזה עובד יותר טוב בסביבה של מוגליגים.' כל נקודה כחולה היה יצור קסום. הבעיה היתה שגם תלמידים היו כאלה. חפשתי מחוץ לבניינים נקודות כחולות גדולות מהרגיל, והעברתי את התמונה בקשר. 'אנחנו לוקחים את הימני ביותר' חשבתי, וליאת ואני לקחנו כיוון לשם.

גדעון- "לפי המפה של אור יש אחד קרוב. בואי." אמרתי לאמילי. היא דדיתה אחרי כסהרורית. בגבול החורש שגוב עם בית הספר, על פני ענף של עץ חרוב גדול, נחה ספינקס. עורה היה בצבע ברונזה בוהק, ועיניה בירוק זית. שיער ארוך ומתולתל גלש על כתפיה והגיע אל חצי הדרך לרצפה. "שלום עליכם בני חן" היא ליחששה בקול מפתה. "מי ידע ומי יספר? לאן זוג זה ממהר?" אמילי עמדה המומה. קדתי קידה קלה שבקלות לכיוון הספינקס, חשבתי רגע,
ועניתי: "אליך באנו כפי הנהוג, אך כצוות באנו ולא כזוג"
"מה רב חן כי בטירה, מבינים אף בשירה. אך אם תרצו עמי לדבר, אחוד לכם חידה מהר. ורק אחרי שתפתרו, רק אז תדברו."
היא חייכה לרגע.
"יש לי חידה מקסימה, לאותה ילדה תמימה. רק לה ארשה לענות ואת דעתה אין לשנות. אם תציע לה עזרה, לא אחשיב כנפתרה."
"בסדר גמור" אמרה אמילי, שיצאה מההלם.
"מהו הדבר, שכל איש מחזיק.
ולדבר הזה, כוח מספיק.
כדי להרוג אישיות, להשמיד עיר שלמה.
לשבור חברות, ולהתחיל מלחמה?"

אור- מצאנו את הספינקס חיש מהר. הוא ישב בנחת על סלע באיזור המדשאות. זה היה ספינקס זכר. מראה נדיר מאוד. חזה חשוף ושרירי של בן אדם בהק באורות הדימדומים, ופרוות האריה שעל גבו ורגליו כמו השתלבה בסלע. נעמדנו מולו.
"בבקשה, זה לטובתך ולטובת כולם. אנחנו נדאג להעביר אותך למקום הרבה יותר טוב ובטוח, שיהיה מתאים לך. בבקשה תיכנס לכאן." ליאת אמרה והניחה את הכלוב על הרצפה.
"אני רואה ומעריך את טוב ליבך ורצונותיך. את בת אנוש זכה מכפי שראיתי מעודי. לבקשתך אסכים. אך איני יכול לעזוב את הסלע הזה כיוון שבתוכו תמור המטמון שעליו עליי לשמור. אם תפתרו את החידה שלי, תוכלו לקחת את המטמון, ואבוא איתכם. אם לא. אאלץ להרוג אתכם."
ליאת נלחצה. הנחתי יד על כתפה להרגיע אותה. "אנחנו ניקח את האתגר"
"מה תעדיפו, שתי חידות קלות או אחת קשה?"
"שתים" אמרנו יחד. חייכתי.
"אם כך, אחת לו ואחת לך" הוא חזר לדיבור הספינקסי מלא החרוזים.
הוא נעמד והישיר מבט לליאת.
"ברגע ששמי נאמר, איני קיים עוד. מי אני?"
הוא הסתובב אליי.
"ברשותך שני פתילים, הבוערים כל אחד באופן לא סדיר 60 דקות. כיצד תמדוד 45 דקות כלרשותך הפתילים וגפרורים בלבד?"


גדעון-הסתכלתי על אמילי שישבה וחשבה. התשובה לא הייתה ברורה לי מאליה. 'מה יכול לעשות את זה? רק כלי נשק. אבל כלי נשק לא כל אחד מחזיק...' אחרי כשלוש דקות, כשהספינקסית כבר נראתה עצבנית, אמילי קמה. "אהבה" היא אמרה בפשטות. "מה? למה?"
"כל איש יכול לאהוב. להרוג אישיות? לא חסרים אנשים שמתו בגלל אהבה. כך את רומיאו ויוליה. להשמיד עיר? על טרויה שמעת? למה כל העסק הזה התחיל? זה גם מסביר את "להתחיל מלחמה" לשבור חברות? אתה יודע כמה קשרים טובים נהרסו בגלל אהבה...."
הספינקס חייכה.

אור-ליאת חייכה. "איל סילנציו" היא אמרה בלטינית. "הדממה" 'יפה!' חשבתי. 'כה פשוט, כה גאוני! אמרתי לה שהיא גאונה'. חזרתי לחידה שלי. עצמתי עיניים והתחלתי לחשב. ליאת ישבה לידי והניחה יד על כתפי בתמיכה. הייתי חייב לענות על זה. אחרי דקה קמתי. "יש לי" אמרתי בפשטות. "אתה מדליק פתיל אחד משני קצותיו, ופתיל שני מקצה אחד. אחרי חצי שעה, הפתיל הראשון נשרף כולו. אז אני מדליק את הקצה השני של הפתיל השני שיש בו עוד חצי שעה, וזה משאיר לי עוד רבע שעה, ביחד, 45 דקות."
"פתרתם היטב." אמר הספינקס וירד מהאבן. אבן קטנה עם חותם זוהר עליה התגלגלה לידו. זה שלכם. עכשיו אלך לאן שתגידי. הוא אמר לליאת וקד קידה קטנה.

אמילי-
הספינקסית הפסיקה לדבר בחרוזים. היא קפצה מהענף שעליה ישבה בעצלתיים ונעמדה מולנו, מפחידה, אבל פחות מאיימת, שיערה נמשך אחריה כהינומת כלה.
"מהו רצונכם?" היא שאלה.
"את לא שייכת לכאן," גדעון מיהר לדבר. היא לא הראתה סימנים של היעלבות. "אנחנו רוצים לקחת אותך למקום שאליו את כן שייכת."
"והיכן זה?"  היא פנתה לבהות בו.
"כאן," הפעם אני דיברתי, ופתחתי את הקופסה המתכתית הגדולה, מראה לספינקסית את הפתח. היא הרימה אלינו את המבט השואל שלה.
"את לא תתחרטי שתכנסי לשם," גדעון ניסה לשכנע אותה. היא בחנה אותו בעיניה הגדולות, מחייכת לאט.
"עיניים מלאות אמת, נערי," היא אמרה והחלה לצעוד באלגנטיות אל תוך קופסת המתכת שהכילה את גן העדן לספינקסים.

אלכסנדרה-
"יש אחת גדולה שם," אמרתי לאריק, מצביעה לכיוון מסוים. הוא שתק והלך אחריי. הלכנו כמה דקות בתוך החורשה, מתרחקים מכל האחרים. לאחר כמה מאות מטרים טובים, הגענו למסלע גדול שנחסכו ממנו העצים. בין כמה סלעים גדולים נחה דמות ענקית בשכיבה עצלנית. גופה היה כשל לביאה בהירה ונקייה במיוחד, וראשה היה כשל אישה מבוגרת, שיערה הזהוב קלוע בצמה ארוכה שהשתרעה על הרצפה החמה- לא היו שם מספיק עצים כדי להצל על המקום, אז הוא נראה כמו פינה נעימה לשכב בו. היא לא הפנתה אלינו את מבטה, והשעינה את ראשה על סלע חמים בעיניים עצומות.
"איך ידעת איפה למצוא אותה?" אריק שאל אותי בשקט.
"עזוב..." אמרתי וכחכחתי בגרוני. הספינקסים הרימה את ראשה בסקרנות לכיווני. היא כבר מזמן איבדה את הרצון לשמור על נימוס.
"מה זה כבר יכול להיות, שיגרום לכם להפריע את שלוותי?" היא שאלה והתמתחה קדימה ואחורה על רגליה, בתנועות חתוליות.
"הו, עלמה יקרה, אבל רצוננו אינו קרוב להפרעה," אריק הניח את ידו על ליבו בתנועה אצילית והתקרב צעד אחד. הספינקסים הרימה את רגליה הקדמיות וקפצה על הסלע הקרוב, מדגישה לנו את גודלה, וכמו גודלה, ציפיתי שכוחה יהיה רב.
"ומהו רצונכם?" היא שאלה, עיניה עוד מצומצמות מעט, שכן הערנו אותה הרגע.
"להציע לך מקום טוב יותר לשהות בו," ניסיתי את מיטב יכולתי בשפה העברית.
"לא חסר לי כאן כלום," היא אמרה בהתנשאות והתיישבה, מרימה את זנבה החינני ומכשכשת בו.
"ומה עם ציד?" אריק ניסה לשכנע אותה. היא עשתה מן פרצוף והשפילה מעט את מבטה.
"בתנאי אחד אסכים להצעה- בתנאי שתצליחו לענות על שאלה." הראיתי לה מבט נחוש, מוכנה כבר לפתוח את הרשת של היחידה.
"שאלי, ונענה," הוא אמר בביטחון.
"מיהו זה שלהיות בו תוכלו, אך להכנס אליו לא תצליחו?"  פערתי את עיניי אליה. מאיפה היא הביאה את השטות הזאת? אולי חלום? לא.. לא הגיוני. גוף? כל אחד יכול להיות בתוך גוף, אבל אי אפשר להכנס לגוף אחר... הרמתי את מבטי לאריק, ובחיוך פסלתי את האפשרות הזאת.
"לא תצליחו לפתור את החידה, ואתם תהיו לי הציד הבא," היא איימה.
"מראה!" אמרתי לפתע. "במראה אפשר להימצא, ולהסתכל על עצמך, אבל אי אפשר להכנס אליה!"
אריק חייך, וכמוהו גם הספינקסים.
"ואיזהו המקום שאליו התכוונתם?"
היא הביטה בספקנות בקופסת המתכת שעליה הצבענו, אבל נכנסה לשם באותה ההתנשאות המאופיינת לזן שלה.

גדעון- ישבנו כל היחידה סביב אריק שבירך אותנו על ההצלחה. אלכסנדרה ואור כל הזמן אמרו לנו שצריכים להתפזר להתארגן לשינה. אור כי הוא היה אחראי, ואלכסנדרה כנראה כי היא רצתה להיות עם אריק. לא הייתי צריך להיכנס לה לראש בשביל זה. נורא קל לקרוא את אריק. אחרי כמה זמן התפזרנו לחדרים.

                                                                         4:30
קמנו וגדעון הרים את הרשת. מעכשיו אין סודות. לא מנסים להסתיר כלום. כל מחשבה שעוברת בראש עוברת אצל כולם. אין צוות שיכול להיות יותר קרוב ומגובש מזה. כולם סיימו להתארגן, ובאופן מפתיע עמדנו בכניסה לבית הספר, בחת' מסודרת. בחמש בדיוק מחכים למפקד.
                                                                         5:01
"בוקר טוב יחידה שבע!" קולו של תומר הרעים.
"בוקר טוב המפקד" אמרנו כמקשה אחת.
"היום זה היום הגדול שלכם. אתם תלכו לשם, תעשו יותר מהמקסימום שאי פעם תוכלו לעשות, ולא תאכזבו. לא את המדינה לא אותי, ובטח שלא את עצמכם. הבנתי מאיילת שעברתם קורס מזורז בהתנהגות צבאית. אני רוצה לראות את זה. עד כאן הייתם בסדר. אני רוצה את כל היום מתוקתק. עד כאן בכן המפקד או לא המפקד הייתי ברור?" תומר צרח.
"כן המפקד!" הקולות של כולנו הידהדו על פני המדשאות. הרגשת סיפוק עלתה בכל חברי הקבוצה. אפילו באלכסנדרה. 'הנה אנחנו עושים את זה. ועושים את זה טוב'

"יפה." הוא אמר בשקט עכשיו. ופתאום הגביר את הקול. "חמישים ושבע שניות פתחתם לי ת'חת' הזאת במגרש הקווידיץ' שלכם עם הפנים לשער, חמישים ושבע שניות זוזוווווו!" כולנו התחלנו לרוץ לכיוון המגרש. גדעון סוחב את אלכסנדרה(בניגוד לרצונה) שק-קמח, וגורר את שחף בידו השנייה. אור תופס בליאת ובאמילי ומושך אותן איתו.
"חמש ארבע שלוש שתיים אחת תם הזמן הקשב המפקד!"

                                                                         5:07
"טוב. הנה המידע הסופי שלכם. אנחנו מדברים על 12 בצהריים. אתם תהיו שם מאחד עשרה ותתנהגו כמו חבורת נערים רגילים בשישי בצהריים. אם שואלים, יש לכם חופשת מתכונת במחשבת ישראל." תומר הסביר אחרי שהתיישבנו מולו. "שני מחבלים. כבני שלושים. לא נראים חשודים במיוחד. אתם תצתרכו לגלות אותם בקסם. אתם מכירים קסם מתאים?" "כן המפקד" אור ענה. "יפה. אתם מאתרים אותם, ופועלים רק כשאתם בעמדת יתרון מושלמת, או כשהם מתחילים מהלך, או כשהם מזהים אתכם. עד כן הייתי ברור?"
"כן המפקד"
"אם אתם רואים שהם הולכים לפוצץ משהוא אתם משתמשים בקסם שביקשתי מאור לייצר, גם אם זה כנראה אומר שהם ימותו. זה עדיף על האופציות האחרות. אור, הקסם מוכן?" - "כן המפקד"- "מצויין. תראה לי." אור קם ואמר משהוא לג'ייד. "בביוליוורה" היא אמרה ובועה הופיעה מסביב לתומר. תומר שלף את האמ 16 שלו, כיוון והתחיל להמטיר כדורים לכיווני. ג'ייד נכנסה לפניקה, אבל היטתה את השרביט מעט קדימה והכדורים לא הזיזו לבועה. "טוב. אני סומך עליכם שזה יכול לעצור גם יותר מזה. זה החיים שלכם. אמילי-השיקוי מוכן?"-"כן המפקד"-"מעולה. במידה ובדרך כלשהיא, אתם מצליחים לקחת את אחד המחבלים חי, אתם מביאים אותו אלי וגם את השיקוי. אני אעביר אותו למי שצריך. לתפוס אותם חיים זה תמיד עדיף" הוא הוסיף בקול שקט.

ככה עברו שלוש שעות של תדרוכים והרצאות.

                                                                          8:10
תומר פגש אותנו ביער בלבוש אזרחי, אחרי ההפסקה הקטנה שזכינו לה. ויצאנו ברגל לתחנת האוטובוס הקרובה. עלינו כולנו על האוטובוס, שהיה די מלא ולכן נאלצנו לשבת בנפרד. היחידים שהצליחו לתפוס מושב פנוי אחד ליד השני לשניהם היו אור וליאת, וגדעון ואמילי. השאר היו מפוזרים ברחבי האוטובוס.
                                                                         10:53
ירדנו מהאוטובוס בתחנת עזריאלי. "כאן אני עוזב אתכם" תומר אמר. "גדעון, קח פיקוד. יש לנו תצפיתן אחד שיידווח עליכם, וביקשתי מגדעון במיוחד לצרף אותי לרשת המחשבה כך שאני אשמע כל מה שאתם חושבים, ואראה כל מה שאתם רואים ולא להפך. אני לא אוהב את זה אבל זה מה יש. הצמדתי לבנות מצלמות קטנות. זה הכול."
                                                                         11:07
גדעון-'טוב, אתם חבורה של נערים בבילוי. אני רוצה שתתפזרו ברחבי הקניון. אלכסנדרה עם שחף, ליאת עם אור, אמילי איתי, וג'ייד לבד. תלכו, תדברו, תפלרטטו מצידי כדי שזה יראה אמין. כל חמש דקות אני רוצה שסריקה בקסמים של הקניון-נקודות כחולות קוסמים, נקודות צהובות אנשים רגילים תעבור כתמונה בקשר. אור, על אחריותך.
כולם-'כן המפקד!'
                                                                         11:20
מחשבות רצו בקשר בלי מעצורים. אור וליאת הולכים יד ביד ושותים מילקשייק להנאתם, שחף מנסה נואשות לדובב את אלכסנדרה לשיחה חברותית, ג'ייד שולחת מבט מפחיד בקבוצת בנים ששרקו לעברה, גדעון מניח את ידו על כתפה של אמילי, והיא מתמוססת. כל מחשבה עברה בלי עצירות, בלי צנזורה. היינו ישות אחת.
אור-'יוסטון ווי האב א פרובלם'
גדעון-'?'
אור-' נקודה כחולה. אבל חכה שניה.' הוא עצר להסתכל. 'לא נראה לי שזה מה שאנחנו מחפשים.' אור העביר בקשר את הזכרון שלו ממה שהוא ראה. ילדה כבת שש הולכת ומחזיקה בלון לצד אמא שלה.
גדעון- 'היא בטח ילדה שעוד לא קיבלה מכתב. שימו עליה עין. ליתר בטחון. שחף ואלכסנדרה. על אחריותכם בינתיים. תעקבו אחריה.'
שחף ואלכסנדרה-'כן המפקד'
                                                                          11:37
אור-'אחד נכנס!'
גדעון-'שלח תמונה בקשר'
אור העביר את הסריקה של הבניין, והזיכרון שלו כשהוא הסתכל על אותו אדם.
אור-'ככה הוא נראה. תזכרו. הוא באמת לא נראה חשוד במיוחד. עבר בידוק ביטחוני בלי בעיה. טוב, שרביטים לא מצפצפים...'
גדעון-'אור וליאת. על אחריותכם. תיכנסו לו לתחת אם אתם צריכים. תעקבו אחרי כל פעולה שלו.'
מחשבת הגועל של ליאת עברה ברשת ואור התפוצץ מצחוק. 'כן המפקד'.
גדעון-'ג'ייד, את הכוח המבצע. לך יש מספיק אנרגיה כדי להטיל את הקסמים ולשלוט עליהם. עם כל אזהרה מכל אחד, את מתעתקת ישר לכיוון הזה ומפעילה כל אמצעי שאת זקוקה לו, אם את צריכה לפקח על כל חלק הפעולה מלמעלה, מהקומה העליונה. הייתי ברור?' 'כן המפקד'
ליאת-'זהירות, הוא קונה דונאט!' גדעון-'זה לא מצחיק!' ליאת-'סליחה המפקד'. גדעון-'סולח, ושלא יחזור שנית' ליאת-'כן המפקד!'
                                                                          11:49
אור-'הנה בא עוד אחד!' ~מעביר את התמונות והזכרון בקשר~ 'אני מניח שאתם עליו?'
גדעון-'כן. בואי אמילי.'
אור-'הטלתי עליו לחש ציטוט. אני שומא כל מה שהוא אומר. אסור לנסות לבאר הכרה. הוא ירגיש את זה.'
גדעון-'בסדר גמור. תזכור, לכל פעולה חשודה אתה קורא לג'ייד'
אלכסנדרה-'נמאס לי לעקוב אחרי הילדה הזאת. כל מה שהיא מתעסקת בו זה ממתקים וייללות!!'
גדעון-'בסדר את תצטרפי אל אור וליאת. תעשו כאילו אתם פוגשים חברה של ליאת או משהוא. שחף, תצטרף אלינו. תישארו סמוים ככל האפשר.'
הלחץ התחיל להשפיע. כולם היו שקועים במשימה.
                                                                           11:59
אור-'שלי מתחיל להטיל לחש!!! משהוא מורכב! אני לא יכול לקנטר את זה!'
גדעון-'נראה שגם שלי. ג'ייד!'
ג'ייד-'לאן?'
אור-'לגדעון'
גדעון-'אתה לא אמור לחלק פקודות'
אור-'אין לנו זמן לוויכוחים האלה!! אנחנו נסתדר יש לי את ליאת.'
גדעון-'טוב, תכלאו אותם בבועות, אין לנו ברירה. אנחנו לא יודעים לבטל...'
ליאת אלכסנדרה ואור הצליבו שרביטים. "בבליווירה!!" אנשים מסביב נרתעו כשבועה מוצקה הופיעה מסביב לחשוד. החשוד קטע את הקללה. הוא הסתובב וראה מולו שלושה אנשים בשרביטים, והבין שמשהוא לא בסדר. האנשים מסביב התעשתו ורצו לכיוון השלושה כדי "להגן" על האיש בבועה.
אור-'אלכס, תתנתקי מהלחש. תרתיעי אותם בכל דרך אפשרית.'
אלכסנדרה השתחררה והתחילה לפזר את ההמונים בקללות אימפידמנטה ועוד. בינתיים החשוד התחיל להמטיר קללות על הבועה ואור וג'ייד חיזקו את אחיזתם.
"עצור" ג'ייד סיננה לגדעון ששלף את השרביט. ג'ייד התקרבה לחשוד שהיה מרוכז מדי בקללה, ותקעה לו שרביט בגב. "אימפריו!".
'ג'ייד לא!'. "תסתום את הפה" ג'ייד אמרה. החשוד המשיך למלמל. היא עמדה מולו, ועיניה זהרו בירוק. "תשתוק" היא חזרה. החשוד שתק. "שב" הוא רעד במקום קצת. ניצוצות ירוקים התחילו להתעופף מעיניה. "שב!" היא רשפה בכעס. הוא התיישב על הרצפה.
"זה מספיק!" גדעון אמר בכעס. "דיסטורה!" הוא ליחשש והחשוד נפל מעולף על הרצפה. "אנחנו נדבר על זה אחר כך. קודם כל נלך לעזור לליאת ואור, ונתעתק מפה.
                                                                           12:03
החשוד המשיך להמטיר קללות עלינו. 'זה לא טוב. אנחנו מבזבזים יותר אנרגיה. זה לא יעבוד ככה. צריך לפרוק אותו מהשרביט.' ג'ייד גדעון אמילי ושחף בדיוק הגיעו. 'מוכנים? כולם. שלוש ארבע ו..' "אקספליארמוס!" שאגנו כולנו. השרביט הועף כמה עשות מטרים לאוויר ואילו בעליו רק שלושה. כשהוא נחת על הרצפה הוא התחיל למלמל את המשפט שחזר לי בסיוטים. "ג'ייד! בועה! עכשיו!" צרחתי. "בבליווירה" ג'ייד אמרה ועטפה את החשוד בבועה. שתי שניות לאחר מכן הבועה זרחה באור אדום. 'יהי זכרו ברוך' חשבה ליאת.
גדעון-"יאללה זזנו." כולנו תפסנו בגדעון ובגבר המעולף והתעתקנו לליד אלכימיה...

התחושה לא הייתה טובה יותר כשנחתנו במשרד הריק של המנהל. כן, הצלחנו, אבל משום מה הסיפוק שלו ציפיתי סירב להגיע. אולי זה היה בגלל תחושת הבחילה שליוותה את תהליך ההתעתקות.
"אנחנו משוחררים?" שאלתי את גדעון ועזבתי את ידו בלי היסוס. לא הרגיעה אותי העובדה שהוא נראה מוטרד כמוני. כבר בשנייה שהתפוצץ האיש ניתקתי את מחשבותיי מהרשת, וכך גם התנתקו מחשבות האחרים ממוחי, כך שרק המבט יכול היה לספר לי כמה הוא מוטרד.
"כן, תכנסו לשיעורים," הוא הניח על כתפי את ידו בהיסח דעת, בוחן את שאר חברי היחידה ההמומים עדיין. רובם, בכל אופן, מתעלם מהעובדה שזה ימנע ממני ללכת.
"אתה רוצה לדבר איתי או משהו?" שאלתי בטון שקט יותר, מתעלמת מהעובדה שהלב שלי שכח לפעום לכמה שניות.
"מה?" כאילו רק עכשיו שם לב שאני שם, הוא היישיר אליי מבט. "לא, את משוחררת..." הוא שמט את ידו מכתפי, מלטף אותה בדרך. נמנעתי מלהצליב את המבט איתו ויצאתי במהירות. אלכסנדרה הייתה השנייה שיצאה, והיא הדביקה אותי דיי במהירות.
"את חושבת שזה חוקי בארץ שלה, האימפריוס?" היא שאלה אותי ישירות, שטון שקט ככל שיכלה.
"אני לא חושבת.. אבל זה ממש לא נראה כאילו זאת פעם ראשונה שהיא משתמשת בלחש כזה," הייתי מזועזעת.
"ואו, את אפילו לא יודעת, נכון? כי את הצטרפת אחרונה לרשת..." היא התחילה לחייך, יודעת שיש בפיה סיפור טוב לחלוק איתי. פערתי את פי כשהיא סיימה, והיא נראתה מרוצה עוד יותר מהתגובה שלי.
"היא מתנהגת כמו אנשים מבית הספר הקודם שלי," היא אמרה לי, והרמתי לה גבה. היא לא פירטה.
"אני מניחה שזה לא סוג סימפטי של אנשים," העפתי את שיערי אחורה.
"אני לא חושבת... יש לנו שיקויים עכשיו?"
"אהא..."
אני חושבת שכמה אנשים הרימו גבה בגלל העובדה שאלכסנדרה ואני בחרנו להתחבר בשיעור הזה ולעבוד יחד, אבל תירצנו את זה כחלק מהפרוייקט הנסיוני היפה של השכבה מעלינו.
"אולי גם אני אצטרף לפרוייקט הזה, אני צריך עזרה בלחשים..." עומרי אמר לי בארוחת הצהריים המאוחרת שלנו, פיצוי על זה שלא ראינו אחד את השני כל היום.
"אבל אתה צריך להיות התלמיד הכי מצטיין במקצוע כלשהו... אתה ממש טוב במקצוע כלשהו?"
"אני סבבה בגילוי עתידות," כמעט וירקתי את המים שלי, צוחקת. "אני רציני!" הוא ניסה להגן על עצמו.
"עומריקי, גילוי עתידות זה המקצוע הכי מזוייף והכי לא הגיוני שקיים בבית הספר הזה, ובלי להעליב, זה לאנשים שאין להם כוח ללמוד שום דבר אחר," ליטפתי את לחיו, כמעין מחוות פיוס על מה שאמרתי הרגע.
"אה, כן? תני לי את כף היד שלך," הוא הושיט את ידו. חייכתי והושטתי לו את שלי בחזרה.
"מממ..." הוא בחן את ידי בתשומת לב, ואז הרים אליי את מבטו. "אני רואה משהו גדול ושחרחר בעתיד שלך, והוא רוצה ממך משהו..."
"אה?"
"אמילי," קולו של גדעון נשמע מאחוריי והסתובבתי אליו, שיערו השחור נופל במעין עצב על פניו.
"מתוחכם, עומרי... הכל בסדר?"
"כן, אני צריך לדבר איתך... זה זמן רע?"
"למעת האמת," עומרי התערב. "רציתי לדעת אם אני אוכל להצטרף לפרוייקט הזה שלכם, יש לי כישרון מיוחד בגילוי עתידות."
"למרבה הצער, זה מקצוע שקשה ללמד, אני לא רואה איך זה ישתלב בפרוייקט." הוא ענה לו בקרירות.
"יש לי כמה טריקים טובים להציע," הוא התעקש. הבטתי בו, מנסה להבין אם הוא מקנא או באמת מחפש תעסוקה אחרי שעות הלימודים.
"נראה לגבי זה.. בכל מקרה, תתקשרי אליי כשאת פנוייה," הרמתי גבה.
"יש לך פלאפון? חשבתי שאני היחידה בבית ספר הזה-"
"יש לך את המספר שלי, הכנסתי לך אותו מקודם," הוא נתן בי מבט מלא משמעות, ואז הבנתי שהוא לא באמת מתכוון לפלאפון.
"סבבה," חייכתי אליו והוא הלך. "אתה באמת יודע לחזות עתידות?"
"לפעמים זה בא לי... ואני יודע לקרוא בידיים ממש מצויין," הוא חייך אליי בהתגרות.
"כן? אז מה כתוב בשלי?"
"הדברים הרגילים: את פועלת עם הראש ולא הרגש, מבחינה פיננסית אין לך שום בעיה, למרות שאת זה יכולתי להגיד לך גם בלי להסתכל לך בידיים..." הוא ליטף לי את הכרית שמתחת לאגודל. "את מאוד מאוד עקשנית, אבוי למי שיעמוד בדרכך... וגם לא חסרה לך יצירתיות. אני מתערב שאת גם ממש גמישה," הוא חייך אליי בשובבות.
"את זה אתה אולי עוד תגלה," צחקתי. "נו, מה עוד? יהיו לי חיים ארוכים?"
הוא חייך והסתכל שוב ביד. "אממ... האמת היא שדיי.." הוא כיווץ את גבותיו. "קשה להבין מה הולך פה... כאילו, ואו, אף פעם לא ראיתי דבר מוזר כזה... כאילו כל החיים שלך עומדים להשתנות באמצע ולתפוס כיוון אחר לחלוטין. מוזר..."
"באמת?" ניסיתי להסתכל לעצמי ביד.
"אבל זה עוד יכול להשתנות... תני לי את יד שמאל," עשיתי כך. "ואו... את לא אוהבת את ההורים שלך." צחקתי. "הכוונה, את מאוד שונה מהם, וממה שהם התכוונו שתהיי."
"באמת? חשבתי שאני בדיוק מה שהם רוצים שאני אהיה..."
"זה כאילו יש ביניכם סוג של קצר... לא בטוח מה בדיוק, אבל זה גורם לכם לא להבין אחד את השני, ואת לא באמת התחנכת לפי מה שהם אמרו," הוא הסתכל על שתי הידיים. "את עצמאית, מה?"
"סוג של," חייכתי. "ואו, אתה באמת טוב."
"אמרתי לך... חכי תראי מה אני יכול לעשות עם כוס קפה..."
"ואתה יכול איכשהו לגלות משהו על העתיד הקרוב?" שאלתי.
"זה מאוד תלוי... אפשר לראות אם אסון מתקרב דרך הכוכבים, אבל על זה אני עוד לא סגור כי אנחנו עוד לומדים את זה... גם אש, ידעת? יכולה לגלות לך את העתיד... כדורי בדולח זה דיי בולשיט, אבל גם שם אפשר לראות משהו אם הוא ממש ממש חזק וממש קרוב. קלפים זאת הדרך הכי טובה, לדעתי, אבל זה דורש שהאדם שאת העתיד שלו מנבאים ירצה שינבאו לו את העתיד, ותהיה לו סיבה טהורה לכך..."
"מרשים," חייכתי ונשקתי לשפתיו. "אבל גם קצת מדאיג. קראת פעם לעצמך את הכפות ידיים?"
"נראה לך? אני לא צריך להסתכל לעצמי בידיים בשביל לדעת שאני הבן-אדם עם הכי הרבה מזל בעולם... אני צריך להסתכל עלייך והכל ברור."
"אוו, חנפנים היום, מה?" הוא שיפר לי את ההרגשה איכשהו. אולי עוד יש תקווה ליום הזה.

גדעון-כשהבטי על רחבי חדר המנהל אחרי ההתעתקות גיליתי שאור חסר. האחרים היו מבולבלים ומתוסכלים ולא שמו לב. 'אור' הרצתי בקשר בדאגה. 'זה בסדר, אני מסדר כמה עניינים בתל אביב. תן את השבוי לתומר, אני אפגוש אתכם בערב. 'בסדר'. הרגשתי את כל התודעות חומקות מהקשר.
"ג'ייד" אמרתי כשכולם הלכו. "למה עשית את זה?"
"וידאתי שלא יקרה כלום, משכתי הכי פחות תשומת לב, וביצעתי את המשימה. מה לא בסדר?"
"את לא אמורה להשתמש בקללות שאין עליהן מחילה! זה לא הומני" הגברתי את הקול מעט
"אה, ומה שאתה עשית יותר הומני? לגרום לו לסבול בסיוטים הגרועים של עצמו?" ג'ייד גבלה בצעקה חזרה
"זו לא קללה שאין עליה מחילה!"
"מה יותר גרוע, לגרום לאדם לשבת בשקט או לגרום לו להתענות בסיוטים הכי גרועים שלו?"
השתתקתי. היא צדקה. היא פתחה את הדלת ויצאה החוצה בסערה.


אור-"לין!" קראתי בשמחה וחיבקתי אותה.
"אור!" היא התייפחה לי לכתף. "מה קרה פה. ראיתי את הרוב, אני חושבת. מה זה? כולם מבולבלים. משטרה בדרך...
"בואי נתחיל בלהתחפף. מפה. אחרת לא תזכרי כלום. את בכלל רוצה לזכור?"
היא חשבה לרגע. "כן, תוציא אותי מכאן."
אחזתי בה חזק והתעתקתי אל ליד הבית שלה.
"זהו, עכשיו אני יכול לספר לך מה הולך..."

גדעון-הלכתי לשיעור מוטרד. 'אני מניח שכולם מוטרדים. אחר כך יהיה לנו סיכום מבצע עם המפקד. נראה מה הוא יאמר.' עברתי את שיעור ההתגוננות מוטרד, ובצהריים בלי לחשוב יותר מדי ראיתי את אמילי יושבת עם החבר שלה. "תתקשרי אליי כשאת פנויה" אמרתי לה. היא לא הבינה. רמיזות לא הצד החזק שלה. בסוף הצלחתי לגרום לה להבין. והלכתי לאכול.

הצלצול שלי הקפיץ אותי, לא הייתי רגילה אליו.
"כן אמא?" שאלתי. עומרי ליטף את שיערי, מסיח קצת את דעתי. "ואי, נכון... שכחתי מזה..."
"איך את יכולה לשכוח מזה?! כמה לא מקצועית את יכולה להיות? יש לך חצי שעה להגיע לכאן, אני לא רואה איך תצליחי-"
"אמא, תרגעי ואל תדברי בקול רם. אני לא בחורה רגילה, את זוכרת? אני אהיה שם... אני רק צריכה לארוז מזוודה קטנה-"
"יש לך פה כל מה שאת צריכה, את לא צריכה לארוז כלום."
"אז אפילו יותר טוב, אני אצא עוד מעט..." ניתקתי את השיחה בלי נימוסים.
"לאן?" עומרי נראה מבולבל.
"צילומים.. משהו מעצבן ומציק, ו- היי, רוצה לבוא?" הוא הרים גבה. "זה יעניין אותך בכלל?"
"כן, בטח.. אבל... יהיה לי מה לעשות שם?"
"לראות אותי מצטלמת במשך היום, לצאת בלילה..."
"נשמע מגניב," הוא חייך.
"אוקיי, סבבה.."
"את לא צריכה לשאול את אמא שלך או משהו?"
"היא לא תשים לב לדעתי... אתה בעצמך אמרת שיש משהו שגורם להם להיות מנותקים ממני," חייכתי אליו חצי חיוך. "אני חייבת ללכת להתקשר לגדעון, לך תארוז לעצמך כמה דברים לסוף-שבוע, אנחנו חוזרים בשבת." נפרדתי ממנו בנשיקה ועשיתי את עצמי מתקשרת, מקישה על האייפון.
'גדעון, אני חייבת לדבר איתך דחוף. איפה אתה?'

גדעון-חמש דקות אחר כך הקול של אמילי הידהד במוחי. השארנו את הרשת פתוחה ונכנסנו טהתנתקנו מתי שאנחנו רוצים. היחידה השתפרה בלשלוט בדבר הזה. 'גדעון, אני חייבת לדבר איתך דחוף איפה אתה?'
'בחדר המדריכים הראשים.'
'אתה מדריך ראשי???'
'כן, לא קריטי כרגע. את זוכרת איך מגיעים לחדר של אור? לידו יש גרם מדרגות שמוביל לחדר 99, אני אחכה לך שם.'

אור-ישבנו אצל לין והסברתי הכל על כוס קפה. אמא שלה מאוד אהבה אותי. והיא ידעה במעורפל על זה שאני לא בדיוק מישהוא רגיל והתרגלה להופעות והיעלמויות שלי.
'יכול מאוד להיות שיתנו לך לבוא אלינו בחגים'
'מה לאלכימיה? באמת? זה יהיה מדהים. אני אוכל לראות אותך מטיל קסמים!'
'כן, אבל תצתרכי לעבור איזה שהוא מבחן ביטחון. לא יתנו לך סתם ככה. גם ככה התאמצתי כדי לקבל אישור לספר לך.
'כל מבחן אעבור בשבילך'
'אוהב אותך'
...

גדעון-נפגשתי עם אמילי בחדר שלי. היא נכנסה בלחץ. "מה קרה?" שאלתי ברוגע אופייני ששב זמן מה אחרי הוויכוח עם ג'ייד.

"אני חייבת ללכת... אתה זוכר את הצילומים ההם שסיפרתי לך עליהם?" הוא הניד בראשו באיטיות, כנזכר. "אז מסתבר שאני צריכה להיות שם תוך חצי שעה."
"איך תלכי?" הוא שאל.
"אז זהו... שהרעיון היחיד שעלה לי הוא התעתקות... אבל בשביל זה אני צריכה את העזרה שלך," אמרתי בחצי חיוך.
"אני צריך לדעת לאן אני מתעתק," הוא הבין את הרעיון.
"רמת אביב ג', רחוב בן יהודה פינת הרצל, 167, לחצר האחורית..." הוא הרים גבה. "כן, כן, אני צפונית. יש לך בעיה?" הוא נראה משועשע.
"עכשיו?" הוא שאל.
"אני צריכה להביא את עומרי קודם, הוא מצטרף אליי..."
"שייקח רכבת," הרמתי גבה. "אני לא צריך שכל העולם יידע שאני עוזר לך לברוח מבית הספר."
פערתי קצת את פי. "אתה סתם לא רוצה לעזור לו, נכון?"
"חלילה, אני מדבר ברצינות. חוץ מזה שהרשיון שלי להתעתקות הוא חדש. עוד אסור לי להתעתק צד-אל-צד עם יותר מבן-אדם אחד, ואסור לי לסחוב מטען, והתעתקות עד לתל-אביב דורשת המון אנרגיה, אני לא רוצה לבזבז אותה פעמיים." הוא הוכיח אותי.
"טוב, אני אגיד לו לקחת רכבת..."
"אז יוצאים?" הוא הושיט את ידו.
"אני אחזור אליך תוך חמש דקות, להגיד לו... אתה יכול להתעתק איתו לתחנת רכבת של באר שבע לפחות?"
"כל עוד אין לו מטען-"
"אתה כבר שברת את החוקים של יותר מבן אדם אחד כמה פעמים בשבוע האחרון, אתה יכול להתאמץ עוד פעם אחת." משכתי בידו שעוד הייתה תלוייה באוויר. הוא כנראה היה משועשע ממני, כי הוא הלך אחריי.
"אני ממש מצטערת, אבל אני חייבת להיות שם מהר," נישקתי את עומרי כדי לפייס אותו על העובדה שהוא לוקח רכבת לבד. גדעון נשען על אחת מהמכונות שמכרו צ'יפס, שתמיד היה מקולקל, לדעתי.
"זה בסדר, נתראה הערב," הוא נישק אותי בחזרה. "אני אוכל לעשות שיעורים בינתיים, רק שאצטרך להשתמש במחברת ועט... את זה לא עשיתי מאז גיל 12."
צחקתי ונישקתי אותו פעם אחרונה לשלום, וחזרתי לגדעון.
"צריך לחזור למקום שלא יראו אותנו בו," הוא אמר. הנהנתי באיטיות. הרגשתי קצת לא בנוח שהמקום הזה היה צריך להיות השירותים של הרכבת, במיוחד בגלל העובדה שנאלצנו להכנס לשירותי הנכים ביחד; המנקה בדיוק החליטה שהגיע הזמן לנקות את השירותים.
"היא לא תשים לב אם לא נצא מכאן?" גדעון חייך אליי, הוא לא מיהר להתעתק למרות שכבר החזקתי לו את היד.
"היא כבר תלך עד אז... תחשבי שמה שזה לא יהיה שאנחנו אמורים לעשות פה, יכול לקחת כמה זמן שנרצה."
"טוב, תרגיש חופשי..." השפלתי את מבטי, ובעקבות כך התערפל עולמי בשנית בעשרים הדקות האחרונות, מלווה בקול פקיקה.
"ואו, זאת החצר האחורית שלך?" הרמתי את מבטי ואכן, כשהרמתי את מבטי מצאתי את הבריכה המעוצבת היפהפייה שלנו, וספסלי השיש שמסביב.
"כן, ברוך הבא..." הסתכלתי עליו בחיוך, הוא נראה קצת מסוחרר. "הכל בסדר?"
"כן.. סתם, לא צברתי מספיק אנרגיה היום בשביל כל כך הרבה..."
"אוי, אני מצטערת... רוצה להכנס לשתות משהו לפני שאתה הולך?"
"כן, תודה... אני צריך עוד להתאמן על זה כדי שזה ייקח פחות אנרגיה. אני עדיין חדש," הוא התנצל בחצי חיוך.
"כן, אמרת את זה היום..."
הרגשתי קצת מוזר לצלצל בפעמון הבית שלי, לחכות שמישהו יענה. חייכתי לקראת מי שפתח את הדלת.
"אוה, מדמואזל! תראי מי הגיעה!" הוא קרא לפנים הבית. "כל כך טוב לראות אותך, את נראית מעולה!" הוא נישק לשתי לחיי באוויר, שלוש נשיקות, כמנהג הצרפתים. "שלום, מסייה, תציגי אותו, אמילי?"
"זה גדעון, הוא ידיד," חייכתי במבוכה.
"הו! אולהלה, טוב שם, בבית ספר שלך, נכון? תכנסו, תכנסו!" הוא היה מלא אנרגיות חיוביות, מה שהוכיח לי שאמא שלי במצב רוח טוב, ולזה לא ציפיתי.
"אוו, מונאמור," האשה היפהפייה והמטופחת, שנראתה מבוגרת ממני בכמה שנים בלבד, נשקה לשתיי לחיי וחיבקה אותי, מאמצת אותי אל ליבה.
"הכל בסדר, אמא?"
"למה שלא יהיה בסדר? ומי זה החתיך?" גדעון צחקק והשפיל את מבטו.
"הוא ידיד, אמא," הדגשתי את המילה השנייה. בדרך כלל, כשהיא שמעה את המשפט הזה, זה לא היה נכון, ואני חושבת שהיא ידעה את זה.
"לימונדה, מסייה?" פיליפ הופיע עם המגש שלו.
"תודה רבה..." גדעון נראה מאוד משועשע מהסיטואציה, אני לא חושבת שהוא לוקח דברים כאלה ברצינות.
"איפה מצטלמים, אמא?" שאלתי לעניין, מקבלת גם אני לימונדה מפיליפ.
"היום אנחנו מצטלמים בסטודיו, מחר אנחנו נוסעים ליער בן-שמן, כל היום עובדים שם על התפאורה. איך אמרת שקוראים לך?" אמא שלי הםפגינה עניין מיוחד בגדעון, יכולתי לדמיין למה.
"גדעון, גברתי."
"הו, אל תקרא לי גברתי, זה גורם לי להשמע זקנה... קרא לי לורן... חשבת פעם על קריירת דוגמנות?"
"אהה..."
"אנחנו כבר צריכים לזוז, וגדעון צריך לחזור," לא היה לי כוח לשטויות שלה עכשיו.

גדעון- המסע ממש הטיש אותי. מסע לכזה מרחק, בלי להכיר את המקום שאני מתעתק אליו, כשאני עוד עייף מהפעילות בצהריים הטיש אותי. היחידה שעוד אולי יכלה לעשות זאת זו ג'ייד. הייתי ממש מסכן. אפילו במצב הזה נראה שהמשפחה שלה התפעלה ממני. 'יש לי את זה' חשבתי בציניות מחוץ לקשר. "אמילי..." אמרתי בקול חלש. היא הסתכלה עליי בבהלה. לחשתי לה באוזן. "אין מצב שאני מתעתק חזרה היום. מסע של חצי מהדרך הזו יכול להרוג אותי. אי אפשר לעשות התעתקות בלי שיהיה לך את האנרגיה הדרושה."
"אין בעיה. אתה יכול להישאר כאן איתי" היא חייכה

אור-חזרתי לאלכימיה וגיליתי שאמילי וגדעון חסרים. 'לא רק אני השתובבתי בתל אביב מה?' גדעון השתיק אותי בקשר.
'המפקד קורא לנו.' ליאת חשבה.
'תצתרכו להסתדר בפגישה בלעדי ובלי אמילי. אור קח פיקוד' גידעון הגיב
הלכנו אל המגרש ונפרשנו בחת' מצומצמת.
"אור, מצבה" תומר אמר בקול קר.
"כן המפקד." ארתי והגשתי לו את הניר.
"הבנתי. תודיעו להם שלא יקרה שנית." הוא חשב רגע ואז הוסיף. "המצבה תקינה"
"טוב יחידה 007. אתם ביצעתם את המבצע ביעילות מקסימלית. על אף הוויכוחים אחרי."
'שיט, שכחתי לנתק אותו מהיכולת לראות מה שאנחנו רואים' שמעתי את גדעון, שהקשיב לפגישה דרכינו חושב.
"נדבר עוד על המבצע מחר. כרגע, אני רוצה להביא לכם חדשות משמחות. בגלל המבצע המוצלח הוקם לכם בבית הספר בסיס אימונים מצויד בכל טוב. אור!"
"כן המפקד"
"המפתח"
"תודה המפקד!"
"לכו תיהנו, כל הכבוד" הוא אמר וחייך.
שעטנו על הדלת שתיארו לנו. היא הייתה במקום מוסתר מאוד באיזור המרתפים. הבסיס היה מחולק לאיזורים בהתאם לתחומי ההתמחות.
מטרות מכושפת ריחפו באיזרו המטווח, מעגלי כשפים וספרים וניירות באיזור התיאוריה, מאגר צמחים ושיקויים באיזוריהם, ומכלאה קסומה גובלת במדשאה ובה נמצאים הספינקסים עד שייעברו.
'זה מדהים!' חשבנו כולנו יחד.

"שתהיה לך דרך צלחה, יקירי," אמא שלי חייכה אל גדעון.
"האמת, אמא, שהוא יישאר הלילה."
"אם אפשר," הוא חייך חצי חיוך, ואמא שלי נראתה מרוצה.
"בתנאי שתבוא לצילומים," היא אמרה בקול הערמומי שלה. יופי, היא מתכננת עליו לשער הבא של שאנל.
"הוא ישמח. אפשר כבר לצאת? אני לא מיהרתי כל-כך כדי להתעכב כאן, אחד העובדים שלך עוד יפטר אותי בטעות..." היא צחקה והורתה לפיליפ להביא את התיק שלה.
"צילומים, מה?" התחלנו ללכת לכיוון היציאה, אל הלימוזינה שחיכתה בחוץ.
"אני מקווה רק שלא יגרמו לנו לעשות משהו מוזר ביחד..."
"מה ז'תומרת?" הוא שאל. חייכתי, טירון.
"לא יודעת, אני ארגיש מוזר אם יגרמו לנו להתמזמז שם. אולי זה טוב שעומרי לא בא איתנו עכשיו. מעניין מה יהיה מחר," נכנסנו אל המיני-לימו כשטוני, הנהג האיטלקי שלנו, פותח את הדלת.
"גראציה," אמרתי בחיוך זוהר והוא הסיר את כובעו בחיוך דומה. נכנסנו אל הלימוזינה וגדעון נראה נפעם. כנראה שהוא לא רגיל לדברים כאלה.
"המכונית הכי מפוארת שנכנסתי אליה היא האוטובוס לתחנת הרכבת..." הסתכלתי אליו בשאלה. "ככה זה בקיבוץ."
"אתה קיבוצניק? בחיים לא הייתי מנחשת," צחקתי. טוב, אולי זה היה שקר. כבר שמעתי שקיבוצניקים בנויים מדהים. הסתכלתי אליו והוא נתן בי מן מבט.
'שמעתי את זה,' הוא חשב והסטתי את מבטי במבוכה.
"מותר להודות באמת, אם אמא שלי זיהתה את זה גם אני יכולה..." אמרתי, בוהה בחלון המושחר שעמעם את אור היום. "רוצה לשתות איזה קולה, או שאצלכם שותים רק מיצים טבעיים בקיבוץ?"
"זה בסדר," הוא צחק. "אני אשתה מה שיש..."
"תזיז את הרגל..." לחצתי על כפתור שמתחת למושב שלי ומקרר נפתח קדימה, כאילו רק חיכה להתפרץ משם. "יש מיץ תפוחים, תפוזים, קלמנטינות, תות-בננה, עגבניות- לאמא שלי יש פטיש לזה, לך תבין, נסטי מנגו, נסטי אגס, נסטי אפרסק, נסטי ענבים, קולה דיאט, קולה ללא קפאין, קולה זירו, קולה רגילה וקולה וניל, ספרייט-"
"אני אקח מיץ תפוזים," הוא השתיק אותי בחיוך. "זה לא הגיוני בכלל כמה שיש לך כל כך הרבה יותר מדי דברים..." הוא נראה מבולבל מהניסוח של עצמו.
"לא כזה ביג דיל," משכתי בכתפי ונתתי לו בקבוק קטן של מיץ תפוזים טבעי, נותנת לעצמי מיץ תפוחים מוגז. "המקרר הזה יותר גדול ממה שהוא נראה, והוא מכיל יותר ממה שהיית מצפה שהוא יכיל."
"שמתי לב..." צחקנו שנינו. אמא שלי נכנסה דרך הדלת הפתוחה.
"מיץ עגבניות?" כבר הושטתי לה את שלה.
"תודה, מתוקה... לסטודיו, טוני," טוני קד את הקידה הקטנה והחמודה שלו וחזר לשבת במקומו.
'דיברת מקודם על מה שיקרה אם יגרמו לנו להתמזמז- למה שזה יקרה?' שמעתי את קולו של גדעון בתוך ראשי.
"אתה מחפש עבודה, גדעון?" אמא שלי פתחה את השיחה.
'היא מצפה ממני להצטרף?' חייכתי אליו.
'תתמודד.'
"אני עמוס, למען האמת. אני בשנה האחרונה שלי בבית הספר, ואני מתאמן לצבא.."
'אתה יכול כבר להיכנע לה, אם היא רוצה אותך בתוך הצילומים האלה זה יקרה. אתה כבר בדרך לשם אם תשים לב,' צחקתי בליבי.
"שטויות, הדבר הכי טוב שאתה יכול לאחל לעצמך הוא להיות מסודר מבחינת כסף לפני הצבא. אני תמיד אומרת לאמילי שאי אפשר לדעת מה יהיה עד שהיא תסיים את הצבא, אולי החברה תיפול? וחייבים להתחיל ולחסוך כסף כבר עכשיו."
"אני חוסכת לאחרי הצבא עוד עם הכסף של יום הולדת עשר. בקצב של אז כבר יכולתי לפתוח חברה עכשיו, בלי לחכות לאחרי הצבא..."
"אחרי הצבא מתחילים החיים, מה תעשה כשכל מה שיש לך זה מענק שחרור מצה"ל? תבכה ותחזור לגור עם ההורים? זה יכול לקרות, אבל לא תעדיף להתחיל את החיים ממקום טוב ועצמאי יותר?"
"כן, את צודקת..." הוא כבר הבין שזאת הדרך העדיפה להתמודד עם אמא שלי.
"מעולה, אז אולי תצטרף אלינו לצילומים היום? צילומים של זוגות ביחד ולא בנפרד תמיד הולכים יותר טוב," היא חייכה את חיוך ההצעות שירשתי ממנה.
הוא החליף איתי מבטים של התייעצות. 'אין לך ברירה.'
"אני מניח ששום דבר רע לא ייצא מזה," הוא אמר.
'שקר גס.'  בלעתי צחקוק. 'חכה שעומרי יבוא לפה.'
"רק אל תכריחי אותו לעשות דברים של מקצוענים, אמא, החבר שלי מגיע היום ואני לא רוצה כל מני עניינים..."
"אוי, תפסיקי לדבר שטויות. מה זה קשור בכלל? חבר, לא חבר, מה שיקרה בצילומים יישאר בצילומים." נאנחתי בייאוש והשענתי את ראשי על החלון, לבהות בכבישים הכהים של תל אביב. חייגתי את המספר של פיליפ, רציתי שייסע הוא לקחת את עומרי מהרכבת. אמא שלי התקשרה למעצבים שלה שיטיסו לסטודיו את הליין של הגברים לעונה.
'אני מרגיש תקוע בין שתי נשות עסקים.' המחשבה הזאת של גדעון גרמה לי לדבר עם פיליפ בחיוך.
"אני שמח שאת נאנית עם אידיד שלך, באיזו שעה לאסוף את אעומרי אזה?"
"הגענו," אמא שלי אמרה תוך כדי ניתוק הגוגלפון שלה. מלמלתי לפיליפ שעה משוערת וניתקתי את האייפון שלי.
"מצלמים אותנו כאן?" גדעון שאל, מביט בבניין הזכוכית הענק הזה, שנראה כמו כל בניין משרדים אחר. אמא שלי העיפה בי מבט שואל.
"קיבוצניק," הסברתי. היא הנהנה והושיטה את ידה החוצה, לטוני, שיעזור לה לקום. גדעון יצא אחריה ואני יצאתי אחרונה, בעזרתו של גדעון.
"כדאי מאוד לחבר הזה שלך שיהיה ז'נטלמן כמו גדעון כאן," היא חייכה אליו.
'והנה עוד אחת למועדון המעריצות שלך...' הוא חייך.
עלינו לקומה השנייה, שם היה הסטודיו של הצלם שאמא שלי השכירה.
"סימו!" היא קיבלה אותו בציוץ.
"לורן!" הם התנשקו באוויר שלוש פעמים, והוא פנה לנשק גם אותי.
"את כל כך יפית... זה אפשרי בכלל?"
"סימו, אל תתחנף," צחקקתי. "תודה... תכיר, זה גדעון."
הוא בחן אותו בחיוך, מכף רגל ועד ראש, בצורה המטרידה שלו, מתעכב על האזורים שבדרך-כלל אני הייתי מתעכבת עליהם. חייכתי, גדעון לא היה רגיל לאנשים כאלה.
"איפה מצאת אותו?" הוא שאל אותי. "גם אני צריך לי אחד כזה..."
צחקנו ואמא שלי מיהרה להסביר. "הוא מצטרף לצילומים היום."
"אולהלה... טוב, איפור, בגדים, שיער, רוצו! רוצו! אני לא יכול לחכות..."
"איפור? שיער? מה?" גדעון דרש ממני הסבר, קצת המום.
"ברוך הבא לעולם שלי, הכניסה היא משם," הצבעתי לו לכיוון המלתחות.
נאווה הייתה המלבישה שלנו, שהלבישה אותנו בבגדים שאמא שלי עיצבה בעצמה, בעזרת צוות המעצבים שלה, כמובן, שעשה כל מה שהיא הורתה לו. אני חושבת שכאן התחיל הסיוט של גדעון.
"אואה, חבל שלא מצלמים אתכם בעירום... זה יהיה פשוט פשע להלביש אתכם מלכתחילה." אני לא חושבת שהוא היה רגיל לזה, ויכול להיות שדמיינתי, אבל נראה לי שגדעון הסמיק באותו הרגע.
"אבל זאת לא הקולקציה. נדבר על זה כשנעבור לדגמן מצעים," חייכתי אליה, כבר ידעתי איך לדבר איתה.
"טוב, טוב... רועי, ברגע שהג'ינסים מגיעים תלביש אותו ב316, זה יהיה מדהים עליו... ותחזיק אותי, שלא אקפוץ עליו בטעות... עינת, חייבים להלביש אותה בשמלה 131 עם נעליים 54 ו.. אני כבר אתאים לה תכשיטים. תוסיפי לה את מעיל 11. ורועי, אני חושבת ש23 ו45 יהיו עליו מדהימים עם ג'ינס 316."
המעצבים רשמו מהר ורצו לעשות את עבודתם.
"את, לכי תתחילי עם שיער בינתיים, אתה, לך לאיפור עד שהבגדים שלך מגיעים."
"מה איפור? אני לא מתאפר."
"אל תדאג, לא נהפוך אותך לבובה, רק נוציא ממך את הגבר שאתה... לא יכול להתמודד עם זה?"
"נאווה, מסכן, פעם ראשונה שלו," ניסיתי להגן עליו.
"נו, יופי, אז תאבד את בתולי האיפור שלך וזוז כבר!" הוא פער את פיו מעט. "נו!"
"זה בכיוון הזה," נתתי לו דחיפה קטנה ואני בשלי, הלכתי לחפוף את השיער אצל מעצבת השיער.

כשסיימתי להתאפר והסרתי את הסינר שהגן על הבגדים מאיפור שנופל או מתפזר וראיתי את גדעון שבדיוק סיים להתלבש, כמעט והפסקתי לנשום. גם הוא הביט בי בחיוך.
"אחלה טעם יש לך, נאווה."
"תודה בובה, יאללה, זוזו להצטלם.. אני מתאמת לכם עוד כמה תלבושות..."
היא הלבישה את שנינו באדום. אותי בנעלי עקב בצבע שני עז ובגרביוני רשת חומים, מעליהם בשמלה אדומה מנופחת ומעוצבת בסטייל של שאנל, ומעליה מעיל לבן חלק ומעוצב בהתאם לשמלה. גדעון היה לבוש בג'ינס שנראה כאילו עמד ליפול ממנו, ובחולצה אדומה שאליה תפורה עניבה שחורה, כמיטב הסטייל. היא הלבישה גם אותו במעיל לבן ובנעליים לבנות חלקות.
'אני נראה טוב כמוה? יש מצב, האיפור הזה בטוח עשה משהו..'
'שמעתי את זה,' החזרתי לו והוא חייך.
'לא ניסיתי לחסוך את זה ממך...'
"אוקה יש לכם כאן ספסל, מאחוריכם יש מסך ירוק שישתקף עליו עוד מעט אחורף של רחוב אלנבי. אני רוצה שתעבדו עם הספסל אזה. תלמדי אותו מה אפשר לעשות מספסל, כמו שאת יודעת, בייב," סימו קרץ לי והלך להיעמד מאחורי המצלמה.
"אתה בסדר?" שאלתי, מפחדת שהוא חוטף את בחילת הפעם הראשונה שראיתי כבר את מעיין חוטפת, אי שם בקולקציית האביב של 2009.
"בואי נעשה את זה," הוא חייך. לפתע דחף משונה הניע אותי ונאלצתי לעצור את עצמי מלנשק אותו חזק על הלחי. 'שמרי את זה לצילומים...'
'את מה?'
"אוף, אל תתערב..." אמרתי בטעות בקול רם.
"קרה משאו, אמילי?" סימו קפץ מעבר למצלמה.
"שום דבר, אנחנו מוכנים..." התקדמתי לעבר הספסל.
"אוקה... אווו, סמניפיק! אני רוצה שתשכבי על אספסל אזה, אמילי, ואתה תעמוד ותשען עליו, תסתכל עליה כאילו אי מה  שאי- אדבר אכי יפה בעולם אזה..." נשכבתי על הספסל, מרימה רגל אחת ומעיפה יד אחת אחורה, בתנוחה דרמטית ועם מבט למעלה. גדעון רכן מעליי, נשען עם יד אחת על קצה הספסל ומביט בי בחיוך בלוע.
'אני מת לנשק אותה...'
'אל תשחק עד כדי כך טוב,' חייכתי אליו. סימו התחיל לצלם, מצפצף בקולו הנרגש.
"תפתחי את אעיניים אזוארות שלך, אמילי, ואתה תתקרב אליה עוד יותר, אני רוצה לראות מתח!"
טריק שתמיד עבד, הסתכלתי על המנורה שהפכה את התאורה בחדר לתאורת אור יום כדי להבהיר את העיניים שלי עוד יותר. גדעון נראה מתוח, התחלתי להאמין לו.. הוא באמת רוצה לנשק אותי עכשיו? הוא בטח סתם כשרון טבעי. טוב, ריכוז... הוא הדבר הכי יפה שראיתי בעולם, אותי יהיה קל מאוד לשכנע בזה, יחד עם כל עם ישראל.
"נאווה, תסדרי להם את הבגדים... אתם אל תזוזו," אמא שלי הורתה. גדעון המשיך להביט בעיניי כשנאווה החלה לגעת לנו בבגדים, נוגעת בגדעון קצת יותר מהנדרש, מבליטה אותם יותר לעיני המצלמה.
"אני חושבת שאם הבגדים יהיו על הרצפה התמונה תהיה יפה עוד יותר..." היא מלמלה כשהיא נסגה אחורה אל מחוץ לפריים. סימו צילם את הפוזה הזאת עוד כמה פעמים, עם הוראות בימוי שונות כמו להזיז את היד הזו או לשנות את ההבעה, ואז שינינו את הפוזה.
גדעון ניער את היד שקצת נרדמה לו מההישענות עליה והתיישבנו שנינו על הספסל. סימו הורה לגדעון לתפוס את לחיי כאילו הוא מסיט שיער מהפנים שלי, ושנינו צוחקים. הצטלמנו גם ככה כמה פעמים ואז הלכנו להחליף בגדים.
כל הסיפור הזה קרה כמה פעמים, עם רקעים שונים ועם חפצים שונים, ואז כל אחד מאתנו הצטלם לבד. השעה כבר הייתה מאוחרת, וגיליתי שיש לי חמש שיחות שלא נענו מפיליפ, ואסמס ממנו שמודיע שהוא ועומרי כבר אצלנו, ושעומרי מתמקם.
"יפי תואר אתם.. אנחנו צריכים לסיים כבר, אבל אני לא יכולה לוותר על הצילום האחרון שלכם ביחד. שבירת מתח מיני, זה לפרסומת... עם ישראל יתאהב מייד! אני רואה ילדות בנות שתיים עשרה מוציאות את כל הכסף של הבת-מצווה כדי לצאת לשופינג בשאנל... קדימה, סימו, תסיים את היום הזה יפה כמו שהוא התחיל."
"כמו שאנחנו לבושים?" שאלתי.
"כן, זה מעולה... אני רואה את זה בתור עמוד האמצע של החוברת של הקולקציה..." היא חייכה.
"אם אבא שלי היה פה זה לא היה נגמר ככה... אני מצטערת," לחשתי לגדעון.
"אני יכול להתמודד עם זה..." הוא אמר בגב זקוף. תיקנו לנו את האיפור בפעם האחרונה- לגדעון רק מרחו פודרה על הפנים, שהפלאש לא יגרום להם לזהור בצורה שמכערת את התמונה.
"זה באמת בסדר אם אתה לא רוצה, עם ישראל יתמודד בלי זה..."
"אם את לא רוצה זה בסדר להודות... לא צריך לגרום לי להגיד לא."
"לי לא אכפת, אני סתם לא חושבת שזה רעיון כל כך טוב..."
"מקסימום יבטלו את התמונה.. את באה?" הוא כבר עמד מול המצלמה. הרקע היה באר, והיה שולחן סנוקר שהצוות סידר פה קודם. המאפרת ירדה ממני והתקרבתי לגדעון. העקבים גרמו לי להיות איתו בגובה העיניים. סימו התחיל לצלם.
"תתפרעו, נראה מה אתם יודעים..." סימו נתן לנו יד חופשית וקירב את עינו לעדשת המצלמה.
גדעון תפס בידי, מביט בי במבט ממגנט. הסתכלתי עליו.
'מה את חוששת? כולה משחק... תיהני מזה, הדבר האמיתי מחכה לך עכשיו בבית...' ניסיתי לעודד את עצמי.
'צודקת,' הוא שידר לי. התקרבתי אליו בצעד גדול, נותנת לג'ינס הצמוד שלי להתבלט עם כל הצעד, והתקרבתי אליו עוד. תפסתי בקצה מעילו ונצמדתי אליו.
"אל תנשק אותי," נתתי בו מבט מתגרה, ששידר לו בדיוק ההיפך. "לא בשפתיים, אבל אתה יכול בכל מקום אחר."
הוא בלע את רוקו. לעזאזל, זה עובד כל פעם. הוא נשך את שפתו ושמט את ראשו אחורה, סימו אהב את זה.
"עכשיו אני שולטת בעניינים," אמרתי והתחלתי לפשוט את מעילו, מתנענעת בצורה הסקסית שסיגלתי לעצמי. פרעתי את שיערו, התמונות יצאו יותר טוב ככה. לקחתי את המעיל שלו וזרקתי אותו באיטיות על שולחן הסנוקר. לקחתי את אחד המקלות ועטפתי את גדעון בעזרתו, עומדת מאחוריו. הוא הביט אל מעבר למצלמה, כלא יודע מה לעשות עם עצמו. המחשבות שלו היו חסומות.
זרקתי גם את המקל הצדה, ופניתי להתיישב בסיקול רגליים על השולחן. גדעון התקרב ונעמד לצידי. הוא החל ללטף את זרועי בידו הקרה, משם הוא עלה אל צווארי ואל לחיי. הוא נשק לעצם הבריח שלי, שהייתה חשופה מעבר לסריג הזה, נשיקה חמה שהייתה מפתיעה ביחס ליד שלו.
"אני אראה לך מי שולט בעניינים," הוא אמר ועלה על שולחן הסנוקר. הוא העיף את כדורי הסנוקר מתוך המשולש ופיזר אותם. הוא הופיע מאחוריי והמשיך לנשק את צווארי. הסתכלתי עליו בסקרנות מהולה בעונג. שכחתי איפה אני נמצאת. עניינה אותי הסיבה שבגינה הוא בחר לחסום את המחשבות שלו דווקא עכשיו.
הוא משך אותי אל שולחן הסנוקר ושנינו ישבנו על הברכיים. הוא החל לנשק את לחיי נשיקות קצרות, יורד אל צווארי ואז עולה בחזרה אל פניי, ואז הוא נעצר מולי, עיניו מישירות מבט אל שפתיי, עורגות אליהן, לא הצלחתי לשמוע כלום מבעד לדפיקות הלב שלי, שהיו חזקות יותר מכל דבר כרגע, ואז הוא בחר להקשיב לבקשות העמומות של חברי הצוות שעוד עמדו איכשהו בחדר ולהיצמד לנשיקה סוחפת, שוקד על כל שפה כאילו הייתה היחידה בעולם, וחופן בידו את לחיי. נאנחתי בעונג ונישקתי אותו בחזרה, נהנית מכל שנייה.
"די, די, אני עוד צריכה לראות את בעלי הערב, אתם לא רוצים לגרות אותי יותר מדיי, נכון?" נאווה הזכירה לי איפה אני נמצאת, ודחפתי את גדעון מעליי, לא שמתי לב בכלל שהגענו לפוזה כזאת.
"אמרתי משהו," קפצתי משולחן הסנוקר והלכתי אל כיוון המלתחות, לקחת את הבגדים שלי.
"אמילי..." גדעון הלך אחריי, מבין שאולי הוא עשה טעות. "זה בשביל הצילומים."
"אל תחרטט לי, ביקשתי משהו, לא כיבדת את זה. לך תחליף בגדים."
"את כועסת עליי?" הוא שאל בשקט, לא מעוניין ששאר הצוות שצוטט לנו עכשיו ישמע את מהלך העניינים.
"כן, אבל זה בסדר. מה שתגיד. לך תחליף בגדים, אני רוצה לחזור הביתה, עומרי כבר מחכה לי וכבר אחת-עשרה בלילה בערך. אני רעבה, אני עייפה, וצריך לקום מוקדם מחר כי יש לי עוד צילומים."
"את בסדר? אני לא חשבתי שאת באמת התכוונת לזה, חשבתי שזה היה חלק מההתגרות, לגרום לי לשחק טוב יותר..." הוא הניח יד על כתפי.
"זה בסדר, גדעון," אמרתי בחוסר סבלנות ונכנסתי לתוך מלתחה כדי להחליף שם בחזרה לבגדים שלי. כשיצאתי הוא כבר סיים להחליף, ודחקתי לצד את המחשבה שהוא עדיין נראה סקסי בטירוף. השיער שלו עוד היה סתור, מאז שפרעתי אותו.
"זה היה מעולה!" אמא שלי התקרבה אלינו, ואז פנתה לשלב את ידה בשל גדעון. יופי, עכשיו היא גם בצד שלו.
"כמה שאני מקנאה בך, ילדה," נאווה שיחקה לי בשיער. "הוא חתיכת מציאה, אל תוותרי עליו."
"מעולם לא ניסיתי להיות איתו, אני לא רציתי להיות איתו, ואני גם לא רוצה להיות איתו. הוא חתיכת פלייר שמחליף חברה כל שבועיים. אני לא צריכה מישהו כזה בחיים שלי," אמרתי בעצבנות וענדתי בחזרה את כל השרשראות שלי.
"אז לא הוא החבר שלך? מוזר..."
"לא, והחבר שלי מחכה לי עכשיו בבית, אז סליחה על גסות הרוח, אבל אני חושבת שאני צריכה לזוז, וגם לך לא יזיקו טובה או שתיים מבעלך עכשיו."
"זה נכון," היא חייכה וחיבקה אותי. הלכתי בעקבות אמא שלי וגדעון, שדנו עכשיו על מחר- אמא שלי ניסתה לשכנע אותו להישאר לצילומי הפרסומת בטלוויזיה, והוא ניסה להתחמק.

גדעון-ניתקתי את עצמי מהקשר. היה הרבה יותר פשוט ככה. לבאר את ההכרה שלי הילדה הזו בחיים לא תוכל. 'זה היה יום עמוס' חשבתי בעייפות כשאמא שלה ניסתה לשכנע אותי לבוא לצילומים מחר. למרות שלא ביקשתי, היא דחפה לידי ערמת שטרות של 200 שקל שהיה לי מפחיד להחזיק ביד. 'הקיבוץ ימצא לזה שימוש'. אמילי עדיין עשתה פרצוף של כועסת. אני יודע שהיא עושה הצגות. שמעתי מה היא חשבה בזמן שהתנשקנו, אבל כל הנסיונות שלי לפייס אותה העלו חרס. זה פשוט לא עבד. היא נשארה עקשנית. 'בטח גם היא עייפה' חשבתי והחנקתי פיהוק. אמא שלה ירדה לי קצת מהווריד. "יש לי רק בקשה אחת לגבי הצילומים האלה" אמרתי ואמא שלה מיהרה להקשיב. "בלי שמות" אמרתי בנחת והיא כמעט התפוצצה. "מה זאת אומרת בלי שמות? אתה הולך להופיע על כל החוברות והמגזינים. הם צריכים לדעת מי הדוגמן. אני רוצה שתבוא לעבוד איתנו לעיתים יותר קרובות..." "אם ממש יקשו עליכם עם השמות... אני אלך לקראתכן. אני מרשה לכן שם בדוי" אמא שלה התחילה להתפץ שוב. "אין מצב שאבא שלי רואה את זה. שם בדוי או שתרדו מזה עכשיו." היא שמרה על שתיקה מתוחה ווריד ברקה. אמילי נראתה כל כך עצבנית ועייפה שלא רצתה להתחיל להתווכח איתי. 'חבל, דווקא תחילת האחה"ץ התחיל טוב ומשעשע. מה שעסקים עושים לאנשים... עדיף להשאר עם הפרות.'הגענו לביתה ונכנסנו. על ההתחלה תקף אותי שוב רצף אירועים. עומרי רץ אל אמילי ונישק אותה אמילי העייפה הסיטתה אותו מעליה טיפה באגרסיביות יותר ממה שהתכוונה. "מה אתה עושה פה?" הוא ספק שאל ספק צרח עליי כשראה אותי מאחוריה. "הטרנספורט לחברה שלך כמעט עלה לי בחיי, ואין לי אנרגיות לערוך חצי מהמסע הזה שוב. אני נשאר לנוח כאן עד שאוכל לחזור לאלכימיה." פיליף ולורן הסתכלו עליי בעינים שואלות. "אמא שלך יודעת מספיק? ובאישור?" היא הנהנה. "והשני" היא לא זזה. בוא איתי רגע בבקשה. אמרתי למשרת. הוא שלך מבט אל לורן ששלחה מבט לאמילי. היא הנהנה. הוא בא אחרי לחדר נפרד "אובליוואטה" אמרתי והוא התעלף על הרצפה, ללא זכרונות חשודים ממני או מכל דבר שקשור לבית הספר של אמילי. קרסתי על ברך אחת. "טוב לורן. אני אסיר תודה על היום הזה, ואני לא רוצה להיות לא מנומס, אבל דרושות פה שתי מיטות חוששני". חשבתי שרק ייתנו לי לישון באיזה מחסן. הביאו אותי לחדר עם אפריון מוזהב ומפואר ומצעי קטיפה. 'אני כבר מעדיף עד הדרגש ליד הרפת' חשבתי בחיוך ונרדמתי מיד.

אור-הסתובבנו בחדר האימונים שעה קלה. כל אחד ניסה את הפינה שלו ומדי זדקות ספורות נשמעו קריאות שמחה כשמצאו משהו שהם תמיד רצו שיהיה להם. כעבור שעה קלה נשמע קולו של תומר במערכת הקריזה שהיתה מותקנת בבסיס. "מלבד הפרס הזה, קיבלתם חופשה הביתה לסופ"ש הקרוב. אמילי וגדעון כבר מחוץ לאלכימיה. אני אראה אתכם ביום ראשון בבוקר. תיהנו"
"הידד! קראנו יחד כולנו ורצנו לעשות את הסידורים הדרושים. כבר היה חמישי אחר הצהריים וכולנו רצינו לישון בבית. "פשש משתלם להיות בזה, משפרים אותנו ברמות" אמרה אלכסנדרה בחיך. קרצתי לה, "משתלם להיות בזה ולו בשביל להיות ליד גדעון" אמרתי בקול ושלוש הבנות בחדר האדימו פתאום. צחקתי בקול רם. ליאת הוציאה לי לשון. "אז... מה כל אחד מכם הולך עכשיו"
"לסבתא!" קראה אלכסנדרה
"לאימוש!" קראה ליאת בקול ילדותי
"אבאמא" ענה שחף כשראה שאני מסתכל עליו
"ג'ייד?" שאלתי כשראיתי שהיא לא מגיבה
"לא יודעת, אולי איזו שיחה עם הספינקס" היא אמרה בהומור הקר האופייני לה.
"זה את יכולה לעשות כל יום" ענתה ליאת בתמימותה הילדותית. "אולי תבואי איתי הביתה?"
"אני אשמח" חייכה ג'ייד. ראיתי את הקרח שנוצר סביב ג'ייד בעקבות המבצע מפשיר מעט.
"ואתה?" אלכסנדרה שאלה.
"אני אתן לך ניחוש" אמרתי בציניות מתגרה.
"אבאמא" אמרה ליאת החיקוי של שחף
"לין.." חייכה אלכסנדרה וגלגלה עינים. "איך לא"
ליאת העיפה בה מבט שואל.
"החברה שלו"
"אתה הולך אליה במקום אל ההורים שלך?" ליאת שאלה בפליאה
"הם כבר התרגלו שאני יותר אצלה מאשר בבית. הם גם אוהבים אותה מאוד"
"טוב חברים, נתראה בראשון!" חייכה ליאת.
כל אחד עשה את דרכו אל מחוץ לאלכימיה.

הופעתי שוכב על המיטה של לין, חצי מת. הייתי עייף מאוד מכל האנרגיה שבזבזתי לאורך כל היום. לין הייתה בחדר ובדיוק הורידה חולצה כדי להחליף לפיג'מה.
"אור!" היא אמרה בשמץ פאניקה
"מה קרה חמודה? את מתביישת ממני?" שאלתי, ושלחתי יד ללטף את גבה הבהיר.
"לא! אתה יודע שאני לא, אבל אתה חייב להפסיק להופיע לי בחדר בלי התרעה. לפחות תודיע איכשהו. שאני אוכל להתכונן. אם לא כמה ימים לפני עם חץ אז..."
"אין לך מה להתכונן אליי. את תמיד מושלמת" אמרתי ומשכתי אותה אליי, מפיל אותה אל המיטה לידי.
"שובב היום מה?" היא חייכה וליטפה אותי, מורידה את החולצה בדרך.
"רק רוצה קצת פינוקים לפני השינה. עבר עליי יום קשה."
"אתה נשאר פה?" היא שאלה בתקווה.
"לכל הסופ"ש" עניתי בחיוך.
"אווה, פינוקים אתה תקבל פה בשפע..."
"

אמילי-
"הכל בסדר?" עומרי שאל אותי כשפיליפ יצא מהחדר שלי, מבולבל קצת, לאחר שהוא העלה את הדברים שלו.
"אני סתם עצבנית... עזוב, היה לי יום עמוס, לא רוצה לדבר על זה." חפנתי את פניי בידי.
"אמי," הוא הניח את ידו על כתפי ברכות. "לדבר על זה לא יהפוך את זה לגרוע יותר, להיפך, זה יפתח לך את המחשבה לכיוונים אחרים, לא תצטרכי לישון על זה..." הוא החליק את ידו להחזיק בידי ולפתע הבעתו השתנתה לרגע, חלולה ומפחידה. נרתעתי אחורה, מבוהלת, והוא יצא מזה.
"התנשקתם?"
מה?! איך הוא יודע? הוא קורא לי את המחשבות?! גם הוא? יש עוד משהו שנשאר פרטי בעולם הזה?!
"הוא נישק אותי, וזה היה חלק מהצילומים, ואני לא רציתי שזה יקרה, אבל הוא התנפל עליי, וזה היה חלק מהמשחק, ואמא שלי רצתה שזה יקרה, וכולם רצו שזה יקרה, והצלם-"
"זה בסדר," הוא נשק לשפתיי ברכות. הייתי קצת המומה. "יצאה לכם- כלומר, תצא לכם תמונה בשער של ראש אחד, מישהו ידליף את התמונה לשם, עם השם של החבר החדש שלך," הוא עשה קצת פרצוף חמוץ.
"זה חלק מהצילומים," חזרתי להחזיק לו את היד, באיטיות, מפחדת ממה שקרה רק לפני רגע. "ואתה ממש טוב בגילוי עתידות הזה..."
"זה התקשר לאנרגיות שיש סביבך עכשיו... אני לא מאושר עם העובדה שזה קרה, אבל זה בסדר, אני יודע שזה חלק מהעבודה שלך...." חייכתי אליו ונישקתי אותו.
"אתה מדהים, אתה יודע?"
"את מדהימה," הוא נישק אותי. "יצאה לכם תמונה מעולה, אגב... ומתאים לך הסריג הזה."
"תמונה טובה? טוב, לפחות זה יופיע בעמוד המרכזי של הקטלוג ואז כולם יקלטו שזה היה חלק מהצילומים, ואז אני בטח אלך לראיון אצל אברי גלעד ואצטרך להסביר את הפרשה, ואז אתה תוכל-"
"בתור בן-אדם עייף, את מדברת מלא... אולי תשמרי את האנרגיות למשהו אחר?" הוא שאל אותי והתיישב על המיטה הענקית שלי. קפצתי עליה בהתפנקות.
"אתה לא מבין כמה אני לא מצליחה לישון במיטה שבאלכימיה אחרי המיטה הזאת.. זה רצח..."
"אני יכול לדמיין," הוא נשכב לידי והתחלנו להתנשק. אטמתי את המחשבות שלי, לא בא לי שגדעון יסתקרן לגבי מה שעובר לי בראש עכשיו. לא התחשק לי שהוא ידע שהטעם שלו הרבה יותר טוב, שהלב שלי נהנה הרבה יותר ממנו, שהגוף שלי מקבל הרבה יותר אנדרנלין ושעם עומרי זה... סתם משחק עם השפתיים.
"אז מי מנשק יותר טוב?" עומרי חייך חיוך מתגרה, מנסה להצחיק אותי. חייכתי.
"אני," אמרתי בלי היסוס והוא צחק.
"התכוונתי בהשוואה ביני לבין גדעון," הוא נהיה קצת רציני.
"מה השוואה? נראה לך שאני משווה? אם הייתי משווה כל מי שהתנשקתי איתו אי פעם היה לי כאב ראש," אמרתי.
"נו, את מתחמקת!"
"אה... לא זוכרת, נו, הייתי עסוקה בלעשות פוזות למצלמה."
"טוב, נו, ניצחת," הוא נישק אותי שוב. "ואת באמת מנשקת מעולה."

נרדמתי מתחת לשמיכה אחרי הסיפור שעומרי סיפר לי, עם הבגדים עלינו... היה כל כך קר באיזור הזה ובשעה הזאת שלא רצינו לצאת מהמיטה. באמצע הלילה התעוררתי, כי נזכרתי שאני עוד עם הבגדים עליי, והחלטתי ללכת להתקלח. היה חסר לי קצת זמן לעצמי, לחשוב על כל מה שקרה ולמה, ומה אני עומדת לעשות עכשיו. אחרי צחצוח שיניים של אמצע הלילה ומקלחת יסודית, יצאתי מהמקלחת כשרק מגבת עליי, בחזרה אל החדר.
"אמא'לה!" לחשתי כשצל זז לי במורד המסדרון.
"אמילי?" מישהו לחש.
"מי זה?" הוא התקרב
"גדעון... רציתי לשתות, ולא ידעתי איפה יש מים- אוי," הוא הבחין במגבת שהיא הדבר היחיד שאני לובשת. כיביתי את האור של המקלחת, שהיה האור היחיד כרגע, מלבד מנורות הרחוב שהאירו דרך החלון הגבוה הפתוח, ונתנו תחושה של אמצע הרחוב למסדרון שלי. הידקתי את האחיזה במגבת.
"יש למטה מים מינרליים, אתה פשוט יורד למטה ופונה שמאלה למטבח... אבל תעשה את זה בשקט, העוזרים שלנו ישנים שם למטה," לחשתי.
"אמילי, נראה לי שאנחנו צריכים לדבר.. הוא התקרב עוד קצת. יכולתי לשמוע את הנשימות שלו, והחום גוף שלו הדהד למרחקים.
"אהה... אולי כדאי לדחות את השיחה הזאת?"
"את לא תירדמי בקרוב, אי אפשר להירדם עם שיער רטוב-" השתתקתי. "היו לי כמה חברות בעבר..."
מה אתה אומר..
"אולי תתלבשי ותפגשי אותי במטבח? תראי שלא הלכתי לאיבוד?" הוא הציע.
"טוב... אתה יכול רק לזוז לצד ימין שלך ואני אזוז לצד ימין שלי כדי שלא נתנגש ותיפול לי המגבת?"
"כן," הוא גיחך קצת.
"תודה.." מלמלתי וזזתי ימינה, ממהרת בחזרה אל החדר שלי. עומרי כבר התעורר, שם לב שאני לא לידו.
"היי," חייכתי אליו. הוא שפשף את העיניים והדלקתי את האור על מעומעם.
"ואו, אני עוד חולם?" הוא שאל.
"לא, הייתי חייבת להתקלח..." אמרתי במבוכה וניגשתי אל הארון שלי, שהיה חדר משלו. "אני כבר חוזרת."
התלבשתי בתוך הארון בכותנת קצרה, בהתאם לחום של המזגן שמישהו הדליק כנראה, אחרי שנרדמנו, ואז יצאתי בחזרה אל עומרי.
"אני לא יודע להגיד לך אם זה יותר סקסי מהמגבת או הפוך," הוא חייך וזחלתי אליו על המיטה. נישקתי אותו כמה פעמים.
"אני הולכת לשתות משהו, אתה תחזור לישון ואני אבוא עוד מעט, אוי, הרטבתי אותך..." ניגבתי את לחיו שזלגו עליה מים משיערי הרטוב ונישקתי אותה.
"לילה טוב, אמי."
"לילה טוב, עומריקי.."
לקחתי את מברשת השיער וירדתי בשקט לכיוון המטבח, תוך כדי סירוק. גדעון ראה אותי מהקצה השני של המסדרון ומיהר להדביק אותי.
"אני מודה, אני לא טוב בניווט בחושך במקום שאני לא מכיר-" הוא התכוון להמשיך את המשפט, אבל השתתק כשהעיף בי מבט מקרוב.
"בוא, יש שם מים מינרליים," הלכנו אל המטבח וסגרנו את הדלת אחרינו. מזגתי לו מים מהמיניבר.
"זה, למשל, משהו שאת לא יכולה לצפות ממני," הוא אמר לפתע.
"סליחה?"
"מה שאת לובשת... פעם את עם מחשוף מטורף ומשגעת אותי, אומרת לי שאת שולטת בעניינים, פעם אחרת את עם מגבת ומנסה לחרטט לי משהו על ימין שלי-ימין שלך באמצע הלילה, ואז את מופיעה מולי עם הבייבי דול הזה. את מצפה ממני להשאר בשקט?" העפתי בו מבט בעצמי. הוא היה בבוקסר וגופייה.
"לך אין זכות לדבר, תסתכל על עצמך." נתתי לו את הכוס ומזגתי גם לעצמי מים. "אגב, התמונה שלנו יצאה מעולה."
"את רואה? אז אני כן יודע לשחק. העיקר את העפת אותי," הוא שתה מהמים.
"אני יודעת לשחק יותר ממה שנדמה לך בכלל," עצרתי את רצף הדיבור בשתיית מים. "מה אתה חושב שהיה קורה אם הייתי נותנת לזה להמשיך ואז כולנו היינו מגיעים מאושרים ומהוללים כשאמא שלי כבר החליטה שאנחנו צריכים להיות ביחד? עומרי היה חושב ששום דבר משם לא היה משחק ואמא שלי הייתה זורקת לו רמזים שהוא לא יישאר כאן עוד הרבה זמן. מה שהיה ביני לבינך זה משחק, נכון? לא הייתי צריכה שאף אחד יחשוב יותר מדיי.. גם ככה עומדים להוציא עלינו כתבת רכילות."
"איזו כתבה?"
"לא יודעת, זה תמיד עובד ככה..."
"אני לא מאמין לך," הוא צחק ומילא לעצמו עוד מים. "אני חושב שאת כן הרגשת משהו בנשיקה הזאת, ובגלל זה נבהלת והפסקת אותה."
"לא הרגשתי כלום, גדעון,  צא מהסרט..." שמתי את הכוס שלי בכיור. "אתה שוכח שאני במקצוע הזה מאז שאני זוכרת את עצמי. אני כבר יודעת לשחק."
הוא לא אמר כלום, ואז הניח את הכוס על השיש ושם את ידו על כתפי. הסתובבתי מהכיור והוא נעמד קרוב אליי.
"אז למה העפת ממך את עומרי כשהגענו הנה?" הוא שאל בשקט. הרמתי אליו את מבטי וחסמתי את המחשבות.
"אני מודה, נסחפתי קצת. באמת התעצבנתי איפשהו, נאווה יכולה לחרפן לי את השכל לגמרי."
"כן, נאווה..." הוא רכן אליי וסירק את שיערי באצבעותיו, מסיט אותו אחורה. "וסימו גם שיגע אותך, נכון? עם ה'תתפרעו' הזה שלו."
"קצת," הודיתי.
"ולא היה לך אכפת," הבל פיו המתוק עדיין מהמים הורגש על שפתי העליונה. "כשהייתי כזה קרוב אלייך, וששיגעת אותי עם התנועות שלך?"
"ל-" לא הצלחתי לסיים את המילה. "אולי. אבל זה דיי הגיוני, בהתחשב בנסיבות."
"ולא היה לך אכפת אם הייתי מנשק אותך עכשיו, סתם כדי לבדוק אם זה יפריע לך או לא?"
"זה כן יהיה לי אכפת," אמרתי בשקט, כמעט בלי קול. "כי... אני לא רוצה לגרום שזה יקרה."
"את בטוחה?" הוא התקרב, כמעט נוגע בשפתיי.
"אני רוצה לעלות למעלה," דחפתי אותו מעליי והסתובבתי. "סיימנו לדבר?"
"לא," לקחתי את המברשת שלי מהשיש. "את לא צריכה להתפשר על עצמך."
"אף פעם לא התפשרתי על עצמי, אין סיבה שאני אתחיל עכשיו, נכון? מי אתה בכלל שתייעץ לי?"
"אחד שיודע מה חשבת באותו הרגע," הוא אמר בשקט. עצרתי במקומי. "זה בסדר אם את רוצה לשקר לאחרים, אבל אל תשקרי לעצמך."
"לילה טוב, גדעון..." אמרתי והתקדמתי לכיוון הדלת. "אתה זוכר את הדרך למעלה?"
"אני אבוא איתך," הוא אמר ושם את הכוס שלו בכיור. "הבית שלך גדול..."
"כן," מלמלתי ופתחתי את הדלת אל העולם השקט. עלינו במדרגות, משתדלים שלא לעשות רעש, ואז התפצלנו לחדרים הנפרדים. עומרי עוד היה ער.
"שתית המון מים, אה?" הוא שאל. חייכתי ונכנסתי מתחת לשמיכה, להתכרבל איתו.
"לילה טוב, עומרי," נישקתי אותו במתיקות ונצמדתי אליו, נרדמת על כתפו.

אלכסנדרה-
היום היה לי יום טוב סך-הכל. סבתא שלי לא ציפתה לראות אותי בדלת הבית באחת-עשרה בלילה, היא עבדה. מזל שהיה לי מפתח. אכלתי מהבורשט שעוד היה על הכיריים ואז נכנסתי לחדר הקטן והחמים שלי (שהיה חמים כי הוא קלט חום עם כל השחור שצבע את הקירות), שנשאר בדיוק כפי שהשארתי אותו. פיץ התעופף מכתפי אל הפינה האהובה עליו בחדר והתעטף בכנפיו מיד. לא יכולתי לחכות להפתיע את סבתא שלי כשהבוקר יגיע.

גדעון-לא התאים לי להתעלל ככה באמילי. בטח לא בזמן שאני עם מאי עדיין. אבל זאת הייתה דרך לשבור את הקרח. אז נכון... היא לא עבדה... אבל עדיין. שכבתי על מיטת האפריון הגדולה ובהיתי בתקרה. 'היא חמודה. סנובית. עקשנית. שקרנית. אבל חמודה' חשבתי. 'לא חשבתי שתהיה לי בעיה להשיג אותה עם ארצה. היא בת. וראיתי מה היא חושבת. אבל אולי היא באמת אוהבת אותו.... פחחח' עצמתי עיניים ושקעתי שוב בשינה עמוקה. הייתי זקוק לזה...

אור-(חתכתי P:)-קמתי בבוקר במיטתה הזוגית של לין, שדאגתי שתשיג גם היא כשנה אחרי שהתחלנו לצאת, כשהנ"ל חבוקה בזרועותי. העברתי יד מלטפת על עורה החשוף והסתכלתי עליה כשיישנה. פניה היו מסכה של שלווה נצחית. שיערה הזהוב היה פזור כשמש מאחוריה. כל כך רך ועדין וענוג בקונרטה לצהוב החשמלי הזועק של ג'ייד. עצמתי את העיניים והצצתי לה לחלומות. החלומות של לין תמיד היו מעניינים. היא חלמה על אלכימיה. איך שהדמיון שלה צייר אותו. 'וואו, מחכה לה ממש הפתעה אם היא תבוא' גיחכתי. יצאתי מהמיטה, התלבשתי וקמתי למטבח. השעה הייתה שבע בבוקר. בלי שום היסוס או אי נוחות ניגשתי למזווה, הוצאתי לחם ביצים חלב ועוד כל מני והתחלתי לבשל. עד מהרה הבית התמלא בריח של שקשוקה, מלוואח וטוסט. הוריה ירדו קודם.  "אור! איזו הפתעה נעימה! בשישי בבוקר שוב" אמא שלה קראה אליי. "תודה תמר, תמיד כיף לראות אותך". תמר דמתה מאוד ללין. מעט יותר נמוכה, כבר מתחילים לראות עליה את השנים ומעט חוטי כסף נשזרו בשיער הזהב האופייני להן כל כך. אביה, לירון, היא שונה בתכלית. נראה היה שלא קיבלה ממנו כלום, למעט תווי הפנים. הוא היה כהה עור, גבוה מאוד מאוד, עם עיניים כהות וחיוך תמידי. "איזה כיף לקום לתוך מטבח כזה" הוא צחק. "שבו, תתחילו לאכול, אני אביא ללין מגש למיטה. היא עוד לא התעוררה." תמר חייכה אליי. "אתה ממש מפנק אותה מה?" "עד שאני פה.. את הכל אני אעשה. אני נשאר פה עד שבת בערב, זה בסדר?" עניתי. "זה מעולה!" היא חייכה. "אתה רוצה שנזמין את ההורים שלך לערב שישי?" "זה יהיה נהדר." עליתי אל חדרה של לין עם מגש עמוס כל טוב. "בוקר טוב נסיכתי" אמרתי בקול רך וליטפתי את פניה. האף שלה רטט קצת כמרחרח. "איזה ריח טוב.." היא מלמלה עוד מתוך שינה. הנחתי את המגש ונישקתי אותה. היא פקחה עיניים סוף סוף. "אור!" היא קראה בשובבות וצחוק ילדותי. ואז היא ראתה את המגש. "אוי אורוש אתה מדהים! תודה חמוד." צחקתי כשהיא התחילה לאכול ברעבתנות. "שכחתי את המיץ, אני אלך להביא" אמרתי, והשארתי אותה לאכול ולהתלבש. ירדתי אל חיוכיהם שמחים של תמר ולירון. 'לכאן אני שייך...'

*אחר כך אני אערוך אם זה לא מספיק לך, אבל באמת כדאי שאני אלמד קצת*

בבוקר אליס נכנסה להעיר אותי בעדינות.
"בוקר טוב, מדאם," היא אמרה ופקחתי את עיניי בחוסר חשק.
"בוקר טוב... מה השעה?" שאלתי אותה.
"אחת עשרה," היא אמרה. ואו, ישנתי הרבה. התמתחתי במקומי, מה שהעיר את עומרי. אליס יצאה מייד מהחדר.
"ואו," שמעתי מאחוריי. הסתובבתי לראות את עומרי מחייך אליי.
"בוקר טוב," אמרתי. היה לנו מנהג להמנע מהנשיקה של הבוקר עד אחרי צחצוח השיניים.
"את כל כך מתאימה לרקע הזה של החדר שלך, זה נראה מדהים," חייכתי ויצאתי מהשמיכה, מקבלת צמרמורת מהרצפה הקרה. "נסיכה אחת."
"ששש, בלי להתחנף על הבוקר..."
"איך אפשר שלא?" הוא יצא מהשמיכה וחיבק אותי מאחורה, מנשק לי את הצוואר בחמימות. עצמתי את עיניי וחטפתי כזה פלאשבק שגרם לי להירתע ממנו.
"אני צריכה להתארגן, יש לי עוד צילומים היום וראיון עם איך שלא קוראים לה מY בעשר..."
"אם תצטלמי ככה אחוזי הרייטינג שלהם יעלו במליון, אני יכול להבטיח," הוא חייך וצחקתי.
"זאת סך הכל פיז'מה. אני צריכה ללכת לצחצח שיניים, אתה מוזמן להצטרף..." הוא הלך אל התיק שלו, ואני הלכתי בינתיים אל השירותים שהיו פתוחים, וגדעון כבר היה בפנים, מצחצח שיניים.
"בוקר טוב," הוא אמר, הוא נראה הרבה יותר עירני מאתמול.
"בוקר אור..." מלמלתי ונטלתי את מברשת השיניים שפתחתי אתמול. שפכתי עליה משחה והרטבתי אותה בקצת מים, ואז התחלתי לצחצח.
גדעון סיים, ירק ושטף את פיו.
"מצטער על אתמול," הוא אמר.
"מיאאר?" שאלתי, ואז קלטתי שאני בעצמי לא מצליחה להבין את מה שאני אומרת, אבל הוא הבין.
"כן, הייתי קצת אגרסיבי... כנראה בגלל העייפות," הוא אמר. "בכל מקרה, עכשיו אני מתכוון לעזוב אותך בשקט, תעשי מה שאת רוצה."
"למה שהיא לא תעשה מה שהיא רוצה?" עומרי שאל, נכנס לחדר האמבטיה. החל להיות שם צפוף...
"שום סיבה," גדעון ענה לו, סיים לשטוף את הפנים ויצא. התאפקתי שלא להגניב מבט לאחוריו, העטופים בבוקסר בלבד.
"הוא מדבר שטויות על הבוקר, אל תשים לב אליו..." מלמלתי וחזרתי לצחצח את השיניים.
"זה מדהים כמה שאת סקסית גם עם קצף בפה," הוא נשק ללחיי ופנה גם הוא לצחצח שיניים. צחקתי, יורקת את כל תוכן הפה שלי ושוטפת אותו בפעם האחרונה. חזרתי לחדר להתלבש בשמלה קיצית שהתגעגעתי ללבוש. חזרתי אל תוך החדר, ועומרי בדיוק לבש את החולצה. נפעמתי משרירי הבטן שלו- הוא באמת ספורטאי. התקרבתי אליו, לא מאופרת כמו שהייתי, ונישקתי אותו ארוכות על השפתיים.
"ואו, על מה זה?" הוא שאל.
"בא לי," אמרתי ורצתי להתאפר בשולחן הגדול שלי. ואו, כמה שהתגעגעתי למקום הזה.

ירדנו לארוחת הבוקר המפוארת שצוות המטבח הכין לנו, יושבים סביב השולחן הצרפתי העשוי זכוכית ומתכת. מרחתי לעצמי ברי על טוסט ולקחתי לעצמי צלחת קטנה עם סלט. צלצול בדלת נשמע, ופיליפ מיהר לפתוח אותה.
"בון אפטיט לכולם," אמא שלי התחילה את השיחה.
"זאת לא יכולה להיות הבת שלי..." שמעתי מאחוריי את הקול המוכר והאהוב. בקול קרקוש הפלתי את הסכין על הצלחת וקמתי ממקומי לראות את אבא שלי.
"אבא!" קראתי באושר ורצתי לחבק אותו.
"שלום, נסיכה שלי," הוא נשק למצחי, כמנהגו כשהייתי קטנה. "כמה שגבהת!"
"זה העקבים," צחקתי, מחוייכת והמשכתי לחבק אותו. לא ראיתי אותו מאז אמצע הקיץ, אולי.
"שמעתי שהגעת לביקור ומייד חזרתי מאנגליה, את זה אני לא אפספס. את נראית מעולה!"
"חכה שתראה את התמונות של הצילומים מאתמול," אמא שלי אמרה מעבר לכוס המיץ שלה. התנתקתי מאבא שלי, חוזרת למקומי, מביטה באבי ובאמי מתנשקים ברכות. כמה אלגנטיות בזוג אחד, לא יכולתי שלא לחייך. עומרי קם ממקומו, מרגיש שזה המעשה הג'נטלמני לעשות, והציג את עצמו.
"בחור לעניין," הוא אמר לכיווני וחייכתי בחזרה. גדעון חיקה את מעשיו של עומרי, והציג את עצמו כידיד.
"בהצלחה," לחשתי לעומרי כשהוא התיישב בחזרה לידי.
"במה?"
"בשיחה שתהיה לך עם אבא שלי," אמרתי, משועשעת. "בחור לעניין אתה כן, אבל הוא עוד לא בירר את כל המניעים שלך, את מה שההורים שלך עושים, את העבר שלך, העתיד שלך... יש לנו יום צילומים ארוך ושניכם תהיו מאחורי המצלמה, ותדברו."
"הוא יודע על הבית ספר?" הוא שאל בשקט.
"מן הסתם, הוא קוסם בעצמו." אמרתי ונגסתי בטוסט שלי.
ארוחת הבוקר המשיכה בקלילות, כשעד לסופה אבי הצטרף לאמי במועדון המעריצים של גדעון, בהשפעתה, כמובן.
אחריה, הלכנו כולנו אל המרצדס של אבא שלי ונסענו ליער בן-שמן.
פאול גולדברג, שהיה צלם הפרסומות הכי טוב במדינה, כבר חיכה לנו באתר, צועק על צוות התפאורה שיזיז את גדם העץ שהופל הרגע, כי הדוגמנים כבר הגיעו.
"בהצלחה, מתוקה," עומרי נישק אותי ארוכות כשקראו לי ולגדעון לקראוון ההלבשה. לא היו מלתחות, מה שגרם לשנינו להרגיש מאוד מאוד לא בנוח.
"נאווה!"
"היי, סקסים," היא אמרה כשגדעון סגר אחרינו את הדלת.
"למה אין לנו קראוונים נפרדים?"
"מותק, עם המתח המיני שהיה לכם אתמול, יותר טוב להשאיר אתכם עירומים באותו החדר, ואני התנדבתי להסתכל," היא אמרה. "בואו, אתם לובשים את מה שלבשתם אתמול לעמוד המרכזי של הקטלוג, זה גם יהיה לכם הפרסומות בעיתונים ובשלטי חוצות, התמונה שלכם על השולחן סנוקר תהיה על הקירות של החנויות."
"יופי, כל הארץ תראה אותנו מתמזמזים באמצע הכביש הראשי."
"שמעתי שסימו מנסה לארגן עכשיו משהו על מגדל עזריאלי," נאווה חייכה בהתרגשות.
"מעולה," אמרתי בקול מיואש.
"טוב, קחו לכם את הזמן," נאווה התחילה והתיישבה על כסא. הבגדים שלנו כבר היו מונחים, אני חושבת עוד משעות הבוקר המוקדמות, על כסאות מפלסטיק. גדעון ואני החלפנו מבטים.
'אתה תסתכל לכיוון הדלת ואני אסתכל לכיוון השני,' שידרתי לו.
'אין לי בעיה עם זה. תשתדלי לא להציץ...'
'אני אשתדל מאוד.' הוספתי טון ציני למחשבה והחלטתי שהמעשה החכם יהיה ללהוריד את הנעליים קודם, ואז ללבוש את הג'ינס הצמוד מתחת לשמלה הקיצית. נבהלתי לרגע כשנזכרתי שאתמול לא לבשתי חזייה מתחת לסריג, רק חולצת סטרפלס ארוכה, שראו גם מתחת לסריג החצי שקוף.
'תעצום עיניים מצידי,' חשבתי וקראתי לנאווה שתעזור לי לפתוח את הרוכסן של אחורי השמלה שלי. היא הסירה אותה מעליי ופתחה לי את החזייה.
"ואו, לא חשבתי שאני אצליח להגיע כל-כך רחוק עם דוגמנית על," היא אמרה בחיוך. "תהיי בריאה איזו גופה יש עלייך, בכיף הייתי עוברת עכשיו צד."
הצלחתי לשמוע כמה גדעון מתאמץ כדי לא להסתובב, וההערה של נאווה- "לא להציץ!" הוכיחה לי שלא דמיינתי. עם פלג גוף עליון עירום, הצטמררתי, מקבלת תגובות בהתאם מנאווה ("תהיי בריאה, את אפילו סקסית יותר כשקר לך").
מיהרתי ללבוש מהר את הסטרפלס, שלפחות אטמה את המחזה שניסיתי להימנע מלהראות. מעל לבשתי את הסריג במהירות והסתובבתי אל נאווה שתסדר לי את הבגדים. גדעון היה עוד בלי חולצה, כי הוא הסתבך עם המכנס מקודם. בהיתי בישבן המוצק, שנראה כל כך טוב מתחת לג'ינס הזה, ובשרירי הגב המדהימים שלו. הכתפיים שלו היו רחבות והתחשק לי לנשק כל סנטימטר עליהן כרגע, אבל הכרחתי את עצמי לחשוב על נאווה, ועל ההערות שלה. זה לא עזר.
"יאללה, איפור ושיער, זה בקראוון השני. הם עסוקים בלהתחיל אחד עם השני עכשיו, אז תדפקי בדלת, שלא תגרמי לאחד מהם להתפס עם המכנסיים למטה... אתה לא מסדר את זה נכון! בוא הנה ותן לי סיבה למשש אותך קצת..."
נאווה הייתה אישה טובה, למרות כל החרמנות שבה. היא נשואה באושר עם בעלה, עם ילד ראשון בן ארבע, ושמעתי כבר על ילד שני בדרך.
דפקתי בדלת של הקראוון השני והיא נפתחה בלי עיכוב. כנראה שהמאפרת ומעצב השיער כבר לא הסתדרו כל כך טוב. הם התווכחו על מי יעבוד עליי ראשון, והייתי צריכה להתערב כדי להגיד שיהיה לה קל יותר לאפר אותי עם שיער מסודר.
גדעון הצטרף כמה דקות אחר-כך ופנה למאפרת קודם, שהכתה אותו קצת חזק מדיי עם הפודרה. אחר-כך, כשהתחלפנו, ביקשתי ממנה להיות עדינה איתי.
יצאנו לצילומים ועומרי ואבא שלי כבר היו עמוק בתוך שיחה, מה שגרם לי לחייך. הם הבחינו בי ושניהם השתתקו, כל אחד עם חיוך שונה. אבא שלי אמר משהו לעומרי ופול קרא לנו אל גדם העץ, שהיה מתחת להמון עצים עירומים מעלים ומסביבו היו המון עלים בצבעי שלכת. בעריכת התמונות הוא יגרום גם לאור היום שהציק לי בעוצמתו, להיראות חורפי. הם חשבו גם על חום אמצע ספטמבר וחיברו מאוררים קלילים משני הצדדים, שיתנו תוספת של רוח לוידיאו. פול נתן לנו תסריט.
"אוקיי, את יושבת על הגדם הזה ונראית חושבת ועצובה. מלמעלה יזלוג עלייך קצת גשם, אי אפשר שלא." הסתכלתי למעלה וראיתי את צוות תפאורה עם מכונת שלג שהייתה מלאה במים כעת. "אני רוצה שתקומי אחר כך ותסתכלי על העץ שם, שעליו חרטנו ד' ועוד ג' לנצח. תלטפי את העץ ואז תשלפי את המפתח שנביא לך עוד מעט ותחרטי על זה איקס, אוקיי? כל זה ייקח חמש עשרה שניות בערך, לצלם את זה ייקח חצי שעה? יופי. אותך, בינתיים, יותם יצלם, יותם, תרים את היד-" המתמחה של פול הרים את היד שלא אחזה במצלמה המקובעת ממילא.
"הוא יצלם אותך הולך ביער, כולך מרגיש רע עם עצמך- מה עשית? איך נתת לה ללכת? אחר כך אני רוצה לראות אותך מגיע אליה, עוד יורד גשם, ורואה אותה בוכה. אתה מוריד את המעיל ומניח אותו עליה. היא מסתכלת עליך בכעס, ואתה נותן לה ורד. אתם שניכם מהססים, ואז אני רוצה לראות פה את הדבר הכי לוהט עלי אדמות, אוקיי? מבחינתי שלא ישארו עליכם שום בגדים!"
"אהם, פול, אני לא חושב שצריך להגזים, הם עוד ילדים," אבא שלי בחר להתערב. אוי, ואבוי...
"שקט!" פול קרא, שולח יד המסמנת "עצור" אל עבר אבי. "אתה לא תתערב לי באומנות." אמא שלי ניגשה לאבי והציעה לקחת אותו למקום אחר... הרבה זמן לא יצא להם להיות ביחד. לאחר כמה דקות של שכנועים, הוא הצטרף אליה עם המרצדס. עומרי ישב עם נאווה, המאפרת ומעצב השיער, שהיו מוכנים לתיקונים ככל שנצטרך, וכשמים מעורבים, כנראה נצטרך.

אלכסנדרה-
קמתי בבוקר אל תוך הניחוח האהוב של בלינצ'ס.
"בבושקה!" קראתי, וסבתי המקושטת הסתובבה אליי בחיוך. "ידעתי שתבואי, אפילו החלפתי לך את המצעים, אבל לצערי זה היה ליל חמישי, לילה עמוס בעבודה, והייתה מישהי שהתחננה שאני אגרש ממנה שד... המוגלגים האלה, במה הם מאמינים, תאמיני לי..." דיברנו ברוסית, וצחקתי.
"איך התגעגעתי לבישולים שלך, את לא מבינה בכלל..."
"את יודעת, מיכאל שאל עלייך," היא אמרה לי בקול חולק סוד. "הבלונדיני מהדירה שממול."
"מיכאל? החדש הזה?"
"כן, אני חושבת שהוא לא לומד היום. אולי תקפצי לבקר אותו עם כמה בלינצ'סים שאני אשלח לאמא שלו?"
"אני לא חושבת שה רעיון טוב..."
"החבר שלך מאלכימיה לא טוב בשבילך," היא אמרה והניחה את ידה על כתפי.
"סבתא, טוב לי איתו. הוא דוגמה טובה להתנהגות."
"לא אכפת לי מהתנהגות, את ילדה טובה לא משנה מה את עושה, אבל את לא יכולה להשאר איתו בקשר רציני וטוב, לכי למיכאל... תראי מה הוא שווה," היא אמרה בחצי חיוך. "בשבילי."
"בשבילך," חייכתי ולקחתי לעצמי בלינצ'ס מתקתק.

גדעון- נתתי לעצמי להתהלך ביער כמו שהם רצו, מהרהר בכל כך הרבה דברים, שקוע במחשבות על השיחות של אתמול ועל ההמשך של תפקוד היחידה, על המשימה של תומר... הייתי כל כך שקוע שהם קיבלו את התמונה שהם רצו. ראיתי בזווית העין את פול מקפצץ בהתרגשות. 'זה ממש לא בשבילי. למה אני עושה את כל זה בכלל' חשבתי בעצבנות. פול רק התרגש יותר. ראיתי ממולי את אמילי. "תגידו, זה נראה לכם הגיוני שמעלי אין גשם, ופתאום כשאני מגיע אליה יש?" שאלתי במה שנראה היה כחוסר טאקט משווע כיוון שכולם נעצו בי מבט זועם. לורן נרגעה ראשונה. "כן, הוא צודק הילד. זה באמת לא הגיוני במיוחד. נצלם את זה מחדש... היא השתיקה כמה מחאות בהנף יד. "וגם כל הקטע עם המעיל" העזתי לאמר אחרי שראיתי שמקבלים את מה שאני אומר. "זה לא נראה לכם עובר את גבול הקיטשיות? כאילו, מעיל, ג'נטלמן והכל, אבל לא עדיף שאני סתם אבוא ואחבק אותה מאחורה. זה נראה יותר כמו התנצלות.." פול נראה כאילו הוא עומד לבכות "אבל.. אבל... אתסריט" הוא אמר במבטא הצרפתי המצחיק שלו. "אל תדאג, זה יותר טוב. בלי המעיל" אמרה לורן ואני התרציתי. אחרי חצי שעה של צילומים כושלים הגענו לחלק שאני בא ומחבק אותה מאחורה. היא פתחה חזק את הקשר פתאום. 'חסר לך שאתה מתפרע כמו אתמול. יכול להיות שאתה נהנה מזה, אבל אני תפוסה, אז כדאי לך לשמור מרחק' היא חשבה. "זה לא מה שאמא שלך רוצה, וזה גם יאכזב מאוד את פול" לחששתי לה באוזן מאחור בחושניות. המחשבות שלה התחילו לנטות למקומות אחרים אבל היא וויסתה אותם. היא הסתובבה במשחק מושלם ותלתה בי עיניים עורגות. 'זה רק המשחק. אין פה שום דבר מעבר לזה' המחשבות הזועמות שלה עברו בקשר ואילו פניה שמרו על רוגע נוגה. 'זה יופי שאת מספרת את זה לעצמך, אני מבין שקשה לך להאכיל את עצמך שקרים, אבל למה אני צריך לשמוע את כל הווי..' סטירה מצלצלת קטעה לי את חוט המחשבה. "אמילי!" כל הצוות מסביב צעק. רק הצלמים המשיכו בשלהם. "זא לא חלק מאאתסריט" פול ילל בחצי צרפתית. אמילי עמדה ובהתה ברצפה. אמא שלה קירקרה סביבי בהתנצלויות, המאפרת התחילה לתכנן איך מורידים את היד האדומה על הפנים שלי, עומרי רץ לחבק את אמילי ונעץ בי מבט זועם. אני בינתיים בדקתי את מאגר האנרגיה שלי. 'אני יכול לעשות את זה, אני פשוט אצתרך לישון כל הסופ"ש אחר כך' חשבתי בעצבים מחוץ לקשר. בתוך כל המהומה אמרתי ללורן. "תירגעו, אני צריך הפסקת שירותים קלה ונצלם מחדש" אמרתי. הלכתי לכיוון אמצע היער משאיר מאחורי את הצרחות והבלאגן. ברגע שווידאתי שלא רואים אותי התעתקתי אל הקיבוץ.

אור-היום עבר בנעימים. טיילתי עם לין לאור השמש והרוח הנעימה ששררה בחוץ. הלכנו יחד לסרט לזכר הימים הטובים. עבר הרבה זמן מאז שראיתי סרט של מוגליגים. הייתי איתה כל היום. אל אף השחרור לסופ"ש הייתי כל הזמן עם שרביט עליי למקרה שיקפיצו אותנו חזרה. "הם עשו ממך חייל" לין נאנחה. "גם ממך עוד יעשו. את לא הולכת להכין קפה בקרייה" חייכתי אליה. בצהריים נסענו יחד לתל אביב ולקחתי אותה למסעדה על הים. באמצע הארוחה הטעימה, חץ בא ונחת לי על היד, למול פניהם הנדהמים של כל יושבי המסעדה. באלתור זריז שלפתי ממנו את המכתב בלי שיראו וקדתי קידה. "זה הנץ המאולף שלי, אחד במינו. לא מאמינים? תראו" אמרתי וזרקתי חתיכת קלמרי גבוה לאוויר. "חץ תפוס!" אמרתי וחץ זינק ובנסיקה מהירה לכד את הקלמרי במקור וחזר ונחת על כתפי. כל היושבים מחאו כפיים, אבל עד מהרה ההתלהבות שכחה וכולם חזרו לארוחות שלהם. "שוויצר" היא צחקה עליי בשקט. "ממי זה?" פתחתי את המכתב מתחת לשולחן. "מאלי"נאנחתי. "מה הוא אומר?" היא שאלה. קראתי בעיון. "זה נהדר!" קראתי. "הוא מאשר שתבואי לכל חנוכה לאלכימיה! אבל את צריכה לעבור איזה סוג של שימוע ביטחוני משרד הקסמים..." נאנחתי שוב. "אל תדאג, זה חדשות מעולות" היא חייכה. ונישקה אותי על השפתיים. "אני אעבור כל מבחן שהם יציבו. ואתה תהיה איתי נכון?" "תמיד" חייכתי
בערב ישבנו כולנו סביב השולחן. המון זמן לא הייתי בקידוש. ישבתי בראש השולחן כשלין מימיני ואבי משמאלי. "יום השישי, ויכלו השמיים והארץוכל-צבאם ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות היום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ויברך אלוהים אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות..." בזווית העין ראיתי את לין מביטה בי בהערצה ואת אמא חוזרת לפלשבקים על סבא. אבא הביט בי בסיפוק... "המוציא לחם מן הארץ..."

אמילי-
"הוא לא חוזר," אמרתי לפול. הייתי במצב רוח ירוד, וכבר הרגשתי שלא אכפת לי.
"מה לא חוזר? איך את יודעת?" פול שאל.
"הוא לקח את הבגדים שלו איתו, לכו תבדקו. אל תדאגו, אני אדאג שהוא יחזיר לי את הבגדים של החברה לבית-הספר..." הלכתי בחזרה אל הקארוון, ונאווה מיהרה לתפוס אותי.
"הכל בסדר בינך לבין החתיך?" היא שאלה אותי ועזרה לי להסיר את הסריג הרטוב מבלי להסתבך בו שעות.
"לא, את ראית מה הוא עשה אתמול," אמרתי, עוד כועסת. "הוא פשוט לא גבר מספיק כדי להתמודד עם העניינים, אז הוא בורח."
"ולאן הוא יברח? זה אמצע היער," היא אמרה והורדתי את הסטרפלס, מתחילה לרעוד מקור. היא הגישה לי מגבת.
"את אל תופתעי ממנו, הוא קיבוצניק. אלה יכולים לדפוק לך פתאום מסע של אלף חמש מאות קילומטר ביומיים בלי להרגיש..." היא הבליעה גיחוך, מבינה שאני במצב מתוסכל מכדי לצחוק על הנושא.
"את כנראה ממש כועסת עליו אם נתת לו כזאת כאפה. מאיפה זה בא בכלל? מה הוא לחש לך?"
"אני לא רוצה לדבר על זה," אמרתי.
"כמה שאת יפה אפילו שאת כועסת..." היא אמרה וייבשה לי את השיער, שהיה מעוצב כל כך יפה.
"את חושבת שהם בכל זאת ישתמשו בחומר הזה לפרסומת?"
"את רצינית? זה היה פי אלף יותר טוב מכל השטויות האלה של רוזנברג... אני אגיד לעורך לסדר את זה טוב... את תראי, ירצו אתכם בכל העיתונים ברגע שהפרסומת יוצאת."
"אז אפשר ללכת הביתה?" שאלתי והסרתי גם את המכנס. התחתון שלי היה רטוב כל כך שגם אותו נאלצתי להסיר, ולהשאר עירומה מתחת למגבת. בלית ברירה, לבשתי את השמלה ככה, ואז לנאווה עלה רעיון.
"אני חושבת שאת צריכה לדגמן את הליין של ההלבשה התחתונה..."
הבטתי בה בגבה מורמת. "יש גבול לכל תעלול. אני הפנים של שאנל, אני לא הבובת פלייבוי של אף אחד ואני לא הגוף של שום דבר..."
"אוהו, כבר מזמן לוקחים את התמונות שלך לשירותים, בובה..." היא צחקה.
"תיכף תרצי שאדגמן בשמים בעירום..."
"הנה עוד רעיון מעולה!" חייכתי אליה. היא ידעה איך להצחיק אותי לתוך עידוד. מצאתי לעצמי מכנס קצר ללבוש מתחת לשמלה הקיצית שלי, כדי שלא אאלץ להצמיד אותה אל הגוף ולשמור את הרגליים צמודות כל היום. הספקנו לחזור הביתה לארוחת הצהריים, ואחריה עומרי ואני עלינו לחדר שלי.
"מה בדיוק הלך שם?" הוא שאל אותי לאחר שווידא שהדלת נעולה.
"איפה?"
"עם גדעון... הכאפה הזאת לא באה מהאוויר."
"סתם... הוא התחיל לחשוב את עצמו יותר מדיי... מנסה לגרום לי לחשוב שהוא אליל, ושאתה כלום. לא מתאים לי שהוא ישמיץ את החבר שלי," אמרתי והתיישבתי על המיטה שלי. עומרי התיישב לצדי. היא כבר הייתה מוצעת מהבוקר.
"שתדעי לך," הוא הסתובב מולי. "שאת אפילו יותר סקסית בבגדים רטובים."
"חכה תראה מה הולך כשאני בבגד ים," חייכתי בהתגרות. הוא נשך את שפתו והרשה לעצמו לבחון את גופי מקרוב. את המחשוף, את הכתמים הרטובים על שמלתי מהשיער, את הקו שבה היא נגמרה ונמצא רמז למכנס הקצר שהיה תחתיה. הוא החל לנשק אותי, נשיקות מלאות תשוקה, וליטף את רגלי עד קו המכנס. הוא היה חלק, והיה נעים להתנשק איתו, אבל הנשיקות האלה סחפו אותי למקום אחר בכלל; איפה גדעון עכשיו? למה הוא פשוט נעלם בקשר? הוא נשמע ממש חלש... אם אני אנסה לתפוס מישהו אחר בקשר אני אצליח, הנה- ליאת התאמנה על שינוי ריח להטעיה, שחף... שיחק במחשב שלו, אלכסנדרה... התמזמזה עם מישהו בלונדיני? שיהיה לה לבריאות... אור היה על חוף הים עם חברה שלו עכשיו, חמודים כאלה... ג'ייד הייתה בבית הספר, השלימה חומר שהיא הפסידה בעזרת אחד המדריכים שלא שוחרר הביתה, וגדעון? בקיבוץ?!
עומרי יד משפתיי לנשק את לחיי ואת צווארי. הוא, לאט, ירד אל המחשוף, והנחתי לו. אני לא מאמינה שהוא ברח ככה הביתה, בלי להגיד כלום. בלי להגן על עצמו. פשוט שמוק. אוה, זה נעים...
הוא נישק לי את האוזן בחמימות שגרמה לי לחייך. יותר טוב לי עם עומרי, הוא עושה מה שטוב בשבילי, הוא מעריץ אותי, הוא עושה לי טוב. הוא כזה מתוק ותמים... לא כמו הגדעון הזה שבטח עשה מליון בחורות בחיים שלו. עומרי ואני נשכבנו על המיטה והוא הוריד את הרצועה שהחזיקה את השמלה, ביחד עם רצועת החזייה. הוא נישק לי את עצמות הבריח. הוא פחות אגרסיבי מגדעון, הוא לא רץ ישר למקומות האלה... הוא עושה את זה בהדרגה. הוא התנתק והסתכל בי במבט שואל, מחליק את ידו על השמלה. למה לא? זה לא שאנחנו לא מספיק זמן ביחד, בדרך כלל אני מחכה שבוע, או פחות, תלוי כמה אני נמשכת אל הבנאדם. אבל עומרי לא ניסה אפילו ללטף אותי עד עכשיו, אז למה שאני לא אזרום וזהו?
הוא פתח את הרוכסן והסיר ממני את השמלה בעדינות, בוחן את גופי בחיוך מתוק. הוא נישר את הבטן שלי, ואז פנה ללטף אותי.
"את רוצה לגמור את זה?" הוא שאל אותי לפתע, קם מאזור החזה שלי. הסתכלתי בו כלא מבינה. הוא מתכוון ללגמור עם זה? עד הסוף? כבר עכשיו?
"את רוצה להיפרד ממני," הוא אמר את זה בתור עובדה ואז התרחק ממני. קמתי לשבת לידו.
"לא, ממש לא. מאיפה הבאת את זה?"
"כי זה מה שיקרה," הוא אמר. "את תגידי שאת מצטערת אבל את לא הרגשת את מה שרצית להרגיש."
"אז אתה סתם דמיינת, זה בכלל לא עובר לי בראש, עומריקי..." עטפתי את פניו בשתי ידיי. "אני מתה עליך, אני לא רוצה לגמור את זה... אני רוצה להיות איתך, טוב לי איתך..."
"את בטוחה?" הוא נראה מפקפק.
"מאתיים אחוז." ומשכתי אותו אליי, מורידה לעצמי את החזייה ולו את החולצה, להוכיח לו שאני לא מפחדת.

אלכסנדרה-
"אתה קצת חסר ניסיון, מיכאל," אמרתי לבלונדיני המתוק. "ואתה מנומס מדיי. תנסה להיות יותר חצוף, לגרום לי לחשוב שאתה הדבר הכי טוב שקיים עלי אדמות," כמו גדעון, השלמתי בליבי.
"אוקי, סשה," הרמתי לו גבה. הוא יודע להתחצף! הוא הסיט את שיערי מאחורי אוזני. "כדאי שתשבי, כי אני לא בטוח שאת מסוגלת להתמודד עם מה שאת עומדת לקבל," הוא נצמד אליי ארוכות, מנשק אותי בתשוקה. זה בהחלט שיפור.
התנתקתי ממנו. "כמעט קנית אותי, אבל כדאי להתחיל עם קצת פחות אגרסיביות, בנות מפחדות מזה... תתחיל בעדינות וברגע שהן יתנו לך את הסימן אתה תוכל להגביר קצב."
"מותק," הוא אמר, בוהה בי חזק עם העיניים התכולות שלו. "איתי מתחילים הכי חזק ולאט לאט מגבירים."
"אחלה שורה," חייכתי אליו ונצמדתי אליו לנשיקה ארוכה נוספת. הוא תעסוקה מעולה, חשבתי לעצמי.

גדעון-סוף השבוע עברחלק. הרבה עבודה בקבוץ. אבא לא שאל שאלות. הוא פשוט שלך אותי לרפת. אף פעם לא קיבלתי פריווילגיות בקיבוץ. 'אולי בגלל זה אני נראה ככה' חשבתי בגיחוך. איך שיצאה השבת תפסתי אוטובוס לבאר שבע. היה חבל לי להתעתק מהצפון עד אלכימיה, נתעתק מבאר שבע.

אור-"השימוע ביום רביעי בערב. אני אשלח לך עם חץ דברים שאת צריכה לדעת. תפילי אותם מהרצפה בשבילי" אמרתי ללין בחיוך על סף ביתה. כבר היה מאוחר בלילה, ההורים שלה ישנו. היא נצמדה אליי לנשיקה ארוכה. "אין לך מה לפחד. מותר לי להיות איתך שם, לא ייקרה כלום" היא כבר התרגלה שאני קורא לה את המחשבות שלה. גם לימדתי אותה להסתיר אותן, בתקווה שהיא לא תצתרך את זה. "חוץ מזה, עכשיו יש לנו טיעון שהם לא יכולים לעמוד בפניו" היא חייכה. "להתראות" לחשתי, ובקול פקיקה הופעתי בשערי אלכימיה. חזרתי ישר למעונות, מוצא את ג'ייד שרועה בעיניים פקוחות על המיטה שלידי. "איך היה אצל ליאת?" שאלתי בקול. רצף של זכרונות אפף אותי. אולם הכניסה לבית של ליאת~ ההורים שלה מחייכים לעבר ג'ייד~ ארוחת ערב חגיגית של ערב שבת עם הארוחה המסורתית~ליאת וג'ייד מצחקקות בפיג'מות באישון לילה~ הסתובבות בקניון בשישי בצהריים... "אני רואה שעשיתן חיים" אמרתי בחיוך. היא חייכה חזרה. נשכבתי במיטה הסמוכה בעיניים פקוחות, נותן לפלאשבק מלפני כמה שעות להציף אותי.- "תינשאי לי?"כחול עיניה הבורקות והמחייכות ליוו מילא את מוחי לפני ששקעתי בשינה. "כן...."

"אז אל תשכחי לדבר איתו," אמא שלי אמרה לי בפעם המי-יודע-כמה.
"אני אזכיר לה, לורן," עומרי הבטיח. היא התעלמה ממנו. לדעתי, היא כבר סגרה עם עצמה שגדעון מועד להיות בן הזוג שלי.
"אל תדאגי, אני אזכיר לו. אם הוא עוד ירצה לחזור בכלל, אם הוא ידבר איתי בכלל... אם אני אהיה מוכנה לדבר איתו בכלל..."
"אבל תדברי איתו! היום," זה היה מוצ"ש, ועמדנו ברציף הרכבת, כשעומרי ואני עם מזוודה אחת (המזוודה שלו), מתכוננים לקחת את הרכבת הראשונה לאלכימיה.
"אם אני אראה אותו..."
"אז תמצאי אותו, אני בטוחה שיש לך... שיטה לעשות את זה," היא הרימה גבה. "את תמיד יכולה להשתמש בסונורוס-"
"הרכבת שלנו עוד דקה, אנחנו חייבים לזוז... ביי, אמא!" עומרי תפס את מזוודתו ונופף לה לשלום כשירדנו במדרגות הנעות בתחנת מרכז אל באר שבע, משם אלי יאסוף אותי.
"אז- ביי!"
"חופרת," מלמלתי כשהיא נעלמה מטווח ראייה. עומרי צחק.

כמה שעות אחר-כך כבר היינו באלכימיה, עייפים מסוף השבוע הארוך שעבר עלינו.
"אז את מתכוונת לדבר עם גדעון?"
"לא," אמרתי בפשטות וניגשתי אל הארון שלי, שנראה לי מאוד קטן פתאום, והחלפתי בגדים, ללכת לישון.
למחרת בבוקר קמתי לקול צעקות. שחף נפל מהמיטה שלו, איזו אחלה של דרך להתחיל את היום.

אור-אכלנו ארוחת בוקר ודיברנו על החוויות מהסופ"ש. רק אמילי ישבה עם עומרי ולא אמרה מילה. גדעון לא נראה בשום מקום. נכנסנו לשיקויים. אמילי עבדה עם עומרי ובכל זאת נראתה עצבנית. זה נראה היה שענן מדכא שורר סביבה כי גם עומרי לא היה במצב רוח משהוא. בהתחשב בזה שהם בילו יחד את הסופ"ש לא הבנתי מה קורה. לא התכוונתי לפרוץ למוחות שלהם כדי לגלות. כשהם ירצו הם יספרו לנו. אני עבדתי עם אלכסנדרה, פותח עין חשדנית סביב מאז מקרה המתנקש. אלכסנדרה הרגיעה אותי בחיוך מפתה. 'מה עבר עליה בסופ"ש הזה?' מלבד אמילי כל היחידה נראתה במצב רוח מרומם. 'נקווה שזה יעבור לה עד השעתיים הבאות' חשבתי. 'היא לא צריכה לבוא ככה למפגש היחידה. בסוף השעתיים כל היחידה מיהרה למקום הקבוע שליד מגרש הקווידיץ' ונפרשנו בחת'. למרבה הצער, אמילי רק נראתה קודרת יותר. גדעון עדיין לא נראה בשום מקום. הוא גם לא נכח בקשר. זה התחיל להדאיג. פרשתי את תודעתי על פני אלכימיה. זה דרש הרבה מאמץ אבל יכלתי להרגיש בבתודעה של כל היצורים החיים. גדעון לא נמצא באלכימיה. פתאום משום מקום הקול שלו הופיע בראשי. "אור. אני לא כאן. אני במשימה שאסור לי לדבר אליה. אל תגיד לאף אחד שום דבר. קח פיקוד." 'כן המפקד!' חשבתי. הוצאתי דף והתחלתי להכין מצבה. חיש מהר הכל היה מוכן. התעלמתי משאלות כולם. "עשרים שניות לקבלת המפקד!"....
"המצבה תקינה" הוא אמר לאחר מכן. "טוב חברה, סיכום מבצע"

גדעון- בשלב זה הייתי לבד. יחידת החיר עזבה אותי ושמרה על מרחק ביטחון. מכאן זה רק אני, המדים וצבעי ההסוואה שקיבלתי, וכל טיפת אנרגיית קסם שיש לי. החול הכה בעיניים. הספתיים נסדקו מהרוח המדברית היבשה. 'אם... לא, כש אני חוזר, אני מדבר עם אמילי' חשבתי.

אמילי-
היחידה לא דיברה הרבה, התחושה במהלך המבצע הייתה משהו חדש לכולנו, ולא ידענו איך להשוות למה שזה אמור היה להיות.
"אוקיי, כיוון שלכם אין מה להגיד, אני אדבר. ההתנהלות שלכם הייתה מצויינת, עבדתם בשיתוף פעולה לאורך רוב הדרך והצלחתם לבצע את המשימה. יש כמה דברים שלא היו בסדר, אבל בהתחשב בנסיבות הם היו פתרונות רלוונטים," הוא הסתכל על ג'ייד, שהזדקפה במקומה עם עמידת ההקשב. "יש לנו עוד הרבה מה לעבוד עליו. יכולנו לצאת עם נזק קטן יותר, אבל- אתם עדיין מתחילים. בפעם הבאה, חובה לזכור: לא עושים כלום בלי הוראת המפקד. טוב, מפקד הקבוצה, גדעון ירחיב לכם על המסקנות לפעם הבאה- משוחררים להפסקה."
הייתי הראשונה לקחת את התיק שלי ולחזור אחורה.
"אמילי!" מישהו קרא מאחוריי כשהייתי באמצע המסדרון בבניין הכיתות. עצרתי והסתובבתי. זה היה עומרי. הוא התקרב אליי במהירות, וגם אני הרשיתי לעצמי להתקרב אליו לאט. "אני רוצה לדבר איתך, יש לי הרגשה שמשהו קורה לך ואת לא מספרת לי..."
"שום דבר שאתה לא יודע," חיבקתי אותו והנחתי את ראשי על כתפו הוא ליטף את גבי ברכות.
"מה בדיוק קורה בינך לבין הגדעון הזה?" הוא שאל אותי. לא ידעתי מה להגיד לו.
"הוא הכעיס אותי, ממש, ואז הרס לי את הצילומים."
"וזה הרס לך סוף שבוע שלם, שיכול היה להיות מדהים," הוא אמר אל תוך אוזני.
"ואמא שלי המשיכה להגן עליו," הוא השתתק והרחיק אותי ממנו, מסתכל עליי.
"זה לא בגללו בכלל, נכון?" אממ.. נכון? השתדלתי שלא לבכות. "את פוחדת שלאמא שלך אכפת ממנו יותר ממך?"
"היא חסרת טאקט... אחרי שהיא גילתה שהוא עזב, היא התחילה להאשים אותי בעניין, להגיד שלא הייתי צריכה לעשות את מה שעשיתי, שלא התנהגת כמו ליידי..."
"התנהגת בסדר גמור," הוא חיזק אותי. לא נכון... "זה הוא שלא התנהג כמו ג'נטלמן. וזה טוב מאוד שהוא הלך, שיתבייש לעצמו."
חיבקתי אותו שוב, דמעה פרצה מעיניי ולא רציתי שהוא יראה את זה. מאחורי גבו, מחיתי אותה ואז הלבשתי על עצמי חיוך.
"שינויי צורה?" שאלתי אותו והוא השיב לי את החיוך.
"ככה אני אוהב אותך," הוא נשק לשפתיי. וווווווהוו.
"מה אמרת?" הרחקתי אותו ממני, הרגשתי שאני צריכה להשתעל.
"תרגעי, זה ביטוי," הוא צחק וכרך את ידו סביבי. אוקיי, אוקיי, אולי הוא באמת לא התכוון לזה.. לא צריך להרוס משהו יפה כל כך מוקדם.

אור-יצאנו להפסקה. ציפיתי למשהוא יותר מורחב. "ג'ייד" אמרתי באנחה. "יש לך כמה דקות בשבילי?"היא הנהנה. הלכנו לשבת בצל במדשאות.
"מה גדעון אמר?"
"היה לנו וויכוח בנוגע לאמצעים שהשתמשתי בהם"
"חח, יכלתי לנחש את זה"
"הומניות. פחא! בני אדם הם גם חיות. קוסמים הם גם בני אדם. כשזה מגיע למלחמה אתה לא צריך לחשוב ככה. אף אריה לא חושב כיצד יהיה נוח לחסל את הצבי שלו. חוץ מזה, שהקסם שלו היה הרבה פחות הומני מכל בחינה שהיא. אז מה עם יש עליו מחילה? בחייכם." ראו עליה שמקל עליה לבטא את המחשבות שלה לשם שינוי.
"דיסטוריה מה? רק קראתי על הקסם הזה. בחיים לא חוויתי או הטלתי אותו, הוא נשמע מזעזע."
"הוא באמת מזעזע..." היא שקעה בפלאשבק.
"אבל זה הרחיק אותך מהקבוצה. ליאת ואני עוד מקבלים אותך. אבל את כל האחרים זה הרתיע מעט. אנחנו לא באמת יודעים מי את ומה עברת. לאנשים קשב להצדיק קללות שאין עליהן מחילה. את דיסוטוריה מעטים מכירים. אני מציע שתנסי להימנע מזה. ולחזור להיות עם הקבוצה."
"אולי עדיף ככה..."
"לא. אני רוצה אותך כחלק מאיתנו. וגם ליאת. וגם כולם. פשוט הפחדת אותם קצת. תחשבי על זה טוב?"
היא נאנחה בקול. "בסדר"
"כבר יותר טוב" חייכתי

סשה-
"היי גבר!" מצאתי את אור, יושב ומדבר עם ג'ייד. לא היה לי אכפת שהיא שם, רציתי לדבר איתו עוד מהבוקר ולא התכוונתי לחכות עם זה עוד רק בגללה. "שמעתי שמגיע לך מזל טוב," חייכתי אליו, הוא היה קצת מופתע, אבל הגיע לו החיוך הזה.
"ממי שמעת?" הוא שאל, מרים גבה. לא התיישבתי, אהבתי שלשם שינוי אני לא הגמדה בינינו.
"ממך, מה נראה לך, שדבר כזה אפשר להסתיר בתת-מודע יום שלם?"
הוא שחרר צחקוק. "אני מניח שלא..."
"שמע, אני לא הבן-אדם ללכת ולתכנן איתו דברים כאלה, אבל שמעתי שלאמילי יש חוש דיי טוב בדברים האלה..." ג'ייד נראתה מאוד מבולבלת, ואז הסתכלה על אור.
"הצעת לה?!"
הוא חייך, מובך. "על מה את מדברת?" הוא שאל אותי.
"אממ.. לא יודעת, אני חושבת שרק לדבר על זה זה רומנטי והכל, אבל בחורות אמיתיות רוצות הצעה רשמית. טבעת וכל השטויות האלה."
"אהא... אני חושב שלין היא-"
"בחורה אמיתית, ומגיע לה שישקיעו בה כמו שאתה אוהב להשקיע בה, נכון?" צחקתי, לא התאים לי לדבר ככה. מה שאהבה עושה לאנשים. "ביום שאני אספר לכם דבר כזה, תדעו שהתחרפנתי."
אור צחק, ג'ייד הסתכלה עליו, כאילו מנסה להעריך אותו מחדש, ואני, הייתי במצב רוח מרומם עוד מהבוקר. שיקפוץ לי כל העולם ואשתו.

"חח, זה היה קצת יותר רשמי ממה שראית. חשבתי פשוט על נקודה ספציפית... בכל מקרה, כרגע זה רק אירוסין. אנחנו לא נשואים בפועל. עדיין לא בחרתי טבעת, אבל אני אתן לה אותה בחתונה." ג'ייד הביטה בי המומה. "אתה מתחתן?" היא לא ידעה עם לצחוק או לא יודע מה. בחיים לא ראיתי אותה עם כזאת הבעה המומה על הפנים. התפקעתי מצחוק. "זה לא מצחיק!" היא אמרה במבטא המוזר שלה. "לפי מה שהבנתי פה בישראל לא מתחתנים כל כך מוקדם... אצלנו הכל היה שידוכים והכל אז מילא אבל..." היא השתתקה כשקלטה שהתחילה לדבר על העבר שלה. "תראי, אנחנו ביחד שלוש שנים, אפילו שעברתי לאלכימיה הקשר שלנו נותר חזק מתמיד. אני מוכן להפקיד בידיה את חיי והיא את חייה בידי. אני לא רואה סיבה לחכות עם זה." סשה חייכה. "יפה לך! בהצלחה ומזל טוב. אולי בכל זאת אני וג'ייד נעזור. אמילי נראית לי במחזור בזמן האחרון..." ג'ייד והיא ציחקקו. "היא כנראה תבוא לכאן התקופת החגים, אתם יודעים כשיש חופש לכולם. תוכלו לתת לה את כל הידע הנרחב שלכן בנושא חתונות." כולנו התחלנו להישפך מצחוק. "שבי כבר!" קראתי תוך כדי צחוק ומשכתי את אלכס' לרצפה לידינו. לשם שינוי היא לא נרתעה מהמגע שלי. המשכנו לצחוק. 'את רואה שיותר טוב בחברה?' שלחתי מחשבה לג'ייד. 'לגמרי..' היא חייכה