אלכימיה-מתחילים

*הערה- אני משתמש ב{ כדי לכתוב קטעים כתובים*

{ 29 באוגוסט 2012 *יומיים לפני תחילת השנה הנוכחית* *קטע מיומן. מדי פעם אני אוסיף כאלה, זה נחמד*
אתמול הלכתי לרחוב הקוסמים שמתחיל מתוך החנות הנידחת ברחוב דיזינגוף להשלים ציוד. כמובן שאת כל הספרים כבר היו לי, אבל בכל זאת. אוכל לחץ וכאלה. אפילו אחרי שנה, לין מתקשה לקבל את העובדה שנץ מביא לה דואר. כשאמרתי לה שלרוב הקוסמים יש ינשוף שזה לא עזר. פגשתי שם את ליה, המורה לכישפומטיקה. היא התייחסה אליי יותר בנחמדות מהרגיל, אבל עדיין בדה כמו שעון שוויצרי. סיימתי שם ומאז אני מתארח אצל סבתא בתל אביב. עד למחרתיים שאני נוסע ל"אלכימיה" זו תהיה שנתי השנייה שם, ואני אתחיל את רמה 6. נראה איך יהיה...}

תאריך-1 ספטמבר. נפרדתי מסבתא בכניסה לתחנת הרכבת. היא לא יודעת על הקסמים וטוב שכך. כמה זמן לקח לי לקבל הרשאה לספר ללין... בכל מקרה. אני נכנס לרכבת ומתיישב בתא. מולי יושב עומרי, חברי המבדח לרמה. הוא מנסה לטבל את האווירה בבדיחות, אבל אני לא במצב הרוח המתאים, וישב ובוהה החוצה מהחלון.

"להתראות!" קראתי לפיליפ, שהניד בראשו לעת כבוד באיפוק. העברתי את הכרטיס ששלפתי מקודם ממכונת הכרטיסים המיוחדת (המכונה שצריך לדבר אליה ולומר את הססמא המיוחדת כדי לקבל את הכרטיס לאלכימיה), ונעזרתי באחד השומרים של תחנת תל-אביב מרכז שיעביר גם את המזוודות שלי. הודיתי לו בחיוך שובה לב והורדתי את המזוודות במדרגות הנעות לרציף מספר ארבע. הלכתי לאחת ממכונות השתייה ונשענתי עליה ב"עייפות", מסתתרת מאחורי שני כרטיסנים שהוצבו שם למטרה הזו. הרגשתי את השאיבה המוכרת אל רציף מספר חמש, שהיה בכלל בצד השני של תחנת הרכבת, אבל לא ניתן היה להבחין בו משום מקום.
"או-מיי-גאד!" שמעתי צווחה מאחוריי. הסתובבתי במהירות כדי לגלות את מעיין רצה אליי כדי לחבק אותי בחזקה. "כמה התגעגעתי אלייך, ביץ'!"
"כן, את חונקת אותי, מעיין!" קראתי בחיוך.
"אוי, סורי..." היא צחקקה. "אז מי מעלה את המזוודות שלנו היום?"
"אממ..." העברתי את מבטי ברחבי הרציף והבחנתי בשני גברים מוכרים. "הו, יונתן!" קראתי ונופפתי בידי בהתלהבות מהוסה.
"היי, אמילי!"
יונתן ואורי היו שניים מהמבוגרים בבית הספר. הם התחילו ללמוד בגיל דיי מאוחר, אבל הם היו איתי ברמה.
"אני בטוחה שהתגעגעת אליי בחופש הארוך הזה," אמרתי והבטתי בו בעיניים עגולות.
"אין לך מושג..." הוא רכן לחבק אותי. אורי חיבק אותי אחריו, והוסיף נשיקה קטנה על לחיי.
"אתן צריכות עזרה עם המזוודות?" שאל יונתן אחרי שחיבק גם את מעיין.
"אין לך מושג כמה הדבר הזה כבד!" הבטתי בו בחצי חיוך.
"אנחנו נטפל בזה," הם ניפחו את חזיהם והעלו את המזוודות לקרון האחרון, שהיה ריק ממושבים.
"אז, שנמצא לנו איפה לשבת?" מעיין שאלה והנהנתי. הסרתי את משקפי השמש מפניי והנחתי אותם מעל מצחי, שיזהו אותי בקלות.
התיישבנו ברביעייה ריקה, שהתמלאה במהירות בשני חדשים אמיצים.
"אני מכיר אותך," אמר אחד מהם.
"ברור שאתה מכיר אותה. זאת אמילי שאנל!" אמרה מעיין בהתלהבות.
"האמת שחשבתי שאני מכיר אותך מכל החלומות שלי," הוא אמר. הרמתי גבה. מעיין צחקקה.
"אתה לא עשית את זה עכשיו," היא אמרה.
"יש פה בעייה?" יונתן ואורי חזרו מהקרון האחרון.
"אה, לא ידעתי שיש לך חבר... מצטער.. בוא נלך, טום," הוא גרר את חברו והם הלכו למצוא לעצמם מקום אחר.
"ושוב, הצלת אותי," נשאתי אל אורי עיניים מעריצות.
"בקטנה, אני שונא שכל אחד שחושב שהוא גבר מחליט שהוא יכול להתחיל איתך סתם ככה," הוא אמר והוא ויונתן התיישבו מולנו.
"אז... מתרגשים?" יונתן שאל.
"ממה?"
"אלכימיה! סוף סוף הרמה השישית! אני נשבע שהייתי צריך לנעול את השרביט שלי באחד הארונות כדי לא להתפתות לקלל את השכנים המטומטמים האלה שמתלוננים על הרעש כל זמן..." הוא אמר בהתלהבות וצחקתי.
"כן, זה באמת מפתה.." הסתכלתי על דרי הרכבת הזמניים. הקריינית המבהילה הכריזה כי הרכבת לאלכימיה יוצאת בשעה חמש ועשרים הזכירה לי שיש לנו עוד דקה בדיוק עד שהרכבת יוצאת, אז החלטתי לצאת לסיבוב ולהראות את פניי בכל הרכבת.

עומרי השתתק. הוא כנראה הבין שאין לי מצב רוח. לתא שלנו נכנסו שני תלמידי רמה שלוש חדשים וצעירים, שחשבו שאני לא רואה אותם לוטשים עיניים בסיכת המדריך שלי. השקט הנחמד שלי הופרע כעבור עשר דקות. "יו אור תראה מי עוברת פה" לחש לי עומרי "זו אמילי שאנל!. פשש, היא שווה" "מה? מי?" שאלתי בלי להוציא את הראש מהחלון. אף פעם לא הבנתי בסלבריטיז. למרות שהשם שאנל נשמע לי מוכר. 'נראה לי קניתי שם בגדים פעם..' "נו בחייך" עומרי המשיך ללחוש. "אז מה עם יש לך את לין, אסור לפספס הצצה ביופי כזה כשהוא עובר לך מול העניים. אתה עדיין גבר נכון?" עומרי ממש נהנה להקניט אותי על לין. לו לא הייתה חברה במשך יותר משבועיים. המשכתי להביט מהחלון. "אל תגזים. אני לא מפנה את המבט הצידה כל פעם שעוברת בחורה. אני סתם לא במצברוח עכשיו. בטח יעבור לי עם הארוחה." עומרי לא הגיב. מדי פעם היו לי התקפי מצב רוח רע ושתיקות. הוא הכיר את זה. אבל זה היה די נדיר ובדרך כלל באמצע השנה. בדרך כלל אני הרבה יותר משעשע וחברותי. 'לפחות הוא שותק סוף סוף' חשבתי בנחת, כשלפתע נשמע כל אחר. "היי" אמר קול נשי מתחנחן. יכולתי לשמוע את הלב של עומרי מגביר את הקצב. "היי" הוא ענה בחזרה. אני המשכתי להביט מהחלון.

*שוב, אור, אנחנו לא באנגליה, אנחנו בישראל. אין לנו תאים, רק מן רביעיות כאלה של מושבים*
חייכתי אל השבוי שבהה בי בפה פעור ומעיין צחקקה.
"אני מתה על זה שהם מתלהבים כל פעם מחדש," היא אמרה והמשיכה ללכת, אבל אני התעכבתי. שני הצעירים התלחששו ביניהם כשזה מהרמה שלי (שלא זכרתי את שמו כרגע) בחן אותי כמנסה למצוא פגמים מכף רגל ועד ראש והאחרון ברביעייה הזאת בהה בחלון, מתעלם לחלוטין מנוכחותי. הוא סיקרן אותי.
"אתם מרמה שש, שניכם, נכון?" שאלתי את ההוא שבהה דרך החלון. השני ענה במקומו.
"כן, כן, גם את שם?" הוא דיבר מהר. חייכתי אליו בסבלנות.
"כן," אמרתי.
"אולי ייצא ונהיה באותו שיעור מתישהו," הוא אמר בחיוך רחב.
"אתה יודע מה? אולי," חייכתי אליו בחזרה.
הילד אזר אומץ ושאל, "אז אולי אני אשמור לך מקום הערב?"
צחקקתי והשפלתי מבט.
"כן, אולי," גיחכתי מהניסיון הפתטי להתחיל איתי.
"אז נתראה שם," הוא חייך, והסמיק המון.
"אולי," משכתי בחצי כתף והסתובבתי משם בחינניות.
"מה זה היה?" מעיין שאלה אותי כמה מטרים משם, בקול רם מדיי לדעתי.
"שתקי," אמרתי והיא צייתה. המשכתי ללכת בחזרה לכיוון המושבים שלנו.
"טוב, הוא באמת דיי חמוד... אני מוזמנת להצטרף אליכם?" היא שאלה, מבולבלת.
"אני אמרתי שאני הולכת?" שאלתי אותה, לא עוצרת.
"את אמרת אולי..."
"זה העניין, הילד יהיה מאושר כמה שעות ואז, אם יתחשק לי, יהיה מאושר גם עד מחר." אמרתי וזקפתי את גבי.
"אוקיי, אז את משאירה את האופציות פתוחות, זה נחמד.."
"מעיין," אמרתי כשהגענו למושבים והתיישבתי ליד החלון. "לפעמים את באמת נעל."

*כן כן אני יודע. ממש קשה לי לצאת מהתמונה של הוגוורטס. גם ככה אני צריך להזכיר לעצמי שאין גשם בישראל כשאני מדמיין אותי בוהה על החלון XD*

עומרי ניסה להתחיל איתה. היא השאירה לו חלון פתוח. הייתי אומר שזה נדיב מצידה. סלבריטיז לא נותים לעשות את זה. 'הוא בטח הולך לחפור עליה כל הערב עכשיו' חשבתי בעצב. רק המחשבה כבר העלתה לי מעט כאב ראש. "הדקונוס הייל" *אוף קשה לכתוס קסמים בלי ניקוד* אמרתי ברהט. כאב הראש פג כלא היה. בדיוק עברה ברכבת אישה משונה שמכרה ממתקים. קניתי צפרדע שוקולד אחת. "שתק" קראתי כשראיתי שהיא מנסה לברוח. היא קפאה במקום ואכלתי אותה. 'תמיד כשהבאיתי אותן ללין בחגים הם ברחו לה...' 'אוף מה עובר עליך?' חשבתי בכעס. 'עוד לא הגענו לאלכימיה ואתה כבר מתגעגע. אתה בטח מאוהב בה עד מעל לראש. תרגע כבר.' חשבתי כל מני דברים חיוביים ויצאת קצת מהדיכאון. התחלתי לצחוק עם עומרי. שמדי פעם פלט משפט כמו: "חבל שלא ראית איך היא נראית" כשהוא לא שם לב, חדרתי לרגע למוח שלו וראיתי את התמונה שלה דרך הראש שלו, 'היי, אני נהיה ממש טוב בזה' חשבתי תוך כדי. היא באמת הייתה שווה. דרך הראש שלו הכל קיבל פרופורציות מוגזמות, והיו שם כמה תמונות וסירטונים שהייתי מעדיף לא לראות, אבל הבנתי את הרעיון הכללי. כשהרכבת עצרה כבר הייתי מוכן, וירדתי בין הראשונים. נכנסנו פנימה, אני וכל שאר בית הספר, וירדתי אל חדר מסוים לקבל תדרוך. אחרי זה חזרתי לאולם האוכל עם שאר המדריכים ונכנסנו לסוף נאום המנהל.

אמילי-
לוויתי פנימה על ידי מישהו מהרמה השביעית, שהיה בן תשע עשרה בערך. הלכנו משולבים יד ביד, כשמעיין הסתפקה בשאריות, במי שלא הספיק להגיע אליי לפניו.
"אז אמרת שאת דוגמנית, באמת ידעתי שאת מוכרת לי מאיפשהו," הוא אמר וחייך אליי חיוך זוהר.
"לא התכוונת להגיד מהחלומות שלך או משהו כזה?" שאלתי וקצת גלגלתי עיניים.
"טוב, גם," הוא גיחך.
"זאת סתם השורה ששמעתי הכי הרבה היום. נמאס לי שכל בן אדם שני מנסה להתחיל איתי, וב'בן אדם' אני לאו דווקא מתכוונת לבנים," נתתי לו מבט שגרם לו לחייך.
"זה בטח ממש מעייף שכולם רוצים אותך," הוא אמר וצחקתי.
"שלא תבין אותי לא נכון, זה דווקא נחמד, פשוט... הלוואי והייתי קצת נורמלית לערב אחד. פעם אחת..." נאנחתי והוא כרך את זרועו סביב כתפי.  "די," אמרתי לפתע. "זה בדיוק מה שהתכוונתי אליו..."
הורדתי את ידו מעליי והלכתי מהר יותר. זה תמיד עבד. הוא הלך אחריי ותפס בידי.
"היי, אני מחבב אותך כי את מתוקה כזאת... את יפה כל כך, אבל זה רק בונוס. אני באמת רוצה להכיר את האדם מאחורי כל שערי המגאזינים," הוא אמר לי והבטתי בו בעיניים עגולות. מאחוריו, מעיין חייכה. היא כבר הכירה את התרגיל הזה שעשיתי. "את רוצה לצאת הערב? כלומר... לצאת להסתובב? את יודעת... לדבר?"
"אוקיי," חייכתי אליו במתיקות. בדרך לאחד השולחנות הבחנתי בילד ההוא מהרכבת שאמרתי שאולי אשב לידו. הוא תלה בי מבט של תקווה, אבל הבחין ב... ההוא שהייתי איתו באותו הרגע. הרגשתי צביטה קטנה של אשמה כשהבחנתי במבט שלו, וכשנזכרתי בעובדה שלא זכרתי את שמו של השני.
"אני אראה אותך אחרי ארוחת הערב," חייכתי להוא והלכתי באלגנטיות לשבת לצדו של השני.

הספקתי לראות את גברת דוגמנית עוברת מאיזה בחור בן תשע עשרה לעומרי. עומרי נראה מאושר. 'אני מקווה שהוא יקבל את הסטוץ שלו הערב ויהנה' ישבתי לאכול, ליד מורן, אחת מידידותיי הטובות לרמה. מורן, שהייתה נמוכה באופן ממש רציני, תמיד התבדחה על זה שכשאני לידה אנחנו נראים מוזרים. זה אף פעם לא הפריע לי. "אז.... מה קורה עם לין?" מורן שאלה. מורן הייתה היחידה שאי פעם ראתה את לין. הן התחברו די בסדר. רק ללין היה קצת קשה לראות קוסמים חוץ ממני. "בסדר" עניתי. 'למה כולם פתאום מתעקשים לדבר עליה היום?' השיחה המשיכה בשאלות כמו: "איך היה בחופש" וכאלה, תוך כדי אכילה. בסוף הארוחה המנהל ביקש מהמדריכים להישאר. כולם הלכו לחדרים שלהם. קיבלנו תדרוך שוב על המשימות שלנו, ורק אז פניתי לחדר. למרבה המזל אני ישן בחדר של המדריכים, מספר 77. לא אצתרך לראות עוד את עומרי היום. לא היה לי כוח. הכאב ראש התחיל לחזור. ראיתי במסדרון את השולייה של הדוגמנית הולכת עם עוד איזה בחור. התמקדתי לרגע ופלשתי לו לראש. 'איך קוראים לה?' חשבתי לי. צ'יק צ'ק מצאתי את התשובה בראש. 'מעיין הא?' הילד השני חשב רק על איך הוא הולך לספר לחברה שהוא עשה אותה. 'אנשים כאלה בחיים לא יבינו מה זאת אהבה' חשבתי. בניגוד לבדרך כלל, פעלתי בלי לחשוב. "מעיין" קראתי. היא הסתובבה והביטה בי המומה לרגע. 'נו, איך קראו לדוגמנית הזו?!?! אה כן, שאנל' "שאנל מחפשת אותך" היא חייכה מבולבלת ומלמלה משהוא לבחור. אחרי זה היא יצאה לכיוון שהצבעתי אליו. שהיה הכיוון ההפוך משאנל. ראיתי איך המבט שלו מתעצבן כשהוא ראה איך היא נעלמת. לפני שהוא הספיק לאמר מילה נעלמתי מהאיזור. 'מה עובר עליי?'

אחרי הארוחה התחמקתי מעומרי, שהתברר היה להיות ילד דיי... חנפן. לא שזה הפריע לי, אבל זה התחיל להימאס עליי בשלב מסוים, כשזה החל להיות בלתי פוסק.
"אני באמת מצטערת, אבל קבעתי משהו. אני אראה אותך בלחשים מחר?" שאלתי אותו בחיוך וקמתי מהשולחן.
"כן, כן," הוא כחכח בגרונו וחייך באיטיות.
"אוקיי... ביי," הסתובבתי והלכתי משם, כששמעתי את ה"ביי" הארוך שלו מאחוריי. גלגלתי קצת את עיניי ומצאתי את ההוא. מיכאל, הסתבר ששמו.
"אז אפשר לקרוא לך מייקי?" שאלתי אותו כשיצאנו החוצה.
"רק אם תרשי לי לקרוא לך אמילולי," הוא אמר וצחקתי.
"לא קראו לי ככה מאז גיל שש," אמרתי.
"נו, ולא התגעגעת?"
"לא, לא כל כך," המשכתי לצחוק.
"אז מה עם אם?" הוא הרים גבה. יצאנו אל חצר בית הספר, שתמיד הרגיעה אותי משום מה. כל הירוק הזה עשה לי טוב.
"מה אני הכלבה שלך?" המשכתי לצחוק.
"מה עם אמילי?" הוא שאל.
"הו, זה יותר טוב," חייכתי והוא כרך את זרועו סביב כתפי. נתתי בו מבט והוא הרחיק אותה.
"מצטער, הספקתי לשכוח..." שנינו השתתקנו.
"את סתם לא מרגישה בנוח עם מגע?" הוא שאל.
"זה לא זה, זה פשוט..." נאנחתי.
"מה קרה?" הוא הניח את ידו אל כתפי כך שעמדנו אחד מול השני. אם מעיין הייתה פה, היא הייתה צוחקת עכשיו. כבר קרה שהיא צחקה בקטע הזה, כשהוא קרה לידה. היא באמת מטומטמת לפעמים.
"אני באמת לא רוצה שיתחילו איתי סתם, אני לא רוצה ללכת ולהתרפס בפני מישהו סתם כי הוא אומר לי כמה מילים יפות. אני מצטערת, מייקי, אבל אתה תצטרך לעשות הרבה יותר בשביל שאני אקנה את ההצגה שלך," אמרתי והסתכלתי עליו בחצי צער.
"אוקיי, את רוצה שאני אשקיע כדי להשיג אותך. זה מקובל עליי," הוא אמר.
"ואתה לא יכול לצפות ממני לא לתת לאחרים צ'אנס, אתה יודע... אני לא יכולה למנוע את עצמי מכולם עד שמגיע מישהו שמצדיק את זה," משכתי בכתפי.
הוא נראה קצת מבולבל, אבל הרגיש שלהסכים איתי יהיה הדבר הנכון ביותר לעשות כרגע.
"את צודקת לגמרי, נכון," הוא אמר והעביר את ידו על לחיי באיטיות. הנחתי לו ללטף אותי והסתכלתי עליו בעיניים שזהרו גם בחושך, ולו בגלל אור הירח. "העיניים שלך... אני חושב שזה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי."
"תודה," חייכתי.
"לא, טעיתי, החיוך שלך זה הדבר הכי יפה..." הוא אמר וחפן את פניי באותה היד שליטפה אותן. הוא קירב את ראשו, אבל הסטתי את שלי.
"הרגע אמרתי לך משהו," אמרתי והוא התנצל. "זה לא אישי נגדך."
"אני יודע... אני פשוט... לא יכול לעמוד בפנייך..." הוא הביט בי במבט מעט מתחנן.
"אתה תצטרך להתאמץ," אמרתי ובמילים אלה הסתובבתי וחזרתי אל חדר האוכל, למצוא את מעיין שרציתי שתברר איפה החדר שלנו השנה.

אחרי ששוב התמקמתי בחדר, ושלחתי את חץ לדרכו עם כמה מכתבים, יצאתי לסיור. באחד עשרה בלילה יש כיבוי אורות והמדריכים אמורים לבדוק שלא נשארים תלמידים. 'אוף להיות מדריך זה מייגע' חשבתי לעצמי. האצתי בכמה תלמידי רמות ראשונות ללכת לחדרים ועשיתי סיבוב במדשאה הספקתי לראות את שאנל במצב כמעט נשיקה עם מישהוא. זה לא היה עומרי. 'נו מילא. נקווה שלא יקטר מחר'. לא היה לי כוח ללכת לאמר להם שייחזרו לחדרים. אחרי כדקה אמילי התחילה לחזור לבניין. כבר כמעט גמרתי את הסיבוב כששמתי לב שמולי עומדת מישהיא בשער. נעמדתי. היא נראתה מבוגרת אבל לא מוכרת. "היי" קראתי. "מאיזו רמה את?" היא הסתובבה. ולרגע חטפתי שוק. השיער הבלונדי שלה הבהיק כמו חשמל צהוב וחי באור הירח. גוף דק, אבל יציב. ומאוד בהיר. ואז המבט שלי נפגש עם שלה. שתי עיניית בצבע ירוק זרחני בהיר, שהאירו יותר מכל מקור אור אחר באיזו הישירו לי מבט. 'וואו. אם יש מישהיא בבית הספר שמתקרבת לשאנל זו היא' חשבתי לי. יחד עם זאת. היא נראתה מאיימת. פראית ומפחידה. הרמתי שרביט להיכון. "מי את?" הפעם בטון יותר תוקפני. "מאיזו רמה את?" "אני ג'ייד" היא ענתה בקול עם מבטא שלא זהיתי. גם הקול שלא נשמע פראי. "אני חדשה כאן. האם ככה מקבלים כאן אורחים?" היא שאלה, ובטון שלה זה נשמע כאיום יותר מכשאלה. נשמע קול נפץ קל והסתובבתי בזמן לראות את המנלה אלי עומד מאחורי. "זה בסדר אור. תוריד את השרביט" הוא אמר לי בטון רגוע. "פעלת כמו שצריך, אבל מכאן נמשיך אני והעלמה ג'ייד" משהוא היה נראה לי לא בסדר כאן. אבל בכל זאת עניתי "כן אדוני" חזרתי אל החדר ונשכבתי לישון. בלילה היה לי חלום מעוות על נמר בצבע צהוב חשמלי עם עיניים ירוקות. בבוקר התעוררתי שטוף זעה. "משהוא לא טוב הולך לקרות כאן...."

"חיפשת אותי?" מעיין רצה אליי, מתנשפת.
"אממ... כן,"אמרתי בעדינות. "באיזה חדר אנחנו?"
"אהה..." היא דחקה את היד שלה אל הג'ינס המעט צמוד מדיי שלה, ושלפה משם את המערכת של שתינו. "73, במעונות בן-גוריון," היא אמרה במהירות.
"אהא," היינו במסדרון הכניסה של בית הספר ומאחורינו נפתחה הדלת הראשית. הסתובבתי כדי לראות את המנהל מלווה בידי מישהי שמעולם לא ראיתי, ולא ייחסתי אליה תשומת לב יתרה. בטח המאהבת שלו או משהו. יותר נבהלתי מהעובדה שהמנהל רואה אותי, וכבר עברה שעת כיבוי האורות.
"ערב טוב, המנהל," אמרתי בחיוך מתקתק.
"כבר לילה, אמילי. שלא תחשבי שלא שמתי לב. לכו מהר לפני שאסתכל בשעון שלי," הוא אמר והנהן באיטיות.
"לילה טוב, המנהל," אמרתי בחיוך וגררתי את מעיין לכיוון המעונות שבהם גרנו בשנה הראשונה שלנו כאן.
קמנו למחרת אל שיעור כפול בלחשים. מעיין שקל לוותר על ארוחת הבוקר, אבל ברגע שניסתה להעלות את זה בפניי הבהרתי לה שזו הארוחה החשובה ביותר ביום. התלבשתי במהירות בבגדים שהכנתי יום קודם (בשנתיים הראשונות שלי היו לי המון בעיות של איחורים בגלל קושי בלבחור את הבגדים שלי בלי קארין, הסטייליסטית שלי, אז הרגלתי את עצמי לבחור בגדים בלילה הקודם) והתארגנתי במהירות במקלחת. הייתה איתנו בחדר עוד איזו רוסייה אחת שנרדמה עוד לפני שנכנסנו לחדר, ועוד ישנה כשיצאנו לארוחת הבוקר.
"קלטת את המוזרה הזאת שאיתנו בחדר?" מעיין שאלה אותי.
"כן, היא ברמה שלנו כבר שלוש שנים. זאת הרביעית בעצם," אמרתי ופרעתי את השיער שלי בעדינות, כדי להרגיש רעננה יותר.
"אה וואללה? לא שמתי לב אליה קודם..."
"כן, את צריכה להתחיל להסתכל סביבך יותר, מעיין," אמרתי וישבנו באחד השולחנות. "אציו סלט"
הצלחת התעופפה אליי מהשולחן הראשי הגדול. החזרתי את השרביט שלי אל הכיס שהארכתי בקסם.
"כל פעם מצחיק אותי מחדש כמה שאנשים לא מודעים לחשיבות ארוחת הבוקר," מעיין אמרה לפתע. חדר האוכל עוד היה דיי ריק.
"הם סתם עוד עייפים," אמרתי והסטתי את שיערי אחורה. עומרי נכנס הרגע לחדר האוכל ונופף אליי. חייכתי אליו בחזרה והכנסתי חתיכה גדולה של חסה, שיהיה לי תירוץ לא לדבר איתו.

ירדתי אל ארוחת הבוקר. אכלתי לי קצת דגנים וכמה טוסטים, וירדתי לשיעור לחשים. הגעתי לשיעור ראשון. תומר, המורה שלי ללחשים בריך אותי בחביבות. "היי אור, מה העיניינים?" אהבתי את תומר. הוא אחד המורים הצעירים יותר שלימדו ולשנינו היה יחס של כבוד אחד על השני. אני אליו כמורה מעולה והוא עליי אחרי עבודת ההגשה שלי בבגרות.... "בסדר גמור. מסוקרן ללמוד מי בא לחלוק איתי את המגמה השנה" עניתי בחיוך. "טוב, מה לעשות שאתה תמיד מגיע רבע שעה יותר מוקדם לכל מקום..." הוא ענה לי בחיוך משלו. "החומר של היום יהיה מעניין, אתה רוצה להמר על כמה תלמידים יצליחו בפעם הראשונה?" הוא שאל. אהבתי את הגישה שלו. השאלה הזו הופנתה אליי כל שיעור. "אני מהמר על שלושה. כי אני נדיב היום" קרצתי לו ויישבתי במקום. לאט לאט הכיתה התמלאה בתלמידים. הספקתי לראות את שאנל, עומרי, מורן, מעיין ועוד כמה חברים מהשכבה. תומר פתח בשיעור. "חברים יקרים, היום נלמד שימוש של קסם שיידרש מכם בכל בחינות הבגרות של רמה שביעית. זהו קסם מיוחד ששמור לכם ומזהה אתכם, ובעתיד כקוסמים מכובדים תשתמשו בו הרבה. הכוונה היא לקסם החותם." הסברו נקטע באמצע על ידי פתיחת דלת הכיתה. בכניסה עמד המנהל. "מצטרפת אליכם לכיתה תלמידה נוספת. היא עלתה ארצה השנה, אבל השלימה את בגרות מספר (בלא בלא) בלחשים וכשפומטיקה ושיקויים. אני מצרף אותה לכיתה הזאת. הוא סיים את דבריו ולכיתה נכנסה הנערה מאתמול. שערה עדיין חשמל צהוב ועיניה ירוקות זוהרות. הכיתה השתתקה. תומר חזר להסברו אבל ראשי חצי מהתלמידים לא היו מרוכזים בו יותר. "בכל מקרה, הותם הוא סמל אישי שלכם, אותו אתם מטביעים על פיסת קלף וכד'. החותם הוא בעצם סמל שנוצר באמצעות קסמים. מהרגע שבחרתם לכם חותם לא תוכלו לייצר חותמים אחרים, לכן חשבו טוב טוב מה הסמל המתאים לכם. הסמלים תמיד מופיעים בתוך עיגול כאשר העיגול והקווים מסביב זוהרים בצבע מסוים. בעתיד אתם תחתמו כך על כל מכתב שאתם שולחים. אני נותן לכם עשר דקות, במהלכן אתם צריכים לדמיין בצורה הכי ברורה ומדוייקת שאפשר את הסמל. ככל שתתאמנו יותר הוא יצא יותר ברור." -כעבור עשר דקות- "טוב. עכשיו כולם לגלגל חתיכת קלף, לראות בראש את הסמל שלכם, להצביע על מקום החיבור ולאמר: 'סילוריו' . מוכנים? שלו ארבע ו... "סילוריו!" נשמעה מקהלה של קולת ברחבי הכיתה. המורה עבר בין השולחנות. כשלושת רבעי הכיתה לא הצליחה ליצור חותם שלם בכלל. ורוב אלה שהצליחו לא קיבלו את התמונה כפי שדמיינו אותה. תומר אסף שני קלפי נייר והציג אותם לכיתה. הראשון היה חתום בעיגול, שמקיף שבעה יהלומים. העיגול והיהלומים זהרו כולם בירוק. "ג'ייד" לחשתי לעצמי. השני, היה הקלף שלי, שבתוך העיגול ניצב וורד פתוח שבלב עלי הכותרת שלו הסתיר את האות L בקטן. השיעור המשיך בתירגולים של החומר החדש ולבסוף שיחרר אותנו להפסקה. "נו, בכל זאת היית נדיב מדי" אמר לי תומר בשמץ ציניות. "ידעת מה יהיה הסמל שלך גם לפני העשר דקות נכון?" "ברור" עניתי. "אתה משוחרר מהשיעור הבא שלנו. אנחנו נמשיך להתעסק עם החותמים. תבוא לשיעור שאחרי זה לחומר חדש. תגיד את זה גם לעלמה ג'ייד בבקשה ממך." הוא אמר. "בסדר. תודה רבה" חייכתי אליו ויצאתי מהכיתה, נתקל בעומרי שבדיוק אמר לי: "אז... הבנות השנה שוות או שהן שוות?"

אמילי-
"אני לא אוהבת את הג'ייד הזאת," פסקתי בסוף השיעור למעיין.
"כן, היא..." מעיין ניסתה למצוא את המילה הנכונה. "מלחיצה."
"היא יכולה הייתה להיות ממש ממש מושלמת אם היא לא הייתה כזאת," אמרתי ושילבתי את ידיי בכעס. "היא ממש יפה, אבל היא כזאת אנטי."
"אני מבינה על מה את מדברת," מעיין הנהנה בבלבול.
"כן, בטח.." מלמלתי. מעיין נראתה עוד יותר מבולבלת, אבל התעלמתי ממנה.
"הכל בסדר?" עומרי שאף אומץ לשאול אותי ביציאה מהכיתה.
"ברור," חייכתי אליו.
"זה מדהים, כמה שאת יפה אפילו כשאת כועסת..." הוא אמר וחייכתי חיוך קטן. בזווית עיני קלטתי את הרוסייה מהחדר שלנו עוברת במסדרון, מחבקת את הספרים שלה והולכת מהר.

אלכס-
מיהרתי אל שיעור חיות הפלא, כשלפתע המלכה של בית הספר עצרה אותי.
"מה?" שאלתי אותה בתוקפניות.
"ואו, לא צריך להתעצבן, סך הכל רציתי להכיר אותך. אנחנו שותפות לחדר..." היא אמרה אליי, מנסה להיות נחמדה.
"כן, מה שתגידי..." גלגלתי את עיניי. היא הייתה פשוט כל כך יפה, ולא רציתי להישאר לידה יותר מדיי, זה סתם גרם לי להרגיש כמו פיסת אדמה חסרת משמעות. העפתי מבט בחברה הזאת שלה; ילדה דיי יפה, עם שיער בלונדיני גלי וארוך, עיניים חומות וגדולות ולחיים ורודות. גם היה לה קול צפצפני ומעצבן קצת *תדמיין לך מישהי נורא ספציפית מהכיתה שלך P: *. היא לא הייתה רזה כמו החברה שלה, אבל ניכר היה שהיא מנסה להיות.
"משהו מעניין אותך?" היא תקפה אותי.
"אם כן, זאת בטח לא תהיה את," החמצתי אליה פנים.
"היי, אני לא רוצה ריבים בתחומי החדר שלנו. בואי נתחיל מחדש. אז לי קוראים אמילי שאנל, וזאת מעיין. מעיין, תהיי נחמדה אליה!"
"כן, כן, מצטערת על זה... סתם אני לחוצה כי לא הצלחתי כלום בלחשים..." מעיין אמרה מהר. אמילי נתנה לי מבט של אל-תתייחסי-אליה.
"אני אלכס," אמרתי באותה החמיצות. "ואני חייבת ללכת."
הן לא עצרו בעדי. קודם התעוררתי בגלל טריקת דלת, ועד שהתארגנתי כמעט איחרתי לשיעור, ועכשיו שתי הפקאצות האלה מתבררות כשותפות שלי לחדר. היום הזה לא יכול היה להיות יותר טוב, נכון?

השעתיים הבאות היו חופשיות. ניצלתי את הזמן למצוא את ג'ייד ולמסור לה את ההדעה. היא נתנה לי מבט מפחיד בזמן שדיברתי, אבל הינהנה והמשיכה בדרכה. הייתי במצב רוח טוב מלבד ההפתעות בצורת ג'ייד אז הלכתי לחפש את עומרי. כצפוי, הוא עוד נגרר אחרי אמילי. 'נו מילא, אם זה יימשך ככה מתישהוא אני אצטרך להכיר אותה רשמית. למה לא עכשיו?' הם נעצרו והתיישבו במדשאות. הגעתי אליהם כמה דקות אחר כך. "אני מפריע?" שאלתי בטון נימוסי להפליא. "ממש לא" ענתה אמילי בהתחנחנות בניגוד מוחלט למבט של עומרי שממש זעק: "ממש כן!" התעלמתי ממנו והתיישבתי לידו. נתתי לשיחה להמשיך לזרום.

*אחרי השעתיים חופשיות יהיה את השעתיים שיקוים שלך צריך זמן לחבר את העלילה של הדמויות*

אני יודעת שלתת לאור להצטרף אלינו הרתיח את עומרי, אבל למען האמת.. הוא עניין אותי יותר מאשר עומרי. דאגתי לחייך אליו חיוכים קטנים מדיי פעם, לגרום לו לחבב אותי.
"אז אתה אחד החכמים האלה שמצליחים את הלחשים הכי מסובכים בפעם הראשונה, הא?" שאלתי אותו. "צריך להכחיד אתכם, זה פשוט גורם לשאר להיראות רע."

"כל אחד התברך במשהוא טוב משלו. אני פשוט טוב בלחשים. על אותו משקל אני יכול להגיד שצריך לאסור עליך להסתובב ברחוב כי את גורמת לשאר הנשים להיראות רע." עניתי במעט עוקצנות. יכולתי לראות ווריד אצל עומרי. 'מה הוא נהיה לי קנאי פתאום? הוא במת חושב שאני מנסה להתחיל איתה? הוא לגמרי עיוור? אני הולך לחטוף על זה אחר כך' בעוד אני מדבר, שמעתי את משק הכנפיים המוכר והאהוב של חץ. אוטומאטית הרמתי את ידי למעין הצדעה והוא התיישב עלייה. חץ לא אהב לבוא יחד עם הינשופים בבוקר. הוא תמיד הגיע לקראת הצהריים. התרתי שלושה מכתבים מרגליוושילחתי אותו לצוד משהוא. "וואו, ממתי ניצים מעבירים מכתבים" אמילי שאלה. "זה לא נפוץ, אבל לי יש נץ ולא ינשוף ואני מסתדדר עם זה" עניתי, שומר על קורטוב הציניות הקל.

הרמתי גבה. חיבבתי אותו משום מה.
"מגניב," הכרזתי. מעיין הופיעה מרחוק, והשפלתי את מבטי, שלא תראה אותי. "ואי, אין לי כוח אליה. בבקשה תחביאו אותי," לחשתי. אור ועומרי החליפו מבטים, אבל עומרי מיהר למלא את בקשתי.
"מה העניין? היא לא אמורה להיות החברה הכי טובה שלך או משהו כזה?" אור שאל.
"היא סתם נמרחת אחריי לכל מקום. זה נחמד לפעמים, אבל זה ממש נמאס אחרי שלוש שנים רצופות," אמרתי והתכופפתי. ראיתי את מעיין מנסה להציץ מעבר לכתפו של עומרי, אבל היא הסתובבה. פלטתי אנחת הקלה.

"מכיר את ההרגשה. זה קורה לפעמים." עניתי באנחה.  "אגב, אם כבר מדברים על אנשים שנחשבים חכמים, מה יש לכם לאמר על הג'ייד הזאת?" שאלתי כבדרך אגב. "היא שווה" עומרי אמר מייד בניסיון פתטי לגרום לאמילי לקנא. "היא מפחידה קצת" אמילי אמרה. "כן. אני מסכים" אמרתי, וסיפרתי להם על מה שראיתי בסיור. "בלילה היא הרבה יותר מפחידה. אני מוכן להישבע שהשיער שלה התנופף באוויר למרות שלא הייתה רוח." הוספתי. "וואו, היא באמת מפחידה" אמילי אמרה. "אבל שווה" עומרי הוסיף, ושנינו נעצנו בו מבט והוא השתתק. גיכחתי לי בשקט.

"טוב, היא באמת שווה," שברתי את השתיקה והחלפנו מבטים. צחוק משחרר שבר את המתח בינינו.
"אבל את יותר," עומרי עבר להתחנף.
"לא נראה לי," אמרתי בכנות.
"ואו, את גם צנועה?" עומרי צחק.
"לא, אני באמת חושבת ככה... כלומר, היא יפה יותר ממני, זה כן... מבחינת אופי," עשיתי פרצוף חמוץ. "היא כזאת אנטי."

"היא פשוט נורא קרה. ושתקנית. וממש ממש מפחידה" סיכמתי את הנושא. עברתי על הדואר שקיבלתי. 'מכתב מאבאמא, כמובן אחד מלין, וממי זה?' "מה כתוב?" אמילי שאלה כשהבחינה במבט המשתאה על פני. "תיכף נראה. זה מהמנהל" התחלתי להקריא בקול מן המכתב { אור שלום. כפי שאתה וודאי יודע, הצטרפה אלינו תלמידה חדשה הלוא היא ג'ייד. אני ממנה אותך להיות מעין חונך עליה. תעזור לה להשלים את החומר שהיא צריכה, ולהסתגל לבית הספר. נכון לכרגע היא תגור איתכם בחדר המדריכים. בוא אליי לעוד פרטים בשעה 5. ברכות, אלי‎} "מה לעזאזל?!?!"

"כנראה שנדפקת עם מיס קריפי," צחקתי.
"נשאר איתך בליבנו," עומרי צחק גם.
"די, נו, אולי היא לא כזאת נוראית כמו שהיא מעמידה פנים להיות. אולי היא סתם מתביישת כי היא חדשה," ניסיתי להיות אופטימית. "אולי היא תהיה ממש מקסימה, ובזכותך גם תראה את זה לאחרים?"
עומרי צחק.
"יש לנו אחת כזאת בחדר... אלכס קוראים לה. היא פשוט עצבנית על כולם. היא כמעט רצחה אותי כי ניסיתי להיות נחמדה אליה היום..." אמרתי ועומרי הביט בעיניי, מנסה לנחם אותי במבט מבין.
"עם כאלה אנשים בחדר, הייתי ישן עם השרביט ביד," הוא אמר.

"אני פשוט לא מאמין. אם יש מישהיא שלא ריכה את העזרה שלי בלחשים וכאלה זו היא. חוץ מזה הוא אף פעם לא מדבר אליי ברשמיות כזו. משהוא פה מסריח" אמרתי. "יכול מאוד להיות שאת צודקת אמילי. אני אף פעם לא פוסל אדם על מבט ראשוני, בטח שלא אם לא דיברתי איתו, אבל משהוא בכל העסק נשמע לי לא בסדר". "חוץ מזה, החדר שלנו הוא של מדריכים" הפעמון צילצל. "בהצלחה עם אלכס שלך" אמרתי לה. "אני צריך ללכת לשיקויים" "גם אתה בשיקויים עכשיו?" היא שאלה "איזה יופי, גם אני" עומרי מילמל משהוא על תורת הצמחים והסתלק.

*הנה, עכשיו את יכולה לחפור על שיקויים שלך ואני אלך לישון ואקרא מחר. לילה טוב.*

*לא הייתה לי שום כוונה לחפור על שיקויים ><*
בשיעור שיקויים ישבתי ליד יונתן, שטען כי הוא צריך עזרה, ודווקא שם הייתי חזקה. השיעור הזה היה שיעור דיי חופר, המון מידע תיאורטי, ורק חיכיתי שיגיע החלק המעשי, שמבלי לשים לב נרדמתי על כתפו של יונתן. יונתן, שכנראה נהנה מהמגע איתי, לא טרח להעיר אותי, והמורה המתוקה, שרית, לא טרחה לשים לב שאני ישנה.
זאת הייתה צרחה שהעירה אותי.
קפצתי בבהלה ופניתי להסתכל במקור הצרחה. זאת הייתה האלכס המוזרה ההיא.
"את שפכת עליי את זה!" היא צרחה על החדשה הזאת, ג'ייד. השנייה לא ענתה לה. שרית המבוהלת פנתה ללחוש כמה מלים כדי לייבש את כל השיקוי ממכנסיה השחורים של אלכס.
"זה בסדר, זה סתם מוגלת פרונקל שמונק-מה-שזה-לא-יהיה," יונתן ניסה להרגיע אותי.
"מה אתה צוחק איתי? זה מסוכן!" הסתכלתי על אלכס המסכנה שהחלה להאדים. בליטות מוזרות החלו להופיע מתחת למכנסיה, והצעתי שתלך מהר למרפאה. שרית, שהרגישה אחראית למקרה, משום מה, שיחררה את כולנו מוקדם והלכה עם אלכס למרפאה.
"ואו, מסכנה... זה אחד הכואבים," אמרתי.
"את פשוט טובה כל כך," יונתן הניח את ידו על כתפי. כל הכיתה קפצה על רגליה והם מיהרו לצאת מכיתה, אבל עוד הייתי ישנונית בשביל לקום, אז יונתן נשאר איתי.
"יש ארוחת צהריים עוד מעט," הוא לחש.
"יש עוד איזה.." הצצתי בשעון הזהב המעוצב שעל ידי. "שעה... תן לישון.." מלמלתי והחזרתי את ראשי לכתפו השרירית והנוחה.

בארוחת הצהריים כולם דיברו על התקרית משיקויים (גם אלה שבכלל לא למדו את המקצוע).
"שמעתי שהיא עשתה את זה בכוונה, הג'ייד הזאת!" שמעתי איפשהו בשולחן מאחוריי.
מעיין הסתובבה לענות להם. "זאת פשוט תחרות על הילדה הכי מפחידה בבית הספר, ומסתבר שג'ייד ניצחה."
"אל תגזימו," אמרתי במיוחד למעיין. "זה בטח קרה בטעות."
"אני מהמרת שלא..." מעיין חזרה אל הירקות המבושלים שלה.
"אמילי!" יונתן קרא לפתע, מניח את ידו על כתפי. תוכי רב-גוני עופף לו דרך החלון וריחף מסביב לחדר האוכל, משוויץ בכנפיו היפהפיות. לאחר הסיבוב המרשים שדרש את תשומת לבם של כולם, הוא נחת בקלילות מושלמת על יד הצלחת שלי. הבטתי בו, המומה. הוא נשא מכתב מגולגל וקשור לרגלו. פירקתי את הקשר ובדקתי את תוכן המכתב. זה היה שיר כתוב בעט נוצה אדום ומקושט בלבבות מופיעים ונעלמים ברחבי המכתב. המכתב היה חתום על ידי מיכאל. חיפשתי את מבטו בחדר האוכל. הוא בהה בי בחיוך.
"תודה," אמרתי ללא קול.
"ואיי, תראי לי!" מעיין ביקשה וחטפה את המכתב מידי. "זה כל כך רומנטי... את מתכוונת לצאת איתו?"
"אממ... אולי," אמרתי במשיכת כתפיים. עומרי, שישב מולי, לא אהב את הסיטואציה. הוא כבר שמע  על "אולי" שלי שהפך ל"כן".

* חשבתי שאמרת שהייתה לך תגובה על שיעור שיקויים*

שיעור שיקויים עבר לאט. הרבה חומר תיאוריטי שברובו הוא חזרה על שנה שעברה. בזמן שהרבה תלמידים רשמו בלהט, נתתי למבטי לנדוד על פני הכיתה. ראיתי את אמילי נמרחת תוך כדי שינה על אחד התלמידים, הרבה תלמידים יושבים וכותבים. אחרי שכולנו קיבלנו חומרים, שרית המשיכה להסביר לנו, איך בדיוק מכינים את השיקוי של היום. בתוך כל המילים של שרית, אף אחד לא שמע את קללת ה"רידקטו" החרישית שנפלטה.הספקתי לראות בחטף את אחת הבחנות מהשולחן של ג'ייד חוטפת את ההדף, ואת ג'ייד מנסה לתפוס אותה באוויר אך לא מצליחה. המבחנה פגעה ביד שלה, התהפכה, ונשפכה על הילדה שלידה. למי שלא ראה את כל התהליך זה נראה כאילו ג'ייד שפכה את המבחנה. שרית הוציאה את הילדה השנייה אל המרפאה, ושיחררה אותנו. ג'ייד לא הגיבה כלל על כל המקרה, והיא יצאה עם סומק כמעט בלתי על הלחיים ולא יותר. בזמן שנותר כתוצאה מהשחרור המוקדם, הלכתי אל ג'ייד ואמרתי לה "ראיתי שניסית לעצור את המבחנה. יש לך מושג מי הטיל את הקללה?" היא הסתכלה אליי בדממה לרגע, עיניה כזוג קרני ליזר ירוקות, ואז אמרה "אין לי מושג על מה אתה מדבר" 'מוזר' חשבתי לעצמי. 'אבל בואו נעזוב את זה'. "לא משנה. אמרו לך שאני החונך שלך לבית הספר?" שאלתי אותה. "אה, זה אתה." היא ענתה בלי לשנות טון בכלל. "אמרו לי שיש לי חונך אבל לא אמרו לי מי. אני צריכה קצת עזרה בכישפומטיקה. ולהכיר קצת מה הולך פה. איך דברים מתנהלים." "אין בעיה" אמרתי לה "יש לנו כישפומטיקה אחרי השעתיים האלה. תשבי לידי ואני אעזור לך." "טוב" היא אמרה, סוף סוף משנה את הטון למעין סיפוק. "אם אתה טוב בכישפומטיקה, כמו שאתה בלחשים, אז מצבי טוב." חייכתי אליה. "בכשפומטיקה אני יותר טוב. לחשים זה מקצוע משני אצלי. אבל את היית הכי טובה הכיתה בלחשים." החמאתי לה חזרה. "כן, זה תחום ההתמחות שלי. בשאר אני קצת פחות טובה." הבטנו אחד בשנייה, ואני שמחתי שהצלחתי לגרום לה להתנהג טיפה נורמלי. "אור" אמרתי לה, והושטתי לה את היד. היא לקחה אותה. "ג'ייד" היא ענתה בחיוך. "נתראה בכישפומטיקה" אמרתי והלכתי. שמתי לב שבכל השיחה העיניים שלה לא איבדו איתי קשר עין, וזה הפחיד ותי יותר מאשר עודד.

אור הצטרף אלינו לשולחן, שקט מתמיד.
"גם אתה נבהלת מהמוזרה הזאתי?" מעיין פלטה. מרפקתי אותה, כאילו בטעות.
"על מה היא מדברת?" הוא שאל אותי.
"ג'ייד הזאת, אלא מה?"
"מעיין, תהיי בשקט, היא יכולה להיות מאחורייך," לחשתי באזנה.
"אה, וואללה..." היא השתתקה. אור נראה די משועשע מהעניין.
"אבל נראה לך שהיא עשתה את זה בכוונה?" היא לחשה לו וגלגלתי את עיניי לכיוונו. הוא חייך.
"לא, לא חושב..." הוא זימן לעצמו אוכל. "מה זה?" הוא הבחין במכתב שבידי.
"אה, זה סתם.."
"מכתב ממעריץ סודי," מעיין קרצה לו.
"הוא לא סודי..." מלמלתי.
"את באמת מתכוונת לקנות את השטויות שלו?" עומרי התחמם.
"יש בזה משהו..." אמרתי. "אבל שיהיה, זה תמיד נחמד ליהנות מדיי פעם, גם בלי סיבה מוצדקת.

ישבתי קצת יותר בשקט כי הייתי עסוק ברברים אחרים. ידעתי שאני לא אמור לעשות את זה, אבל הכישרון המיוחד שגיליתי בפריצה למוחם של אנשים שימש לי יתרון יותר מפעם. בזמן הארוחה, הקשבתי למחשבות של אמילי, מעיין ועומרי. כל אחד חשב על דברים אחרים, ואני הקשבתי כמו בשיחת וועידה המונית. אחרי קצת זמן נגעלתי מעצמי. וחזרתי לשיחה. מעיין בדיוק שאלה אותי משהוא, ולא הבנתי. שאלתי את אמילי והבנתי שהשיחה חזרה לג'ייד, משם עשתה תפנית חדה לאחד ממעריציה של אמילי. עומרי התרתח, כמובן. ואני המשכתי להקשיב, הפעם רק למה שעל פני השטח. אחרי כמה זמן, קול דיבר מאוחורינו. אוטומאתית קמתי בסיבוב, שרביט שלוף ומכוון קדימה. היו אנשים שרצו לפגוע בי בבית הספר, ויכול מאוד להיות שאם זה היה הם, הם היו יכולים עכשיו. אבל זו הייתה ג'ייד, שקצת נלחצה מהתגובה שלי. "היי, להירגע, כולה רציתי לשאול אם אני יכולה לשבת איתכם" היא אמרה. "סליחה" אמרתי בכנות. "קצת הלחצת אותי. בטח שאת יכולה לשבת" אמרתי ופיניתי לה מקום. היא התיישבה לידי והשולחן השתתק. רק אני התחלתי בשיחה ידידותית. בשאלה "מאיפה את בארץ?"

*הרעיון שלך של לבסס דמויות על אנשים מצא חן בעיני. אני אתחיל להוסיף עוד דמויות ולהעשיר את העלילה בהמשך*