אלכימיה-מתחילים

אור-
"ברור לך מה זה היה עכשיו נכון?!" אמרתי לאמילי שנכנסה לאיזור האוהלים בכעס
"האמת? לא"
"זה היה גרסא של ערפול! הוא עשה עליך עירפול!! זה מאה אחוזז לא בסדר"
"מזה עירפול?"
"למה את לא יכולה לראות את הכנפייס שלו? ואת הדברים המוזרים אצל שאר האנשים פה? איך מסתירים את כל הקסם שיש בעולם הזה? בני אדם נוטים ליפול בקלות לתוך מה שנקרא עירפול. זה גורם להם לראות מה שאתה רוצה שיראו. גורם למוח שלהם להמציא בשבילם תירוצים למה כל זה נורמלי. את כנראה רגישה לערפול בצורה יוצאת דופן אם את לא רואה את הכנפיים שלהם למרות שאת קוסמת"
"תודה באמת..."
"לא נו. זה משהו שנולדים איתו. יש גם בני תמותה שרואים דרך הערפול בלי בעיה"
"אמרת בני תמותה"
"מה??"
"אמרת בני תמותה שיכולים לראות דרך הערפול. קוסמים הם לא בני אלמוות. אתה לא נכנס לכלל הזה?"
"מה? אמם, אני.. אני.. התבלבלתי מה את רוצה!!"
"משתגיד. מה אתה רוצה ממני?"
"זו לא השאלה הנכונה. השאלה הנכונה זה מה ה-ו-א רוצה ממך"
"לא יודעת..."
"אוף, הוא כזה מלאך מעצבן. יש להם אנשים כל כך הרבה יותר נחמדים שם... טוב. את צריכה להתארגן למסדר"
"ואתה?"
"לבקר את ארוסתי"
"על זה נתנו לך אישור???"
"גם"
"על מה עוד?"
"סוד"
"לא נכון! פשוט אין!"
"משתגידי" חייכתי והתעתקתי משם

קיללתי אותו בליבי על כך שלו אין צורך לשמור על שום שילוב ראוי וחייכתי בהתנצלות לאריאל מצוות 6 שהייתה איתנו באוהל והביטה בי, הבעת הלם על פניה.
במסדר לא היה שום דבר שונה, וגילינו שההשקמה שלנו היא בחמש. יכול היה להיות יותר גרוע, עודדתי את עצמי. גדעון שלח אותנו לנקות את טורי האוהלים ולחזור לח'. אחר כך הוא שלח אותנו לישון, והמליץ בטוב ליבו לישון היטב, ובלי שיחות בקשר עד אישון הלילה, שלא להזכיר אפילו שיחות בעל פה.
אחר כך הוא שלח את ג'ייד ואותי להביא את ליאת שחזרה להכרה מאוהל הפצועים.
האוהל היה מפוצץ, למרבה הזוועה שבדבר. ג'ייד לא התרגשה מהעניין, אבל אני מיקדתי את המבט שלי בליאת, שעוד הייתה קצת מסוחררת, אבל היא טענה שכבר לא הרגישה כאבים.

"לילה טוב צוות שבע," גדעון איחל. לרגע קפצתי כי חשבתי שהוא אמר את שמי באופן ספציפי, אבל הסתבר שהוא רק איחל לאריאל, שלא השתייכה לצוות שלנו לילה טוב. הוא כיבה לנו את האור באוהל בעזרת שרביטו.
"אני חייבת להגיד משהו בנות, לפני שהולכים לישון..." אריאל פתחה את הפה לפתע. "המפקד שלכם שווה. ברמות."
שחקתי את שיניי והתהפכתי על צדי, משתדלת שלא ליפול ממיטת השדה הזאת.
"לילה טוב, אריאל..." אלכסנדרה אמרה בטון של נזיפה ויכולתי לשמוע את מאמציה של ליאת שלא לצחוק בקשר.

אור-
"לין" אמרתי ברוך כשהיא נכנסה לחדר.
"אור!" היא אמרה בהפתעה סוגרת מאחוריה את הדלת. "מה אתה עושה פה?"
"קיבלתי שיחרור מגדעון. יש לי משימה בתל אביב"
"ובנתיים אתה פה? איזה יופי!! ספר לי על חצרים..."

גדעון- כל המדריכים הצטופפי סביב השרביט שלי. "סנוורוס" לחשתי. "מוכנים?" הגיתי עם השפתיים בלי קול. "בוקר טוב פלוגת כוח!!" הקריאה הדהדה במרחבי המדבר.
לקח לצוות שלי הרבה זמן לארגן ח' במקום שלו. מה שעיצבן אותי. "שלושים שניות סידרתם לי ת'חת הזאת ליד העמוד ההוא שלושים שניות זוזו!"

בסופו של דבר הח' עמדה מלאת מרץ מהריצות והלכנו לחדר האוכל של המחנה.

"עוד מעט," ליאת לחשה לי כשראתה את מבטי המיוסר נח על גדעון המפקד. אוף. זה באמת לא פייר.
"אני לא יודעת אם אני אשרוד כל כך הרבה זמן," מלמלתי מתחת למצחייה.
"את שרדת הרבה זמן עד שהיית מוכנה להודות במה שאת רוצה." היא קרצה לי עם רמז לחיוך, שלא הגיע בשום פנים ואופן אל אף אחד מהמפקדים.
חמש עשרה הדקות של ארוחת הבוקר עברו לי כמו נצח. אלכסנדרה התיישבה שוב לבדה בשולחן עם בן, מנסה הפעם לפתות אותו ממניעים אחרים, לנסות לראות מה הוא רוצה. ישבתי בין שחף לליאת, וג'ייד לא הוסיפה לשיחה. ליאת, כמובן, יברך אותה האל, ניסתה להפיק את המיטב מהישיבה שלנו שם, וניסתה להעלות השערות לגבי אימוני השדה שלנו היום.
למרבה האכזבה, חייכתי במרירות, לא חיכה לנו שום דרקון רעב הפעם. אימוני השדה התבררו כלא יותר מלימוד של זחילות וריצות וטקטיקות של מארב, התחמקות וכל מני כאלה. כמעט והודיתי לאלוהים על כל הפציעות החדשות שלי מהיום הזה, שלא נגרמו על ידי יצורים חיים, אלא על ידי הסלעים ששרטו את המרפקים שלי כשניסיתי לחקות את גדעון בזחילה המושלמת שלו, שלא דרשה שימוש ברגליים. כששאלתי לרלוונטיות של הזחילה, הבנתי שזאת הייתה שאלה טיפשית עם המבט שקיבלתי ממנו עם התשובה ("כשהרגליים מפסיקות לתפקד, ועדיין צריך לבצע משימה, אז את משתמשת בזחילה הזאת, אמילי").
בסוף היום הלימודי הזה היה משחק בין צוותים 5 ו-6 לבין צוותים 7 ו8. הראשון שתפס את הסטיקלייט בלי להשתמש ביכולות שלו יזכה את הקבוצה שלו בארוחת צהריים מפנקת. הנחתי שהכוונה היא לטרופיות במקום הלימונדה המגעילה שהמפקדים הביאו איתם בצידנית. בכל מקרה, ג'ייד הייתה כל כך מושלמת במשחק הזה שהיא כמעט ולא נזדקקה לנו שנהווה הסחת דעת לקבוצה השנייה. ניצחנו תוך חמש דקות, וארוחת הצהריים הוקדמה בשעה. כשעמדנו בח' גאה בניצחון וגדעון ביקש מתנדב לעזור לו להביא את ארוחת הצהריים לשטח, הוא בחר בי לעזור לו. הבנתי שיש לו משהו להגיד לי.
"איך את מסתדרת?" הוא שאל, כאילו ברנדומליות, אבל הצלחתי לראות את הכוונה האמיתית מתחת למצחייה שלו.
"יכול היה להיות גרוע יותר," לא הצלחתי לחייך את החיוך האופטימי שלי. משהו בו לא נתן לי לזייף.
"קרה משהו שאת רוצה לדבר עליו?" הוא שאל, ואחר כך הוסיף, בתוך הקשר, כמובן, 'בעל פה?'
"לא," נאנחתי ולקחתי בשקית את הטרופיות של הצוות שלנו. 'אני לא בדיוק יודעת מה קרה.'
'עם מי זה קרה?' הוא שאל.
'בן משהו... מצוות 6. הוא התחיל לזרוק לי רמזים, שאולי הוא יודע משהו. אור אומר שהוא מתכנן לסחוט אותנו, אבל אני לא יודעת על מה... מישהו מהמפקדים חושד?' פחדתי להסתכל לו בעיניים. היינו חשופים לכולם- והמבט שיהיה לי בטוח יסגיר כמה הוא חשוב לי. הרבה יותר מחבר צוות או מפקד.
'אני אנסה לבדוק מה שאני יכול... בכל אופן, אף אחד מהמפקדים לא אומר כלום. אם כי אני יכול לומר בוודאות שכמה מהם מנסים למצוא דרכים לכופף את החוק ולפתות אותך...' חייכתי חיוך קטן, מדמיינת את הקנאה השקטה בזווית עיניו - זאת שהופיעה כשדיברתי על עומרי פעם, בטעות.
חזרנו אל הצוות וגדעון התיישב איתנו, למרבה ההפתעה. שאר המפקדים התאספו ואכלו יחד.
אלכסנדרה שאלה אותו על זה.
"אנחנו צוות מיוחד..." הוא התחיל. "כולם מודעים לעובדה שאנחנו לומדים באותו בית הספר, וכנראה מכירים אחד את השני ומיודדים אחד עם השני עוד הרבה לפני שכל הסיפור של היחידה התחיל..."
עלתה בראשי שאלה, אבל גדעון הותיר אותה לא פתורה, למרות שאני בטוחה שהוא שמע אותה.
"הם יודעים שאנחנו מחוברים חזק יותר משאר הצוותים. אנחנו הצוות היחיד שיש לו קשר אצל כולם. טוב, חוץ מצוות 8. אבל שוב, אצלם זה הרבה יותר מבוקר, בהתחשב בעובדה שהם מנוסים בכך הרבה יותר. והם יכולים לשמוע את כל המחשבות של כולם, אז אין פה שום דבר מיוחד."
נבהלתי לרגע, והחלפתי איתו מבטים. הוא נראה הרבה יותר רגוע ממני.
"הם גם ידועים בדיסקרטיות המושלמת שלהם, זה חלק מההכשרה שלהם כטלפתים." הוא לא הוריד ממני את העיניים עד שראה שנרגעתי.
אחרי ארוחת הצהריים היה לנו עוד מסדר מחלקתי, ואז הייתה תחרות בין כל הצוותים, כשהתוצאות של הצוותים מהמחלקה השנייה עוד רשומות אצל המפקדים. עברנו תחנות שבוחנות את הכישורים הפיזיים שלמדנו להכיר היום, ואולי גם אתמול. אני גיליתי שאני הרבה יותר טובה בשכיבות שמיכה ממה שנתתי עליו את הקרדיט, בהתחשב בעובדה שהסרתי את הציפורניים המלאכותיות. לא הגענו לשיא, אבל התקרבנו, זה הספיק לצוות הקטן והנשי שלנו. אני בטוחה ששחף לא נעלב, הוא העלה את הבדיחה בעל פה בעצמו.
מה שכן, הצלחנו לכבוש את התחנה של פינוי פצועים. מה שהיה מפתיע, בהתחשב שהתחרינו כאן עם צוות 1, שהיה צוות של מרפאים, או צוות 2 שהיה להם את הטבע לצידם. או צוות 6, שיכלו לעוף. בכל מקרה, הבאנו עוד גאווה צוותית, ואני התחרטתי שאור לא כאן.
חזרנו לבסיס והייתה לנו הפסקה. אחד המפקדים שגדעון הציג לי מרחוק כשנכנסנו לבסיס תלה בי מבט מחוייך, צוות 3, הנחתי בעקבות הידיים שלו שהשאירו חריכות בכל דבר שנגעו בו. התעלמתי בנימוס, והלכתי לאוהל, לראות כמה נורא מצב השיער שלי.
כמעט חטפתי התקף לב כשראיתי מי קיבל את פניי ביציאה מן האוהל.
"אתה לא אמור להיות פה, זה המאהל של הבנות," אמרתי לבן בקול שהבהיר לו כמה הוא לא רצוי כאן.
"אני חושב שהתחלנו ברגל שמאל. אני ממש מצטער אם פגעתי בך, או אמרתי משהו לא במקום." הוא התעלם מנימת הדיבור שלי והושיט את יד ימינו. "מוכנה להתחיל מחדש? היי, אני בן."
בחנתי את פניו המלאכיות בחשדנות. "אני לא מתחילה עם אנשים מחדש. יש רק הזדמנות אחת לרושם ראשוני, גדלתי על המשפט הזה."
הוא שמט את ידו והזדקף במקומו.
"אז אני מקווה שתתני לי הזדמנות שנייה, כי אני מחבב אותך, יש בך משהו," הוא חייך חיוך כובש, מקסים ממש. אני לא אפול בפח הפעם. "לא עשיתי לך שום דבר רע, נכון?"
"לא," משכתי בכתפיי. אני מניחה שבאמת אין לי סיבה לכעוס עליו.
"אז.. הזדמנות שנייה לרושם ראשוני?" הוא הושיט את ידו שוב וחייכתי אליו. הוא באמת היה מתוק עם כל העקשנות הזאת.
"שיהיה," לחצתי את ידו והוא חייך חצי חיוך.
"בואי, יש מסדרים צוותיים עוד כמה דקות, את עוד צריכה למלא את המימייה," הוא הצביע על המימייה הריקה שלי, שאלכסנדרה שתתה ממנה קודם.
"אוקיי, זה היה מלחיץ. אבל כן," חייכתי. "אנשים נורמליים לא יודעים דברים שלא מספרים להם קודם," הסברתי.
"אבל אני לא איש נורמלי..." הוא הלך לצידי לברזייה, למלא את המים. רק כשהגעתי לשם הבנתי כמה אני צמאה - הטרופית בארוחת הצהריים לא עזרה בכלל. לא הייתי מוכנה לשתות מהמימייה מסיבות היגייניות ברורות, ועכשיו הגיעו התוצאות. עמדתי במשך כמעט דקה שלמה ושתיתי בלי שאף אחד הפריע לי. כשסיימתי הייתי בטוחה באדמומיות הפנים שלי, אבל לא היה אכפת לי. ניגבתי את זווית פי במבוכה - הברזייה השפריצה לכל עבר, ורק אז מילאתי את המימייה.
הח' הצוותי מהר מאוד הצטרפה לח' הפלוגתית והתכוננו למסדר סיום. במבט לאחור, היומיים האלה היו ארוכים, ועברו מהר.

אור-
הצטרפתי בדיוק בזמן למדר סיום.
אלינור הרס"פית נכנסה למרכז הח'. כרגיל ההקשב של הבנים היה רופף מעט מהרגיל על מנת לבהות במחשוף הגדול שלה.
"שלום לכם פלוגת כוח"
"שלום הרס"פ"
"אמרתי שלום לכם פלוגת כוח"
"שלום הרס"פ!"
"אני שוקלת להשאיר אתכם עוד קצת. נראה שאתם עדיין לא יודעים לצעוק. אמרתי שלום פלוגת כוח!!"
"שלום הרס"פ!!!!!!!!"
"יופי. עברתם יומיים הכשרה צבאית. אני מניחה שלחלק מכם זה הזכיר את הגדנע. למי שהיה. בגלל סיבות שאתם לא יודעים, אנחנו לא מסוגלים לערוך לכם טירונות ארוכה רגילה. ככה שזה מחליף את הטירונות שלכם. כולכם בדרגת טירון כרגע. אנחנו משחררים אתכם בקרוב לחייכם הרגילים. אבל! אתם תהיו מוכנים להזנקות. כמו שלמדתם, אתם לא משתתפים בקרב רגיל מתוך ההסכם שנחתם ב78. אבל אתם עדיין יכולים להיות מוזנקים למשימות מיוחדות, או לטפל בכל גורם על טבעי ולא אנושי שחודר לתחומי מדינת ישראל. שאלה אחרונה לפני שאתם משוחררים. מי כאן עבר פעם למישור אחר?"
בערך שבעה אנשים הרימו את היד, כולל אני וג'ייד. השאר נראו מבולבלים. אז כל פלוגת יורקי האש הרימו את היד. כנראה שחלק מההפיכה שלהם לכאלה כללה את זה.
"טוב, כל מי שהרים את היד פרט לצוות שלוש לגשת אלי. השאר משוחררים"
בדרך אליה אני וג'ייד הרצנו דיאלוג מהיר בקשר.
'מתי בדיוק עברת מישור?'
'קרילקס. ביקרתי שם הרבה'
'זה לא מימד של הרבה הרבה קרח וכאלה?'
'אכן. תשמע, תיזהר מהרס"פית המפגרת שלנו. היא סוקובוס'
'אהה. זה מסביר הרבה. אבל מצאת לך את מי להזהיר' צחקתי. הגענו אל אלינור.
"באיזה מישור כל אחד מכם היה?" כל אחד אמר שם חוץ מאחד שלא בדיוק ידע וניסה לתאר.
"אני מבינה. ג'ייד ותום. בואו איתי. השאר משוחררים.
'מעניין מה היא איבדה בקרילקס' חשבתי לעצמי.

"חוזרים לאלכימיה?" שאלתי את גדעון, ששחרר אותנו להביא את החפצים שלנו כדי להתעתק. הוא הבין שלא התכוונתי לזה תרתי משמה.
"כן," הוא הגניב לי חיוך והתרחק משם כדי ללכת אל אוהל המפקדים.
ירדנו מהמדים וגדעון התעתק צד-אל-צד עם אלכסנדרה ואיתי בחזרה אל אלכימיה, אל החדר שלנו, שהיה ריק עד שהגענו אליו. גדעון ואני החלפנו מבטים.
"נו, אני לא מסתכלת..." אלכסנדרה גיחכה והסתובבה.
גדעון חייך והעניק לי את הנשיקה שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן, נשיקה מתוקה וארוכה, משלב את אצבעותיו בשיערי כדי לדאוג שלא אברח. הוא התנתק בטרם עת וחייך אליי, הפנים שלו מרוחים בתחושת הקלה.
"אני חייב לחזור לעזור לשאר להתעתק, נתראה הערב?"
"תן לי זמן להתקלח," חייכתי והוא התעתק משם.

הספקנו להגיע לארוחת הערב, וכל היחידה (השזופה) התאספה סביב שולחן אחד. כשמצאה אותנו בחדר, מעיין התלוננה שלא הודענו לה שאנחנו לא נשארות סוף השבוע הזה באלכימיה, ושאנחנו כבר לא משתפות אותה בכלום. היא הייתה בטוחה שאלכסנדרה החליפה את מקומה אצלי, וגילויי קנאה בהחלט הופיעו עליה.
"איפה גדעון?" ליאת שאלה לפתע. כמו בעקבות כפתור הפעלה, הרמתי את מבטי אל השולחן הקבוע של חבריו. הוא לא היה שם, ובסריקה ממושכת על חדר האוכל, הבנתי שהוא לא כאן.
'אני אצל המנהל, אני תיכף אגיע.' קולו הופיע בראשינו. 'יש לי חדשות. אחרי האוכל אני רוצה שתתאספו בבסיס שלנו כאן.'
"הוא נשמע מודאג, נכון? למה הוא נשמע מודאג?" התפרצתי בשקט. "הוא לא אמר חדשות טובות."
"הוא גם לא אמר חדשות רעות, אל תילחצי," אור אמר בקצת חוסר סבלנות.
התעסקתי באוכל שלי בעצבנות. זה לא הוגן שהוא מחזיק אותנו במתח ככה.
הוא ישב איתנו בארוחת הערב כמה דקות אחר כך, והוא היה עצבני בעצמו.
"גדעון, מה קורה?" שאלתי אותו, שולחת את מבטי אל מעבר לשולחן. בכוונה לא ישבנו אחד ליד השני.
"הכל מצויין," הוא אמר וחייך חיוך מרגיע.
"כן? על מה החדשות?"
"את תתאפקי," הוא אמר בשקט והמשיך לאכול ברעבתנות. שלחתי לו חיוך רגוע, ששיקף הכל מלבד מה שבאמת הרגשתי, ווקמתי מהשולחן, בחזרה אל החדר. ידעתי שמשהו עומד להיות לא בסדר.
מעיין הייתה כבר בחדר, מתארגנת למה שהיא החשיבה כדייט. כמעט שצחקתי.
יצאתי אל הבסיס שהיה במרתף והבחנתי שאני האחרונה שהגיעה. גדעון עמד שם, מול היחידה שעמדה בח', והאדם האחרון שחשבתי עליו עלי אדמות, בחדר הזה בכל אופן, עמד לידו.
"מה? מה הוא-"
"לא הגדרתי לכם שעה, ולכן את לא תרדי לשכיבות שמיכה. תצטרפי לרגל השמאלית של הח'." מיהרתי לעשות כדבריו, משפילה את מבטי שבער מזעם.
"כמו שאמרתי קודם, צאלה בר דיברה עם תומר המפקד ושיכנעה אותו שהוא חיוני ליחידה. לדעת את העתיד, מסתבר, זאת אומנות שהוא התברך בה מגיל צעיר, והיא עצמה ניבאה את ההצטרפות שלו הערב. אז, בשלוש, אני רוצה לשמוע 'ברוך הבא ל007', שלא יבייש את הקולות שלכם לפני הטירונות הערב."
"ברוך הבא ל007!" צעקנו. רגועה טיפה יותר, הרמתי את מבטי לגדעון, שנראה במצב מאוד לא נוח, ואיך אפשר שלא? עומרי הצטרף לרגל הימנית של הח', וחייך אליי בביישנות.

אור-
"תומר עבר על זה בשקט שמישהו מצטרף לו אחרי הטירונות המזורזת? אין לו מדים ודרגה והכל"
"שכחת הקשב המפקד" גדעון אמר בקור
"הקשב המפקד!"
"יפה, עכשיו תשאל"
"תומר עבר על זה בשקט שמישהו מצטרף לו אחרי הטירונות המזורזת? אין לו מדים ודרגה והכל"
"כן, הוא נכנס בפקודת המ"מ"
"הקשב המפקד! משוחררים?"
"אתם תהיו משוחררים כשאני אשחרר אתכם, תפסת חוצפה היום. פול שלושים"
לקחתי צעד אחורה והתחלתי לעשות שכיבות שמיכה. ליאת פתחה את הפה למחות אבל הוא השתיק אותה.
"ג'ייד, אני רואה שלא לקחת על עצמך את המשימה של אלינור"
"לא המפקד" היא אמרה בקור
"בדרך כלל אני אעביר ביקורת על רוח ההתנדבות שלך, אבל במקרה הזה אני מעדיף אותך פה"
"כן המפקד"
"אה... גדעון?" עומרי שאל בנימה הססנית
"המפקד בשבילך" סינן גדעון. "ופותחים ב"הקשב המפקד!" לפני שאומרים כל דבר שהו" הוא ראה שקמתי על הרגלים ושיחרר אותנו.
'האינטיליגנטים עצבנים היום' חשבתי במרמור. החלטתי ללכת לבקר את הספינקסים שעוד היו במכלאה הקסומה. איתם תמיד נפתחת שיחה מעניינת.
"שלומות" ברכה אחת הספינקסיות ועפה להתיישב לידי על הדשא שבכלוב הקסום. "מה מביא אותך הלום"
"מחפש מישהו אינטילגנטי לדבר איתו... היחידה קצת בבלאגן כרגע"
"אתה רוצה איזו חידה לנקות את הראש? חידות זה תמיד טוב"
"טוב, אולי לחשוב על משהו אחר לשם שינוי יעזור לי"
"מכונית נוסעת מרחק של 100 קילמטרים מעיר אחת לאחרת. בכיוון הנגדי עף זבוב..."
"מכיר"
"בחדר אחד שלוש נורות, בחדר האחר שלושה מתגים..."
"מכיר"
"אתה מחפש כאלה נדירות הא? תמיד אהיה לצידך, קרוב מכל חבר, אך בשעותיך הקשות, תתקרב אלי ביותר"
,או, עכשיו יש משהו לשבור עליו את הראש. תודה" אמרתי ויצאתי חזרה לבסיס פוגש את עמרי שנשאר בחדר מתפעל.
"אז זה כל המפגשים הסודיים האלה שלא סיפרתם לי. זה הקשר שלך ושל אמילי. לא הבנתי..."
"נו יופי, עכשיו אתה גם חלק לא?" שאלתי בקול שמנסה להיות ידידותי.
"כן! איזה מגניב זה. חבל לי שפיספסתי את הטירונות. נראה לי למדתם הרבה"
"כן..."
"טוב, בכל מקרה, נתראה בהמשך!"
"להת'"

גדעון כמעט ברח מהבסיס הקטן שלנו, ואני נאלצתי לרוץ כדי לתפוס אותו.
"מה זה היה? זה היה רציני?" שאלתי אותו, לחוצה מעט. ידעתי שזה לא יגמר טוב.
"את באמת חושבת שאחרת הייתי מכניס אותו לכאן?" הוא שאל בחוסר סבלנות.
"גדעון," נגעתי בידו כדי לעצור אותו. כמה צעדים מאחורה שמעתי את אלכסנדרה גורמת לליאת ולג'ייד לקחת פנייה אחרת כדי להשאיר אותנו לבד במסדרון.
"צודקת, אני מצטער..." הוא הלך אחורה והשעין את ראשו על הקיר. "אני ממש לא רוצה להכניס אותו לקשר של היחידה."
"הוא צריך לגלות במוקדם או במאוחר," אמרתי והתקרבתי אליו באיטיות. הוא הסתכל לי בעיניים בצער.
"מוקדם מדיי עדיין, הוא ישנא אותי."
"האמת היא שהוא ישנא אותי קודם, אבל זה לא ממש משנה, זה יעבור לו בסופו של דבר. רק... תן לי לדבר איתו קודם."
הוא החזיק לי את היד ולא אמר כלום. "אז אתה רוצה ללכת למקום... אחר?"
"אין לך מושג כמה התגעגעתי אלייך..." הוא אמר וחייכתי, משתדלת לא לצחוק.
"היינו באותו המקום במשך יומיים ברציפות, היינו, רוב הזמן, גם במרחק של מטרים אחד מהשני. הייתי לידך כל הזמן, למה יש להתגעגע?" שאלתי, עם חיוך שיודע את התשובה.
"לזה," הוא משך בידי להצמיד אותי אליו בנשיקה קצרה. "בואי נלך למקום השקט שלך."
לא יודעת איך זה יכול להיות, אבל כשזה בא ממנו זה נשמע הרבה יותר מפתה.

אור- חזרתי מדוכדך לחדר 77. ג'ייד כבר הייתה שם, יושבת על המיטה ומסרטטת על חתיכת קלף תרשימים. התיישבתי לידה.
"מה את מסרטטת?"
"סתם... הכנות לפרויקט גמר בכישפומטיקה"
"אני יכול לראות?" היא הצביעה בידה הפנויה על ערמת דפים שנחה בקצה המיטה. התחלתי לעיין בהם.
,זה דורש כמות עצומה של אנרגיה"
"אני אוכל לעמוד בזה"
"יורידו לך נקודות על יעילות"
"בשביל מה שזה עושה מגיע לזה כזו כמות של אנרגיה"
"מה זה אמור לעשות?"
"ליצור דרקון"
"ליצור?!!?"
"כן, מחומרים באיזור, ליצור גולם דמוי דרקון"
"ג'ייד... זה בלתי אפשרי. אין בנאדם שיוכל להחזיק כזה דבר לאורך יותר משניה"
"אתה וגדעון לא רעים. תוכלו להחזיק את זה חמש שניות"
"ואת?"
"חמש דקות. אולי יותר."
"אין מצב...."
"נחיה ונראה."
"נו טוב. מתי ביקרת בקרילקס? ולמה?"
"עשיתי ניסויים עם הין"
"הין?"
"אה נכון, אתם עוד לא מכירים אותו... הוא אמור לחזור עוד מעט. הוא סיים את השליחות שלו כבר."
"מיזה?"
"סוג של חיית מחמד. כנראה שגם אלכסנדרה תרצה לראות. נרד לבסיס. ככה זה גם יעשה פחות נזק"
"אני מתחיל לפחד... אבל יאללה." ירדנו לבסיס קוראים לאלכסנדרה בקשר, שהסתקרנה וקראה גם לליאת."
בדרך הרצנו שיחה מהירה בערוץ קשר פרטי.
'מה נסגר עם העמרי הזה עכשיו?!' אלכסנדרה חשבה בהתקף עצבים
'איזה טיימינג חרא' ליאת הסכימה
''הוא הורס הכול!!'
'איפה הזוג המאושר עכשיו?'
'מתמזמזים באיזהשהו חור'
רה טוב. מה עושים? אי אפשר להכניס אותו לקשר! הוא עוד לא יודע עדיין'
'אני בטוח ששניהם חושבים על זה כבר עכשיו. הם ביחד. תני להם לטפל בזה...'
'טוב נו... אז מה ג'ייד מכינה לנו?'
'תיכף נראה'
התכנסנו באיזור המכלאה הקסומה בבסיס. ג'ייד דיברה עם מה שזה לא יהיה בטלפתיה. כנראה יצור קסום. בהבזק של אור כחול שתפס את כולנו לא מוכנים נח על אחד העצים ליד עוף כחול זוהר, כל גופו אפוף בקריסטלים כחולים בוהקים. כל הצמרת של העץ קפאה בשניה שהגיע.
אלכסנדרה עמדה ובהתה בו עם פה פעור. "זה... זה.. זה עוף קרח! זה קריליקס!"
"קריליקס זה לא שם של מישור?" שאלתי בבלבול.
"גם. המישור נקרא על שם זה. זה אחד היצורים הכי מופלאים שם. זה מקביל לעוף חול, רק יותר נדיר ועובד אחרת. תחליף כל אש אצל העוף חול בקרח, תצבע אותו בכחול וכאלה... הוא מין ההפך מעוף חול שכזה." הציפור המופלאה עפה והתיישבה על הכתף של ג'ייד. הרגשתי את הטמפרטורה צונחת כשהוא עבר לידי.
"לא קר לך?" ליאת שאלה בדאגה אמהית כשהיא ראתה את החלק העליון של החולצה של ג'ייד ופסי החזייה שלה קופאים. עורה החשוף נשאר בלי אף טיפת קרח עליו.
"אני רגילה. אני לא מרגישה קור"
"הוא מבין הכל נכון?" אלכסנדה שאלה. "שלום הין"
הציפור הביטה באלכסנדרה במבט חודר. ובסוף השמיעה קול עדין דומה למים מפכפכים.
"הוא די מחבב את אלכסנדרה" ג'ייד אמרה בצחקוק. "וליאת חמה מדי בשבילו"
"לא רוצה, לא צריך" ליאת אמרה בקול כאילו נעלב אבל הביטה באלכסנדרה בקנאה.

אלכסנדרה-
הבטתי בחיה המדהימה, מוקסמת. שלחתי בו מבט של שאלה והוא פצח את מקורו ופלט שריקה מוסיקלית. מלאת תדהמה התקדמתי אליו ושלחתי את ידי.
"הוא אוהב רוסיות," צחקתי ובמהלך מהוסס ליטפתי את נוצותיו מאחורי ראשו. הוא שרק שוב.

אמילי-
הגענו לחדרי המדריכים, ורק אז זה היכה בי.
"גדעון... מה?"
"חכי," הוא הורה לי ונעצרתי במקומי. הוא נכנס לחדר הבנים וחזר. "בואי, ריק כאן."
"גדעון, אני לא חושבת שזה רעיון טוב שאני אהיה בחדר שלך..." אמרתי בהססנות והוא הסתובב אליי.
"לא נעשה שום דבר שאת לא רוצה שנעשה," הוא אמר.
"חסר לך..." נכנעתי ונכנסתי אחריו, מטפסת אחריו לחדר שלו, המדריך הראשי...
"אני לא מביא לכאן אנשים בדרך כלל," הוא סגר את הדלת אחריי וסרקתי את החדר במבט. זה היה דומה לחדר של עומרי ושחף, אבל הכל היה גדול יותר, וזוגי... היה לו ארון עם שתי דלתות ומגירות, מכתבה גדולה וארון ספרים גבוה, ספה רחבה ומזמינה, מכשיר רדיו משלו והיו לו שירותים משלו. ומאיימת מכולם, הייתה לו מיטה זוגית שתפסה את רוב מרחב החדר. חייכתי אליו והתיישבתי על הספה, לרמוז על מניעיי.
"גם לא בנות?" שאלתי, מרימה גבה.
"את הראשונה כאן," הוא הבטיח והתיישב לצדי בקלילות, תופס את ידי. "אם מישהי אחרת הייתה נכנסת לכאן היא הייתה מרגישה מיוחדת... בלי סיבה."
הלב שלי האיץ, וחייכתי אליו במבוכה, ממהרת להשפיל את מבטי.
"את לא מרגישה בנוח לדבר על רגשות, נכון?" הוא שאל, מחזיק את סנטרי ומרים את פניי.
היססתי לפני שעניתי, לא רציתי לאכזב אותו, אבל הרגשתי שאני חייבת להיות כנה, לשם שינוי. "לא?"
הוא צחק ורכן לנשק את שפתיי קלות.
"אנחנו נטפל בזה," הוא עזב את סנטרי וליטף את לחיי.
"ומה אם אני לא רוצה?" הזדקפתי במקומי. "היה לי מצויין עד עכשיו לא לדבר עם אף אחד על הרגשות שלי."
"אני לא אף אחד, אני מיוחד," הוא חייך את החיוך המדהים שלו ולא יכולתי לעמוד בזה, ופרצתי בצחוק.
"אתה באמת מיוחד, אבל אנחנו לא עומדים לדבר על זה," נצמדתי אליו וחבקתי את עצמי סביב כתפו, נשענת עליה.
"קשה לי לא להגיד לך מה עובר לי בראש כשאת כאן," הוא אמר, תולה את מבטו במנורה העמומה שבתקרה, ממצמץ.
"אתה תצטרך להתאפק," חייכתי.

גדעון-
התנתקתי מהקליידוזקוף מביט בשעון. "מאיך שאני מכיר אותך אנחנו יכולים להמשיך ככה עוד שעתיים בלי לשים לב בכלל. ושעת כיבוי אורות עברה כבר."
"מה? מה השעה?"
"אחת עשרה וחצי"
"אין מצב"
הראיתי לה את השעון.
,זה אומר שהתנשקנו..."
"שעה וחצי, כן"
"ואוו... טוב, אולי באמת כדאי שאני אלך לישון"
"חלומות פז נסיכונת" היא הסמיקה, ויצאה מהחדר. נשארתי שוכב על הספה נועץ מבט בתקרה...

אור-
"המישור נקרא ככה כי בלב שלו יש אחד כזה בגודל של הר. זה הסיבה שהכל קפוא שם" ג'ייד אמרה. הם מורידים את הטמפ' סביבם כל הזמן. ראיתם איך העץ קפא כשהוא הגיע."
"וגם החולצה שלך..." הוספתי בצחוק.
"כן... אם הוא היה יושב עליך לא רק החולצה הייתה קופאת" היא אמרה בצחוק קר.
"אז איך אלכסנדרה ליטפה אותו?"
"הוא יכול להפסיק את זה, אבל זה דורש ממנו לחשוב על זה. זה כמו שאתה נושם בלי לחשוב על זה, אבל בשביל לעצור את הנשימה אתה צריך להתקד בזה"
"אני מקווה שלהפסיק לפלוט קור לא הורג אותו..."
"לא, זה סתם דורש ממנו להתעסק עם זה. אבל אתה לא אוהב את זה נכון הין?" היא ליטפה את ראשו בחיבה.
"הוא יישן איתנו בחדר עכשיו? זה יופי של תחליף למזגן..."
העוף נתן שריקה זועמת ונוצה כחולה שהתגבשה לנטיף קרח עפה בכיוון שלי. הספקתי לזוז בשניה האחרונה.
"טוב, אני רואה שחוש ההומור שלו לא דומה לשלי. אני מצטער" קדתי בפני הציפור, וקול המים המפכפכים חזר ונשמע.
"יאללה חברים, למיטות" אמרתי.
"אויש אור, למה אתה הורס מסיבות כזה" אלכסנדרה עשתה פרצוף.
"כי אני מדריך" צחקתי. יאללה, ספיט ספוט

אני לא זוכרת את הדרך חזרה, אני רק זוכרת שהתעוררתי ממנה כשאלכסנדרה קפצה על המיטה שלה ברעש גדול. הסתכלתי עליה אינסטינקטיבית, והיא צחקה בגלל המבט שעל פניי.
"את בסדר?" היא שאלה אותי, עדיין מחוייכת.
"אני חושבת, מה השעה?"
"עשרים ל.. צריך לישון," היא חייכה.
"אבל..."
"אני מציעה לך ללכת להתקלח, להתרענן," היא המשיכה לצחקק וחייכתי אליה, פונה אל המקלחת. מעיין רק תלתה בי את מבטה, חוששת לומר את מה שעבר לה בראש. אולי מול אלכסנדרה, בכל אופן.

הבוקר למחרת הגיע מהר מדיי, וכשפניתי אל ארון הבגדים והצצתי במראה שעל הדלת ראיתי את מה שאלכסנדרה ומעיין ראו בליל אמש. סימן מציצה קטן אבל בולט הופיע על צווארי. הנחתי את ידי על חזי בבהלה. איך זה קרה, לעזאזל? אני אף פעם לא מרשה לאף אחד להתקרב למצב הזה... אבל... מה?
"אני בטוחה שיש לשאנל איפור מתאים לזה," מעיין הופיעה מאחוריי, מציצה במראה ומסדרת את שיערה.
"אני.. לא.. אני... אין לי כלום, אני אף פעם לא הייתי צריכה!"
"אז ממי זה?" מעיין חייכה אל המראה. הסתובבתי וראיתי כי החדר ריק.
"אממ..." ניסיתי לטפח תירוץ. "היה לי סוף שבוע ארוך," חייכתי.
"את חזרת הביתה וראיתי אותך מאז, לא היה לך כלום..." היא אמרה בביטחון.
"כנראה השיער שלי הסתיר או משהו.. בכל מקרה, את יכולה להביא לי את המייק-אפ שלך?"
"אני רוצה שתספרי לי עליו! מאיפה את חזרת אתמול בערב? ואל תגידי לי שהיית עם אלכסנדרה כי היא חזרה איזה חצי שעה לפנייך.. ואני מכירה את המבטים שלך, יש לך מישהו מכאן! ואת משקרת לגבי זה..." היא סירקה את שיערה באצבעותיה ושילבה בו סיכה נוצצת שקנתה בחנות המפעל של שאנל.
"להזכירך, מעיין," הזדקפתי במקומי והנמכתי את קולי כדי שיישמע סמכותי. "אני לא חייבת לך תשובות לשום דבר. אם את לא מוכנה להביא לי מייק אפ אני אשיג ממישהי אחרת."
היא הרימה את מבטה החושש אליי ונסוגה להביא את המייק אפ. אולי אני צריכה לטפח את יחס הסמכות שלי עליה לעתים קרובות יותר..

אור- בבוקר שלמחרת ג'ייד כבר לא הייתה בחדר כשקמתי. כפי שחששתי אכן היה קר בלילה עם הציפור המשונה שנחה על מיתטה של ג'ייד כל הלילה. ג'ייד והציפור נעלמו, מה שהיה מוזר לאור העובדה שהיה רק שש בבוקר. לעומת זאת, כמזכרת קטנה לזכרם, המיטה של ג'ייד נוטרה כבלוק קרח שמתחיל להפשיר...
יצאתי מהחדר והלכתי לארוחת הבוקר. עוצר בבניין הבנות בדרך לדפוק על החדר של אלכס ואמילי.
~טוק טוק טוק~
"אה! אמם... כלומר... מי שם?" נשמע הקול הספק מופתע ספק מפוחד של אמילי.
"סבתא של אפרים"
"יופי אור. משהו חשוב במיוחד" אלכסנדרה ענתה בקול מתוח.
"אמם... לא, בשביל אנורקסיות כמוכן ארוחת בוקר זה לא חשוב במיוחד..."
"חלאס עם הציניות. לך עם ליאת נצטרף אליך אחר כך"
"הכל בסדר...?"
"כן. לך!"
"הלכתי הלכתי...."
ירדתי עוד ודפקתי על הדלת של ליאת.
~טוק טוק טוק~
...
~טוק טוק טוק~
'היא ירדה כבר?' חשבתי לעצמי. נכנסתי לקשר המרכזי של היחידה.
'ליאת!'
הספקתי לראות בחטף בובת אימונים של הבסיס מתפוצצת לפני שנשמעה המחשבה המבוהלת 'מה?'
'אווה, מתאמנת בבסיס? עכשיו?'
'כן... רצית משהו?'
'שתבואי לארוחת בוקר...'
'אני אבוא עוד מעט'
הלכתי לארוחת הבוקר... "נראה שאני יושב לבד היום...."

*ואני כותבת תגובות מפגרות*
היא התכוונה לשאול עוד משהו, אבל אלכסנדרה פרצה אל תוך החדר בקולניות, משאירה אחריה שובל של ריח חמים של השמפו שלה מהמקלחת.
"עוד לא התלבשת?" היא הסתכלה עליי וצחקה, מרימה את המכנס שלה מהמיטה. היא נתנה למגבת שלה ליפול ממנה, לבושה רק בבגדים תחתוניים, והתיישבה על המיטה כדי להתלבש. מעיין נכנסה למקלחת ואני סיימתי למרוח את המייק אפ על הצוואר. הזכרתי לעצמי להטיף לגדעון מאוחר יותר, אולי הוא לא יודע כמה זה נוראי בשבילי. הורדתי את החולצה כשאלכסנדרה פלטה "וואו..."
"מה?" הסתובבתי אליה.
"הגב שלך-"
~טוק טוק טוק~
"אה... אממ... כלומר, מי שם?" הקול שלי רעד קצת... רק שלא תגיד עוד סימני מציצה, כי אז זה באמת יהיה לא הגיוני.
"סבתא של אפרים," שמעתי את קולו המיואש של אור. גלגלתי את עיניי.
"יופי, אור. משהו חשוב במיוחד?" אלכסנדרה שאלה, מחכה להיפטר ממנו כמעט כמוני.
"אמם... לא, בשביל אנורקסיות כמוכן ארוחת בוקר זה לא חשוב במיוחד..." גלגלתי את עיניי שוב.
"חלאס עם הציניות. לך עם ליאת נצטרף אליך אחר כך" קראתי אל הדלת הסגורה.
"הכל בסדר...?"
"כן. לך!" הייתי קרובה ללכת ולבעוט בו, אבל גם אלכסנדרה וגם אני היינו בלי חולצה כאגע.
"הלכתי הלכתי...." הוא מלמל בקול מסכן.
"מה יש לי?!" שאלתי, עדיין מבוהלת.
"תגידי, היו לך פעם אבעבועות רוח?" היא שאלה, קצת משועשעת.
"לא... מה?" סובבתי את הגב שלי אל המראה. היו עליו כמה נקודות אדומות, וכשהעברתי מבט על הידיים, ראיתי שגם עליהן יש כמה. "זה לא קורה לי..."
"אני מציעה שנתלבש ואני אקח אותך למרפאה, זה מדבק רצח..." היא מלמלה והשתחלה אל תוך החולצה הקטנה שלה.
"אבל יש כל כך הרבה שאני צריכה לעשות היום! אני צריכה לכעוס על גדעון, ולדבר עם עומרי, ו-"
"אני חושבת שכדאי שתעדכני את גדעון שיבדוק את עצמו, ואני לא חושבת שזה היקי שיש לך על הצוואר..." היא שלפה את השיער מתוך החולצה וניערה אותו כך שיתיישר. היא פנתה אל המראה שעל השולחן שלי, עם האיפור השחור שלה ביד.
אני לא מאמינה.. איך זה קורה לי? ועכשיו? זה לא הגיוני... רציתי לרצוח מישהו. ממש לא מתאים לי להיות חולה... כדאי מאוד שלאחות מאי יש משהו נגד זה. העברתי בקשר את המסר לגדעון, שהבטיח שיסיים להתארגן ויתעתק איתי אל המרפאה תוך כמה דקות. כשהוא העביר בי את המחשבה הזאת, הבנתי שאני עדיין לא חצי מאורגנת, והגברתי את הקצב. תוך כמה שניות כבר הייתי לבושה, בקצב של דוגמנית מסלול, ודפקתי על דלת המקלחת כדי שמעיין תצא ותתן לי לצחצח שיניים.
"אבל-"
"עכשיו, מעיין!" קראתי בקול הכי סמכותי שיכולתי לגייס. זה עבד, ותוך שתי דקות כבר הייתי נקייה ושטופת פנים ושיניים. נקישה חדשה, מהירה יותר, נשמעה על הדלת.
"הנה, תחזרי לפה..." דחפתי אותה אל תוך המקלחת וסגרתי את הדלת אחריה, שלא תראה מי זה שבא לקחת אותי אל המרפאה. אוף, לא הספקתי להתאפר אפילו.
פתחתי את הדלת וכיסיתי את פני בידיי.
"אל תסתכל עליי, אני נראית זוועה..." מלמלתי כשהוא רכן לכיווני, כנראה לנשק אותי לשלום.
"את אמילי שאנל. אבעבועות רוח יהפכו לאופנה ברגע שמישהו יצלם אותך עכשיו," הוא הסיר את ידיי מפניי בעדינות ונישק את שפתיי.
"אתה לא מפחד להידבק?" שאלתי אותו בחשש.
"כבר היו לי אבעבועות רוח," הוא ליטף את לחיי ברוך וחיבק אותי. צריבה קטנה בריאות גרמה לי לדחוף אותו ממני ולהשתעל בקולניות. "בואי," הוא תפס בידי הפנוייה והתעתק איתי משם.

*חח, "לא, את!"*

אור- סיימתי את קערת הקורנפלקס השלישית ואף אחד לא בא. 'נו ניחה, נלך ללחשים'

גדעון- התעתקתי עם אמילי למרפאה.
"ממי נדבקת?"
"מאף אחד!"
"זה לא סתם צומח לו"
"אתה רומז משהו?"
"לא"
"סליחה, אתם צריכים משהו?" האחות סוף סוף הרימה את הראש מהעיתון להסתכל עלינו.
"אמם..." אמילי הפשילה שרוול.
"אוי ווי... אני מקווה שפגשת כמה שפחות אנשים לאחרונה... לך היה כבר אבעבועות רוח?" היא שאלה אותי. הנהנתי. "מזל. תיכנסי פה למיטה"
"יש לך איזה שיקוי שיעביר לי את זה בדקה נכון...?" היא שאלה במבט מסכן.
"אני חוששת שזו המחלה המוגליגית היחידה פחות או יותר שאין לה מרפא קסום. אולי חוץ מפצעי בגרות...."
"מזתומרת אין לה מרפא קסום? מה ייקרה לי?!"
"את תצתרכי לעבור את זה כמו כל מוגליג אחר. רצוי בבידוד. תרופות פשוטות, משככי כאבים, והרבההה סבלנות"
"מה?!?!"
"תרגעי אמילי" אמרתי. "זה לא כל כך נורא. כל מי שהיה לו את המחלה יוכל לבקר אותך..."
"אבל אבל! זה ימים שאני נראית כ-כ-ה! כבר עדיף שלא ייבקרו אותי!"
"אמילי.... תכינסי לפרופורציות...."
"אתה לא תגיד לי להיכנס לפרופורציות!! יש לי כל כך הרבה להספיק!"
"אפשר לחשוב שאת לא תסתדרי עם להשלים חומר"
"לימודים זו לא הבעיה..."
"אני אשאיר אותך להירגע קצת. אחזור לבקר בהפסקה הבאה."

אור-שיעור לחשים עבר בכיף. ג'ייד וליאת נכנסו שניה לפני תומר(הפעם בלי הציפור) והיה שיעור מעשי. כל אחד תירגל את כל הקסמים שהוא אמור לעשות בבגרות הקרבה. אני וג'ייד שכבר עשינו את היחידה הזו, ישבנו יחד על הקסם שלה. הרוב היה די מוכן. עברתי על כל מה שהיא כתבה וניסיתי להכניס יותר יעילות בכל מקום. עדיין לא האמנתי שהיא תוכל להרים את הקסם הזה... לקראת סוף השיעור הופיע בקול נפץ על השולחן שלנו מכתב עם חותם בצורת האות Q. ניסיתי לפתוח אותו אבל היד שלי נהדפה אחורה. גייד נגעה בחותם והוא נמס. היא פתחה אותו, מסתירה מעיני את הכתוב ונאנחה.
"אני חייבת ללכת."
"לאן?"
"לאנשהו"
"מתי תחזרי??"
,מתישהו"
"ג'ייד!" אבל היא התעתקה מתוך החדר. תומר העיף בשולחן שלנו מבט המום וחזר ללמד.

כמו שהוא הבטיח, גדעון הופיע במרפאה בהפסקה השנייה. אני כבר הייתי בחדר הבידוד במרפאה, והעמדתי פנים שאני קוראת מגאזינים בניסיון עצוב להעביר את הזמן.
"יופי, נמאס לי לבהות בפנים של הבר הזאת..."
"מי?"
"בר רפאלי?" הוא הנהן בחיוך. "אני בפרסומת של פוקס כבר איזה רבע שעה..."
"את הרבה יותר יפה ממנה," הוא התיישב על מיטתי. אני לא יודעת למה, אבל המשפט הזה גרם ללבי להחסיר פעימה. חייכתי אליו והנחתי את ראשי על כתפו.
"אני לא יכולה להיות פה... אני משתגעת. אני חושבת שאני קלאסטרופובית."
"די, סך הכל אבעבועות רוח. לוקח זמן, אבל גם זה עובר בסופו של דבר." הוא ליטף את כתפי בצורה מרגיעה ונישק לי את המצח. "ואו, את רותחת מחום... אני הולך לקרוא לאחות."
הוא הוריד אותי ממנו בעדינות וקם מהמיטה. הוא צעק את שמה של האחות, שהופיעה שם באופן מיידי.
"אני צריך ללכת, יש לי שיעור בעוד חמש דקות..." הוא אמר כשהוא עומד מאחורי האחות שמזגה לי שיקוי נוגד חום לבוס התרופות שלמדתי לשנוא. הוא חייך אליי חיוך רגוע אחרון והתקרב אל הדלת. "תרגישי טוב, אני אבוא להביא לך ארוחת צהריים..."
חייכתי אליו חיוך אומלל.
"דרך אגב, עומרי ביקש ממני למסור שהוא יבוא לכאן לארח לך לחברה אחרי ההפסקה... אמרתי לו שאני בא לעדכן אותך לגבי הפגישה של היחידה בסוף היום."
נעורתי במקומי והאחות ביקשה מגדעון לעזוב, כי הוא גורם ללב שלי לפעום מהר מדיי. מחוייך בחיוך מעודד, גדעון עזזב את החדר.

אור- אחרי השיעור דיברתי עם ליאת על ההיעלמות המוזרה של ג'ייד. היות וזה מתאים לה בלאו הכי, עזבנו את זה במחשבה שהיא תסביר לנו אחר כך.
"אתה רוצה ללכת לבקר את אמילי?" היא אמרה אחרי שחרשנו על הנושא הזה חמש דקות.
"מזתומרת לבקר. היא הלכה לאנשהו?" שאלתי בבלבול.
"היא במרפאה... אתה לא יודע?"
"מה?! מה קרה לה?" שאלתי בבהלה.
"תרגע.. זה לא רציני. אבעבועות רוח"
"מה? זו לא המחלה הזו שיש לכולם כשהם בני שלוש?"
"כן, אבל יש אנשים שלא היה להם. ואז זה בא בגיל מאוחר. עכשיו היא שוכבת במרפאה כי אין לזה תרופה קסומה."
"איזה באסה... אז יאללה, בואי נלך. גם לך יש חופשיות לא?"
"בוא" הלכנו למרפאה, ושאלנו את האחות לגבי אמילי. אחרי שהיא ווידאה ששנינו חלינו בעבר, היא אמרה: "אולי כדאי שתחכו שהוא יצא קודם?" הנחנו שזה גידעון ולכן לא שמענו לאזהרה שלה. פתחנו את הווילון ונכנסו לחדר מוצאים את אמילי ועמרי באמצע שיחה.
ליאת התעשתה ראשונה מארבעתינו. "אה, אוי, סליחה, לא ידענו שאת פה עם מישהו כבר, רק רצינו לשאול מה שלומך. אנחנו כבר הולכים..."
"אה, אני בסדר... תודה שבאתם... אתם יכולים להישאר אם אתם רוצים" היא אמרה חצי מבועתת.
"לא לא, זה בסדר. אנחנו הולכים"

שלחתי לאור עוד מבט מתחנן אחרון והוא משך בכתפיו, כאילו אומר- זה הקרב שלך להילחם בו. נשמתי עמוקות ונאנחתי.
"את בסדר?" עמרי שאל ושם יד מבוהלת על כתפי, אולי מתוך אינסטינקט. חייכתי אליו.
"אני בסדר, סתם מרגישה קצת לא טוב..."
"זה קצת סותר, את לא חושבת?" הוא תלה בי מבט אוהב. למה הוא צריך לאהוב אותי? פלטתי צחקוק והסטתי את מבטי. זה לא הוגן שאני צריכה לעשות לו את מה שהוא כבר יודע שייעשה. נשמתי נשימה פתאומית, מנסה לעצור את הגוש הארור מהגרון.
"אמילי?" הוא הסיט אליו את מבטי, משאיר את ידו הקרה על לחיי. לא כל כך הצלחתי לנשום. זה לא פייר. ניסיתי לחייך ולמנוע מהדמעה בזווית העין ליפול ולהסגיר אותי.
"בכלל היו לך פעם אבעבועות רוח?" שאלתי בטון עליז שידעתי לזייף בשביל הכתבים.
הוא חייך חיוך מלא ולא הסיר ממני את מבטו, או את ידו. "לא, אבל זה לא ימנע ממני לראות אותך." הוא צחק, ואז מיהר להוסיף - "אל תספרי לאחות."
"אז עדיף שאתה תלך..." החיוך נמחק מפניי מהר מדיי. ככה זה כשהם מזוייפים. הורדתי את ידו מלחיי והוא הסתכל עליי בשאלה.
"באמת, זה בסדר אמילי..."
"לא, זה לא בסדר... אתה לא צריך להקריב מעצמך בשבילי. זאת לא מחלה סימפטית בכלל... וכדאי שתתרחק," אמרתי בקול צרוד. "אני עומדת להשתעל."
הוא הביט בי שנייה והבין שאני רצינית כשתפסתי בתחתית גרוני באי נוחות. הוא קם ממיטתי והלך שני צעדים אחורה, ורק אז השתעלתי שיעול ארוך אל תוך ידי. כשזה נגמר, הוא חזר למקומו.
"עמרי, כדאי שתלך," חזרתי.
"אני לא עוזב אותך לבד," הוא החזיק בידי וניסה לשלב את אצבעותיו בשלי. מיואשת, משכתי את ידי אליי.
"אני לא לבד, יש לי המון ידידים," הדגשתי את המילה, "ששומרים עליי ומארחים לי לחברה."
"אמילי, את בטוחה שהכל בסדר?" הוא הניח עליי את מבטו המודאג שוב.
"האמת היא שלא ממש, אני מרגישה כאילו הגוף שלי עומד להתפוצץ... ויש לי בחילה."
"את בטוחה שזה בגלל המחלה?"
הוא יודע?
שתקתי לרגע.
"אולי לא..." לקחתי עוד נשימה עמוקה. "האמת היא שאני צריכה לספר לך משהו, לפני שזה יגיע אליך בדרך אחרת. ואני לא רוצה שתיפגע, כי אתה חשוב לי המון. אני רוצה שתבין שזה לא קשור אליך בשום מצב ושאני לא ידעתי שזה עומד להיות ככה עד שזה הפך להיות..."
"על מה את מדברת?" הוא שאל, אבל נראה היה עליו שהוא כבר יודע את התשובה.
"גדעון ואני ביחד," אמרתי, אבל כמה שהמצב היה טרגי כרגע, לא יכולתי להתאפק וחיוך איים לטפס על פניי.
"ידוע," הוא חיכה להמשך. "מה את צריכה לספר לי?"
זה תפס אותי לא מוכנה.
"שגדעון הוא החבר שלי... כבר חמישה ימים... זה היום השישי," הסתכלתי עליו בזהירות.
"מהיום שבו נפרדנו," הוא לא נראה מופתע.
"למה אתה לא צועק עליי?"
"כי אני יודע... אני ביחידה מסיבה מסויימת," הוא עשה תנועות מעגליות בשתי הידיים, כאילו הוא עוטף כדור בדולח בידיו. חייכתי בהיסוס. "ואני שמח בשבילכם, ואני שמח שהחלטת לספר לי... וזה ידוע שאתם ביחד. זה שקוף כל כך..."
אבל הוא לא חייך.
"אתה בטוח שאתה בסדר עם זה?" לא יכולתי להישמע יותר מופתעת.
"בטח, בגלל זה נפרדנו מלכתחילה. אני רוצה שיהיה לך טוב, וטוב לך איתו. רואים... גם כשאת חולה את קורנת מאושר. ואת תמיד נראית מדהים." הוא בחן את פניי עם מבט של געגוע.
"ובגלל זה אתה מנסה להתחיל איתי, למרות שאתה יודע שיש לי חבר, והוא דיי קנאי?"
"אני לא מפחד ממנו... וכן, אני לא יכול לשלוט בזה. אני צריך כל סיכוי אפסי שאולי יש לי... את שווה כל כך הרבה," ה"שווה" שלו קיבל משמעות שונה מזו שבעבר. חייכתי כשנזכרתי בניסיון העלוב שלו לגרום לי לקנא בג'ייד, כשהוא התעקש שמעל הכל היא "שווה". "אני לא רוצה, ממש לא... אבל אני צריך ללכת. בבקשה אל תהיי מוזרה."
"אני אשתדל," חייכתי אליו והוא קם מהמיטה, הולך אחורה אל הדלת כדי לא להפסיד מבטים ממני. "שנה טובה, דרך אגב..."
"שנה טובה?" הוא צחק ויצא מהחדר, ממלמל משהו על זה ש"הוא" גורם לי לאבד תחושת זמן. האמת היא שזה היה נכון, אבל לא מספיק בשביל שאודה בכך בפני מישהו. ניסיתי לחשב את הימים. אתמול היה סוף השבוע של השבוע השני שלנו באלכימיה. היום צריך להיות ה16 בספטמבר, אם ספרתי נכון... כלומר... היום ערב ראש השנה? רגע... אבל.. לין מגיעה היום! והמסיבה שאני צריכה לארגן... אבל... אבל!!!!!!!

ליאת ירדה לבסיס ואני נשארתי במסדרון שליד המרפאה לקרוא קצת. מזמן לא יצא לי לקרוא ספר מתח מוגליגי טוב... אחרי כמה דקות עמרי יצא.
"מה קורה גבר? באלך ללוות אותי למדשאות קצת? יש'ך חופשי נכון?"
"כן..."
"זה היה לשאלה הראשונה או השניה?"
"גם" התחלנו ללכת. ברגע שיצאנו מטווח המרפאה חזרתי לדבר.
"בילפת נכון?"
"מזתומרת?"
"שאמרת שאתה יודע. זה היה שקר. עבדת עליה"
,צותת לנו?"
,לא נו.. אני אסביר אחר כך. אבל דבר איתי. הפסקת לספר לי דברים"
,הפסקת להקשיב"
"מודה באשמה. היה עליי הרבה לחץ עם השימוע של לין והטירונות"
"נו, נסלח לך הפעם" הוא הרים יד לכיף, וכשניסיתי לתת לו כיף הוא הזיז. "עבדתי עליך" הוא צחק. 'זה סימן טוב'
"אז יאללה, דבר"
"לא... ראיתי את זה. בגלל זה נפרדנו. ראיתי אותה מתנשקת עם גדעון בחיזיון..."
"תכלס נבואה שמגשימה את עצמה... ראית אותה עם מישהו אחר אז וויתרת?"
"זה לא רק זה... אבל בגדול כן."
"צ'מע עמרי, מזה לא מתאים לך, עד שהסגת מישהי שאתה ממש רוצי ליותר מיומיים..."
"היי!"
"צוחקים איתך... קיצר, אל תדאג. אני יודע שעכשיו יהיה לך קשה להיות באימונים של היחידה. בטח גם לגדעון זה יעשה כאב ראש. אבל פור גוד סייק תשדל לא לחשוב עליה יותר מדי. במיוחד לא אחרי השעתיים האלה"
"למה, מה קורה בשעתיים האלה?"
"אני מכניס אותך ל'קשר' של היחידה"
"אתה מ-ה?"
"אני אסביר. עד עכשיו לא עשינו את זה כי הם פחדו שככה תגלה על אמילי וגדעון. זו מערכת שבנויה על כך שבמודע וברצון כל החברים בה פותחים את המוחות שלהם, ונוצר ערוץ קשר שבו כולם שומעים את המחשבות של כולם, ומסוגלים לראות מה שכולם רואים. זה מאוד שימושי בזמן מבצע, לא צריך להתחיל להסביר מסקנות ונתונים, המידע פשוט רץ חופשי אצל כולם, ואפשר לשנות טקטיקה במהירות הבזק. אין ממש פרטיות, אבל זו פחות בעיה. אחרי שמיומנים בזה אפשר להעביר זכרונות, לפתוח ערוץ קשר פרטי לכמה אנשים וכו'. רק בזמן המבצעים הקשר פתוח לחלוטין. שם כל מאיה קריטית וכל המחשבות של כולם חשופות. בשאר הזמן יש ערוץ קשר כללי, שאפשר להשאיר אותו פתוח או סגור. עד כה מובן?"
"וואו... רגע, זה אומר שאתה תוכל לראות אם אני מפנטז על אמילי?!"
"יותר גרוע. גידעון יוכל לראות"
"אוי גוואלט. מה אני עושה עכשיו??"
,מפסיק לפנטז על אמילי...?"
"אבל אבל!"
"בוא ננסה." הנחתי עליו את השרביט וצירפתי אותו לקשר הכללי. אף אחד לא היה מחובר באותו הרגע למזלי.
''וואו, אני שמעתי את זה! מזה מחובר? זה נשמע כמו מסן. רגע, אז גם הוא שומע את מה שעובר לי בראש עכשיו? בגלל זה יש למחשבות שלי מין אקו חלוש? איך יכול להיות למחשבות אקו?'
'מה אני אגיד לך, הראש שלך מרתק...'
'אה, אז הוא כן שומע את מה שאני חושב. מה ייקרה אם אני אתאמץ שלא? ממממממ. עובד? לך תדע, אני יודע, בוא נדמיין את בר רפאלי בלבוש מינמלי...'
'אני מעדיף שלא, תודה. עמרי. תוריד את הפורנו הזה בבקשה...'
'אוווף. איזה עצבים. איך מתנתקים מהדבר הזה?'
'לא מתנתקים. אבל תלמד לחסום את המחשבות שלך(כמובן לא בזמן אימונים ומבצעים) עם הזמן. אתה צריך לתרגל'
'רגע, אני תקוע בזבל הזה?'
'אם ככה אתה רוצה לחשוב על זה אז כן'
'שייייייייייט'
'עמרי?' נשמע קול שלישי מבולבל
'שלום אמילי' עניתי
'אתה לא מבזבז זמן הא אור?'
'אין ברירה, הוא חלק מהיחידה צריך להכניס אותו לעניינים'
'שיט, זו אמילי. גם היא שומעת כל מה שאני חושב?'
'זה יהיה נחמד אם תפסיק לחשוב בהקשר שלנו בגוף שלישי כשאנחנו מחוברים. כן. היא גם שומעת'
'לאלאלא, שיט. לא לחשוב עליה... לא לחשוב עליה...'
'אתה מכיר את הפסיכולוגיה ההפוכה? כשאומרים לך לא להסתכל למטה מה הדבר הראשון שאתה עושה?' חשבתי בציניות
תמונה של אמילי מחייכת התגנבה לקשר
'עמרי!'
'אהההה!!! אור תוציא אותי מפה!!!'
'אור!'
'מה אני עשיתי?'
'היום ערב ראש השנה!'
'כן ו...?'
'לין אמורה לבוא היום!'
אני יודע, אני הולך לקחת אותה בערב'
'ולא אמרת לי!!'
'הייתי אמור לאמר לך?'
עוד תמונה של אמילי בקשר'
עמרי!!'
'מה?!?!?!' הוא חשב באימה
'ראיתי את זה!'
'אמילי, צאי מהקשר בבקשה. ותאמרי לאחרים אם את פוגשת אותם. הוא עוד לא שולט במחשבות שלו. הוא צריך זמן להתאמןאמילי
'שיהיה...' היא יצאה.
'יפה. הצלתי אותך בינתיים. עכשיו תנסה להעביר לי זיכרון שלך'
'איך?'
'תנסה להיזכר במשהו שאתה זוכר ממש טוב, ולשחזר אותו, ואז להעביר אותו אלי'
תמונה מטושטשת שהלכה והתחדדה עלתה בקשר. במרכז (איך לא?) אמילי. שמתקרבת אליו באיטיות. (או הוא אליה?) הם נצמדים ומתנשקים, הרגשת הפרפרים בבטן שוטפת את הקשר, והכל זורם, הריח שלה, הטעם שלה...'
'פאק בנאדם!! טו מאצ' אינפורמיישן'
'סליחה?'
'ראיתי את זה כאילו אני שם ><'. איך אתה עושה את זה כזה טוב?'
'לא נראה לי שזה כי אני שולט בקשר...'
'אתה פשוט זוכר את זה טוב מאוד...'

'אפשר עכשיו?' שלחתי לקשר. תודעתו העצובה של עומרי חדרה אל מחשבותיי.
'תפתחי איתי ערוץ נפרד..' קולו של אור הופיע בראשי, וכך עשיתי.
'אני לא צריכה אותך, אני צריכה את אלכסנדרה... אתה יודע איפה היא?'
'לא... תנסי לפתוח ערוץ נפרד וחכי שהיא תשים לב..' סגרתי את הערוץ עם אור וניסיתי לקרוא לאלכסנדרה במחשבותיי.
'איך את מרגישה?' אלכסנדרה שאלה במהירות.
'לא כל כך טוב... אבל יהיה בסדר, שורדים את זה, נכון?'
'כן...'
'תקשיבי, אני צריכה את העזרה שלך...'
'אין לי משהו יותר טוב לעשות עם הזמן שלי... מה את צריכה?'
'אני צריכה שתביאי לי את האייפון שלי מהחדר, ואז תעזרי לי לארגן את מסיבת האירוסין של אור ולין...'
'עכשיו את מדברת! האמת היא שאני באמצע שיעור תורת הצמחים, אבל אני אנסה לצאת...' היא ניתקה את הקשר והשאירה אותי למחשבות שלי.

שיעור שיקויים עבר בלי אירועים מיוחדים. רקחנו שיקוי ערנות. שיקוי פשוט יחסית. מעט מאוד תלמידים לא הצליחו. בשיעור כשפומטיקה, בלי ג'ייד שסיפקה את רוב העבודה שלי בעבודה על הקסם לבגרות שלה, ישבתי עם ליאת ועברתי על הפרויקט שלה. שהתקדם מאוד מאז הפעם הקודמת.
"עדיין עם הרעיון של להפוך חול למים?"
"לא, הבנתי שזה לא אפשרי"
"אבל את עדיין עובדת עם מים אני רואה.. לא הכנת דף פירוט של מה הקסם עושה ואיך?"
"עוד לא... זה עושים בסוף לא?"
"נכון. אז מה את עושה?"
"מנקזת את כל הצורות של המים באיזור למים זמינים. זה אפילו עובד כבר. אני רק צריכה לשפץ את זה. זה לוקח הרבה אנרגיה."
"תראי לי" היא לקחה גביש קרח קטן מקופסא מיוחדת שהיא שמרהוהרימה את השרביט לנקודה כחמישה ד"מ מעל הגביש. "אקווהגטרה" היא לחשה והגביש נמס באיטיות לכדור מים שריחף באוויר ליד השרביט. גם אחרי שהגביש הפך כולו למים, הכדור המשיך לגדול.
"איך הוא ממשיך לגדול?"
"הוא מנקז את החלק הגזי של המים מהאוויר..." היא הזיזה את השרביט וכדור המים צנח על הרצפה.
"כל הכבוד ליאת! התקדמת עם זה מעולה" ליה חייכה.
"זו חתיכת מחמאה..." לחשתי לה באוזן.
נופפתי לליאת לשלום כשיצאנו מהשיעור.
"לאן אתה הולך?" היא שאלה בבלבול.
"להביא את לין. תעשי טובה ותוודאי שאמילי ואלכס לא מכינות לי שום מסיבת הפתעה או משהו... אני מבטיח שאני אכיר לכולכם אותה." היא לא הספיקה להתנגד ואני נשאבתי לתוך מערבולת אל החדר החמים המוכר כל כך...
"אתה עוד תגזרר את עצמך עם כל ההתעתקויות האלה" שמעתי קול מוכר אומר.
"תמר?!"
"לא. סבתא של אפריים"
"מה את עושה... טוב, שאלה לא חכמה, הגיוני שאת בחדר של לין. מה אמרת עכשיו?"
"שאתה צריך להיזהר שלא תגזרר את עצמך בסוף עם ההתעתקויות האלה."
,את יודעת שאני קוסם!? את יודעת מזה קוסם?!"
"כן... אבא של לין היה קוסם... ואני גם קוסמת בערך. פשוט לא מהסוג שלך."
"אבא של לין... את רוצה להגיד לי שלירון הוא לא אבא שלה?!"
"לא. הוא יודע את זה... לין לא יודעת. היא לא יודעת שאני יודעת על כל זה... אני אוכלת את התירוצים שלה... אתה לוקח אותה לבית הספר שלך נכון?"
"כן"
"תשמור עליה טוב. ו... מזל טוב. תיכננת תאריך לחתונה?"
"אחרי יום כיפור"
"שיהיה בהצלחה. אני שומעת אותה עולה במדרגות. לין! אור כאן!"
לין נכנסה לחדר לבושה בשמלה מדהימה בגוון פנינה, עם שיער מסודר בתסרוקת מורכבת מאחורי הראש. היא חייכה ותמר יצאה.
"את... וואו"
"גם אתה חמוד" היא הוציאה לשון.
"את נראית כאילו אנחנו הולכים לטקס סיום י"ב שלך"
"מה לא?" היא שאלה בשובבות
"לא ממש..." גיחכתי
"צריך שהקוסמים האלה ייבינו מה פתאום אתה מביא להם ארוסה בגיל 17"
"יש הרבה סיבות שאני מתחתן איתך..."
"אל תגיד שזה שאני יפה זו לא אחת מהן כי זה בולשיט"
"לא התכוונתי לאמר את זה. אבל את מהממת גם בלי כל התסבוכים מסביב"
,משתגיד" היא אמרה בחיוך.
"חח, כבר נתתי לך לראות את זה בתוך הראש שלי. מה את עוד רוצה?"
"אני מאמינה לך"
"אני יודע" נישקתי אותה ארוכות. "טוב, התוכנית להיום הוא להכיר אותך עם שאר חבריי ליחידה, ג'ייד, אלכסנדרה, גדעון, שחף, אמילי, ליאת ועמרי אני מניח. נגיד שלום לאלי לשם הנימוס. הוא בטח יבהיר לך כמה כללים בנוגע לשהות שלך שם. ו... ארוחת ערב ולישון."
"אני מניחה שאסור לנו לישון יחד?"
"את מניחה נכון... נאנחתי. למרות שמשום מה ג'ייד ישנה עם המדריכים בתור סידור זמני. אולי גם לך ייתנו. נראה. בכל מקרה יש עוד אנשים איתי בחדר ככה ש..."
"טוב הבנתי. אני מוכנה."
"רק דבר אחד אחרון. מאיך שאני מכיר את אמילי היא בטח יושבת כבר שבוע ומתכננת איזו הפתעה. תהיי מוכנה." לקחתי את ידה בעדינות והתעתקתי למדשאה שבבסיס.
"יפה כאן"
"חחחחחחחחח. זה חלק מהבסיס שלנו. המקום בו היחידה מתאמנת. זה מכושף. בחוץ הנוף נראה פחות או יותר כמו באר-שבע"
"אה. חשבתי שהגענו לחצר"
"לא, לא רציתי לדפוק איזו כניסה מפוארת. גם ככה בטח כולם ייבהו בנו בארוחת הערב"
"שייבהו." קול פיצוץ נשמע מהמתחם של האימונים.
"זו בטח ליאת. היא מתאמנת הרבה לאחרונה. נלך לאמר שלום." לקחתי את ידה והלכנו לאיזור. זו אכן הייתה ליאת, ממטירה כשפים על מטרות מכושפות נעות. היא שמה לב אלי בזווית העין וצעקה "אימפידמנטה!" הנפתי שרביט בזריזות "פרוטגו" הקסם עף בקלילות הצידה.
"אור!!" אוי, אני ממש מצטערת, חשבתי שזו עוד מטרה במטווח"
"זה בסדר. לא קרה כלום. הייתי צריך לאמר משהו"
"ואת בוודאי לין" היא ניגשה אליה ולחצה לה את היד בחיוך. "את באמת יפה..." היא מילמלה לעצמה ולין הסמיקה מעט וצחקקה.
"ואת באמת נראית נחמדה" היא חייכה חזרה. "ליאת נכון?"
"אכן. שאני אקרא בקשר לאחרים לרדת לכאן?"
"אם את רוצה. נעשה כאן מעגלי היכרות?" אמרתי בצחוק
"איך שתרצו. בית הספר שלכם" נישקתי אותה קלות וליאת הסמיקה.

התודעה של כולם התפרצה בחזרה אל תוך ראשי.
"לא, היא כאן!" אמילי צווחה לידי. צחקתי כשהיא הפילה את האייפון העדין שלה אל הרצפה.
"המסיבה לא היום, זוכרת? היום ערב חג..." רכנתי אל הרצפה והבאתי לה את האייפון. קולה של אשת הקייטרינג הצטווח מתוך המכשיר. היא תלתה בי מבט כועס. חייכתי אליה כהודאה על הפישול. היא לקחה קשה את כל עניין המחלה.
"את יודעת שאני הייתי אמורה להיות היום במסיבת רחוב בדיזינגוף? ואחר כך לדאוג שאחת האסיסטנטיות של אמא תארגן את המסיבה הזאת? אבל לא... מישהו שלח לי אבעבועות רוח בדואר..." היא מלמלה בכעס ואני צחקתי. משהו בכיווץ התווים היפים שלה השווה לה מראה של ילדה קטנה וכועסת. "מה את צוחקת?!"
"יש לי רעיון... אבל זה דורש מישהו עם רישיון התעתקות..." אמרתי לפתע.
"חכי שנייה..." היא בהתה בי לרגע, וברגע הבא גדעון הופיע מאחוריי, מלווה קול נפץ מחריש אוזניים.
"מה כל כך דחוף?" הוא שלח לה מבט מודאג, והיא מצידה שלחה לו מבט מסכן. "אור ביקש שנלך כולנו לבסיס, לפגוש את הארוסה שלו." חילופי המבטים האוהבים האלה גרמו לי להרגיש לא בנוח.
"אני צריכה אותך לתכנית של אלכסנדרה..." היא חזרה להביט בי.
"טוב, אבל זה לא בטוח שזה יעבוד... אולי כדאי שנלך קודם לראות את-" מבטה הרושף של אמילי קטע אותי, והתחרטתי. "אוקיי... אז... סבתא שלי היא סוג של רופאה אלילה בנוסף לכל... יש לה עשרות שנים של ניסיון ברפואות חרטא שאשכרה עובדות על מוגלגים. היא כאילו המגדית עתידות-"
"מגדת..." אמילי מיהרה לתקן אותי וגדעון התיישב לידה, מלטף אותה במקום לתקוע בה מרפק, היא השתתקה וחיכתה שאמשיך.
"כן, זה... היא הכי טובה בארץ, כאילו... היא לא למדה את זה מעולם, אבל היא עושה ניסיונות ואיכשהו זה עובד... אז אולי היא מכירה משהו שאחרים לא מכירים..."
"קחי אותנו אליה,"אמילי ביקשה. הנהנתי והוריתי לגדעון את הכתובת. תפסתי בידו והיא תפסה בשנייה, ומייד הופענו מחוץ למשרד שלה בהרצליה. ריח חריף של פלפלים ושום שקישטו את דלת הכניסה שלה פילס את דרכו במעלה האף.
"בבושקה?" קראתי ואמילי חייכה. גדעון סוכך עליה בהגנה, שלא יתקרבו אליה, והיא מצדה הסתתרה בין זרועותיו. כנראה הביישה במראה.
'אתם לא באים? גם כן קבלת פנים...' עומרי חשב במה שנדמה כקשר נפרד איתי.
'כל הכבוד!' חשבתי אליו בחזרה.
'תודה,' כמעט שמעתי אותו מצחקק. 'אני לא אספר לך כמה זמן זה לקח לי...'
צחקתי בקול רם וגדעון הסתכל עליי מוזר, אבל הבלגתי. הדלת נפתחה ונאלצתי לקפוץ הצדה כדי שלא יפגע בי מטח של פלפלים קשורים בחוט אליה.
מפתח הדלת יצא מישהו שממש לא ציפיתי לפגוש.
"היי," מיכאל חייך אליי. מה הוא קשור? "סבתא שלך אומרת שכבר פגשתי את אהבת חיי."
הוא דיבר ברוסית, ואמילי החליפה מבטים לא נינוחים עם גדעון.
"באת אליה לפגישה שבועית, אני מניחה?"
"אולי ציפיתי לפגוש מישהי אחרת," הוא נתן בי מבט חודר, ורגוע. הופתעתי, לא זכרתי אותו ככה. חייכתי אליו באיטיות.
"שנה טובה, מיכאל... תמסור ד"ש להורים שלך..." הוא נשך את שפתו והדביק נשיקה רכה ללחיי לפני שהשיב לי בשנה טובה למשפחתי וחבריי, והלך.
"ואו... בחיים לא ראיתי מישהו שכל כך מזיל ריר על מישהי ככה..." אמילי מלמלה.
"שקר..." אמרתי ונכנסתי אל המשרד של סבתא. היא ציפתה לי, כמובן.
"שנה טובה, אלכסנדרה!" היא חיבקה אותי באהבה, ואז פנתה לחבק את גדעון ואמילי ההמומים. אני מניחה שיש משהו בחדר מעומעם ואדום, מפוצץ בשיקויים משני צבעים וביצורים זוהרים שעזרתי לה להשיג שמטיילים על הקירות, שיכול להרתיע אדם. ואולי זאת החביבות המוגזמת של סבתא, והעובדה שהיא כבר יודעת מי הם ולמה הם כאן.
"יש לי משהו בשבילך, אבל אף פעם לא ניסיתי את זה על מכשפה..." היא דיברה בעברית מושלמת. כמעט שהופתעתי. האמת שחוץ מכמה פעמים מועטות ששמעתי אותה מדברת בטלפון או עם אחד השכנים, לא שמעתי אותה מדברת עברית. "יהיו לך תופעות לוואי, אני אתן לך משהו נגד החום שישאר לך, אבל יכול להיות שאת תתעלפי פה ושם... את מוכנה לקחת את הסיכון?"
אמילי נראתה מבועתת. 'אני לא מתעלפת.'
'אני אשמור עלייך,' גדעון נתן את הבט המתאים למשפט שהעביר לה בקשר והיא הסתכלה עליו ברוגע.
"כמה זמן זה מסוכן?"
"קחי את השיקוי היום, הנקודות יעלמו וככה גם השיעולים. החום יטופל בשיקוי אחר. המחלה גורמת לחולשה בכל הגוף, והיא מחלישה כל שריר גוף. בגלל זה ככל שהאדם מתבגר, המחלה קשה יותר, כי יש לו יותר שרירים להיחלש. אז אני יכולה לדאוג לכך שהשרירים שלך יישארו חזקים רוב הזמן, אבל הם עלולים להישבר שלוש או ארבע פעמים. אם יש לך מזל, זה יקרה בזמן שאת ישנה ואת לא תרגישי בכך. זה ייגמר בעוד שבועיים, ואז תהיי בטוחה שהגוף שלך עומד בכוחות עצמו. את השיקוי את צריכה לקחת פעם ביום, בכל מקרה..."
"ספאסיבה, בבושקה..." חייכתי לסבתי ששלחה בי מבט חשדן.
"את צריכה לאכול יותר, אלכסנדרה. וגם אמילי."
סובבתי אליה את גבי ופניתי לבחון את המדף הענק עמוס השיקויים שלה. "אז איזה זה מבינהם?" שאלתי ברוסית.
"פופיקוס," היא אמרה וכעבור דקה מצאתי את השיקוי והבאתי אותו לאמילי, שחייכה חיוך ענק מלא בתודה. "לא יותר משתי טיפות כל פעם... אל תדאגי, זה ישפיע תוך חצי שעה..."
אמילי פתחה את הבקבוקון ושאבה ממנו בעזרת הפקק המבחנתי. היא טפטפה אל גרונה שתי טיפות וסגרה את הבקבוק.
"כמה אני חייבת לך?" היא שאלה.
"שום דבר, את חברה של המשפחה." היא אמרה.
"סבתא, היא לא תתן לך להתחמק מזה..."
"אלכסנדרה צודקת... תני לי לפחות לתת לה משהו במתנה במקום כסף." אמילי התעקשה
"זה בסדר מבחינתי," סבתא שלחה לי חיוך.
היא לא נתנה לנו ללכת עד שהיא הבטיחה שאנחנו לוקחים לה את כל האוכל שנשאר לה במקרר, מבטיחה שזה בסדר ושיש לה איפה להתארח בחג, ואמילי החליטה לגמול לי בכך שתיקח אותי לשופינג ברגע שתחלים. גדעון, בתור הטרמפ שלנו, נאלץ להיגרר אחרינו. עד שיצאנו לרחוב אלנבי, החוגג ללא הפסקה, אמילי הספיקה לאבד את רוב הנקודות האדומות, והיא כבר לא הייתה חיוורת. היא כעסה על כך שלא הסכמנו לעבור אצלה בבית שתוכל להתאפר ולהתלבש אחרת, אבל נכנעה דיי מהר כשהזכרנו לה כמה קרובה ארוחת החג.
בחיים לא דמיינתי את עצמי בבגדים לבנים, וכמעט ששחטתי את אמילי על המקום כשהתעקשה לקנות לי שמלה לבנה מפוארת של קסטרו. גדעון, שהיה משועשע מכל העניין, גם קיבל בראש כשהיא הכריחה אותו למדוד מליון חליפות לבנות. גם לעצמה היא קנתה שמלה יפהפייה, וזה לא היה מפתיע לגלות שגם הצבע הזה מחמיא לה. בסופו של דבר חזרנו לאלכימיה, בדיוק שעה לפני הארוחה. כל אחד פרש לחדרו, נראה שנפגוש את לין רק בארוחה עצמה.

הכרתי את לין לעמרי שירד אל הבסיס ראשון. העיניים שלו כמעט נעקרו ממקומן. סיפרתי לו איך היא נראית. הוא כמובן לא האמין לי.
'וואו... יש לך ארוסה פצצה'
'תחזור לפנטז על אמילי'
'אאוצ' זה היה נמוך'
'אדרבה נמוך, תנמיך ת'דגל שלך'
'זה היה נמוך יותר'
"השאר לא באים?" שאלה לין בתום, לא מודעת לשיחה שרצה ביני לבינו בקשר
"הם אמורים... הם לא בקשר..." ליאת אמרה מאוכזבת.
"אתם לא באים? גם כן קבלת פנים..." חשב עמרי.
"הן זוממות משהו..." מלמלתי בהומור. "אמרתי לך. אמילי לא תיתן לזה שאת באה לעבור בשקט.
"מישהיא פה אובססיבית" לין צחקה.
היא עוד תעשה מזה מסיבת עיתונאים..."
"כמה גדולה המסיבה שהיא כבר תארגן? היא רק ילדה..."
"אמילי שאנל"
"רגע... הדוגמנית? הבת של הבעלים של החברה שאנל?"
"אכן כן"
"וואו, לא ידעתי שיש לכם סלבריטיס בבית הספר"
"אני היחיד שלא הכיר אותה לפני?" שאלתי בייאוש. הם הנהנו כולם.
"נו יופי..." נאנחתי.
"אתה אף פעם לא התעניינת בנושאים האלה" לין אמרה בחיוך.
"מה שנכון נכון. הן מארגנות משהו גדול. כנראה נראה אותן רק בארוחת הערב... אני הולך לעשות ללין סיור באלכימיה" ליאת ועמרי איחלו לנו בהצלחה ופנו לחדריהם. עברנו לאורך החצר, החורש, בנייני הבנים והמדריכים, כיתת השיקוים שהיא היחידה שמשהו בה מיוחד משאר הכיתות ולבסוף עלינו לחדר שלי.
"איפה חץ?" היא שאלה מתיישבת על המיטה שלי.
"בשליחות לאבאמא. אולי הוא יחזור עם כל הינשופים בדואר הערב"
"אולי אני סוף סוף אזכה לראות את כל הינשופים האלה"
חייכתי. "אולי" נישקתי אותה קלות. "בואי, נרד לארוחת הערב."

ערב ראש השנה באלכימיה התנהל כמו בבית מסורתי. כל הברכות כולל הכל, כשכל קטע מקריא אחד המורים. לצד כל צלחת נחו מאכלי החג המסורתיים וכולם אכלו מהם כל אחד אחרי הברכה המתאימה לו. אלכס' אמילי וגדעון נכנסו באיחור קל, ובהלך הסדר שרר שקט מוחלט, ולכן הם רק בהו בלין בלי הצגה רשמית עד תום הסדר.
'היא יפהפיה' אלכסנדרה חשבה בקשר.
'בהחלט...' גדעון הסכים. 'למרות שאמילי יותר יפה'
'אולי אתה יותר יפה' אמילי חשבה בתגובה
'חלאס עם הקיטצ'יות הזו בקשר חברס' חשבתי בהומור.
'למה אתה לא מכיר לנו אותה?'
'אוהו אני אכיר לכם אותה. אשמתי שהתעכבתם כולכם בתכנון המזימות הזדוניות שלכם?'
'אשמתך שאתה לא מכיר לנו אותה!'
'עכשיו אמצע הסדר. אגב, ץפוח עכשיו אלכס, לא תמר...'
'אופסי... מאכלים בעברית, אפפ'
'אמילי, איך האבעבועות עברו כל כך מהר?'
'סוד.' היא חייכה.
''השמלה שלה גם מהממת...' חזרה אלכסנדרה לנושא המקורי.
'היא של שאנל לדעתי' אמרה אמילי.
'מזתומרת לדעתי? לא יצא לך לדגמן בה?' הקניט אותה גדעון.
'האמת שלא... בגלל הלחץ באלכימיה ובטירונות לא דגמנתי לקולקציה האלגנטית האחרונה... לא הוצאנו קטלוג. לכן אני לא בטוחה'
'אוי, זו מכה קשה למכירות של שאנל' אלכסנדרה הקניטה מצידה.'
בסופו של דבר נגמר הסדר, וכשהאוכל החל להופיע בצלחות, אחרי שמאות הינשופים צללו בסערה(חץ לא היה שם) הצגתי את לין לשאר.
"זה גדעון. גדעון לין לין גדעון"
"אתה גם דוגמן של שאנל נכון? ראיתי אותך באחד המגזינים..." גדעון נעץ באמילי מבט כועס.
,תאשים את אמא" היא אמרה. לין נתנה בהם מבט שואל.
"הוא החבר שלי..." אמילי אמרה. "גררתי אותו לחכות בזמן שאני בצילומים ואמא קפצה על ההזדמנות והכניסה אותו לעסק...
"רק לפעם אחת" הוא אמר.
"רק לפעם אחת" היא הסכימה.
"את אמילי את מכירה... בערך" צחקתי. הן התחבקו ולחצו ידיים. חשבתי שלין תבקש חתימה או משהו כזה. אבל נראה היה שהם מתייחסות כשוות אחת לשנייה. זה באמת לא התאים לאמילי....
,וזאת אלכסנדרה"
"את יכולה לקרוא לי אלכס" אלכסנדרה חייכה. הייתי בהלם. עד שלי היא נתנה לקרוא לה אלכס... איכשהו נראה היה שלין מתחבבת על כולם במהירות. אני כמובן שמחתי, אם כי זה נראה חשוד.
"אז מה תכננתם לנו להערב?" לין שאלה את השלושה. הרגשתי את התודעות של כולם ממהרות לחסום את המחשבות
היא לא קראה לכם את המחשבות...' חשבתי בשעמום. 'אתם פשוט די צפויים'
"הפתעה" אמילי אמרה בחיוך.

'אבל אנחנו באמת לא ארגנו כלום להערב,' אלכסנדרה שלחה בקשר הנפרד שלנו.
'ששש, שיהיו מופתעים באמת...'
היא צחקה וגדעון תקע בה מבט חושד. הוא בעצמו לא ידע כלום. כדי להרגיע אותו שילבתי את אצבעותיי בשלו מתחת לשולחן. הוא הסתכל עליי בהפתעה.
"זהו?"
"כן, עכשיו כשעמרי יודע אין סיבה להישאר בצללים..." התקרבתי אליו והוא רכן אליי בחזרה כדי להתנשק. כמה לוחשים מסביב לשולחן הפנו את מבטיהם אלינו. חייכתי אל גדעון כשהתנתקנו וחזרתי להביט באוכל, מנסה לשפוט על פי מראה מה מכאן אכיל.
"זה לא כמו אצלינו בחגים," אלכסנדרה אמרה לפתע כשהיא ניסתה לפרק חתיכת עוף מעל העצם.
"זה החג העברי הראשון שלך?" שאלתי לפתע. היא נראתה קצת מבולבלת מהניסוח אבל הנהנה.
"בשנים הקודמות חזרתי הביתה בחגים... ויש כל כך הרבה חגים..."
צחקנו.
אור לחש משהו ללין עם חיוך. הסתכלתי עליהם. בחיים לא ראיתי אותו כזה מאושר. אני לא חושבת שראיתי אותו מחייך ככה... והיא כל כך מתוקה ועדינה לידו... מבלי משים חייכתי.
"מה קורה?" גדעון שאל, מחייך אליי, נדבק במחלה.
"סתם... הם כאלה... חמודים ביחד. אני ממש שמחה בשבילם."
אלכסנדרה בהתה בי מעבר לשולחן, והחזרתי לה מבט.
'מזדהה?'
התעלמתי, לא כל כך הבנתי את המשמעות של מה שהיא אמרה, ועם הטון שליווה את המחשבה שלה, לא רציתי לדעת.
"טוב... אני חושבת שאני סיימתי," אמרתי כשסיימתי את צלוחית התפוחים שהייתה לידי.
"הצלחת שלך ריקה," גדעון הניח את ידו על כתפי כדי שלא אזוז.
"אני רוצה ללכת להתארגן למסיבה הערב. דרך אגב, לין.. השותפה של אלכסנדרה ושלי חזרה הביתה, אז את מוזמנת להישאר איתנו בחדר..." אור הסתכל עליי, לא מרוצה. "אם לא תהיה לך ברירה..."
"איזו מסיבה יש הערב?" הוא התעלם ממה שאמרתי. צחקתי.
"תודה על ההצעה," לין סימנה לי בשפתיה וחייכתי.
"מסיבה מתוקה, לכבוד ראש השנה," עמרי השיב לאור. "שמעתי שהנושא השנה זה גלידות..."
"אהה, נכון..." גדעון נזכר. "אני לא מאמין ששכחתי מזה, הייתי אחראי למסיבה הזאת בשנה שעברה..."
צחקתי. "חשבתם שאני עד כדי כך לא זהירה?"
הרמתי גבה משועשעת אל אור.
"את רוצה שאני אלווה אותך לחדר?" גדעון שאל בשקט. הסתכלתי עליו בחצי חיוך. עוד פעם לבד בחדר?
"אולי זה..."
"אני מפחד שיקרה לך משהו בדרך," הוא הסיט את שיערי מפניי. נכון, ההתעלפויות.
"אוקיי... אז אני אחכה לך שתסיים," אמרתי והחזרתי את מבטי אל שאר יושבי השולחן. עמרי העסיק את עצמו בשיחה עמוקה עם שחף, ולין הצביעה למעלה, לכיוון החלון הגדול שתמיד היה פתוח.
"זה מדהים!" היא קראה כשמטח הינשופים הכניס את עצמו לחדר האוכל, נושא עמו את הברכות מהמשפחה.
אור צחק צחוק מאושר למראה ההשתאות שלה והרים את ידו כדי לברך אליו את חץ, שנשא מכתב.
קול קרקוש גרם לי להוריד את המבט אל הצלחת שלי. ינשוף שחור מהמם ביופיו עמד על הצלחת שלי, והושיט אליי את רגלו, עם פתק מגולגל.
"ממתי שולחים לי מכתבים עם ינשופים?" שאלתי את עצמי בקול רם ופניתי לגלגל את הפתק, אבל גדעון עצר אותי.
"אני לא מסתכן בזה שיביאו לך עוד מחלות בדואר..." הוא מלמל והתיר את הקשר מרגלו של הינשוף.
"אתה רציני? אני סתם אמרתי את זה..."
"לא יודע, לא רוצה לקחת סיכון..." הוא צחק. "זה בסדר שאני אקרא?"
"תרגיש חופשי..."
הוא פתח את המכתב והרצין את מבטו.
"מה קרה?"
"לא יודע, זה בצרפתית... אני חושב."
"מה?" לקחתי את הפתק מידו וקראתי.
בשלב הבא כבר מצאתי את עצמי בתוך עולם שחור גדול. ניסיתי להבין איפה אני נמצאת, אולי התעמקתי יותר מדיי באותיות השחורות שהביעו יותר מדיי...
המצח שלי הרגיש רטוב, ולא הצלחתי להורות לידיים שלי לנגב את המים.
פקחתי את העיניים, מבוהלת. גדעון הרטיב לי את המצח עם מפית. סך הכל נפלתי הצדה והוא תפס אותי לפני שגם אפול מהכסא.
"אז זאת הייתה פעם ראשונה..." הוא סירב לתת לי לחזור לשבת, אמר שזה יגרום לי להתעלף שוב, ונאלצתי להישאר שכובה בחיקו, כמה שזה לא היה נוח.
"את בסדר?" עמרי עמד ליד, מבוהל.
"כן, אמרתי לך, זה בגלל המחלה, לא קרה כלום..." גדעון ניסה לנפנף אותו.
"מה לא קרה כלום? היא ראתה את המכתב הזה והתעלפה, היא צריכה ללכת למרפאה-"
"עמרי, די. אני בסדר, די גם אתה..." התרתי את עצמי מאחיזתו של גדעון והתרוממתי למצב ישיבה. "זה היה אמור לקרות, זאת תופעת לוואי של התרופה שלקחתי, בסדר? זה יעבור לבד..."
"את צריכה להיות על המיטה שלך עד שזה עובר-"
"עמרי, די לדאוג לי... אני שונאת את זה."
הוא שלח לי מבט מלא בעתה. הוא נסוג כמה צעדים אחורה וחזר אל החדר שלו.
"זה היה מלא טאקט..." אלכסנדרה, שעמדה כעת מאחוריי, מלמלה אל תוך אזני.
"אם היא אומרת שהיא בסדר, היא בסדר..." לין הצדיקה אותי. אור הסתכל עליה, מבולבל, אולי לא מבין אותה.
"תודה... אני חושבת שאני צריכה לחזור לחדר עכשיו..."
"אני אלווה אותך-" אלכסנדרה התחילה, אבל קטעתי אותה.
"לא, אני מעריכה את זה והכל, אבל אני רוצה שגדעון ילווה אותי, בבקשה," ניסיתי לא לתת לחוסר הטאקט להתגבר עליי עכשיו.

"מה היה כתוב שם?" גדעון ניגש ישר לעניין כשיצאנו מטווח שמיעה. חסמתי את המחשבות ושלפתי את הפתק מידי המאוגרפת.
"בתרגום פרוע? שנה טובה, אחותי."

"פייר" לחשתי בזעם.
"אלא מי?" היא אמרה ספק בפחד ספק באומללות.
"הוא לא באיזה מוסד או משהו?"
"כנראה שכבר לא... לא נתנו להם לשלוח מכתבים"
"אמילי, אל תדאגי. את באלכימיה, המקום היחיד בארץ שבטוח יותר מכאן וגם זה בספק זה הכור בדימונה. אלי יודע בדיוק מה הוא עושה"
"בטוח מה? בגלל זה הסתנן לפה מחבל וכמעט הרג את אלכסנדרה. אם אור לא היה ממציא את קסם הבועה הזה בזמן..."
"אוי נו, אז לא הייתה מודעות לזה. עכשיו אנחנו מוכנים ומוגנים מדברים כאלה. אני יכול לבקש מאלי להיזהר מזה במיוחד"
"לא צריך..."
"חוץ מזה שעכשיו אנחנו יחידה מגובשת. הרגנו שני דרקונים, לא נוכל להסתדר עם פירומן פסיכופט אחד?"
"גדעון אני... אני לא יודעת. זה טראומה בשבילי. אני מפחדת"
"מבטי הרצין. הרמתי את פניה מהרצפה. "אם הוא יתקרב לכן אני אפרק לו את הצורה." היא הורידה את הראש חזרה. הגענו אל החדר.
"אני אלך לישון עכשיו"
"לילה טוב אמילי"
"לילה טוב גדעון"
"זהו? בלי נשיקה?"
"אין לי מצברוח..."

אור-
"מה קרה לאמילי...?" שאלתי
"משהו חשוד בפתק הזה" אלכסנדרה הסכימה
"היא לא התעלפה מהתרופה..." אמרתי.
"היא מפחדת מאוד..." לין אמרה. כולנו סובבנו אליה את הראש. "היא בפאניקה אוימה. לחץ נפשי. חרדות לרמה של פרנויה... אני תוהה מי מפחיד אותה כלכך"
"מאיפה את...?" שאלתי בבלבול. נזכרתי בדבריה של תמר. 'יכול להיות שגם ללין יש כוחות קסם כלשהם? אני אבדוק את זה בהזדמנות. אבל ניסיתי? בדקתי המון פעמים... קיוויתי...'
"רואים את זה עליה" לין אמרה.
"נברר את זה מחר בבוקר. אני סומכת על גדעון שירגיע אותה" אמרה אלכסנדרה.
"לא חסרה פה מישהיא?" לין אמרה. "הכרתי לי את כולם חוץ מג'ייד"
אני וליאת החלפנו מבטים. "ג'ייד נעלמה הבוקר. מלמלה משהו על זה שהיא חייבת ללכת ונעלמה..."
"אה לא נורא. אני בטוחה שהיא הלכה למשפחה שלה להתארח בחופשת החגים"
'לא ממש..' חשבנו ביחד בקשר.
"לכי עם אלכסנדרה לראות את החדר שלכן. אני אראה אותך במסיבה מאוחר יותר" היא נתנה בי מבט שואל. הנהנתי.