אלכימיה-מתחילים

'יש לי עכשיו שעתיים חלון' חשבתי לעצמי ברוגע, כשיישבתי ליד אמילי. 'מוזר, כבר הרבה זמן לא הייתי רגוע כל כך. אני מרגיש בהיי. אולי היה ליקר פלפלים במיץ?' שאלתי את עצמי בראש וציחקקתי לי. האחרים נתנו בי מבטים משונים. 'גם לאמילי יש שעתיים חלון עכשיו. איזה זה נחמד יהיה לבלות איתה קצת...'  "אמילי" אמרתי פתאום. וכולם הסתובבו לעברי. "יש לך עכשיו חופשי נכון? מה את עושה בשעתיים האלה?" אמילי ציחקקה "למעשה... כלום" היא אמרה בשעשוע, והבחור שישב לידה נעץ בה מבט נדהם. "אז את הולכת לנצל אותן כדי לבלות איתי" עומרי קבע לפתע, גם הוא בקול קצת משונה. "היי! עומרי! זה לא מנומס להיכנס לאנשים באמצע שיחה!" אמרתי לו. "אז אמילי..." בשלב הזה היא כבר נשפכה מצחוק על השולחן. ג'ייד והבחור השני נעצו בנו מבטים נדהמים, שלא מבינים מה הולך.אמילי רק צחקה יותר ומעיין הצטרפה. "מה כל כך מצחיק את כולכן?" שאלתי בטון המסוחרר שלי. "אני אומר נארגן מסיבה. ונשתה ונרקוד. עם אמילי, ועם כולן, ועם אמילי..." אמרתי, בטון ילדותי כזה. "אל תבנה על זה, אמילי תרקוד איתי" עומרי קבע. "שתק" קול קר לחש מאחורי. ג'ייד עמדה שם. "הקול שלו מעצבן אותי" היא אמרה בקלילות מעושה. "מה כבר עשיתי? אסור לדבר בימינו?" קראתי מהרצפה. "סילנציו" היא הוסיפה. "ממ ממ ממםמם" אמרתי. "זה יותר טוב " היא אמרה. נהיה שקט בשולחן פתאום.

"אז, אמילי," עומרי מיהר להשען לכיווני, כאילו כלום לא קרה. "מה הצבע האהוב עלייך?"
התעלמתי ממנו. "אל תהיי כלבה, ג'ייד. תני לילד לדבר," שחררתי את אור מהכשפים שלה, וזה מיהר לקום ולחבק אותי כהוקרת תודה. חייכתי לעצמי בשעשוע.
"אתה מוזמן להתרחק מהחברה שלי," מייקי כרך את ידו סביב כתפיי והצמיד אותי אליו.
"אני אוותר..." אור המשיך לעמוד מאחורי הכסא שלי.
"ותפסיק לקרוא לה 'החברה שלי'." ואז הוא השתתק, חזר על הביטוי כמה פעמים והחל לצחקק. ואז הוא נזכר בנקודה שלו. "היא אף פעם לא קראה לך 'החבר שלי'. וחוץ מזה, יש לה שם. אמילי."
ואז הוא חזר על השם שלי כמה פעמים. בשלב הזה מעיין לא יכולה הייתה יותר וקמה מהשולחן, שלא תתפוצץ מצחוק מולם. ג'ייד נראתה מאוד עצבנית מכל הסיפור, כנראה במיוחד בגלל שנראה היה שאור שכח מקיומה.
"אור, אתה לא החבר של ג'ייד או משהו כזה?" שאלתי לפתע, וזו האחרונה השפילה את ראשה, מניחה לשיערה הזהוב להסתיר את העובדה שהיא מסמיקה.
"ג'ייד? חבר? מה פתאום," הוא נשען על גב כסאי, רוכן מעל כתפי. "למה? מעניין אותך לדעת אם אני פנוי?"
חייכתי אליו ולא אמרתי כלום. באלגנטיות, השתחררתי מאחיזתו של מייקי.
"היה צלצול," משכתי בכתפי, כשבדיוק הצלצול נשמע מעלינו.
"אני הולך לשיעור..." מייקי קם על רגליו, ואז משך אותי לעמידה ונישק אותי בתשוקה, שכולם יראו, מצמיד אותי אליו תוך כדי. כבר התחלתי לשכוח למה אני רוצה להעיף אותו ממני, עד שהוא לחש באוזני "להתראות, מתוקה שלי..." וליטף את לחיי בעדינות. השתררה שתיקה של כמה שניות, ואז החלטתי לקחת פיקוד.
"אז יוצאים לחצר?"

* XD, איזה שירשור של לודאים מסוממים הולך פה. נגמור עם החלק הזה ואני אתחיל עם העלילה המרכזית*

יצאנו לחצר, אמילי עומרי ואני, ג'ייד הלכה לאיזה מקום אחר בלי לאמר לנו מילה. כל הזמן התרוצצה לי בראש המחשבה שאני שוכח משהוא, אבל לא הצלחתי להיזכר מה. סתם נהניתי לצחוק עם אמילי 'למרות שעומרי כל הזמן הפריע' ולעשות שטוית. הרגשתי חופשי. "אמילילוווש" אמרתי כשנשכבתי על הדשא, מניח את הראש על הברכיים של אמילי, שישבה מזחית ונשענה על סלע. המיקום הזה נתן לי זווית ראייה מעניינת ביותר ואמילי לא שמה לב, או שלא היה אכפת לה.  "מה קורה איתך?" מי זה הקוף ההוא שקישקש איתנו קודם באולם?" אמילי ציחקקה. "זה החבר שלי" אני לא שמעתי את הה'. "כן, יש לך הרבה חברים בבית הספר, לקטוגריה הזאת אפשר להכניס מיליון איש" צחקקתי שוב. "כן, אבל ממני יש רק אחד" עומרי אמר פתאום בארשת חשיבות עצמית אחרי שיצא מההרהורים שלו. "כן!" התפקעתי מצחוק. "אחד יותר מדי!" אמילי התחילה ללטף לי את השיער. זה היה הקש. "זה כבר עובר כל גבול! אני מזמין אותך לדו קרב, כשתפסיד תתצרך להתרחק מכאן!" עומרי שאג בזעם. "או נו עומרי, על תהיה כזה כבד. דו קרב? מה אנחנו בימי הביניים? חוץ מזה, אתה באמת מזמין אותי לדו קרב?" שאלתי מצחקק. "כן, אני כן! עכשיו קום!" הוא אמר. "טוב נו..." יללתי לעצמי, קם על הרגליים. "אני אחזור עוד כמה שניות אמילילוש" נעמדתי על הרגלים. "אקספליארמוס" אמרתי ישר וחזיז אדום נורה מהר מקצה השרביט. "פרוטוגו" הוא הספיק לאמר בקושי והחזיז הועף הצידה. "חברה, כדאי שתירגעו" אמילי אמרה, למרות שהיה ברור שהיא משועשעת מהעניין. "אינקונטביה..." התחלתי להגיד כשהוא צעק: "אני לא מאמין שאתה מתנהג ככה למרות שיש לך את לין. תשאיר קצת לשאר העם!"
לין.
נקודה רגישה.
השם הפיל אסימון שצנח והדהד בגוף.
השתתקתי.
רצף זכרונות באו אליי. נתקעתי עומד במקום.
"אקספליארמוס!" עומרי שבר את הדממה, והשרביט שלי התעופף באוויר ונחת איפה שהוא באמצע הדרך לקצה השני של המדשאה. "עכשיו לך". הוא אמר. לא התווכחתי. ה"הי" ירד פתאום. הלכתי לאסוף את השרביט בלי לאמר עוד כלום.

אמילי-
"מי זאת לין?" שאלתי את עומרי שחזר אליי בחיוך מלא חשיבות עצמית.
"החברה שלו. כבר שנתיים ומשהו או משהו כזה שהם ביחד," הוא אמר בלי לייחס יותר מדיי חשיבות, ונחת לידי. חייכתי אליו.
"לא ידעתי שיש לו חברה, ועוד כל כך הרבה זמן..." אולי שמעתי על זה, אבל הספקתי לשכוח. "זה היה ממש רומנטי, שניצחת אותו ככה..."
שלפתי את האייפון שלי מהתיק שלי ושלחתי אסמס עם רמיזה למעיין. היא שלחה לי סמיילי נרגש ופנתה לחלק שלה.
"את כל כך יפה," הוא אמר לפתע והתקרב אליי.
"ואני כל כך תפוסה..." חייכתי אליו בצער.
"את זוכרת מה אמרת לי אז?" הוא הסיט את הפוני שלי אל הצד. "שיש לי סיכוי?"
"נכון, אבל לא כשיש לי חבר..." התרחקתי ממגע ידו. רק עוד כמה רגעים. הסתכלתי לכיוונו של אור, הוא ישב מתחת לאיזה עץ, מהורהר עם מבט מעורר רחמים על פניו. צביטה קטנה של אשמה הציקה לי, אבל הזכרתי לעצמי שלא התכוונתי שהוא ייגע בשיקוי האהבה.
"רואים שאת לא באמת רוצה אותו," הוא אמר וליטף את לחיי באיטיות. הרמתי את מבטי לכיוון הטירה וראיתי את שיערה הבלונדיני של מעיין מתנופף בעקבות התנועה הרגילה שלה. הנחתי לעומרי להצמיד אליי את שפתיו, ולהתרגש מהסיטואציה מספיק זמן שיראו. ואז קמתי על רגליי, דוחפת אותו מעליי.
"מה אתה עושה?" קראתי. "יש לי חבר, להזכירך!"
הוא נראה מבולבל.
"מה את צריכה את המתרומם הזה שרק נדבק אלייך כל היום?"
"אמילי!" מייקי קרא אליי מהיציאה לחצר. "אפשר... לדבר איתך, רגע?" הוא נראה מבולבל יותר מעומרי. נשכתי את שפתיי והלכתי אחריו, לא שוכחת את התיק שלי. מעיין, שאיתה תכננתי הכל מראש, פנתה לשבת עם עומרי ולנסות להרגיע אותו.

"מה קרה שם?" מיכאל שאל אותי בהתרחקותנו מטווח שמיעה.
"אני לא יודעת.. הוא..." נאנחתי.
"אתם התנשקתם! את בוגדת בי!" הוא התפרץ לפתע.
"לא, זה לא ככה... מייקי, הוא פשוט התנפל עליי בלי לתת לי לחשוב פעמיים... אתה ראית שהרחקתי אותו ממני.."
"כן, רק כששמת לב שאני בטווח ראייה," הוא שילב את ידיו בכעס ועצר.
"זה לא נכון, הוא פשוט תפס אותי לא מוכנה... מייקי אני נשבעת שזה לא ככה... תראה, תמיד יהיו הבחורים האלה שירצו למשוך המון תשומת לב ממני, ואתה לא יכול לצפות ממני להתעלם מהם... מה שקרה פה הרגע זה משהו שקורה המון, אתה לא יכול להאשים אותי בזה... ככה זה כשיש לי פרצוף מוכר," נתתי בו את מבט הקורבן שלי, שכנראה שכנע אותו. "אם אתה לא יכול להתמודד עם זה, כנראה שזה לא אמור להיות..."
הוא ששתק לכמה שניות, ורק אז הגיב. "אבל את לא יכולה לצפות ממני לספוג בשקט את זה שאת מתמזמזת עם כל מי שמנסה לשים עלייך יד."
וברגע הזה כבר לא יכולתי לסבול יותר את הטיפשות שלו. "אתה רומז שאני שרמוטה, נכון?"
הוא השתתק, וסטרתי לו. "עכשיו אתה יכול לספוג את זה בשקט."
והלכתי ממנו בצעד כועס. עם הגב אליו, חייכתי לעצמי. אני פשוט טובה בזה.

אלכס-
וסוף סוף הגיע השיעור החופשי המשותף שלי עם אריק, וכמעט שרצתי למשרד שלו.
"אז תסיים לכתוב את העבודה הזאת ונראה מה נעשה לגבי ציון ההגשה שלך, בסדר?" חיכיתי מחוץ לדלת המשרד הפתוחה (כמעט תמיד) של אריק, כשבפנים זה האחרון דיבר עם תלמיד מהרמה השביעית. התלמיד מלא המוטיבציה יצא מהמשרד ונכנסתי במקומו, סוגרת את הדלת אחריי.
"שלום לך סשה," הוא חייך אליי והחווה בשרביטו אל הדלת, שתינעל, ואל הוילון שיוסט.
"כבר התחלתי להתגעגע," אמרתי והתיישבתי על קצה השולחן המשרדי שלו. הוא נעמד על רגליו ושלף חפיסת סיגריות, פתח אותה ונתן לי אחת. שמתי אותה בפי וחיכיתי שידליק לי אותה עם הדרקון המניאטורי המגניב שלו. שאפתי שאיפה ארוכה ומרגיעה אל הריאות, והסתחררתי תוך כדי שהוא הדליק לעצמו את הסיגריה. היו לו סיגריות מעולות. תפסתי את הסיגריה בין האצבע השנייה אל השלישית והוצאתי אותה מפי, נושפת עשן כחול. חייכתי אליו.
"טעם אוכמניות, אתה משתפר," וצחקנו תוך כדי נשיפת עוד עשן.
"מה עשית כל החופש הזה בלעדיי?" הוא שאל אותי והרים גבה מתעניינת.
"התחרפנתי אצל סבתא," משכתי בכתפי. הוא בחן היטב את היד שלי כשלקחתי שאיפה נוספת בתנועה חושנית.
"העברית שלך השתפרה המון," הוא ציין עובדה ונשף בפניי עוד עשן כחול שהריח טוב.
"היא הכריחה אותי ללכת ללמוד באיזה מרכז לעולים חדשים," גילגלתי את עיניי. "ואו, בחיים שלי לא השתקקתי למשהו יותר מהסיגריה הזאת..."
"כבר אי אפשר לעשן את הדבר המוגלגי, נכון?" הוא חייך חיוך ציני והנהנתי בהסכמה.
דפיקה חזקה נשמעה בדלת, ופערתי אליו את עיניי. הוא החווה בראשו אל החדר שלו (שגם אותו כבר יצא לי להכיר), שאליו הייתה לו דלת ישירה. הוא גם לחש לי לקחת את הסיגריה איתי, שלא ישימו לב שבדקה האחרונה זאת כבר הסיגריה השנייה שלו. מיהרתי אל החדר שלו וסגרתי את הדלת בשקט. אריק פתח את הדלת בחריקה, וכיבה את הסיגריה במאפרה שלו. לקחתי עוד שאכטה תוך כדי הקשבה למה שהולך מחוץ לחדר.
"מצטער על זה, גדעון, אתה יודע שאני לא אוהב לעשן ליד תלמידים..."
קול עמוק ענה לו. "כן, אדוני. רציתי לבדוק מה קורה עם חד הקרן שמצאנו ביום הראשון?"
חייכתי לעצמי וחיפשתי מאפרה, לאפר את הסיגריה הארוכה.
"שלומו בסדר גמור..." לפי איך שדמיינתי את הסיטואציה, אריק משך בצווארונו והחל לנער את רגליו.
"זה זמן לא טוב? שאחזור מאוחר יותר?" התלמיד, שמסתבר ששמו גדעון, שאל.
"זאת הסיגריה היומית שלי, ו.."
"אל תוסיף שום דבר, יום טוב, אריק..." והוא יצא מהחדר, סוגר את הדלת אחריו.
"את יכולה לצאת," אריק לחש מעבר לדלת וכמעט שרצתי עם הסיגריה מעל היד שלא מחזיקה אותה, למקרה שהאפר יתפורר. הספקתי לאפר את הסיגריה בלי ללכלך שום דבר.
"אני לא אוהבת את העובדה שיש לך תלמידים אחרים," אמרתי ולקחתי עוד שאיפה ארוכה.
"מה עם פיץ?" הוא התעניין, מתעלם מההצהרה שלי.
"מצאתי אותו, תודות לך," קרצתי לו והוא חייך. "אני מקווה שהוא לא ברח שוב, אבל גם אם כן, יהיה לי איך למצוא אותו הפעם."
אריק סיים את הסיגריה שלו ומחץ אותה בתוך המאפרה. ניכר היה שהוא נרגש וממהר. חייכתי אליו וכיביתי גם את שלי. ברגע שעשיתי זאת, הוא התנפל עליי בנשיקה הארוכה והמתוקה שכל כך התגעגעתי אליה.

גדעון(אני לא מוסיף אותו לדמויות, אחרי אתמול שנינו יודעים בדיוק מי הוא)-
עזבתי את המשרד של אריק. החד קרן היה בסדר, החשדות מתפוגגים, ואני במצב רוח טוב. נתקלתי במקרה במאי, הבלונדה הבהירה והנמוכה שכרגע החשיבה את עצמה כחברה שלי. אני כמובן לא הבעתי שום התנגדות. "גדעון" היא לחשה במותק שפתיים. "אתה פנוי עכשיו?" היא אמרה ולקחה את ידי. "לא ממש מאי" אמרתי לה, "אבל בשעה השנייה מתוך השתיים אני אבוא לחדר שלך. השותפות שלך בשיעור עכשיו נכון?" היא הנהנה והלכה בעצב. המשכתי ללכת, מהרהר בהצעה של אלי. "תוביל אותם?" הוא אמר לי אתמול במשרד. כמו שאני יודע טוב, צריך לגרום להם לחכות. אמרתי שאני אחזור עם תשובה. 'נראה לי שאני אמור להסכים. זה תפקיד מכובד, זה יקרב אותי אל ההנהלה... זה מתבקש. אבל מה זה בעצם אומר? איזה השלכות יהיו לזה?' בזמן שמחשבות אלה רצות לי בראש, יצאתי לחצר בטיימינג מושלם לראות נערה חתיכה מעיפה סטירה ששמעו עד לקצה המדשאה למי שכנראה עכשיו בסטטוס אקס שלה. גיחכתי. הלכתי מאחוריה כך שהיא לא שמה לב שאני בא. "יש דרכים יותר עדינות לזרוק את החבר שלך" לחשתי מאחוריה. היא קפצה בבהלה, אבל ברגע שראתה אותי הופיע לה על הפנים רגש אחר. גיחכתי שוב. "למרות שזאת הייתה אחת הסטירות הכי טובות שראיתי" היא ציחקקה. "זה הגיע לו" היא אמרה בטון מסתורי. "אני בטוח" השבתי לה. "ועם מי יש לי הכבוד?" היא אמרה במלאכותיות מזעזעת. "גדעון" אמרתי. "ולי?" "אמילי" היא חייכה. 'ילדה יפה. אני צריך לעשות אותה בהזדמנות' העפתי מבט בשעון. עוד עשר דקות אני אמור להיות בחדר של מאי. "טוב, אני ממהר. עוד נדבר אמילי" אמרתי לה. "ועוד איך" היא ענתה והסתובבה. הלכתי לחדר של מאי. כנכנסתי היא כבר הייתה לבושה בחלוק. זה נורא שיעשע אותי שהן ניסו לעשות את זה רומנטי תמיד. מין כבר הפסיק לעניין אותי מזמן. זה הפך להיות משהוא טבעי, חלק מהשגרה. התחלתי לדרג אותן בשביל השעשוע. זאת דווקא הייתה לא רעה בכלל. אולי 8. תוך כדי, חשבתי על ההצעה. 'אני אקח אותה.'

אור- יישבתי וחשבתי על מה הולך. לא הבנתי מה יכול היה לגרום לי לשכוח את לין. סתם לזמן מסויים. בלי היגיון. הפעמון צילצל לשעה השנייה, ויחד איתו נפל לי האסימון. 'שיקוי האהבה! אבל איזו מוטיבציה יש לאמילי לתת לי שיקוי אהבה?' חשבתי בבלבול. 'וגם עומרי...' התחלתי להבין. 'אמילי חיפשה קצת צומי, והיא גרמה לשנינו להתחרות עליה! וואו. זה ממש מגעיל. אני אמצא דרך לטפל בה.' הרגשתי רע עם עצמי. זה הפעם הראשונה שהתקרבתי ללבגוד בלין. גם עכשיו לא בדיוק בגדתי בה, אבל עדיין. תמיד הייתי נאמן. לגביה... אני מאמין שגם היא. אני סומך עליה. הלכתי להסתובב קצת בבית הספר. לפרוק עצבים. אחרי כמה זמן נשמע בקריזה המכושפת הבית ספרית: "ג'ייד, אמילי, אלכסנדרה, אור, ליאת ושחף מהרמה השביעית, גשו בבקשה למשרד המנהל. ההודעה הזאת הפתיע אותי. הרבה זמן לא השתמשו במערכת הזאת, בטח שלא בשביל לקרוא לתלמידים. 'מה כבר עשיתי?' התחלתי ללכת לכיוון המשרד. חמש דקות אחרי שהגעתי כולם כבר היו שם. נכנסנו לחדר. אלי עמד במרכז, ולידו בחור צעיר, כבן עשרים שזוף מעט, ובעל שיער שחור קצוץ. "שלום לכם" אלי בירך אותנו. מילמולים שקטים ענו שלום. "יש לי הרבה מה לאמר לכם. אבל לפני כן, אני רוצה שתדעו ששום דבר לא יוצא מהחדר הזה. אני רוצה שתחתמו עם העט המיוחד שלי על הגיליון כאן" הוא אמר והצביע על השולחן. "זה יוודא שלא תוכלו לספר מילה ממה שנאמר כאן." הוא הוסיף. "מה הולך כאן?" דרשה אמילי בעצבנות. "קצת סבלנות אמילי. הכל יובהר אחרי שתחתמו. כולם ניגשו וחתמו על הדף. הכרתי את כולם למעט שחף, שהיה נמוך שמן ומשקפופר, וייצג את הסטריאוטיף של החנון הפריק המצוי. את ג'ייד הכרתי כמובן, כך גם אמילי ואלכסנדרה. ליאת, נערה בהירה, גבוהה, עם שיער מתולתל מעט, ארוך וחום. הייתה המדריכה מהשכבה. היא הייתה התלמידה המצטיינת של השכבה, שכולם אהבו. בתמימות שלה היא כבשה חצי בית ספר וכולם הכירו אותה ואהבו אותה. אלי התחיל לדבר שוב. "כמו שאתם יודעים טוב מאוד, בגיל שמונה עשרה חובה להתגייס בארץ הזו לצה"ל. מהסיבה הזו, ומסיבות רבות אחרות שאפרט בהמשך, הוחלט להקים פרוייקט סודי בשיתוף עם אלכימיה, בו תשתתף מחלקה של קוסמים, כל אחד מצטיין במקצוע שלו, שתהווה יחידה סודית ומובחרת לכל מני שימושים. אני מזכיר לכם שהארץ שלנו במצב מתוח, וכך גם קהילת הקוסמים. הקהילות הוותיקות בעולם מפעילות לחץ רב, ויש המון שיקולים פוליטיים שאתם לא צריכים לדעת עליהם. זה הבסיס הכללי. לאחר שתסכימו להשתתף, אני אסביר עוד." כולם הנהנו. חלקם בהיסוס, חלקם בהתלהבות. "יפה. המחלקה שלכם תהיה יחידה מיוחדת 007. סגן מפקד המחלקה יהיה אור. לו תקשיבו כל עוד המפקד לא נמצא. את המפקד תכירו בקרוב. מי שעומד לידי הוא המפקד תומר. הוא אחראי על הפלוגה שלכם מטעם צהל. הוא בדרגה בחירה מכם, התייחסו עליו בהתאם. השותפות בפלוגה זו תלווה בשיעורים פרטיים שלכם איתי, ובאימונים עם תומר. אני מזכיר שאף מילה לא יוצאת מהחדר. שאלות?" הוא אמר לבסוף. כולנו היינו המומים

"ומה אם אני לא רוצה לקחת חלק בזה?" שאלתי לפתע.
"את תמיד יכולה לפרוש, אבל זה כמובן, ילווה בהשלכות," תומר הזה דיבר בפעם הראשונה. בלעתי את רוקי ולא התווכחתי יותר.
"איך בחרתם אותנו?" אלכסנדרה שאלה.
"המורים המליצו עליכם. טוב, די עם השאלות," המנהל הורה ואלכסנדרה השפילה את ראשה. "בואו אחרי."
הוא הוביל אותנו לחדר סמוך.

אור- "טוב" אמר תומר אחרי שנשאר איתנו לבד. "מעכשיו, פעמיים בשבוע אתם תחת חסותי. שלא לדבר על המבצעים שיהיו. הגיע הזמן שאני אכיר אתכם. שמות" הוא נבח בטון הצבאי. "ג'ייד" ג'ייד לחשה. "ג'ייד המפקד!" תיקן אותה תומר. "נסי שוב. "ג'ייד המפקד!" היא אמרה בקול. "יותר טוב. במה את הנבחרת שלנו?" הוא שאל. "לחשים" ג'ייד אמרה. "תראי לי מה הדבר הכי גדול שאת יכולה לעשות." המפקד אמר. ג'ייד נתנה בו מבט של הזהרתי אותך וליחששה. "אוקטביום אלטרסנוס פרוסטרטס!" היא סובבה את השרביט בתנועה מורכבת בידה כך שפתאום היא החזיקה אותו הפוך ונגעה איתו ברצפה. ברגע אחד הטמפרטורות צנחו. האש באח כבתה מיד, החדר כולו, מהתמונות ועד לשטיח התכסה בקרח. גם האנשים כוסו בשכבה דקה וגיליתי שאני מתקשה לזוז. ג'ייד הרימה את השרביט והחדר חזר לקדמותו. המפקד תומר שמר על חזותו הצבאית ולא הפגין התלהבות. "נקסט, מי את?" תומר אמר והצביע אל אמילי. "אמילי שאנל" היא אמרה מוסיפה את הגוון המתוק לקול שלה ומנסה לקבל יחס מיוחד. "שכחת המפקד" תומר לא הרפה. "המפקד" אמילי הוסיפה במורת רוח. "מצטיינת ב?" "שיקויים". "הבנתי. את זה נאלץ ללראות בהזדמנות אחרת." כך זה המשיך עם אלכסנדרה, ושחף. "ליאת המפקד!" ליאת אמרה בהתלהבות התמימה שלה כשהוא הצביע עליה. "שינוי צורה" היא אמרה לפני שהוא הספיק לשאול. "כאילו שאת לא מצטיינת גם בכל השאר" לחשתי לה. היא חייכה. "שקט!" תומר נבח. "הדגמה?" ליאת נופפה בשרביטה והרובה שהיה תלוי על כתפו של תומר התעקם והתפתל והפך לנחש גדול שהתחיל לזחול עליו. תומר לא זז. "זה מספיק" הוא אמר, ובתנועת שרביט הנחש חזר להיות רובה. "ואתה?" הוא פנה לבסוף אליי. "אור המפקד" עניתי בקור רוח. "כשפומטיקה" הוספתי. "מה זה אמור להיות? החומר התיאורתי נכון? חישובים ושטויות? אתה מהחכמוליגים שיושבים וחושבים מה ייקרה אם. פה אנחנו צריכים אנשים תכלס."  תומר אמר בבוז. ליאת התחילה למחות אבל השתקתי אותה בידי. "תכלס מה? מאיפה אתה חושב שמגיעים כל הקסמים? קסם זה נטו אנרגיה, אף אחד מהחיילים שלך לא יוכל לעשות כלום אם לא היו מלמדים אותו איך להפוך את האנרגיה למשהוא יעיל. אני זה שיושב, וממציא בשבילכם כל קסם לכל מטרה ככה שנוכל לעשות הכל! זה החלק הכי מסובך והכי חשוב של הקסם. אתה מטיל ספק ביכולות שלי בתכלס? בהמצאה? אינפרניו!" שאגתי וגל אדיר של להבות פרץ דרך החלון ומילא את האוויר מעל כל המדשאה בגל של אש סוחפת. "זה קסם שלי" אמרתי בלי שום כוונה להשוויץ. "ואם אתה חושב שבחרו אותנו רק כי אנחנו טובים במקצוע אחד אתה טועה. לא סתם אני סגן מפקד הפלוגה" אמרתי וחזרתי למקום. "חוצפן! רד לשלושים" תומר נבח עליי. "כן המפקד!" אמרתי, וירדתי לשלושים. לא היה אכפת לי, למרות העונש כביכול ידעתי שהרווחתי אצלו נקודות זכות. "טוב. זו הייתה שיחת הכרות. אני פוגש אתכם מחר. המנהל יעדכן לכם את המערכות. משוחררים!."

אמילי-
"אני לא מאמינה עליהם... כאילו אנחנו שייכים להם עכשיו..." מלמלתי לעצמי ביציאה משם, ואז חשבתי על מעיין, שבדרך כלל הייתה מסכימה איתי עכשיו.
"אני לא מאמין עלייך," אור אמר לכיווני ביציאה משם, ואז הלך בקצב מהיר יותר, כדי להתחמק ממני.
"מה?"
ג'ייד הסתכלה עליי, מעבירה עליי מבט ארוך, אבל לא אמרה לי כלום. היא פשוט יצאה משם, כשאני נעצרתי, מופתעת.
"הכל בסדר, מדאם שאנל?" המנהל שאל. הסתובבתי אליו. הוא הרים אליי גבה.
"בסדר גמור, המנהל," חייכתי אליו את החיוך המתוק שלי ויצאתי מהמשרד.
אלכס-
הוא בטוח בחר אותי סתם, אין סיכוי שהוא חושב שאני טובה מספיק בשביל היחידה הסודית של הצבא... ואיך אמילי קשורה לשם? היא לא אמורה להיות מטומטמת? שיחקתי עם צווארון החולצה שלי, שיסתיר את ההיקי החדש, ופתאום רציתי עוד סיגריה. יש איזו שדרת קוסמים במרחק עשרים דקות מכאן, אולי אני אלך לקנות קצת סיגריות? הסתכלתי לצדדים ובדקתי שאין אף אחד בסביבה, ואז נשכבתי על הדשא, פורשת את ידיי לצדדים. כמה שניות אחר כך כבר שמעתי מישהו נשכב לידי.
"חם היום, מה?" זה היה אור. מבלי לפקוח את עיניי, המהמתי בתשובה.
"אתה בטח נהנה מזה שכל המורים אוהבים אותך. אני בטוחה שבחרו אותך גם המורים האחרים שלך, אבל המורה לכשפומטיקה ניצחה בהטלת מטבע או משהו כזה, אז הם החליטו לשים אותך סגן מפקד או מה שזה לא יהיה. אני לא מבינה למה מכריחים אותנו ללכת לזה. אני אפילו לא אזרחית ישראלית..." ניסיתי לדמות לעצמי את תחושת הסחרור של הסיגריה הטובה, ועוד טעמתי בפי את טעמו המתוק של אריק בטעם אוכמניות.

אור-"את רצינית? את לא אזרחית הארץ? מה את עושה פה?" שאלתי אותה בהפתעה. "עזוב לא חשוב. יש שמש נעימה" היא התחמקה. לא לחצתי. שכבנו ככה בשמש החמה זמן מה. "חיות מה? שאלתי אחרי כדקה. "באמת ראיתי שיש לך קשר טוב עם המורה." היא התקפלה לרגע באי נוחות. "תירגעי, לא אמרתי שנבחרת בגלל זה, אני מניח שהוא אוהב אותך כי את תלמידה טובה." היא נאנחה בהקלה. אני לא הבנתי. "לאו דווקא" היא אמרה. "תיראי, זה סתם מה שאמרת עלי, אמילי וג'ייד יותר טובות ממני במקצועות שלהן, ועובדה שאת כאן ואנשים אחרים לא. יש  איזו שדרת קוסמים במרחק עשרים דקות מכאן, בא לך לצאת לחגוג?" שאלתי. "ל.." היא כבר התחילה לאמר ושינתה את דעתה באמצע. "יודע מה? למה לא. נלך?" היא שאלה. "לא, עשרים דקות זה הרבה בשביל ללכת. נתעתק." עניתי. "אבל... אני לא יודעת.." היא התחילה. "בואי, אני אקח אותך" הושטתי לה יד. היא לקחה אותה באי רצון וכעבור רגע הופענו בפונדק המקומי. אלכס' התנערה בבלבול אבל התעשתה די מהר.
"אכפת לך אם אני אעשן?"
ישבנו בפונדק. היא שתתה משהוא עם 70% אלכוהול, והפריחה עשן כחול. אני שתיתי קצת יין(את לא רוצה שאני אגזרר אותך בדרך חזרה נכון?) והטלתי קסם שידאג לי לאספקה של אוויר נטול עשן. וישבנו ודיברנו...

גדעון-"אם כך, אתה משוחרר. רק תן את ההודעות הבאות לשאר הפלוגה" תומר אמר לי, ויצאתי ממשרד המנהל. את נמענת ההודעה הראשונה ראיתי כמעט מיד. "אמילי" אמרתי, והיא הסתובבה לאט, מזהה את הקול. "כן?" היא ענתה מעפעפת בריסים. "המערכת החדשה שלך" אמרתי לה, והושטתי לה את הדף. "מה? איך?" היא מלמלה בהפתעה. "המפקד גדעון לשירותך" אמרתי בחיוך.

אמילי-
"אוקי, אז אתה לא רק חתיך," צחקקתי. לא התאים לי להחמיא ככה לבנים בלי לרצות מהם משהו. הוא חייך אליי בחזרה. לקחתי ממנו את מערכת השעות שלי ופערתי את פי. עכשיו באמת יהיה קשה למצוא זמן להשתעשע, ועוד שבועיים אני צריכה ללכת לצילומי חורף, ואני איעדר, ומה- חייכתי אל גדעון שוב.
"עוד שבועיים בערך אני איעדר לשלושה ימים, אני אפסיד שני מפגשים," אמרתי בסבלנות.
"אז תחזרי אל האימונים, ותלכי שוב למקום הזה שאת צריכה להיות בו," הוא אמר בפשטות. פערתי את פי.
"אבל יש לי עבודה, עם מוגלגים, וזאת נסיעה של שעתיים וחצי, אני לא יכולה להפסיד שמונה שעות מתוך שלושה ימים רצופים של צילומים," ניסיתי להבהיר לו את הנקודה.
"את תמצאי את הדרך," הוא אמר וזקף את גבו ברוב חשיבות. הרמתי גבה. "אני בטוח בזה," הוא הוסיף חיוך מדהים שהמס את ליבי, ולא השאיר לי ברירה אלא להסכים.
אלכס-
"אז הלי הזאת שלך," אמרתי ונשפתי עשן בצורת לבבות.
"לין," הוא מיהר לתקן אותי.
"שם יפה," חייכתי אליו. "יש לי בת דודה עם השם הזה. בכל מקרה, היא בסדר עם זה שאתה בבית ספר מלא בבנות מדהימות כמו אמילי ומעיין, אי שם בדרום הרחוק, בלי שום אפשרות שהיא תוכל לראות עם מי אתה מסתובב או מה אתה עושה איתן?"

גדעון- 'הילדה הזאת כבר אצלי בכיס. וואי, בטח צפוף מאוד שם' גיחכתי לעצמי. 'מעניין איך היא במיטה... היא מינימום 6, ניחוש שלי' המשכתי ללכת, מעביר את המערכות גם לשחף ולג'ייד. בסוף השעתיים החופשיות מצאתי את ליאת. 'אני חושב שהיא הילדה היפה היחידה בבית הספר הזה שלא עשיתי ו/או מתכנן לעשות.' את אלכסנדרה ומי שאמור להיות הסגן שלי לא מצאתי. 'אני אצטרך להכיר אותו טוב ולוודא שהוא באמת מתאים. אור... מדריך, מסודר אחראי, נשמע שנסתדר. טוב, איתי הוא בטוח יסתדר'

אור- "ללין ולי יש קשר הרבה יותר עמוק ולשאר הזוגות בגיל שלנו. יש לי אמון מלא בה, הייתי מפקיד בידיה את חיי. זה הרבה יותר עמוק מסתם קראש. אנחנו סומכים אחד על השני. חוץ מזה, את באמת חושבת שאמילי מדהימה?" ראיתי על הפנים שלה שלא. "גם אם היא חושבת שהיא טיפה יותר יפה מהשאר היא עדיין כלי ריק. אין לה שום דבר מעניין להציע חוץ מסקס, שזה באמת הדבר האחרון שאני מחפש. אני מסתדר במינונים נמוכים" גיחכתי. "ומה איתך? מי בר המזל?" שאלתי. "אני.... אין לי" היאענתה בתמימות. "את יכולה לספר לי" אמרתי לה. "קשה לפספס את הצוואר שלך" היא משכה את הצווארון."אני אף פעם לא הייתי כל כך ברוטלי, אבל כל אחד והטעם שלו..." חייכתי. היא הסמיקה.

אלכס-
נאנחתי עמוקות. "זה מסובך," אמרתי וסיימתי את כל המשקה בלגימה אחת. שמתי את ידי על פי כדי להבליע גיהוק, ואז צחקקתי תוך כדי מלמול "סליחה". אור צחק בתגובה.
"אני לא אציק אם את באמת לא רוצה לספר," הוא אמר.
"זה ממש מסובך," הסתכלתי בו, מנסה לשקול אם לספר לו או לא, אבל הראש שלי לא בדיוק היה במיטבו באותו הרגע. "זה קטע כזה של..." נאנחתי שוב. "הסכם."
"אהא," הוא המשיך לצחקק, כנראה משועשע מהמצב שאני נמצאת בו כרגע. "זה בסדר, יש כאלה שיש להם יזיזים..."
"זה ממש לא ככה..." שיהקתי מעט, והוא המשיך לצחוק. "די לצחוק עליי! אני בן אדם בשפל המדרגה," וצחקתי איתו.
אחרי כמה שניות, כשהצלחנו להירגע, הצלחתי למצוא את המילים להסביר.
"זה יותר ידידי נפש, שמסדרים אחד לשני את מה שהם צריכים.. סתם כדי לא להישאר לבד. אם אני מוצאת מישהו שמוצא חן בעיניי, אני יכולה להפסיק את הקשר הזה, ולהחזיר אותו לסתם ידידות נפש, והוא אותו דבר. למרות ש..." איפרתי את הסיגריה הטעימה שלי.
"קשה לא לפתח רגשות?" הוא שאל אותי.
"משהו כזה..."
"זה בסדר אם אני אשאל מי זה?"
"לא, לא כל כך," חייכתי. "כי זאת עלולה להיות בחורה."
החלפנו מבטים עמוקים, ואז פרצנו שוב בצחוק.
"אני מבין שעדיף לי לא לשאול..." הנהנתי וקמתי מהכסא המוגבה. "נתקפל מפה? בא לי לשבת במקום מוצל יותר, ועם פחות.. אנשים," החלפנו מבט מלא משמעות, והוא הנהן. השארתי קצת כסף על הדלפק, והוא השאיר על שלו, ויצאנו מהבר.
התחלנו להסתובב בשדרה הקצרצרה, כשפה ושם מעכבים מבטים על החצאית שלי.
"אדיוטים, אנשים שלא מבינים שאופנה זה כדי להקצין סטייל, לא כדי למשוך סקס," מלמלתי לכיוונו של אור. הוא העיף בי מבט שואל. "האלה שבוהים בי ברחוב. אם הייתי כוסית כמו שאנל עוד הייתי מבינה, אבל זה רק בגלל החצאית.. היא אפילו לא קצרה מדיי."
אור לא הגיב.
"זה בסדר אם תעיף מבט בשביל לאשר, אם תסתכל על איך אני לבושה, כשאני מדגישה בפניך שאין בזה שום כוונה לרמוז לסקס, זה לא ייחשב כמו לבחון מישהי ממש כוסית ברחוב," הוא צחק.
"את בחורה מוזרה, אלכסנדרה."
"אתה יכול לקרוא לי אלכס," ציינתי בפניו. הוא הסתכל עליי בחצי חיוך.
"בדרך כלל את שותקת כמו איזה עלה, אבל בשנייה ששמים בך טיפת אלכוהול קשה להשתיק אותך," הוא אמר ונתקלתי בו בכוונה, כאילו כדי להעניש אותו על המשפט הזה. הוא צחק.
"אז את לא מתכוונת לספר לי מי זכה בך?" הוא שאל אחרי שהוא נרגע.
"אני לא כל כך יכולה, זה חלק מההסכם," הסברתי לו והוא הנהן.
"אין בעיה," הוא אמר והתיישב על איזה ספסל ליד חנות שחלונותיה שבורים.
"פרצו לפה?" שאלתי.
"הגיוני, זה קורה הרבה בזמן האחרון..."
"מחבלים?" הרמתי גבה חוששת.
"לא נראה לי, סתם גנבים," הוא הרגיע אותי.
"אני לא כל כך סגורה על מה שהולך פה בארץ," הודיתי.
"אמרת שאת לא אזרחית," הוא הסתובב לכיווני והתיישבתי לידו.
"אני עולה חדשה, מרוסיה." נאנחתי.
"אז איך זה שאת לא אזרחית?"
"אני לא בדיוק יהודייה..."
"את תושבת חוקית?"
"יש לי אמא ישראלית," השבתי לו. "וסבתא שגרה בהרצליה, אבל אני פה רק כי סגרו את הבית-ספר במוסקבה... ולהורים שלי לא היה מספיק כסף לשלוח אותי ללמוד בדורמשטרנג."
אור שתק. הוא כנראה לא הכיר מקרוב את בעיית הכלכלה.
"סבתא ואמא לא מדברות, אז הם שלחו רק אותי, לפני שלוש שנים. ובאתי לאלכימיה... סבתא גם מכשפה, אבל מעולם לא למדה את הקסם... היא מגדית עתידות," אמרתי ונאנחתי. "לפחות משהו אחד יצא לה מזה, היא הכי טובה בהרצליה."
אור חייך, כנראה בגלל המבטא שלי שגרם לי להגיד מילים בצורה מצחיקה.
"אני יודעת, אני רוסייה..." חייכתי גם.
"לפחות הסתדר לך, אלכימיה זה בית ספר מעולה," הוא המשיך לחייך. "איך היה במוסקבה?"
"אנשים הרבה פחות מנסים לעשות פוזות אחד על השני... כל אחד יותר מסובך מהשני, וכולם מקבלים את כולם כמו שהם... הבעיה הייתה, שאף אחד לא קיבל את עצמו בתור תלמיד מצטיין, ובגלל הרמה הנמוכה החליטו לסגור את המקום... יותר מדי פרעות, השחתות, מכות, רצח פה ושם..."
"מה?"
"סתם, סתם... עד המכות הכל נכון... קרבות, פעם אחת מישהו נפצע ממש קשה ונפטר בבית-החולים, אבל זה בגלל הרשלנות של המרפא האדיוט..."
אור חיכה שאני אגיד שאני צוחקת, וכשהוא ראה שאני רצינית, הוא השפיל את מבטו.
"זה בסדר, לא היינו קשורים. אני וא-"
השתתקתי. כמעט וחשפתי אותו.
"א-מי?" הוא הרים גבה.
"שכחתי איך אומרים.. נו.." כיווצתי את גבותיי בריכוז. מלמלתי כמה מילים ברוסית כדי שהוא יחשוב שאני מנסה לתרגם. "אני בדרך כלל לא מדברת על מוסקבה... בחיים לא תראה שם יום שמש כזה."
אור הניח לי להתחמק, והודיתי לו בליבי.
"טוב, שנחזור?" שאלתי והוא קם על רגליו בתשובה.
אמילי-
"אמילי!" כמה מטרים משם עומרי איתר אותי. "חיפשתי אותך..."
"היי," אני מניחה שאני חייבת לו עכשיו, הוא עזר לי להיפטר ממייקי.
"תקשיבי, אני לא יודע מה קרה לי מקודם, עם הנשיקה הזאת, ו-" הנחתי אצבע על שפתיו. חייכתי באיטיות.
"זה בסדר... סתם הקשבת ללב שלך."
הוא היישיר מבט לעיניי והנחתי לאצבעי להישמט, מלטפת את בית חזהו בקצה אצבעי, וגם אז מרגישה את פעימות ליבו החזקות.
"היום בשמונה, מחוץ למגרש הקווידיץ', אני אקח אותך לסיבוב," הוא אמר בקיצור והתקרב אליי לאט. המשכתי לבהות בעיניו עד שמצאתי את הכוח להנהן, ואז הוא הדביק נשיקה קצרה על שפתיי, הסתובב והלך.

אור- השיחה עם אלכסנדרה שיפרה לי קצת את מצב הרוח. היא הזכירה לי שבתכלס לא עשיתי כלום גם הכלום שעשיתי היה תחת השיקוי המפגר של אמילי. חזרתי בדיוק בזמן לשיעור כישפומטיקה, וכיוון שנראה היה שג'ייד מסתדרת עם החומר הזה, יישבתי ליד ליאת ועבדתי איתה על הבסיס של הפרוייקט שלה שהיא רק התחילה. שיעורי כישפומטיקה היו משהוא מיוחד. אני תפקדתי כמעין מורה נוסף, כאשר בכל השיעורים שבהן לא לימדו משהוא חדש עזרתי למי שהתחשק לי באותו היום(דמייני משהוא כמו השיעורים של אלה XD). ליאת כמובן עבדה על משהוא יומרני למדי בתחום שינוי הצורה. "שינוי של חומר כמו לדוגמה אדמה, למים" היא אמרה לי כשהיא התחילה את הפרוייקט."זה מדהים! אבל זה אפשרי בכלל?" שאלתי. זו הייתה שאלה מיותרת. אם יש מישהוא שיכול לעשות משהוא כזה זו ליאת. בכל החלק הטכני של שינוי הצורה אני לא מתמחה, אז לא יכלתי לעזור. אבל בחישובים, וביעילות, ובמבנה ישבתי ועזרתי. השיעור עבר מהר. שיעור עבודה, שבו תוך כדי קישקשתי עם ליאת. היה מהנה. בסוף השיעור, לתוך הכיתה נכנס גדעון. ליאת נתנה לו חיוך ממתיק סוד ואני כבר חשבתי שהם ביחד עד שהוא הגניב לי חתיכת נייר ליד. "מה זה? זה המערכת שלי!" אמרתי לעצמי בלחש. "כן" ליאת לחשה לי באוזן. "גדעון הוא המפקד שלנו"

גדעון- 'סוף סוף נתתי את המערכות לכולם' חשבתי בעייפות. 'טוב, ביקור אצל מאי ולישון. מחר מחכה לי יום עמוס, עם הרבה אימונים חדשים. יש גם מגבלות בלקחת על עצמך כל מה שנותנים לך.... בוא נקווה שמאי תעזור לי לשכוח קצת. נכנסתי לחדר של מאי,אבל השותפות שלה היו שם. לא יכלתי לקחת אותה לחדר של המדריכים. 'טוב נו, זה יאלץ לחכות לפעם אחרת. בטח מחר...' חשבתי לעצמי והלכתי לישון.

לילה טוב...

היום שלי נגמר מזמן, וסיקרן אותי לברר על הגדעון הזה. לא הכרתי אותו למרות שהוא בטח כאן בבית הספר הזה לפחות כמוני, והוא הדבר הכי יפה שראיתי פה.
פגשתי את מעיין בחוץ, ודיברנו קצת.
"לאן נעלמת בשעה הקודמת?" היא עיקמה את פרצופה. "למה שלחו אותך למשרד של המנהל?"
"סתם פרוייקט חונכים מפגר," אמרתי, כי זה מה שאמרו לנו להגיד. "אני צריכה לעזור לג'ייד הזאת בשיקויים עכשיו, ובתמורה היא תעזור לי בלחשים."
"באמת? מסכנה," היא אמרה ונשכבה על ברכיי. שיחקתי לה בשיער היפה, חבל שמתחתיו לא הסתתר כלום.
"אולי אני אגלה שהיא דווקא בסדר," אמרתי בשקט.
"שמעי, מה נסגר עם עומרי?" היא התעלמה לגמרי ממה שאמרתי. "הוא סיפר לי שהתנשקתם, ושאתם יוצאים הערב."
"כן, למה לא? הוא חמוד, ויש לו סוגשל אובססיה לגביי... למה לא להפוך אותו למאושר ולהגשים אותה? מי יודע, אולי יצא מזה משהו..."
"את רצינית?" היא הסתכלה עליי עקום.
"למה לא?"
"לא יודעת.." היא חזרה להשכב בחיקי.
"תגידי, את יודעת מי זה גדעון?"
היא קפצה לישיבה והסתובבה אליי.
"גדעון בראון?" היא שאלה, נרגשת. "את צוחקת?"
"לא.. אני יודעת איך הוא נראה, אבל אין לי מושג איך אני מכירה אותו..."
"הוא הדבר הכי יפה בעולם," היא נפלה שוב להשכב בחיקי, כאילו נופלת אל תוך חלום. "יש לו את החיוך הכי מושלם, את העיניים הכי מדהימות, ושיער שנופל בדיוק על המקומות הנכונים על הפנים, וראית איזה קוביות יש לו? הוא משחק קווידיץ'... הוא לא מסתובב הרבה, כנראה פספסת אותו כי מעולם לא הלכת למשחק... אבל... אלוהים, איך אפשר לפספס את התחת הזה?"
צחקתי. "את רוצה שאני אסדר לך אותו?"
"את רצינית?" היא קפצה שוב. "את לא רוצה אותו לעצמך?"
"הוא יפה והכל, אבל אני לא אסבול להיות החלק הפחות יפה בזוג," קרצתי לה. למען האמת, זה לא היה נכון... האמת היא שלא אהבתי את איך שאני נמסה לידו, בלי שום שליטה.
"אני אשמח, ואו, איך את מכירה אותו?!"
נתקעתי. "הוא... חלק מהקטע של החונכות, הוא מארגן את כל זה. אני אזכיר אותך בפעם הבאה שאני מדברת איתו..."
"את חברה כל כך טובה!" היא חיבקה אותי וצייצה, וצחקתי. היא ידעה להיות חמודה לפעמים.
"אגב, את יודעת שיש לי צילומים עוד שבועיים?"
"ואללה? ותחזרי עם הקולקציה החדשה?"
"ברור," חייכתי אליה והיא מחאה כפיים בהתרגשות.
"כרגיל, אנחנו ננהיג את האופנה במקום הקטן הזה... טוב, כבר מתחיל להיות מאוחר..." קמתי על רגליי. "עוד שעה יש ארוחת ערב, ואני רוצה להספיק להתארגן לדייט שלי לפני..."

אור-"טוב, אז אנחנו במצב לא רע בכלל" אמרתי לה, והיא חייכה. "נתראה מחר בשיעור" אמרתי לה. היה לה פרצוף מבולבל לרגע עד שהיא נזכרה. "כן, נתראה מחר" היא חייכה. 'הה, איזה חיוך מתוק. מזל שיש לי את לין' חשבתי לעצמי. יצאתי מהכיתה. "נו נו, מה עשה העבריין?" מורן הפתיעה אותי פתאום. "אני? סתם, איזה פרויקט מצטיינים של המנהל." עניתי בחיוך. "נו ברור, עד שקוראים לך זה חייב להיות משהוא טוב" היא אמרה בשמץ אכזבה. חייכתי אלייה. את באה לארוחת ערב? נהיה שם מוקדם ויהיה יותר זמן אחר כך. "או או, ונשחק שח?" היא שאלה בהתרגשות. צחקקתי, כבר שכחתי את המסורת הארוכה שלנו של משחקי השח. "בטח!" חייכתי אליה. "יש!" היא קראה בהתלהבות וצעדנו לארוחת הערב. אחרי ארוחת הערב, יישבנו בחדר המדריכים שעוד היה ריק ושיחקנו שח. "אתה! לשם" מורן קראה בחיקוי של מפקד צבאי. "כן! ואתה רד לעשרים" צחקתי. היא לא הבינה את הבדיחה. בין מהלך למהלך השתחלה השיחה.
"מה קורה עם לין? מסרת ממני ד"ש?"
"כן, היא מוסרת לך חזרה. אני הולך לבדוק אפשרות להביא אותה לכאן בחגים"
"מה? אבל היא מוגליגית, בחיים לא ייתנו לך"
"כן, אבל עכשיו יש לי פרוטקציות אצל המנהל, וחוץ מזה שהיא יודעת על עולם הקוסמים יותר מכמה ילדים שלומדים כאן"
"אבל אתה זוכר כמה זמן לקח לך להשיג אישור כדי לספר לה? שח, דרך אגב"
"חח, זה השח הכי חלש שעשית לי בחיים, אני לוקח אותו עם הפרש-כן, אבל עכשיו אני מקווה שהפעם זה יעבוד טוב."
"אוי שיט, לא ראיתי את זה!- נו טוב, בהצלחה עם זה."

*תמשיכי עם הערב שלך, מקסימום אני אמצע נקודה להיכנס באמצע. גדעון כבר יישן XD*

אמילי-
אחרי ארוחת הערב עומרי ואני התחמקנו מהשולחן החצי ריק; נדמה היה שאור עושה עליי חרם, וג'ייד איתו.
מעיין נשארה לבד, והלכה להתנחם בזרועותיו של יונתן מהרמה שלנו.
"אני ממש אוהב את מה שאת לובשת," הוא אמר לי כשיצאנו משם. חייכתי אליו.
"זה של שאנל," משכתי בכתפי. לבשתי מכנס קצר שחור ומעליו מעין שמלה סריגית קצרה שנסגרה בחגורה, ומתחתיה טופ, כדי שזה לא יחשוף יותר מדיי, אבל הבטן נראתה ברמזים, והכתף הייתה חשופה.
"אם יהיה לך קר, אל תפחדי להגיד," הוא קרץ ותפס בידי. הלכנו בשקט עד מגרש הקווידיץ', שהוצב צמוד לבית הספר, והיה מוקף בחומות.
"יש לך מטאטא?" שאלתי אותו והוא הנהן.
"לייטנינג 12, יצא לפני שנתיים..." הוא אמר ונכנסנו לחדר המלתחות המשותף של הבנים והבנות.
"היה לי כזה," הנהנתי באיטיות.
"היה? את משחקת?"
"כשבא לי," הודיתי ופניתי לבחון את המטאטאים התלויים על הקיר, של נבחרת "מכב"י אלכימיה" *לא דורש?*. גיחכתי למשמע השם, ומבטי נכלא על אחד המטאטאים. סנידג'ט 2013 זהוב יפהפה, ורק מלהביט עליו כבר ידעתי למי לשייך אותו. ואכן, השם שהיה תלוי מעל המטאטא היה גדעון בראון. "אני אקנה אחד כזה בחגים, מתנה לעצמי. אמא בחיים לא תקנה לי משהו שקשור לתעופה, היא פוחדת שאני אשבור ציפורן או רגל. אבא יניח שאני רוצה את כל קולקציית החורף של שאנל והעוזרת האישית שלי בטח תביא לי עוגיות. נשמה."
"בטח קשה להיות את," הוא התבדח וחייכתי בתשובה.
"לא יהיה אכפת לו, נכון?" הורדתי את המטאטא מכן התלייה שלו ואחזתי בו בידי, יוצאת אל המגרש.
"מה? מה את עושה? את יודעת מי זה בכלל?" עומרי יצא אחריי.
"בטח, הוא לא ישים לב." השכבתי את המטאטא על הרצפה, והעליתי אותו אל האוויר. טיפסתי עליו, מעלה מעט את השמלה לגובה של חולצה, מודעת למבט ההמום שעומרי מעביר עכשיו על רגליי הארוכות. "אתה בא?"
בשלב הזה הוא לא היה מתנגד, והוא מיהר לעלות מאחוריי.
"תחזיק חזק," אמרתי והוא, בתעוזה רבה, נצמד אליי והחזיק במתניי, כאילו עמדנו לפצוח בסלסה מטורפת. נשענתי מעט קדימה, והנחתי לעצמי לטוס כלפי מעלה, ומעלה, יודעת שעומרי לא יעזוב. באיזשהו גובה, ממש מתחת לעננים המעטים, מזג האוויר כבר החל להיות קר, ועומרי חיבק את כתפיי. ייצבתי את המטאטא לגובה אחיד והנחתי לו לשוט באוויר באיטיות. השענתי את ראשי אחורה אל כתפו של עומרי והסתכלתי מעלה.
"נכון שהירח הרבה יותר רומנטי מכאן?" שאלתי אותו. הוא שפשף את כתפיי הקרות ונשק נשיקה חמימה את זו החשופה.
"לא ידעתי שאת יודעת לטוס ככה.. את צריכה להיבחן לאיזו נבחרת, את יכולה להצטרף לשלי," הוא הציע.
"עזוב, אמא תהרוג אותי... למרות שזה יחסוך לי הרבה אימונים לעצמי."
"רואים שאת מתאמנת..." עומרי העז ללטף לי את הבטן הקשה.
"דוגמנית זה עבודה של עשרים וארבע-שבע..."
"רואים..." הוא נשק ללחיי.
המשכנו לדבר ככה, כשאני אחראית לדיבורים והוא אחראי לחמם אותי ולהסכים, עד שהחלטנו שהגיע הזמן לרדת למטה, בחזרה למלתחות. התמזמזנו שם חצי שעה בערך עד שהחלטנו לעבור לחדר שלו, בתקווה שהשותף שלו לא שם.
טעינו.
"שלום," נכנסתי לחדר של עומרי אחריו, ושחף נחת מול עיניי במלוא הבאסה.
"היי... אני חושבת שכדאי שאני אחזור לחדר, כבר מתחיל להיות מאוחר," עומרי, שתפס בידי עד עכשיו, לא עזב אותה.
"אני מכיר אותך מאיפשהו, לא?"
"ברור שאתה מכיר אותה. אמילי, זה שחף..." עומרי נתן בי מבט שהבהיר לי את דעתו עליו, וחייכתי בשם השעשוע. "וזאת אמילי, הילדה הכי מדהימה בבית ספר הזה..."
"גם חכמה, גם יפה, וגם תפוסה," שחף נתן בי מבט שאמור היה להיות פלרטטני, אז הסתובבתי שוב.
"היי, היי, תתחיל להירגע... אמילי, אנחנו נתראה מחר?" הוא שאל אותי, יותר בשקט.
"כן, ברור," חייכתי במבוכה ונתתי נשיקה קצרה על שפתיו לפני שברחתי משם. יופי, עכשיו לחבר החדש שלי יש שותף חננה בחדר. הוא בטח בחיים לא יוצא משם וכאלה. אוףףףף!
אלכס-
חזרתי אל החדר שלי. הראש שלי בהחלט היה מסובב, ועוד הייתי חלשה מהבוקר, מהתקרית עם מיכאל בשיעור תורת הצמחים.
"פיץ?" קראתי בכללי והעטלף המתוק שלי מיהר לעופף לכיווני. "אתה כזה מושלם..." נשקתי לאפו והרמתי את ידי, שיעופף בחזרה אל התקרה. הלכתי לישון דיי מהר אחר-כך, קבעתי עם אריק מוקדם בבוקר...

מאוחר יותר, הפסקתי את הסרייה האינסופית של משחקי השח בשביל הסיור שאני צריך לעשות. בדרך החוצה נתקלתי באמילי, נתתי בה מבט זועף והמשכתי בהפגנתיות. "מה הבעיות שלך?" נשמע הקול המעוצבן של אמילי. כאילו שהיא לא יודעת. החלטתי לשחק את המשחק. "המם.. בואו נחשוב. מישהי באה ושמה לי שיקוי אהבה, וגורמת לי להתנהג כמו מטומטם במשך שעה, ואחר כך להרגיש הכי רע בעולם בגלל שיש לי חברה. המם. לא, אין לי שום בעיות." הפתעה נמרחה לה על הפרצוף. "אבל אבל... זה לא אשמתי. אני שמתי את זה בכוס של עומרי, אתה באת וישבת לו במקום ושתית! אני לא התכוונתי שאתה תשתה את זה! וחוץ מזה לא ידעתי שיש לך חברה." גלגלתי עיניים. "אבל זה לא הפריע לך ליהנות מזה כשאני כבר שתוי! חוץ מזה, למה לך לשים לעומרי שיקוי אהבה, הוא כבר מסובב עליך בלי זה. הסיפור שלך לא אמין בשיט." עניתי כמעט בצעקה. והויכוח נמשך. "כי הייתי צריכה שהוא יינשק אותי! זה היה חלק מתוכנית להיפטר מהחבר הקודם שלי!" בזווית עיני ראיתי תלמיד שביעית עם הלם על הפנים מסתובב ורץ בכיוון ההפוך. אמילי לא שמה לב. "אה! אז סתם השתמשת בו בתור כלי במשחק, את יכולה להיות שחקנית שח טובה." אמרתי בזעף. "גם אם כן, זה לא היה מכוון אליך ואין לך שום זכות לכעוס." התרככתי. "טוב, אני מניח שזו הייתה אי הבנה גדולה. אני מצטער, נעבור הלאה?" היא חייכה. "גם אני מצטערת. בסדר, זה עבר." היא אמרה. "טוב, כדאי ללכת לישון, מחר יש יום עמוס. לילה טוב אמילי" חייכתי והמשכתי בסיור.

גדעון-התעוררתי בלילה מחלום מעוות על איזה ילדה מוזרה שלוקחת לי את המטאטא. כשהעפתי מבט דרך החלון היה נדמה לי שראיתי לרגע זוג על מטאטא מעופף לאור הירח. "זה בטח הדמיון שלי" מלמלתי לעצמי וחזרתי לישון.

נכנסתי לחדר, אלכסנדרה כבר ישנה. שרקתי לעצמי בשקט, עד שעצר אותי משהו שחור קטן ומעופף, שתקף אותי בציוצים.
פרצתי בצרחות שהעירו את הפריקית הקטנה.
"מה את עושה?! את פוגעת בו!" היא צווחה עליי כתגובה למכות שהעפתי באוויר. הפסקתי.
"במה?! במפלצת הזאת?!"
"זה העטלף שלי!" היא צרחה עליי והחיה הקטנה התעופפה לה לכתפה של אלכסנדרה, מקפלת את כנפיה בצורה שעשתה לי צמרמורת.
"תעיפי אותו מכאן! אני לא מוכנה לשום גועל בחדר שלי!"
"לא! הוא שלי, זה גם החדר שלי!"
"אני עוד אדאג לזה שיעיפו אותו מכאן..." אמרתי באיום וטרקתי את דלת החדר אחריי. "פריקית!"
"דרמה יומית?" אור הבחין בי פורצת בסערה מהחדר.
"אני לא יכולה לסבול אותה! אין לך מושג מה היא הכניסה לנו לחדר... מטורפת!"
"העטלף שלה?"
"אני לא יכולה לסבול נוכחות של חיות איתי בחדר שבו אני ישנה... אני עוברת חדר. הלילה!"
"אמילי," הוא הנמיך את טון הדיבור. "תרגעי, זאת סך הכל ציפור..."
"זה עטלף פירות... שמעתי על כאלה שתוקפים אנשים ברחוב כשהם חושבים שהעיניים שלהם הם סוג של פרי..." התחלחלתי. אור חייך, משועשע. "אני לא חוזרת לשם!"
"נראה מה אפשר לסדר לך..." הוא אמר וסובב אותי לכיוון חדר המנהל.

*וואו, התפרעתי XD*
"אוף, ואני כבר חשבתי שאני אשן הלילה" רטנתי לעצמי בדרך למשרד המנהל. על אף השעה המאוחרת אלי היה במשרד. שלוש הדפיקות החזקות והחטופות שלי נענו ב"כן" שלו. נכנסתי. "או, שלום אור. איך אני יכול לעזור לך?" היססתי ואז פתחתי. "שני דברים. הראשון, שלא בשליטתי, באתי לדווח על הסיור." אמרתי בקול מהוסס. "מה? קרה משהוא? ראית מישהוא חשוד?" הוא קטע אותי בבהלה. 'פרנואידיות של אדם זקן' חשבתי לעצמי. "זה שום דבר רציני. יש איזה וויכוח קטסטרופלי בין שלוש שותפות לחדר שלא סובלות אחת את השתיים האחרות. הן עושות הרבה בלאגן. שתיים מהן הן אמילי ואלכסנדרה. מיחידה 007. והן מקור הבעיה. הן לא סובלות אחת את השנייה." אלי חשב לרגע. "בכל מצב אחר, הייתי שוקל להעביר אותן. אבל אם הן ביחידה 007 אני מכריח אותן להישאר" 'שיט! זה הקלף המנצח שלי, זה אמור לקנות אותו!' "מה? למה? אתה לא מרגיש קצת חייב להן על זה שהן ביחידה? למה לעשות להן דווקא?" אלי נעץ בי מבט. הבנתי. "אני מצטער אדוני" הוספתי במרמור. "זה בסדר" אלי ענה. "חשוב שכל היחידה הזאת תתפקד כמו שעון מתקתק. אתם תצתרכו לצאת לפעולות בשטח, ולסמוך אחד על השני בעיניים עצומות. לכן אני משתדל לכנס אתכם ולא להרחיק אתכם אחד מהשני. לכן ג'ייד הוצמדה אליך." הוא השתתק. "אני מבין" אמרתי. "כמדומני אמרת שיש לך שני דברים לאמר לי" אלי אמר. "כן אדוני. אני רוצה לבקש ממך טובה אישית. אני רוצה להביא לכן את לין לחגים. אני יודע שהיא מוגליגית, אבל היא מעורבת בעולם הקוסמים הרבה יותר מקמה אנשים כאן בבית הספר בזכות האישור שהוצאתי. היא פחות או יותר יודעת הכל על בית הספר מלבד איך להגיע, ואם זו הבעייה אפשר לכסות לה את העיניים או משהוא. חוץ מזה, שלפי מה שהבנתי, אתם תרצו את כל חלקי היחידה 007 קרובים אליכם, וככה אני אוכל להישאר בבית הספר בחגים." אלי נעץ בי מבט מהורהר. "יש בסיס לטיעונים שלך. אני אשקול את זה. אם תתפקדו טוב במבצע הראשון שלכם זה ישחק לטובתך" הוא אמר בשעשוע את החלק האחרון. "כן אדוני, תודה אדוני." אמרתי ויצאתי. בדרך לחדר המדריכים נכנסתי לחדר של אלכס ואמילי. אמילי ומעיין לא היו שם. "היי אלכס" אמרתי בחביבות. "היי" היא רטנה בעצבנות מה. "תקשיבי, הלכתי למנהל וניסיתי את כל הטריקים האפשריים, אבל לא הצלחתי להעביר אותך חדר. נראה שאת תקועה עם הפאקאצה" אמרתי בעצבות. אלכס נתנה אנחה קורעת לב. "נו טוב. תודה שניסית בכל מקרה." היא אמרה בעצב. באחד המסדרונות פגשתי את אמילי ומעיין. "אמילי, דיברתי עם אלי, והוא אמר ש אין שום מצב שבעולם שהוא מתחיל להעביר אתכם חדרים. באמת ניסיתי הכל. אני מצטער." אמרתי לה. "מה? זה לא יכול להיות! זו חוצפה! אני הולכת לדבר איתו." היא אמרה בזעם והלכה לכיוון השני. לי לא היה כוח לשטויות שלה. חזרתי לחדר והלכתי לישון.
למחרת בבוקר-
ירדתי לחדר האוכל, מוצא את אמילי עייפה ועצבנית ליד מעיין. ג'ייד לא נראתה בשום מקום. היא אפילו קמה לפני. קצת דאגתי לה. "מה הסתדר?" שאלתי. "כלום! הנבלה הזקנה הזאת הכריח אותי להישאר בחדר!" גיחכתי. "אני לא רוצה להגיד אמרתי לך אבל..." התחלתי. "אוי פשוט תשתוק!" היא אמרה בזעם. הלכתי להיתיישב ליד אלכס וניהלנו שיחת בוקר חביבה. בשעתיים הראשונות היה לנו מפגש עם המפקד תומר. נפגשנו בתחילת השביל שפונה ליער המקומי. לא נשארנו על השביל הזה הרבה זמן.

"טוב יחידה! היום אנחנו נעשה אימון בסיסי שמכין אתכם למבצעים ההולכים וקרבים ובעיקר למבצע הראשון שלכם. בהמשך אני אנדב עוד פרטים, ומעכשיו אתם תקבלו שיעורי בית להכין משיעור לשיעור. אין דבר כזה לא הכנתי! החיים שלכם תלוים בשיעורים האלו! עכשיו לרדת לעשרים! כולכם! גם הבנות!"-המפקד תומר נבח עלינו כשנכנסנו מספיק עמוק ליער. שאנל עשתה שתיים תוך כדי יללות על הציפורנים ונכנעה. אלכס שחף וליאת עמדו בכבערך 15. גדעון, אני וג'ייד שהצטרפה בדיוק להתחלה של האימון עברנו את זה בקלות. "תבינו! אתם נחשבים כיחידה קרבית! אתם צריכים להיות בכושר! אין ברירה, אני אצטרך לעשות גם אימוני כושר בשעות שלכם איתי. אני רוצה שעד למבצע הראשון כולכם תהיו באותה רמה בהטלת כשפים ובכושר קרבי. זה התפקיד שלכם לעזור זה לזה להגיע למצב הזה. עכשיו הפרטים שהבטחתי: כמו שאתם יודעים, או שלא, אחת הסיבות המרכזיות של הקמת יחידה זו היא העובדה שהקימו בעזה קהילת קוסמים קטנה." תומר הפסיק לרגע. פתאום כולם נראו מאוד קשובים. "לא משהוא שמתקרב לגודל של בית הספר הזה, אבל עדיין מספיק כדי ללמד ערבים איך לעשות הרבה הרס עם חתיכת עץ." הוא העביר מבט לראות אם המסר ברור. כולם שתקו. "זו רק סיבה אחת מתוך רבות. אבל המודיעין הישראלי הצליח לעלות על תכנון של פיגוע גדול מאוד שמשתף שלושה קוסמים. המבצע הראשון שלכם הוא לסכל את הפיגוע הזה, לנטרל את הקוסמים, ולהביא לפחות אחד מהם חי לחקירה. שאלות?" הוא אמר לבסוף. "למתי מתוכנן הפיגוע המפקד?" שאלתי. "לעוד שבועיים" הוא ענה. המשך המפגש היום ייעשה על ידי תומר המורה ללחשים שילמד את כולכם את כל מה שאתם צריכים לדעת על קרב. שיעורי הבית שלכם: קודם כל אני מזכיר שכולכם צריכים לשבוע הבא לדעת דו קרב לחשים פרפקט. תעזרו אחד לשני. אמילי ושחף-על אחריותכם להכין לנו סם אמת לשבוע הבא." "מה? יש לך מושג איזה שיקוי מסובך זה?" אמילי התחילה להגיד בכעס. "אתם תסתדרו. חייכם תלויים בזה. אור- אני צריך שתכין לי לחש שיוצר מחסום סביב איזור מסוים. מה שבחוץ נשאר בחוץ ומה שבפנים נשאר בפנים ולא משנה כמה לחץ מופעל." "אתה מודע לזה שלכתוב לחש זאת עבודה ברמה של בגרות שלוקחת חודש" אמרתי בעייניות למרות שידעתי מה תהיה התשובה. "לא אכפת לי! לא מעניינים אותי הפרטים הקטנים. רק שיעבוד ולא אכפת לי כמה זה מדויק. תתאמץ!" זהו בינתיים. אני משחרר אתכם לתומר המורה.
תומר המורה-"את רוב הבסיס של הקרב אתם אמורים לדעת. מה שנשאר ללמד אתכם זה ביטולים. הקסמים מתלקים לשלוש רמות-קלה בינונית וחזקה. ככל שהלחש ברמה יותר גבוהה, הוא יותר ארוך ודורש יותר אנרגיה. לכן יש שלושה קסמים מבטלים. אינקנטרה ספלר-לרמה קלה, אינקנטרה ספלר דלריום אינטרווין-לרמה בינונית. ובואו נגיד שאם נתתם ליריב להטיל לחש מרמה חזקה אתם כבר גמורים. אין טעם ללמד אתכם את זה. ככה שאם אתם רואים שהיריב מכין קסם מרמה בינונית, אתם תמיד יכולים להתחיל קסם מבטל מרמה בינונית. כמו כן, לכל קסם יש את הקסם ההופכי שלו(counterspell)- קסם שהפעולה היחידה שלו היא לבטל קסם אחר. הכנתי לכם רשימה של קסמים נפוצים והקסמים המבטלים שלהם. אני מצפה מכם ללמוד אותה בעל פה. יפה. גדעון ואור, למיטב ידיעתי אתם זוכרים את הרשימה הזו?" הוא שאל. "כן" ענינו שנינו. "יפה. אז תוכלו להדגים לנו איך נראה דו-קרב רק בכשפים מהרשימה?" ניצבנו אחד מול השני. גדעון פתח-"אקספליארמוס!" 'טריוויאלי' חשבתי לעצמי. "אינצנטרוס" אמרתי והקרן האדומה התפוצצה לזיקוק באוויר. "אימפדימנטה" הגבתי מיד. "לווינטה" הוא אמר וגל ההדף התפוגג לעשן. "אינקרצרוס" הוא אמר וגפנים נורו עלי מקצה השביט. "פרצנטיוול" הגבתי והגפנים התפוצצו לרסיסי איזמרגד ונעלמו. כך זה נמשך, עם יתרון קל בלבד לגדעון, עד שנגמרו הקסמים ברשימה. "יפה מאוד. ככה נראה דו קרב. תזכרו טוב את כל הקסמים המבטלים. לא תמיד יהיה לכם זמן להכין לחש נגד." משוחררים לתרגול. הוא אמר. והלך.

אמילי-
"אתה מאמין לזה?!" שאלתי את שחף ביציאה משם. "וריטסרום... תוך שבוע! מאיפה הוא רוצה שאני אשיג לו אבק של קרן-חד-קרן פצוע, שמונה שיערות מבטנו של היפוגריף וצל-הלילה שהושרה באתנול ואלכוהול בריכוז של 81.23 אחוזים במשך שמונה ימים מאז שנעלם הירח? ועוד היום, אם אנחנו רוצים להספיק להכין אותו?"
"אין לי מושג מה אמרת הרגע, אבל אני יכול לעזור עם צל-הלילה..." שחף אמר. "אני מכיר איזה חנון שמכין לעצמו כל מני תרכובות הזויות בשביל הכיף... ואפשר לבקש מאלכסנדרה שתעזור עם הקטע של החיות."
דפקתי בו מבט.
"אוקי, אז אני אעשה את זה..." הוא הסיט ממני את מבטו המבוהל.
"ראית את השותף שלך לחדר?" שאלתי אותו, נרגעת לפתע. עלה לי רעיון.
"לא, לא מאז שאני איתך בחדר המנהל בכל אופן... למה?"
"אה, לא משנה.. ניפגש אחרי השעה השישית בספרייה? צריך לברר איך בדיוק מכינים את השיקוי... יש לי נטייה לזכור רק את הדברים שממש קשה להשיג..."

פגשתי את עומרי בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל, שהיה השיעור המשותף היחיד שהיה לכל הרמה. לא באותו הזמן, כמובן. טוב, זה וחינוך גופני. ההנהלה החליטה להכניס את זה לכל הקטע של הבגרות למרות שזה לא נוגע ללימודי כשפים. נו, מילא, זה לא שאני מתקשה לרוץ כמה קילומטרים פעמיים בשבוע. וזה במקרה הרע.
כמובן שהתיישבנו האחד ליד השני, ואורי עשה לי פרצופים על זה. הוא כנראה שמע שנפרדתי ממייקי, אבל לא שמע את הסיבה.
נאנחתי עוד לפני שהמורה הספיקה להכנס לכיתה.
"מה קורה?" עומרי שאל אותי והניח יד מנחמת על כתפי.
"אוף, עזוב... אני לא רוצה להעיק עליך עם הצרות שלי..."
"את לא מעיקה, אני נהנה להקשיב לך," עומרי שיחק בשיערי.
"יש את השותפה הזאת שלי לחדר... היא החליטה שזה יהיה בסדר מצידה להכניס עטלף שיישן איתנו בלי לשאול אף אחד. אני לא מוכנה לישון עם הדבר הזה מעל הראש שלי!" אמרתי. "וניסיתי להסביר למנהל, אבל הוא לא מוכן להעביר אותי חדר."
"את מדברת על מעיין?" הוא נראה מבולבל.
"לא, מעיין היא הצרה הקטנה יותר. אני מדברת על האלכסנדרה הטיפשה הזאת... אני לא יכולה ככה, באמת." עשיתי פרצוף עצוב, וזה עבד כמו קסם.
"את יודעת, יש לנו מיטה פנוייה בחדר... אבל אני לא יודע אם תסכימי לישון באותו החדר עם שחף..." עומרי אמר משהו שנשמע כמו הצעה.
"באמת?!" חייכתי אליו. "שחף בסדר, אני יכולה להתמודד איתו... הוא עדיף מעטלף שינסה לאכול לי את העיניים..."
עומרי מיהר להסכים איתי ולהדביק לי נשיקה ארוכה שהופסקה על-ידי המורה שטפחה בחוזקה על השולחן שלנו ודרשה שאחד מאיתנו יעבור מקום.

אלכס-
הסתכלתי המומה בחנון הזה שהחשיב את עצמו מלך העולם.
"אתה צוחק עליי?"
"נשבע לך באמא שלי... אני חייב את זה! יש סיכוי שאת משיגה? תקשיבי, זה לשיקוי שאמילי מכינה-"
"הו, זה ממש יהיה מוטיבציה לעזור לך. בשביל אמילי! אהבת חיי... למה שלא תנסה עם אריק המורה לחיות פלא?" ניסיתי להמשיך ללכת, אני דיי מאחרת לשיעור.
"כי אמרו לנו לא לדבר על זה עם אף אחד שהוא לא מהסיירת... בבקשה, אלכס, את לא סתם חלק מזה, הם מאמינים בך שאת יכולה, וכרגע את התקווה היחידה שלי..." הוא כמעט התחנן. הוא בטח חושב שיש לו סיכוי עם אמילי.
חשבתי על זה עוד כמה שניות, והחלטתי שזה בשביל היחידה.

תפסתי את אריק אחרי השיעור.
"את באמת חושבת שזה רעיון טוב אם תהפכי את זה להרגל, להשאר כאן אחרי השיעור?" אריק קרא לעוף החול, פליקס, שהוא לימד בעזרתו היום.
"זה שום דבר שקשור אליך, אני צריכה עזרה..."
"את בסדר?" הוא מייד שינה את הטון שלו. הוא התקרב אליי קצת ודיבר בשקט. "היו לך בחילות או משהו?"
"שום דבר כזה, אריק. אני צריכה..." הזיכרון הזוועתי שלי הכריח אותי לכתוב הכל על פתקים, כמה שיותר פעמים. "עשרה גרם של קרן-חד-קרן פצוע מרוסקת, ושמונה שיערות מבטן של היפוגריף. תרגמתי את זה נכון?" שאלתי, כיוון שקראתי מכתב ידי ברוסית.
"כן.. שאשאל למה את צריכה את זה?"
"לא," עניתי בפשטות.
"אוקיי... בואי למשרד שלי אחרי סיום יום הלימודים ואני אעזור לך..." הוא אמר, ואז הסתכל לצדדים. היינו באמצע החורשה, שהייתה ריקה. הוא הדביק לי נשיקה מלאת תשוקה עד שפליקס פרפר בכנפיו. התנתקתי ממנו במהירות, סמוקה מעט, ומיהרתי לקחת את הילקוט שלי ולצאת מהחורשה, אל ארוחת הצהריים.

אמילי-
"את באה?" מעיין שאלה אותי כשיצאנו משיעור שינויי צורה.
"לא, יש לי בחילה... אני אוותר על צהריים היום," אמרתי והעמדתי פני סובלת.
"המחזור שלך מאחר או משהו?" היא מיהרה לדאוג. גלגלתי עיניים.
"סתם בחילה! ואו, מעיין, לא הכל קשור לסקס..." השארתי אותה פעורת פה מאחוריי והלכתי לכיוון הספרייה, שהייתה ביציאה מבניין הכיתות. שחף מצא אותי שם, ונכנסנו לשם, כאילו במקריות, לא מכירים אחד את השני.
"אוקיי.." אמרתי והתיישבתי מול שולחן בסוף הספרייה, זה שהוסתר טוב טוב על-ידי כל הספרים הלא מעניינים. "אנחנו נצטרך הרבה טובות מהחנון שלך..."

אור-אחר כך היה שיעור התגוננות, משותף לכולם. לא היה משהוא מעניין. ולאחר מכן היה שיעור כישפומטיקה. המורה התחילה להכין את כולם לחלק שמהווה שלוש יחידות מתוך החמש של לימודי כישפומטיקה. הכנת לחש חדש. זה היה אחד החלקים הכי קשים. מעבר לזה שאתה צריך מכלום להכין לחש שיעבוד פיקס, אתה גם צריך לדאוג ליעיולות, ואת כל השלבים לסכם בעשרות דפי חישובים. 'מזל שכבר עשיתי את זה'. חשבתי לעצמי. הייתי התלמיד היחיד ברמה שהגישו אותו לחלק הזה ברמה שישית. כתבתי את הלחש אינפרניו שקיבל מאה, יחד עם רק עוד ארבעה לחשים של ילדים משביעית. זה היה חומר חדש, ובלאו הכי לא היה לי זמן. ישבתי לבד ועבדתי בקדחנות על הלחש בשביל תומר. 'ולחשוב שאת אינפרניו הכנתי בשלושה חודשים...' נכנסתי לשוונג. ישבתי עם מחשבון קסום ודפדפת ניירות. התרכזתי כל כך שלא שמתי לב שהזמן עובר. השיעור הסתיים. הגיע הזמן לארוחת צהריים, ואני עדיין יושב ומחשב. הייתי יותר מדי באמצע בשביל להפסיק עכשיו. ליאת שמה לב למה שאני עושה. "אתה צריך עזרה?" היא שאלה. לה לא הייתה משימה לשבוע הנוכחי. "חח, את מודעת לזה שמה שאני עושה עכשיו זה מה שאתם רק התחלתם ללמוד את הבסיס שלו היום. אבל את כן יכולה לעזור." הגשתי לה דף מלא במשוואות כישפומטיות. "תפתרי אותן בלי טעויות. החיים שלנו תלוים בזה." חיקיתי את המפקד תומר. היא צחקה וניגשה לפתור. ככה ישבנו ביחד כמה זמן עד שגדעון בא.

גדעון-אחרי שיעור לחשים(הוא בקבוצת לחשים אחרת מכולם, בזמן שאור בכשפומטיקה) אלי ניגש אליי ונתן לי משימות להמשך. הייתי צריך לאסוף את כל מי שאין לו משימה לשבוע הבא ולהכין אותם לדו-קרב. מה שאומר הרבה הרבה אימון. הלכתי בין החדרים עד שראיתי את ליאת יושבת ליד אור ופותרת תרגילים. "ליאת. מה עם ארוחת צהריים?" שאלתי. היא קפצה. "אני לא רעבה" היא מלמלה. "טוב. ההוראות שלנו לכרגע הן לאסוף את כל מי שמאין לו משימה להגיש, ולהתאמן. בואי איתנו. היא תלתה באור מבט מתנצל. "זה בסדר, תודה ליאת"הוא אמר בחיוך. "בהצלחה עם זה." היא לחשה לו. ובאה איתי. אחר כך מצאנו את ג'ייד בכניסה. הסברתי לה למה אני פה. "את יודעת איפה אלכסנדרה?" שאלתי. "לא, אבל אפשר לקרוא לה." העפתי בה מבט שואל. "זה קסם קשה, אבל אני מקווה שזה יעבוד. "סמינומיארה"" היא לחשה וקצה שרביט שלה בהק בלבן. "דבר" היא אמרה, בשפתיים קפוצות. ראו עליה שהיא מתאמצת. "אלכסנדרה, אם את שומעת, זה גדעון. כל מי שאין לו עבודה להגיש צריך לבוא ולהתאמן איתנו. בואי לכניסה ליער עכשיו." אמרתי. ג'ייד הפסיקה את הקסם. היא נראתה עייפה. "אל תעשי את זה בפעם הבאה. תשמרי את האנרגיות שלך." אמרתי לה. "לא לא, זה בסדר. אני רק צריכה להתאמן" היא ענתה לי. אחרי דכה אלכסנדרה הגיע. "איך עשית את זה? הקול שלך פשוט היה בראש שלי. זה מפחיד!" היא צעקה ברגע שהיא הגיעה. "זה קסם שלה." אמרתי והצבעתי על ג'ייד. "אבל זה הוכיח את עצמו. בואו." סימנתי להן והלכתי לתוך היער. הן באו אחרי.

אמילי-
שחף ואני יצאנו מהספרייה בהפרש של כמה שניות, כדי שלא ישימו לב שאנחנו ביחד. הוא אמר שייתן לי להשיג את כל מה שאני יכולה, ואת השאר הוא ישיג מהספק שלו... מה שזה לא יהיה. רק קיוויתי שזה לא יסבך אותנו יותר מדיי. השיר החדש של פינק הסיח את דעתי ומיהרתי לענות לטלפון.
"אמילי, מתוקה! מה שלומך?"
"היי, אמא," חייכתי מעט. "אני בסדר..."
"מעולה. איך בבית הספר?" הנחתי שהיא רוצה משהו.
"בסדר... קרה משהו?"
"כן, הצילומים הוקדמו, כי מסתבר שיהיה חמסין ביום שלישי בעוד שבועיים. הם יהיו ביום חמישי הבא. יהיה לך איך להגיע או שאני אשלח לימוזינה שתיקח אותך?" היא שאלה.
"אה... אני לא יודעת אם אני אוכל להגיע," מלמלתי. "יש לי... המון שיעורים שאני לא יכולה לפספס."
"בחמישי-שישי-שבת? תעשי לי טובה..."
"אני אראה מה אני יכולה לעשות..." ניקיתי את הציפורניים שלי מהבוץ של הבוקר בעזרת השרביט.
"את יודעת שאם התשובה היא שלילית אנחנו נצטרך למצוא מישהי אחרת..."
"אתם תסתדרו, אני בטוחה," אמרתי. "טוב, אמא, אני צריכה ללכת..." גלגלתי את עיניי.
"טוב מתוקה. תחזרי אליי עם תשובה עד מחר! אני צריכה לדעת את מי לסגנן..."
"טוב אמא... ביי.." ניתקתי בלי לחכות שתגיד לי בעצמה. עיסיתי את רקותיי ביד אחת, הראש באמת כאב לי יותר מדיי בזמן האחרון.
קפצתי בבהלה כשמישהו מאחוריי הניח את ידו על כתפי.
"אמאלה... זה רק אתה, כבר נבהלתי..." אמרתי למייק.
"אם רצית להפרד ממני, לא היית צריכה לעשות לי תרגיל... היית צריכה פשוט להגיד לי את זה..." הוא אמר לי, וניכר היה שהוא נסער. העיניים שלו היו אדומות ונפוחות והוא היה חיוור.
"ואמרתי לך את זה, ונפרדתי ממך.. מה הבעיה שלך?" שילבתי את ידיי בתנועת התגוננות.
"את גרמת לשמוק הזה לנשק אותך, וזה היה חלק מהתכנית שלך להיפטר ממני!" הוא התפרץ עליי בצעקות.
"מאיפה הבאת את השטות הזאת?" שמרתי על טון רגוע.
"אתמול בלילה, שמעתי אותך מספרת את זה לידיד היקר שלך. תני לי לנחש, אתם ביחד עכשיו?"
"לא," הצמדתי את אצבעותיי לרקותיי שוב. "טוב מה אתה רוצה ממני?"
"תגדלי לב," הבטתי בו המומה. "לא היית צריכה לתת לזה לקרות, יכולת להפרד ממני עם סיבה אמיתית, הייתי מבין, היינו יכולים להשאר ידידים. אבל לא, היית צריכה 'להפטר' ממני..." הוא אמר את זה עם דגש של ציניות. שתקתי.
"בהצלחה בחיים שלך, וכל זה..." הוא אמר והסתובב משם. הנחתי שהוא על סף דמעות, בגלל הטון השבור והעובדה שהוא הלך משם עם הידיים מוצמדות אל העיניים. כיסיתי את פי בידי, מנסה לעצור את הדמעות, ורצתי לכיתה הראשונה שראיתי, מתייפחת מבכי. אבל הכיתה לא הייתה ריקה.
"מה- אמילי?" זה היה אור. הרשיתי לעצמי להתייפח עוד, ורצתי לשבת על אחד הכסאות הפנויים. "את בסדר? מה קרה?"

אלכס-
גדעון הוביל אותנו לחורשה, למקום שהצליח להכיל את כולנו. הבטן שלי קרקרה, הם גרמו לי להפסיד ארוחת צהריים...

אור- יישבתי וכתבתי. ממלא דפים שלמים בטבלאות ומשוואות, מחשב בראש כבר בלי לשים לב לעולם, כשלפתע הדלת נפתחה ואמילי נכנסה מתייפחת. "את בסדר? מה קרה?" שאלתי מיד, מנתק את הראש שלי מהנייר לראשונה בארבע השעות האחרונות. אמילי צנחה על אחד הכיסאות והמשיכה לבכות. לקחתי איתי דף ריק אחד והתיישבתי לידה. ביד שמאל המשכתי לכתוב. 'אני יודע שאני לא צריך להגיש את כל שלבי העבודה כמו בבגרות, אבל בכל זאת עדיף לעבוד מסודר' ככה חשבתי. לכן אני רושם הכל. את יד ימין כרכתי סביבה, וביד שמאל המשכתי לכתוב בצד הרחוק של השולחן. "מה קרה? ספרי לי" אמרתי ברוך. היא התחילה לספר. הבחור שהיה החבר שלה באה אליה בתלונות אחרי שהוא שמע אותנו אתמול. האמת, לא יכלתי להאשים אותו. למרות שלא הראיתי את זה נראה היה שאמילי לא יוצאת טוב מהסיפור הזה. היא גמרה לספר ופלטה עוד יבבה. "אתה שמאלי?" היא שאלה פתאום בקול שבור עדיין. "לא, אני יודע להשתמש בשתי הידיים. זה דרש הרבה אימונים אבל זה משתלם" אמרתי . "זה הכל?" שאלתי אותה. "זה לא נראה כמו משהוא שהיית בוכה ממנו ככה בדרך כלל. הוא בסך הכל עוד אקס שדרכת עליו. אין לך רשימה ארוכה של כאלה?" היא הביטה בי המומה. אחרי כחצי דקה המבט שלה התחלף להבנה. אני רק נעשיתי מבולבל יותר. יד שמאל התחילה לכאוב לי. הורדתי את יד ימין מאמילי וחהלפתי ידיים, שוקע שוב בעבודה. אמילי שתקה.

גדעון- כולם הגיעו לקרחת היער. היינו ארבעה. עשיתי את הדבר המתבקש ביותר. חילקתי לזוגות. את ג'ייד ציוותתי אלי. היא אמורה להיות האלופה בלחשים. 'נראה מה היא שווה' מה שהשאיר את ליאת עם סשה. 'זה טוב. ליאת היא עדינה. היא לא תפגע בשנייה יותר מדי'. "קחו לכם כמה דקות לשנן את הטבלה, ותתחילו לעשות קרבות. זה אמור להיראות בערך כמו הקרב ביני לבין אור. אם אתם לא מצליחים לבטל קסם של היריב מצבכם רע. אבל אם זה קסם חלש אתם תמיד יכולים לנסות פרוטגו. לפי מה שהמפקד תומר אמר יהיו לנו גם יריבים קוסמים וחשוב שתוכלו להגן על עצמכם." אני וג'ייד פתחנו במרתון קסמים. הקרב היה די צמוד. הקסמים שלה היו יותר חזקים, אבל אני הייתי יותר מהיר, הכול בהפרשים זעומים. שנינו התאמצנו. פלטנו לחש מבטל ומיד אחר כך הטלנו לחש בחזרה על היריב. ככה זה המשיך עד שהסתיימו הקסמים בטבלה. נראה היה שג'ייד נסחפה, כי ברגע שהיא שמה לב שאין עוד קסמים שהיא לא הטילה עליי וידעתי לבטל היא התחילה בקסמים אחרים. "ליקאריין!" היא צעקה וקרן כחולה בוהקת יצאה מקצה השרביט. הייתי בהלם לשבריר שניה. "פרוטוגו!" הספקתי להגיב והקרן סטטה ממסלולה. "ליקאריין" היא צעקה שוב עוד בזמן שאני הטלי את הפרוטוגו הקודם, מנצלת אל היתרון שהסיגה. "אינקרטה" הספקתי לחתוך את הקסם עם לחש הנגד שלמדנו אתמול. היא צברה ייתרון ככה. כל מה שיכלתי לעשות זה לפלוט צרורות של לחשי נגד בלי הזדמנות להתגונן. "ג'ייד תרגעי" ניסיתי לצעוק בין הקסמים. אם היא שמעה היא לא הגיבה. היא לא השאירה לי בררה. "דיסטורה!" צעקתי, וקרן שחורה יצאה מקצה השרביט, מה שחשף אותי להיפגע מהקסם האחרון שהיא הטילה שהיה ליקאריין. הקרן פגעה בי. הרגשתי את הגוף שלי מתכסה במעטפת של קרח. לא יכלתי להזיז כלום מלבד הפנים. "אינקרטה" היא ניסתה. הקרן השחורה המשיכה. "פרוטוגו!" לא עזר. הקרן שלי פגעה בה בחזה והיא נפלה לרצפה. "אימפדימנטה" ליאת אמרה, ואלכסנדרה שהייתה פחות או יותר במצב שלי, לא הספיקה לאמר לחש נגד ונפלה לרצפה. ליאת רצה לעזור לג'ייד. "מה עשית לה?!" היא צעקה עליי. גיי'ד היתה שרועה בעיניים עצומות על הרצפה. "אני אסביר. את מוכנה קודם להוציא אותי מהקרח הזה?" ליאת ליחששה משהוא והקרח סביבי הפך למים וצנח אל הרצפה. אלכסנדרה גם באה. לא נראה היה שהיא מודאגת יותר מדי על ג'ייד. היא נראתה עצבנית בכלליות. "לא קרה לה כלום. היא רק מחוסרת הכרה. היא לא השאירה לי בררה." חסכתי מהן את העובדה שהיא כרגע בתוך סיוט שהמוח שלה מייצר. תעשו עוד קרב. אני אצפה ואתן נקודות לשיפור.

אמילי-
"אני בן אדם רע, נכון?" שאלתי בסופו של דבר. אור הפסיק לכתוב והרים אליי את מבטו.
"אני לא חושב שיש דבר כזה," הוא ניסה להרגיע אותי. "זה לא שהתכוונת לדרוך עליו או משהו."
"לא חשבתי על זה ככה בכלל..." טמנתי את פניי בידי. "אני פשוט רואה את עצמי כל הזמן..."
הוא לא אמר כלום וחזר לכתוב.
מחיתי את הדמעות שלי בגב ידי, כמו ילדה קטנה, ונשמתי כמה נשימות מרגיעות.

אלכס-
הרעדתי את רגלי בעצבנות. לא הייתי צריכה להכנס לדו קרב מאז השנה השנייה שלי בערך, עוד במוסקבה. אני לא באמת זוכרת מה עושים.
ליאת הסתכלה עליי, ילדה טובה ומלאכית שממהרת לציית למה שאומרים לה לעשות. היא נתנה בי מבט של- שנתחיל? ואני הרמתי את שרביטי בתגובה.
גדעון ספר לאחור. "שלוש, שתיים, אחת-"
"ריקטוסמפרה!"
"לוקומוטור מורטיס!"
הקרן הלבנה של ליאת פספסה אותי במילימטר, בניגוד לקרן האדומה שלי, שפגעה בה וגרמה לה להתהפך על הגב.
"אקספליארמוס!" קראתי והשרביט שלה הועף למרחק של כמה מטרים ממנה. "אתה רוצה שאני גם אבעט בה או שבזה סיימנו?"
לא חיכיתי לתשובה. לא הבנתי למה אנחנו צריכים להילחם אחד בשני, זה סתם מחליש אותנו. הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון היציאה מהחורשה.
"בואי לפה! אנחנו לא סיימנו!" גדעון קרא אחריי. העפתי לכיוונו אצבע משולשת והמשכתי ללכת. לא התאים לי כל העניין הזה.

אור- "אנשים עושים טעויות כל הזמן" אמרתי בלי להרים את הראש מהדף. "אנחנו לא מכונות. הכי חשוב זה להבין את הטעויות וללמוד מהן, כך שלא חוזרים עליהן שנית" אמרתי. תוך כד כתיבה. בזווית העין ראיתי את אמילי מסתכלת עליי. 'היא החכימה היום'. חשבתי לעצמי בנחת. "טוב יאללה, זמן האוכל כבר חלף, הגיע הזמן להתחיל לזוז לשיקויים..." יצאתי מהכיתה ממש לידה למרות מחאותיה של אמילי. הייתי במצב רוח טוב אחרי ההתקדמות המשמעותית עם הקסם היום. "איך התקדם השיקוי שלך?" שאלתי אותה בדרך לשיעור. "בסדר, השגנו הרבה חומרים שאנחנו צריכים. לפחות זה מה שהוא טוען, זה התפקיד שלו. אני מכינה את השיקוי" 'אך, היא כזאת אמילי' חשבתי לעצמי. "טוב, זו גם התקדמות" נכנסנו לשיקויים. המורה, שהייתה מעודכנת בפרטים של יחידה 007, נתנה לאמילי להשתחרר מהשיעור. לרוע המזל, לי לא.
ישבתי והקשבתי בחצי אוזן למורה כשבראש שלי עדיין רצים חישובים. ג'ייד ישבה במקום הקבוע שלה ליד אלכס', ושתיהן ישבו בקצוות הכי מרוחקים של השולחן שאפשר. ברגע שהתחלנו לההתעסק בחלק המעשי, וכל הרעש והבלאגן התחיל, המבחנה של אלכס' התפוצצה. 'הפעם זה עובר כל גבול!' קמתי וסרקתי את החדר, אלכס התחילה לצעוק על ג'ייד שבתגובה העיניים שלה זרחו באיום. בתוך כל הרעש שהיה בכל מקרה המורה לא שמה לב.  תפסתי תלמיד מהשכבה משפיל מבט כשהסתכלתי. "אימפדימנטה!" צעקתי, והתלמיד הועף מהשולחן שלו. לזה המורה כבר שמה לב. "אור!! מה אתה עושה?? ממך לא ציפיתי להתנהגות הזאת. צא מהכיתה." עשיתי לתלמיד סימן של, "תפסתי אותך, חכה חכה" ויצאתי.

גדעון- "היא אולי אמרה את זה בצורה הכי גועלית שאפשר, אבל יש משהוא במה שהיא אמרה. אני פשוט צריך לקוות שתשרדו במבצע שלנו." אמרתי לליאת, ולקחתי את ג'ייד על הכתף. "מספיק להיום". יצאתי מהחורשה, בידיעה שיש לי עוד קצת זמן פנוי, ואחר כך שיעור. *אין לי עוד מה לעשות איתו. נתעסק איתו אחרי השיעור*

*לא מה שתכננתי אבל מילא*