אלכימיה-מתחילים

"אני לא מהארץ," היא ענתה בפשטות. מעיין ואני החלפנו מבטים. אור תקע בה מבט של שאלה. היא לא ענתה.
"ואת גרה בבית הספר? אין לך בית איפשהו בארץ?" ניסיתי להמשיך את השיחה.
"לא," היא ענתה. הנהנתי באיטיות, מנסה להבין את משמעות השיחה הזאת.
"אז... היו שיעורים כלשם בשיקויים? אני דיי נרדמתי..." שיניתי את נושא השיחה, מה שעשה טוב ליושבי השולחן המובכים.
"לא, המורה כנראה שכחה מזה..." מעיין שיחקה עם האוכל שלה בעצבנות. ניכר היה שהיא לא מרגישה בנוח.

השיחה הזאת עניינה אותי. הנחתי שהיא עולה חדשה, אבל לא שאין לה משפחה. ראו על מעיין שהיא מתה לברוח, אני דווקא שמחתי שהיא מנסה איכשהוא להתחבר.
"אפשר לשבת איתכם" נשמע עוד קול מאחורי. "מה הולך היום?" שאלתי בטון הציני המפורסם שלי, "פתאום כולם מתיישבים לידי. אה, עליתי אליכן, זה בגלל התספורת. אבל לא יעזור לכם, אני תפוס" אמרתי בחיוך רחב והסתובבתי לראות מי מדברת איתי. "כן, אני יודעת" אמרה מורן בציניות תוך הוצאת לשון, והתיישבה לידי. "ולא תציג בפני את החברה הדוגמנית שלך?" היא אמרה עדיין בציניות והביטה לכיוון אמילי. "אתם ביחד?" שאלה ג'ייד שהתקשתה לעקוב, והסתכלה עליי ועל אמילי. "חח לא" אמרתי, "זה הכול בצחוק. החברה שלי לא מאלכימיה ומורן יודעת את זה. אגב, מורן-ג'ייד ואמילי, אמילי ג'ייד-מורן. זהו, עכשיו כולם מכירים." "אני צריכה ללכת לשירותים" אמרה מעיין ויצאה מהאולם כמעט בריצה. "נו נו נו, מי כאן אם לא רודף השמלות הבוגד שלנו?" קול נוסף, גברי הפעם נשמע מאחורי. 'זהו, נמאס לי'. קמתי בסיבוב שרביט בהיכון, "לך מכאן ערן, אין לי כוח לשטויות שלך היום" ערן היה גבוה, כמעט בגובה שלי, עם שיער בלונדיני והבעה מלגלגת קבועה. "קפוץ לי אור קטן, ומה אם אני אגיד לא?" הוא אמר ביריקה. "אז כדאי לך מאוד שלאחות בית הספר יש טריקים טובים" אמרתי, והתחלתי להניף שרביט לקסם. "סילנציו" נשמע קול קר מאחורי. 'ג'ייד' חשבתי בזעם והסתובבתי אליה. "בוא, אנחנו נאחר לכישפומטיקה" היא אמרה וגררה אותי מהאולם. "פיניטה אינקנטאטם" היא אמרה ברגע שיצאנו ושיחררה את הקסם. "למה עשית את זה?" שאלתי בזעם. "כי זה היה מסבך אותך, אפילו שאתה מדריך" היא ענתה בקול הקר ומלא המבטא שלה. "ולא כדאי לך להסתבך עדיין, בטח לא בגללו." שלחתי בה מבט תמה "עדיין?" היא התחמקה מתשובה ונכנסנו לשיעור כישפומטיקה.

חקרתי את הערן הזה במבטי. הוא חייך אליי וקרץ, ואז התיישב במקומו של אור. גלגלתי את עיניי והתחרטתי שמעיין הלכה.
"יש לי שיעור," אמרתי בחיוך מאולץ וקמתי מהכסא. לא באמת היה לי שיעור, אבל לא נשארו לי סיבות להשאר שם.
"חכי!" עומרי קם אחריי והדביק אותי ביציאה מחדר האוכל. "את רוצה לצאת הערב?"
הייתי מופתעת.
"אממ... מצטערת אם הטעיתי אותך, אבל אני בקטע של מישהו אחר," אמרתי לו ועיקמתי מעט את אפי. הוא הנהן באיטיות, מאוכזב. צביטה של אשמה הציקה לי בבטן, אז הנחתי את ידי על כתפו. "אני אודיע לך אם דברים לא יסתדרו כמתוכנן..."
"אני לא יודע כמה אני אשאר פנוי עד אז," הוא משך בכתפו בתנועה קולית.
"אני לא דואגת," קרצתי לו והתקרבתי לאט, שומרת על קשר עין ועל מבט מהפנט, רק כדי להדביק נשיקה קטנה ומתוקה על לחיו. הוא חייך חיוך מושך והתרחקתי ממנו. "תמשיך ככה ואני עלולה לשכוח ממנו מהר משחשבתי."
הוא חייך עוד יותר וכך עזבתי אותו. הסתובבתי והלכתי לכיוון החדרים.
"לא אמרת שיש לך שיעור?" הוא שאל אותי אחרי שני צעדים.
"אז אמרתי," אמרתי בלי להסתובב והמשכתי באותו הכיוון. יכולתי להרגיש את המבט שלו מתעכב על קימורי גופי ההולכים ומתרחקים.

שיעור כשפומטיקה עבר בכיף. ברשותה של ליה(שהייתה במצב רוח טוב היום) ישבתי בספסל האחרון עם ג'ייד, ותחת לחש משתיק מושלם שלה, הסברתי לה את העיקרון הכללי ואת רוב החומר שלמדנו. גם השיעור הזה המשכנו לעבוד על כתיבת קסמים. כשסיפרתי לה שאני ניגשתי ליחידה של כתיבת קסמים שנה שעברה, היא רצתה לראות את הקסם. הוצאתי קלסר ענק, מלא בחישובים נושחאות ואלפי פרמטרים. "ככה צריכה להיראות העבודה הזאת" אמרתי לה. "אינפרניו?" היא שאלה. "מה זה עושה?" "אני אראה לך בהזדמנות. תקווי שזה לא יהיה עליך" אמרתי במסתוריות וחזרתי לנושא השיעור. 'מעניין מה אמילי עושה עכשיו...'

*ניוזפלאש, יש מורה בחורה לכשפומטיקה, שפגשת בדיזינגוף לפני הלימודים*
נכנסתי אל החדר והפלתי את התיק אל הרצפה ליד המיטה שלי. סגרתי את הדלת אחריי ופניתי לבדוק במראה מה לא בסדר אצלי. תיקנתי קצת את האיפור ומרחתי קרם של שאנל נגד פצעונים ונגד יובש. סירקתי את השיער כך שיבריק ושמתי עוד שרשרת. סגרתי את התיק הקטן שהיה אחראי על כל הקרמים והבשמים למינהם והלכתי להחליף בגדים לשמלה קצרצרה וקיצית, שלה התאמתי זוג נעלי עקב זהובות.
לאחר המייקאובר שבזבז לי חצי שעה, שלפתי את האייפון. למזלי, מועצת התלמידים של אלכימיה בשנה שעברה הסירה את החוק שבו חפצי טכנולוגיה מוגלגית לא עובדים. התקשרתי לאבא.
"שלום מתוקה, אני בדיוק באמצע עבודה, אבל אני אדבר איתך אחר-כך," הוא לחש לי בתשובה.
"אה, טוב, לא חשוב..." מלמלתי וסגרתי את הפלאפון. בהיתי בתמונה שסימנה אותו כאיש קשר. תמונה שלנו.
כמה זמן לא חייכתי ככה איתו, מאז היום שבו צילמנו את התמונה הזאת בערך, בחורף שעבר, בצילומים לקולקציית האביב. בצילומים האחרים הוא פשוט לא היה, ושלח את אמא.
התקשרתי למעיין לברר איפה היא, וגיליתי שהיא עם מישהו, אז ויתרתי. החלטתי לצאת ולהסתובב קצת באלכימיה, בחצר שהרגיעה אותי כל כך.

אחרי השיעור ניגש אליי יוסף. הוא היה בגובה ממוצע, עם שיער שחור קצוץ ועור מעט כהה. "תבוא איתנו לערבית? חסר לנו מישהוא למניין" הוא אומר. ג'ייד נתנה בי מבט תמה. "כבר אמרתי לך, אם אני אצטרף אליכם זה רק מהחברות שלי אליך, אז בשביל האל שלך, תמצא מישהוא שבאמת יודע מה הוא עושה" לא אמרתי את זה בעצבנות. באמת שהערכתי אותו על האמונה שלו, ולא ניסיתי לשנות. ההפך, פשוט חשבתי שזה לא יצא מכובד אם אני אתפלל שם לא בלב שלם. 'אם יצטרכו אותי אני אבוא' חשבתי בליבי. לאחר מכן ראיתי את אמילי, בבגדים שהיו מוציאים את יוסף מהכלים. "בואי" משכתי את ג'ייד, והלכתי לכיוונה. משק כנפיים הפריע לי ללכת על ידי נחת ינשו חום שנראה כל כך רגיל שאי אפשר לתאר אותו. לקחתי את המכתב והוא הסתלק. בינתיים אמילי השלימה את הפער אלינו ואני פתחתי את המכתב. "מה יש לנו פה?" הבנות שאלו. "צו ראשון!?!" קראתי בהפתעה. הוא הגיע מאוחר יחסית, ותפס אותי בהפתעה. שכחתי מהצבא ברגע שעברתי לאלכימיה "מה אני אמור לעשות עם זה?"

"אתה כבר בן 17?" שאלתי, מחייכת. "אתה יודע שאתה יכול לקבל דיחוי אקדמאי או משהו כזה, כי נשארה לך עוד רמה ללמוד..." הוא הנהן.
*אין לי כלכך מה להגיד, עוד לא קיבלתי צו ראשון XD*

*חח, ונראה לך שאני כן? אני הכי צעיר בשכבה*

"טוב נו, אני אדבר עם המנהל ונראה מה יהיה. לפחות היום הראשון עבר בשלום. איזה מזל שיום ראשון הוא יום קצר אצלי" אמרתי בחיוך. "אני חושב שאני אפרוש לחדר. אלא אם כן אתם מתכננים משהוא?" שאלתי. "לא" אמרה אמילי, "אני גם זקוקה לשנת היופי שלי". יצאתי לסיבוב הרגיל סביב בית הספר, מזרז תלמידים חדשים לחדריהם, מעיף מבט נוזף מעט בזוגות אוהבים, וחזרתי לחדר השינה של המדריכים. ג'ייד הסתובבה איתי לאורך כל הדרך כיוון שהיא לא הכירה את החדר. כשנכנסנו היא לא נתנה סימן כלשהוא של התפעלות. 'היא כנראה לא יודעת איך נראים החדרים הרגילים' חשבתי בגיחוך. היא רק נתנה בי את המבט המוזר שלה והתיישבה על המיטה, שלמרבה הפלא הוצבה לידי. 'לפחות זה לא מיטה זגית' חשבתי במרמור כשראיתי איפה המיטה. "טוב חברה" קראתי למדריכים, "מתי השכמה למחר?" זה היה טקס קבוע שלנו, אני הייתי קם הכי מוקדם ומעיר את כולם בשעות שהם רצו. ג'ייד אמרה לי להעיר אותה כשאני קם. לאחר הרבה אזהרות שאני קם מוקדם הסכמתי. נשכבתי במיטה. "וויקוליון" לחשתי, ונרמדתי.

{ אור מתוק שלי,
היום זה היום הראשון שלך אי שם באלכימיה, והחזרה שלך לשם כרוכה בגעגועי יותר מתמיד. בזמן שאני יושבת ולומדת תנ"ך אני מנסה לדמיין אותך לומד לכשף דברים, ולא מצליחה. אני כבר מחכה לחופשת ראש השנה... בינתיים, אני מקווה שלא שכחת כלום(אם שכחת תגיד ואני אשלח עם חץ) ושהכול בסדר. אני מקווה שאתה מסתדר עם העסק הזה של המדריכים, ושאתה לא ביותר מדי לחץ. תמסור דש למורן בשמי.
אוהבת, ומתגעגעת מאוד,
לין }-המכתב שאור קיבל ביום הראשון.

 התעוררתי עם הזריחה בכ5 וחצי בבוקר, בהשפעת הקסם. הערתי את ג'ייד בתפיחה קלה על הכתף. היא התעוררה מיד ונעצה בי את עיני האיזמרגד שלה. השארתי אותה להתארגן ויצאתי לריצת בוקר. האוויר היה נקי ורענן. בשש הערתי את המדריך שקם הכי מוקדם חוץ ממני, והפקדתי עליו להעיר את האחרים. יצאתי לריצה נוספת אחרי ארוחת הבוקר, וג'ייד הצטרפה אחרי, שומרת על הקצב שלי באופן מפתיע למדי.

* עכשיו זה יותר קרוב לתגובות שאת רגילה אליהן? סורי אני רגיל לשירשורים עם תגובות של גג חמש שורות*

אמילי-
"אמילי..." מישהו נגע בכתפי ופקחתי את עיניי בבהלה. מעיין ניצבה מעליי, עם שיערה עוד פרוע.
"זאת את... הבהלת אותי," מלמלתי וקמתי לישיבה. התמתחתי ארוכות ואז קמתי מהמיטה בקפיצה, אל השירותים, אלא שהם היו נעולים.
"אלוהו-"
"את לא מבינה רמזים? אני בפנים!" מישהי צעקה מבפנים. הסתובבתי אל מעיין שהסתכלה עליי במעין מבט של "אמרתי לך".
"אלכס, זאת את? אני ממש חייבת להכנס..." אמרתי והתחלתי לדפוק.
"אז תחכי!" היא קראה מבפנים, נשמעת קצת בפאניקה.
"הכל בסדר שם?" הסתכלתי על מעיין שגילגלה עיניים בייאוש. היא החלה לחטט במזוודה שלה למצוא מברשת שיער נוספת.
"אי אפשר להתארגן בשקט?" היא התחילה לקלל ברוסית. בהיתי בדלת, המומה, והתרחקתי ממנה באיטיות.
"מישהי כאן לא בקטע של בוקר..." מעיין משכה בכתפיה והחלה לסרק את שיערה. החלטתי לנצל את הזמן עד שאלכס תצא בלמצוא לעצמי בגדים. שלפתי שמלה קיצית וקצרצרה שלבשתי רק פעם אחת, לאיזו מסיבת בריכה של בן ויצמן מהרחוב המקביל, ולא, אין קשר.
חזרתי אל דלת השירותים ונקשתי בה שוב.
"את מוכנה לצאת כבר? את לא לבד בחדר הזה!" קראתי בעצבנות.
"כן, צאי כבר, רוסייה קטנה," מעיין חיזקה אותי.
המשכתי לנקוש בדלת עד שהיא כמעט נתקעה בי כשאלכס פרצה החוצה מהשירותים, משאירה אחריה שובל של ניחוח מקלחת. היא לא אמרה מילה, אספה את ילקוטה ויצאה מהחדר, טורקת את הדלת אחריה.
"מה לעזאזל עובר עליה?!" צעקתי ונכנסתי עם הבגדים שרציתי ללבוש אל תוך המקלחת.

אלכס-
רציתי להרביץ למישהו. זה פשוט הכעיס אותי, כמה שאנשים מסוגלים להיות מרוכזים בעצמם. מצאתי את אריק, המורה לטיפול בחיות פלא, והתיישבתי מולו, זורקת את התיק לידי.
"הכל בסדר, סשה?" הוא היה היחיד שהרשיתי לו לקרוא לי ככה. הוא היה אחד מהמורים שיותר אהבתי, והיה לנו קשר דיי מיוחד.
"לא, בכלל לא. פיץ נעלם!" קראתי. יכולתי להישבע שכמה ראשים הסתובבו לכיווני, אבל לא היה לי אכפת.
"העטלף שלך? לאן הוא יכול היה להיעלם?" הוא שאל.
"לא יודעת, אבל אני בטוחה שהשותפות המטומטמות שלי לחדר אחראיות לזה. גברת פרינסצה גראביצה לא יכולה לסבול את נוכחותו של משהו שדומה לעכבר אפילו. אני מתערבת איתך על זה!" קפצתי את אגרופיי.
"טוב, סשה, בואי לא נמהר לקפוץ למסקנות... את בכלל יודעת אם היא יודעת על קיומו?" הוא הרים גבה.
"לא אמרתי לה עליו, אבל אולי היא שמה לב!"
"אני חושב שהחדר שלכן מואר מדיי, אולי הוא הלך למצוא לעצמו מקום חשוך יותר. בואי, אני אעזור לך למצוא אותו..." הוא קם מכסאו, לוקח איתו את כוס הקפה. נרגעתי מעט וקמתי אחריו, למצוא את פיץ.

יצאתי מהאולם וסוף סוף הצלחתי להוריד קצת את ג'ייד מהגב שלי. הלכתי בלי לשים לב כשהרגשתי משהוא נתקל בי. הורדתי את מבטי למטה. ממש למטה(עשיתי אותה נמוכה. מבחינתי כל האלכסנדרות קטנות) לידה הלך המורה לטיפול בחיות. שניהם נראו לחוצים. "אני מצטער/ת" שנינו אמרנו אוטומאטית באותו זמן. הייתה לי הרגשה שאני הייתי הרבה יותר כנה. "קרה משהוא?" שאלתי. נזכר לפתע שאני מדריך. "אני יכול לעזור איכשהוא?" שאלתי בכנות. בפעם הראשונה היא הרימה אליי את המבט. בחנתי אותה רגע, עור בהיר, עיניים ירוקות ומבט מפחיד 'לא כמו של ג'ייד', ונמשים. "לא, זה לא קשור אליך" היא אמרה, וניסתה להמשיך ללכת. תפסתי אותה רגע. היא באמת נראתה לחוצה. "את בטוחה?" שאלתי אותה בעדינות, מסובב את הפנים שלה כך שתסתכל עליי. היא הסתכלה בי, במבט טיפה פחות עוין ממקודם, סוקרת אותי לראשונה. אריק חסך לה את הצורך לענות. "אנחנו מחפשים עטלף" הוא אמר. "עטלף?" שאלתי בהפתעה. "המם... אני לא חושב שאני מכיר קסם שיעזור כאן... ניסיתם אציו?" שאלתי. "לא!!!" הילדה ענתה מזועזעת. "זה העטלף שלי!!!" "אה, סליחה, לא הבנתי את המצב" אמרתי בכנות אמיתית. "בחיים לא הייתי מציע אציו במצב כזה. אני אעזור לכם לחפש." הילדה נתנה לי מבט מוזר. "שכחתי את הנימוסים שלי" אמרתי כשנזכרתי שאני לא יודע את שמה "אור" אמרתי והושטתי לה יד. "אלכסנדרה" היא אמרה ולקחה אותה. בקרירות, אבל מילא.

*גם אני דמיינתי אותה נמוכה*
אלכס-
"בואי נחפש בעצי הפרות... הוא לא עטלף קסום, אבל רק לפי שם החיה אפשר לדעת שיש סיכוי גדול למצוא אותו שם..." אריק הציע. הסכמתי במהירות, והתקדמנו לעבר החורשה. הלכתי צמודה לאריק, לא בטחתי באור הזה.
"פיץ!" שרקתי אל העטלף שלי, אבל הוא לא הופיע. "פיץ!" הקול שלי הפך לכשל ילדה קטנה, שמתעצבנת על הממתק האבוד.
נכנסנו אל החורשה, שההבדל המאוד משמעותי בינה לבין יער, הוא שאין מספיק מרחב בין העצים למעבר. לא שזה הפריע לי.
"איפה עצי הפירות?" שאלתי את אריק. הוא חשב לרגע, ואז הצביע על כיוון מסויים. הנוכחות שלו הוותה לי רוגע מסויים, שהרגיע גם אותי. עד שנשמעה צווחה מזעזעת, שהקפיצה את שלושתנו (אור, עם גובהו הרב, נתקע בענף) *חחח על הייבוש של אתמול P:*. אוף, כמה שאני חייבת סיגריה עכשיו.
"פיץ?" הקול שלי נשבר וסירב להישמע.
"אני חושב שכדאי שלא נדבר לרגע," אריק לחש. התאפקתי לא להיצמד אליו, וקפאתי במקומי כדי לא לעשות רעש.
"שאלך לבדוק מה קורה?" אור הציע. מה הוא טמבל?!
"תשאר כאן עם סשה. אם יש מישהו שיכול לטפל ביצורים כאן, זה אמור להיות אני..." הטון שלו כבר לא הרגיע אותי, ולפני שהספקתי להגיד משהו נוסף, הוא נעלם מעבר לאיה עץ אלון או אורן או משהו ישראלי ומטופש אחר.

המשכתי לעמוד ליד אלכסנדרה, מתוך הרגל, ואחרי דבר כזה, בשרביט שלוף, כשאריק הלך לבדוק מה קורה. "נו, אז מה אנחנו רואים כאן?" נשמע הקול המעצבן והמוכר מאחורינו. "ההומו המתוק מגן על העולה החדשה. ממש מלבב" ערן הוסיף. העפתי מבט חטוף כדי לוודא שהוא אכן מכוון אליי שרביט. 'כמו שחשבתי'. "אני מצטער על זה סשה" לחששתי. בלחץ שהייתי בו לא שמתי לב להזעפת הפנים המאוד מודגשת למשמע קיצור השם. ניצלתי את ההזדמנות שהשרביט כבר בהיכון. 'הפעם אין אף אחד שיתפוס אותי על זה.' רצף תנועות קצר אך מסובך הקדים את הצעקה "אינפרניו" שנפלטה מפי עם הסיבוב, והדהדה על פני המדשאות. "פרוטוגו" ערן הספיק לצעוק בקושי. 'חה! זה מגן מלחשים בדרגה ראשונה. זה לא יעזור' שלהבת אדירה נפלטה מקצה השרביט והיא הלכה וגדלה תוך כדי התקדמות עד שגל האש שנוצר כיסה את כול שדה הראיה. דאגתי להטיל את זה כלפי מעלה יחסית, כדי שהדשא לא יישרף... יותר מדי. ניגשתי למצוא את ערן. הוא נראה כמו תפוח אדמה שנשאר במדורה יותר מדי. דאגתי לא להשקיע יותר מדי אנרגיה בקסם, וגם הפרוטוגו של עזר. רכנתי לעברו. "אובליוויאטה" לחשתי. 'הוא כבר לא יחלוק על העדות שלי' "ברנדה הייל" המשכתי ללחש מרפא את הכוויות שלו לרמה לא נוראית. אריק בדיוק חזר. "מה קרה לו?" הוא שאל במעט פניקה ומעט חשד. "הוא בא, ככה, מלמל כמה מילים וקרס" אמרתי לאריק, והגנבתי לסשה מבט קטלני כשהוא לא סם לב. "קח אותו למרפאה" הוא אמר לתלמיד שרץ שם באיזור, כנראה מאחר לשיעור. "בואו שניכם" הוא אמר לי ולאלכסנדרה.

החלפתי מבט עם אור. ההערכה שלי אליו גדלה מעט, עכשיו כשאנחנו חולקים סוד.
"מה עם פיץ?" שאלתי את אריק. הוא הסתובב אליי, התכופף מעט, הניח את ידו על כתפי ודיבר בשקט.
"אל תדאגי לגביו, אני אזעיק את כל צוות הינשופייה אם צריך, אנחנו נמצא את פיץ. הוא פשוט עוד לא-" הוא נעצר לרגע. "את חיפשת בחדר הקודם שלך? הוא רגיל למצוא אותך שם!"
"אריק, אתה גאון!" אמרתי ברוסית ו... באמת שהייתי צריכה לעצור את עצמי שלא לחבק אותו.
"אבל חכי עם זה..." הוא לא הוריד את ידו מכתפי. השתתקתי, עוד נרגשת מהאופציה הפתוחה. ובזאת הוא הזדקף והמשיך ללכת. אור ואני המשכנו ללכת אחריו, אל הדרך שהכרתי טוב מאוד אל המשרד שלו.

חייכתי, 'הרגלים של חיות קשה לשנות'. הלכנו אחריו בדרך שלא הכרתי, לא בכיוון שהלכנו בו קודם. שלחתי באלכס' מבט תמה. "משרד" היא ביטאה עם השפתיים. 'מעניין מה קרה שם. ומה הוא רוצה מחיינו' חשבתי לי. בדיוק אחר כך שמעתי את משק הכנפיים. אלכס' שהסתובבה בתקווה לראות את פיץ שלה, נתנה צווחה קטנה כשראתה את הנץ צולל ונוחת במהירות מפחידה לתוך היד שלי. "נץ במקום ינשוף?" אמר המורה לחיות פלא בהתלהבות. "יופי של חיה יש לך שם" "תודה" חייכתי בזמן שאני מתיר את המכתבים וממשיך ללכת לצידם. לא הייתי צריך לקרוא את המחשבות של אלכס כדי לדעת שהיא חושבת אותו הדבר כמוני.
*אני לא יודע מה הוא רוצה. משאיר את זה לדמיונך הפורה*

"זה יהיה מהיר, אני מקווה?" שאלתי את אריק. תופפתי באצבעותיי על ידיי, לחוצה להיות לבד כבר, או למצוא כבר את פיץ.
"כן, זה ייקח ממש כמה דקות..." הוא שלף את שרביטו, ודלת המשרד הכבדה שלו נפתחה בקול נקישה קלה. נכנסנו שלושתנו אל המשרד, והתיישבתי אני אל הכורסא האהובה עליי, בקצה המשרד. אריק החל לחטט במדפיו, מחפש אחר משהו.
"מה יש?" שאלתי אותו, עצבנית.
"אני צריך את העזרה של שניכם... יש לי בכיס..." הוא השתתק, ואז, כאילו נזכר במשהו, הסתובב במהירות ופתח את הארון שלו. משם הוא הוציא מה שנראה כמו קופסא קטנה, אבל כבר יצא לי להכיר קופסאות קטנות כאלה, בשיעורי טיפול בחיות פלא. "אני צריך שתחזיקי את את הקופסא, ושאתה תסגור אותה בדיוק כשאני אכניס לשם את הסנידג'ט הזה..." רק עכשיו שמתי לב לידו הימנית של אריק, שסוככה בזהירות על בליטה קטנה שזזה במהירות בכיס גלימתו. לא הבנתי איך הוא יכול היה להסתובב עם הדבר הארוך הזה בחום של ישראל, אבל הנחתי לו לעשות כרצונו.
"סנידג'ט? ברצינות?!" לפתע כל העצבים שלי שכחו.
"הוא כנראה הגיע לכאן בטעות.. זה קורה להמון חיות בזמן האחרון, אין לי מושג למה, אבל זה היצור המדהים השלישי שמצאתי באיזור ביומיים האחרונים. זה כאילו יש פה משהו שמושך אותם לכאן... אבל הסנידג'ט הזה לא ישרוד ביער מלא התלמידים הזה... אתם מוכנים?"
הוא נשמע נרגש, וכמוהו הייתי אני. אור, כמובן, נראה קצת מבולבל. מיהרתי להחזיק את הקופסא, ואור הסיר מעליה את המכסה. השתדלתי לייצב את ידיי כמה שיותר.
"אוקיי, בשלוש..." אור נדרך. "אחת, שתיים," והשנייה האחרונה הייתה כל כך מהירה, שכמעט ופספסתי אותה. אריק הכניס את ידו אל הכיס, תפס משהו בידו, ופשוט הניח את הסנידג'ט הזהוב והמדהים כל כך מהר, שכל שראיתי היה שובל מנצנץ מכיסו ואל תוך הקופסא. אור סגר את המכסה במהירות, ואריק נעל אותו בקסם.
"הוא ישרוד שם?" אור שאל בדאגה.
"בטח, זה כלוב קסום. הכלוב מתאים את עצמו לתנאי המחייה של היצור, וממשיך להיראות כמו קופסת מתכת עלובה מבחוץ. זאת דרך ההסוואה המושלמת," חייכתי. אור היה קצת המום מהמחווה. "כמובן, בתנאי שהיצור קטן מספיק כדי להכנס לקופסה.. ברגע שזה קורה, הקופסה מתאימה את עצמה לגודל שלו, מבפנים..."
"הרגע הרווחת לעצמך חמש נקודות בונוס לסמסטר," אריק קרץ לי.
"מה תעשה איתו עכשיו?" שאלתי אותו. אריק נשם עמוק.
"אני אשלח אותו לשוויץ.. איזו ברירה נשארה לי?" אריק לקח מידי את הקופסה והניח אותה על השולחן. הוא ליטף אותה ברכות, כאילו הכילה את האוצר הגדול בעולם. שזה היה דיי נכון. "אתם משוחררים," הוא אמר בחיוך וחייכתי אליו בחזרה.
"סנידג'ט זהוב?" אור שאל אותי כשיצאנו החוצה. הנהנתי באיטיות.
"זה היצור הכי מדהים בעולם... פעם היו משתמשים בו במקום הסניץ' הזהוב במשחקי קווידיץ'..." אמרתי. "הוא כל כך יפה, קשה להאמין שבאמת החזקתי אחד כזה עכשיו... הוא עשוי מזהב אמיתי ועיניו עשויות אבני אודם... הוא כל כך נדיר, בגלל-"
"החומר שהוא עשוי ממנו," אור השלים אותי.
"ציידים מטורפים לא יחשבו על עתיד הזן הזה... לא, למה שזה יעניין אותם? אז עכשיו זאת ציפור שמורה." אמרתי בשקט.
"ומה הייתה הצרחה הזאת קודם?" הוא שאל לפתע.
"אני לא יודעת. כנראה שמישהו נבהל ממנו. הוא יכול להלחיץ... אם היית רואה אותו עף היית מבין. אריק עשה לנו הדגמה של אחד כזה מנייר, זה מדהים. הוא יכול לשנות כיוון כל כך מהר, והוא טס מהר יותר ממטאטא. צריך להיו באמת מקצוען בשביל לדעת לתפוס אחד כזה."
"אז כנראה אריק מצדיק את התפקיד שלו בבית הספר..." הוא אמר. הנהנתי בשקט. הלכנו ללא מטרה מסויימת, כשנזכרתי בפיץ. פשוט הסתובבתי והלכתי לכיוון המעונות הקודמים שלי. אריק כנראה ידע על מה הוא מדבר.

*חח, סנידג'ט? מאיפה את מכירה את השם הזה? הוא לא מופיע בספרים עד כמה שאני זוכר. רק בכל מני תוספות, משחקי מחשב וכאלה. *

ברגע שאריק שיחרר אותנו, אלכסנדרה הסתובבה בלי לאמר מילה והלכה לכיוון אחר. "סשה" קראתי לה. הפעם היא לא הייתה בלחץ והסתובבה. היא נתנה בי מבט קטלני. "אל-תקרא-לי-ככה" היא רשפה בזעם. "כמובן, אין שום בעייה." אמרתי, בחביבות יחסים. "אלכס זה בסדר? או בלי קיצורים בכלל?" "בלי קיצורים" היא רטנה בעצבנות והמשיכה ללכת. הדבקתי אותה בשלושה צעדים ארוכים והאטתי כדי ללכת לידה, למרות שדי היה ברור שהיא הולכת הכי מהר שהיא יכולה. "אף מילה בקשר לבלונדי, בסדר? תאמיני לי שזה הגיע לו". "אין בעייה" היא ענתה, יותר בחביבות הפעם. "הולכים למעונות הישנים שלך?" שאלתי. "כן" היא ענתה בקצרה. שאר הדרך עברה בשתיקה. כשהגענו לדלת של חדר מסויים, היא פרצה את החדר בבת אחת, מפחידה למוות זוג צעירים שהופתע באמצע מצב אינטימי למדי בצעקה "פייץ!" ורצה אל אחד מפינות החדר. הזוג החצי עירום נעץ בה מבט המום ואז עבר אליי. משכתי בכתפי כאומר, "ביג דיל" והפה שלהם רק נפתח יותר. אלכסנדרה יצאה בדילוגים קלילים מהחדר, עטלף קטן בידה, וחיוך על פניה. היא טרקה את הדלת מאוחוריה בלי לאמר אף מילה לזוג.

*יש לי את חיות הפלא והיכן למצוא אותן.. או לפחות היה לי... אני זוכרת משם את הסניג'ט, ובדקתי באינטרנט כדי לאמת פרטים,הספר נעלם לי לאנשהו...
ואהבתי את הסיטואציה, רואים שקלטת את הראש שלי XD*
"שלא תברח לי ככה יותר!" אמרתי לפיץ ברוסית. הוא ניער את כנפיו מעט וקיפל אותך בחזרה, מסתכל עליי במבטו התמים. "אמרתי לך, אנחנו הגענו לחדר חדש, אתה צריך לזכור להישאר שם..."
אור הדביק אותי שוב, אחרי כמה צעדים. הוא לא מבין רמזים?
"אני שמח שמצאת את העטלף שלך," הוא אמר לי.
"כן..." לא הרמתי אליו מבט. "עכשיו אני צריכה להרגיל אותו לחדר החדש, ולדאוג שהשותפות המטומטמות שלי לא יסלקו אותו שוב."
"עם מי את בחדר?"
"המלכה והטיפשה שלה," משכתי בכתפיי. הוא גיחך, מה שהוכיח לי שההגדרה שלי אליהן הייתה נכונה וידועה.
"הן לא כאלה נוראיות אם את נותת להן צ'אנס," הוא אמר.
"כן, רק קצת פקאצות עשירות ומפונקות שמרוכזות בעצמן..." גילגלתי את עיניי. "רגע, אתה מדריך!" נעצרתי.
"כן..." הוא נראה קצת מבולבל מההצהרה הפתאומית.
"אז אולי אתה יכול לארגן לי איכשהו להחליף שותפות, או לפחות לעבור חדר?" הסתכלתי עליו במבט מתוק, מחזיקה את פיץ בידיי כך שייתן לו את אותו המבט.
"אם הייתי יכול..." הוא משך בכתפו בצער.
"אוף..." הסתובבתי להמשיך ללכת חזרה אל החדר. רציתי כבר ללכת לאריק ולעשן איתו בפרטיות סוף סוף. "אז מי השותפים שלך לחדר?" הוא בכל זאת הסתובב איתי מהבוקר כדי למצוא את העטלף שלי, שלא לדבר על זה שהוא הלך עד החורשה בשביל זה... הסתכלתי בשעוני, השעה כבר הייתה עשר, והצלצול לשיעור השלישי נשמע. "אתה לא הפסדת שיעורים עכשיו, נכון?" לא חיכיתי לתשובה שלו.
"מה פתאום... היו לי חופשיות," הוא משך בכתפו. חייכתי אליו חיוך קטן. טוב, כנראה שיש בן אדם בוגר אחד בין התלמידים... החלטתי שאני מחבבת אותו.
"אחלה, אז... יש לי תורת הצמחים עכשיו, ואני חייבת להחזיר את פיץ לחדר קודם, אז נתראה מתישהו," אמרתי והמשכתי מהר יותר.
"רגע, את היית הילדה שג'ייד שפכה עליה את השיקוי ההוא, נכון?" הוא עצר אותי. הנהנתי במהירות. "איך את מרגישה עכשיו?"
"בסדר," הסתכלתי עליו המומה מעט. "תודה, אני מניחה..."
הוא חייך. "אין בעד מה."
ובכך המשכתי אל חדרי, משתדלת שלא לאחר לתורת הצמחים יותר מדיי.

אור- היה לי עכשיו לחשים. התחלתי ללכת לכיתה של תומר, כשנזכרתי שהוא שיחרר אותי ואת ג'ייד מהשיעור הזה. מצאתי אותה יושבת ולומדת כישפומטיקה מתחת לעץ גדול במדשאה. "אני לא מבינה" היא אמרה לי כשהתקרבתי, בלי להרים את הראש מהספר. "למה הזווית של ההטיה של השרביט בסוף הקסם משנה את הפעולה שלו?" התיישבתי לידה. "תראי, היום אנחנו ידעים שקסם זה אנרגיה. יש לך כמות מוגבלת שהגוף יכול להכיל בו זמנית, והיא משתקמת לאט לאט. ככל שאת תוציאי יותר אנרגיה על קסם תהיה לו יותר השפעה, אבל את תבזבזי יותר אנרגיה ותוכלי להטיל פחות קסמים ביעילות. חוץ מזה שקסמים יותר מסובכים דורשים יותר אנרגיה ולכן ההטיה הזאת היא חלק מהתנועות שלהם. הזווית שבה את מטה את השרביט בסוף משמשת כמו משפך. ככל שתטי יותר, תוציאי יותר אנרגיה." היא הסתכלה אליי בהכרת תודה. "אה! עכשיו זה ברור. אתה מסביר יותר טוב מהספר! רגע... אבל אני תמיד מטה את השרביט שלי ככה בסוף הקסמים שלי..." היא אמרה. "את רצינית?!? צריכה להיות לך כמות אדירה של אנרגיה בשביל זה! זה מסביר למה החותם שלך חזק כל כך. תתטילי רגע קסם" אמרתי. "ווינגרדיום לוויסה" היא ליחששה, וכמו שהיא אמרה, באופן בלתי מודע היא הורידה את השרביט ממש כלפי מטה. הספר זינק כמה מטרים טובים באוויר עד שהיא הרפתה מהקסם. "וואו. אבל תיזהרי, יש קסמים שייצאו משליטה אם הם יקבלו יותר אנרגיה ממה שהם יכולים לעבוד בה. השנה יש לך עבודה לכתוב קסם שהיא חלק מהבגרות. קחי החשבון שהמטרה שלך בלכתוב קסם היא לעשות אותו יעיל. שלא יבזבז הרבה אנרגיה."

מיכאל- כל הכיתה כבר הייתה ישובה. המורה עמדה להתחיל לקרוא שמות. אני הייתי היחיד שיישב ליד שולחן ריק. זה תמיד היה ככה. ברגע האחרון נכנסה ילדה לכיתה. היא מלמלה התנצלות חפוזה והתיישבה במקום הפנוי היחיד-לידי. בלי שהיא הרגישה זזתי לקצה הכי רחוק שאפשר של השולחן. המורה התחילה לדבר. ולדבר. ולדבר. למדנו על פרח צל הלילה (nightshade). אני סיכמתי כמו אוטומט במחברת את מה שהיא רשמה. רשמתי לעצמי תזכורת להשיג כמה כאלה למחסן שלי.

{ קטע מתוך המחברת של מיכאל, אחרי שלושה עמודים של כתב צפוף-
מה שחשוב בתכלס על צל הלילה:
השפעות אפשריות
-משפיע לרעה(מחליש) יצורים חיוביים ובני אדם
-חשוב לשיקויי היעלמות וראיית לילה
נראה כמו צרור עלים, אבל בלילות חסרי אור(ירח קלוש או לא נמצא) ובליקויי חמה הוא הפתח לפרח סגלגל.
החלק השימושי-התמצית.}

מדי פעם ראיתי את הילדה שלידי שולחת אליי מבטים. המשכתי בכתיבה האדישה שלי. כולם שולחים אליי מבטים. אחרי שעה של הרצאה, המורה חילקה לכל זוג פרח, ואמרה לנו להפיק את התמצית לפי הוראות בדף שהיא חילקה. ברגע שהיא שיחררה לעבוד התחילו שיחות. גם הילדה שהציגה עצמה כאלכסנדרה התחילה לדבר. "טוב, צריך ליצור איזור חשוך כדי שהפרח ייפתח" הנהנתי. "אז..." היא אמרה במעט מבוכה, "צריך להשתמש בקסם שכתוב כאן, שייגרום שהוא יהיה בחושך, אבל אנחנו נראה. כתוב אנדרקטום. אתה רוצה לעשות את זה?" נענעתי בראשי לשלילה. "אתה לא מדבר או משהוא?" היא שאלה בכעס. "אני מדבר" אמרתי. היא נתנה לי מבט נזעם. הרמתי עוד מבט מסביב לחדר. "את מי אתה מחפש עכשיו?" היא שאלה בלגלוג. לא עניתי לה 'הפרנואידיות משתלמת' הזכרתי לעצמי. 'למרות שהילדה הזאת נראית דווקא נחמדה.... לא! תזכור את מאי....' "נו יאללה, הצלבת שרביטים" אמרתי. שנינו הצלבנו שרבטים ואמרנו:"אנדרקטום" מעין כיפה שחורה-שקופה ניצבה מעל הפרח. הפרח התחיל להיפתח. "עכשיו צריך בזהירות להפיק שתי מבחנות תמצית" המשכתי לקרוא. היא לבשה כפפות, והתחילה להעביר תמצית מלב הפרח למבחנה. היא התחילה למלא מבחנה שנייה, כשלפתע המבחנה, והפרח התפוצצו. רסס מלא של תמצית צל לילה ניתך על אלכסנדרה והיא קרסה לריצפה. המורה נכנסה לפאניקה. היא אמרה לי לקחת אותה למרפאה. העמסתי אותה על הגב. "זה בגלל שהיא ישבה לידי.... המזל הרע המגעיל רודף אותי" אמרתי לעצמי כשייצאתי מתווך שמיעה. 'אלכסנדרה אמורה להיות מעולפת להרבה זמן, מכזאת כמות של רסס' חשבתי לעצמי. הוא לא שמע את הלחש שנלחש כמה דקות קודם לכן, ולא את הנשימות הלא סדירות/מעולפת בעליל של אלכסנדרה....

"או- מי-גאד."
"הילדה הזאת פשוט מגנט לצרות..." נאנחתי במעין השתתפות בצער.
"אמילילי!" הסתובבתי בחיוך אחורה, למייקי שהתקרב אליי בצעדי ענק. הוא הדביק נשיקה ארוכה ומתוקה לשפתיי, כורך את זרועותיו סביב מתניי, ודחפתי אותו מעט עם יד על חזהו.
"אל תתחיל להיות לי דביקי, יש פה אנשים..." הסתכלתי לצדדים. "ולא סגרנו שאתה לא קורא לי 'אמילילי'?"
"אז זה רשמי?" מעיין קפצה בחיוך וקרצה לשנינו. היא לא חיכתה לתשובה ומחאה כפיים בתשואות.
"די למשוך תשומת לב מיותרת," הנחתי יד על זרועה והיא הפסיקה.
"מיכאל אתה לא יודע מה שמענו לפני דקה..." מעיין מיהרה לתקן את דרכיה.
"זוכר את השותפה פריקית שלי שסיפרתי לך עליה? שנשפך עליה השיקוי המסוכן בשיקויים? הרגע היה לה תורת הצמחים, ואיזה זרע רעיל התפוצץ עליה... זה לא משהו שאמור לקרות סתם ככה..." מייקי הרים את גבותיו, לא מתרשם.
"יש לה הרבה מזל רע, אבל תאונות כאלה קורות כל הזמן.."
"אבל.. תחשוב על זה שהיא בדיוק יצאה מהמרפאה! אלוהים, א-"
"אני פשוט שמח שזה לא קרה לך..." הוא חייך אליי וקרץ. השתתקתי וחייכתי חיוך קטן. אני חייבת להיפטר ממנו.
"אני חייבת ללכת..." המורה לשינויי צורה הופיעה במורד המסדרון, והרי מעיין הבריזה מהשיעור הבוקר כדי להתמזמז עם ה... אממ.. מישהו שלה. היא ברחה אל תוך הכיתה הקרובה ביותר.
"איך היה לך השיעור?" מייקי שאל, מנצל את העובדה שאנחנו לבד במסדרון (הוא היה עם הגב אל המורה), ונצמד אליי שוב. כחכחתי בגרוני והשפלתי את מבטי, מצביעה אל כיוון המורה. מייקי מיהר להסתובב, והתרחק ממני.
"היה לי מעולה, הצלחתי למצוא לעצמי סמל," שלפתי את הקלף שגזרתי יפה מהכיס. צויירה עליו D מסולסלת ויפה בשחור שהוקפה במעין כתר אחד גדול שנדמה היה שנצנץ בצבע זהב. מייקי חייך.
"מושלם. מה יש לך עכשיו?"
"ארוחת צהריים?" צחקתי. הוא הנהן במהירות.
"שנלך?" הוא הציע את זרועו ושילבתי את שלי בשלו.
"אבל אנחנו יושבים עם מי שאני רוצה," אמרתי בדרך, ולא הייתה לו בעיה עם זה. התיישבתי בשולחן שבו מצאתי את עומרי, שישב לבד באותו הרגע. חייכתי לעצמי מתחת לשפתיים.
"היי," הוא חייך חיוך מאולץ, מתעלם ממייקי שהתיישב צמוד אליי.
"אני מזמן לך צ'יפס.. או שאת רוצה משהו אחר?"
"והמבורגר בלי לחמנייה בבקשה," חייכתי אל מייקל בחנפנות והצמדתי את ידיי זו אל זו מתחת לשולחן, מה שהקנה לי את המראה של זאת שאי אפשר לסרב לה, וכמובן, הצלחת הופיעה מולי עוד לפני שהספקתי להסתכל. הקניתי לו חיוך נוסף ונשקתי לשפתיו באיטיות. לא הסתכלתי, אבל ידעתי שעומרי מסיט את מבטו ומניע את רגלו בעצבנות ברגע הזה.
"שלום!" אור וג'ייד הגיעו. היא נראתה כמעט חביבה, אפילו מעט זוהרת. יש ביניהם משהו? חייכתי אל השניים, מתנתקת ממייקי שכבר הספיק להרשות לעצמו להניח יד אחת על מושב כסאי. הנחתי לו.

אור- 'או יופי, אז אמילי מצאה לה מאהב חדש' חשבתי לעצמי ברגע שבאתי. 'טוב, זה היה צפוי. בחורות כאלה לא נשארות פנויות יותר משעתיים....' לידי, ג'ייד סקרה את אמילי מתנשקת בענייניות מפחידה. ראו עליה שבמקום שהיא באה ממנו לא היה נהוג להתנשק בפומבי. רק כאשר נעצתי בה מבט נוזף היא הפנתה את מבטה. התיישבנו לידם והתחלנו לאכול. אמילי והמאהב החדש שלה ישבו צמודים, ליד עומרי שרטט מעצבנות-תרתי משמע. באמצע האוכל הוא קם והלך בלי לאמר מילה. אני המשכתי לאכול, מזכיר לעצמי לדבר איתו אחר כך. מלבד כמה הערות ניבזיות של ערן, שזכו לשום תגובה ממני(לא היה לי כוח להתווכח איתו), הארוחה עברה כרגיל והשיחה זרמה. לפתע נזכרתי באלכסנדרה והרמתי את ראשי לחפש אותה. לא ראיתי אותה באולם. 'רגע... אמילי ומעיין לא השותפות שלה לחדר?' "אמילי" פניתי עליה. "יש לך מושג איפה אלכסנדרה?" היא נתנה בי מבט מוזר, אבל מעיין פלטה: "מה, לא שמעת? התפוצץ עליה איזה פרח מוזר והיא שוב במרפאה.. אווו!" היא צעקה כשאמילי מירפקה אותה חזק מהרגיל. "למה אתה שואל?" היא ענתה. "סתם, לא ראיתי אותה באולם." היא נתנה בי את המבט המוזר שלה אבל לא הציקה. "טוב, צריך ללכת לעשות ביקור חולים לפני השיעור" אמרתי. "אני באה איתך" ג'ייד אמרה. גלגלתי עיניים לאמילי כשג'ייד לא ראתה והיא ציחקקה.

מיכאל-נשארתי קצת זמן ליד אלכסנדרה. הרגשתי חייב לה. 'אחרי הכול היא נפגעה בגלל הקללה שלי' הייתי בטוח. כשהאחות התלוננה שחסרים לה צמחי חיזוק, קפצתי רגע לחדר שלי, שנראה כמו מחסן צמחים ושיקויים אחד גדול, והבאתי משם כמה צמחים שעשויים להתאים. האחות התלהבה מאוד ומיד רקחה לאלכסנדרה כמה תרופות. אחרי טיפול של שעה אלכסנדרה פקחה עיניים. "אלכסנדרה" נאנחתי בהקלה. "את בסדר? אני כל כך מצטער" היא הסתובבה לעברי. "אני בסדר, פשוט עייפה..." היא נאנחה. "ועל מה אתה מצטער בדיוק? מה אתה קשור לעולם?" היא הוסיפה בנימה עוקצנית. "אני... קללה... מזל רע...." מלמלתי חצי לעצמי. "אוי פשוט תשתוק" היא אמרה. האחות גירשה אותי בטענה שאלכסנדרה איבדה הרבה אנרגיה מהצמח והיא זקוקה למנוחה. יצאתי מהמרםאה והתחלתי ללכת כלפתע נתקלתי באור. לא הכרתי אותו מקרוב, אבל היינו יחד בשיקויים והכרתי אותו בשם. "בוקר טוב" אמרתי לו, ועמדתי להמשיך ללכת. ואז המבט שלי נתקל במי שעמדה מאחוריו. המבט שלי נתקל בחצי האיזמרגד האלה, והרגשתי את זה קורה. התחלתי לאבד שליטה, הצורך הכי בסיסי שלי להתגונן מהאיום הציף את המחשבה. השתמשתי בכל כוח הרצון שלי להתגבר עליו. כשהתעשתתי התברר לי שקרסתי על הרצפה. "אתה בסדר?" אור שאל בדאגה. השנייה לא אמרה מילה. "כן... אני סתם... עייף" אמרתי. אור הביט בחשדנות אבל לא אמר מילה, והמשיך בדרכו בכיוון ההפוך.

"בום" קטן נשמע במסדרון מחוץ למרפאה, והאחות מאי מיהרה לבדוק את מקרה החירום הבא שלה להיום. התחלתי להתעצבן מכל הפציעות המוזרות שלי, אבל הנחתי שבתור אחת שלא אמורה להיות כאן, אחת ששונה מהשאר, אני אהיה המקור להיטפלות. כבר הפסקתי לקחת את זה אישי, וספגתי הכל בשקט. הדבר היחיד שהדאיג אותי עכשיו הוא פיץ.. אני חייבת לדאוג שהוא לא עזב שוב את החדר. ובזמן שהאחות הייתה מחוץ למרפאה, שלפתי את עצמי מבין הסדינים ולקחתי את הילקוט שלי איתי, מתקרבת אל החלון שהיה גדול יחסית למרפאה. פתחתי את החלון והצצתי החוצה. כנראה שהארכיטקט חשב על האפשרות שילדים כמוני ירצו לברוח דרך החלון, כי מסתבר שהמרפאה הייתה ממוקמת במקום מאוד גבוה (מה שהיה מפתיע, בהתחשב בעובדה שבדרך לכאן אין שום מדרגות).
האחות כחכחה בגרונה מאחוריי, כשמיכאל המוזר הזה בעקבותיה. צחקתי בליבי. לא חשבתי שאי פעם אצליח למצוא מישהו שאוכל לקרוא לו מוזר. היה קל להבין שהוא לא רוצה להיות שם לפחות כמוני.
"הייתי חייבת אוויר צח," ניסיתי לתרץ, מעלימה את הילקוט דרך החלון מאחורי הגב.
"אני מבינה... תני לי להחליט מתי את צריכה אוויר צח, בסדר?" היה בה קצת טון ערסי, שגרם לי לזלזל בה.
"מה שתגידי.. מישהו מחכה לי..." אמרתי והתחלתי להתקדם לכיוון היציאה, אבל היא עצרה אותי בגופה.
"את לא יוצאת מפה עד שאני אומרת שאת יכולה לצאת מפה. מובן?"
"אני יוצאת מפה עכשיו."
"מי שמחכה לך יגלה שאת פה ויגיע."
"אם זה היה אפשרי- אני לא מתווכחת איתך בכלל!" אמרתי ועקפתי אותה, מנסה לרוץ, אבל מתמוטטת על הרצפה ברגליים חלשות. מיכאל היה שם, ופנה לעזור לי לקום, אפילו שלא ביקשתי ממנו.
"אל תיגע בי!" נרתעתי ממנו. אם היה בי משהו באמת מתנכר, זה העובדה שאני סולדת ממגע. כשהוא לא מגיע ביוזמתי. הוא הלך צעד אחורה בלי לומר מילה. קמתי על שתי רגליי. "אני אוכל שוקולד והכל יהיה בסדר." אמרתי ויצאתי מהמרפאה, מתעלמת לגמרי מהאחות.

מיכאל- 'אוף, אני באמת לא אמרו להיות פה. זה לא משהוא שהיא יכולה לטפל בו. מאיפה הוא צץ פתאום? מה היה בבלונדינית הזאת שגרם לזה להתפרץ?' האחות השכיבה אותי במיטה. היא כנראה חשבה שגם אני חטפתי מהרסס הזה. אלכסנדרה התחילה בוויכוח איתה על זה שהיא רוצה לצאת. בניגוד עליי היא עמדה על שלה, ופחות או יותר ברחה החוצה. כשהיא נפלה קמתי לעזור לה. "אל תיגע בי!" היא צעקה. הצעקה הזו זיעזעה אותי. 'היא יודעת?!? היא מפחדת ממני?' נתקעתי במקום, לא יודע מה לעשות. אלכסנדרה בינתיים קמה ויצאה מהמרפאה. שמעתי "או" קטן כחצי דקה לאחר מכן.

אור-כבר כמעט הייתי במרפאה כשאלכסנדרה יצאה משם בחצי-ריצה ונתקלה בי, נוגחת לי בחלק התחתון של החזה, ונפלה על הריצפה. הושטתי לה יד, והיא הצליפה בה וקמה לבד. "היי אלכסנדרה תירגעי, באתי לראות מה שלומך" היא הרימה את ראשה וראתה שזה אני. "אה, אור אני... יצאתי מהמרפאה" היא חצי לחשה חצי אמרה. "כן, שמתי לב" עניתי בגיחוך קל. "את באמת בסדר? את נראית חלשה נורא" חזרתי להיות רציני. "את בטוחה שלא כדאי לך לנוח קצ.." "לא!" היא קטעה אותי. "אני בסדר." היא הוסיפה, בטון טיפה יותר ידידותי. אז היא ראתה את ג'ייד שעמדה מאחורי. "מה היא עושה פה?" היא שאלה בסלידה. ג'ייד לא נראתה פגועה. למעשה הדבר היחיד שזז אצלה במהלך כל השיחה היו העפעפיים שלה כמצמצה. היא עמדה כמו פסל בלי תגובה. "אמרתי שאני הולך לבקר אותך והיא באה אחרי" אמרתי בנימה סתמית. היא עדיין לא זזה. "תעצרי איפה שאת ותחזרי למרפאה מיד!" צעקה האחות שיצאה מהמרפאה וראתה אותנו.

*אולי אני אערוך אחר כך, כואב לי הראש ואז קשה לי לחשוב על רעיונות יפים*

אלכס-
"כמו שאתה רואה... אני חייבת ללכת," משכתי בכתפיי בחצי חיוך. "והתיק שלי מחכה לי מתחת לחלון של המרפאה. אני עוד צריכה לגלות איפה זה נמצא."
"חשבת על אציו?" הוא צעק כשהמשכתי ללכת. לא הגבתי, אבל הודיתי לו בליבי. דאגתי להימצא במסדרון אחר עד שהאחות הגיעה לשם, וכשצעדיה נבלעו משם חמש דקות אחר כך, הרשיתי לעצמי לצאת החוצה.
"אציו ילקוט!" קראתי בשליפת שרביט, והתיק שלי הגיע אליי בריחוף חינני, כשהרצועות מתוחות למעלה כאילו איזה מקל בלתי נראה מרים אותו בעזרתן.
אמילי-
"אני חייב ללכת לשיעור, יפה אחת, אבל אני אראה אותך בערב?" מייקי שאל אותי והנהנתי בחינניות. הוא חפן את פניי בשתי ידיו ונשק לי עוד נשיקה ארוכה לפני שהלך. נשארנו מעיין ואני לבד.
"את כל כך לא רוצה אותו..." היא אמרה ועברה לשבת לידי.
"את מי?"
"את מיכאל. את לא בקטע שלו, ואני מכירה אותך מספיק טוב בשביל להגיד לך את זה בעצמי..." היא אמרה כיודעת. "יש לך מישהו אחר בראש, שאת מנסה להתעלל בו קצת לפני שהוא יבוא להתחנן להיות שלך."
"יודעת מה? אולי זה נכון," הסטתי את שיערי אחורה בתנועה שגרמה לאלה שבהו בי להיאנח. מעיין צחקקה. "אבל לא רע לי איתו."
"אז מי זה?" היא שאלה, זיק ניצת בעיניה ומוכיח שהיא כבר מנחשת.
"את הרי מכירה אותי, לא? את אמורה לדעת דברים כאלה," במילים אלה קמתי. "בואי, יש לנו שיקויים ועשיתי את השיעורים, אסור לנו להפסיד."

*ושיקויים, השיעור המשותף היחיד של כולם *

אור- נכנסתי לשיעור שיקויים, ג'ייד אחרי כצל 'זה כבר באמת מתחיל להטריד', עד שהיאפנתה למקומה הקבוע ליד אלכסנדרה. אלכסנדרה נתנה לי מבט מסכן. הנהנתי לה בראשי לסמן לה שזה לא נורא. היא לא נראתה משוכנעת במיוחד. תפסנו את המקומות הקבועים שלנו וחיכינו למורה. כולם יישבו ופיטפטו ואני עברתי על הדואר של היום. המורה נכנסה לכיתה עם חיוך גדול מרוח על פניה. היא שמה על כל שולחן פתק כחול קטן. ועמדה לבסוף מול הכיתה בהבעה מלאת חשיבות עצמית. "היום יש לנו שיעור מיוחד! מכמה סיבות! קודם כל אתם רוקחים שיקוי. שנית, השיקוי נשאר אצלכם(בניגוד לבדרך כלל), שלישית, הפתק הכחול הוא אינדיקטור לאיכות השיקוי, המטרה שלכם שהוא יהפוך כמה שיותר אדום. ככל שהוא יותר אדום, השיקוי ייפעל יותר טוב. שיקויים שלא עוברים את הסגול יילקחו מכם. עכשיו תהיה לכם מוטיבציה ליצור שיקוי מושלם. והחלק הכי חשוב!!!- אנחנו רוקחים שיקוי אהבה" רחשושים ודיבורים וצחקוקים התחילו בכיתה ברעש גדול. המורה דפקה על השולחן כמה פעמים. "שימו לב, השיקוי יישפיע רק לשעה, והוא ייגרום רק למשיכה אל רוקח/ת השיקוי. הוא לא ייגרום למי ששתה אותו לעשות דברים שהוא לא היה עושה בדרך כלל, זה לא סם אונס!" היא אמרה ונעצה מבטים מלאי חשיבות בכמה בנים מהכיתה. "בספר של בני גורן ה' רקיחה למתקדמים*XD* עמ' 228-תתחילו!" כולם שקעו עמוק בעבודה. מנסים לדייק בכל אחד מהחומרים, לעשות הכול בדיוק לפי הספר. שלוש הבנות שפקחתי עליהן עין תוך כדי הכנת השיקוי עשו מאמצים מיוחדים, כל אחת מהסיבות שלה. איפה שהוא באמצע ראיתי את אמילי מגרדת פלפל אדום לתוך השיקוי. העפתי לעברה מבט תמה. היא שמה אצבע על שפתיה וצחקה. בסוף השיעור, לכחצי כיתה היו דפים סגולים ומטה. לי היה דף וורוד, בפינות קצת סגלגל(שעברת את בקרת האיכות של המורה) בסוף השיעור המורה הציגה לראווה את הדף של אמילי, שהבהיק בשני עז. "מושלם! מדהים! מאה!" היא הכריזה ואמילי חייכה. גם השיקויים של אלכס' וג'ייד עברו, ועולם יצאו מהשיעור ייחד בהרגשה טובה.

המורה שלחה לי חיוך קטן כשיצאתי מהכיתה עם הבקבוקון שהכיל את השיקוי הורדרד המבעבע. כבר היה לי רעיון איך להשתמש בו.
"אז... על מי את עוד יכולה לחשוב? כל בנאדם בבית ספר הזה כבר בקטע שלך כבר..." מעיין אמרה בקול רם כשהדביקה אותי, וגלגלתי את עיניי. אור (ובעקבותיו ג'ייד) הגיעו לשם כמה שניות אחר כך.
"זה לאו דווקא לגרום למישהו להידלק עליי," אמרתי בלי שום מחוייבות, בטון שהשתיק את כולם. בערך.
"אז למה כן?" ג'ייד שאלה. הבטתי בה במבט של את-באמת-שואלת?
"למקרה הצורך," ולא הרחבתי.

באותו הערב כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות עם השיקוי הקטן. התיישבתי בין עומרי למייקי, כששניהם עסוקים בי. עומרי כנראה כבר התגבר על הקנאה שלו, כי לידי הוא התנהג נורמלי לחלוטין עכשיו. או שהוא לקח שיקוי אומץ והמשיך להתחיל איתי בכל הזדמנות. כפי שתיאמנו מראש, מעיין נשבעה לעומרי שהיא חייבת לספר לו משהו דחוף בפרטיות, ומיץ התפוזים שלו נשאר מאחור. זאת הייתה רק תחילת הארוחה, ואור וג'ייד עוד היו באיזשהו שיעור פרטי.
"סוף סוף לבד," מייקי התקרב אליי.
"מייק.. אתה יודע שיש פה עוד מליון אנשים.. חוץ מזה שיש שם איזו בלונדה שבוהה בנו מאז שהתיישבנו," החוותי בראשי קדימה והוא הסתובב להסתכל. ניצלתי את שתי השניות האלה שבהן הוא חיפש את זו שבוהה בנו, ומיהרתי לשפוך שלוש טיפות קטלניות לתוך מיץ התפוזים שלידי.
"אני לא רואה אותה..." הוא הסתובב בחזרה אליי. הבקבוקון התחבא לו בתוך ידי הסגורה מתחת לשולחן.
"הנה היא, ליד הדלת, תסתכל... איזה מבט של רצח יש לה בעיניים..." שיחקתי את עצמי מתעניינת מאוד במה שהולך לו מאחורי הגב, והוא הסתובב שוב. הפעם שפכתי כמה טיפות על הצ'יפס שלו. כשסיימתי, החלקתי את הבקבוקון אל תיק היד האופנתי שלי ששכב צמוד לכסאי, על הרצפה.
ברגע הבא קרה משהו מדהים; אור נכנס לחדר האוכל, בעקבותיו ג'ייד, בריצה קלה. ג'ייד התרסקה אל תוך הכסא שבו ישבה מעיין עד קודם, ואור המתנשף קלות התיישב במקומו של עומרי. נשכתי את שתי שפתיי כדי לא לצחוק.
"אני.. ממש.." הוא תפס את כוס מיץ התפוזים שהייתה לידי וגמע את כולה בלגימה אחת. פערתי את פי, לא יודעת אם לצחוק או לבכות. החלטתי שצחוק תהיה תגובה מתאימה יותר לסיטואציה.
ג'ייד הסתכלה בי והתיישרה.
"אני יושבת למישהו במקום?" היא שאלה אותי.
"את יושבת במקום שלי," מעיין הופיעה מאחוריה. בשלב הזה, אור כבר כמעט נחנק. הוא התחיל להשתעל ולנפנף בידו אל מול פיו.
"זה חריף!"
מעיין החליפה איתי מבטים, ומייקי מיהר לתת לו כוס מים. גם אותה אור שתה בלגימה אחת ארוכה, ואז פניו נרגעו מעט, אבל עדיין היו קפוצות.
"מה הם שמים במיץ הזה?"
"אתה יושב לי במקום, אחי," עומרי הופיע מאחוריו וטפח על כתפו.
"אה, מצטער..." הוא קם ועבר מקום. גם ג'ייד עברה לשבת לידו.
"מה היא רצתה ממך?" שאלתי את עומרי, מנסה להחזיר את השיחה למצב נורמלי, ולשכוח ממה שעומד לקרות עוד כמה דקות. לא כל כך תכננתי את זה ככה, אבל עומד להיות כיף.
"אהה משהו על זה שאיזו חמשושית דלוקה לי על התחת ורשמה את זה בניצוצות בשירותי הבנות..." הוא ניסה להיות קול והתחיל לאכול מהצ'יפס. הבלעתי חיוך, ואור החל לצחקק.