השרשור!!!

"תירוצים תירוצים"אמרתי לך בחיוך
"אז מה אנחנו אמורים לעשות?, לחכות לארוחת ערב? או שאת מכינה לנו ארוחתת ערב מכל האוכל שיש לנו בחדר?"

___

את זוכרת שסבתא שלי שלחה איתי הרבה מאוד אוכל שנמצא במטבח חח

"אם יש לך חשק לעזור לי, אני אוכל להכין משהו לא רעיל ואולי אפילו טעים," אמרתי בחיוך, אותו החיוך המשועשע.

"למרותשאני סומך עלייך אני אעזור לך" אמרתי בחיוך
קמתי ונעדמתי לידך

התחלתי לקרוא שמות של מרכיבים שונים בקול, וביקשתי ממנו להביא לי את כולם. זכרתי מליוני מתכונים בעל-פה, והוא לא הצליח לעמוד בקצב שבו הקראתי אחד מהם.
"תזהר כשאתה פותח את הארון, יש שם איזו קופסה שעומדת ליפול." אמרתי אליו. אופס, מאוחר מדיי. צחקתי כשראיתי אותו קופץ אחורה, מתחמק מהקופסה.

"פעם הבאה תגידי את זה קצת יותר מוקדם, ץודה" אמרתי בחיוך משועשע והבאתי לך את כל המרכיבים

"אם הייתי אומרת לך יותר מוקדם זה לא היה כזה כיף," צחקקתי והתחלתי לערבב כל מני מרכיבים בסדר מסויים.

"אבל לזה לא היית מוכנה" אמרתי והתחלתי לדגדג אותך

התחלתי לצחוק ועזבתי את הקערה. החזרתי לו בדגדוגים וניסיתי להרחיק אותו ממני.

המשכתי לדגדג אותך ולא הרפאתי ממך

"אתה יודע שאני מכירה את כל נקודות החולשה שלך, נכון?" שאלתי ולא יכולתי להפסיק לצחוק.

"לבסוץף הפסקתי לדגדג אותך, "אבל אני מכיר נקודת חולשה אחת שלך" אממרתי בחיוך

'לא, אין לי את האומץ לזה. אני לא יכולה לאכזב את ההורים שלי שוב' חשבתי בעצב. חזרתי על עקבותיי, וחזרתי לחדר. כל החפצים של גאיה ונועם נעלמו. כנראה כבר לקחו אותם. פרקתי מהר את הדברים שלי, והשתדלתי למחוק את התמונות שלהן מראשי. לא הייתי איתן הרבה זמן, ולמרות זאת הרגשתי רע, כאילו אני אשמה.
'אני צריכה לצאת מהחדר הזה, אולי יעבירו אותי חדר...' חשבתי בגועל. לא יכולתי להישאר בחדר ההוא.

"אחת מול רבים... טוב, אולי כמו במלחמה נגד היוונים המיעוט ינצח... אבל זה ידרוש נס," אמרתי וחזרתי לערבב את תוכן הקערה.

"מכל מה שאמרת אני עדין מכיר עוד חולשה שלך" אמרתי בחיוך

"אז למה שלא תנצל אותה?" שאלתי בלי לשים אליו לב יותר מדיי.

"כי אני עדיין לא בטוח ב 100% שאני צריך להשתמש בא" אמרתי בחיוך

"מה שתגיד..." משכתי בכתפיי ושפכתי הכל לתבנית. "צריך ללכת לבקש מהחדר הראשון בקומה להשתמש בתנור שלהם. בא לך ללכת?"

"יש פה טוסטר אובן, זה לא טוב?" שאלתי

---

זה כמו תנור..

"אתה מוזמן לנסות, אני אומרת לך מראש שזה יישרף כאן בטוסטר אובן," אמרתי במשיכת כתפיים.

"אוקי עולים למעלה" אמרתי בחיוך

"איזו שימושית אני לפעמים," אמרתי בחיוך ונתתי לו את התבנית. "הרגע חסכתי לנו חמישים שקל לפיצה."

צחקתי "הנה זה!" אמרתי ודפקנו בדלת כדי להיכנס

"רק רגע!" מישהי צעקה מבפנים ושמעתי קול טריקה. הדלת נפתחה במהירות ומישהי קטנת קומה צצה מהחדר בחיוך. "היי, אני האחראית קו-"
"אנחנו יודעים מי את, הסבירו לנו.." או, בעצם, שלא הסבירו לנו עדיין.
"באמת? מי הספיק? טוב, לא משנה. אתם צריכים עזרה במשהו?" היא שאלה. ואו, היא הייתה קופצנית.

"אנחנו צריכים לשים תא זה בתנור לאיזה חצי שעה" אמרתי
היא הנהנה בראשה ונתנה לנו להיכנס

"אז... מריה," פניתי אליה. היא הסתכלה בי שוב במבט מוזר. "אנחנו נחזור עוד חצי שעה, בסדר? אנחנו צריכים לארגן דברים אחרים לארוחת הערב. את מוזמנת לקחת לך קצת כשזה יהיה מוכן..."
תפסתי את שגיא ויצאנו מהחדר שלה. באמת שלא אהבתי להסתבב יותר מדיי עם הילדה הזאת. היה בה משהו קריפי... שמח מדיי.