השרשור!!!

חזרנו אל החדר שלנו.
"אז מה עושים חצי שעה?" שאלתי בחיוך

"אפשר להתחיל בזה שתספר לי מה לעזאזל עבר לך בראש כשחשבת לרוץ אחריי כשחוטפים אותי," אמרתי כאילו דיברתי על מזג האוויר. הוא תלה בי את מבטו, המום במעט.

הלכתי לאחראית קומה, וביקשתי לעבור חדר. היא הסכימה אחרי הסברים מפורטים על כך שאני לא מסוגלת להישאר בחדר ההוא. היא העבירה אותי לחדר 21, שהיה פנוי גם לפני המשימה. מיד לקחתי את המזוודות שלי, והלכתי לחדר.
הדלת נראתה ידידותית יותר מהדלת של החדר הקודם. נכנסתי לחדר. הוא היה גדול, פתוח, ובעיקר לבן. 'החדר הזה בטח היה פעם אולם הרצאות או משהו כזה, לא הגיוני שהוא כזה גדול. בחדר היו שלוש מיטות, וכעת שהייתי בו לבד, יכולתי להתרווח. 'עכשיו כל לילה אני אחליט על איזו מיטה לישון לפי המצב רוח שלי'. השארתי את הדברים שלי, נעלתי את החדר, ויצאתי החוצה, להכיר אנשים שכן שרדו את המשימה.

יישבתי על העץ והשקפתי אל המדשאות והבניינים. אמילי ושגיא התרוצצו כרגיל מנסים לבשל משהוא. מורג עברה חדר. כנראה הפריע לה החוסר של החברות שלה ז"ל. המדשאה נראתה ריקה אחרי שסוננו שליש מהילדים. 'לפחות עכשיו יהיה פה שקט'

"למה רצית? אולי כי דאתי לך? אולי כי את חשובה לי בגלל שרציתי שלא יקרה לך כלום
רק רציתי שתהיה בסדר ושלא תיפגעי" אמרתי לך
"אתה יודע שהייתי מסתדרת מצוין, וכמו שראית הסתדרתי יותר טוב ממך" אמרתי לי
"אז מה?! זה אומר שאסור לי לרוץ ולנסות להציל את הילדה שאני אוהב?" אמרתי בפליטת פה

"אוהב..." חזרתי על מילה בלי להסתכל עליו. "אתה לא יכול לאהוב אותי, אתה בקושי מכיר אותי. את השם שלי אתה בקושי מכיר."

"בשלוש ימים האלו הספקתי להכיר אותך יותר מידי טוב, אמילי!" אמרתי והדגשתי תא שמה.
"וגם הרבה מעבר לזה" אמרתי משפיל את מבטיח מטה

גלגלתי את עיניי.
"אתה עוד לא יודע עליי כלום... בהשוואה למה שאני יודעת עליך?! בכלל..." עצרתי רגע והסתובבתי אליו. "זה לא מפחיד אותך שאני יודעת עליך הכל?"

"מפחיד? למה לי לפחד ממך? את אולי מסוגלת לפגוע בזבוב אבל יש אנשים שלא משנה מה הם יעשו לך את לא תפגעי בהם ולא חשוב מה"

"הנה זה שוב... הטון של 'אני מכיר אותך'. הקטע הוא שאתה לא מכיר אותי, ופתאום משום מקום אני יכולה לצוץ בתור אחת שפוגעת בכל מי שמסביבה... אתה לא תכיר את הצד הזה שבי, נכון? תפסיק כבר עם השטויות ובוא נכנס לחדר... אני לא רוצה שישמעו אותנו צועקים במסדרון..." אמרתי והמשכתי ללכת לכיוון החדר.

"תזכירי לי למה אנחנו רבים?"

משכתי אותו לתוך החדר שלנו וסגרתי את הדלת.
"כי אתה מדמיין דברים, מצטערת." אמרתי בשקט לפתע והסתובבתי להרים את הגיטרה מהסטנד שלה.

"אולי, ואולי לא" אמרתי והתיישבתילע המערכת תופים שלי

"ואי, עכשיו שכנעת אותי להיות שלך," מלמלתי בציניות. התחלתי לנגן שיר אקוסטי ואיטי.

התחלתי לתופף ותיפפתי סתם מקצבים בשקט

לא התחשק לי לנגן בעשרים הדקות הבאות, אז אמרתי לשגיאשיעיר אותי כשצריך ללכת להביא את האוכל ונרדמתי על המיטה.

"אמיליי אממ האוכל מוכן, קומי" ניסיתי להעירק אותך בעדינות

"אז לך להביא אותו," אמרתי תוך כדי פיהוק ענק. "אני אתעורר עד שתגיע..." מלמלתי והסתובבתי על הצד.

"אחח" נאנחתי יצאתי מן החדר וניגשתי להביא את האוכל.
הגעתי לחדר ולקחתי את האוכל.
ירדתי למטה וחזרתי לחדר, היה לי די קשה לפתוח את הדלת והתחלתי לבעוט בא כדי שתפתחי אותה

שמעתי דפיקות חזקות, אז קמתי מהמיטה, רוטנת.
"מההה?!?!" התפרצתי על הדלת.
"את יכולה לפתוח לי כבר?" זה היה שגיא. הו, נכון... פתחתי את הדלת במהירות. יש! אוכל..

"כמה זמן לוקח לך לפתוח דלת" אמרתי לך
"מצטערת, ישנתי" אמרת בהתגוננות.
"פעם הבאה את זו שמביאה תא האוכל" אמרתי והתחלנו לאכול

"פעם הבאה אתה מכין את האוכל," אמרתי בחיוך מתנצח והתחלתי לפרק את מה שהיה על הצלחת לגורמים.

"שמנהה" זרקת לאויר בזמן שאכלתי.
לא הפסקתי לבלוע עד שהצלחת הייתה ריקה

צחקתי.
"תראו מי שמדבר.." כרסמתי בקושי את מה שהיה לי בצלחת. הייתה לי בחילה.

"יש הבדל אחד בנינו, אני בן ואת בת" אמרתי וסיימתי לאכול