אלכימיה-מתחילים

"זה פשוט שקצת קשה לי להאמין... המפקד," פתאום נזכרתי בחיוך.
"במה קשה לך להאמין, הילדה הכי יפה באלכימיה?" נמסתי.
"שזה אמיתי..." אני מניחה שאם היה כאן מד קיטש, הוא היה מתפוצץ עכשיו, אבל זה לא הפריע לי לנשק את גדעון שלי.. הממ... גדעון שלי. נישקתי אותו שוב. המפקד, צחקתי לעצמי. "יש כמה בנות שאני מכירה שהיו רוצחות אותי כדי להתחלף איתי עכשיו."
"חבל שלקח לך כל כך הרבה זמן לעלות על זה," הוא ליטף לי את השיער, ואז הוא חזר. "אבל היה שווה לחכות."
בהיתי לו בעיניים.
"מה את מפחדת?" הוא שאל, מפענח... אולי את המחשבות שלי.
"סתם... אף פעם לא היה לי ככה."
"ככה?" הוא שאל, מזיז את שתי ידיו מאחורי גבי, מזכיר לי שהוא מחזיק אותי.
"אף פעם לא הייתי עם מישהו ו..." לא ידעתי איך לנסח את זה אפילו.
"לא ראית את הסוף ישר על ההתחלה?" הוא שאל בחצי חיוך. כן. זה מפחיד רצח.
הנהנתי באיטיות. גם הוא מרגיש ככה?
"גם לא עם פייר?" הוא חצי צחק, היה חצי רציני.
"פייר?" התחלתי להשתעל, וגדעון הידק את האחיזה, שלא נאבד שיווי משקל.
"מה הוא עשה לך?" הוא נבהל לרגע.
"פייר..." שפשפתי את עיניי בתינוקיות, נזהרת מהאיפור. "פייר ואני מעולם לא היינו ביחד. גם לא נהיה ביחד. זה יהיה גילוי עריות."
גדעון פער את פיו. "זה קרוב משפחה שלך?"
"זה האח שלי..."

גדעון- לא ידעתי מה לחשוב. זה היה טירוף. זה היה הזוי. הייתי בטוח שזה איזה קראש שלה מצרפת. רצו לי איןסוף שאלות בראש. לא ידעתי ממה להתחיל. היא נתנה מבט ברצפה. "את... את... את... מה?!" הוא המשיכה להתבונן ברצפה. כמעט נפלתי מהעץ. לא היה לי מושג מה לאמר.
"תפסתי אותך בלי מילים?" היא אמרה לי בסופו של דבר. קודרת הרבה יותר מהרגיל.
'זה כבר קרה לי פעמים היום. זה לא הולך ככה' אמרתי לעצמי.
"אין לי מושג מה לאמר" הודתי לבסוף במשיכת כתפיים. "אני מציע לחשוף קלפים. אני אגיד לך מה אני יודע, ואת תספרי לי את השאר."
"טוב, תתחיל אתה"
"ראיתי הרבה קטעים על העבר שלך. צרפת וכאלה. ראיתי את המשפחה שלכם אבל לא הזכירו שמות. לא היה לי מושג מי זה פייר, הנחתי שזה איזה קראש שלך מצרפת"
"זה הכל?"
"כן. עכשיו את"

"אוקיי," נשמתי עמוקות. "אבל רק שתדע לך, לא מדברים על פייר."
"מה שתרצי."
"טוב... אז פייר הוא האח הבכור, האח היחיד שלי למען האמת. הוא מבוגר ממני בשמונה שנים," נתתי לו שנייה לעכל. "נכון, לא רואים על אמא שלי."
הוא לא צחק, אבל ניכר היה שהוא ניסה.
"בכל מקרה... פייר היה ילד נס כזה. הוא היה טוב בהכל, דיי... כמוך. לא שאני משווה, חלילה. אתה-"
"אמילי, דברי לעניין... את הורגת אותי פה."
"טוב, טוב. הוא ילד יפה, אין מה להגיד, הוא מוכשר- הוא מוסיקאי, הוא ספורטאי, הוא מבשל מדהים... אבל בוא נגיד שכל אלה לא נתנו לו שום סיפוק." גדעון תקע בי מבט מוזר.
"אני לא יודע אם אני רוצה שתמשיכי את הסיפור.."
"כבר התחלתי, תשא בתוצאות. זה התחיל בדברים הקטנים, כל מני ניסויים בחדר המסוגר שלו בצרפת, וזה המשיך לשריפות בחצר האחורית- עד שפעם אחת הוא ניסה לשרוף לי את החדר." עצרתי ולקחתי עוד נשימה. "כשאני בפנים."
הוא השתתק והביט בי בעיניים המומות.
"בכל מקרה, הייתי קטנה מדיי בשביל לדעת איך לנתב את האש כרצוני- עוד לא היה לי שרביט. וגם אם היה, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לדבר... הדלת ננעלה והחדר היה גבוה ואי אפשר היה לקפוץ מהחלון. האש התפשטה ממש מהר, וכל החדר שלי הפך מורוד לכתום ולאדום ולשחור. אני לא שמתי לב שהאש דולקת עד שיצאתי מה... חדר ארונות," גדעון היה כל כך המום, שהוא לא ניצל את הרגע לבדיחה. "והחדר היה כבר במצב אבוד אז. בכל מקרה, אני לא יודע אם אתה מכיר את זה, אבל למוגלגים יש משהו שמתריע על עשן, ולמזלי היה לי אחד כזה בחדר. אבא שלי רץ למעלה ושבר את הקירות כדי להוציא אותי משם. הוא מספר שהייתי מעולפת. דם סלמנדרות הציל אותי לפני כל דוקטור מוגלגי. בכל מקרה, כשהשרביט של פייר הראה שהקסם האחרון שהוא ביצע היה 'אינסנדיו', אבא ידע לקשר את זה לפחמים שמסתובבים לנו בחצר בלי שום קשר, ולכתמים השחורים מפיח שיש לו בחדר. פייר נשבע שזה לא היה הוא, אז אבא שלי, בתור אבא טוב, החליט להאמין לו ולשכוח שכל זה קרה. היינו צריכים למחוק כמה זכרונות ולעבור דירה, אבל שנה אחר-כך המשטרה תפסה את פייר בורח מבית קפה שהודלק ברחוב. הם אמרו שאין עליו מצתים או גפרורים, אבל אבא שלי ידע למה לשייך את זה. בכל מקרה, המשטרה השאירה אותו עם אזהרה, אבל בשבילנו זה עבר כל גבול. אבא שלי כפה על פייר אשפוז בבית משוגעים והודיע לאמא שלו שאנחנו עוברים לישראל. היא עכשיו האופוטרופוסית שלו, ואנחנו ניתקנו איתו קשר. מבחינתי עכשיו פייר הוא אח שהיה לי. אולי יום אחד הוא ימצא בעצמו את הכוח להשתקם. אמא שלי עדיין מבקרת אותו כשאנחנו נוסעים לצרפת פעם בשנה, אבל... הוא ניסה להרוג אותי כשהייתי בת שמונה, בכל זאת..."
גדעון רכן אליי ונישק את מצחי בעדינות. "אני שמח שהוא לא הצליח."

גדעון- זה היה סיפור הזוי. אבל יכל להיות יותר גרוע. היא נראתה כל כך פגיעה בידיים שלי פתאום. מין דחף עז לגונן עליה עלה בי. אין לי מושג מאיפה. חיבקתי אותה קרוב אלי, אספתי אותה בידי. והצמדתי אותה בחיבוק חזק. דמעה חמה נשרה מעינה על החולצה שלי והשאירה פס אפור לאורכה. ניגבתי את הדמעה השניה שהחלה לצוץ.
"זה עבר. ולא קרה כלום. את שלמה פה איתי. והוא לעולם לא יוכל לפגוע בך. נשארנו חבוקים כך עד כיבוי אורות...

*האמת שכיבוי אורות כבר עבר מזמן אבל שיהיה*
"מישהו יודע?" הוא שאל לפתע. אחרי מה שנדמה היה להיות חצי שעה של שתיקה בערך.
"ההורים שלי, ואולי פיליפ. פיליפ יודע יותר מדיי... הוא סביב אמא שלי כשהיא שיכורה, הרי. היא כל הזמן מתעסקת לו עם הזיכרון כשהוא שואל אותה על משהו שקשור לעולם הקסם. אבל אבא שלי לא מוכן להזכיר את פייר, ואמא שלי היא גם האמא שלו, אז אני מניחה שהיא צריכה מישהו לדבר עליו איתו. גם מעיין לא יודעת." נשארתי על הכתף הנוחה שלו.
גדעון שתק בתשובה, ורק ליטף את שיערי בעדינות, שאדע שהוא מעריך את זה שסיפרתי לו.
"את זוכרת אותו טוב?"
"כמו שזוכרים דוד קרוב שלא ראית שמונה שנים," לא ידעתי איך להסביר. "אולי... כמו שאתה זוכר מישהו קרוב שנפטר לפני שמונה שנים. אבל אני לא רוצה להשוות, הוא עדיין.. איפשהו... אנחנו סוחבים את אותם הגנים."
'רק שאת לא יצאת פסיכופתית,' המחשבה עברה לו בראש וחמקה אל תוך הקשר.
"איך אתה יודע?" חייכתי אליו לפתע. "הוא גילה את עצמו בגיל 15 בתור פירומן אמיתי. אולי אני פורחת מאוחר?"
"את מוצאת את האש כמקור אנרגיה מדהים ומרתק?" הוא בחן אותי.
"זה עושה ריח מגעיל בבגדים," סיכמתי את דעתי בנושא.
"תסכימי לי להגיד שלמרות שאני לא מומחה, אני חושב שהחלק הזה בגנים פסח עלייך," חייכתי ונשקתי לו קלות. "טוב, אני יודע שזה יישמע קצת... טוב, מציק, וזה אולי יהרוס את הרגע, אבל השעה היא כבר אחת עשרה וחצי. מה שאומר שהיינו אמורים להיות בחדרים לפני חצי שעה, ואני אמור להיות בחדר בערך עכשיו. אז בואי נסכם שאני אנשק אותך ללילה טוב כאן, ואתעתק איתך למסדרון ליד החדר שלך כדי שלא- רגע, את לא גרה עדיין עם עומרי בחדר, נכון?" הוא קטע את עצמו לפתע, נבהל.
"מה פתאום, עברתי עוד לפני שנפרדנו..."
"יופי. אז את בחדר..."
"73, מעונות בן גוריון."
"אז נתעתק מול החדר שלך, ואני אומר בקול רם משהו על זה שאסור לך להסתובב מחוץ לחדר בשעות כאלה, ואאחל לך לילה טוב," הוא סירק את שיערי באצבעותיו ונישק אותי שוב. "ותחלמי עליי. טוב?"
"אני אשתדל," חייכתי ונישקתי אותו בחזרה. קפצתי מהעץ ראשונה, נוחתת על רגליי בלבד למזלי, וגדעון קפץ אחריי. הוא נישק אותי נשיקה ארוכה שלא רציתי שתיגמר, ואז התנתק ממני, תפס בידי והתעתק איתי אל מעונות בן גוריון.

"ושאני לא אתפוס אותך בחוץ שוב בשעות האלה. זאת כבר לא פעם ראשונה, ואני לא מתכוון להעלים לך עין עכשיו."
"אבל גדעון, הייתי עסוקה במשימה לשיעור," ניסיתי לתרץ בקול המפונק שלי.
"את לא תצליחי לשכנע אותי בדיבורים הפעם, העלמה שאנל. אני אחשוב על עונש מתאים ואמסור לך אותו מחר," הוא אמר לי בחיוך לאחר שווידא שהמסדרון ריק.
"אבל-"
"לילה טוב, העלמה שאנל."
"לילה טוב, מר גדעון בלייד." קרצתי לו בפלרטטנות ונכנסתי לחדר, מוחקת את החיוך לפני פתיחת הדלת. מעיין הסתכלה עליי במבט תמה. היא הייתה באמצע מריחת לק על הציפורניים ברגליים ואלכסנדרה כבר הייתה במיטה.
"את עוד בקשר איתו?" היא שאלה.
"לא שמעת איזה מציק הוא? מליון אנשים היו בחוץ עכשיו. אני יכולה לחתום לך על זה. אבל לא... הוא חייב להיטפל אליי! עכשיו אני חייבת לו עונש..." גלגלתי את עיניי.
"ניסיתי למצוא אותו היום, אבל לא הצלחתי לתפוס אותו לבד... האופציה האחרונה שלי הייתה לתפוס אותו אחרי ארוחת הערב, אבל אז הוא נעלם לשטויות של הקווידיץ' שלו... אני חושבת שאני אבוא בצבעים שלהם למשחק הראשון, אולי הוא ישים לב אליי אז..." רציתי לתת לה כאפה על שהיא דיברה ככה על החבר החדש שלי, אבל הצלחתי להזכיר לעצמי שהיא אמורה לא לדעת את זה עכשיו. כשהיא שמה לב שלא הגבתי, היא המשיכה. "את יודעת שהוא והחברה שלו נפרדו, כאילו, נכון?"
"כן, שמעתי על זה... אבל גם שמעתי שהוא לא נותן לאף אחת אחרת לשים עליו ידיים..."
"מה? למה?"
"אנא עארף? הוא בטח כבר שם עין על מישהי ספציפית..." ניגשתי אל המזוודה המיוחדת שלי ומחקתי את כל האיפור המועט ששמתי היום.
"עלייך בטח," היא אמרה לפתע.
"למה את חושבת?" ניסיתי להסוות את ההתרגשות בליבי.
"כי כולם מדברים על זה אולי? את גם, כאילו, נפרדת היום מעומרי ולא סיפרת לאף אחד נכון? הוא סיפר כששאלו אותו איפה את..." היא העלתה את המבט המטומטם שלה על הפנים. "איפה היית באמת?"
"הייתי צריכה קצת שקט מכולם. התקשרתי לאמא בבוקר ובצהריים היא באה לקחת אותי לארוחת צהריים בים."
"אה, אז בגלל זה הבגד-ים החדש שתלית לייבוש במקלחת..." היא אמרה.
"כן..."
"הוא יפה... של שאנל נכון?"
"אהא..." לקחתי פיג'מה ונכנסתי למקלחת. היא המשיכה לשאול שאלות.
"ואם הוא היה רוצה אותך... היית מסכימה?"
"מי?" שאלתי תוך כדי החלפת בגדים.
"גדעון, מי?"
"אולי..."
"אבל לא אמרת שאת לא רוצה אותו?" היא שאלה לפתע, אולי בהתבכיינות.
"זה היה לפני שהכרתי אותו. מסתבר שהוא לא כזה זיין שכל כמו שהוא נראה."
"מאיפה לך?"
"מה זה משנה? העיקר שאני יודעת? בכל מקרה, נראה לי שאם הוא היה מתחיל איתי הייתי זורמת... למה, זה מפריע לך?" שאלתי, וידעתי מה תהיה התשובה.
"האמת שדיי כן," היא הפתיעה אותי.
"מה?"
"שמעי, אני כבר אמרתי לך מזמן שאני רוצה אותו..." היא אמרה ודמיינתי אותה בפרצוף חמוץ.
"אבל את רוצה אותו בתור סטוץ, אם אני רוצה איתו משהו עמוק?"
"אה, אז פתאום את כן רוצה אותו?" יצאתי מהמקלחת והסתכלתי בה המומה.
"אם הוא יתחיל איתי, אז כן, אני ארצה להיות איתו. הוא הבחור הכי שווה בבית-ספר הזה, והוא מתוק, והוא מתחשב, והוא אצילי, והוא סמכותי, והוא כריזמטי, והוא אמיתי, ואפשר לסמוך עליו, ו-"
"או מי גאד, דניאל, את כל כך דלוקה עליו!" היא פרצה לפתע. "את שמת עליו, כאילו... מגה לייק! את ממש ממש רוצה אותו, את ממש, כאילו אוהבת אותו, בתור בנאדם, ונמשכת אליו... את מאוהבת בו?"
שתקתי. מעיין יכולה לנתח את מה שעובר לי בלב? לא הגיוני. חוץ מזה מתי אני אוהבת אנשים?
"מעיין, סך הכל ביקשתי שלא תהיי ביץ' ותקבלי את זה שנהיה ביחד אם הוא יעשה את הצעד הראשון." נכנסתי למיטה ולא עניתי לה יותר.
"או-אמ-ג'י... את מאוהבת בו."

אור-קמתי בשש בבוקר, מעיר את ג'ייד כבקשתה. היא איחלה לי בהצלחה והסתובבה לצד שני. אחרי מקלחת והתארגנות הכנתי את עצמי והתעתקתי לחדר של לין. היא ישבה על המיטה לבושה בבגדים חגיגים. מדהימה. "בוקר טוב יפהפיה שלי" אמרתי ברוך. היא נאנחה.
"אני בחיים לא אתגל לזה שאתה צץ ככה משום מקום.." הצמדתי אותה לנשיקה ארוכה. "גם לזה לא נראה לי שאני אתרגל" צחקתי.
"בואי חמודה. אנחנו צריכים להיות שם בקרוב. אמא שלך יודעת שאת יוצאת?"
"כן. הודעתי לה. גם על האירוסין"
"מה היא אמרה?"
"שהיא מאושרת בשבילי."
"מתאים לה."
בהתאם לבקשת ליאת, תיכננתי להעביר את כל השימוע בקשר
התעתקנו לכניסה למשרד הקסמים הישראלי. המקום היה די קטן. כמו הקהילה הישראלית. הוצאתי את הפתק מהכיס. "אולם שבע. זה למטה." הלכנו לדלפק הקבלה והזדהינו. לאחר שקיבלנו תגי אורחים פסענו במדרגות מטה שלובי ידיים. לין נראתה לחוצה. בדרך אנשים נתנו בנו מבטים מתפלאים. נדיר לראות קטינים במשרד. נכנסנו חמש דקות לפני הזמן והתיישבנו במקום. בדיוק בדקה השופטת נכנסה וכולנו נעמדנו.
"התכנסנו כאן היום לקיים שימוע לגבי התרת כניסתה של לין גולדשטיין לאלכימיה. המדוברת מתבקשת לעלות לבמה" השופטת נראתה קשוחה וקפדנית. "בהצלחה"
"מי את?"
"אני לין גולדשטיין"
"במה את עוסקת?"
"אני מוגליגית, אך תרם השלמתי את חוק לימודי. אני תלמידת י"ב בבית ספר תיכון"
"ומדוע את רוצה להיכנס לאלכימיה?"
"לבקר את ארוסי בתקופת החגים" נשמעו כמה ליחשושים בקהל.
"אני מבינה" אמרה השופטת. "את יכולה לחזור לשבת" היא נתנה ללין לרדת מהבמה והמשיכה. "בהתאם לתקנה שהוצאנו לפני כשנה, ללין גולדשטיין מותר לדעת על עולם הקסמים וכל תוכנו, וזאת בתנאי שלא תספר עליו לאף אחד מלבד אמה. אם היא או אמא תספר, תיערך מחיקת זיכרון לכל המעורבים באירוע. הנזכרת, יודעת כמעט כל פרט אפשרי על עולם הקסמים ואל אלכימיה, מלבד נוכחות פיזית שם. היא הייתה נוכחת בעת שאור ברקוביץ' ביצע קסמים. האם למישהוא מהנוכחים באולם יש התנגדות מנומקת לכך שלין גולדשטיין תורשה להיכנס לאלכימיה?"- אחד המושבעים קם.
"אין ספק שהילדה הזו יודעת עלינו הרבה. הרבה יותר מדי. גם לחוק הקודם הייתה התנגדות עזה ולהכניס אותה למעוז הקסם הישראלי עובר כל גבול. זו חדירה מסוכנת ופוגענית לעולם הקוסמים לילדונת שלא קשורה אליו בכלל. מי היא שזה מגיע לה? לדעתי יש להפוך את השימוע הזה על פניו ולדון בכך שיש לשלול את הידע שלה במקום להעשיר אותו." לין רעדה על ידי. לחצתי את ידה בעידוד.
"אני מבינה. אני מזמינה את הסנוגריה, ארוסה של לין גולדשטיין, אור ברקוביץ' לעלות לבמה" עליתי ונעמדתי, פני רק אל השופטת.
"מי אתה?"
"אני אור ברקוביץ'. קוסם מתלמד ברמה השישית באלכימיה. תלמיד מצטיין מוגדר על ידיד המנהל, חבר היחידה 007" השמעו לחשושים מתפלאים בקהל. "-וארוסה של לין" השלמתי את המשפט. יכלתי להישבע שהשופת מבליעה חיוך.
"אני מבינה. מדוע לדעתך, אור ברקוביץ', עלינו לאשר את כניסתה של ארוסתך לאלכימיה?"
"קודם כל, עליי לציין כי השימוע הוא בנושא זה בלבד ולא בנושא החוק שהוצא לפני שנה. אין בכוונתו של אף אחד לדון בחוק ההוא." דיברתי ברשמיות אך בשיחרור עם הרבה ביטחון עצמי. התהלכתי קצת על הבמה. "לין ראתה כבר כל דבר שקשור לקסם. הגעתה לאלכימיה לא תחדש לה דבר, ומכך אין שום סיבה אמיתית לאסור זאת אליה. בהתאם לחוק הקודם כמובן. הדבר היחיד שהיא תוכל להסגיר זה את הדרך לשם. משום כך, הקדמתי תרופה למכה בכך שנתעתק לשם והיא לא תדע את הדרך. כמו כן, היא ארוסתי, וכארוסתו של קוסם משמע כבת משפחתו זכותה המלאה להיות נוכחת במעוזו של הקוסם, שכרגע הוא אלכימיה. כמו כן, ברצוני להזכיר לכם את יחידה 007 ש.."
"זה יספיק לבינתיים אור. רד מהבמה." קדתי וחזרתי לכיסאי.
"המושבעים יצאו כעת להתייעצות. כעבור עשר דקות הם יחזרו ונציג שלהם שהעלה את הדעה העיקרית יתיעץ עם השופטת. בינתיים אתם משוחררים. נשלח לך ינשוף עם תשובה תוך חצי שעה. הבא!"

~כעבור חצי שעה~
ישבנו בחדר של לין. ליטפתי את שערה האורך רכות בעוד היא מניחה עלי את ראשה. דפיקות נשמעו בחלון וינשוף קטן נכנס פנימה. התרתי את המכתב הרשמי ושילחתי אותו לדרכו. נישקתי את לין למזל. פתחתי את המכתב הרשמי. לקחו לי כמה דקות לסנן את הג'יבריש המשפטי למילה אחת. 'מישן אקומפלישד' הרצתי בקשר.

"כולם ידעו שהם מאורסים חוץ ממני?" שאלתי בארוחת הערב את אלכנסדרה. היא שלחה אליי חיוך מיתמם וגדעון צחק (הוא תירץ לחברים השביעיסטים שהוא צריך לגבש את חבורת הפרוייקט שלו, אז הוא הצטרף אלינו לארוחת הערב).
"אני ידעתי רק מהקשר, אבל הוא לא סיפר מרצונו לאף אחד." הוא אמר בשקט והנהנתי. באמת שלא נכנסתי להרבה אנשים לראש בזמן האחרון. לא שאני יודעת איך. "יש לך עוד עונש הערב, אמילי," גדעון הזכיר לאוויר ושם את סכו"מו על הצלחת. אלכסנדרה וליאת החליפו חיוכים. שתיהן שמעו אתמול את ההכרזה שלו ליד החדרים.
"אתה לא יכול לוותר לי? רק הפעם?" עשיתי פרצוף מתחנחן.
"לצערי וויתרו לך מספיק פעמים. פגשי אותי בכיתת השיקויים בעוד חצי שעה," הוא אמר וקם מהשולחן, הלך להגיד שלום לחברים השביעיסטים שלו. חייכתי בצפייה בגבו המתרחק.
"זה בכלל לא שקוף, את יודעת," שחף אמר לפתע.
"מה?" הסתכלתי עליו במבט מיתמם.
"אם צופים בכם מספיק זמן, קשה לא להבחין שקורה משהו..." המשכתי להסתכל בו, כאילו מנסה לפענח את דבריו. הסתובבתי למקום הקבוע החדש של עומרי, והנ"ל ישב שם עם עמית, כרגיל, אבל הם ישבו בשקט.
"אני עושה שטויות, נכון? מה איתו?"
"הוא... יהיה בסדר," הוא הסתכל על ליאת, מודה שאימץ ממנה את ההשקפה. "לפחות הוא לא בוכה."
"עומרי הוא גבר אמיתי," חייכתי וחזרתי להביט בו. לא פספסתי את המרפק שנכנס בצלעותיו מתחת לשולחן, ואת עמית שניסה לרמוז לו להסתכל לכיווני, והמשכתי להסתכל עליו עד שהוא הסתכל אליי בחזרה, ושלחתי לו חיוך.
'לדעתך הוא צריך לדעת את האמת?' שאלתי את שחף בקשר. הוא הופתע מעט שפתחתי איתו ערוץ נפרד.
'בסופו של דבר. שזה יהיה ממך.' הוא הוסיף. עומרי הוסיף להסתכל עליי עד ששלח לי חיוך בחזרה. מרגישה יותר טוב עם עצמי, הסתובבתי בחזרה לחברי השולחן כשאור הופיע בכסא שהתפנה לפני מספר דקות.
"ואם כבר מדברים על גברים אמיתיים, מזל טוב!" קראתי לכיוונו של אור, והוא צחק. "אתה יודע שאני לא יכולה לתת לזה לעבור חלק לידי, נכון? אני מארגנת לכם מסיבה כשהיא תבוא לכאן בראש השנה." הוא המשיך לצחוק לכמה שניות, ואז הפסיק כשהבין שאני רצינית.
"אבל.. את לא יכולה..."
"מה אתה אומר? אני יכולה הכל," חייכתי אליו את חיוך הקסם שלי וליאת צחקקה. "חוץ מזה, שאני כבר יודעת מה אתה לובש."
"מה.. מה?"
"אתה לא מצפה ממני לגלות לך עכשיו, נכון? עוד צריך ללכת לקנות את זה..." אור מסר מבט מבועת לאלכסנדרה, ששלחה אותו לי בקשר. "ראיתי את זה!"

אור-"אל תגידי לי שהיא הולכת לנהל לי את המסיבה הזו" אמרתי לאלכסנדרה בייאוש. "מה יהיה בחתונה?"
"אווה! על זה עוד לא חשבתי, אני צריכה לעבוד!!" אמילי אמרה
"שיט!" אמרתי בייאוש. "ליאתתת הצילו!" היא רק צחקה. נשאר לי מוצא אחרון. "גדעון..." אמרתי קרוב לייאוש מוחלט. תרסן את הח... ניכה שלך.."
"המם... מעניין אותי איך תראה בבגדים של שאנל..."
"לאאאאאאא"
בסופו של דבר כולנו נמרחנו מצחוק על השולחן כשכל שאר הילדים בהו בנו בלי להבין מה כל כך מצחיק..
בסופו של דבר אמילי אמרה "טוב, יש לי עונש לרצות. ביי חברה"
קרצנו לה וצחקנו עוד.

הלכתי לכיתת השיקויים, שנמצאה באחת הכיתות במגדל המרוחק מחדר האוכל. גדעון חישב טוב טוב את העונש שלי.
"קחי לך שלוש דקות לקרצף את הקדרות עם הדברים האלה," גדעון זרק אליי מה שנראה כמו ספוג עוקצני כסוף ובקבוק של סבון. "רק שאני אוכל להגיד שביצעת את העונש, ואז אני מרשה לך להשתמש בקסם."
"מה?" הסתכלתי בו, מתקשה להאמין.
"נשבעתי לאלי שאני אתן לך עונש אם אני אראה אותך שוב מחוץ לחדר אחרי כיבוי אורות," הוא אמר לי במבט ספק מתנצל-ספק משועשע.
"אבל.. אני לא יכולה, איכ!"
"אני מאמין בך," הוא הדביק לי נשיקה על המצח. הסתכלתי בו במבט מסכן אבל זה לא עבד.
באנחת ייאוש הרמתי את הספוג והתחלתי לנקות את אחת הקדרות. גדעון שיחרר אותי מעבדות מהר מאוד, ובנפנוף שרביט שלו כל הקדרות הצטחצחו. נישקתי אותו ארוכות בהוקרת תודה.

גדעון-
"טוב, אני מניח שאפשר לעבור לחצי השני של הערב"
"השלוש דקות האלה היו חצי? זה חצי מאוד קצר..."
"חח, אמרנו לאלי שלא תצאי שוב אחרי כיבוי אורות" אמרתי בשובבות
"אוי פשוט תשתוק" היא אמרה ונצמדה אליי לנשיקה. בנפנוף שרביט הדלת ננעלה. השחלתי יד מתחת לחולצה שלה ואחזתי בחזה. הקלידוסקוף שבראשה התחיל להסתחרר במהירות מטורפת. כבר לא ידעתי אם הצבעים בראשה או בראשי. נתתי להם למלא אותי ושכחתי מהמציאות...

אור-
"אלכס, את יכולה לבוא איתי לבסיס רגע לפני שאת הולכת לישון?"
"בטח, אבל חשבתי שאתה מאורס" היא קרצה בשובבות
"את יודעת שזה לא בשביל זה"
"ברור..."
הגענו למרתפים ונכנסנו לבסיס. ניגשתי לאחד המגירות והתחלתי להתיר לחשי קסם.
"נו, על מה כל הסודיות?"
"יש לי מתנה בשבילך"
"אוו הפתעה!" היא קראה בהתרגשות.
"הכנתי את זה בשבילך משתי סיבות. אחת כדי לוודא שהזיכרון ההוא לא יחזור על עצמו"- היא הפכה לרצינית שוב. "והשנייה כי אני דואג לך..."
"אני... מה זה?"
הוצאתי מהמגירה טבעת זהב קטנה. היא הספיקה להציץ למגירה בחטף ולראות טבעת כסף מעוטרת יפיפיה
"אני יכולה לקבל את הזאתי מכסף?"
"חח, מה, שלך לא טוב? אני יודע שהשנייה יותר יפה, זאת הטבעת לחתונה. אבל יש להן תפקידים שונים"
"מזתומרת תפקידים?"
"תענדי אותה רגע בשבילי..." היא היססה לרגע וענדה אותה על הקמיצה.
"אינקרצרוס" קראתי בהפתעה. ראיתי את ניצוץ הפחד בעיניה כשהיא הבינה שהיא לא תספיק לשלוף שרביט וההתחלפות שלו בניצוץ ההפתעה כשהחבלים הוסטו ממקומם.
"מה לעזאזל??"
"החלק השני של זימונים זה שימוש אקטיבי. הכנסתי שד מגן לתוך הטבעת הזו. הוא יסיט כל קסם מינורי שיטילו עליך. אבל שימי לב. גם לו יש מגבלת אנרגיה. אל תבני על זה לחלוטין בקרב. זה יכול לשמש יתרון הפתעה לא רע ובלבול. תשתמשי בה היטב." היא קפצה עליי וחיבקה אותי. לזה לא הייתי מוכן.
"וואו, מי את ומה עשית לאלכס שלנו?"
"תודה" היא אמרה בחיוך

אלכס-
'אריק ירגיש עם זה מוזר,' חשבתי בחיוך כשהבטתי בטבעת העדינה שעל אצבעי.
"מי זה אריק?" אור שאל אותי לפתע. הלב שלי ירד לתחתונים.
"מה?" שאלתי כאילו לא שמעתי נכון. אני צריכה להתחיל לחשוב ברוסית.
"אריק," הוא חיכה להסבר, חוסם את המחשבות שלו ובבהירות מנסה לחדור אל שלי. "זה ה... הסכם שלך?"
"על מה אתה מדבר? לא... לא קוראים לו אריק," נסיתי להיראות כמה שיותר מבולבלת.
"למה את מסתירה את זה כל כך?"
"אמרתי לך, כדי שלא תהיינה בעיות לאף אחד מאתנו להתחיל קשר נורמלי. אנחנו לא צריכים שמה שיש בינינו ירתיע אחרים... חוץ מזה שזה לא עניינך," כחכחתי בגרוני. הייתה לי הרגשה שהוא לא מאמין. "בכל מקרה, תודה ענקית על הטבעת..."
"נו, לא הגיע הזמן שתגלי לי מי זה? זה לא כאילו זה ירתיע אותי מלהיות איתך, או איתו..." הוא עשה פרצוף שגרם לי לצחוק.
"לא," חייכתי. "כי המוח שלך פתוח לעוד... כמה אנשים? ליאת, ג'ייד, אמילי... חמישה אנשים."
"ויותר לפעמים," הוא הודה.
"הנה עוד יותר סיבות לא לספר לך. אתה פשוט תיאלץ לחיות בספק..." משכתי בכתפיי והסתובבתי לעלות משם.
אמילי-
"רגע, רגע רגע..." התרחקתי ממנו באחת, מרחיקה את ידו ממני. "אני חושבת שאנחנו מתקדמים מהר מדיי..."
"מה?" גדעון נראה המום. אפשר להבין אותו, הוא בטח... הרבה יותר.. בדרך כלל... טוב, אני לא אחשוב עליו עם בנות אחרות עכשיו.
"אני אולי רבת ניסיון והכל," אמרתי באיטיות. "אבל זה לא אומר שאני מוכנה להתקדם בקצב של בנות אחרות..."
אני חושבת שהוא היה יותר בשוק. "אני לא יודע מה את חושבת שהקצב של בנות אחרות, אבל-"
"אני לא רוצה לדעת... מה שאני יודעת, זה ש.. מניסיון.... אם מאיצים בדברים, הם מאבדים ייחוד דיי מהר..." אפילו אני לא הבנתי מה שאמרתי, אבל כנראה שגדעון כיבד את זה, כי הוא הרים את ידיו, כאילו להראות לי שהן ריקות מנשק, ורכן לנשק את שפתיי.
"זה בסדר אם לא הגעת כזה רחוק עם מישהו... אני אהיה עדין איתך."
"מה? לא!" התרחקתי ממנו והתיישבתי על אחד השולחנות. הוא נראה עוד יותר מבולבל, והתיישב לידי. "אני לא רוצה שדברים יהרסו בגלל.... דחפים, כי... אני לא יודעת להסביר למה, אבל זה לא טוב לקשר... זה הרס לי מספיק קשרים... ואני מדברת מניסיון, גדעון. לא חשבת שאני ילדה טובה-ירושליים, נכון?"
"אני לא יודע מה את עשית עם החברים הקודמים שלך, למען האמת... זה לא ממש מעניין אותי. אני רק רוצה שתביני שלא משנה מה היה לך עד עכשיו, אני הולך להתייחס אלייך הרבה יותר יפה. נעשה רק מה שאת תרצי, ואיך שתרצי, וכמה שתרצי," צחקתי ונישקתי אותו בעדינות.
"פשוט אל תמהר לשום מקום, בסדר? אני לא מתכננת לברוח לך..." הוא חייך ונישק אותי בחזרה.

אור-
"אני מבין..." אמרתי מאוכזב מעט. אלכסנדרה קפאה במקום. "לאלא, אני לא אלחץ עליך. את תספרי כשתרגישי איתי נוח מספיק" היא היססה. "זה בסדר" הרגעתי.
"אני חוזרת לחדר" היא אמרה בטון לא ניתן לפענוח.
"לילה טוב" איחלתי לה.
"אתה לא בא?"
"לא. אני רוצה לסיים לעבוד פה בבסיס על משהו"
"אני יכולה להישאר לראות?"
"לא, את כבר צריכה לחזור לישון. חוץ מזה, זאת הפתעה"
"אה טוב. לילה טוב"
"לילה טוב"

גדעון- זאת הייתה נשיקה ארוכה. נהנתי לשקוע בקלידוסקופ שבראש שלה. בחיים לא ראיתי דבר כזה לפני. כל המחשבות פשוט הפכו למערבולת של צבעים. זה היה ממכר. חוץ מזה שגם מה שמסביב היה לא רע. לבסוף קטעתי את הנשיקה והיא נשענה עליי מסוחררת.
"זמן ללכת לישון יפתי"
"למה... מה השעה..?"
"עשרה לאחת עשרה"
"נו, אז עוד עשר דקות..."
"לא, עוד עשר דקות תהיי במיטה. להזכירך יש לנו יום חשוב מחר"
"מה..? אה כן.. נכון...."
עיניה נעצמו. הרמתי אותה ועליתי לחדר שלה. אלכסנדרה ישבה על המיטה עם העטלף על כתפה וחייכה אלי. "הנסיך והיפיפיה הנרדמת"
חייכתי חזרה והשכבתי את אמילי על מיטתה. "לילה טוב אלכסנדרה" אמרתי בקול עמוק "מחכה לנו יום קשה מחר. שיהיה לכם בהצלחה"
"מזה לכם? אתה יודע משהו שאנחנו לא"
"הכל יתברר מחר" אמרתי בטון מסתורי. "חלומות פז" ויצאתי מהחדר.

"יש לך שלוש שניות לקום על הרגליים!" קפצתי ופקחתי את עיניי בבהלה. אלכסנדרה ניצבה מעליי עם חולצה מכופתרת חגיגית ומכנסי ג'ינס שמעולם לא ראיתי עליה. "איפה הקראת זמנים?!?!"
"מה?"
"הקראת זמנים!" היא צווחה מעליי.
"מה את עושה?" חיפשתי בעיניי את מעיין, אבל היא לא הייתה בחדר. הבטתי באלכסנדרה, שנעשתה אדומה מצווחותיה, ופרצתי בצחוק מתגלגל. לא עברו שלוש השניות הללו עד שהיא הצטרפה.
"אנחנו הולכים לבסיס החדש, את ישנת מלא זמן ולא הסכמת להתעורר עד שצעקתי עלייך..."היא אמרה וקפצה על המיטה שלי.
"אלכס!" היא התחילה לדגדג אותי, ופרצנו במלחמה. "לא, לא, טוב, די! אני קמה!"
התאספנו ליד מגרש הקווידיץ', בנקודת המפגש הרגילה שלנו, והתחלנו את היום בח' הרגילה. גדעון עוד לא הגיע, אבל לליאת כבר התפרצה מחשבה על יחסי המפקד-חניכה שלנו לקשר. אני מקווה שזה לא יעבוד לרעתי...

אור- סיימתי להכין מצבה. במובן שכולם היו. זה היה היום הגדול שלנו. הרגשתי את גדעון מתקרב. "עשרים שניות לקבלת המפקד!" צעקתי ממקומי שבקצה הח'. היחידה, שהייתה בטוחה שתומר בא, התחילה לצעוק זמנים. כשהגענו לאפס וגדעון נעמד במרכז הח' אמילי פלטה "אבל זה כולה גדעון!" הוא מצידו נתן לה מבט קר והפיל אותה לעשרים. היא הלכה אחורה ומלמלה לעצמה במרמור.
"עכשיו אני אסביר" הוא אמר. "מהרגע שאנחנו מצטרפים רשמית, אני המפקד של היחידה ואילו תומר הופך למפקד המחלקה שלנו, שתהיה מורכבת מארבע יחידות. אור ישמש כמעין חנ"תר וכמפקד כשאני לא נמצא. מבחינתכם אני כרגע במעמד שתומר היה קודם. תתנהגו בהתאם."
"כן המפקד" אמרנו כולם יחד.
"זה היום הגדול שלכם חסר לכם שאתם עושים לי פאדיחות. כולם לגעת בצמיג הזה"
"מפתח מעבר?" אלכסנדרה הניחה.
"זריז" גדעון פלט.
"כן המפקד" אמרנו כולנו והנחנו כל אחד יד על הצמיג.
"בהצלחה לכם"
,מזה לכם?!" אמילי הספיקה לפלוט לפני שנכנסנו למערבולת של תזוזות ומצאנו את עצמנו נוחתים על אדמה מדברית קשה לתוך מהומה של צעקות.
"צוות ארבע!!!" נשמעה צעקה שהרעידה אותנו. הקול של תומר. "עשרים שניות התחברתם לבסיס של הח' הפלוגתית בשתי שורות עשרים שניות זוזוווווווו" התאפסנו על עצמנו ורצנו לכיוון הח' צועקים. "שתיים... אחת...." ונעמדנו במקום. מבולגנים, מבולבלים, ובלי שחף שנשאר מאחור. "חמש עשרה שניות השלמתם חמש עשרה שניות זוזוו"בפעם הזו הצלחנו להסתדר. בינתיים עוד כמה צוותים הגיעו ובפקודת תומר והמ"מ השני התחברו לתוך הח'. כשהיא הייתה מושלמת המ"מים הלכו ולחשו משהו לחנת"רית של צוות אחד, שעמדה בפינה הימנית של הח', והמשיכו עד שנעלמו מן העין. הנערה הייתה בעלת שיער בלונדיני חלק ובהיר מאוד שהגיע לה כמעט עד מאחורי הברכיים, ועיניים בצבע דבש. היא הייתה כמעט בגובה שלי, מה שהיה מטריד למדי. "לקבלת מפקדי הצוותים, פלוגת כוח תימתח להקשב, שתיים שלוש.."
"הקשב!!!" הרעם של הפלוגה הרעיד את השקט של המדבר. המפקדים נכנסו בשורה בצורה רשמית למדי ונעמדו כל אחד מלפני הצוות שלו. והסתובבו עם הגב אלינו. מכאן המשיך המפקד של צוות אחד. "לקבלת הרס"פ פלוגת כוח ת-י-מ-ת-ח, להקשב." למרכז הח' נכנסה החיילת הכי יפה שנראתה בצהל... לפי האנקות הבלתי נשלטות שבקעו מכל בן זכר בפלוגה פרט אלי. היה לה שיער חום מתולתל ועיניים ירוקות עדינות. גוף מחוטב בדיוק במידות הנכונות. היא שידרה מיניות בכל צעד. ראיתי ווריד ברקה של אמילי. אני גלגלתי עיניים.
"שלום פלוגת כוח" היא אמרה בקול מתחנחן. נשמעו מילמולים חטופים של שלום מבולבל.
"תגידו שלום לרס"פ שלכם!!!" צעק מפקד צוות שלוש.
"שלום הרס"פ!!" הפלוגה הרעימה.
"יותר טוב. אני מצפה לשלום קצת יותר אוהד בפעם הבאה. כמו ששמעתם, אני הרס"פ שלכם, מה שאומר שאני אחראית על כל דבר שיש פה בבסיס, וכל דבר שאתם לוקחים איתכם. כל ציוד וכד'. כל תלונה טענה מענה אלי. אלינור. אני לא ארחיב בדברים הפעם. עוד נתראה." היא אמרה ויצאה מהח'.
"לקבלת מפקדי המחלקות, פלוגת כוח ת-י-מ-ת-ח!! להקשב" צעק מפקד צוות אחד ולח' נכנסו תומר והמ"מ השני.
"גם אנחנו לא נרחיב במילים. עוד יהיה לנו מפגש רציני יותר. היום זה היום המסכם של ה...טירונות שלכם. מי שיעבור אותו יקבל מדים כומתה ודרגה. אתם ניצבים בפני המשימה הפלוגתית הראשונה שלכם. אנחנו והמפקדים שלכם נבחן כל פעולה ודרך התנהגות שלכם, ובסוף היום תקבלו את הדרגות. המשימה הראשונה שלכם... פלוגת כוח, 90 מעלות ימינה... פנה!" בצעד חד כל הפלוגה הסתובבה ימינה. "אתם רואים את הגבעה השחורה באופק?"
"כן המפקד"
"המ"מ בשבילכם!"
"כן המ"מ!"
"יפה. אז זהו שזה לא גבעה. זה דרקון. דרקונית למעשה. בן הזוג שלה יצא לסיבוב. בקן שהיא רובצת עליו יש שלוש תיבות. המשימה שלכם זה להביא את התיבות. כמו שהן, בלי שום שינוי לכאן. יש לכם לצורך העניין, 75 דקות. שבעים וחמש דקות זוזווווווווווווווו"

"לא יכולתי לבקש משימה כיפית יותר," שמעתי את אלכסנדרה ממלמלת כשיצאנו בריצה להתקרב אל הדרקונית.
הייתי קצת המומה, למען האמת. כשחושבים על זה, זה היה ברור שיחידה 007, כלומר... צוות 4, כלומר אנחנו, לא היחידים שגויסו למאבק הזה. אבל... פלוגה שלמה? כשמסתכלים על זה עכשיו, אם מסתכלים לצדדים, אנחנו המון. מה זה צוות אחד מתוך פלוגת ענק של איזה שבע מחלקות? אולי הדברים קיבלו פרופורציות אחרות עם הבלבול שנגע לחיסול דרקונית, אבל אני חושבת שהיו שם בערך חמש מאות חיילים. ולא, לא היינו היחידים בגיל הזה. מסתבר שיש עוד המון חיילים שהם... לא אנשים רגילים, והם בגיל שלנו. יש עוד בית ספר כמו אלכימיה בישראל? לא, לא חושבת. לדעתי, ודעתי אושרה על ידי המחשבה המשוחררת של ליאת, אלה היו ילדים רגילים שהחליטו לא לקחת את הקורס המזורז של אלכימיה, כי היא הרי חדשה, והעדיפו ללמוד קסם מההורים. טוב, היו הרבה כאלה. אני חוששת שראיתי ילדה בת שתיים עשרה. זה נוראי, כשחושבים על זה. במלחמה באמת לא בוחלים באמצעים.
'איך אנחנו אמורים לתקשר עם פלוגה שלמה?' מחשבתו המבולבלת לא פחות משלי של שחף עלתה בקשר.
'מצידנו, כל יחידה עשוייה לפרוץ לכיוון אחר ואנחנו נהרוס אחד לשני את התכניות...' ליאת הבינה אותו.
'אנחנו צריכים מנהיג...' הסתכלתי על אור. הוא חייך אליי לפני שהוא משך את אלכסנדרה ושלף את שרביטו.
"סונורוס." קולו התעצם לרגע, ונשמע למרחקים, למרות שטון הדיבור שלו היה רגוע ושקט. "כולם, שימו לב..." הדהרה נעצרה, ואנשים שכבר עברו את ה20 הסתובבו אליו והעלו על פניהם את המבט של- מה נראה לו שהוא עושה? יש לו מזל שהוא גבוה, חשבתי לעצמי וליאת צחקה.
"אנחנו נצטרך לפעול ביחד כדי להצליח לעשות פה משהו, אז במקום שכל אחד יסתער על תיבה אחרת, אני אומר שנעלה על תכנית. עכשיו, יש כאן מומחית לטיפול בדרקונים. אני חושב שכדאי שנקשיב לה."
"אני?" היא שאלה בטון שקט להפליא, שנשמע ברדיוס של קילומטר, אני מנחשת. כנראה שהדרקונית הייתה רחוקה יותר, כי היא לא זזה ממקומה למשמע כל הרעש הזה. היא הרחיקה את שרביטו של אור משפתותיה. "אני לא בן אדם שמתכנן תכניות ומבצע משימות, זה התפקיד של אנשים כמוך."
"לא, התפקיד של אנשים כמוני זה לדאוג שאנשים שטובים במשהו, ינצלו את זה. אז הנה, דברי." הוא דחף אליה את השרביט בחזרה.
"יש לך תכנית או שאפשר לעבור אליי?" מישהו צעק.
"תקשיבו, אמ..." היא נראתה נבוכה. החלטתי להתערב.
'אלכס, איך מסיחים את דעתה?' שאלתי אותה בתוך הקשר.
'אהה... זה תלוי איזה סוג היא...' היא הסתובבה אל הדרקונית בחוסר אונים.
"כרס-ברזל אוקראיני," היא אמרה בקול רם, ונסוגה אחורה.
'יופי, יופי, מה המאפיינים?'
"זה הדרקון הכי גדול מבין כל הדרקונים, הוא גם הכי כבד. יש לו טפרים ארוכים במיוחד, אתם לא רוצים להיכנס איתו לריב..." היא דיברה בשקט, אבל לחש הסונורוס סייע לה להתגבר על כך.
'מה החולשה שלו?'
"אבל... החולשה שלו, היא שהוא לא יודע לטוס משהו... הוא נוראי בטיסה, הוא כבד מדיי..." מלמולים החלו להתפרש ברקע.
'אז איך מסיחים את דעתה? מה היא אוכלת?'
"כן, אפשר להסיח את דעתה אם לוקחים ממנה את המזון... במפתיע, זה הדרקון היחיד שהוא צמחוני... טוב, הוא נורא עצלן בגלל הכובד שלו. אז הדרקונים מהסוג הזה בדרך כלל יקננו במקום שיש בו הרבה צמחייה, כדי שלא יצטרכו לצאת הרבה. הזכר והנקבה נפרדים פעם בשבוע כשהזכר, טוב... צריך קצת חופש מהאישה העצבנית שלו..." היו כמה צחקוקים. "אז הוא יחזור עם השקיעה, אבל אנחנו נצטרך להעיף אותה משם תוך.... שישים דקות."
"אז הגיע הזמן להתחיל. מה התכנית?"
"אוקיי... מישהו מתמחה בתורת הצמחים? יודע איך לגרום להם להינתק מהאדמה?" אור תפס פיקוד, ואלכסנדרה הודתה לו בליבה על כך. עשרים אנשים בערך התנדבו לעשות את זה, כולל את שחף. אני הצטרפתי לאלכסנדרה ולליאת בקבוצה שהתנדבה לשתק את הדרקונית ברגע שתתרחק מספיק מהתיבות. קבוצה נוספת של מבוגרים יותר התנדבה לעופף ולנסות למשוך את תשומת הלב שלה במקרה שהיא לא תשים לב שהאוכל שלה איננו, והקבוצה הרביעית, הקבוצה שאור וג'ייד קפצו אליה מיידית, הייתה הקבוצה הקטנה מבין הארבע, שהלכה לקחת את התיבות - הנחנו שקסם זימון פשוט לא יעבוד בהכרח.
"תכנית מעולה," קראתי לאור כשהחזקתי בידו, מתכוננת להתעתק צד-אל-צד איתו ועם אלכסנדרה.
וזה התחיל.
רעשי הניפוץ שמילאו את החלל והותירו אותי חצי חירשת גרמו לדרקונית לנוע בחוסר נוחות, אבל לא יותר מזה.
הקבוצה שלי מנתה ארבעים אנשים בערך. דרקונית כבדה כמו זאת יהיה קשה לשתק. הקבוצה ששחף היה בה התחילו להתעסק עם העצים בסביבה, והם השתדלו לעשות כמה שיותר רעש. זאת לא הייתה משימה קלה- הדרקונית פשוט סירבה לשים אלינו לב.
"ואוו..." אחד האנשים שאיתנו בקבוצה קרא, והצביע על הטלפיים של היצור. לא הייתי צריכה להסתובב.
"הו, אלוהים..." ליאת שמעה את המחשבה בראשי והחליטה להישאר חכמה ולא להסתכל. "היא לא צחקה כשהיא דיברה על ה... טפרים."
"כן, אני לא ראיתי את זה קודם, אבל זה אדיר. זה פשוט עצום. זה יותר ארוך ממני."
השוק שאפף אותי לא נתן לי אפילו להעלות בדעתי את הבדיחה המתבקשת.
"היי, ילדה," מישהו מהקבוצה קרא והסתובבתי. "הכל בסדר?"
"היי, אל תתחיל איתה, יש לה חבר..." אלכסנדרה התערבה. כנראה שבגלל השוק שהייתי נתונה בו, לא שמתי לב לכך בעצמי, אבל במבט אחורה, הוא באמת ניסה להתחיל איתי. היה לו את מבט ה-אני-אעזור-לך-אם-את-מפחדת. האמת היא שבאותו הרגע זה לא עניין אותי. הדבר היחיד שהצלחתי לדמיין זה את הטופר החד והארוך הזה נכנס בי והופך אותי ללא יותר מחתיכת בשר קטנה על שיפוד.
"די עם זה, לא יקרה לך כלום, הם משגיחים עלינו. גדעון לא ייתן שיקרה לך כלום," אלכסנדה נענעה אותי והסתכלתי עליה. הנהנתי במהירות בראשי ושלפתי את שרביטי.
'אוקיי, אנחנו נצטרך להתאים את עצמינו אליה...' קולו של אור הדהד בקשר.
נהימה איומה נשמעה והדהדה בכל רחבי השטח, ויכולתי להישבע שמשב רוח עצום החל לפעול, כאילו בורח מהנהימה, מפחד ממה שעלול לבוא עכשיו.
"אוי, תחזיקו חזק..." אלכסנדרה קראה כשמאחוריי משהו בהחלט זז. לא יכולתי להתאפק עוד והסתובבתי. הדבר היחיד שתפס את תשומת לבי באותו הרגע היה הזנב העצום הזה שפילס את דרכו מעלה אל העננים, מבריח את כל הציפורים באיזור. הדבר הבא שקרה, היה צפוי, ועם זאת מחריד ומזעזע. הזנב קרס מטה ואיתו רעדה האדמה. מה שכן, הצלחנו לתפוס את תשומת הלב של הדרקונית הזאת. כולם הרימו את השרביטים, מוכנים. הרצתי במוחי את הלחש היחיד שאני צריכה לדעת עכשיו, שלא אשכח אותו ברגע האמת.
ואז קרה דבר מדהים.
שתי רגליים שהיו בשדה הראייה שלי מתחו את עצמן, ומיקמו את עצמן במצב של כמעט עמידה. ואז ההר העצום הזה התרומם על רגליו וחילץ את ראשו מתחת למה שהיה עד עכשיו בטנו המתכתית. הדרקונית הזועמת כיוונה אלינו, שלמרבה החרטה, עכשיו, החלטנו לעמוד בדיוק מולה, את שתי עיניה האדומות והרושפות.
"הזכרתי שהיא נושפת אש?"
אני לא יודעת מה זה היה שגרם לי לפעול ככה, אבל ברגע שהדרקונית הזאת פתחה את הפה, הלחש הלא נכון נפלט לי, ומזל שכך.
"אוקטביום אלטרסנוס פרוסטרטס!" וכאילו שרק הדרקונית הזאת הייתה קיימת בעולם הזה עכשיו, היא הסתכלה עליי, והעיניים שלה הפכו לכועסות יותר. היא פלטה מפיה משהו שנשמע כמו שיעול עלוב, אבל שום אש לא נפלטה ממנה. הלחש שכיוונתי הגיע ישר אל תוכה, והיא קפאה מבפנים. הייתי מצפה שדבר כזה ייקרא ניצחון, אבל נחלתי אכזבה קשה. מסתבר, שהדבר רק הרגיז אותה. והמטרה החדשה שלה לא הייתה שום חיה שנוהמת באופן מציק, אלא... אני.
"אמילי, את גאון!" אלכסנדרה קראה מאחוריי בהתלהבות, בזמן שליאת התחילה להתפלל ללא קול.
ההר התרומם על ארבע רגליו, וכאילו שכח משאר היקום, והחל להתקדם לעברי.
"כולם, להרים שרביטים ולרוץ אחורה. אמילי, במיוחד את!" אלכסנדרה קראה ואני ביצעתי מיידית. החיזיון הזה של אני על האש ממש לא קרץ לי. ברגע שהיינו רחוקים מספיק, אור קרא לנו לעצור מרחוק, שהם השיגו את התיבות. אני לא בדיוק מבינה את הסיבה, אבל זה לא עודד אותי בכלל. "אוקיי... בשלוש!" אלכסנדרה קראה. בינתיים, החיה הדביקה אותנו. היא אמנם הייתה כבדה, אבל הרגליים הארוכות בהחלט פיצו על זה. היא הרימה רגל מלאה בשבע חרבות בורקות ומחודדות.
"שלוש!" קראתי וארבעים קרנות אדומות פגעו ביצור הנוראי הזה. המבט הכועס שלה קפא והיא נפלה על צידה, ברעידת אדמה שלא תבייש את ההיסטוריה של רעידות האדמה בישראל, קצרה ככל שתהיה.
"הצלחנו!" ליאת קראה באושר, ואלכסנדרה הצטרפה לחגיגותיה.
"אני חושבת שאני המומה מדיי בשביל זה..." אמרתי בשקט.
"אז, איפה החבר שלך עכשיו?" ההוא שאל אותי. "כי אני במקומו לא הייתי נותן ליצור הזה להתקרב לחברה שלי. במיוחד לא אם היא הייתה יפה כמוך."
"מה?" שאלתי אותו בהיסח דעת. שמעתי מה שהוא אמר, אבל לא רציתי לענות לו.
"את היית מדהימה," הוא אמר. הוא היה בן 18, אני מניחה. הוא נראה קצת יותר מבוגר.
"אה, טוב..." פניתי בחזרה לחברות שלי.
"גדעון יהיה גאה," אלכס שלחה לי חיוך ממזרי ואני מצדי שלחתי לה בעיטה.

אור-
בקול נפץ רועם שמונת המפקדים ושני המ"ממים הופיעו מולנו.
"דקה וחצי סידרתם לנו את הח' של קודם דקה וחצי זוזווו" צעקו המ"ממים בשניה שהתגשמו. אחרי דקה וחצי של ריצות וברבורים עמדנו במעין נ' צולעת והחנת"רית של צוות אחד ביקשה הארכת זמן. קיבלנו את ההארכה, הסתדרנו וחזרנו על התרגיל של מקודם, מלבד כניסת הרס"פ. המ"ממים נראו יותר מרוככים עכשיו.
"הגיע הזמן לעשות הכרות" אמר המ"מ השני. "כל הפצועים למיניהם בבקשה להיכנס אל פנים הח'" שלושה עשר חיילים לעתיד, בנים ובנות, במצבי הכרה שונים נגררו לתוך הח'. המ"מ הנהן לכיוון המפקד של צוות אחד. המפקד הסתובב במאה שמונים מעלו לצוות. "צוות! יד חופשית!" והצוות רץ לכיוון הפצועים.
בינתיים המ"מ הסביר: "צוות אחד הם ההילרים שלנו. כמו שכבר הבנתם כנראה, אף אחד מהנוכחים בפלוגה הזו לא בנאדם רגיל. כולם למדו מעט קסמים משותפים בסיסיים. והשאר בגדר תחום התמחות של כל צוות. הגוף של צוות אחד זורמים חיים. הריפוי בדם שלהם. זה מה שהם עושים"
בעוד הוא מדבר, אור כחלחל-ירקרק זהר מידיהם של צוות אחד ועטף את הפצעים הפתוחים שהחלו להיסגר לנגד עינינו.כשכל הפצועים קמו על רגליהם וחזרו לח', המשיך המ"מ בהסבר. "מכאן אנחנו נתחיל בהכרות רשמית של הפלוגה. אני ליאור, מפקד מחלקה מספר אחת. ועכשיו, מפקדי הצוותים במחלקה יציגו עצמם וישלימו את הגיוס של הצוותים שלהם."
לפתע שמתי לב שכל המפקדים כבר לבושים מדים בעלי כומתות לבנות מבהיקות.
מפקד צוות מספר אחד צעד למרכז הח'.
"אני תיאודור שלום, בן 27, הילר כבר שבע עשרה שנים." הוא קרא לכל אחד מחברי הצוות שלו, החנת"רית(הילה) ראשונה. לכל אחד הוא לחש משהו, נתן כומתה וסמל וקרא לבא אחריו. עד שכל חברי הצוות קיבלו כומתות ומדים. כך המשיכו הצוותים להציג את עצמם ויכולותיהם. היה צוות 2 המכופפים. כאלה שמשנים את הטבע לצורכיהם. צוות 3 אנשי האש. שהיו פולטים אש מגופם בצורות הזויות. וצוות ארבע שיישמו מה שנראה כאנימגיה מושלמת בלי למצמץ. הפכו מחיה לחיה בהרף עין.
לבסוף ליאור קרא להילה ושם עליה עיטור של מצטיינת מחלקתית. היא הסמיקה לחזרה למקומה בקצה הח' כשתיאודור מחייך אליה בשמחה.
תומר צעד קדימה והציג את עצמו, ואחר כך התחילו לבוא צוותי המחלקה שלנו. צוות 5 שהיו מסתבר... מתים? חבורה של שלדים מהבהבים מתחת לתחפושת האנושית. שכל פעם שפגעו בהם פשוט התפרקו והתחברו מחדש. צוות 6 המלאכים. שישה אנשים בעלי כנפים צחורות כשל ברבור והילה של אור מסביבם. מובן שסביב כל הצוותים הייתה תחפושת אנושית, רק כדי לא לעורר בהלה, אבל כשיש בך קסם ואתה מסתכל טוב... ואז גדעון פסע למרכז הח'.
"אני גדעון *מה היה שם המשפחה שלו שוב?* קוסם ברמה השביעית של אלכימיה, מפקד צוות שבע. אור, גש בבקשה אלי"ניגשתי אליו ונעמדתי מולו בהקשב
"הקשב המפקד" הוא חייך
"ידעתי שאפשר לסמוך עליך" הוא אמר, נתן לי מכה קלה בכתף הושיט לי את הכומתה והמדים. וקרא לאלכסנדרה. אחר כך לליאת, ג'ייד, שחף ולבסוף לאמילי. צוות שמונה היה מורכב מקוסמים כמונו, אבל שלא לומדים באלכימיה. לבסוף תומר קרא לאלכסנדרה והצמיד לה את העיטור המחלקתי. היא חייכה בגאווה כשחזרה למקומה בח'. לבסוף תומר לויאור צעקו שניהם "לקבלת המ"פ פלוגת כוח תי! מ! ת! ח! להקשב!"הפלוגה נאלמה דום. ולח' נכנס המ"פ. גבר מבוגר בגובה ממוצע, עם צלקת שנמתחה מהסנטר עד לעינו השמאלית. הוא החזיק בידו מקל עץ עבה וגדול.
"על הפגנת מנהיגות יוצאת דופו, ניתוח חכם, ושיתוף פעולה יוצא מן הכלל, אני מתכבד להעניק את עיטור ההצטיינות הפלוגתי לאור ברקוביץ'. ברכותי." בלכתי אליו וכרעתי ברך בזמן שהוא הצמיד לי את העיטור למדים שבידי. חזרתי למקומי בח'. "אתם עכשיו טירונים רשמיים של צה"ל. אני מברך אתכם. את סוף השבוע הזה תבלו בבסיס כחיילים לכל דבר. החלוקה לאוהלים תלויה שם" הוא אמר והצביע לכיוון מסוים. "כמובן שיש לשמור על שילוב נאות לכל אורך שהותכם בבסיס. מפקדי הצוותים יסבירו לכם ביתר פירוט את סדרי היום. להתראות." בקול נפץ רם, המ"פ וליאור ותומר התעתקו למקום לא ידוע.

אמילי-
"מחלקה שתיים, צוות שבע, יש לכם עשר שניות להרים ת'ציוד שקיבלתם ולהסתדר בח' מושלמת מול העמוד הזה שם. עשר שניות זוז!" גדעון קרא אלינו בקול הרשמי שלו. כמעט ושקלתי להיעלב מחוסר תשומת הלב אליי, אבל החלטתי שזה יותר טוב ככה. לא צריך לעשות פאדיחות לאף אחד.
עשינו כדבריו, והפעם גם הספקנו למלא את המשימה בזמן.
"יפה. הבאתם גאווה ליחידה, מה שמראה שמפה אפשר רק להוכיח את עצמכם עוד יותר. אל תדמיינו לרגע שאם שניים מכם קיבלו עיטורים, אתם עשיתם את שלכם. לא. עד שכל אחד ואחת מכם לא מוכיח לכל הפלוגה הזאת שאתם החיילים הכי טובים בצה"ל, אני לא עשיתי את העבודה שלי. ואני יודע שאימנתי אתכם טוב לזה. זאת רק ההתחלה של ההתחלה של מה שאתם עומדים לעבור, ואני רוצה שבסוף המסע הזה אנחנו נחזור לכאן, לרגע הזה, ונדע שמילאנו את כל המטרות שהצבנו לעצמנו. שמילאנו את חובתנו כלפי המדינה הזאת."
אחד אחד, הבחנתי מזווית עיני בחברי היחידה מתמתחים בגאווה ובנחישות. ואני בליבי חייכתי, יש לי חבר שיודע לדבר, בנוסף להכל. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני אצטרך להתאמץ הכי הרבה כדי לזכות בהערכה ממנו, בתור חיילת, ולא אכפת לי אם זאת בדיוק התחושה שהוא כיוון שארגיש.
"אני מבין שאין לכם שאלות." הוא התחיל להסביר לנו את הדרך הנכונה ללבוש את מדי צה"ל, כשחצי מהמילים שלו פספסתי. הכוונה, עד עכשיו היה לי קשה להתרכז כשהוא עומד מולי במדים האלה, אז כשהוא מדבר עליהם? דאגתי לחסום את הקשר, כמובן.
"אתם רואים את השירותים שם? יש לכם רשות להסתובב," הוא הצביע לכיוון השירותים. "יש לכם עשר דקות לרוץ לשם ולעלות על המדים, וזה המון זמן. עם התרגול אתם תראו שתצליחו ללבוש אותם מהר יותר. עשר דקות זוז!"
הרמתי את הציוד שהנחתי לצדי לפי הסדר שגדעון הורה, ורצתי יחד עם הבנות, לפני שהיחידות האחרות ישוחררו מהמפקדים שלהם.
חזרתי מהשירותים מהר, עוד רציתי לתפוס מילה עם גדעון, אבל הוא לא היה איפה שהוא אמר לנו להתאסף. בלית ברירה נעמדתי שם וחקרתי את הנוף סביבי. סביבה מדברית בהחלט, ומקום די יפה, למעשה. הבסיס היה של חיל האוויר, אבל בסוף השבוע הזה דאגו שאף אחד מהחיילים המוגלגים לא ישהה בבסיס. גם למשפחות שגרות פה הם סיפקו תעסוקה.
"היי, את לבד פה?" מישהו מיחידה אחרת עצר לדבר איתי.
"היחידה שלי בהפסקה כדי לעלות על מדים. אני, בתור דוגמנית, רגילה לעשות את זה בקצב הרבה יותר מהיר מהאחרים." זאת לא הייתה יומרנות, זאת הייתה האמת.
"אז את דוגמנית, ידעתי שאת מוכרת לי מאיפשהו," הוא חייך אליי חיוך זוהר.
"אתה מהיחידה של המלאכים, נכון? אתה יודע שאני לא מצליחה לראות את הכנפיים שלכם?" הוא חייך אליי שוב.
"זה דורש מבט מקרוב, לפעמים..." פתאום שמתי לב שאני לא מצליחה להסיר את מבטי מעיניו. שמעתי שיש להם יכולת להפנט אנשים, ולמרות המחשבה הזאת, אני לא מצליחה להפסיק. הוא שחרר אותי והסתכלתי הצדה. הוא היה ממש בהיר, וקצת כאב לבהות בו הרבה זמן בלי למצמץ.
"את יפהפייה, מבפנים ומבחוץ. אל תתני לאף אחד לגרום לך לחשוב אחרת..." הוא נתן לי חיוך אחרון וכמו ריחף משם בחזרה אל יחידתו, משאיר אותי מבולבלת.
"אז אני רואה שלא קשה לך למצוא פיצויים על זה שהמפקד מתעלם ממך," אלכסנדרה הופיעה לצדי וצחקקה. "מי הבלונדיני המשגע הזה? הו, הוא מהמלאכים... ואו, הוא מדהים."
"את מדברת מלא שטויות, אלכס... היי, את שכחת לשים את העיטור..."
"לא נורא, לא באמת צריך..."
"כן צריך, תני לי לשים לך..." לקחתי אותו מידה הקטנה ומיקמתי אותו מעל הכיס השמאלי. היא נראתה קצת נבוכה, אבל לא אמרה כלום. היחידה טפטפה אל המקום והסתדרנו בח' לפני שגדעון הגיע.
לאחר הטקס הקטן שבתחילת כל מפגש שהיה לנו, גדעון החליט שזה הזמן שנרים את האהלים שלנו.
"טרחתי להסתכל בשבילכם על חלוקת האהלים, ואני לא צריך להסביר למה נתנו אוהל לבנים ואוהל לבנות. כיוון שזאת יחידה קטנה, אור ושחף, שמו אתכם עם שניים מיחידה 005, מסתבר שזאת יחידה שמורכבת בעיקר מבנים, והם תופסים שלושה אוהלים. אתם תהיו באוהל חמש," הוא הצביע בכיוון. "ליאת, ג'ייד, אלכסנדרה ואמילי," הוא הסתכל עליי, סוף סוף. "אתן תשארו באוהל שבע-עשרה. אני אראה לכן את הכיוון עוד מעט. יש לכם עשרים שניות לרוץ ולקחת את התיקים שלכם מהמקום בו הנחנו אותם היום בבוקר, ולחזור לכאן. עשרים שניות זוז!"
חזרנו לח' המקורית עם התיקים מאחור, וגדעון הורה לנו לעקוב אחריו אל אוהל הבנים. שלושה מתים-חיים כבר חיכו שם בהוראת מפקדם. הוא הסביר את ההקמה הנכונה של האוהל, והורה לכולנו לפעול יחד ולהרים אותו. זה לא לקח הרבה זמן, ואחרי שהבנים הניחו את חפציהם בתוך האוהל, הלכנו לאוהל שלנו לעשות את אותו הדבר.
אחר כך הגיעה ארוחת הצהריים. לא האמנתי שעבר כל כך מעט זמן, הרגשתי כאילו אני במקום הזה כבר שנה. גדעון לקח אותנו לחצר הפנימית שמחוץ לחדר האוכל ושם עברנו מסדר מחלקתי קטן. אחת-אחת, יחידות 5-8 נכנסו לחדר האוכל במן טקסיות של איחולים לצוות המפקדים השונה.
גדעון חיכה לנו בכניסה לחדר האוכל, ואפילו הגניב לי חיוך אחרי שסיים להסביר לנו את ההתנהלות שם.
"חמש-עשרה דקות לאכול?!" קראתי במחאה כשעברנו את טווח השמיעה שלו. אלכסנדרה גיחכה לידי כשלקחנו צלחות פלסטיק מזעזעות.
"אני חושבת שזאת הייתה סוג של פרוטקציה שהרשו לנו להיכנס ראשונים," היא משכה בכתפה, כאילו לא מנסה לרמוז כלום. לקחנו מהעיסה המוזרה, בטענה שאירועי היום גרמו לנו להיות רעבות, וכבר הספקנו להמליץ לליאת לא לטעום אותה כשהיא הצטרפה לשולחן. מובחלת, רצתי להביא לבנות אוכל חדש- צלחת מלאה בירקות אכילים למראה.
בדרכי הפזיזה לשם, נתקעתי בטעות בכסאו של מישהו משולחן הסגל.
"סליחה, המפקד..." מלמלתי כשראיתי שזה גדעון.
"זה בסדר... בתאבון, חניכה."
חייכתי חצי חיוך ואיחלתי לסגל שספק-הביט-ספק-בהה בי, בתיאבון.
"את שטנית קטנה!" ליאת קראה כשחזרתי עם שלוש צלחות גדושות בסלט.
"מה?"
"ראינו את התרגיל הזה שעשית עם המפקדים, את נתקעת בגדעון בכוונה, נכון?"
"לא, אבל אני לא מתחרטת שזה קרה..." הודיתי ולקחתי ערימה של מלפפונים.
"אפשר להצטרף?" הבלונדיני שדיבר איתי קודם מצוות 6 שאל.
"ברור!" אלכסנדרה קפצה והתקרבה אליי כדי לפנות לו מקום.
"אז איך הולך בינתיים?" הוא שאל, בוחן אותנו. האמת היא שהוא קצת הפחיד אותי, והשתדלתי לא להסתכל עליו.
אלכסנדרה-
"אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני ממש נהנית כאן. אולי יש לי תסביכים עם אנשים שצועקים עליי, אבל אני אוהבת את זה." החתיך שישב לידי צחק. אולי, אם הוא צחק מהבדיחה הממש לא מצחיקה שלי, הוא מעוניין?
"את מרגישה טוב עם מסגרת שמטפחת אותך, למרות שהיא לא מטפחת את כולם," הוא אמר. ואו. איזו תובנה.
"זאת בטח אחת היכולות שלכם, הפסיכולוגיה בשקל הזאת," חייכתי חיוך ציני.
"האמת שכן," הוא אמר ואז התקרב לאזני ולחש: "אבל אני לא אגיד את כל מה שאני רואה לך בעיניים."
חייכתי, אולי גם הסמקתי טיפה.

גדעון-
ישבתי עם הצוות. כל שמונת המפקדים ישבו באותו שולחן. כבר היינו חברה כמו שצריך. יצא לנו להכיר אחד את השני בגיבוש משלנו. הם התחילו לדבר על הבנות ביחידה והבנתי שאני בבעיה...
"כבר עשית אותה תיאודור?" שאל עופר, המפקד של יורקי האש. כנראה בהקשר להילה.
"אני לא צריך להזכיר לך שאסור להיות בקר עם חניכה מהצוות שלך. זה יחסי מרות"
'אופסי...'
"אה? אז לי מותר?" לא אהבתי את הבחור הזה במיוחד. כמובן שלא הראתי את זה.
"אני חושב שהיא תראה לך שהיא יודעת לעשות עוד דברים חו. מלרפא אנשים.
"אתם יכולים לדבר על עוד דברים מלבד בנות?" שאל ניקו די אנג'לו, מפקד המלאכים.
"אבל יש פה כמה כוסיות אש" אמר עופר. צוחק מהבדיחה של עצמו.
"מצוטטים לנו" הזכיר מפקד המלאכים.
"שתי דקות לסיים את האוכל" אמר תיאודור. צריכים לפנות. קמנו כולנו לפנות את הכלים ולהתחיל להצעיד את החניכים החוצה...
אור-ישבתי עם הבנות ושחף לאכול. הבחור עם המלאכים נראה מוכר.
"פגשתי אותך פעם?" שאלתי אותו מבולבל.
"אני החנת"ר של היחידה שלי."
"כן... כאילו לא. מעבר לצה"ל"
"כן" הוא אמר. ולא הוסיף. אלכסנדרה נעצה בי מבט של קנאה ואני התגלגלתי מצחוק. הוא חייך.
"טוב חברה. צריכים לצאת" אמרתי. פינינו את הצלחות והסתדרנו בתור בדרך החוצה..

"אז אנחנו נתראה בשעת ט"ש?" שאלתי את בן, המלאך שישב איתנו לצהריים.
"אפילו בארוחת הערב," הוא חייך והסתכל על אמילי.
"מטורפת, הוא בחיים לא יגיע לקצב שלך. יש לו לב טהור מדיי," אמילי לחשה לי, נעמדת מאחוריי באחד מהתורים החוצה.
"מי אמר שזה לא יכול להתלוות לטעם מעולה בבנות והתפרעות מטורפת מחוץ לתדמית המתוקה הזאת? זה יכול להפתיע, כמה שגם הם יודעים לעשות חיים," היא חייכה אליי וצחקתי.
"את באמת מטורפת, אני לא מתחרטת."

בדרך חזרה לאוהלים שחררו אותנו להפסקה בת חמש עשרה דקות. הייתי בשוק- יכולנו להישאר בחדר האוכל בזמן הזה, ולאכול כמו בני אדם. ומצד שני... לא היה לנו סיכוי לאכול כמו בני אדם עם האוכל הזה.
"מחלקה 2, אני אהיה אתכם בהפסקה. כל דבר שקורה, להפנות אליי ישירות. הפסקה נעימה מחלקה 2!"
"הפסקה נעימה סגל," דקלמתי והתקרבתי אל גדעון שסידר את כובעו והתכוון ללכת לפינת המפקדים או מה שזה לא יהיה. "היי," חייכתי אליו את החיוך המיוחד שלי. סוף סוף קצת זמן לבד איתו.
"כן, הגיע הזמן לדבר על זה... בואי, תשתדלי לא להתקרב יותר מדיי," הוא הרכין את ראשו כלפי שאר המפקדים והסתכלתי לכיוונם. הו, כן... שילוב ראוי וזה וזה וזה... הלכנו לאחורי האוהלים וישבנו על שני סלעים נפרדים. "אז... מה קורה? איך את מסתדרת?"
קצת הופתעתי למשמע השאלה הזאת. שום חיבוק? שום כלום?
"אני... בסדר, אתה יודע, כמעט מתתי שם באימון הזה בבוקר..." הוא לא הסתכל עליי. "גדעון, מה קורה?"
"שש, תקשיבי... יש לנו בעיה."
"מה? שילוב לא ראוי והשטויות האלה? אתה אמור לפקח על זה, אז אם אתה לא תעניש אותי-"
"זה לא זה אפילו. זה הקטע שלנו..."
"קטע?"
"אסור לנו להיות ביחד, זה יחסי מפקד-חניכה, זה... אסור..."
"מה אתה אומר?" הרמתי גבה. "לא ידעת את זה לפני שהתחלת לחזר עליי בטירוף?" קמתי מהסלע בכעס.
"אמילי, שבי... אני לא נפרד ממך, את יותר מחניכה," הוא הסתכל על רגליי.
"אז למה אתה לא מסתכל עליי כל היום?"
"כי..." הוא נאנח עמוקות. "את הסתכלת על עצמך במדים?"
הסתכלתי עליו, לא זוכה לקבל מבט בחזרה, ופרצתי בצחוק.
"זה לא הוגן שאני צריכה להסתכל עליך בלי הפסקה ולך מותר לא להסתכל עליי בחזרה, תסבול קצת גם אתה!" הוא הרים אליי את מבטו המחוייך ונשכתי את שפתיי.
"רק לסוף השבוע הזה, ולכל שאר הזמן שאנחנו בבסיס..."
"מה?"
"צריך לשמור על מרחק... אבל אני מבטיח, ברגע שנצא מפה, את מקבלת פיצוי..." הוא נשך את שפתו בעצמו.
"אתה באמת נמשך לזוועה הזאת? אני שונאת כובעים," שלפתי את הכובע מהקוקו וסידרתי את השיער מחדש. הוא לא הוריד ממני את העיניים בכל התהליך ולא ענה.
"כדאי שתלכי למלא את המיימיה שלך, יש מסדר בסוף ההפסקה," הוא הזכיר. הנהנתי בחוסר חשק והרמתי את המימייה ואת המעיל.
"תתגעגע אליי," אמרתי כשגבי אליי. 'אין בעיה,' הוא השיב לי.

גדעון-
'זה היה מדכא... ציפיתי לקצת יותר התחשבות... או לפחות הבנה? אני אפצה אותה ביג טיים אחר כך. במקרה הכי גרוע, אנחנו באמצע חור במדבר... הבעיה היחידה היא ניקו... פסיכולוגיה בשקל אלכסנדרה אמרה? המלאכים רואים את הלב של אנשים. את מה שהם מרגישים... אני רק מקווה שהוא ישמור את זה לעצמו..' אור התחיל לארגן את כולם לח'. אני חזרתי למתחם של המפקדים.
"נו מה הכוסית רצתה?" שאל עופר כשנכנסתי למתחם
"בעיות עם הבית. היא רוצה לחזור מתישהו בסופ"ש" עניתי בלי להניד עפעף.
"מה אתה משק"ית ת"ש? אתה לא המפקד שלה בשביל זה"
"כן, אני המפקד שלהם לכל מה שהם צריכים בינתיים"
אור-
"עשרים שניות לקבלת המפקד!" צעקנו זמנים מחכים לגדעון שצעד בנחת למרכז. הוא הורה לנו להפסיק בהף יד. עם פנים קודרים. הוא בחן את כולנו. "ג'ייד גשי אלי" אמילי עשתה פרצוף והוא לקח רגע את ג'ייד הצידה. הוא לחש לה משהו באוזן. היא זמנה את המטאטא שלה ועפה לשמי הנגב. הוא חזר לט'.
"צוות שמונה!"
"כן המפקד"
"אתם זוכרים את הדרקונית ההיא?"
"כן המפקד!"
"בן הזוג שלה התחיל לעשות צרות. התפקיד שלנו הוא לכלוא אותו בכלוב המכושף שם. הפעם רק אנחנו והמלאכים. אני איתכם. קדימה!"

"זה מרגש," מלמלתי לעצמי במרירות. "עוד דרקון להוסיף לרשימת היצורים שרוצים אותי מתה."
אלכסנדרה, מצידה, לא הפסיקה למלמל דברים כמו: "בוא נראה אותו מולי..." או "את חושבת שבן רואה אותי?"
"הייתי בטוחה שלכל המלאכים יש בשם איזשהו רמז לישועה כלשהי ו"אל" בסוף השם. לפעמים גם בהתחלה..."
"אז את מנסה לרמוז שאת סוג של מלאך?" היא שאלה אותי, חצי צוחקת.
"לא..."

"הו, שיט..." נשאתי את עיניי מעלה אל היצור הנוראי שהתנשא מעלינו. "את אמרת משהו על זה שהזכרים קטנים יותר מהנקבות?" שאלתי את אלכסנדרה.
"אני חושבת שאם כן, טעיתי..." בלעתי את רוקי.
"טוב, אותה טקטיקה?"
"הצלחנו להישאר בחיים בנס עם הטקטיקה הקוסמת. אנחנו צריכים לעלות על משהו חדש," אור אמר ולקח פיקוד, גדעון הניח לו.

גדעון-
השקטתי את אור בהנף יד. היצור הענקי בכבר השפיק לשרוף כמה אוהלים. 'זאת משימה לא הוגנת להשאיר אותנו איתה, בטח שבלי ג'ייד' חשבתי בזעם. 'הם כנראה מחזיקים מהיחידה שלי והיחידה של ניקו' חשבתי.
"מה אתם יכולים לעשות?" שאלתי את ניקו
"אם אתם מחזיקים אותו במקום אחד כמה דקות או גורמים לו להגיע למקום שנאמר לכם, אנחנו יכולים לכלוא אותו.
"יופי ניקו, אם היינו יכולים להביא אותו ממקום למקום היינו כולאים אותו בכלוב כבר."
"לא צריך להיות רחוק. כמה מטרים. תפתו אותו לשם מצידי"
"אין לך תוכנית יותר טובה?"
"לא. יש לך תוכנית אחרת?"
"לא. קדימה צוות 7!!" בקשר הרצתי פקודות בצרורות. היחידה של ניקו התפזרה לשמים, פורשים את כנפיהם הלבנות לשמש.
'אלכסנדרה תקיפי אותו. ליאת תני בספרינט לימין. אור יש לך איזה לחש מעוף זמין? שחף תעצבן אותו איכשהו. אמילי, תעשי ת'טריק של מקודם אם הוא פותח ת'פה'
"כן המפקד" צעקו כולם והתחילו ליישם. אחרי חמש דקות של טרטורים והצקות שבהן אלכסנדרה הוצלה מפרץ אש באופן שלא הצלחתי להבין, הגב של ליאת נכווה קשות, אחד המלאכים נפל במצב קשה, ולחף היה חתך מכתף ועד ברך, ניקו צעק לי שהם מוכנים.
"כולם אליי!!" צעקתי והם התקבצו סביבי
"כולם לגעת בי, ולרוץ איתי. לא לעזוב בשום פנים ואופן. מוכנים?? רוצו!"
עם עידיים של כולם סביבי, רצנו למקום שניקו הראה לי. הדרקון דלק אחרינו, טופח בכנפיו מדי פעם בשביל המהירות. הגענו לנקודה, וכבר יכלתי להריח את הבל הפה שלו. אני וניקו צעקנו באותו זמן "עכשיו!!" אני התעתקתי עם כולם מאה מטר לידואז הבנתי מה הלך. המלאכים ציירו פנטגרם על הקרקה ובשמיים כשהמלאכים מהווים את הקודקודים. בינהם נוצרה רשת של אור טהור שכלאה את הדרקון בפנים. הוא שאג בזעם.
"יפה! אלכסנדרה! איך אנחנו מעלפים/מרדימים אותו עכשיו?!" צעקתי.
"אמם..." היא הסמיקה מבולבלת. חיוך קטן של בן והיא שבה לעשתונותיה. "יש לו נקודת טורפה באיזה מקום בעמוד השדרה. שאם חובטים בה הוא מתעלף. צריך להיות מין זיז כזה בולט מאחורי העורף שלו..."
"אין סיכוי שאחד המלאכים נכנס לשם... זה ישבור את הפנטגרם"
בקריאת קרב מקפיאת דם, צל שחור מהיר כברק צנח מהשמיים לתוך הפנטגרם, פגע בדרקון בזיז המדובר והוא צנח על הרצפה מעולף.המלאכים  פירקו את הכלוב ומתוך האור יצאה... "ג'ייד?" קראתי לא מאמין
"די וואן אנד די אונלי" היא חייכה.
"וואו! זה היה מהיר. היה ברור לך שהם עשו את זה כדי לקחת אותך מאיתנו נכון?"
"כמובן"
"שכחת את הכן המפקד"
"כמובן המפקד"
"ואיפה המלאך שאיתך..? אוי"
על המטאטא של ג'ייד שכב מלאך מדמם עם כנף מרוסקת. תני אותו לניקו. לנו יש פצועים משלנו לטפל בהם. ניגשתי לבחון את היחידה שלי. אור כרע מעל ליאת בהבעת כאב עמוקה בעוד הוא ממלמל זמירות ריפוי ועובר עם השרביט על גבה השרוף. שלחתי את ג'ייד ואמילי ללוות את שחף המעולף ליחידה מספר אחת. אלכסנדרה נשארה לפטפט עם המלאכים שנשאר ואני ניגשתי לאור וליאת. ליאת הייתה בשלבי איבוד הכרה. פניה התעוותו מכאב. יכלתי לראות את הכוויות על גבה החשוף הולכות ונמוגות כשאור ממלמל מעליה מעביר עליהן ביסודיות את שרביטו. היא מלמלה לאור תודה והתעלפה.
"היא ממש חשובה לך" אמרתי, שופט לפי פרצופו המיוסר.
"היא כמו אחות קטנה בשבילי" הוא אמר. "ולא הגנתי עליה... הייתי צריך לתת לה את הטבעת. לא, הייתי צריך להכין לכולם" הוא המשיך לבכות, דמעותיו נוחתות על גבה הצרוב.
"איזה..? טוב לא חשוב. נדבר על זה אחר כך. אתה לא רוצה לשלוח אותה לצוות אחד?"
"לא, יש לי מספיק כוח לזה. אני ארפא אותה לבד. רק תתעתק איתנו לאיזה אוהל... זה לא בדיוק בסדר המצב הזה שהיא שוכבת פה באמצע המחנה... לקחתי אותם לאיזה אוהל, והוא השכיב אותה על הבטן על אחת ממיטות השדה והוריד מעליה את שיירי החולצה החרוכים. ממשיך לבכות ולרפא אותה. השארתי אותם שם, שולח את אלכסנדרה בדרך להביא לליאת בגדים חדשים.

הערב הגיע, והיום הארוך והעמוס השאיר אותנו מותשים ומוכנים לאכול כל רעל שצוות המטבח של הפלוגה (שהוכשר באופן נפרד לשמור על סודיות העניינים וקיבל הטבות שלא היו לשאר חיילי ותושבי הבסיס) יכין לנו. בדרך לארוחת הערב לא היו פטפוטים עליזים כבארוחת הצהריים. מיואשים בגלל הקרב הקשה, נשארנו שקטים לדברי המפקדים, והמפקדים מצידם לא העירו הרבה על השורות העקומות.
במסדר שלפני ארוחת הערב הם דיברו על רוח צה"ל, ועל הנכונות של כל אחד מאתנו לתת את עצמו ולהקדיש את כולו למען המולדת. הדבר היחיד שלא הבנתי, וגם לא העזתי לשאול לגביו, היה ההקרבה שלנו למען המולדת באימונים. לא הבנתי למה אנשים צריכים להיפצע כל כך הרבה במשך מה שאמור להיות רק אימון- היה פעם ריב על זה, אם אני לא טועה, בין אלכסנדרה לגדעון. צריך לשמור את האנרגיות או משהו כזה.
בכל מקרה, המשפט- קשה באימונים, קל בקרב, תפס מימד אחר עכשיו, ואני לא בטוחה שזה כזה מעודד. הצוותים 5 ו8 היו הרבה יותר עליזים מאתנו, אבל עייפים בעצמם באותה המידה- הם היו באימוני שטח כל היום, מה שאנחנו נעשה מחר לפי גדעון. שמעתי איזה טלפט מצוות 8 מדבר עם חברו לצוות ואומר שהוא לא מבין למה הם צריכים לרוץ- הם הרי מאומנים בהתעתקות כבר מגיל 3.
"החמישיה הזאת, בתאבון." המפקדת של צוות 8 העירה אותי מהרהוריי.
"בתאבון המפקדת," אמרתי בשקט.
"לא מתאימה לי הרוח הזאת, אמרתי בתאבון!" הסתכלתי עליה בייאוש.
"בתאבון המפקדת!" כבר הרגשתי את הצריבה בגרון שמעידה על יתר צעקות. אני צריכה לשתוק הערב.
אלכסנדרה דחפה אותי קדימה, שכחתי ללכת. עם הכובע, המעיל והמימייה בידיי עליתי במדרגות לחדר האוכל ונעמדנו כאותה חמישיה מול המפקד של צוות 5.
"בתאבון חיילים," הוא היה רגוע יותר, מבין את הצורך שלנו בשקט.
"בתאבון סגל!" כולם צעקו מלבדי, ונכנסנו לחדר האוכל.
"יש לך חבר," קפצתי כשמישהו ניגש אליי מאחור. הסתובבתי וראיתי שם את בן, מושא ההידלקות החדש של אלכסנדרה.
"מה?"
"אני שואל," הוא אמר, אבל בנימת קולו הכוונה הייתה אחרת.
"אה..." חיפשתי בעיניי את אלכסנדרה. "כן?"
"למה את שואלת?" הוא חייך אליי, מנסה ללמד אותי שיעור.
"כי זאת שאלה קצת לא ראוייה, אתה לא חושב?" התעשתתי על עצמי.
"את נוהגת לענות בשאלות תמיד?"
"לא," לקחתי צלחת, מנסה להתעלם מקיומו.
"הוא מכאן?"
"מה זה משנה?" שאלתי, מתעצבנת.
"למה את מתגוננת? זה מישהו מהצוות שלך?"
"מה שיחת היום?" אלכסנדרה שאלה. אהבתי שלמרות שהיא הרגישה רע בקשר לכל מה שקרה (ושוחחנו על כך בקשר), היא השתדלה להשאיר את הרוח מרוממת.
"הוא מנסה לשאול אותי על החבר שלי..." תקעתי בה מבט מלא משמעות.
"אה, על עומרי?"
"מה?" עברה שנייה לפני שהבנתי את כוונתה. "ביקשתי שלא נדבר על זה ליד אנשים כאן. זה לא ראוי."
"ראוי, לא ראוי.. מותר לך להגיד איך קוראים לחבר שלך," היא משכה בכתפיה והחלה להעמיס מכל מה שהיא הצליחה לשים עליו את היד.
"אבל זה שקר," בן לחש באזני והצטרף לאלכסנדרה בניסיון לזהות קרם חום שהיה בתבנית מתכתית.

"את חיוורת," אור קבע כשהתיישב לידי בשולחן.
"באמת? אולי אני מפתחת משהו..." הוא הניח יד על מצחי.
"אני חושב שזה סתם כי את דואגת..."
"מה עם ליאת באמת?"
"היא תהיה בסדר, המפקד של צוות 1 נשאר איתה ואנחנו צריכים להביא לה אוכל," הוא הצביע על הצלחת השנייה שהביא. הנהנתי באיטיות. "איך את מסתדרת עם ה..." 'גדעון שלך?'
"קשה, אבל זה רק יומיים, נכון? הבעיה היא צוות 6..."
"למה? הם מתחילים לעלות על משהו?"
"בן דיבר איתי מקודם," הצבעתי על השולחן שבו הוא ישב לבד עם אלכסנדרה. "הוא ממש מעצבן, כאילו מנסה להוכיח שיש לי משהו עם מישהו מכאן. הוא ממש מלחיץ אותי." אור הנהן באטיות. הכרתי כבר את המבט הזה על הפנים שלו- הוא חושב על פיתרון.

אור-
"פאק למלאכים האלה יש הגנה חזקה" אמרתי בפליאה
"מה??" אלכסנדרה שאלה
"אני מנסה להתגנב לראש של מישהוא.... יש איזה הילה לבנה כזאת שמסתירה את המחשבות. זה כמו המסך של השלג בטלוויזיה."
"זה הפיתרון שלך??"
"זו הייתה דרך מחשבה. את יודעת. יש הרבה דרכים לצאת מזה... צריך למצוא את ההכי יעילה"
"וואי, אתה מזה עובד כמו מחשב" אמילי צחקה.
"מחשב אנושי לשירותך. לא סתם הייתי גאון מתמטי לפני שעברתי לאלכימיה..."
"אהא... שוויצר"
'טוב... זה ברור שהוא מנסה לסחוט אתכן... אין לו סיבה אחרת לשחק בכן ככה. השאלה היא רק מה הוא רוצה...'
'אתה מוודא שהוא לא מצטט לנו עכשיו?'
'וודאי'
'אין שום דבר שאנחנו יכולות לתת לו חוץ מ...' מחשבה שובבית נכנסה לראש של אלכסנדרה.
'אלכס??'
'פשוט תתעלם' אמילי חשבה.
'טוב נניח... קודם כל אנחנו צריכים לגלות מה הוא רוצה. אחרי זה, אם זה לא משהוא שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו, אנחנו צריכים משהו לסחוט אותו כנגד ליכולת שלו לסחוט אותנו...'
'זה נשמע רעיון מעניין.... אתה נשמע כמו מאפיונר רוסי אור' סשה חשבה והתגלגלה מצחוק
'אני אקח את זה כמחמאה'

גדעון-
"טוב צוות שמונה! אתם יודעים איפה האוהלים שלכם. אני משחר אתכם עכשיו לשעת ט"ש בה כל אחד יתארגן לשינה. המקלחות לשימוש הבנות בחצי השעה הראשונה, ואחר כך לשימוש הבנים. בסוף השעה, אתם כולכם פוגשים אותי כאן על אזרחי, פרט לליאת אם היא לא תתאושש, חובה על כולכם להיות כאן. אני מזכיר לכם לשמור על הנוהלים ועל שילוב ראוי. שאלות?"
"הקשב המפקד!" אור אמר. הוא סימן לי שהוא רוצה להתקרב אלי. סימנתי לו לבוא אלי. הוא לחש באוזן קצת וחזר לח'
"טוב. כולם חוץ מליאת ואור. השאר חייבים להיות כאן על אזרחי. אלכסנדרה כחנת"רית. משוחררים לשעת ט"ש!"

*אנחנו צוות 7, ואלכסנדרה לא ישבה איתם בשולחן אז נניח שאמילי אמרה את זה*
"אני לא מאמינה..." מלמלתי בזעם בדרכנו למקלחות. אלכסנדרה הסתכלה עליי בשאלה. "חצי שעה למקלחת של כולן?!"
היא פרצה בצחוק.
"אנחנו נסתדר," היא טפחה על גבי בעידוד.
למען האמת, כל תהליך ההתקלחות עצמו לא לקח יותר משבע דקות בהתחשב בעובדה שהמים היו קפואים. המלאכית הנקבה היחידה מצוות 6 הסתבכה עם בגד הים והכנפיים, אז אלכסנדרה עזרה לה. היא רעדה המון בסוף המקלחת, הנוצות הלבנות שלה, לפי אלכסנדרה, היו עוד רטובות. אני מצדי לא יכולתי לראות אותן עדיין. במחשבה ממורמרת נזכרתי במייבש השיער שהשארתי באלכימיה.
סיימנו להתלבש מתחת למגבות ויצאנו בחזרה אל האוהלים. שעת המקלחת של הבנים כבר התחילה. לא הבנתי את זה, באמת. לבנים ולבנות היו מקלחות נפרדות- למה לא נתנו לנו להתקלח באותו הזמן?
בהליכה חזרה הסנפתי את בגדיי- היה להם ריח של ניקיון, וגם השיער שלי הריח טוב. ידעתי שזה לא ישאר ככה עוד הרבה זמן.
"שלום לך," בן תפס אותי בדרך כשמגבת ובגדים אזרחיים בידו.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו בחוסר סבלנות.
"אסור לי לשאול לשלומך?" הוא הרים גבה וחייך.
"לא, ואתה יודע? בתור מלאך, אתה אמור להיות מתוק, חמוד, בעל כוונות טהורות." כעסתי עליו לפתע,לופתת את השקית שהחזקתי חזק יותר.
"אני לא מבין, למה את כועסת?" הוא הרגיע את תווי פניו. העזתי להסתכל בעיניו וקפאתי.
"אני לא כועסת," אמרתי, שוכחת לפתע מה רציתי להגיד לו. זה היה כאילו כל השחור שהיה לי בפנים נמחק, ולא הבנתי למה לא בטחתי בו עד עכשיו.
"אז הכל בסדר?" הופיע על פניו רמז לחיוך.
"כן, תהנה במקלחת..." שלחתי לו חיוך מלא איחולים וחזרתי לאוהלים. ברגע שחלפתי על פניו והורדתי ממנו את מבטי, הבסיס נראה חשוך יותר.
מה לעזאזל קרה עכשיו?!