אלכימיה-מתחילים

אור-'הוליווד מה?' חשבתי בקשר שאמילי שכחה להוציא את עצמה ממנו.
'אור, צא לי מהראש' היא נאנחה. היא הייתה כל כך עייפה שהיא אפילו לא מחתה על זה שהקשבתי לשיחה שלהן
'אני לא אציק לך הרבה זמן, רק כמה שאלות'
'יאללה שוט' לא האמנתי למזלי הטוב.
'אלכימיה לא באמת חשוב לך, את יודעת שיש שם בית ספר לקוסמים באיזור?'
'כן...' היא ענתה מנומנמת
'ובכל זאת את נשארת פה.'
'כן...'
''לא כי את צריכה לדאוג למעין, היא לא מעניינת אותך נכון?' פה התחלתי להסתכן. בניתי על זה שהיא עייפה ופשוט תענה כדי שאעזוב אותה ולא תחשוב יותר מדי.
'לא...'
'אז מה מחזיק אותך פה?'
הרגשתי את הכרתה חומקת לאיטה בזמן שהיא עברה לעולם החלומות...

למחורת(יום שלישי) בבוקר

ישבתי לשולחן האוכל הגדול אוכל קערה של צ'יריוס בחלב כשסשה משמאלי וליאת מימני. סשה נרגעה מאז אתמול והיחסים בינינו חזרו להיות חמים כמו קודם. שיטפתי אותן בממצאים שלי מאתמול. כשסיפרתי להן על השאלה האחרונה שתיהן אמרו פה אחד "גדעון" וצחקו.  הרגשתי לא בנוח. זה היה הנושא היחיד שלא יכלתי לדבר עליו בחופשיות עם החבורה של הבנות. הן הסתכלו על גדעון כ... טוב, גבר. ואני רק בתור מפקד. הבוקר הוא כבר ישב בקצה הרחוק של השולחן עם כמה שביעיסטים. הוא כבר קיבל שחרור מהמרפאה, אבל עדיין נראה חולמני כשהלך. הייתה לי תחושה שזה לא מהפציעה...

גדעון-סיפרתי בפעם המאה ושתיים את הסיפור הבדוי על הפציעה מהקיבוץ כבר בלי לחשוב. מחשבותיי נדדו עם עיני לאורך האולם אחר אמילי. היא לא הייתה. 'היא כנראה עייפה וישנה עד מאוחר' חשבתי. 'זה מתאים לה'
"אוי גידעון, זה נשמע כל כך כואב.." אמרה וורוניקה שישבה לידי ושמה את ידה על כתפי בצורה מתחנחנת. כנראה השמועה על הפרידה שלי ממאי התפשטה מהר יותר משחשבתי. לא הורדתי אותה. הראש שלי היה במקום אחר...

"אמילי, תקומי כבר," נדנוד חזק בכתפי הכריח אותי לפקוח את עיניי כדי לדעת על מי לצעוק. "תתלבשי, גדעון יצא מהמרפאה ואת צריכה לדבר איתו." היא זרקה עליי משהו. והתרוממתי לישיבה.
"אלךכסנדרה, תעזבי אותי, תני לי לישון..." אמרתי בקול מנומנם.
"הוא נפרד מהחברה שלו, זה לא אומר לך משהו?"
"מה את רוצה ממני?"
"שתלכי כבר ותשיגי אותו!" היא זרקה עליי חגורה מתאימה לשמלה שזרקה עליי קודם.
"אאוץ'! האבזם הזה כבד!"
"אז אולי זה רמז מאלוהי הגורל או האלילים של זאוס או מה שזה לא יהיה שאת מאמינה בו שרומזים לך לא להיות על המיטה כדי שלא ייזרקו עלייך עוד דברים?"
קפצתי מהמיטה כדי להתחמק מבקבוקון בושם.
"זה שאנל!" צעקתי.
"גם את! מה את מתרגשת?" היא זרקה על המיטה שלי את הדואודורנט שהיה עוד בתוך המזוודה שארזתי אתמול. "את מוכנה להתארגן כבר לפני שאני אתחרט ואגנוב לך אותו?"
"אלכסנדרה- תפסיקי," תפסתי אותה בידה והיא נעצרה במקומה. "יש לי חבר, זוכרת?"
"על מי את עובדת? את רוצה את גדעון. מה שאני עושה כאן נקרא התערבות. כמו שיש גמילה ממשהו שעושה רע, ואני רואה שחברה שלי עומדת להישבר, אני עושה התערבות ומכריחה אותה לעשות מה שטוב לה. אז תגידי תודה ותזרמי איתי כבר!"
"אני מאוד מעריכה את זה והכל, אבל אני לא יכולה. זה שגדעון נפרד מחברה שלו לא אומר שעכשיו תורי."
"אז את מודה שאת רוצה אותו?"
"מה?" עוד הייתי ישנונית. "זה לא מה שאמרתי."
"אז את לא מכחישה שאת רוצה אותו?"
"אלכסנדרה-"
"תתלבשי כבר, בקצב הזה את עוד תאחרי לשיקויים..." היא נראתה מיואשת וזרקה עליי את מברשת השיער שלי.
רבע שעה אחר-כך יצאתי מהחדר, לבושה במה שאלכסנדרה בחרה לי. היא סתם אוהבת להתלבש כמו איזו פריקית, יש לה טעם מצויין בבגדים. אולי אפשר לקחת קצת קרדיט.
היא תפסה אותי בידי וגררה אותי לחדר האוכל, ממלמלת כל הדרך -"רק שגדעון יהיה שם" ונעצרה לפני הכניסה. היא עזבה את ידי.
"תכנסי כאילו הכל רגיל..."
"אלכס, אל תגידי לי מה לעשות..." אבל כשנכנסתי אל חדר האוכל משהו לא היה רגיל. מבטיהם של כמעט כל יושבי החדר הורמו אליי, ואני את שלי הפניתי אל אלכסנדרה.
"למה נראה לי שמספר האנשים שבוהים בך הוכפל היום?" היא שאלה.
"תגידי לי את," מלמלתי ונכנסתי לחדר האוכל. אלכסנדרה אמרה לי להסתכל לכיוונו של גדעון, אבל התעלמתי ממנה.
התיישבתי עם ליאת ואור, שכבר סיימו לאכול וסתם ישבו שם לדבר.
"תראו מי חזרה אל שורותינו!" ליאת חייכה אליי וחייכתי בחזרה. "תגידי, השמועה נכונה?"
"איזו שמועה?"
"גדעון נפרד מהחברה שלו בשבילך," היא אמרה מייד. הסתכלתי על אלכסנדרה שהתיישבה לידי. מה?
"זה ממש לא נכון," אמרתי מיידית. משום מה, הייתה לי תחושה שעם השמועה הזאת יהיה לי קל פחות להתמודד. לא יכולתי להתאפק והרמתי את מבטי. גדעון הסתכל עליי. הסטתי את מבטי ממנו וחיפשתי את עומרי. הוא חייב לקבל ממני הסברים. הוא קלט אותי מהשולחן עם הבנים מהשכבה וקם.
"אתם יודעים מה? אני לא רעבה..." קמתי מהשולחן והלכתי לכיוונו. הייתי צריכה לקרוא לו כדי שלא יברח ממני, ותפסתי אותו כבר בחוץ.
"זה לא נכון, השמועה לא נכונה, מה שלא שמעת."
"זה תלוי לאיזו שמועה את מתכוונת, כי שמעתי הרבה. שמעתי שהחברה של גדעון נפרדה ממנו בגלל התמונה שלכם ביחד, שמעתי שהוא נפרד ממנה כי אתם התנשקתם, שמעתי שברגע שהוא חזר עם הפציעה מהקיבוץ הוא רצה לראות רק אותך. משהו מפה לא נכון?" הוא ירה אל המטרה, וגם פגע.
לא הצלחתי למצוא מילים לענות לו.
"את יודעת מה? כשאוהבים מישהו באמת, יודעים גם מתי לתת לו ללכת. כל הסוף-שבוע את היית בסערת רגשות בגללו. הוא הרס את כל מה שיכול היה להיות לי איתך, כי את היית מצוברחת בגללו. את עברת חדר כי נמאס לך לראות אותי טוונטי פור סבן, וזה מובן. ברגע שאמרתי לך שאני אוהב אותך את נבהלת, כי אני יודע שאת לא יכולה לאהוב אותי בחזרה. את כבר תפוסה. ועל מי? על הגבר של המדינה, כמו שהיה כתוב בכתבה ההיא. אתם מתאימים, אמילי. באמת. אם את רוצה אותו, תרגישי חופשייה."
"עומרי," שלחתי יד לגעת בו, אבל הוא התרחק.
"אני מאוד מעריך את זה שנשארת איתי מתוך רחמים, אבל גם לי יש כבוד מינימלי. וכשכל בית הספר מדבר על זה שהחברה שלי והגבר של המדינה הם הזוג האולטמטיבי, אני יודע לקחת צעד אחורה, ו-"
"עומרי, תשתוק כבר! אני לא רוצה את גדעון. אם הייתי נשארת איתך מתוך רחמים, לא הייתי רודפת אחריך עכשיו, נכון? הייתי לוקחת את ההזדמנות ובורחת." הייתי עצבנית.
"אבל את לא אוהבת אותי."
"לא, אני לא בן-אדם שמסוגל לאהוב! אני דפוקה רגשית, ושטחית, ו-"
הוא משך אותי לנשיקה ארוכה, שהרגיעה אותי. הוא התנתק ממני, אבל נשאר צמוד.
"תראי בזאת נשיקת פרידה," הוא חייך אליי מקרוב. "את מדהימה, ואני תמיד אזכור אותך בתור החברה הכי שווה שהייתה לי, אבל אני לא מתאים לך. לא לעולם האופנתי שלך, לא למעגל החברים שלך, אני לא מוצא את עצמי בתוך כל זה, ואת צריכה להרגיש חופשייה להיות עם מישהו שכן מתאים לך, ואני צריך מישהי שיותר מתאימה לעולם שלי-"
"אתה מדבר שטויות," דיברתי בשקט. לא חייכתי.
"כנראה זה נכון שאני לא אוכל למצוא מישהי טובה יותר ממך, אבל העתיד אמר את שלו- ואני מוכן להשלים עם זה כל עוד תבטיחי לי שתעשי מה שטוב לך."
"מה זאת אומרת? ואם טוב לי איתך?"
"את יכולה יותר טוב," הוא נשק למצחי והתרחק. "אני לא זורק אותך, חלילה, אני נותן לך להיות מי שאת, ואיך שאת רוצה, בלי לעצור אותך מלעשות מה שטוב לך."
"זה עדיין נחשב שאתה נפרד ממני."
"תספרי לכולם שאת נפרדת ממני כי קינאתי בטירוף. לא אכפת לי, אני עדיין אוהב אותך, רוצה שיהיה לך טוב."
"מגיע לך יותר טוב ממני," אמרתי עם צביטה בלב.
"לא, מגיעה לי מישהי ברמה שלי... את כמה מאות רמות מעל. אם יום אחד אני אגיע לרמה שלך, תזכרי אותי?"
"אני אשתדל," חייכתי אליו. "אתה בנאדם מדהים."
"גם את. עכשיו כל מה שנשאר לך, זה להבין את זה..." הוא שלח לי עוד נשיקה באוויר, ויכולתי להישבע שראיתי דמעה רוטטת בזווית עינו לפני שהסתובב והלך משם אל מגרש הקווידיץ', להתאמן או משהו.

"מתחילים לראות את הסוף..." אמרתי לליאת כשאמילי הלכה לכיוון עמרי.
"אני מוכרח להודות, התוכנית שלכן הייתה גאונית. איזה נחמד שמצאנו את נקודת התורפה של אמילי"
הוספתי כשסשה התיישבה לידינו. על המקום הריק שהתפנה מהצלחת שלי הטלתי קסם כדי שירא לנו את המדשאות, ויותר חשוב, את עמרי ואמילי.
"נו?! אני גאונה או שאני גאונה?" היא אמרה והחליקה לי ולליאת כיף בו זמנית
"מי מצא את החולשה של אמילי?" שאלתי אותה בטון מתגרה
"טוב נו, שלושתינו יחד גאונים. שלישית העתיד!" אלכסנדרה הייתה במצב רוח מעולה הבוקר. ליאת ואני חייכנו.
"או או..." ליאת אמרה פתאום. אני וסשה הסתובבנו וראינו את עמרי מנשק את אמילי. "זה לא לפי התוכנית.." היא הוסיפה
"מה!?! איך הוא יכול לנשק אותה אחרי זה? מה הוא דפוק? כל בית הספר ילעג לו לנצח!"
אחר שהם התנתקו ואמרו כמה מילים, עמרי הסתובב, ודמעה קטנה נשרה מזווית עינו בעת שהלך לכיוון המגרש.
"הא-הא! זאת הייתה נשיקת פרידה! ניצחנו!"
הרגשתי מוזר, לא ידעתי אם מה שעשינו היה נכון.
כמו לפי אות מוסכם, ברגע שעמרי הסתובב והלך, גדעון יצא לכיוון המדשאות. אמילי לעומת זאת, שוטתה בחוסר וודאות עד שיצאה מהתמונה...

הרבה פעמים ראשונות היו לי, אבל את הפעם הראשונה הזאת הייתי מעדיפה לא לציין. אף פעם לא נפרדו ממני. אבל ככה אפשר לקרוא לזה? הרי-הוא עדיין היה רוצה להישאר ביחד לולא כל הסיפור הזה עם גדעון, ובלי כל השמועות הללו... חסמתי את המחשבות שלי, שאוכל לזרום לאן שאני רוצה איתן.
זה בכלל טוב שזה קרה? אני לא יודעת אם אני כל כך עצובה. אני לא מרשה לעצמי להרגיש פגועה, כי הוא עשה את זה לטובתי, לדעתו בכל אופן. לדעתם של המון אחרים. אבל זה באמת ככה? לא יודעת... מסכן, הוא אוהב אותי. נאנחתי והרמתי את מבטי- הגעתי קרוב למבנה, ואם מסתכלים למעלה, אפשר לראות את החלון של המרפאה. אלכסנדרה סיפרה לי שהיא ניסתה לקפוץ מפה פעם כדי לברוח, אבל זה היה גבוה מדיי.
אבל הפעם החלון של המרפאה הזכיר לי משהו אחר. גדעון שכב שם, פצוע כולו, רוצה לראות אותי. במה שיכלו להיות הרגעים האחרונים שלו, הוא ביקש לראות אותי. מה זה אומר? התיישבתי על סלע שהשקיף על חלון המרפאה ושלפתי עט מהתיק שלי. התחלתי לשרבט על הסלע, ממשיכה להרהר במחשבות. בלי לשים לב, ראיתי שאני מציירת נוף של שקיעה.
אם גדעון היה הים, נניח. אני הייתי השמש, והיינו נפגשים. המפגש הזה היה רחוק, אי שם באופק, ומאוחר- רק בסופו של יום. ממתי אני מנסה לנתח דברים? ממתי אני חושבת מה כל דבר אומר? ממתי אני משווה מישהו לים? טוב, העיניים שלו דיי דורשות. אוף, אני לא אמורה לחשוב עליו כל כך הרבה.
אני לא מרגישה טוב עם עצמי, כי אני באמת מונעת אותו ממני. אבל למה אני עושה את זה? הוא באמת כזה שמוק כמו שחשבתי? הרי, גם לי יש נטייה להחליף בני זוג לעתים קרובות, לא אומר שאני לא מסוגלת לאהוב מישהו... על מה אני מדברת? זה כן אומר. אני לא אוהבת אף אחד, ואני גם לא אוהב. בסוף אני אאמץ תינוקת כשאהיה בת שלושים ואקרא לה מריה. ואני אהיה אם חד הורית, ורק אותה אני אוהב. אם זה יילך טוב, אני אפילו אאמץ עוד ילדים. אוף, חיבוק מעומרי יכול היה לעזור לי עכשיו ממש.
"אמילי?" נבהלתי והפלתי את העט שלי. "אז את EC המפורסמת, שמציירת על כל הקירות באלכימיה?"
"לא על כולם... יותר על השולחנות..."
"אפשר לשבת?" גדעון שאל. רק עכשיו הרמתי אליו את מבטי. כאבה לי הבטן. משכתי בכתפי והוא ישב לידי, על הסלע, נזהר שלא להתיישב על הציור.
"את יודעת שבתור מדריך אני יכול לתת לך עונש ולגרום לך לנקות את כל השולחנות בבית-ספר, נכון?"
"גדעון, מה אתה רוצה ממני?" התכופפתי להרים את העט, משתדלת שלא לתת לשמלה לחשוף יותר מדיי.
"חתימה?"
"תבקש ממעיין, היא מוכרת אותן. או לפחות ככה שמעתי," הדגשתי את המילה האחרונה.
"אז את שמעת דברים, מה?"
"בסדר, אני יודעת שלא היה לך חלק בשמועות האלה. ואני יודעת שזה לא נכון, ו-"
"לרגע לא אמרתי שמשהו משם לא נכון..."
"אז מה נכון?" הנעתי את רגלי בעצבנות והסתכלתי עליה, נמנעת מלהסתכל עליו.
"אני ומאי נפרדנו, בהסכמה על זה שאנחנו לא מתאימים אחד לשני, ושיש מישהי אחרת, ש..."
"אני לא רוצה לשמוע," עצרתי אותו. "אז באת לראות אם שמעתי על זה?"
"האמת היא שראיתי את עומרי, והוא במצב לא משהו, ואז ראיתי אותך, וגם את לא נראית הכי מאושרת, אז רציתי לראות אם הכל בסדר."
"הכל מצויין, תודה ששאלת... ומצטערת על מאי וכל זה."
"אל תצטערי." הוא הניח את ידו על ברכי, לגרום לה להפסיק לרטוט. לא העפתי אותו, למרות שרציתי.
"אני צריכה ללכת..." מלמלתי והזזתי את ברכי מתחת לידו.
"מה עוצר אותך?" הוא שאל לפתע. לא יכולתי להתאפק והסתכלתי עליו בחוסר אונים.
"בבקשה אל תעשה לי את זה."
"אני לא יכול. אני רואה אותך ולא מצליח לנשום. אני לא מפסיק לחשוב עלייך, וזה נדמה כאילו כל מילה מכילה את השם- 'אמילי'. בכל מקום אני שומע את זה. אני לא עומד בזה. אני מצטער, אבל אני חייב להבין מה עוצר אותך. אני לא הבן-אדם שאת חושבת שאני. נכון, אולי זה ככה עם אחרות, אבל יש בך משהו שמטריף אותי ואני חייב להבין אותך. אני חייב להכיר אותך מקרוב יותר, אני חייב לדעת מה זה בך שגורם לי להיות מישהו אחר. אני-"
"די, גדעון," הייתי על סף דמעות.
"מגיע לך לאהוב מישהו." המשפט הזה שבר אותי, ולא הספקתי למחות את הדמעה לפני שנשרה על לחיי. הוא פרש את ידיו, מציע לי חיבוק. שחררתי מעין יפחה-צחקוק של הקלה והתקרבתי אליו, נשענת על כתפו. "את בן-אדם מדהים, ואין לי מושג מאיפה מגיע חוסר הביטחון העצמי הזה שלך, כי את חזקה. זה אחרת כשזה נוגע לאנשים שקרובים אלייך?"
לא עניתי לו, והוא התחיל ללטף את הכתף שלי בעדינות.

גדעון-ניתקתי את עצמי מהקשר. 'הגיע הזמן... בחיים לא ראיתי בחורה עקשנית כל כך. וזה לא שהייתי צריך לגרום לה לאהוב אותי. היא מאוהבת בי מעל הראש ופשוט לא מוכנה לעשות עם זה כלום. שאני ארדוף ככה אחרי בחורות. מי היה מאמין...' כל אותו זמן ליטפתי את כתפה ברוך. היא עדיין רעדה, ספק צחקקה ספק בכתה...

אור- "מישן אקומפלישד!" קפצה אלכסנדרה בשמחה. אפילו ג'ייד שגם נכנסה בינתיים בסוד העניינים שמחה. 'זה באמת היה דורש..' חשבתי לעצמי בנחת. הבטתי בשעון. "אה חברה...." אמרתי בטון קצת לחוץ. "מה עכשיו<?!" סשה קפצה, כשחשבה שקרה עוד משהו עם גדעון, אבל אני כבר הפסקתי את הקסם."שיעור שיקויים התחיל לפני שלוש דקות..." ליאת קפצה: "אוי לא!" וגררה את כולנו לכיוון המרתף...

גדעון-"אני מאחרת לשיקויים..." היא אמרה לבסוף. "לא נורא, אני אדבר איתך בהפסקת הצהריים. בואי.." אחזתי בידה, והתעתקתי איתה לליד חדר שיקויים. פתחתי את הדלת ושרית נעצה בי מבט המומה. ראו שהיא כבר לימדה כמה דקות. "אני מצטער שרית, אבל הייתה ישיבה של המנהל עם המדריכים והיינו צריכים את אמילי לתת עדות על משהוא, ליוויתי אותה לכאן כדי לוודא שתכניסי אותה..." אמילי נעצה בי מבט מבולבל ואז הבינה. "כן... הייתי שם כשקרה המקרה. בעיות משמעת.." ראיתי את אלכסנדרה מותחת את העין ומוציאה לשון לליאת. היא צחקה. "כן כן, כמובן... שבי אמילי" שרית אמרה. אמילי התיישבה במקום הרגיל שלה. ואני יצאתי מחויך.

"הכל בסדר?" יונתן שאל כשהתיישבתי לידו.
"למה, האיפור שלי נמרח?" חייכתי אליו והוא צחק.
"האמת שכן, קצת..." הוא התכוון לסמן לי איפה, אבל כבר שלפתי את המראה מהכיס. לא כזה נורא, אני בכל זאת מאופרת בשאנל, אבל העיניים שלי היו קצת אדומות. טוב, יעבור...
החזרתי את המראה לכיס והסתכלתי קדימה אל שרית שהמשיכה להסביר על החומרים המשפיעים בצמחים, ואיך מזהים את התכונה של צמח מסויים. מבטי נתקל בראשו של עמרי, שהיה מרוכז בשיעור הרבה יותר מבדרך כלל, וכבר לא שלח לי מבט באמצע השיעור. נשמתי עמוקות כדי לנסות לא לבכות שוב.
"אמילי?" יונתן שם לב.
"סתם, מחניק כאן קצת..." מלמלתי.
'נו, אז עשית כמו שאמרתי לך?' אלכסנדרה שלחה לי בקשר. גדעון היה מנותק עדיין, ואני אפילו לא שמתי לב שחזרתי.
'מה אמרת לי?'
'לקפוץ על גדעון כמו חיית פרא,' היא הדגישה את הר' במבטא רוסי שגרם לי לחייך אליה.
'לא בדיוק... הוא סתם מצא אותי אחרי ש...'
'ש...?'
'עומרי נפרד ממני.'
'מה? אדיוט, אבל עשה בשכל. את רואה? גם הוא שם לב למי שאת צריכה להיות איתו באמת.'
'האמת שזה מה שהוא רמז אליו, אבל אני לא אוהבת שעושים את ההחלטות בשבילי.'
'יש הבדל בין להחליט בשבילך, לבין לגרום לך להבין מה שמובן מאליו לאחרים... ראיתי שהחזקתם ידיים-'
'את ראית במקרה את הפרצוף של עומרי?'
'אם את רוצה אני אדבר איתו אחרי השיעור...'
'זה יהיה מעולה, תודה..'

"הוא לא מוכן להודות," היא תפסה אותי כשהייתי בדרך לשיעור שינויי צורה.
"על מה את מדברת?"
"עומרי, ניסיתי לדבר איתו, הוא אומר שאת נפרדת ממנו."
"מתאים לו... לנסות לשמור על המוניטין שלי למרות שאנחנו כבר לא ביחד. זה לא הוכן, אלכס..."
היא עשתה פרצוף אבל הבליגה. "למה הוא נפרד ממך, הוא אמר לך?"
"אנחנו לא מתאימים, הוא לא חלק מהעולם שלי, הוא הסתכל בעתיד וראה שאנחנו לא נשאר ביחד, אז כבר אפשר לזרום ולהיפרד עכשיו."
"קצת מטומטם," היא הגיבה.
"כן..."
"אבל עשה לך טובה ענקית, עכשיו יש לך הזדמנות עם גדעון!"
"ואם אני לא רוצה את גדעון?"
"את לא לסבית, את רוצה את גדעון..."
"ממך זה נשמע כאילו זה תנאי..."
"או שאת לסבית, או שיש לך נטייה לא לאהוב את עצמך," היא משכה בכתפיה וצחקתי. "הוא הדבר הכי סקסי עלי אדמות."
"ומה אם אני לא מחפשת 'סקסי'? מספיק אחד כזה בזוג, לא?"
"ואו, אז התנאי השני ממש לא תואם לך. אז את לסבית?"
"כן, אלכס. אני לסבית." אמרתי בטון שלא היה ציני ממני. "ובגלל זה אני לא רוצה את גדעון. חשבת אולי שלא הכל בחיים זה כמה סקסי הבן אדם? אולי אני לא רוצה להיות עם מישהו שמחליף חברה כל יומיים? מישהו שנמשך רק אל מי שלא רוצה אותו, וברגע שהדבר הזה משתנה, הוא כבר לא מעניין אותו? אני מכירה את הטיפוס, ולא בא לי על אחד כזה בתור בן זוג."
"הוא רצה אותך גם אחרי שהתנשקתם," היא אמרה את זה כאילו זאת הייתה עובדה. "אולי את פשוט מחפשת מישהו שירדוף אחרייך? את לא חושבת שזה יהיה בזבוז אם הוא יתייאש וימשיך הלאה? מה יקרה אם תגלי שכבר יש לו מישהי חדשה?"
הרמתי אליה את המבט בשאלה.
"הנה, את מקנאה," היא חייכה בניצחון. "תרגעי, הוא יחכה לך..."
"אלכס, תעזבי את זה... יש לי שיעור שינויי צורה..." נופפתי לה לשלום והמשכתי ללכת.

אור- "אוף!!" אלכסנדרה אמרה לי כשהלכנו במסדרון לכיוון השער הראשי לשיעור חיות הפרא של אלכסנדרה. "למה! היא! כזאת! עקשנית!" היא הוסיפה בועטת בפקק של בקבוק שהיה מונח שם עם כל מילה. "אל תדאגי, הם יהיו ביחד בסוף..." אמרתי בפעם העשרים לערך. "אני! יודעת!" היא אמרה בזעם ממשיכה לבעוט בפקק. "אבל למה זה לוקח להם כל כך הרבה זמן?!" צחקתי. התקרבנו אל האיזור ואריק נופף אל אלכסנדרה. "אני הולך לבסיס, הבטלתי לג'ייד וליאת שיעור פרטי בכישפומטיקה." אמרתי לה כשנפרדנו. "תהנה" היא צחקה ודילגה לעבר אריק. "וואו, בחיים לא ראיתי מישהיא שמתרגשת כל כך משיעור חוץ מליאת. מוזר..." אמרתי לעצמי בזמן שהסתובבתי והלכתי לכיוון הבסיס. ישבתי שם עם ליאת וג'ייד כמעט כל השעתיים על מעגלי זימון. בכישפומטיקה יש יחידה שלמה על מעגלי זימון. זה חומר הרבה יותר מקיף מהכלום וחצי שלומדים בלחשים. אחרי השעתיים החופשיות יצאתי מרוצה. שתיהן למדו מהר וסיימנו את כל מה שהיה חסר להן. "אל ארוחת הצהריים!" קראתי בחדווה והן צחקו.

אלכס-
הפעם למדנו חומר תיאורטי על ציפורי אוגוריי פראיות. אריק אמר שלא סביר שנמצא כאלה בשטח בית הספר, אבל הוא ינסה למצוא משהו לקראת השיעור הבא.
השיעור עבר דיי מהר, ושקלתי אם שוב להישאר אחרונה בכיתה, אבל אריק ישר הלך למשרד שלו, אז לא נותרה לי ברירה אלא להסתובב עם שאר הכיתה וללכת לחדר האוכל. זה נראה לי קצת תמוה, אבל הנחתי שזה בגלל שהוא לא רוצה שכולם יתחילו לשים לב שאני תמיד נשארת אחרונה אצלו.
"היי, הכל בסדר?" אור שאל אותי כשהתיישבתי בעצבנות לידו.
"כן, מצויין," חייכתי חיוך מזוייף ופניתי להסתכל בג'ייד. פתאום נזכרתי שהרשת שלי לא חסומה, וחסמתי אותה. מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא. ג'ייד הסתכלה בי באופן מוזר, אבל אף אחד אחר לא הפגין צורה שמביעה שמשהו השתנה.
"אוקיי..." אור הבין שלא צריך לדבר איתי עכשיו.

אמילי-
יצאתי משיעור שינויי צורה, שוקלת אם לדבר עם עמרי או לא כל הדרך החוצה, אבל איך שהוא הסתכל עליי כשהוא עקף אותי כדי לצאת לפניי גרם לי להבין שזה לא זמן טוב. הלכתי לאט מאחוריו כדי לא להדביק אותו, וכל צעד הרגשתי אשמה יותר. אבל זה הוא שנפרד ממני!
"אמילי," הסתובבתי. גדעון היה מאחורי. לא אמרתי לו כלום והמשכתי ללכת לכיוון השני. "היי, מה את בורחת?" הוא הניח יד על כתפי.
"די, גדעון, זה לא מתאים, אתה לא רואה?" הוא הסתכל קדימה וראה את עמרי.
הוא עצר אותי במקומי, התכופף אליי ולחש: "אני מכיר מקום טוב לאכול בו, בואי, עליי," הוא הושיט ידו אליי.
"מתעתקים?"
"אלא מה?" הוא חייך. טוב, גם ככה אין עכשיו בחדר האוכל מישהו שאני רוצה לראות.
הרמתי את ידי, אבל לפני שהחזקתי בו, החלטתי להיות בטוחה- "אבל זה לא דייט."
"אני אקח מה שתתני לי," הוא חייך שוב, הפעם חיוך מלא שלא יכולתי להתעלם ממנו וחייכתי אליו גם. הנחתי את ידי בשלו ושוב נותקו רגליי מהרצפה.
נחתנו על מה שנדמה היה כחול ים, והתחלתי לשקוע בו.
"גדעון, אתה מטורף, אני על עקבים!" הוא תפס בי כדי שלא אפול, ושנינו צחקנו. הסתכלתי שביב וזיהיתי את המקום מייד. "אתה באמת מטורף, זה לא לוקח לך המון כוחות להתעתק עד להרצלייה?"
"את שוכחת שאני אחרי יומיים של מרפאה," הוא אמר. חייכתי.
"אבל אני לא לבושה לים..."
"אל תדאגי, יש רצפת עץ במקום שאליו אנחנו הולכים, את מוכנה ללכת לבד?"
"לא, אני שוקעת כאן..."
"אין בעיה," גדעון תפס בגבי ביד אחת, ואז התכופף לתפוס מתחת לברכיי והרים אותי.
"ואו- זה בא לך בקלות," צחקתי וכרכתי זרוע אחת סביבו כדי לא ליפול.
"מה אני אגיד לך, את שוקלת פחות מעגל," צחקתי.
"אני שמחה שאני מזכירה לך פרה," המשכתי לצחוק.
"מה אני אגיד לך, אחד לאחד..." הוא עצר מול אחת המסעדות שבמרינה והוריד אותי על רצפת העץ. המארחת חייכה אלינו, בעוד המלצרית שבדיוק דיברה איתה נראתה נרגשת יותר ויותר.
"אגב, מה השיעור שיש לך אחרי ארוחת הצהריים?"
"אה..." הסתכלתי על המארחת. "המכ"ה- שיעור... ספורט." הוא צחק על ההקבלה.
"זה יהיה בסדר אם תפסידי אותו?"
"אה.. אני מניחה, זה תלוי מה אתה מפסיד."
"מתמטיקה," חייכתי.
"אהה, אז אתה מוכן להפסיד מתמטיקה בשבילי? בחור חכם שלא באמת צריך להיכנס לשיעור?"
"והמורה מאוהבת בי, אז..."
"איך לא?" אני לא מאמינה שאמרתי את זה. גדעון חייך. המארחת, שכבר הספיקה להתעדכן, כנראה, בזהויות שלנו מידי המלצרית, התפנתה אלינו.
"לשניים?" היא שאלה בחיוך גדול.
"כן," גדעון ענה לה.
"אוקיי," היא הביאה לנו שני תפריטים והראתה לנו את המלצרית הבלונדינית שעמדה מאחוריה, מחוייכת, כל הזמן הזה. "העלמה שאנל, אנחנו כל כך שמחים לארח אותך כאן, וגם אתה, מר-"
הנחתי יד על זרועו, להשתיקו. "ברקוביץ'." היא נראתה מאושרת והמלצרית ליוותה אותנו פנימה.
"אני רק חייבת להגיד לכם שאני חושבת שאתם זוג מדהים, ולא יכולתם למצוא בני זוג טובים יותר, והנה- יש לנו פה מקום מעולה," היא הראתה לנו שולחן נמוך עם שני פופים לידו.
"אנחנו לא-"
"מעשנים, אני לא יכולה לסבול שיש ריח של סיגריות סביבי, אז זה איזור ללא מעשנים, נכון?" הסתכלתי על גדעון ושידרתי לו- 'תן לי לדבר.'
"כן, כן, בוודאי," חייכתי אליה. "שבו, בבקשה..." היא הייתה נרגשת. התיישבנו והיא נשארה שם.
"אתם כבר יודעים מה אתם רוצים להזמין?"
"אנחנו נסתכל בתפריט קודם, אבל תודה..."
"אוקיי," היא חייכה ונשארה לעמוד שם. החלפתי  מבטים עם גדעון, ואז היא הבינה שהיא צריכה להתחפף.
"אז זה כן דייט? לא הבנתי."
"לא, אבל היא הייתה בוכה אם היא הייתה יודעת את זה, נכון? חוץ מזה, זה ממש יעזור ליחסי הציבור שלי, וגם שלך, אם תחליט להפוך לדוגמן אמיתי."
"אוקיי, אז בואי נגרום לזה להיראות אמיתי," הוא סובב את הפוף שלו סביב השולחן, קרוב יותר אליי.
"אתה יודע שיכולתי פשוט להוריד את העקבים וללכת לכאן לבד, נכון?"
"נהניתי להרים אותך," צחקתי.
"זה כמעט נשמע..."
"אז מה את רוצה לאכול? זה עליי."
"לא, אני אשלם על עצמי, אני מעדיפה ככה..."
"אבל שום דבר לא יתן לבחורה שלו לשלם על עצמה בדייט."
"זה לא דייט, זוכר?" הוא לא ענה. "נעשה כזה דבר. את החלק שלי אני אחליק מתחת לשולחן ואתה תשים אותו בחשבון."
"אין בעיה," הוא חייך.
"אז אני רוצה שניצל וינאי עם סלט חם בצד," אמרתי בלי להסתכל בתפריט.
"איך את יודעת שיש להם?"
"זאת מסעדה במרינה. יש את זה בכל המסעדות כאן."
"אוקיי, אז אני אשאר פשוט, המבורגר וצ'יפס לנצח." צחקתי.

גדעון-"תגיד, זה בכלל חוקי?" היא שאלה והשתעשע במזלג שלה בזמן שחיכינו לאוכל.
"מה?" שאלתי מחייך מניח יד על ירכה החשופה.
"די! תוריד את זה" היא אמרה ורעדה, אבל לא סילקה את היד. "לצאת לאכול צהריים במקום אחר..."
"לא" אמרתי בטון משועשע. "אבל ממתי את שמה על החוקים?"
"היי! אני לא פושעת!"
"זה פשע להיות יפה כל כך..."
"אוי פשוט תשתוק.." המלצרית הגיעה. "וואי, זה היה מהיר" אמילי אמרה.
"קיבלתם את ראש סדר העדיפויות... אפשר להציע לכם עוד משהו?" היא שאלה.
"לא, זה מספיק בינתיים, תודה" המלצרית היססה. "מה את רוצה? דברי" אמילי אמרה.
"אני יכולה לקבל חתימה?" היא שאלה בביישנות. אמילי חתמה לה על התפריט והיא דלגה מאושר. "תודיעו אם אתם צריכים משהו"
אמילי אכלה ברעבתנות. "את אוכלת די יפה בשביל דוגמנית"
היא העיפה בי מבט והרימה גבה. "ואתה אוכל די בשרי בשביל קיבוצניק" צחקתי. "ובכלל, איך אתה מצליח לאכול עם יד אחת?!"
הנחתי שזה רמז עבה להוריד לה את היד מהירך. "זה המבורגר, לא אוכלים בסכין ומזלג" צחקתי, והעברתי את היד לכתפה. היא נאנחה ביאוש. אני צחקתי.

כשסיימנו לאכול הלכנו לכיוון המרינה. למרבה המזל, הייתה טיילת ואמילי הייתה מסוגלת לזוז בלי ליפול.
"זה לא סבל הנעלי עקב האלה?"
"מתרגלים. לאן הולכים?"
"למרינה."
"כן, שמתי לב..."
"הפתעה..."
הלכנו לאחד המזחים. "קובי!" קרתאי בחיוך לעבר בן השש עשרה שעמד במקום
"גידי!" הוא קרא בשמחה ורץ לחבק אותי.
"המון זמן לא ראיתי אותך... איזה כיף שאתה פה. טוב, זאת השלישית משמאל. אתה עוד זוכר איך מתפעלים סירה נכון?"
"ברור" חייכתי ולקחתי את אמילי. שחררתי את הסירה, העלתי את אמילי והתחלנו לצאת מהמרינה.
"מאיפה אתה יודע להשיט סירה?!" היא שאלה בהפתעה כשסוף סוף הצליחה לדבר.
"אני גר בקיבוץ כינרת. כל חופש היינו שטים שם" יצאתי קצת לים, ואחרי שהתרחקנו מספיק הורדתי עוגן. הים היה שקט ורק רוח נעימה פרעה את השיער של אמילי...

"איך אני אוהבת את הים..." אמרתי והורדתי את העקבים. הרגשתי מספיק יציבה כדי לשבת מולו- בזהירות, כמובן.
"אז את לא בן-אדם של בריכה?"
"ממש לא... יותר מדי צפוף."
הוא צחק.
"אלא אם כן זאת בריכה פרטית, כמו זאת שיש לי מאחורי הבית, וגם אז צריך להיזהר מפאפרצי. לים הם אף פעם לא מגיעים." הוא קשר את המפרס למעין ידית אחיזה והתיישב עוד יותר קרוב אליי.
"כן, הפאפרצי האלה..."
צחקתי.
"תודה, דרך אגב..."
"על מה?" שאלתי.
"כשהיא שאלה מה השם משפחה שלי, אמרת ברקוביץ'." הוא חייך.
"כן, גדעון ברקוביץ'. זה לא שם של סלב," צחקתי. "אבל זה מה שעלה לי בראש. אתה ביקשה שאבא שלך לא ידע על זה, נכון? זה אומר שאתה לא רוצה שידעו שזה באמת אתה. אז קצת עבודת כיפוי.. יהיה בסדר."
"דרך אגב," הסטתי את שיערי שנפרע מהרוח אחורה. "הקובי הזה שלך, אתה קבעת איתו שתגיע לכאן? איך הוא ידע להפנות אותך לסירה הזאת? ידעת שאני אסכים לבוא?"
"הייתה לי הרגשה," הוא חייך אליי חיוך מלא ששוב גרם לי לחייך. "לקחתי את הסיכון."
"טוב, אני שמחה שעשית את זה, כי... ממש אין לי כוח ל... ספורט," צחקנו. "לא ידעתי שאתה גם חכם בנוסף להכל. כשפומטיקה?"
"כן, אני הגבר המושלם," הוא עשה פרצוף ואימץ את שריריו וצחקתי. "אל תחשבי שביקשתי את זה או משהו. כל הסיפור הזה של היחידה נפל עליי בדיוק כמו שזה נפל עליכם. עוד אין לי שמונה-עשרה בדיוק כמוכם, ואני התחלתי עוד קודם."
"בטח למנהל יש חיבה מאוד מסויימת אליך," הוא הניף את ידו לבטל את דבריי.
"את יודעת את מי המנהל באמת אוהב? את אור. הוא התעקש שהוא יהיה הסגן שלי, למרות שהוא לא עבר שום הכשרה או טירונות... כלום."
"אבל הוא סוג של סופרמן כשזה נוגע ללימודים וכאלה. ויש לו פוטנציה של מנהיג."
"לכל בן-אדם כריזמטי יש פוטנציה של מנהיג. גם לך יש," הוא אמר את זה כאילו זאת עובדה. השפלתי את מבטי בחיוך והשיער שוב עף לי על הפנים. הרמתי אליו את מבטי והוא שלח לי מבט שואל, שולח את ידו להסיט ממנו את השיער. הרשיתי לו.
"אבל שוב, אני לא סופרמן..."
"אני חושב שאת דווקא סוג של סופרוומן." הוא התחיל למנות על אצבעותיו. "גם פופולארית, הכי פופולארית בבית-ספר לדעתי, גם טובה בכל מה שקשור ללימודים. אל תתני לי את המבט הזה, את השנייה הכי טובה בשינויי צורה, אחרי ליאת, וגם בלחשים את לא רעה בכלל."
הרמתי גבה.
"אנחננו מקבלים דיווחים עליכם מכל המורים. ושלא תחשבי שאני לא יודע שאת ישנה ברוב השיעורים שלך בשיקויים, ואת עדיין הכי טובה בבית-ספר." צחקתי. "בנוסף לכל אלה את עסוקה בלהיות הבחורה הכי סקסית בארץ, ודוגמנית צמרת של חברה שהיא שלך באופן ככמעט אקסלוסיבי."
"אוקיי, אתה חייב להפסיק להתחנף אלי ככה."
"זה לא נחשב אם זה נכון."
"זה לא יעזור לך."
"אני לא מסכים איתך," הוא חייך. "אני חושב שאת מתה על זה, ולי יש גישה למחשבות שלך."
הסטתי ממנו את מבטי והקפדתי לחסום את הקשר. "הנה, כבר לא."
"לא משנה את העובדה שכבר ראיתי מה את חושבת," הוא הניח את ידו על ידי.
"אז גם ראית כמה אני חושבת שזה לא מתאים, נכון?" הפעם הסתכלתי לו בעיניים.
"עומרי נפרד ממך הבוקר," הוא חיבר את החלקים רק עכשיו. "אתם באמת הייתם ביחד."
"אז חשבת שאני עובדת עליך?"
"מה פתאום, בואי לכאן..." הוא משך אותי אליו בעדינות, לחבק אותי. עם הצפיפות של הסירה והצפיפות שבה ישנו זה קצת היה לא נוח, אבל עדיין הרגיש נעים. "את בסדר?"
"אני לא יודעת, אני מבולבלת... אתה בטח רואה את זה בראש שלי."
"יצאתי ממנו כבר, הבנתי שזה לא לעניין... מצטער." הוא ליטף את כתפי באופן מחזק.
"זה בסדר... אתה מאבד פרופורציות כשזה נוגע למה שאתה רוצה, נכון?"
"הנה, את כבר מכירה אותי. זאת התקדמות."
צחקתי צחוק מהול בעצב. "אנחנו מאוד דומים, גדעון. אנחנו בערך אותו בן-אדם, שעברו עליו דברים אחרים והסיטואציות גרמו לשנינו להשתנות לכיוונים קצת שונים."
"עזבי שאנחנו דומים קצת במראה."
"צבע עיניים וצבע שיער לא הופך אותנו לתאומים, גדעון," צחקתי.
"איזה מזל..." צחקתי חזק יותר. "אני אחכה לך," הוא אמר לפתע, והשתתקתי. "עד שתהיי מוכנה להמשיך הלאה."
חייכתי אליו. "איך אתה יודע שאני ארצה אותך בכלל?"
"יש לי הרגשה," הוא קרץ לי. פאק, בא לי לנשק אותו עכשיו. הסתכלתי לו בעיניים, וחייכתי. "מה?" הוא שאל.
"סתם, אני שמחה לראות שאתה לא מה שחשבתי שאתה."
"אני מאושר שאת שמחה."
"אבל אתה גם הופך אותי לפושעת, מה שאני לא."
"איך זה?" הוא צחק.
"אני עוד מעט מפסידה גם שעתיים לחשים!"
"אז מה דעתך שתפסידי שעתיים לחשים, ובמקום זה נשיג לעצמינו בגדי ים וניכנס למים?" חייכתי.
"תראה איך אתה מדרדר אותי... לאלכימיה אי אפשר לחזור, יתפסו אותנו... לבית שלי.. יש שם אנשים."
"גם אצלי בבית יש עכשיו אנשים."
"בוא נלך לשוק הכרמל. תמיד יש שם מכירת בגדי ים מטורפת."
הוא חייך. "קיוויתי שתגידי את זה," הוא נשק למצחי בסימן להתרחק. הוא חזר למפרשים כדי להחזיר את הסירה אל הנמל, ואני ישבתי שם, על הקצה השני, וחשבתי לי כמה סקסי הוא נראה כשהוא מתפעל סירה. הוא נראה דיי מרוצה מעצמו.

"קובי זה קיצור של יעקוב" קראתי אליה מעל שצף הגלים.
"הוא בן דוד שלי, שהתמרד בהורים שלו והכריז מגיל 12 שהוא הולך להיות יורד ים. הוא עזב את הקיבוץ ומאז גר פה. הוא הולך ומתקדם בסולם הדרגות. זאת הסירה שלו. כשיצאנו מהמסעדה הרמתי אליו צלצול ושאלתי אותו אם אפשר להשאיל אותה"
היא צחקה. "אההה זה הסוד הגדול! ועכשיו מה?"
"עכשיו נוסעים לשוק הכרמל."

התעתקנו לשוק הכרמל מבין הסירות, לאחר שהחנינו את הסירה של קובי. חיוך עלה על פניי ברגע שהגענו.
"התגעגעתי למקום הזה."
"באמת? את נראית יותר כמו בחורה של שוק המעצבים, לא שוק הכרמל. בחיים לא הייתי מדמיין אותך במרכז תל-אביב." הוא ניסה לעקוץ, אבל צחקתי.
"והדבר הראשון שאנחנו מחפשים זה זוג כפכפים, כי כאן אני לא מוכנה להסתובב עם הנעליים האלה." הוא חייך. לא היה קשה למצוא כפכפים בשוק הכרמל, ידעתי להסתכל בחנות הראשונה מימיןף ואת העקבים שלי הכנסתי לתיק, שעוד היה מלא במחברות.
"טוב, תשתדלי לא ללכת כאן לאיבוד... אני לא רוצה שיחטפו לי אותך," הוא הסתכל על האנשים הממהרים של שוק הכרמל של הצהריים. דווקא לא היו המון אנשים היום, השעה עוד הייתה מוקדמת, כנראה.
"אתה צוחק? אני גדלתי כאן... בוא, אמור להיות איזה מוכר מטורף שמוכר בגדי ים זולים, יש לי מילה להחליף איתו..." תפסתי בידו ומשכתי אותו קדימה. לא היינו צריכים ללכת יותר משתי דקות כדי למצוא אותו. האיש ישב על הסולם שלו וצרח את המחירים דרך מגפון.
"שלום!" קראתי אליו.
"או, מדמואזל שאנל, הכבוד הוא כולו שלי!" הוא ענה לי בצרפתית וירד מהסולם. גדעון נצמד אליי, בכוונה להראות לו להתרחק. "תבחרי כל בגד-ים שאת רוצה, עשרים שקל!"
"מה דעתך שאני אקח שניים בלי מחיר, ואשקול לא לתבוע לך את הצורה על גניבה מהרשת?" הצבע אזל מפניו. גדעון ודאי לא הבין מה אמרתי, אבל הניח את ידו על כתפי לתמיכה. חייכתי אל האיש בנימוס.
"את לא יכולה להוכיח את זה."
"אתה רוצה לבדוק אותי?" הרמתי גבה. "אתה מפקפק בכוחות של עורכי הדין שלי?" הוא הסתכל על גדעון, שהבין ממה ששידרתי לו ברשת שהוא צריך לאיים עליו במבטים, ובלע את רוקו.
"עשינו עסק, מדמואזל. אני רק מנסה להתפרנס כאן."
"לא על חשבוני, אתה לא. אם אני אראה עוד פעם מותג של 'שאנל' כאן, הבוטקע הקטן שלך לא יהיה יותר, ואתה תשלם לכל החברות שאתה גונב מהן את כל המחירים המלאים של בגדי הים ש'נפלו להם מהמשאית'." הוא עשה לי פרצוף כעוס, אבל הצביע לי על הדוכן העמוס שלו, לבחור מה שאני רוצה.
"מה זה היה?" גדעון לחש באזני.
"סוגרים חשבון ישן... תבחר מה שאתה רוצה."

"מאיפה את מכירה אותו?" שאלתי בזמן שהלכנו משם עם בגדי הים החדשים של שאנל שאספנו מן הדוכן.
"היו לי כבר קטעים כאלה איתו. הוא תחמן כזה שמנסה להתפרנס על חשבון אחרים. צריך מדי פעם להזכיר לו מי הבוס"
"מה זה כל הבולשיט הזה שדיברתם שם. זה היה סינית בשבילי" היא צחקקה
"אולי, אבל היית מאוד משכנע בקטע של המבטים המאיימים..." עכשיו היה תורי לצחוק
"את יודעת למי באמת יש חזות מאיימת כשהוא רוצה? לאור. הראו לי קטעים על העבר של כולכם... כשמשהו מאיים על משהו שחשוב לו... בואי נאמר את זה בעדינות, לא הייתי רוצה לפגוש אותו בסמטה אפלה.."
"למה? אתה יותר טוב ממנו בכישוף, וגם בקרב פיסי אין לו הרבה סיכוי" היא אמרה מודדת את את גופי במבטה.
"אולי, אבל הוא נכנס לאטרף כזה שאי אפשר לעצור. אני אראה לך בהזדמנות את הזיכרון..."
"רגע! אמרת שהראו לכם קטעי רקע על העבר שלנו? גם על שלי??"
המשכתי ללכת בדממה.

"אז מה ראית?" שאלתי. מייד ניסיתי להעלות בזכרוני רגעים חשובים מן העבר. שום דבר לא נראה לי חשוב במיוחד.
"את רוב הדברים לא הבנתי," הוא הודה. "כי זה היה בצרפתית."
"ראית דברים מפריז? ואו..." האסוסיאציה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה פייר. הדחקתי את הדמות מראשי והחמצתי פנים.
"מי זה פייר?" הוא שאל.
"סתם..." מלמלתי ועצרתי ליד החנויות, לקנות מגבות.
"זה החבר שלך מצרפת?" כמעט נחנקתי. התחלתי להשתעל והוא נעצר, נבהל.
"הכל בסדר?"
"כן, לא... סתם... פשוט שכח ממנו, טוב?"
"את בטוחה? כי הוא דיי מככב אצלך-"
"גדעון, פייר לא קיים יותר בשבילי. הוא סתם זיכרון שאני מנסה להעלים. אוקיי?"

'אני צריך להיות שחקן פוקר' חשבתי לעצמי בצחוק. 'אני מבלף לא רע'. לא היה לי שמץ של מושג מי זה פייר. ראיתי תמונות שלה מהבית, מהחיים הקודמים שלה, קצת גם בפריז אבל לא הופיע שם איזה מישהוא מיוחד. עם זאת, זה שהיא מכחישה בפני את האהבה הישנה שלה זה כבר התקדמות. 'אם היא באמת לא הייתה רוצה אותי היא הייתה קופצת על ההזדמנות'
"אל מה אתה חושב שם?" היא שאלה בחשדנות וקטעה את רצף המחשבות שלי. "זה לא הוגן שאתה שומר את המחשבות שלך לעצמך."
"הוגן ביותר" צחקתי. "חוזרים לסירה?

"לא, הולכים לים..." אמרתי בפשטות. "לחוף... לחוף תל אביב!"
הוא חייך, ובלי להיכנס לו לראש יכולתי להבין על מה הוא חושב.
"רק אל תבהה יותר מדיי..." הוא צחק, תפס בידי והתעתקנו.
התמקמנו מתחת לצלייה ריקה, שכן לא הרבה הבריזו מבית הספר כדי להגיע בשעה כזאת לים. פרשתי את המגבת החדשה שלי, שצויירו עליה דולפינים, ושמתי את התיק על המגבת. חיכיתי שגדעון יעשה משהו לפני שאני אגע בשמלה שלי. הוא הסתכל עליי בציפייה, ואז הסתובב עם הגב אליי והוריד את החולצה אל מול עיניי. יכולתי להישבע שהרגע הזה נמשך כל כך הרבה זמן, אולי כי שחזרתי אותו במוחי כל כך הרבה פעמים. הוא זרק את החולצה על המגבת שלו ותפס בבגד הים שבחרתי לו בשוק.
"אני הולך לשירותים. את רוצה להישאר כאן לשמור?" לא הגבתי, אז הוא הניח שאני מסכימה. בדרך הוא זרק את הנעליים שלו אל המגבת ורץ יחף על החול הלוהט. נאנחתי עמוקות ונשכבתי על המגבת שעוד לא התמלאה בחול. שמתי על עיניי את משקפי השמש שהיו לי בתיק כל הזמן הזה וחיכיתי.
"את עוד מתפשטת היום?" מישהו שאל. הרמתי את מבטי והסרתי את משקפי השמש כדי להביט בנער המסכן שניסה להתחיל איתי.
"אקסיוז מי, אר יו טוקינג טו מי?" שאלתי אותו במבטא אמריקאי שלא הבנתי מאיפה המצאתי.
"הו, איי ג'אסט ונט טו סיי יו אר וורי פריטי... קן איי סיט?"
"ט'נקס, באט.. נו ט'אנקס. איי דונט ט'ינק מיי בויפרנד ווד לייק ד'אט." הפצצתי.
"בויפרנד אה?" במבטא ישראלי גמור. "אה בוינפרנד איז נוט אה... איך אומרים? וול..."
"וול?"
"יס... יו קן האב אנודר וואן..."
"איי ט'ינק יו שוד גואו... היר הי קאמס..." דאגתי לעדכן את גדעון בקשר.
"איז דר אה פרובלם אין היר?" הוא שאל את הנער הישראלי שניסה את מזלו, ונעמד לידו, אולי כדי להדגיש את הבדלי הגודל.
"נונו.. נו פרובלם... ביי... סי יו," הוא מסר לי נשיקה באוויר והלך.
"הוא עשה לך משהו?" הוא שאל מייד. הנדתי בראשי.
"סתם שונאת את אלה... טוב עכשיו תורך להשגיח על הדברים..."
"אני אודיע לך אם איזו מעריצה מציקה תתחיל איתי."
"סבבה, שאני אדע לא להפריע," חייכתי אליו והוא צחק. התעכבתי לרגע, לבחון לעומק את גופו בבגד הים, וחייכתי בהסתובבי אל המלתחות.

"אה בויפרנד איס נוט א וול?" שאלתי מתפוצץ מצחוק בקשר אחרי שהיא העבירה לי את הסרטון ממקודם.
"הישראלים לא יודעים אנגלית בשיט." היא מסרה חזרה. "מעניין מה היה קורה אם הייתי מדברת איתו צרפתית.."
"כבר חוזר..."
"מעריצה מציקה?" היא שאלה בסרקזם מלגלג
יצאתי מהקשר וניקיתי את הראש ממחשבות.
"גדעון" קולו הרועם והמהדהד של אלי מלא את ראשי.
"אתה נהנה מיום החופש שלך?" הקול היה מעט ציני. הבנתי שזה לא זמן להתחכמויות.
"צריכים אותי בבית הספר?"
"עוד לא סיימת את הלימודים שלך. וגם העלמה שאנל לא. אתם אמורים להיות בבית הספר"
"בחייך אליהו. על אחריותי להשלים את החומר. התכוונתי אם יש משהוא בקשר ליחידה.."
"לא. וגם אם, אני בטוח שאור היה מטפל בזה מעולה.." ידעתי שהוא עובר לתחמושת סרק.
"אם אין לך משהוא חשוב להודיע, אני חוזר ליום החופש שלי"
"עוד דבר אחד... אני צריך שתתקין בלי שידעו על כל אחד מחברי היחידה מכשיר איתור מיוחד... החלק הסודי חשוב ביותר. אסור שהם יידעו על זה. אני שולח אליך את ג'ייד עם הקופסא עם המכשירים. היא לא יודעת מה יש בפנים, רק שזה חשוב. זה מכשירים קסומים, ברגע שהם ייגעו בעור חשוף הם יתמזגו לתוכו. אני משאיר את זה לך..."
הראייה שלי התחילה לחזור. הקשר עם אלי היה הרבה יותר ברוטלי מהקשר של היחידה. הוא השתלט על הראש טוטאלית.
פקחתי את עיני וראיתי מולי את אמילי בבגד ים. איזה מעבר בין קיצונויות...

אמילי-
"אתה לא חייב להיות בשוק," אמרתי עם חיוך קטן. הוא חייך אליי והושיט לי את ידו בעצלות. "מה?"
"או שתבואי לפה, או שתעזרי לי לקום," הוא אמר.
"תתבייש לך," תפסתי בידו ועזרתי לו לקום. "הכל בסדר? אתה נראה קצת מטושטש... מישהי הרביצה לך?"
"לא, סתם... אלי אמר לי שג'ייד צריכה להביא לי משהו דחוף."
"אווו, מה זה?"
"אין לי מושג... הוא אמר לי לשמור על זה, שזה חומר סודי ודחוף שהוא יהיה אצלי." הוא כבר לא חייך.
"הוא גם קילל אותך או משו? כי אתה נראה עייף רצח..." הורדתי את הכפכפים וירדתי אל החול הלוהט. הוא הוריד את סנדלי השורש שלו והתחל לקפץ במקום. החיוך עלה בחזרה על פניו, והתחלתי לצחוק.
"אתה לא רגיל לכזה חום, מה?"
"בואי נרוץ אל המים עד שג'ייד תגיע-" קפצתי במקומי לשמע קול נפץ. "והנה היא הגיעה..." הוא המשיך לקפץ מרגל אל רגל, כאילו רץ במקום. גם אני התחלתי לנער את הרגליים, אחת כל פעם.
"אלי אמר לי להביא לך את זה," היא הביאה לו שקית שחורה שהכילה משהו מרובע.
"תודה, ג'ייד..."
"את רוצה להישאר בים?" שאלתי אותה. גדעון תקע בי מבט, ואז ג'ייד חייכה חיוך ציני.
"אני מעדיפה שלא.." היא הסתכלה עליי, בוחנת אותי בבגד הים בצורה שקצת הלחיצה אותי. "תבלו," היא הסתובבה במקום ונעלמה בקול נפץ שני.
"היא...?"
"אני לא חושב, זה סתם שאת משהו מיוחד להסתכל עליו," הוא התחנף וצחקתי.
"בוא כבר למים..." הוא הכניס את השקית לתיק הגב שלו, נעל אותו בקסם והחביא את השרביט שלו בתיק שלי. כשהוא סיים כבר הייתי בחצי הדרך אל קו המים, וכשהוא השיג אותי זה כבר היה כשהמים הגיעו עד הברך, והוא לא חשש להפיל אותי איתו אל תוך המים.
"גדעון!!!!" צווחתי והתחלתי לרעוד. "המים קפואים!"
"אז תתחילי לזוז כדי להתחמם," הוא טבל את ראשו במים, ואז שלף אותו החוצה וניער את שיערו, מרטיב אותי שוב. צווחתי בתגובה והתחלתי להשפריץ עליו מים, יושבת על ברכיי. הוא צחק עם עיניים עצומות שמתחמקות ממלח הים והתחיל לשחות עמוק יותר. הדבקתי אותו ושחיתי לידו.
"אני לא רוצה להגיע עמוק מדיי," אמרתי כשכבר לא יכולתי לעמוד על קצות האצבעות.
"למה, מפחדת?"
"אולי, זה יהיה אובדן אמיתי אם אני אטבע."
הוא צחק.
"חכי שנייה, אני חושב שהפלתי משהו," הוא לקח נשימה עמוקה וצלל אל תוך המים. בעטתי ברגליי והזזתי את ידיי כדי להישאר עם הראש מעל קו המים, מחכה שהוא יחזור.
"גדעון?" שאלתי לפתע, מרגישה שמשהו לא בסדר. הסתובבתי לחפש אותו, אבל אפילו הצל שלו לא נראה בתוך המים הכחולים, ואת הסלעים שמתחתיי הצלחתי לראות. "גדעון?" התחלתי לחפש אותו מאחוריי, מלפניי, אולי הוא נכנס עמוק יותר?
צרחתי כשהרגשתי משהו כובל את רגליי ומרים אותי מעל פני המים. איבדתי שיווי משקל ונפלתי, צוללת אל תוך מי הים המלוחים ששרפו לי באף. עליתי למעלה מהר ככל שיכולתי, לראות את גדעון צוחק.
"אני ארצח אותך!" קראתי ותליתי את עצמי על כתפיו, מנסה להטביע אותו. זה לא עבד, הוא היה יותר חזק. הוא תפס בגבי, מחבק אותי בזרוע אחת ותמך מתחת לברכיי ושוב הרים אותי על זרועותיו, לא מפסיק לצחוק. התחלתי לחבוט בו באגרופיי כדי לנסות להתחמק, אבל הוא רק תפס חזק יותר.
"אבוד לך," הוא אמר וצחקתי, מרכינה את ראשי אל כתפיו.
"איפה היית? הלחצת אותי."
"התעתקתי מתחת למים, זה אחד הטובים," הוא צחק והפיל אותי מבין זרועותיו, לנחות בעדינות במים.
המשכנו לשחות ולקפוץ עם הגלים עוד חצי שעה בערך, עד שגדעון החליט שהוא רוצה לקנות לי גלידה. התווכחנו על מי ישלם, אבל וויתרתי כשהוא השאיר אותי על המגבת ולקח את התיק שלו (מגניב את השרביט מתחת לבגד הים) איתו. נאנחתי, נשכבתי על המגבת והרהרתי בהתנהגות שלו אליי. הוא מתנהג כמו ג'נטלמן, בזה אין ספק. בנים אף פעם לא מתנהגים לידידות שלהם בג'נטלמניות כזו אם הם לא רוצים מהן כלום. הם אף פעם לא מתווכחים איתן על מי ישלם וכאלה, והם בטח ובטח לא מנסים לגעת בהן בכל הזדמנות. עכשיו השאלה היא אם ההתנהגות הזאת נובעת מניסיון להיות איתי, או סתם לנצל אותי. אבל אני מניחה שהוא לא היה מתעקש כל כך להשיג אותי אם זה היה נוגע לניצול. אולי הוא התערב עם מישהו?
גדעון חזר עם גלידה בכל יד, והושיט את אחת מידיו. הושטתי גם את שלי כשהוא מעד על המגבת שלי והגלידה שהוא החזיק נפלה הפוכה אל תוך ידי המוגשת. דקירה חדה בידי גרמה לי להפיל אותה על המגבת.
"אאוץ'! מה זה היה?" הסתכלתי על היד שלי, אבל לא היה שם כלום. שפשפתי את המקום בו נדקרתי, אבל כבר לא הרגשתי כלום.
"מה קרה?"
"סתם.. חשבתי שנדקרתי ממשהו..." הרמתי את הטילון שלי שיצא מזה ללא פגע וקילפתי אותו מעטיפתו. גדעון התיישב על המגבת שלו, שהונחה צמודה לשלי. הוא תפס את היד שהחזקתי בידו וקירב אותה אל שפתיו. הוא נשק לה בעדינות והניח לה.
"כבר לא כואב?"
צחקתי. "ממש כמו קסם." המבט שלי נתקע בשלו, ושאלתי את עצמי אם לעצור אותו כשהוא מתקרב אליי. מה לעזאזל עוצר אותי? נכון, עומרי.
כחכחתי בגרוני ונגסתי בגלידה.
"תואה, אאך אגה" אמרתי בפה מלא בשוקולד שמעל הגלידה.
"גם את," הוא הרים את הטילון שלו לגובה של "לחיים". צחקתי, שמה את ידי על פי כדי לא לפלוט את השוקולד.
"התכוונתי להגיד תודה על הגלידה..."
"אה, אז למה לא אמרת?" הוא חייך. "בכיף."
הוא בחן את הגלידה שלו, כאילו מנסה לנחש מאיפה לתקוף אותה. "מתערבים שאני מצליח לאכול את כל השוקולד בביס?"
"כל השוקולד בביס... איפה האתגר פה?"
"סבבה.. יודעת מה? את כל הטילון בשלושה ביסים..."
"שני ביסים ואז נדבר."
"אוקיי, אם אני לא מצליח, אני השפוט שלך לשבוע שלם," הוא נתן בי מבט מתגרה.
"אוהו- מקובל. יש לי מה לעשות עם שפוטים. רגע, ואם אתה מצליח?"
"אני מקבל ממך נשיקה," הוא חייך בערמומיות.
"אין סיכוי!" מחיתי ולקחתי עוד ביס מהשוקולד.
"נשיקה אחת מול שבוע שלם של עבדות... אני חושב שהתנאים הוגנים למדיי, אולי אפילו נוטים לטובתך."
בחנתי אותו בחשדנות. "ומניין לי לדעת שאתה לא איזה אלוף העולם בבליעת גלידה?"
"את תצטרכי לקחת את הסיכוי. מוכנה? אוקיי... שלוש... ארבע..." הוא פתח את פיו לרווחה ודחס את רוב הטילון אל פיו. הוא התקשה לסגור אותו, והחמיץ את פניו, כנראה בתגובה לקור.
"איזה נוראי אתה!" צחקתי.
עברה כמעט דקה עד שהוא הצליח לסיים ללעוס את מה שהיה לו בפה, והוא כבר הקפיא לעצמו את המוח כמה פעמים.
"את מאתגרת אותי," הוא אמר כשהוא סיים וניער את ראשו. "זה כל כך... קר!"
צחקתי שוב. "אתה עשית את זה לעצמך..."
הוא הביט בקונוס הקטן שנשאר לו מהטילון, כאילו הוא אויבו המושבע. כמה נשימות אחר כך, הוא פתח את פיו שוב, והכניס הכל לפה בבת אחת. כמה שניות אחר כך הוא הרים את ידיו בתנועת ניצחון.
"את חייבת לי נשיקה!" הוא אמר אחרי שהוא סיים לבלוע את מה שהיה לו בפה, מחוייך מאוזן לאוזן.
"הו, אבל אני לא חייבת לך שום דבר," הפעם היה תורי לחייך בערמומיות.
"מה זאת אומרת? אבל ניצחתי בהתערבות!"
"התערבות שלא הייתה, אני מעולם לא הסכמתי לתנאים," צחקתי.
"מה!! אבל את חייבת לי נשיקה! אני סיימתי טילון בשני ביסים!"
"מאוד מרשים, גדעון," לא יכולתי שלא לצחוק. "אבל אני לא חייבת לך כלום."
"יודעת מה? צודקת... את חייבת את זה לעצמך," החיוך שלי נמחק.
"מה-"
"אולי את יודעת לחסום את המחשבות שלך מהקשר, אבל את שוכחת שאם אני מסתכל לך בעיניים זה לא אותו דבר." הוא נהיה רציני פתאום, משהו שקצת הלחיץ אותי. הוא התקרב אליי, ולא התרחקתי הפעם. הוא רכן ולקח ביס מהשוקולד שלי. "אני צוחק," הוא חייך.
"שמן..." צחקתי גם אני וסיימתי את השוקולד שמעל הגלידה. ברגע שזה קרה, החלטתי לאזור אומץ ולהדביק את הגלידה לאפו, לא לפני שקמתי להתכונן לבריחה.
הוא היה קצת המום, אבל רץ אחריי, עם הגלידה בידו ועל אפו. הוא זרק אותה לפח בדרך והשקיע יותר מאמץ בלהדביק אותי.
צרחתי כשהוא תפס אותי והרים אותי על כתפו, כאילו לא הייתי יותר מאשר שק תפוחי אדמה שצריך להעביר למחסן. הוא רץ איתי אל תוך המים והרשה לעצמו להפיל אותי רק כשהם היו בגובה המותן.
"את שובבה לא קטנה, הא, שאנל?" הוא שאל אותי כשקמתי מהמים, מסיטה את כל השיער מפניי ומוצפת מחשבות על זה שקר לי עכשיו. פתחתי את העיניים רק כשסיימתי לנקות את הפנים ממים, וראיתי שהאף של גדעון עדיין מעוטר בשמנת קפואה לבנה. לא יכולתי שלא לצחוק, והוא שפשף את אפו בתגובה.
"יש לך עדיין..."
"כאן? כאן? כאן?" הוא כל הזמן פספס. הייתה לי תחושה שזה היה בכוונה, כדי שאני אנקה לו את האף.
"אתה כזה ילד קטן..." ניקיתי את צד האף שלו וחייכתי. "ממש גדעוני."
"גידיגוש."
הסתכלתי עליו כמה שניות עד שפרצתי בצחוק. "גידיגוש? את זה עוד לא שמעתי."
הוא צחק איתי. "את מכירה את זה שלאמהות יש צורך להשפיל אותך בתור ילד קטן?"
"אממ... לא?"
"את רוצה להגיד לי שאף פעם לא קראו לך 'אמילוש'?"
"מה אני כלב?" המשכתי לצחוק.
"אמי? אם? אמוש? אמילולי?"
קפאתי במקומי. זה ממש לא נשמע כאילו הוא צוחק עליי. זה לא נשמע כאילו הוא מנסה להתמרח עליי. הכינויים האלה הזכירו לי בחורים אחרים, כמו מייקל, למשל, אבל כשגדעון אמר את זה זה נשמע אחרת.
"רק.."
"אמילי?"
פתאום כל מה שהיה לי במוח נמחק. כבר לא זכרתי למה היססתי מלכתחילה, למה השליתי את עצמי במה שלא טוב לי, למה אני לא מאוהבת בגדעון בלייד, כמו כל בית הספר, למה לא עשיתי את זה קודם.
כרכתי זרוע אחת סביב עורפו, אולי כדי לגרום לו להתכופף קצת, ונשקתי קלות לשפתיו.
"עכשיו אנחנו תיקו," הוא לחש בחיוך. זה היה הדבר הנכון לעשות, אני בטוחה. שיקפצו לי כל ההומואים בבית ספר שחושבים שהם יודעים מה הולך לי בחיים יותר טוב ממני, שתקפוץ לי המאי השרמוטה ההיא, שיקפוץ לי עומרי. אולי זה עם צביטה קטנה של אשמה, אבל היא כבר מזמן נעלמה. כרכתי גם את היד הרועדת השנייה שלי סביבו, והוא הצמיד אותי אליו מהמתניים. התחבקנו שם בתוך המים לפחות עשר דקות. ממש עוד שנייה להחזיק ידיים ולהרגיש בת שתיים עשרה. טוב, אם משמיטים את העובדה ששנינו היינו בלבוש מינימלי, ושאני רטובה כולי.
"אז זה מה שהייתי צריך לעשות כל הזמן הזה?" הוא שאל אותי כשחזרנו אל החוף, יד ביד. הרמתי אליו את מבטי בשאלה. "לקרוא לך 'אמילי'?"
צחקתי. "אולי..." ולאחר מחשבה נוספת, "השם 'גידיגוש' פשוט כבש אותי..."
"טוב, אני מניח שזה מגיע לי..." הוא השפיל את מבטו כשצחקתי.
"כן, לא מספרים דברים כאלה..."
"את יודעת שאת הבחורה שהכי התאמצתי בשבילה? באמת. אף פעם לא יצאתי עם מישהי מתוך כוונה להתחיל איתה. זה תמיד היה דייט של רחמים כזה, כדי שהיא לא תרגיש שאני מנצל אותה אחרי שהתמזמזנו."
"איזה כיף לשמוע..."
"אני רציני, אף פעם לא רדפתי אחרי מישהי. את כנראה משהו מיוחד..." חייכתי אליו.
"תודה, זה ממש נחמד מצדך להגיד."
"לא, לא... 'את לבושה יפה היום', זה דבר נחמד להגיד. 'את משהו מיוחד', זה כבר כנות."
לא, אם הוא ימשיך ככה הוא יגרום לי לבכות. "פשוט תסתום... חנפן אחד." חייכתי אליו והתיישבתי על המגבת.
"את רוצה כבר לחזור? כי עוד שעה בערך יתחיל להחשיך..."
"לא מתגעגעת לשם... אתה?"
"האמת שכיף לי כאן..." הוא נשכב על המגבת לידי והסתובב אליי. הוא הסיט את שיערי מפניי וסידר אותו סביבי, מלטף את פניי כשהם נקרים בדרכו. "את הורסת אותי."
"למה?"
"כי אני לא בן אדם שאומר מה הוא מרגיש בדרך כלל, ויש לי דחף... להגיד לך דברים."
"אז תגיד. אולי אני אפילו לא ארביץ לך בתגובה," הוא חייך.
"את בטוחה? את לא תברחי לי לישראלי המטומטם ההוא שכבר מזמן קלט שאנחנו לא תיירים מאמריקה?"
חייכתי לשמע האיזכור. "אני אשתדל."
"אוקיי... זה ייקח קצת זמן."
"אני לא הולכת לשום מקום."
"אוקיי... נתחיל בדבר אחד. אני בן אדם שאוהב לטייל, כן? בתור קיבוצניק." חייכתי. "ובתור בן אדם שאוהב לטייל, ראיתי המון מקומות יפים בארץ. אבל אני יכול להישבע לך שלא ראיתי משהו יפה כל כך עד שראיתי אותך. את יודעת, אולי זה קצת יבהיל אותך, אבל כבר ביקשת שאגיד.. בהתחלה כל מה שראיתי בך זה... טוב, בחורה. ממש ממש שווה. ואז לא רצית אותי, ובילבלת אותי. ובאותו הזמן יצא לי להסתכל עלייך עוד... ואולי מה שהתחיל בתשוקה התפתח למשהו גדול יותר, כי את הרבה מעבר ליפה עכשיו. קחי לך דוגמא, ניצבת מולי האישה הכי יפה בתבל בביקיני של שאנל, וכל מה שאני מצליח להסתכל עליו זה העיניים שלה, והפנים, והשפתיים, והלחיים החלקות האלה, והעור המתוח, והאוזניים הקטנות שלך," לא יכולתי לא לצחוק. "והסנטר הקטן שלך, והאף המחודד שלך, והגבות האלה, שבגללן את נראית מסוכנת, והעיניים, בחיים לא ראיתי כזה יופי."
"אתה רוצה נשיקה עכשיו, נכון?"
"כן, מאוד..."
טוב, מה שכן- מגיע לו... הרמתי את עצמי והדבקתי לו עוד נשיקה קצרה. הוא עמד שם עם עיניים עצומות, מצפה לעוד, אבל חייך אליי כשהבין שזה מה שהוא מקבל כרגע.
"בוא נשמור את זה יפה," אמרתי בטון שחוייב להיות שקט. "בוא ניקח את זה לאט."
"מה שתגידי, הוד רוממותך."
"וגדעון, באמא שלך..." הוא צחק. "בוא נשמור על זה בינינו, לפחות בינתיים."
החיוך נמחק. הפעם תורו היה לשאול "מה?"
"שמע, אני מניחה שהיחידה עוקבים אחרי כל שניה ושניה של מה שקורה בינינו בקשר, אבל חוץ מהם אף אחד לא צריך לדעת. אני ממש ארגיש רע להסתכל לעומרי בעיניים."
הוא החמיץ קצת את פניו, אבל הנהן באיטיות.
"הוא ממש חמוד, וכואב לי לפגוע בו.. לא מגיע- רגע, אתה מקנא?" הוא כבר לא הסתכל עליי לרגע. "איזה חמוד!!!"
"מה? אני לא מקנא... איך שאת רוצה."
"אנחנו שומרים על פרופיל נמוך. מה שאומר, שמבחינת כל האנשי בית-ספר למיניהם, אנחנו שנינו סינגלים ששומרים את עצמם לבאות. וביום מן הימים, אולי לא עוד כזה הרבה זמן, כולם פתאום ידברו על הזוג החדש של אלכימיה." הוא עדיין לא נראה כזה מרוצה. אולי מתפשר. "אתה יכול לספר לחברים הטובים שלך, אבל תדאג שזה לא יגיע ליותר מדיי אנשים."
"ואם בנות כמו קארין טורג'מן יתחילו איתי? מה אני אמור לעשות?"
"אני סומכת עליך שתדע להגיד לא. אם תהיינה אילושהן בעיות, אני כבר אדאג שהן לא יתקרבו אליך יותר..." הוא חייך ונשק לי ברכות.

היום בבוקר נראה כמו השבוע שעבר, אבל כשהתחיל להחשיך, נאלצנו לחזור לאותה האווירה. שמנו מעלינו את הבגדים שלבשנו באלכימיה, יחד עם כל החול המעורב, והתעתקנו אל תוך המלתחות במגרש הקווידיץ', שלא יראו אותנו יחד.
"אז הולכים להתקלח-"
"ואז הולכים לארוחת הערב בחדר האוכל."
"אתה יושב עם השביעיסטים,"
"ואת יושבת עם היחידה... עם אור, ג'ייד, ליאת ואלכסנדרה."
"ואם עומרי נמצא בסביבה-"
"אני אבוא 'להודיע משהו' ולדאוג שהוא יצטרך לא לשמוע."
"ואם מישהי נמרחת עליך-"
"אני בא 'להודיע משהו' לשישיסטים שאני אחראי עליהם..."
"ואז, בשמונה וחצי-"
"אני הולך לעבוד על המהלכים החדשים של הקבוצה, במגרש. וברבע לתשע-"
"אני הולכת למצוא קצת 'זמן לנשום' עם עצמי."
"אז נתראה," הוא חייך אליי.
"אז נתראה," השבתי לו. הוא החזיק בידי ונישק אותי פעם אחרונה לפני שהלכנו, כל אחד אל המעונות שלו.

אלכסנדרה-
אחרי ארוחת הצהריים הלכתי לשיעור תורת הצמחים. המיכאל המוזר הזה היה השותף שלי שוב, והוא השתדל מאוד לא לדבר איתי. אולי הוא עדיין הרגיש רע עם עצמו על הפציעה המוזרה שקרתה לי שבוע שעבר. ניסיתי למצוא דרך להסביר לו שזה לא קשור אליו, מבלי לחשוף בשום אופן את סיפור היחידה.
"אתה זוכר את החן הזה שהיה איתנו בכיתה?" שאלתי אותו בסופו של דבר. הוא הסתכל עליי בתמיהה, זאת הייתה השאלה הראשונה שהפניתי אליו שלא קשורה לתורת הצמחים. "זה שעבר לא מזמן? בכל מקרה, הוא ואני היינו ביחסים לא משהו, ומסתבר שזה היה הוא שפוצץ עליי את הפקעת ההיא..."
"אז בעצם העיפו אותו?"
"מה? לא... לא יודעת," שיחשוב מה שבא לו, רק שלא ישאל אותי עוד שאלות. זה עבד, בכל אופן. הוא נראה במצב רוח קצת יותר טוב, ושיתף יותר פעולה בבידוד זרעי הסמאקלינגים.
הרגשתי בתקופת מבחן כל עוד אני מדברת עם מיכאל, שהוא היה האדם היחיד (טוב, אולי לא היחיד, אבל היחיד שנועד היה להיות לי קשר תמידי איתו) שלא קשור ליחידה. את אריק אני לא מחשיבה, הוא איכשהו יודע לבד שאנחנו יותר מקבוצת תמיכה בנושאים לימודיים. לדבר עם מיכאל דרש ממני לשקול כל מילה שיוצאת לי מהפה, כמו לדרוך על ביצים- אם אתם לא דורכים על נקודה מאוד ספציפית, ושומרים על שיווי משקל, הביצה תתפוצץ.
בכל מקרה, ברגע שנשמע הצלצול לסיום השיעור, ברחתי מהחממה.
"בבושקה!" קראתי כשנתקעתי בדמות גבוהה ממני בהרבה מחוץ לחממה. נרגעתי כשהבנתי שזאת ג'ייד, והיא חייכה אליי בשעשוע מסויים. "מה את עושה פה? איך לך לחשים?" שאלתי אותה ברוסית.
"המורה שחרר אותנו מוקדם," היא משכה בכתפיה. "רציתי לדבר איתך, לבד."
"איתי? אוקיי..." היא קצת הלחיצה אותי עם הישירות שלה. הלכנו לכיוון החורשה, בשעות האלה, אם לא היה שם שיעור, המקום אמור היה להיות ריק.
"רציתי לדבר איתך," היא הוסיפה עוד מילה שלא הבנתי, מסתבר שבארצה זה היה ביטוי להרבה זמן. "על הזיכרון שלך."
נבהלתי. "הזיכרון? שהעברתי ליחידה?"
"כן... לא רציתי להראות לך את זה קודם, כי לא יצא לי לתפוס אותך לבד, אבל אחרי ארוחת הצהריים היום-"
"מה שמעת?" שאלתי אותה ישירות.
"את חשבת על החבר שלך," היא אמרה בפשטות.
"החבר שלי? אבל-"
"אולי הוא לא בדיוק החבר שלך, אבל הוא כן בן הזוג שלך."
"מה את יודעת עליו?"
"אני יודעת שקוראים לו אריק," רציתי לבכות. "ואני יודעת שהוא התנהג אלייך בצורה מבלבלת."
"את מכירה אותו?"
"לא," לא ידעתי אם מותר לי להרגיש הקלה. "אני רק יודעת את השם שלו."
"בבקשה אל תספרי לאף אחד," התחננתי.
"זה הסוד שלך, אין לי זכות להתערב בו. אבל לא על זה רציתי לדבר איתך."
הבנתי סוף סוף, היא בטח חושבת שאריק קשור לולאד איכשהו. להיזכר בו העלה בי צמרמורת. "את רוצה לדבר איתי על ולדימיר."
היא הנהנה בעדינות. "הוא הגן עלייך מפני השני-"
"תיאודור."
"שהוא... עשה לך משהו, נכון?"
"אפשר לנסח את זה ככה."
"אז רציתי להגיד לך, שאם את מרגישה שאת רוצה לדבר על זה עם מישהו, ואת לא רוצה לספר על זה לעוד אנשים, אני כאן." פתאום העיניים הירוקות שלה לא נראו מפחידות כל כך. הנהנתי באיטיות והיא הניחה יד על כתפי, פתאום שמתי לב לגוף הרועד שלי. הכריזה הופעלה לפתע, והמנהל קרא לג'ייד למשרדו. היא נראתה מופתעת, אבל ליוויתי אותה לשם.

בדרך אל המעונות שלי מצאתי את אור. או אולי הוא מצא אותי.
"יש לך מושג איפה אמילי?" הוא שאל לפתע.
"לא..."
"מוזר... גם אותה וגם את גדעון אני לא מצליח למצוא בקשר." הוא הסתכל עליי וחיוך קטן עלה על שפתיי.
"אתה חושב מה שאני חושבת?"
החלטתי לבדוק.
'אני חושב שהם ביחד עכשיו. איפשהו מחוץ לאלכימיה.'
"אתה חושב מה שאני חושבת!" קראתי בתרועת ניצחון. אור צחק. "אני מקווה בשבילה שהיא לא מותחת אותו עוד..."
הלכנו לחפש את ליאת, לספר לה על החדשות הטובות. הלכתי בעקבות אור למעונות שלנו, והיא הייתה בחדר 75, מסתבר שאנחנו שכנות.
דפקנו על הדלת, וליאת פתחה אותה. היא נראתה עירנית במיוחד, והשרביט שלה היה בידה.
"אני עובדת על אנימגיה," היא חייכה אלינו והזמינה אותנו פנימה. החדר שלה היה נשי, יותר מהחלק של אמילי בחדר שלנו. סביב אחת המיטות היו המון תמונות של חתולים, ועל המצעים שלה צוירו זוג חתלתולים שמשחקים בכדור חוטים.
"עזבי אנימגיה עכשיו... גדעון ואמילי ברחו מאלכימיה ביחד," מיהרתי לעדכן אותה.
"היא לא הייתה בלחשים, אז כנראה זה קרה לפני ארוחת הצהריים." ליאת חייכה.
"סוף סוף העניינים מסתדרים!" היא קראה בהתרגשות. "ומחרתיים אנחנו נהיה בבסיס החדש, והוא יהיה המפקד שלה."
צחקתי. זה נשמע הזוי.
'אני מתעתקת לחוף תל אביב עכשיו. אלי שלח אותי למצוא שם את גדעון.' קולה של ג'ייד הדהד בקשר. החלפנו מבטים מחוייכים, אבל גדעון ואמילי היו סגורים לקשר השלם של היחידה.
"הם משתמשים בערוץ נפרד," אור אמר לפתע. היה לו כישרון לזהות את הדברים האלה.
כמה שניות אחר-כך, קולה של ג'ייד הדהד שוב בקשר- 'אמילי שואלת אותי אם אני רוצה להישאר.'
'לא!' ליאת ואני מיהרנו לענות.
'את סתם מפריעה להם,' שחף התערב וליאת ואני צחקנו בקול רם.
מחוץ לקשר, חשבתי לעצמי כמה שחף משתפר ביחסי אנוש. כמה שניות אחר-כך, ג'ייד הופיעה בתוך החדר של ליאת ושותפתה אוהבת החתולים.
"הם בים?" שאלתי אותה, הפעם בעברית, והיא הנהנה. ליאת ואני צווחנו בהתרגשות, כשאור צופה בנו מהצד וצוחק.
נשארנו בחדר של ליאת ושיחקנו טאקי מתפוצץ, עד שהגיע הזמן לארוחת הערב. יצאנו מהחדר ונתקלנו, להפתעתנו הרבה, באמילי שאנל המחוייכת אחרי מקלחת טובה.
"היי!" היא קראה, גם היא הופתעה לראות את כולנו נשלפים החוצה מהחדר השכן.
ליאת ואני החלפנו מבטים מחוייכים, וג'ייד הצטרפה אלינו.
"מה?"
"כלום," ליאת אמרה בחוסר הצלחה.
"נו?" שאלתי אני לבסוף. "זה... רשמי?"
"אני לא יודעת על מה את מדברת," היא חייכה.
'אתם ביחד?'
"מי?" היא שאלה בקול רם.
"את ואלי!" אור קרא לפתע וכולנו צחקנו.
"כן, ברור..." היא המשיכה ללכת לכיוון חדר האוכל.
"נו, את יודעת על מי אנחנו מדברים... גדעון?"
"אנחנו לא ביחד," היא המשיכה לחייך.
'את כל כך משקרת,' ליאת שידרה בקשר.
'אולי... אבל ככל שזה נוגע למה שאתם יודעים, אנחנו לא ביחד,' היא המשיכה ללכת, חיוך זחוח על פניה.
'טוב, חברה, היא רוצה שנשמור על זה בסוד.'
"מזל טוב!" ליאת התפרצה וחיבקה אותה, כשכל האחרים מתפוצצים מצחוק.
"כן, תודה, על מה שזה לא יהיה. אבל אף אחד לא צריך לדעת, אני רצינית," היא הסתכלה עליי.
"מה?"
"סתם, רציתי להגיד תודה."
"אני מלכה, אני יודעת," צחקנו והםסקנו לדבר על זה כי אנשים אחרים הופיעו במסדרון.

אור- החלקתי כיף לאלכסנדרה וליאת. ברקע בקשר שמעתי את המחשבה המופתעת של אמילי "גם לך היה חלק במזימה הזו?" אבל היא לא הפסיקה ללכת.
'כמובן שהיה לי חלק. גם לליאת. הכל תוכנן עד הפרט הקטן ביותר...' היא העבירה לי בקשר תמונה של סמיילי מוציא לשון.
'את משתפרת בזה, אבל גם אני יכול' שלחתי לה חזרה. כמעט שמעתי אותה מחייכת. היא נעלמה בקצה המסדרון.
שיעור שיקויים כבר עבר ונותר לנו עוד חלק מאחר הצהריים עד לארוחת הערב.
'אור אני צריך לספר לך משהו...' שמעתי את קולו של גדעון בערוץ קשר חדש. שקלתי אם להשתעשע בו והחלטתי שזה מיותר.
'די נו גידעון, אתה מצפה שהיחידה לא תדע על זה? מי אתה חושב סידר לך אותה?'. הוא השתתק. פעם ראשונה שראיתי את גידעון בלי תגובה. טוב לא באמת ראיתי, אבל באופן מושאל. בסופו של דבר גם זו הגיעה-'מה שתגיד'
'אל תגיד לי מה שתגיד, תגיד תודה לאלכס' ולליאת. זה דרש מהן הרבה יותר מאמץ נפשי מאשר ממני. זה מגיע להן.
'אתה היית רציני?'
'אתה יודע שאני תמיד רציני כשזה ביסנס'
'אווה, ואני חשבתי שהשגתי אותה בעצמי'
'גם לך היה חלק'
'פשוט תשתוק ותהנה ממה שיש לך. לא להרבה אנשים יש'
'אמר הבחור שהתארס לפני יומיים'
'אף אחד מכם לא יבין את הקשר שלי עם לין. זה הרבה יותר עמוק ממה שאתם יכולים לדמיין לקוות שיהיה לכם'
'אהא'
'תגיד, מה זה היה עכשיו, שיחת בנים?'
'יש דבר כזה שיחת בנים?'
'לא יודע, טוב תחסוך לעצמך לספר ליחידה. הם מעודכנים'
'היא אמרה לכם לשמור על זה בסוד?'
'כן, למה?'
'אין לי מושג למה.. זה די מדאיג אותי. אין לי מושג מה היא מתכננת'
'אל תדאג, תהנה ממה שיש לך. ברוך השם לא חסר'
'כן כן, לא ניתן לך להתלהב מארוסתך שוב פעם. עד שאני לא רואה אותה אני לא מאמין...'
'עוד שבועיים החגים. אם אני אצליח בשימוע מחר... אם לא יש לי תוכנית ב' אל תדאג.'
'הא?'
'סוד'

גדעון-אחרי השיחה ההזויה עם אור חזרתי לחדר. לא הרגשתי צורך לשתף את החברים השביעיסטים. אני יודע שברגע שאשץף אחד זה יוודע לכולם. במקרים כאלה, ולו למען אמילי, עדיף לשתוק. היה חשוב לי לוודא שהיחידה יודעת. עליהם אפשר לסמוך... בקול נפץ קטן מצאתי את אלי יושב לידי.
"מה גדעון? למה המבט. אתה נראה לחוץ. פוחד שלא תצליח להשלים את החומר שהפסדת עם העלמה שאנל?"
"באמת אלי, תחסוך לי את הסרקזם, שנינו יודעים שאם למישהוא אין בעיה להפסיד שיעורים חוץ מאור זה אני."
"אז אולי אתה מודאג מהעלמה שאנל עצמה? עכשיו אני יותר קרוב?" הוא שאל בחיוך
"אלי... תפסיק לשחק איתי משחקי יודע-לא יודע, שנינו יודעים שאתה יודע הרבה יותר ממה שכל אחד צריך או אמור לדעת. אתה לא יכול פשוט להגיד מזל טוב?"
"אני יכול בהחלט, ואולי אף אשתמש ביכולת הזו. אבל לא על זה באתי לדבר איתך"
"זהו? נגמרה ההקדמה?"
"מחותיים אתם הולכים לחצרים. יהיה טקס. יהיה מסדר. תקבלו דרגות טוראי. זה הגיוס הראשון של יחידת קוסמים לצהל. אף אחד שם לא יודע איך להתנהג. אבל על המעט שכן הסכימו אני צריך לתדרך אותך."
"אני מקשיב"
"לא יהיו חיילים בבסיס למעט החיילים הדרושים לביצוע הטקס. אתה מבין למה. תקבלו מדים עם כומתה בצבע לבן, תג פיקוד דרום ודרגת טירון. אתם תפנו בכבוד ובמשמעת צבאית לכל חייל שם היות וכולם מדורגים מעליכם, גם אם לכם יותר השפעה. לצורך העניין אתם חיילים צעירים שיצאו עכשיו מהטירונות. אתם תדברו רק עם פונים לכם ותצייתו לכל פקודה. המפקד תומר יהיה שם גם. מהרגע שתהפכו ליחידה רשמית אתה המפקד של היחידה לכל דבר. אתה מצמיד לכולם את התגים והכומתות. תומר מגייס עוד כמה חיילות מיוחדים, לא קוסמים, בעלי... התמחויות שונות מהרגיל ונותן להם את הכומתה הלבנה. אתם מעכשיו מוגדרים על פי צה"ל "צוות" אתה מפקד הצוות ואילו תומר יהיה מפקד המחלקה שתכיל ארבעה צוותים. שאלות?"
"לא ממש..."
"יפה, אני משאיר לך לבחור באיזה ידע לעדכן את מי ומתי. נשארה עוד חצי שעה לארוחת הערב, וכזכור לי היית לחוץ. אם כך לא אגזול מזמנך עוד. היה עוד משהוא שהייתי צריך לעשות פה...." הוא גירד בראשו
"לאמר לי משהו אולי?" שאלתי בחיוך מתגרה.
"אולי..." ובקול נפץ דקיק הוא נעלם.

אור- אחרי שסידרתי כמה דברים בחדר שיעמם לי, אז יהלכתי לאיזור שבו ידעתי שהחדרים של הבנות. שקלתי אם ללכת לליאת או לאלכסנדרה. לבסוף החלטתי שמזמן לא היה לי זמן איכות עם אלכס היות והיא לא הייתה איתי באף שיעור משותף מלבד שיקויים. דפקתי קלות על הדלת. ידעתי שאמילי לא בחדר ומעיין כנראה סביבה ככה שלא הופתעתי לשמוע את הקול של אלכסנדרה עונה.
"מי שם?" היא נשמעה הססנית למדי. 'אולי באתי בזמן לא טוב?'
"אור. אני מפריע?"
"מה? לא, שתי שניות ואני פותחת לך." היא נרגעה. כעבור כמה שניות הדלת נפתחה ונכנסתי, רואה את אלכסנדרה עטופה במגבת בלבד.
"אלכס! אני, מה, לא, יכלת לאמר..."
"די די תרגע, בדיוק יצאתי מהמקלחת. אתה לא מפריע. אם זה כל כך מפריע לך, תשב על המיטה ותסתובב ואני אתלבש"
עשיתי כדבריה ובינתיים המשכנו לדבר.
"בחיים לא ניהלתי שיחה במצב הזוי שכזה. זה די מטריד לדבר אל קיר כשהדברים שלך מיועדים לאישה הערומה שמאחוריך"
"זה בהחלט משעשע" היא אמרה מצחקקת "אני לא יודעת לכמה אנשים הייתי מאפשרת מצב כזה. אבל בגלל שזה אתה..."
"מזתומרת שזה אני? את רומזת שאותי לא מעניינות בחורות ערומות?" אמרתי בהתגרות
"לא, אבל אתה כל כך נאמן לארוסה שלך שלא היית מציץ רק מהפחד שזה יגרה אותך. חוץ מזה אני מסתכלת עליך ורואה בדיוק אם אתה מציץ"
"היי! עכשיו את סתם משמיצה. אבל אני מניח שיש משהו במה שאת אומרת. כל בן נורמלי היה מציץ..."
"האהא! עכשיו הוכחתי לך שאתה לא בן נורמלי"
"אה כן? ומה אם אני אסתובב עכשיו?"
"אתה לא תעז"
"כן אני כן"
"נראה אותך"
הסתובבתי וראיתי אותה-מחויכת ולבושה לגמרי.
"עבדתי עליך!" היא אמרה והוציאה לשון. אני הצלחתי רק להתגלגל מצחוק.
"טוב נו, פעם הבאה..."
"אהא, שמענו עליך"
"לפחות עכשיו אפשר לדבר נורמלי..."

אלכסנדרה-
"אז על מה רצית לדבר?" תליתי בו עיניים עגולות מצחוק והתיישבתי על המיטה שמולו.
"לא יודע.."
"אתה לא יודע? פעם ראשונה שאתה לא יודע משהו.." הוא עשה פרצוף חמוץ.
"איך דברים מסתדרים עם ה... הסכם הזה שלך?" הוא שלח לי חיוך שובבי.
החיוך שלי התערער. "יהיה טוב."
"מה קרה?"
"לא יודעת, הוא נראה קצת מרוחק." תליתי מבט בכסא. חשבתי עליו יותר מדיי היום. לא על הכסא, הכוונה.
"בגלל זה היית עם פרצוף חמוץ בארוחת הצהריים היום? איזה שיעור היה לך לפני זה? לי היה כשפומטיקה, אז לך בטח היה... טיפול בחיות הפלא?"
הנהנתי כאשמה.
"אז הוא בכיתה שלך... אני אי פעם אגלה מי זה?" הוא שאל בתקווה.
"לא," צחקתי.
"אפילו לא רמז?"
"יודע מה? אני ארמוז לך.... הוא לא בכיתה שלי."
"בחיות הפלא או בכלל?" הוא נראה אבוד.
"לא אומרת יותר."
"הוא יכול להיות לא בכיתת השיקויים שלך, או לא בכיתת תורת הצמחים... זה צריך להיות מישהו שלא איתך בכל השיעורים... אני בכלל לא מכיר מישהו שהוא איתך בכל השיעורים," הוא עשה עוד פרצוף חמוץ שגרם לי לצחוק. "זה גם יכול להיות מישהו שהוא בכלל לא בשכבה.. אוו, חמשוש?"
אני רק צחקתי, והמשכתי לחסום את המחשבות.

אמילי-
הלכתי לטייל בחצר, אחרי היום העמוס שהיה לי הייתי צריכה קצת זמן לעצמי, להבין מה הולך איתי.
"אמילי?" הסתובבתי בהתרגשות, אבל זה לא היה מי שחשבתי שזה יהיה. זה היה יונתן. השתדלתי לא להראות שום אכזבה.
"היי," אמרתי בחיוך.
"אז מה? סוף סוף פנויה," הוא אמר בחיוך והתקרב.
"מה זאת אומרת?"
"שמעתי על הפרידה מעומרי. הוא כמעט בכה בשיעור שינויי צורה, לא יודע אם שמת לב..." הוא אמר, וכאב לי לרגע. "הנקודה שלי, היא שאת פנוייה סוף סוף, ואני ממש מצטער שלא עשיתי את זה קודם." הוא התקרב אליי לפתע.
"אה... יונתן? מה אתה עושה?"
"תעשי לי טובה, אמילי... את מתחילה איתי מתחילת השנה. עוד לפני שהיית עם המיכאל הזה נמרחת עליי בכל הזדמנות. אנחנו ידידים כבר שנים, אני לא רואה סיבה שלא ננסה," הוא נגע בכתפי לרגע ונרתעתי אחורה.
"ממש לא כדאי שננסה, יונתן... תראה, זה לא שאני לא מחבבת אותך, וזה... כן? אבל... רק נפרדתי מעומרי, והוא כן היה חשוב לי..." ניסיתי לחשוב על עוד תירוצים בראשי, וכנראה גדעון שמע על זה בקשר, כי בשנייה הבאה הוא כבר היה לידי.
"יש פה בעיה?" הוא שאל את יונתן במעט תוקפניות.
"אני לא חושב שהיא נוגעת לך," יונתן החזיר לו בתוקפניות, לא מפחד. הוא באמת היה יותר מבוגר מגדעון, אם חושבים על זה. אם היה זמן להתחיל לפחד בו, זה היה הזמן. ניסיתי למצוא את המלים למנוע את מה שעמד לקרות.
"בתור מדריך ראשי, אני כן חושב שהיא נוגעת לי."
"רוצה להתערב?"
"יונתן, גדעון, די!" קראתי לפתע. "יונתן, אתה צריך להבין רמזים מהר יותר, גדעון, אני יכולה לשמור על עצמי, תודה. עכשיו אני אשמח אם תתרחקו אחד מהשני לפני שיתחיל בו קרב ואני אקרע את שניכם."
גדעון הסתכל בי, המום, אבל עשה כבקשתי. יונתן, לעומתו, שלף לעברו את השרביט.
בכמה תנועות שרביט, הפכתי אותו לפמוט, כמו שלמדתי לפני כמה שיעורים בשינויי צורה. השרביט שלו התגלגל ליד. גדעון, שהיה עם הגב למתרחש, הסתובב לראות על מה הרעש, ופרץ בצחוק כשראה את הלוק החדש של יונתן.
"אני לא יודעת עדיין איך הופכים את התהליך," אמרתי. "אני דיי עופפתי בשיעור האחרון. תנסה לקרוא לליאת או משהו."
'מה זה היה עכשיו?' הוא שידר לי בקשר, כנראה לא לוקח סיכונים שלפמוט יש אוזניים.
'הבטחת לי לשמור את זה בסוד, נכון? אז אל תהיה לי גיבור מול בנים אחרים, זה מחשיד. אתה יכול לשלוח את אור במקום או משהו. בו בחיים לא יחשדו, והוא יכול לשמור עליי באותה מידה.'
"אבל תודה בכל מקרה," הוספתי לו חיוך, כדי לא לפתח מזה ריב, והסתובבתי אל ארוחת הערב. בדרך ראיתי את ליאת בהליכה מהירה לכיוון שממנו הגעתי. מסרתי לה חיוך והמשכתי בדרכי.

אור-
"רק שאלה אחת ואני עוזב אותך."
"תשאל ונחשוב עליך"
"אני מכיר אותו? כאילו, אני יודע לקשר שם לפרצוף?"
"המם... זאת שאלה חכמה. היא נותנת לך מה שאתה וצה ולא מסגירה שום דבר. אהבתי. כן, אתה מכיר אותו."
"מעולה, הוא מהשכבה שלנו?"
"הופה עצור. אמרנו שאלה אחת ואחרי זה אתה עוזב."
"טוב... היה שווה לנסות לא?" שלחתי אליה חיוך שובבי. היא צחקה.
"נו, אני מניחה שלנסות תמיד אפשר."
"על מה ג'ייד רצתה לדבר איתך?"
"איך אתה יודע על זה?" היא שאלה בשמץ פאניקה.
"אני מרגל אחרי אף אחד, אבל בזמני הפנוי אני עושה ניסויים ברשת המחשבתית. זה כלי מאוד יעיל ואני משפר אותו, ומוצא דרכים לעשות כל מני דברים. מדי פעם אני נאלץ לעבור דרך ערוץ מסוים. שמעתי את המשפט הזה מג'ייד"
"אה... לא משהו מיוחד. היא שאלה כל מני דברים על רוסיה..."
הרגשתי שהיא לא שיקרה. אבל גם לא אמרה הכל. החלטתי להרפות.
"איזה מגניב לכן שאתן שתיכן יודעות רוסית."
"היא לא בדיוק מדברת רוסית. זה מעין ניב"
"גם טוב. שעת ארוחת הערב מתקרבת. צריכים לזוז. נאסוף את ליאת על הדרך?"
"עליתי עליך, אתה רוצה לראות גם אותה רק עם מגבת!"
"היי!" היא נשפכה מצחוק ויצאה איתי מהחדר, נוקשת בעצמה על הדלת של ליאת.

גדעון-
"פעם הבאה שתעשי משהו כזה תקבלי עונש" צעקתי לעברה כשהתרחקה. היא צחקקה.
התקרית עם יונתן עצבנה אותי. עדיין לא הבנתי את כל עניין הסודיות הזאת. 'למה זה חשוב לה? זה סתם מונע ממני להיות איתה יותר, ונותן לאנשים אחרים תירוץ להתמרח עליה. אבל בשבילה... פעם הבאה אני אשלח את אור. הלכתי לארוחת הערב והתיישבתי ליד השמיניסטים. לשמחתי מאי הייתה לא הייתה קרה אלי וקישקשנו חופשי. גם החברות שלה שהבחינו בשיחה הצטרפו והארוחה הפכה לשיחה ערה של השביעיסטים. מאי הייתה די פופולארית בשכבה. מעט פחדתי שהפרדה ממנה תיצור איזהשהוא קרע בגיבוש השכבתי. אבל נראה שהגאונה הבינה את זה גם ולא נטרה טינה. חייכתי.
"מה אתה מצחקק לעצמך שם?" היא שאלה בהתגרות.
"אני סתם חושב על כמה את חכמה"
"אתה שקרן גרוע גדעון"
"אני לא משקר"
"אני יודעת, אני אמרתי שאתה שקרן גרוע. אפשר לדעת אם אתה משקר"
אחת החברות שלה אמרה בבלבול. "אז הוא משקר או לא?"
צחקתי. "את מבינה מה קורה פה? אנשים לא חושבים במהירות שלך. תקטיני קצב"
"מי שמדבר"
'גדעון קולה העצבני של אמילי צלצל במוחי והסתובבתי כנשוך נחש בכיסא-'קרה משהו??'
ניאל ישבה בין אור לשחף ולא נראה היה שמישהו מציק לה.
'תרגיע...' לבסוף הבנתי שהיא מדברת על השיחה שלי.
'את מקנאת שאנל?' שאלתי בצחוק בראשי. נדהמתי שלא באה תגובה עוקצנית חזרה. 'הבנתי'
"מה קרה?" שאלה אחת החברות של מאי בקול מתחנחן.
"מישהוא זרק עלי משהו מאחורה."
"אהה" מאי אמרה וגלגלה עיניים
"אכן אהה" אמרתי כממתיק סוד וחזרתי לאוכל.

"אז," אלכסנדרה אמרה לפתע, והרמתי את מבטי אליה בתחושה שהשאלה עומדת להיות מכוונת אליי. "מה גרם לך להודות באמת?"
השאלה כנראה עניינה את כולם, כי הראשים הורמו אליי.
"אין לי מושג על מה את מדברת," אמרתי במשיכת כתף והמשכתי לאכול ברוגע, למרות שמתחת לשולחן הרגל שלי רטטה בעצבנות.
"אבל למה לשמור על זה בסוד?" אור שאל לידי בשקט.
"כי יש דברים ש..." ניסיתי לא להסגיר כלום בקול רם. "יש אנשים שלא צריכים לדעת אותם, כדי לא להיפגע למשל. לא עכשיו בכל אופן."
אני חושבת שהוא הבין על מה אני מדברת.
'עומרי? את מפחדת לפגוע בו?' הוא הפסיק לאכול, ותדהמה תפסה את רוב המבט שלו. זה היה ערוץ נפרד שלנו, ואולי טוב יותר ככה. אני לא יודעת כמה זה כדאי שגדעון יבין שאני עושה את זה בשביל עומרי. הוא עשוי לפרש את זה לא נכון.
'הוא נפרד ממני היום בבוקר בגלל כל השמועות הללו. על גדעון... הוא החליט שיהיה טוב יותר לשחרר אותי לעשות מה שאני רוצה, ואני מרגישה ממש רע בגלל שזה בדיוק מה שעשיתי. זה קצת חסר טאקט, ללכת להשוויץ בגדעון מולו, אתה לא חושב?'
'את לא חושבת שהוא ייפגע יותר אם לא תספרו לו?' הוא שאל.
'לא יודעת, כל העניין הזה של לא לפגוע באף אחד חדש לי,' הוא צחק בקול רם, מה שהסב את תשומת הלב של שאר יושבי השולחן, ואלכסנדרה הבינה שאנחנו מחליפים מחשבות.
"אין סודות בחברה!" היא קראה בקול רם.
"אתם תדעו בסופו של דבר," אור אמר בנימה של מסתורין וצחקתי.
'אני שמח שלפחות את מנסה לא לפגוע באף אחד... אבל לדעתי כדאי שתגרמי לגדעון להבין את זה לפני שהוא יקפוץ למסקנות בעצמו,' הנהנתי.
'צודק...' הפניתי את מבטי לשולחן של השביעיסטים, וגדעון בדיוק התנצל החביבות מול שאר הבנות שהתאספו סביבו... מרד, הוא חייב למשוך אחריו מליון בנות לכל מקום? זה פשוט לא פייר... הצצתי בשעון- שמונה ושלושים, הוא דייקן... עוד רבע שעה...
"תגידי, מה מעיין אומרת?" אלכסנדרה שאלה לפתע. "היא יודעת בכלל?"
"מעיין?" לקח לי רגע להיזכר. "מעיין! לא, היא לא יודעת... אבל היא בטח שמעה שהוא 'פנוי' עכשיו." הייתי קצת מבוהלת.
"כלומר, יהיה כיף," אלכסנדרה הסיקה ונתתי בה מבט מבועת. הסתובבתי להסתכל בשולחנות סביבנו. עומרי ישב עם כמה מהחברים שלו, הוא נראה מעודד. הוא הרים את מבטו ומיהרתי להסיט את שלי. מעיין ישבה עם יונתן ואורי וניסתה לעודד את יונתן המבולבל. ליאת החזירה אותו בתחילת הארוחה. היא תהרוג אותי כשהיא תשמע שגנבתי לה את הצ'אנס לריבאונד עם מלך העולם. חייכתי לעצמי. אם אני אשאל אותה קודם, היא לא תוכל לסרב. היא בכל זאת... מעיין.
השיחה פנתה לכיוון עונת הקווידיץ' הקרובה לפתיחה, ואלכסנדרה העלתה באוויר את האפשרות שהיא רוצה להיבחן לאחת הקבוצות.
באמצע השיחה, מצאנו את ג'ייד אבודה, וכששאלנו התברר כי היא בכלל לא מכירה את המשחק. היינו המומים.
"את לא יודעת מה זה קווידיץ'?!" התפרצתי לפתע. "איך זה?"
"זה לא מה שלימדו אותנו.. בכל שנה היינו הולכים למירוצי מטאטאים, והיינו יוצאים הרבה להחלקה על הקרח, אבל מעולם לא שמעתי על משחק שבאמת משתפים בו כדורים על מטאטאים..."
אלכסנדרה פערה את פיה.
"אפילו במוסקבה הייתה לנו נבחרת בית ספרית, והיינו אמורים להתמודד נגד דורמשטרנג, אבל בית הספר נסגר לפני הטורניר," היא עדיין נראתה המומה.
"אני אלמד אותך," אור הבטיח לה והתחיל להסביר את החוקים הבסיסיים.
"עומרי יודע?" שחף לפתע שאל אותי. מאז שסיימנו את השיקוי המשותף שלנו, הוא לא פנה אליי, ולכן עברו כמה שניות לפני שהספקתי לעכל שהוא פנה אליי.
"לא," אמרתי בפשטות. "אבל הוא בסדר, נכון?"
הוא החמיץ את פניו. "תגדירי 'בסדר'."
לא רציתי לשמוע את זה.
"הוא יצא מהשיעור האחרון שלו והסתגר בחדר. אפילו לא הסכים לי להיכנס," הוא הסביר. "הוא בדרך כלל יותר מנומס מזה."
"אני מצטערת," אמרתי והטחתי את מצחי על היד שנשענה על השולחן.
"זה בסדר, הוא יתגבר... לי יש איפה להיות." כמעט שאלתי- באמת? אבל החלטתי שלא. "יש את הבסיס ההוא במרתפים, ויש לי שם מספיק מה לעשות."
הנהנתי בהבנה. המשכתי לאכול באיטיות וכשסיימתי, השעה הייתה שמונה ארבעים ושלוש.
"טוב, אני צריכה קצת החוצה," אמרתי בהתנצלות לשחף, שהמשיך לדבר איתי על השימושים הרבים של צמח המה-שמו.
"בהצלחה," אור אמר וחייכתי אליו. קמתי מהמקום והצלחת נעלמה. יצאתי החוצה כשהלב שלי דופק בקצב לא אחיד, כל פעם מהר יותר.

אור-
המשכתי להסביר לג'ייד את חוקי הקווידיץ' על אף שלא התכוונתי להשתתף העונה(היו לי יותר מדי דברים על הראש) ידעתי לשחק היטב. אחרי שהסברתי לה את החוקים הבסיסים היא אמרה שהיא רוצה לנסות. "למה לא?" אמרתי. "גדעון אמור לפנות עכשיו את המגרש" ציחקקנו. הלכנו אלכסנדרה, ג'ייד ליאת(שאמרה בלי הרף שהיא לא רוצה לשחק) שחף(שאמר רק קצת פחות ממנה) ואני למגרש הקווידיצ'. כפי שציפיתי הוא היה ריק. "טוב, סשה תהיה המחפשת, אני אהיה רודף, שחף יהיה שוער, ליאת תהיה..." "מעודדת" היא אמרה. "לא, את תהיי רודפת גם. ג'ייד תהיה..." "חובטת" היא אמרה. הסתכלתי בה במבט משונה. "זה מה שאת רוצה?" היא הנהנה. עלינו על המטאטאים. והתחלנו מעין משחק. ג'ייד שלפה מטאטא מעצפוני מוזר, עם גבישי קרח בקצהו "הם אף פעם לא נמסים" הסבירה. למרות, ואולי בגלל המטאטא המוזר שלה היא הייתה הרבה יותר מהירה מכולם. חצתה את המגרש הלוך ושוב ולפעמים התמסרה עם עצמה בעזרת המרביצן. כשהמיני משחק הסתיים(ליאת כמעט ולא נגעה בכדור) כולם שיבחו את ג'ייד. "הייתי דיי טובה במירוצים" היא אמרה במעין התנצלות.

גדעון- מעט אחרי רבע לשמונה היא הגיעה לחורשה שליד מגרש הקווידיצ'. אני מצידי ישבתי על ענף של עץ נמוך והתבוננתי לירח.
"גדעון... אני צריכה להסביר משהו"
"המם..?" אמרתי מתיק את מבטי מהירח אליה. ציינתי בראשי שהיא הרבה יותר יפה.
"יש סיבה לזה שאנחנו שומרים את זה בסוד..."
'או, עכשיו אנחנו מתקדמים' חשבתי
"אני מנסה לא לפגוע באנשים יותר. שיניתי את הדרך. אני מנסה שלא לפגוע בעמרי, ואני יודעת שזה לא יהיה הכי נחמד שבעולם להתחיל להשוויץ בך ישר אחרי שנפרדנו" נרגעתי. לפחות היא הייתה כנה איתי. זאת התחלה. ירדתי מהענף וחיבקתי אותה. "אמילללללי" אמרתי מגלגל את השם על הלשון. היא צחקקה. הצמדתי אותה אלי ונישקתי אותה. בפעם הראשונה מאז היום בצילומים היא אפשרה לי נשיקה מלאה. הלשונות הצטלבו ברכות יותר מאשר בתשוקה, אבל גם תשוקה לא הייתה חסרה שם. הבטתי לה בעינים ונכנסתי לה לראש בלי שתרגיש. ככל שהנשיקה נמשכה המחשבות שלה נעשו פחות ופחות ברורות. בחיים לא ראיתי דבר כזה. 'בטח ככה נראות מחשבות של מישהו על סמים. הרבה הרבה צבעים מסתובבים' הכנסתי לה יד אחת מתחת לחולצה, מלטף את גבה החשוף. הצבעים הסתחררו יותר. זה היה די משעשע. לבסוף ניתקנו.
"היה שווה לחכות" לחשתי. היא עדיין נראתה מסוממת.

אמילי-
הרגשתי שזה לא פייר שמישהו גורם לי להרגיש ככה, אבל מצד שני, זה כן פייר שהוא איתי עכשיו, ו- הרגשתי מסוחררת, בסך הכל. הנחתי את ראשי בעדינות על כתפו והוא ליטף את שיערי ביד שלא ליטפה את גבי.
"אז זה מה שאתה עושה לבד?" שאלתי לבסוף. הוא המהם בשאלה. "מטפס על עצים?" הוא צחק והתרחק ממני. הוא תפס באחד הענפים של העץ שעלה עליו מקודם ומשך את עצמו למעלה חייכתי כשבהיתי בו בלי לחשוש מהיתפסות. הוא התיישב על הענף שישב עליו קודם ואז אחז בגזע והושיט יד למטה, לסייע לי לעלות.
"אתה באמת חושב ששאנל מטפסת על עצים?" שאלתי והוא צחק.
"אם שאנל יודעת לטוס כמו מקצוענית, שאנל גם יכולה לטפס על עצים." הרמתי גבה.
"מניין לך שאני יודעת לטוס?"
"אני יודע הכל," הוא חייך אליי חיוך מסתורי ונכנעתי. תפסתי בידו המושטת ובענף הנמוך ובקפיצה הצלחתי למשוך את עצמי למעלה. הוא תפס אותי והושיב אותי על ברכיו. "אל תברחי ממני."
"לא התכוונתי לברוח. אבל זה נוח לך בכלל?"
"כבר אמרתי לך שאת שוקלת פחות מעגל?" צחקתי. איזה קיבוצניק. גדעון ליטף בעדינות את גבי, תוך שהוא מחזיק בו. "אל תפחדי, אני לא אפיל אותך."
"לא פוחדת," חייכתי אליו ונישקתי אותו בעדינות. זה הרבה יותר כיף ממה שהכרתי עד עכשיו. כשהתנתקנו מחוייכים, הוא הראה לי את הירח, והתחיל להסביר לי על הכוכבים. היה לי סוג של פלאשבק, אבל התעלמתי. שום רגע לא משתווה לרגע הזה.

אלכסנדרה-
"אני עדיין חושבת שהיית אלופת קווידיץ' בגלגול הקודם, את סתם לא מודה," אמרתי לה ברוסית והיא חייכה. אספנו את הכדורים ואת המטאטאים ונכנסנו אל חדר ההלבשה. לפתע נזכרתי באריק, וחשבתי ללכת אליו אולי עד כיבוי האורות, אבל ויתרתי. כל החבורה ירדה אל הבסיס שלמטה, וסתם התיישבנו לנו בין מעגלי הזימון והשתעשענו ברעיון הבסיס החדש שיהיה לנו מחרתיים. אור נראה מעט מוטרד, ונזכרתי שהשימוע של החברה שלו מחר.
"אז מה אתה עומד להגיד?"

אור- "יש לי קייס בסיסי... ויש תוכנית ב'. אני מאוד מאוד מקווה שלא אצטרך להגיע לשלב של תוכנית ב'..." היא הרימה ראש בשאלה ואני נענעתי בשלי. "סוד"
"על מה אתה מתבסס שם? כאילו, מה הנקודות העיקריות."
"הנקודה הראשונה שהיא יודעת על עולם הקוסמים יותר מכל מוגל אחר כמעט, וזה בזכות אישור שהשגתי מהם בשימוע לפני שנה וקצת. הנקודה מתבססת על כך שכל עוד היא לא משננת בעל פה את הדרך לאלכימיה הביקור בו לא מלמד אותה בתכלס שום דבר חדש. ואת עניין הדרך אפשר לפתור בהתעתקות. הנקודה השניה מתבססת על זה שהיא ארוסתי, ובקרוב אישתי ויש אישור לספר לבני זוג/משפחה על עולם הקוסמים בלי הגבלה בתנאי שלא יספרו הלאה. ו...זהו בערך. אפשר למרוח את זה. אולי אני אזכיר שאני עושה למענם שירות מעבר למצופה מקוסם רגיל..."
"אל תדאג" היא אמרה וחיבקה אותי בכתפיים(התאפשר כי ישבנו). "אני בטוחה שתצליח. זה אתה. אתה צריך להיות מלא אנרגיות לקראת הטקס..."

גדעון- ישבנו שם שעה ארוכה. עד קצת אחרי כיבוי אורות. הסברתי לה את מה שלמדתי בשעות הקטנות של הלילה עם החברים בקיבוץ. עברנו על כל הכוכבים בשמיים, לא מהפן של גילוי עתידות. לכל כוכב יש סיפור.
"לכל אחד, כוכב יש בשמיים" התחלתי לשיר. היא נתנה בי מבט מופתע. "כוכב המתגלה, עם רדת יום. אחד מאיר פחות שני כפליים, אבל לכל אחד כוכב ברום"
"איך זה שאתה מוצלח בהכל?"
"הא?"
"אתה טוב בהכל כזה. כשחשבתי שלא תצליח להפתיע אותי יותר, אתה נותן לי הרצאות על כוכבים ושר."
"אני לא זמר"
"נכון, אבל אתה גם לא בדיוק מזייף"
נישקתי אותה. היא גמגמה.
"מדהים איך שזה קוטע לך את קו המחשבה כל פעם מחדש."