שרשור לי ולדני P=

"ואני מעיפה דברים באוויר" אמרתי והתחלנו לצחוק.
"מעניין באיזה כסף משתמשים כאן.. רגע, שוב נצטרך להחליף כסף! זה מבאס" אמרתי. "אבל מגניב כל כך!!" אמרתי וחזרתי להתרגשות.

"אחח, הולך לעבור עלינו חודש קשה במיוחד. עבודה ביום, לימודים בלילה... ובסוף החופש הגדול- בחינות בגרות! תראי מה זה.." נאנחתי והתיישבתי על ספסל קרוב.

"צריכים לשאול את הוגו על המקצועות שאפשר לבחור להרחיב" אמרתי כאסוציאציה לבחינות בגרות.

"צריך להמשיך לקרוא את הספר, זה מה שצריך לעשות.." מלמלתי.
"על מה את מדברת?" היא שאלה אותי.
"זה לא באמת החיים שלנו, בלו," בהיתי במדרכה ובלו התיישבה לצדי.

"אבל מה זה שווה להיות כאן, ולא לגלות כלום? עד שהגענו למקום שבו יש דברים חדשים ומעניינים ושונים ממה שהכרנו. אם נחזור, לא יאמינו לנו, כי לא יהיה לנו מה לספר. בבקשה. אני בטוחה שהזמן בכלל לא זז במציאות שלנו. בואי נשתדל לחקור על העולם הזה. אולי נועדנו להגיע לכאן" אמרתי ברצינות.

"זה לא בדיוק ככה... הם ממילא לא יאמינו לנו." נאנחתי והרמתי את מבטי, כדי למצוא ילד בלונדי בן 12 בוהה לי במחשוף. "טוס מכאן, ילד," סילקתי אותו. הוא לווה בידי אבא בלונדי שמשך אותו אחריו, מתעכב במבטו בדיוק באותו המקום שבו התעכב בנו. גלגלתי את עיניי והסתכלתי על בלו. "האנשים כאן ממש גסי רוח. כאילו הם בחיים לא ראו עור."

"זה בגלל שבחרת לשים בגדים חשופים מהרגיל לפני שהלכנו לבית הנטוש" הערתי לה.

הבטתי בה במבט קצר- רוח. "אלה הבגדים הרגילים שלי, בל. את יודעת את זה... אם יש לבחורה מה להראות, למה לא? זה סתם בזבוז... אבל מכאן ועד לבהות בי ללא בושה- יש הרבה גסות רוח."
"תתחדשו!" הוגו יצא מהחנות בחיוך ענק והושיט אלינו את שני השרביטים. חייכתי חיוך דומה ושלפתי את השרביט שלי מהקופסה, שנראתה כמו קופסת נעליים. השרביט שלי היה זהוב, והוגו שילם גם בעבור ידית מעוצבת המובנית אליו.
"ואו, תודה!" אמרתי באושר. בלו הביטה בהשתאות בשרביט שלה, שהיה יפה יותר מכל מה שראיתי בחיי. הוא היה מעט אדמדם (לא הבנתי מאיפה זה הגיע.. כנראה מקשקשי הדרקון), והידית שלו זהובה, כשהצבעים אצלי בדיוק הפוכים.
"מוכנות ללמוד כמה דברים?" הוא שאל בחיוך.
"הוגו? אילו מקצועות בחירה נצטרך ללמוד?" בלו שאלה אותו בקול מתפנק.
"הו, איך שכחתי? יש כמה מקצועות חובה-"
"מן הסתם," אמרנו פה אחד.
"אז תבחרו שלוש מקצועות, וכדאי שתבחרו יחד, כדי שיהיה לי קל יותר ללמד את שתיכן. יש כשפומטיקה, חקר לחשים עתיקים, אסטרונומיה, טיפול בחיות פלא, גילוי עתיקות, תורת הצמחים, שיקויים ושינויי צורה." הוא אמר. ביקשנו ממנו לחזור על הכל בערך חמש פעמים, עד שהחלטנו פה אחד מה יהיו המקצועות שנלמד.

"אז שיקויים, שינוי צורה ואסטרונומיה?" שאלתי את דניאל לסיכום.
"כן" היא חייכה בהחלטיות, וחייכתי אליה בחזרה.
"אז, מתי מתחילים ללמוד?" שאלתי את הוגו בהתלהבות.

"מחר יש לכן עבודה בבוקר, אז כדאי שנתחיל ללמוד עכשיו, שעוד תספיקו לישון." הוא אמר. "עכשיו, יהיה לנו קצת קשה להתאמן במקום שכולו מלא מוגלגים- אנשים חסרי קסם- אז כדאי שנעשה את זה במשרד השני שלי."
"המשרד השני שלך?"
"שכל אחת תתפוס יד אחרת, אין לנו זמן להתעתק פעמיים, התעכבנו כאן מספיק." החלפתי מבטים מפוחדים עם בלו, גם היא לא אהבה להתעתק, או מה שזה לא יהיה...שניות אחר-כך הגענו למעין אולם גדול שבמרכזו מזרקה. במזרקה פוסלו קוסם ומכשפה, ושלושה יצורים שיכולתי לנחש שאחד מהם הוא כמו ביגבי הזה.. נו... דובי, דובי... גמדון בית. עברנו בדיקה ביטחונית של השרביטים, זה דיי הצחיק אותי. אחר כך הוגו הוביל אותנו למעליות שנראה היה כי הן עשויות מזהב. בפנים היה דיי עמוס, מבחינת אנשים. חבורה של טיפוסים, שהמשותף לכולם היה שהם עטויי גלימות. טיסנים מכושפים עיטרו את חלל המעלית, עולים ויורדים ממנה. כשהגיעה המעלית לקומה השנייה, חולפת על קומות עם שמות מוזרים במיוחד, הוגו הורה לנו לרדת. הבטתי לכל הצדדים. זה היה מסדרון דיי צר שבפנייה נסתרת שלו היה מסדרון נוסף, ובסופו המשרד של הוגו, שהיה דיי.. מרווח, למרבה ההפתעה.

"וואו! זה המשרד שלך? הוא ענק!" אמרתי בהפתעה.
"מתרגלים לזה" הוא קרץ בחביבות.
"אז, במה מתחילים?" שאלתי, והתיישבתי על אחד הכיסאות שהיו מול השולחן המשרדי.

הוגו הסביר לנו שבכל יום נלמד מקצוע אחר, כדי להפריד בין מקצוע למקצוע. נלמד בכל ערב בימות השבוע, חוץ מיום ראשון, כמובן. היום היה יום שלישי, ויום שלישי זה תולדות הקסם. בדרך-כלל שנאתי היסטוריה, אבל הסיפורים כאן היו הרבה יותר מוזרים מהרגיל, והוגו הצליח לעניין אותי, כך שלא נרדמתי אפילו פעם אחת.

"בחיים לא חשבתי שאני איהנה לכתוב בעט כזה ישן" לחשתי לדניאל.
"בלי דיבורים! רק תתרכזו" הוגו אמר, וחזר לנושא.

הסתכלתי על השעון שעל פרק ידי כשהוא הפסיק להכתיב לרגע. השעה כבר הייתה שבע בערב. הוא הבטיח שהוא יסגור עוד נושא שיסכם את תולדות הקסם של השנה הראשונה ונוכל לחזור אל הפונדק שהוא התעקש שנפסיק לשלם בכדי להתאכסן בו. כל כך הרבה טוב לב בבן-אדם אחד, שכמעט התחלתי לחשוש.

"הוגו" אמרתי כשהוא ארגן את חפציו.
"מה?" הוא הסתכל עלי בהפתעה.
"תודה" אמרתי בשקט, עם כל הלב. לא חשבתי שדווקא הוא יהיה כל כך נחמד וחביב אלינו. הוא היה כל כך נחמד, שכאב קצת לשקר לו. אבל זה לטובה.

חזרנו אל הכניסה של מה שנקרא משרד הקסמים והתעתקנו חזרה אל החדר שלנו במקום של הוגו. הוגו הסתלק מיד, מותיר אותנו לסדר את כל הציוד החדש בארון והבטיח שישיג לשתינו מזוודות.
"את יודעת? אולי הוא לא כזה פדופיל כמו שחשבתי. אבל הבלונדי ההוא מסמטת דיאגון כן, והבן שלו מתבגר הרבה יותר מדיי מהר," אמרתי והתמוטתי על המיטה. נקישה רכה נשמעה על הדלת. בלו פתחה אותה.
"ארוחת הערב מוכנה, בנות," זאת הייתה מוניקה. איזו חמודה. ירדנו בעקבותיה.
"אם את לא אוכלת את האוכל כמו שצריך, אני הופכת אותך לצפרדע," לחשתי באזניה של בלו והיא חייכה חיוך נבוך. הגענו למסעדת הפונדק וגילינו, להפתעתנו, שהמקום מפוצץ.

"וואו!" אמרתי, המקום היה ממש מפוצץ. הלכתי מיד למטבח.
"הוגו, צריך עזרה?" שאלתי אותו.
"לא ממש, אבל תצטרפי אם את רוצה, קחי סינר ופנקס, ותתחילי למלצר" הוא אמר לי, והצביע על המחסן. שמתי מהר את הסינר,לקחתי פנקס ועט, והלכתי לדניאל.
"רוצה לעזור?" שאלתי אותה בחיוך חמוד.

"למה לא? יש שם כמה חתיכים בפינה, זה השולחן שלי," אמרתי ופניתי איתה, לקחת סינר, פנקס ועט.

"טוב, לי לא משנה" אמרתי וצחקתי בשקט. פניתי לאחד השולחנות.
"שלום, אני בל, ואני אהיה המלצרית שלכם להערב. אתם מוכנים להזמין?" שאלתי בחביבות זוג צעיר.
"כן, שתי פרוסות פאי דובדבנים ושתי כוסות קפה הפוך" אמרה האישה.
"מיד מגיע" אמרתי אחרי שרשמתי בפנקס, תליתי את הפתק עם המספר של השולחן(שאיכשהו ידעתי) על חבל התליה, ותוך דקה קיבלתי מגש. בזהירות עברתי בין האורחים, והגשתי לזוג.
"תודה, זה אכן היה מהיר" האישה אמרה וחייכה.
"המומחיות שלנו" חייכתי, ופניתי לשולחן הבא.
*את מוזמנת לספר מה קרה בשולחן של החתיכים O=*

ניגשתי לשולחן הפינתי.
"כבר החלטתם?" שאלתי בחיוך זוהר. אחד החתיכים, שנראה שהיה שקוע עד עכשיו בשיחה לוהטת עם אחד אחר, הסתובב אליי באיטיות והתחיל לחייך.
"מה שזה לא יהיה, זה יהיה חם," אמר אחד אחר והשני שרק. החתיך שהסתובב אליי באיטיות היה מהסוג הקלאסיף בלונדיני עם עיניים כחולות ושרירים שכל בחורה רוצה להיעטף בהם. קודם הוא דיבר עם החתיך הרומנטי עם השיער החום הרך והעיניים האפורות, והשלישי שהעז להתחיל איתי בקול רם היה מהסוג החצוף, עם השיער השחור והעיניים הכחולות הבורקות. חברו, הטוב ביותר אני מניחה, ששרק, נראה קצת שיכור, אבל כנראה זה היה חלק מהתדמית שלו. השיער החום הארוך מעט והעיניים הירוקות, בשילוב עם החיוך השובבי בהחלט הצליחו לשבות אותי. החמישי היה פחות חתיך מהאחרים, אבל ראו שיש עליו כריזמה. הוא נראה בערך בגובה שלי, והיו לו משקפיים. הוא לא היה מכוער, אבל גם לא היה חתיך במיוחד. הוא היה ג'ינג'י, בעל עיניים ירוקות, שהזכיר לי את משפחת וויזלי המדוברת. מי יודע, אולי עד סוף הפרק אני עוד אגלה שהוא אחד מהם. הוא הראשון שדיבר לעניין, והזמין המבורגרים וצ'יפס לכולם.
"אני לא מאמין שאני עוד מסתובב אתכם..." הוא מלמל אחרי שהסתובבתי.

"אז, איך היה עם החתיכים?" שאלתי את דניאל בדרך.

"טיפשים, כרגיל. אבל מותר להם להיות כאלה מדיי פעם, אני יכולה להרשות לעצמי לנצל כמה." משכתי בכתפי ותליתי את ההזמנה על החבל, נשענת על הקיר תוך כדי שיחה.

"כן, אני רואה שיש שם כמה מפגרים, אבל הג'ינג'י נראה לי דווקא בסדר. הייתי מוכנה למשהו עם אדם שלא מנסה להתחיל עם מישהי ברגע שהוא רואה אותה" אמרתי והסתכלתי עליו טוב. 'מעניין...'.

"חנון מדיי בשבילי, אבל אם את רוצה שאני אבדוק לך את זה, אין לי בעיה," קרצתי לה וחזרתי אל השולחן.
"התגעגעת אליי?" שאל החצוף בעל השיער השחור. התעלמתי ממנו.
"שמתי לב ששכחתם להזמין שתייה," נעמדתי ליד הג'ינג'י.
"קוקה קולה יהיה בסדר," הוא אמר ורשמתי מהר על דף נוסף.
"בדרך," חייכתי והלכתי אל מקרר המשקאות. חיפשתי מה שנראה כמו קוקה קולה, וגיליתי שזה המשקה השחור שבא בבקבוקים. לקחתי חמישה בקבוקים קטנים וחמש כוסות, שמתי הכל על מגש והגשתי לחתיכים.
"היי, פרס, אני חושב שהיא נדלקה עליך," זה עם השיער הארוך לחש לג'ינג'י, כאילו שלא שמעתי.
"זה תלוי, יש לך חברה, פרס?" שאלתי אותו בקול מעט פלרטטני. החתיכים התלהבו.
"פני שלו, אהבתו הנצחית," אמר הבלונדי. "הם מתכתבים כל הקיץ כאילו יצאו ממחזה של שייקספיר."
נניח שאני יודעת מה זה שייקספיר...
"אבל אני שמור במיוחד בשבילך, בייב," קרץ אליי השחרחר.
"אהא, ואתה גם האדם הראשון שהייתי חושבת עליו... לא נורא, ניתן לך לחיות באשליה," קרצתי אליו בחזרה והסתובבתי בחזרה אל המטבח, שומעת את חבריו יורדים עליו. בלו סיימה לטפל בשולחן קטן וחזרה אליי.
"נו?"
"הוא תפוס, בובה, מצטערת. אבל זה עם השיער החום? אני חושבת שמצאתי לך שידוך." מבין כולם הוא היה הכי מנומס ועדין, וזה בשיוק מה שבל שלי צריכה.

"את יודעת שאת לא חייבת לעשות את זה" אמרתי לה, ומסרתי עוד הזמנה.
"אבל אני רוצה, הגיע הזמן שיהיה לך מישהו, עבר מספיק זמן מאז האחרון" דניאל קרצה לי.
"אוקי אוקי, אבל רק בגלל שאני סומכת עלייך" אמרתי, ולקחתי מגש.