שרשור לי ולדני P=

"תחשבי על זה ככה, בובה." אמרתי והרמתי את הסכין ואת המזלג. "שני אלה הם שני גברים צעירים ואסיאתיים שמגיעים אלינו לשכונה פתאום, בלבוש שנראה כל-כך פרימיטיבי או חייזרי," אמרתי. "הם כל-כך שונים מכולם, שאי אפשר לעצור את עצמינו מלבהות בהם בלי הפסקה. הגיוני עד עכשיו, נכון?" היא צחקקה.
"איך את משווה כל דבר לבנים, זה לא נורמלי... את צריכה להשיג חבר, באופן דחוף!" היא אמרה, מנידה בראשה באיטיות.
"נעבוד על זה אחר - כך. בכל מקרה, את לא תצליחי להוריד מהם את העיניים, אמת? אמת. אז למה את מצפה מהוגו שלנו להתנהג אחרת? שתי בנות סקסיות בטירוף נכנסות לו לפונדק, כשהן לובשות בגדים שמכסים הרבה פחות ממה שהוא רגיל אליו, והוא בכל זאת גבר- אז שלא יבהה בנו בכל הזדמנות אפשרית?" שאלתי בחיוך והיא הנהנה.
"בכל מקרה, מה זה הדבר הצהוב הזה שנראה כמו משחת שיניים, רק הרבה יותר.. מעוך?" שאלתי אותה.
"אני חושבת שזה האוכל שלנו.. יחד עם המקלות הארוכים והחומים האלה." היא אמרה.
"את תעזי לטעום?" שאלתי במבט מעט מזועזע.
"את קודם.." היא התעקשה.
"ביחד," קבעתי והיא הנהנה. שתינו הרמנו את המזלגות באותו הזמן וחתכנו מעט מהמקל הזה. "שלוש, שתיים אחת-" והכנסתי את זה לפה, לועסת באיטיות. זה דווקא לא היה כזה רע. טעמתי מעט מהמשחת שיניים הצהובה. היא הייתה הרבה יותר טעימה ממשחת השיניים הרגילה שלי! "אני יכולה להתרגל לזה," אמרתי בחיוך ואכלתי ברוגע, יודעת ששום דבר ממה שיש כאן לא יגרום לי להיחנק מרוב גועל.

*מה זה הדבר החום??*
"איכס, אני שונאת את הדבר הצהוב הזה! גם הדבר השחור הזה ממש מגעיל... איזה מין אוכל זה?" התחלחלתי מבפנים.

*נקניקייה XD*
"אוכל שפעם אכלו המון אנשים, תפסיקי לעשת סצנות.. זה עלול להיות אוכל אמריקאי בכלל," הצחיקה אותי התגובה שלה.

חתכתי מהמקל החום. זה נראה לי דוחה במיוחד. טעמתי את זה בזהירות, וירקתי את זה מהר.
"דוחה! אין כאן אוכל נורמלי??" שאלתי בקול רם.

צחקתי.
"בואי פשוט נעלה למעלה, יש לנו איזה פרק להשלים, אם את מבינה למה אני מתכוונת," חייכתי אליה והיא הנהנה. עזבנו את הארוחה על השולחן ועלינו במהירות אל החדר שלנו. שלפתי את המפתח מכיס מכנסי הג'ינס הקרועים שלי ופתחתי את הדלת בקול קרקוש. שלפתי את המפתח והוא נפל. התכופפתי להרים אותו כש בינתיים בלו נכנסה לחדר. כשקמתי היא הצליחה לגרום למפתח ליפול שוב מידי, כי הצרחה שלה הבהילה אותי כמו כל פעם שהיא מצליחה להבהיל אותי.

לא יכולתי לדבר מרוב פחד. 'הוא.. כאן.. פדופיל...' היו המילים היחידות שיכולתי לחשוב עליהן.

התכופפתי במהירות להרים שוב את המפתח והזדקפתי במקומי. הוגו ישב שם על אחת המיטות, ולפני שהספקתי להוציא מילה מפי, הוא הניע חתיכת מקל וגרם לשתינו להכנס לתוך החדר, כאילו כוח משיכה מוזר קירב אותנו אליו, והדלת נטרקה מאחורינו.
"אני יודע מה אתן חושבות, ואני יודע מה אתן מנסות למכור לכולם. העניין הוא שאתן הסתבכתן בהמון צרות, ילדות קטנות," הוא אמר. החלפתי מבטים עם בלו. מה לעזאזל הוא רוצה? הוא... יודע?
"אנחנו לא יודעות על מה אתה מדבר, וכדאי מאוד שתתרחק מאתנו, כי אולי אנחנו חדשות באיזור, אבל בכלל לא קשה להגיע אל המשטרה!" בלו קראה ותפסה בידי, אולי כדי להרגיע אותי, אולי כדי להרגיע את עצמה.
"אה, אז אתן לא יודעות? הגירה בלתי חוקית של שתי מכשפות, פעילות במחתרת ו-"
"רק רגע. מכשפות?!" קטעתי אותו, מזועזעת.
"למה שלא תשתו משהו?" הבעת פניו השתנתה לפתע ומגש עם שלוש כוסות תה הופיע בידיו. בהיתי בו במעט חרדה. איך לעזאזל הוא עושה את זה? אה... הארי פוטר כנראה קשור לעניין, הוא בטח קוסם כמוהו.
"מניין לך שאנחנו מכשפות? אין דבר כזה בכלל," אמרתי באותו הזעזוע.

"אלא אם כן.. כשהגענו לכאן.. אולי, אבל רק אולי, קיבלנו כוחות או משהו כזה?הרי זה קיים כאן" אמרתי בחשש בפזיזות, ומיד שמתי את הידיים שלי על פי. 'אופס'.

"תתעלם ממנה, היא אוהבת לדמיין," גלגלתי את עיניי, כאילו לא מייחסת לזה יותר מדיי חשיבות. הוא תלה בה מבט חשדני אבל אז החליט שעליו עוד להוכיח טענה.
"הלבוש המוזר, המבטא המזוייף, הטעם המוזר באוכל, הסיפור ההזוי? בחייכן, אתן אולי יכולות לעבוד על תושבי העיירה התמימים האלה, אבל לא על הוגו. וחוץ מזה, אם לא הייתן מכשפות, הייתן מקבלות את אלה?" הוא שלף שני מכתבים שהיו במקטורן החליפה שלו. בהיתי בשני המכתבים, לא מבינה. הוא הושיט אחד לכל אחת מאתנו, לפי שם הנמען שהיה כתוב עליהן בדיו ירוקה ובכתב מסולסל.
העלמה ד. שאנל
חדר 23
המקום של הוגו
אוטרי סנט קצ'פול
רציתי להקיא, אבל ממש. מי יכל לשלוח לי מכתב לכאן? המעטפה הייתה דיי עבה. פתחתי אותה בחוסר התחשבו באופן העדין בו נסגרה, ושלפתי את המכתב הראשון שהיה בפנים.
העלמה שאנל היקרה,
אנו שמחים להודיעך שנמצא עבורך מקום בבית-הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
על-אף שזוהי שנתך השישית בלימודי קוסמות וכשפות, לא נמצאה תעודת בגרות המוכיחה כי למדת חמש שנות לימודים. על כן, עלייך יהיה להשלים את כל החומר הנלמד עד לשנת הלימודים החדשה, בעזרתו של מר הוגו, ולהשלים את בחינות הבגרות.
מצורפת בזאת רשימת הספרים לשנה"ל הקרובה, אנא בחרי שלושה מקצועות עיקריים שבהם תרכשי את ההשכלה הגבוהה בשתי שנות הלימוד הנותרות לך. כמו כן מצורף אישור יציאה לכפר הקוסמים הצמוד לבית-הספר, הוגסמיד, שייחתם רק בידי האופוטרופוס המורשה.
הנהלת בית הספר ומשרד הקסמים מאחלים לך דרך צלחה, ומזכירים ששנת הלימודים תחל ב-1 בספטמבר.
בכבוד רב, מינרווה מקגונגל, סגנית המנהלת.
"מיהו האופוטרופוס המורשה שלי?" שאלתי את המר הוגו הזה.
"הדודה האמריקאית ההיא שלך, אם היא קיימת בכלל..." הוא הביט בי במבט חודר והניח את מגש התה בצד, כשהבין שאנחנו לא מתכוונות לשתות ממנו. התיישבתי על המיטה, קוראת את המכתב שקיבלתי שוב ושוב. לא יכולתי להאמין- אני מכשפה?!

תפסתי את המעטפה, ושלפתי מיד את את המכתב הראשון. 'אני מכשפה?! ידעתי שיש לי כוחות על טבעיים!' קפצתי משמחה בליבי. ואז שמתי לב שהוגו מסתכל עלינו בצורה מוזרה.
"הדודה האמריקאית שלנו אכן קיימת, אבל המסכנה, היא השתגעה אחרי שראתה את הכלב שלה נדרס בכביש. מאז היא בדיכאון ומתנהגת כמו משוגעת. ניסינו לשכנע אותה ללכת לטיפול פסיכיאטרי, אבל זה לא עזר. ברחנו ממנה כי היא שינתה את המלתחה שלנו לבגדים האלו ולא נתנה לנו ללבוש בגדים נורמליים, היא התחילה להכות אותנו, והיא כמעט נעלה אותנו בחדר קטן וחשוך, אבל הצלחנו לברוח. איכשהו בכינו ורצינו לצאת, ואז הדלת נפתחה" אמרתי בקול הכי עצוב שהיה לי. אכן הייתי שחקנית טובה.

"אבל בואו לא נדבר על זה," אמרתי בקול קצת סדוק. בלו התיישבה לצדי וחיבקה אותי חיבוק חם. מפה ישר להוליווד.
"אז אתן כאן באחריותו של... אף אחד?" הוא שאל, קצת המום.
"הגשנו בקשה לעצמאות מתישהו, וברחנו לפני שהספקנו לקבל אותה.. אני לא חושבת שהם יצליחו לאתר אותנו... בבקשה אל תתן להם לאתר אותנו!" הבטתי בו בעיניים גדולות ותמימות.
"אני... אתן תהיו בהוגוורטס..." הוא אמר והביט ברצפה בחשש. "אבל עד שתהיו בנות 17, אני חושש שלא תהיה לכן אפשרות לצאת להוגסמיד ללא רשות האופוטרופוס..."
"זה יקרה בקרוב," הבטתי בבלו במעין מבט מעודד. היא חייכה אליי חיוך קטן.

"אני יודעת שזה קצת מהיר אבל.. אתה מוכן להיות האפוטרופוס שלנו, בבקשה??" התחננתי ועשיתי פאפי-פייס, "אני מרגישה חיבור עז בינינו, לא סתם הגענו לכאן אחרי ההתעללות. אנחנו מרגישות כאן כמו בבית. אני אפילו שונאת את האוכל שיש כאן, בדיוק כמו בבית!" אמרתי. 'הצגות בית ספר אכן עובדות!'.

"האוכל כאן נהדר, יש לה בלוטות טעם הפוכות, היא תאהב אפר ותשנא גלידה טובה," גלגלתי את עיניי וצחקקתי.

"מה פתאום, איך אפשר לאכול את המקלות החומים האלו בכל מקרה?!" אמרתי בגועל.
"זה נקרא הוטדוג" הוגו אמר כבדרך אגב.
"איכס!! זה אומר שזה עשוי מכלב? מה הפלא שזה כזה דוחה!" אמרתי בגועל. איך אפשר להרוג חיות חסרות מפשע?!
"זה רק ביטוי, זה עשוי מבקר, לא מכלב" הוגו אמר.
"גם בקר זה דוחה!" אמרתי, "ומה עם הדבר הצהוב שנראה כמו שעוות אוזניים?".
"זה פירה, זה מתפוחי אדמה וחמאה" הוגו אמר. משום מה הוא לא נראה מעוצבן, אלא די אדיש. כמו שף צרפתי(למעשה, מוניקה אמרה שהוא צרפתי ושהוא מבשל את האוכל).
"אז זה מזכיר לי שעוות אוזניים ואני לא אוכלת שעוות אוזניים" אמרתי.
בדרך כלל הייתי בוגרת, אבל כשזה הגיע לאוכל, יכולתי להתווכח שעות.

"אם היית נותת לזה צ'אנס, היית מגלה שזה הרבה יותר טעים משעוות אזניים," התווכחתי איתה. "וההוטדוגס האלה טעימים, וגם המבורגר עשוי מבקר, למקרה שלא ידעת. ואת מאוד מאוד אוהבת המבורגר, אז אין סיבה שלא תאהבי הוטדוגס על סמך מה שהן מכילות."

"אבל המבורגר זה כזה נוטף שומן ויאמי כזה עם חסה ועגבניה, והוטדוג זה פיחסי" אמרתי בנימה ילדותית.

"את בחורה מוזרה, בלורדס קופר," אמרתי ופרעתי את שערותיה, מה שלעתים קרובות עצבן אותה.

"בכל מקרה, אתה מוכן, בבקשה???" אמרתי ועשיתי פאפי-פייס, ובשלב מסוים, גם דניאל הצטרפה אליי.
"אוקי אוקי, אני מסכים" הוגו אמר לבסוף.
"יאיי!!" קפצנו וחיבקנו אותו.
"אפשר לקרוא לך הוגי?" שאלתי אותו.
"לא. רק הוגו" הוא אמר בקרירות.
"אוה" אמרתי באכזבה. "יאיי!!!" חזרתי לקפץ.

"תתעלם מבל, היא צריכה קצת רטלין," מלמלתי. הוא הסתכל עליי בראש מוטה, כאילו לא הבין. "לא משנה.. מתי נתחיל בלימודים?"
"ברגע שנשיג לשתיכן שרביטים," הוא קם על רגליו.
"שרביטים?" הרמתי גבה.
"בדרך-כלל הייתי לוקח אתכן אל האח שבחנות מול, אבל אין לנו הרבה זמן לבזבז, אז פשוט נתעתק צד אל צד. מי רוצה להיות ראשונה?" הוא אמר כל כך הרבה מילים בבת אחת ששתינו פשוט בהינו בו בהלם.
"היא," בלו הצביעה עליי.
"תחזיקי בי חזק, ילדה, ואל תרפי עד שננחת."
"ננחת?!" הנחתי עליו את ידי וחיזקתי את אחיזתי כשהרגשתי נדחסת בתוך מערבולת גסה ודקיקה. זה היה הדבר הכי לא נעים שקרה לי בחיים, אבל זה נגמר מהר כמו שזה התחיל. מצאתי את עצמי אוחזת בידו של הוגו, דורכת על מדרכה קצת עקומה, כשמסביבי מה שנראה כסמטא רגילה, אלא שתכנה לא יכל להיות רחוק יותר מהרגיל. הוגו נעלם בקול ניפוץ וחזר שניות אחר כך, כשבלו לצדו.
"ברוכות הבאות לסמטת דיאגון!"

"וואו!" לחשתי בהתלהבות. "איפה קונים שרביטים? ומה אלו הבגדים האלו, זה אומר שנצטרך לקנות חדשים? אני רוצה לדעת הכל!" אמרתי בהתלהבות.
"וואו, תירגעי, לכל דבר יש זמן, את תראי לאט לאט" הוגו אמר לי ברוגע והוביל אותנו בסמטה.

"הבגדים האלה נקראים גלימות, וכן, אתן תצטרכו לקנות כמה כאלה. אבל לזה נדאג יותר מאוחר. קודם נצטרך לקנות לכן שרביטים. ואני מכיר רק מקום אחד שבו תוכלו לעשות את זה," הוא חייך והתחיל ללכת במהירות, גורם לנו כמעט לרוץ בעקבותיו. הוא היה גבוה, הקרצייה. נכנסנו לחנות שנראתה לי יותר כמו חנות נעליים, שנשאה את השם "אוליבנדרס- יצרן השרביטים" וגבר קטן קומה קידם את פנינו נמרצות.

"מה יש לנו כאן? שתי עלמות חן צעירות? ולמה הגעתן לכאן רק עכשיו?" האדם הזקן שאל אותנו בחביבות יתר.
"הן מאמריקה ושם לא טרחו לבדוק אם הן מכשפות או לא, אתה יודע, המנהל שם.." הוגו אמר ברמיזות קלה לאדם שהבנתי שכנראה היה לא אחראי ומשוגע קצת.
"טוב, בואו נמצא לכן שרביט מתאים. נתחיל איתך" אמר אוליבנדר בהתייחסות אלי, ופנה לאחד המדפים. הוא טיפס על סולם והוציא קופסה מאחד המדפים העליונים.
"תנסי לנופף בו" הוא אמר לי. נופפתי בו, אבל כל מה שקרה היה פיצוץ באחד המדפים.
"לא, לא..." הוא מילמל, וחזר למדפי החנות, הפעם לאחד בגובה העיניים. הוא לקח משם קופסה אחרת, והוציא אותה.
"תנסי לנופף" הוא אמר. הפעם הקופסה של השרביט התרוממה באויר, ונפלה כשנבהלתי מכך.
"אז זה השרביט... בחירה מצוינת. עץ אלון, קשיח, 26 ס"מ, ליבת קשקש דרקון, מתמחה בשינוי צורה" הוא אמר, ונתן לי את הקופסה. החזרתי את השרביט לקופסה בהתרגשות. 'ד'יס איז סוו קוול!!'.

"אומייגאד," חייכתי אליה והיא חייכה אליי את אותו החיוך.
"לאל אין שום קשר לזה, אני חושב... מה שתבחרו להאמין... בכל מקרה, מה יהיה עלייך?" הוא הסתכל בי ומדד את דמותי בעיון. משכתי בכתפיי. "נסי את זה- עשוי מעץ הערבה, גמיש במיוחד, ליבתו עשוייה מזנב חד-קרן. מצויין ללחשים קלילים," הוא הושיט לי אותו, אך חטף אותו כמעט מיד. "שלושים ושניים סנטימטרים, עץ מייפל ונימי לב של דרקון וולשי ירוק אומלל, מצויין להתגוננות מפני כוחות האופל," הוא הגיש לי שרביט ארוך. הנפתי אותו, ושיערה של בלו המסכנה סמר על קודקודה. מר אליבנדרס מיהר לתקן את זה, והגיש לי שרביט אחר. לא הספיק לתאר לי אותו, וכבר חטף אותו ממני.
"את מקרה קשה, יקירתי... הו, יש לי רעיון... זה הגיע במשלוח מיוחד, הליבה שלו... פשוט נסי את זה-" הוא רעד מעט כשהוע הושיט לי את השרביט הבא. נופפתי בו ואבקה שנראתה כאילו עשוייה מזהב פוזרה בחדר. בלו קיפצה בהתרגשות. "עשרים וארבעה סנטימטרים, אבוני. הליבה עשוייה מ-" הוא נאנח בחיוך. "נוצתו של הסניג'ט הנדיר. אחד הסניג'טים הנותרים נפטר בשבוע שעבר, והצלחתי להשיג אחת מנוצותיו. את בחורה בת מזל, יקירתי... השרביט הזה בעל עצמה רבה, אם תדעי להשתמש בה נכון..." הוא הביט בי ובחן אותי שוב, כאילו שוקל אם אני אדע להשתמש בו נכון. החלפתי מבטים מבוהלים עם בלו. אני וכוח? בואו נגיד שזה אולי קצת מסוכן... אוליבנדר השאיר דממת מתח באוויר, עד שהוגו כחכח בגרונו. "אז, כן, אארוז לכן את השרביטים."
"הוגו," לחשתי אליו. "אנחנו לא יכולות להרשות את זה-"
"את תשתקי. יש לך שרביט נדיר במיוחד, לא אצפה ממך להצליח לשלם בעבורו. השרביטים עליי." הוא אמר וחיבקתי אותו.

"תודה הוגו" גם אני חיבקתי אותו.
"טוב, אני אשלם לאדון אוליבנדר, ואתן חכו בחוץ ואל תלכו לשום מקום! אני כבר רואה מישהי הולכת למקומות שהיא לא צריכה ללכת אליהם" הוגו אמר, והסתכל עליי, למרות שחזרתי לארשתי הבוגרת.
"בואי נלך" דניאל אמרה לי, ויצאנו מהחנות.
*בא לי להכיר אנשים ^^*

קיפצתי בעצבנות מחוץ לחנות.
"אני לא יכולה לחכות עד שנתחיל לכשף דברים!" אמרתי בהתרגשות. "איך אני רואה את עצמי לא מצליחה לשלוט בכל הכוח הזה ומפוצצת דברים בלי הכרה," צחקקתי.