שרשור לי ולדני P=

*חחח לא נורא, את אף פעם לא סטית מזה*
"בטח! תביאי את הבגדים ואני אעזור לך להתלבש.. את השיער את יכולה לעצב, נכון? פשוט תסרוקת שוקו רגילה," אמרתי ובל הנהנה במהירות.
עזרתי לה להתלבש במהירות והיא הלכה אל המראה שבמקלחת כדי לעצב את השיער בבקבוק אחד שמוטה אל הצד, כמיטב האופנה בעוד מאה וחמישים שנה.
"יופי, דניאל, ועכשיו צריך לחשוב על תחפושת..." מלמלתי לעצמי כשהדלת נסגרה ופתחתי את הארון כדי לראות עם מה אני עובדת, ואז הכה בי הרעיון.
"ואו, את... קורטני לאב?" בל שאלה, חצי צוחקת. השיער שלה היה כל-כך יפה, שלא יכולתי שלא לחייך גם אניץ
"את יודעת שבנות ברמינגהם הן חצי ויליות- את יודעת, הבנות היפהפיות האלה שמיילס סיפר עליהן פעם, והחלטתי שאני מספיק אמיצה כדי לנסות את זה בעצמי," משכתי בכתפי. בל חייכה. "זה עוד לא גמור, אני עוד צריכה להיזכר איך גורמים להילה להופיע סביבי..."
"הנה, בלנדיסמנט!" היא פתרה את בעייתי. הסתובבתי אל המראה שעל דלת הארון ולא יכולתי שלא לחייך- הייתי מהממת גם בבלונד. "אבל את לא יכולה ללבוש את זה... זה יותר מדיי... מדים," היא הזכירה לי לפתע.
"אוה, נכון... " אמרתי והסתובבתי בחזרה אל הארון. בארון עוד היו השקיות ממסע הקניות ההוא מספטמבר. שלפתי את אחת השמלות הקצרות והחלפתי את הבגדים באחת.
"זה... כזה את," היא חייכה והתקרבה כדי לחבק אותי. חיבקתי אותה בחיוך. "ואו... אני מתערבת שאת זוהרת בחושך."
"זה יהיה קל לאנשים לאתר אותי," צחקתי.
"או את בנות ברמינגהם... את חושבת שמליסה יפה יותר מפליסיטי?" בל שאלה לפתע. הסתכלתי עליה מייד. חודש שהיא לא הזכירה את פליסיטי בשמה הפרטי.
"לא," אמרתי ברוגע, יודעת שאם אענה אחרת היא תתחיל לחשוש לגביה. "חוץ מזה שאין לך מה לדאוג, היא כבר הייתה עם מאט וכבר שמעתי ממנו שהיא לא באמת כזאת מציאה."
"הו, אני לא דואגת," היא אמרה וקולה עלה, מה שהבהיר לי שהיא מתכוונת הפוך.
"בל," הנחתי את ידי על כתפה, להרגיעה.
"את מהממת." היא חייכה לפתע.
"הו, את יותר, אני כל כך מתגעגעת לבגדים האלה," ליטפתי את שרוולה.
"אני יודעת שהולך להיות לי קר הלילה..." היא מלמלה.
"מזלך שאת מכשפה," קרצתי לה ושלפתי את ערכת האיפור שלי מאחת המגירות שלי. היא צחקה, ידעתי שהיא נרגעה. התאפרנו שתינו והתבשמנו, ועוד הספקנו לאחר רק בכמה דקות לתחילת המסיבה.
"שנלך, יקירתי?" בל הציעה את ידה במבטא בריטי מושלם ואחזתי בה בכיף.
"נלך," השבתי לה ויצאנו מהחדר, כל אחת מושכת יותר תשומת לב מהשנייה במורד המדרגות.

*אגב, צריך לחשוב על תחפושות לאנשים.*
"וואו, תראו אותן!" נשמעו מלמולים מכל עבר. העיניים של מרבית תלמידי גריפינדור ננעצו בנו. חייכתי במבוכה לדני, שחייכה לעברי חיוך מרגיע. 'זה בסדר...''.
"היי, אנחנו כאן!" שמעתי את הקריאה הרגילה של מיילס, אי שם בין התלמידים. התחלנו לפלס את דרכנו בין התלמידים, עד שהגענו אליהם. הם היו ליד השולחן, אזור שהיה ריק יחסית.
"היי אנשים" אמרתי באושר. סוף סוף הזדמנות להיות מי שאני עם חברים שלי! טוב, בערך, רק מבחינת הבגדים.
"וואו, אתן נראות טוב!" מיילס קפץ מאושר ביחד איתי, והתחיל להסתובב סביבנו, כנראה כדי לנסות לנחש למה התחפשנו.
מייקל נראה משועשע מכך, בזמן שמאט עיקם מעט את אפו, למרות שהיה ברור שהוא משועשע.
"מיילס, תיזהר, עוד תתנגש ב-" מאט אמר, אך נקטע בצליל חבטה קטן, "לא משנה".
מייקל צחק בקול, וכך גם מאט. מיילס ניער את ראשו והחל לצחוק גם הוא. הסתכלתי על דני עם אותו מבט שכל בת עושה בחייה- 'בנים'. גלגלנו את עינינו וחזרנו להסתכל בהם.
"אז, למה התחפשנו?" דני שאלה בהתגרות קלה. היא ידעה שהם לא יצליחו לנחש את זה.
"נראה" מייקל אמר, והתקרב אליה, בוחן אותה מקרוב, "את... יצור קסום ומסתורי?" מייקל ניסה את הטוב ביותר שלו.
דני לא נראתה מורשמת. "היית אומר את זה בכל מצב" היא אמרה, ומייקל חייך, אולי כדי להראות שהוא עשה זאת בכוונה.
"ניחושים אחרים?" שאלתי את מאט ומייקל, שסימנו בראשם שלא.
"רואה, אמרתי לך שהם לא יבינו" דני אמרה לי. לא הייתי מופתעת שהיא צדקה. ניחושים לא היו הצד הכי חזק שלהם(או שהם עדיין לא הוכיחו זאת).
"בל, אני יודע למה התחפשת! זה כל כך קל" מיילס אמר, ועניתי לו במבט שואל. "התחפשת למוגלגית בלי חוש אופנה נכון?" הוא אמר, וזכה לתקיעת מרפק ממאט.
"טעות" חייכתי, ודרכתי על רגלו של מיילס קלות, שיבין שאני כועסת על כך שהעז לזלזל באופנה של העתיד.
"ברור שזו טעות, הרי את עדיין נראית טוב בבגדים האלו" מאט אמר כאילו שאל מה השעה. לא יכולתי שלא להסמיק.
"אז מה נראה לך שזה? חוצנית?" מיילס שאל בעצבנות מעורבת עם סקרנות.
"למען האמת..." התחלתי לומר. 'חוצנית זה לא רחוק כל כך ממה שזה באמת, אני עדיין מגיעה משום מקום ממציאות אחרת עם אנשים אינטליגנטיים יותר, עם חוש אופנה טוב יותר ובמרחק של כמה מאות שנים'. שני הבנים הסתכלו עליי בסקרנות, והייתי בטוחה שגם דני ומייקל. 'דני בטח חוששת שאגיד משהו לא טוב, אז אני אציל את המצב!'.
"לא. זאת האופנה החדשה, ואחרי כמה שבועות שעיצבתי את הבגדים עם דני, זה מוכן!" אמרתי, והסתובבתי במקום והתחלתי לעשות פוזות של דוגמנית. "אל תופתעו אם בעתיד ילבשו את זה" אמרתי במתיקות וקרצתי להם.
הבנים מחאו כפיים, וכמה מתלמידי גריפינדור סובבו את גבם אלינו.
"אוקי, אל תעשו מזה כזה עניין!" נעשיתי אדומה כולי.
"אז השם של התחפושת שלך זה 'האופנה של העתיד', אני טועה?" מייקל אמר.
צחקקתי לרגע, "כן, בערך".
"ומה איתך, שאנל? תגלי לנו?" מייקל פנה אל דני. הבנים נראו שוב מסוקרנים.

"לא רואים?" העמדתי פני נעלבת, משלבת את ידיי ומסלקת את הבלונד מפניי בהנפת השיער לאחור.
"את... פיה," מיילס ניסה לנחש.
"אוןך, אתה גרוע," גילגלתי את עיניי.
"ואו, תחפושת מעולה!" מליסה טפחה על גבי כשהיא עברה ליד, מחופשת לתות. חייכתי אליה.
"מה התחפושת?" מייקל שאל את מליסה.
"אל תהיו טיפשים, היא ויליה," היא אמרה בחיוך מקסים והלכה משם עם שיערה האדום המסודר כקצפת מעל לראשה.
"אהא," מאט אמר וחייך. "ידעתי את זה כל הזמן."
"ברור..." בל צחקקה.
"כן, מה, העור הבהיר והזוהר, השיער הזוהר והבלונדיני..." מאט אמר ומשך בכתפיו.
"כן, פיה," צחקתי לכיוונו של מיילס.
"מה? הייתי קרוב..." הוא מלמל ולקח את תחפושת הציפור שלו משם.
כולנו יצאנו מחדר המועדון וירדנו לאולם הגדול. כל השולחנות הארוכים הוזזו לצדדים, ובאמצע הייתה רחבת ריקודים מוארת באורות מתחלפים, אבל הרעשים היחידים שנשמעו שם היו של קולות דיבור נרגשים.
"אז אתה התחפשת ל..." הסתכלתי על מייקל. הוא לבש גלימת עבודה פשוטה והלך עם שרביטו בידו. "קוסם?"
"שעוד לא הפך לרוח רפאים, כן," הוא צחק.
"שמע, מייק," מיילס הסתובב אליו בעדינות. "הרעיון הזה היה מצחיק בשנה הראשונה, עכשיו זה מפגר."
"שקוט, אוכל עכברים," הוא אמר בחיוך.
"מוח של ציפור," הצטרפתי.
"תהיו בעניינים, ינשוף הוא אחת החיות החכמות ביותר, והוא אפילו מסמל את החכמה מבין החיות כולן. זה נכון!"
"לך תשלח לי מכתב, תבדוק אם אני בחדר המועדון," מייקל אמר בשעשוע.
לבי קפץ כמה קילומטרים כשלפתע, בלי שום התרעה, נשמעה מוסיקה חזקה.
"ואו, איך רואים שאתה אחראי למוסיקה..." מיילס אמר כשידו על ליבו, מבוהל. מאט חייך.
"תודה, אני יודע שאתם אוהבים אותי.... טוב, יאללה, לרקוד!" הוא אמר ותפס את בל המופתעת בידה אל רחבת הריקודים שסודרה במקום השולחנות של האפלפאף ורייבנקלו.
"הערב זה יקרה בינהם," לחשתי למייק באזנו.
"סוף-סוף," הוא צחק ותפס אותי בידי, למשוך אותי גם אל הרחבה. מיילס מצידו הלך לחפש את ג'ניפר.

"את יודעת, את רקדנית ממש טובה יחסית למישהי שלא היו לה הרבה הזדמנויות לרקוד" מאט אמר(או יותר נכון צעק, לא שמעו כלום מלבד המוזיקה) באוזני.
"מה?" צעקתי לו.
"אמרתי שאת רקדנית ממש טובה יחסית למישהי שלא היו לה הרבה הזדמנויות לרקוד" הוא חזר על דבריו.
לא יכולתי שלא לחייך.'טוב, זה מה שקורה כשלומדים היסטוריה'. "אני מניחה שזאת מחמאה לא?" אמרתי בהתגרות.
"אלא מה?" הוא צחק. 'אני שונאת את המצב ביניים הזה. אולי כדאי שאדבר איתו עכשיו...'.
"מאט, אני צריכה לדבר איתך" צעקתי לו.
"מה? לדבר?" הוא צעק בחזרה.
"כן" אמרתי במבוכה, והרגשתי שאני נעשית ורדרדה.
"טוב, בואי נלך" הוא אמר אחרי שנייה של קליטה של דבריי. הוא כנראה לא שמע כל כך טוב. הוא תפס בידי והתחיל לפלס איתי את הדרך החוצה מגוש התלמידים הרוקד.
*דני, אני משאירה לך את הקטע עם הכניסה של קריסטה-תעשי את זה קריפי כמו שזה צריך להיות!
ואגב, איכשהו הגעתי לפורומים הקודמים שלנו ונכנסתי בהתקף נוסטלגיה שבא לי לבכות ולהחזיר את האנשים האלו בחזרה לחיים. אני מתגעגעת אליהם *

המוסיקה התחלפה, ושיר איטי ורומנטי לתקופה התנגן. מייקל הצמיד אותי אליו והצמדתי את מצחי לאפו. הסתכלתי סביב, וכמעט שקינאתי בכל הבחורות שהרשו לעצמן להניח את ראשיהן על כתפם של בני זוגם, בזכות הבדלי הגובה ביניהם.
"אני כל כך גבוהה מדיי," אמרתי וחייכתי אל מייקל בעצב.
"הייתי אומר שאני מסכים איתך, אבל אני מעדיף לא לשקר. את מושלמת," הוא אמר והסיט את הבלונד שעדיין לא התרגלתי אליו ממצחי, שדגדג אותו מעט.
"אתה יכול להמשיך," צחקתי וחייכתי אליו. המשכנו לרקוד כך, צמודים, עד שהתחלף השיר והתנתקנו.
קול קרקוש כבד הרעיד את רחבת הריקודים, וכולם קפאו במקומם. קול שהיה כבד יותר מהמוסיקה הקצבית והחזקה שהושמעה כבר כמעט שעה באולם הגדול. הסתכלתי, כמו כל שאר יושבי האולם הזה, למקור הרעש- דלתות האלון הגדולות שניצבו כפתחה של הטירה, שנפתחו בערך חמש או שבע פעמים בחודשיים האחרונים; פעם אחת כשבית הספר נפתח לשנה החדשה, ועוד כמה פעמים כשהיו יציאות להוגסמיד. וגם במקרים האלה פילץ' עמד בפרצוף קדחתני צמוד לדלת, מלווה על ידי גברת נוריס. הפעם פילץ' עמד צמוד לגברת מקגונגל, מתווכח איתה על עונשו של אחד מתלמידי השנה השלישית מגריפינדור שניסה להתחמק אל תוך המסיבה.
הרעש הפסיק, ושוב השתלטה המוסיקה הקצבית שאיבדה את תשומת הלב של כולם עוד מזמן. הדלתות נפתחו בשקט, כאילו שום דבר לא קרה, ובצעדים נמהרים, כאילו מנסה להמנע מהפרעה מיותרת נכנסה פרופסור ספראוט, מלווה בצעדים איטיים הרבה יותר על ידי מישהי שאת פניה לא ראיתי מעולם, וגם התחלתי לקוות שלא אראה שוב.
היא הייתה צנומה וחיוורת וכמעט שסחפה את החושך שהגיע מבחוץ, במקום שיסולק באמצעות האור. השיער שלה היה ארוך, שחור וסמיך, וגם שהסתחרר ברוח הפרצים שעקבה אחר שתיהן.
"הנה כריסטה, היא הייתה איתי בשיקויים עד השנה שעברה. באמת שמתי לב לחסרונה," מייקל לחש לכיווני, והוא לא היה היחיד שלחש- האולם כולו התמלא בלחשושים. לפתע שמתי לב שהמוסיקה הופסקה. "היא נראית ממש מוזר."
"אין כאן מה לראות, כריסטה איחרה באישור," פרופסור ספראוט זעקה וסימנה לכריסטה הזאת לעקוב אחריה, אך זו התעלמה ממנה כליל. היא הרימה אלינו את מבטה, מבט קר וריק מתוכן שהעביר בי צמרמורת עבה.
"היא מפחידה אותי," לחשתי בלי קול למייקל, בגרון יבש. מייקל לא הגיב, הוא פשוט המשיך לבהות בפניה של מי שהתבררה להיות כריסטה. היא התקרבה אלינו לאט, בצעדים שדמו לריחוף קליל. תפסתי בידו של מייקל, מפוחדת, אך הוא לא הגיב לכך. נדמה היה שהוא וכריסטה החליפו מבט שנמשך הרבה יותר מדיי זמן, כשהיא הולכת ומתקרבת אליו, מתעלמת ממני כליל. היא רכנה לאזנו כשהייתה קרובה מספיק ולחשה כמה מלים. עם פנים עגולות, מייקל הלך אחריה כשיצאה אל המדשאות. פרופסור ספראוט החליפה מלים עם פרופסור סנייפ, שניהם מודאגי מבט.
"מייקל!" קראתי אחריו. המוסיקה חזרה, ומייקל המשיך להתרחק ממני.
"קרה משהו?" בל הופיעה מאחוריי. "מה היא אמרה לו?"
"אני לא יודעת, אבל משהו בבטן שלי עושה לי רע כשאני מסתכלת עליה. הם היו ביחד או משהו?" שאלתי, מפנה את השאלה שלי למאט שהנחתי שנמצא מאחוריי גם כן; סירבתי להסיר את מבטי מערפו של מייקל.
"לא שידוע לי," מאט אמר בקול צרוד. "היא בסלית'רין בכלל, אין לי מושג מה יש לו ללכת אחריה."
"בגלל זה אני מוטרדת..." אמרתי בשקט. מה אני עוד עושה כאן בכלל? התנערתי ממחשבותיי והתחלתי ללכת באיטיות, כאילו בטבעיות, בעקבותיהם של כריסטה ומייקל. הם הספיקו להיבלע בהמון לפני שהבנתי שהם פנו אחרת ממני, אז עבר זמן עד שהצלחתי למצוא אותם שוב. מאט הורה לבל להשאר מאחור, וליווה אותי.
"הם פנו לכיוון היער האסור, אין בזה שום דבר טוב," מאט פחד לדבר בקול רם.
"שום דבר בנערה הזאת לא עושה לי טוב," הוספתי והמשכנו לכיוון שהוא הצביע אליו. שיער שחור מתנופף ברוח הראה לי שאנחנו בכיוון הנכון. מאט ואני הלכנו רק על פיסות האדמה החשופות, כדי לא להרעיש. מצאנו עץ אורן עבה להתחבא מאחוריו, ונותרנו שם שקטים וזהירים, מקשיבים ומציצים על המתרחש. השתדלתי שלא להוציא הגה מפי, שלא לדבר על נשימה.
קולה של כרסטה היה קר מקרח, והעביר בי צמרמורת ארוכה.
"ילד טוב. עכשיו שב על הסלע," היא הורתה למייקל. נשמע רחש קטן של פצפוץ העלים ומייקל התיישב על הסלע הגדול שהיה שם. העזתי להציץ מאחורי העץ, בדיוק כדי לראות את כריסטה מתיישבת בחיקו של מייקל. אש בערה בקרבי, ומאט ידע לתפוס את ידי ולהרגיע אותי בזמן. כריסטה פלטה צחקוק. היא הצמידה את ראשה אל אפו, ושמעתי את הנשיקה מרחוק, סירבתי להסתכל. הסתובבתי בגבי אל גזע העץ ונפלתי מיציבתי. מאט הסתכל עליי ברחמים, ורכן לצדי בלי מלים.
"אני אוהבת שאתה עושה את זה," שמעתי את הקול שעורר בי בחילה. רציתי לקום באותו הרגע ולקלל את הצורה שלה, אבל לא מצאתי בי את הכוחות. זהו, הוא בוגד בי. ועוד עם מי? מישהי שפשוט נחתה עליו משום מקום ומשכה אותו אליה בקסמה... שתימחק. השענתי את ראשי אחורה אל הגזע והתחלתי לבכות חרישית. מאט הרים אותי על רגליי וגרר אותי משם. למה הוא לא אומר משהו?
חזרנו אל האולם הגדול, לא לפני שהוא עזר לי למחוק כל זכר של דמעות מעיניי.
"נו?" בל דרשה לדעת. בריכה של דמעות הציפה את עיניי בשנית, יחד עם גוש מכאיב במיוחד בגרון. היא פערה את עיניה בהפתעה מוחלטת והצמידה אותי לחיבוק. "מה קרה? אני אפוצץ אותה-"
"וגם אותו בדרך," התייפחתי על כתפה.
"היא היפנטה אותו, דניאל," מאט דיבר סוף-סוף.
"אל תדבר שטויות, זה בכלל לא אפשרי..." המשכתי לבכות.
"שמעת על קללת אימפריוס? היא מספיק מבחילה בשביל להשתמש בה. היא הרגישה קצת משועשעת מפירוק הזוג שלכם, אל תתני לה להגיע לשם." הוא הניח יד מנחמת על כתפי ובל הידקה את ידיה סביבי.
"אני לא מאמינה לזה..." המשכתי לבכות.
"די, דניאל..." הוא מלמל.
"ששש, זה בסדר," בל לחשה באזני. התיישבנו שלושתנו באיזה ספסל כששניהם תומכים בי שלא אפול ממנו.
מייקל הופיע שם עשר דקות אחר כך, וזרקתי עליו את הכוס הראשונה שמצאתי בקול התנפצות.
"ואו, מה זה היה?!" הוא הספיק להתחמק בזמן.
"לך מפה!" צעקתי והדמעות שבו לעיניי.
"מה קרה, דניאלי?" הוא ירד על ברכו והושיט את ידיו כדי ללטף אותי. הרבצתי לשתי ידיו והמשכתי לבכות בקול רם מאוד.
"אל תשקר! אני ראיתי אותך מנשק שם את כריסטה!"
"איזו כריסטה? היא לא עלתה למעלה כבר?" הוא שאל, מופתע.
"לא! אתה יודע שלא! אל תעמיד פנים שלא קרה כלום, אני ראיתי אתכם!"
"ראית מה? אני לפני שנייה הייתי איתך ברחבת הריקודים ונעלמת לי, ואז החלטת שראית אותי מתנשק עם ה... סלית'רינית הזאת," הוא ירק.
"תפסיק לשקר לי!" הצלפתי בו בשרביטי.
"אאוץ'!" הוא צווח והתרחק באחת.
"אולי עדיף שתלך," בל אמרה ומאט לא אמר דבר, רק שלח בו מן מבט שלא הבנתי באותו הרגע.

"אוקי" מייקל בלע את רוקו והלך משם, מסובב מדי פעם את ראשו לאחור אל דני.
מאט צפה בו כשהתרחק. לאחר מכן הוא סובב את ראשו אליי. הוא הסתכל עליי כאומר "הוא יהיה בסדר, אני אדבר איתו. אני סומך עלייך". הנהנתי קלות. למזלי דני לא הבחינה בזה. חיבקתי אותה יותר חזק.
"הגיע הזמן" דני לחשה לי פתאום.
הצמדתי את ראשי לשערה כדי שמאט לא יראה אותנו לוחשות. "זמן למה?"
"אמרנו שתעשי משהו הערב" היא לחשה, ויכולתי לדעת שלמרות שלא ראיתי את הפנים שלה, היא מחייכת מתוך הבכי. זה גרם גם לי לחייך.
"כן, את צודקת". באותו רגע שמחתי שבחרתי להסתיר את פניי בשיער של דני, אחרת מאט היה יכול לנחש על מה אני חושבת.
"את בטוחה שתסתדרי?" שאלתי אותה. לא רציתי להשאיר אותה לבד, אבל ידעתי שאם היא העלתה את הנושא, היא באמת רוצה שאדבר עם מאט.
"אני אהיה בסדר. את צריכה ללכת לדבר איתו, ואין שום סיבה שלא תעשי את זה! עכשיו לכי!"
"את מכריחה אותי?" שאלה אותי בהתגרות.
"כן, לכי כבר!" היא ציוותה, והשתחררה מהחיבוק. לא הייתה לי ברירה אלא לקום מהספסל. ראיתי בזווית עיני את מאט, שעד אז בהה בנוכחים באולם, מסתכל עליי במבט שואל.
"אני חושבת שעדיף שנשאיר את דניאל לבד עכשיו" אמרתי בשקט. מאט הנהן וקם גם הוא מהספסל. התחלנו להסתובב בין התלמידים המחופשים, כשאני מגניבה מדי פעם מבטים לאחור כדי לראות מה עם דני. היא החזירה לי מבטים גם כן.
"אוי, כל כך מאוחר?" שמעתי את מאט ממלמל לעצמו. החלטתי לא להגיב לזה.
"בל, את רוצה לבוא איתי לבדיקה במסדרונות? אני חייב לעשות את זה, הוראות מדמבלדור..." הוא שאל במבוכה קלה, למרות שהוא ניסה(והצליח) להסוות זאת בקולו..
"כן, אני רוצה לצאת למקום פחות רועש" שמחתי על ההזדמנות. לא הייתי אפילו צריכה לבקש ממנו לצאת לכמה דקות!
"אז בואי נלך" הוא תפס את ידי והתחיל לפלס לנו דרך יציאה מהאולם. רק אחרי כמה דקות יצאנו מהאולם, לבסוף.
,"אז, לאן נלך קודם?" שאלתי את מאט.
"נעבור דרך אולם הכניסה, צריך לבדוק שלא עושים שם דברים לא חוקיים" הוא לחש וקרץ לי. הבנתי למה הוא מתכוון.
"אוקי, אבל נראה לך שיהיו שם אנשים בשעה כזאת?"
"למה לא? זה שיא הערב, כולם עסוקים מדי עכשיו ולא שמים לב למה שקורה"
"אהה.." הנהנתי. לא חשבתי על זה.
"מאט, תשמע, רציתי לדבר איתך על משהו.." אמרתי בהתרגשות. סומק קל עלה על פניי, שהשתלב עם הנמשים הקטנים הרבים שהיו מפוזרים על פניי.
"האמת גם אני רציתי לדבר איתך על משהו" הוא אמר ברוגע, שהיה ניגוד מושלם למה שהרגשתי באותו רגע.
'הו, מעולה. עכשיו גם הוא רוצה לדבר. לעזאזל, אני שונאת את זה. אבל אני חייבת לעשות את זה'.
"...הארי, מה אנחנו-" שמעתי קול מוכר מהמדרגות. נזכרתי מיד. 'הספר! איך שכחתי?! אוי ואבוי, אנחנו לא יכולים להישאר כאן! ומה אם הרוצח כאן? אנחנו לא יכולים להישאר כאן!'
משכתי את מאט וברחתי משם. רצתי לאן שהרגליים שלי נשאו אותי, בלי לחשוב.
"בל!" מאט צעק מאחוריי.
"פשוט תעקוב אחריי ותהיה בשקט! זה מסוכן!" צעקתי בבהלה. 'זה היה חייב להיות עכשיו?! הייתי צריכה לשים לב לזמן.. טיפשה.'
רק אז קלטתי שאני רצה במדשאות, שהיו חשוכות וריקות כעת מאדם. כולם היו בארוחה. העשב הרך נרמס תחת רגליי, בשביל מזוגזג מריצת הטירוף שלי. מאט נגרר מאחוריי.
אחרי כמה שניות עצרתי. היינו כבר במקום בטוח, מקום שבו הרוצח לא יהיה.
התנשמתי. הייתי טובה בריצה גם במציאות שלנו, אבל זה היה כלום לעומת קצב הריצה שהיה לי באותו רגע.
שמעתי את מאט מתנשם מאחוריי. רק אז נרגעתי מספיק כדי להסתובב אליו.
"א-אני מצטערת... אני לא.."
"מה זה היה? מה קרה לך עכשיו?"
"זה לא משנה. אני מצטערת, אני חושבת שנלחצתי לרגע..." אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש.
"בל, אמרת שמשהו מסוכן! מה קורה כאן?!" מאט דרש לדעת.
"א-אני.." מילמלתי, והתרחקתי ממנו קצת בצעדים קטנים. לא ציפיתי להחליק על אבן וליפול על הגב.
"בל!!" מאט התקרב אליי, ורכן כדי לעזור לי לקום.
"אני מצטערת..."
"אני חושב שהשתייה משפיעה עלייך.."
"לא, לא, זאת לא השתייה" אמרתי בלחץ. כאב לי כל הגוף מהנפילה הזו, אבל זה לא מה שעניין אותי באותו רגע.
"בל, משהו לא בסדר"
"הכל בסדר! באמת!"
"מה קרה?" הוא שאל בעדינות.
"כלום, אני פשוט..."
"אני חושב שכדאי שנחזור לחדר המועדון, את צריכה שינה" הוא הסתובב.
"לא!" אמרתי, והוא הסתכל עליי בשאלה.
"אני צריכה לדבר איתך קודם"
"אני חושב שעדיף שנדבר פעם אחרת" הוא סובב את ראשו.
"רגע!" תפסתי בזרועו. הדבר הבא שהרגשתי היו שפתיו על שלי. כל המחשבות על כך שזה לא צריך היה להיות ככה נעלמו לאחר רגע. לא ידעתי כמה זמן היינו ככה. אחרי כמה זמן התנתקנו.
"מאט, אני.." מילמלתי במבוכה ענקית. הטעות הכי גדולה שעשיתי מאז שהגענו לעולם הזה.
"אל תגידי שאת מצטערת על זה" הוא אמר בייאוש.
זה השאיר אותי בלי מילים. "שנחזור?" שאלתי אותו, ובלי לחכות לתשובה התחלתי ללכת, מתעלמת מהכאבים שנשארו מהנפילה. מאט התחיל ללכת גם הוא.
אחרי כמה דקות הגענו לאולם, הגדול, שהיה להפתעתנו, ריק.
"איפה כולם?" מאט שאל בקול רם, ספק אותי ספק את עצמו. לא עניתי למרות שידעתי את התשובה.
"בוא נלך לחדר המועדון" אמרתי, והלכנו בהליכה מהירה לחדר המועדון. חדר המועדון היה מלא באנשים, כשמבטים המומים על פניהם.
"מה קרה?" שאלתי את מאט בהלם מזויף.
"בואי נחפש אותם". מאט חיפש בעיניו את החבורה, עד שעיניו נעצרו על המדרגות שמובילות למעונות הבנים. שוב התחלנו לפלס את דרכנו בין התלמידים הרבים.
"הנה אתם! איפה הייתם?!" מיילס קידם את פנינו. מייקל עמד לצידו. דני הייתה בצד השני של מיילס.
"יצאנו לבדיקה במסדרונות" מאט ענה בלי להניד עפעף. סיכמנו בינינו בלי מילים שלא נספק יותר מדי מידע על מה שקרה.
"טוב, לא בדקתם כמו שצריך" מיילס אמר, והתחיל לספר לנו את הסיפור. השתדלתי להעמיד פני מופתעת ונדהמת.
"אתה רציני?" מאט אמר בפנים קפואות.
"כן. כולם המומים מזה" מייקל אמר. אני ומאט החלפנו מבטים מבוהלים. מאט היה בעצם בן מוגלגים במסווה, ואני לא ידעתי מה אני בכלל. שנינו היינו בקבוצת הסיכון. ידעתי שדני לא בסיכון כי שקלו לשבץ אותה בסלית'רין, ולכן היא חייבת להיות טהורת דם כביכול, מייקל היה טהור דם וכך גם מיילס.
*תקני אותי אם אני טועה, ואגב אני אמשיך אחר כך או שתגיבי פשוט*

עמדתי משולבת ידיים, חצי מקשיבה וחצי לא, פניי מוטרדות. מיילס נקרע ביני לבין מייקל בחצי השעה האחרונה, מנסה לפייס אותנוולשכנע אותנו שעכשיו יהיה הזמן הנורא ביותר לריב. מאט נראה מודאג משום מה.
"של מי אתם חושבים שהיה הדם הזה?" הוא שאל, משתדל לגרום לשיחה להמשיך, כדי שלא יווצרו שתיקות מביכות.
"אתה חושב שהייתה איזו גופה בסיפור?" מאט נבהל.
"לא," בל אמרה מייד, ומיהרה להצדיק את עצמה. "זה בטח דם דרקונים או משהו."
"דם דרקונים?" מיילס כיווץ את גבותיו. הצצתי על מייקל; הוא בהה בי כל הזמן הזה במבט של תחינה. הסטתי ממנו את מבטי בכעס והסתכלתי על כמה מתלמידי השנה הרביעית שנשבעו שהיו שם דקה אחרי מה שקרהץ
"אני חושבת שהיה לי לילה ארוך מספיק הלילה," אמרתי בשקט והעברתי את שרביטי בשיערי, מחזירה אותו לשחור. בדרך אל מעונות הבנות גם נפטרתי מההילה שגרמה לי לבלוט יותר מדיי.
"חכי רגע," מישהו תפס בזרועי בחוזקה. מייקל החליט לרדוף אחריי בניסיון אחרון לגרום לי לדבר איתו לפני שיהיה לי זמן לחשוב על זה בלילה. ניסיתי למשוך ממנו את ידי אבל הוא היה חזק ממני.
"מה?!" כמעט צעקתי בקוצר רוח.
"אני לא יודע מה קרה שם, אני לא אומר לך סתם! רגע אחד אנחנו היינו ברחבת הריקודים וברגע הבא הייתי שם לבד! ממש אחרי שהסלית'רינית נכנסה לאולם! אולי את ראית מישהו אחר והתבלבלת אז הלכת, או-"
"עזוב לי את היד," אמרתי בשקט והוא השתתק מיד כדי לשמוע את מה שאמרתי, מופתע שאני לא צועקת עליו.
"מה?"
"עזוב לי את היד" הגברתי את טון הדיבור. הוא הסתכל עליי במבט מיואש ומתוסכל, והישרתי אליו בחזרה את מבטי.
"היא הגיע אליך, אמרה לך משהו, אתה הלכת איתה. זה קרה לידי. והיא לקחה אותך ליער, ו-" השתתקתי לרגע. המבט שלו היה יותר מדי כנה בשביל לשקר לי. אבל... אני יודעת מה ראיתי. אולי זה היה אימפריוס?
"דניאל, אני לא זוכר שום דבר מכל זה..." הוא אמר ונראה מבולבל עוד יותר. לא אמרתי כלום. הוא השפיל את מבטו ונזכר שהוא עדיין מחזיק לי את היד, אז הוא הרפה את אחיזתו. רציתי ללכת, אבל משהו עצר אותי. "אני בחיים לא הייתי עושה לך את זה מתוך מודעות."
"אז אתה מאשים את האלכוהול? אתה בקושי שתית!"
"לא על זה אני מדבר..." הוא בלע את רוקו. "את זוכרת שדיברנו באיזה שיעור על-"
"טוב, אני לא יכולה." עצרתי אותו.
"מה?" הוא נראה מבולבל עוד יותר.
"להעמיד פנים שלא ראיתי כלום הלילה. אני לא יכולה להסתכל עליך יותר." אמרתי והסתובבתי.
"דניאל, אני חושב שהיא כישפה אותי."
"כן, אתה ומאט."
"אז הנה, אני לא היחיד שחושב ככה," הוא דיבר אל הגב שלי. במצב הזה הוא כבר לקח את מה שהוא יכול היה לקבל.
"חשבתי שאתה אוהב אותי. מה אני יודעת בכלל על אהבה?" גיחכתי. "סתם פנטזיה שאין לה שום בסיס."
"דניאל, אני אוהב אותך," הוא אמר והניח את ידו על כתפי, אבל הוריד אותה מייד כשראה שאני נרתעת. הלכתי משם. לא, רצתי משם. רצתי אל החדר של בל ושלי וטרקתי את הדלת אחריי.
מה עובר עליי, לעזאזל?!
לפני כמה חודשים הייתי שמחה אם יכולתי להיות עם שני בחורים בבת אחת, בלי שום עניין בחברות האחרות שלהם, ועכשיו אני כל כך מקנאה בנשיקה אחת טיפשית עם מישהי שהוא בחיים לא יסכים להתקרב אליה מרצונו, שסביר להניח שהייתה תוך כדי כישוף כלשהו. בלי שום סיבה שהבנתי, דמעות התפרצו לי אל העיניים ומיררתי על התסבוכת שנטוותה עליי.
בל נכנסה אל החדר זמן קצר אחר-כך, כנראה אחרי שמייקל חזר אל החבורה בלעדיי.
"הוא לא משקר," היא אמרה בוודאות.
"אני יודעת..." מחיתי את הדמעות האחרונות ובלעתי את רוקי. "אבל אני כבר לא אוהבת אותו."
"מה? למה?" בל התיישבה לידי על מיטתי וליטפה את שיערי בקצב איטי.
עברו כמה שניות לפני שהצלחתי לדבר שוב מבלי להמשיך לבכות. "אני לא יכולה להסתכל עליו בלי להרגיש מן רגש מגעיל כזה אליו. פעם זה היה רגש יפה כזה, עכשיו אני פשוט... שונאת אותו. למרות שזה לא באשמתו."
בל נראתה יותר מבולבלת ממני.
"אני מקנאה לו," ניסיתי להסביר.
"אה, זה לא אומר שאת לא אוהבת אותו יותר," בל אמרה מייד. "להיפך, זה אומר שאכפת לך ממנו."
"אני לא רוצה להיות איתו יותר," אמרתי בעקשנות. בל לא אמרה דבר והמשיכה ללטף את שיערי.
בבוקר התעוררתי כשרגליי עוד מחוץ למיטה, ובל לידי. נרדמנו אחורה, כנראה.

התעוררתי מאור השמש, שסנוור אותי וחדר אל תוך שנתי. מתחתי את רגליי וזרועותיי ופיהקתי בקול. התיישרתי והסתכלתי על החדר. דני כבר הייתה ערה, אבל הייתה עסוקה בבהייה בחדר. 'כנראה שגם היא התעוררה עכשיו'.
"בוקר טוב" חייכתי אליה, ושחררתי עוד פיהוק.
"בוקר טוב" דני אמרה, ופיהקה מיד אחרי שסיימה את המשפט. לא יכולתי שלא לצחוק. פיהוקים זה אכן דבר מדבק.
"מה השעה?" שאלתי אותה, וקמתי מהמיטה. דני סובבה את ראשה לעבר השעון שהיה על הקיר ממול.
"עשרים לשמונה.." היא מילמלה ופיהקה שנית.
"מה?!" אמרנו ביחד בבהלה.
"אני במקלחת קודם!" רצתי מהר למקלחת, לפני שדני הספיקה להגיב. סירקתי מהר את שיערי, שהיה חלק להפליא וצחצחתי את שיניי. המראה השיבה בחיוך קטן. תוך שתי דקות כבר התחלפנו, כשדני במקלחת לבושה וכשאני נדחסת את תוך הבגדים. 'דווקא היום הגרביים האלו לא יכולות לעלות עליי?!' חשבתי בכעס. אחרי כחמש דקות דני יצאה מהמקלחת, מאופרת ומסודרת, חוץ מהנעליים. חיכיתי לה.
"מוכנה?" שאלתי אותה.
"כן, בואי נלך" היא ענתה לי והסיטה את שיערה לאחור.
"כן, אנחנו כמעט מאחרות" הסכמתי, ושתינו יצאנו מהחדר בטריקה. רצנו במדרגות, והגענו לחדר המועדון, שכמעט היה ריק. עברו עשר דקות מאז שקמנו, וקרומי השינה עוד היו על עינינו. יצאנו מהר מחדר המועדון והמשכנו לרוץ(האישה השמנה צעקה עלינו על כך שאסור לרוץ במסדרונות). אחרי כמה דקות ריצה הגענו, ממש לפני שהשערים לארוחת הבוקר נסגרו. תפסנו מהר את מקומנו בשולחן שהבנים שמרו לנו, כשדני מרוחקת מספיק ממייקל. ישבנו כך שמאט משמאלי ודני מימיני, ומייקל ומיילס בשולחן ממול, כשמיילס מול דני. זה היה סידור די טוב, בהתחשב במצב.
"בוקר טוב!" מיילס חייך אלינו את החיוך הרחב הרגיל שלו. 'מסקנה-מיילס יישאר היפראקטיבי בכל בוקר, מלבד כשיש שיקויים בבוקר'.
"בוקר טוב" בירכתי אותו כרגיל, והסתכלתי במבט ממתיק סוד במאט. הוא השיב לי את אותו המבט.
דני לקחה לעצמה אוכל כאילו הכל היה כרגיל, וככה גם הארוחה עצמה הייתה- ללא יותר מדי דיבורים או מבטים מלאי משמעות. שמתי לב שדני אפילו לא הסתכלה לכיוון של מייקל, בזמן שהוא בהה בה לשניות ספורות מדי פעם. זה היה ברור שהוא דואג ועצוב. 'אני חייבת לדבר על זה עם מאט ומיילס. זה לא יכול להישאר ככה'.
"אז" שברתי את השתיקה. כל הראשים הופנו אליי מלבד של דני. "מה אתם רוצים לעשות היום?" שאלתי אותם.
"אני ומייקל עסוקים היום, יש לנו עבודה להכין בתורת הצמחים" מיילס אמר מהר. לשנייה האמנתי לזה, אבל אז הבנתי שזה לא מה שהם באמת יעשו. העדפתי לא לשאול מה הם באמת מתכוונים לעשות.
"אני חשבתי שנוכל להמשיך עם השיעור הפרטי שלנו, אם יש כבר זמן. חוץ מזה, אני יודע שמקגונגל רוצה לבחון אתכן כדי לראות אם התקדמתן, וצריך להתכונן לזה" מאט אמר כבדרך אגב. רק אז חשבתי על איך דני עצמה תתכונן לזה, עכשיו שהיא מסוכסכת עם מייקל, שהוא גם המורה הפרטי שלה. דאגתי לזה, אבל סמכתי על דני, שהייתה מכשפה חזקה לא פחות ממני, שתצליח לעבור גם את זה.
"אוקי, אז אני מניחה שיש לנו תוכניות להיום..." אמרתי בשקט, והסתכלתי על דני. היא לא נראתה קשורה לשיחה כל כך. אחרי כמה רגעים היא סיימה לאכול ויצאה מהאולם. ידעתי שהיא כרגע צריכה קצת זמן לעצמה, ולכן לא רצתי אחריה.
"אנחנו לא יכולים להשאיר אותם ככה" לחשתי למאט, שהנהן אליי בהסכמה. "נחשוב על משהו".
"על מה אתם מתלחששים שם? יש לכם משהו שאתם רוצים לספר לנו?" מיילס שאל עם חיוך ערמומי.
"כן, מה בדיוק קרה אתמול בלילה שלקח לכם כל כך הרבה זמן לחזור?" מייקל הצטרף לשיחה. הייתה לי הרגשה שכל האנשים באיזור מצותתים לשיחה ובוחנים אותנו. נלחצתי. אולי אפילו נעשיתי ורדרדה.
"לא קרה כלום, הלכנו ביחד לסיבוב השמירה שלי והיינו בצד השני של הוגוורטס כשהעניין עם גברת נוריס קרה. לא היה שום דבר מעבר" מאט אמר בקול קר. ידעתי שהוא יודע שהם יודעים על מה שקרה, אבל לא מה בדיוק, וזה הספיק לנו. לא רצינו לספק את כל הפרטים לכל העולם.
"טוב, אם אתם לא רוצים לספר, אנחנו לא נכריח אתכם" מיילס אמר בקול לא משכנע במיוחד.
"טוב. בל, את באה?" מאט שאל וקם משולחן. לקח לי רגע כדי להתנער משחזור השיחה.
"מה? אה, כן" אמרתי, וקמתי מהשולחן. התחלנו ללכת, כשכמה וכמה פרצופים מביטים בנו. מזווית עיני ראיתי את טום הסלית'ריני שניסיתי לשכוח. הוא הביט עליי בבוז.
מאט ראה את זה. "תתעלמי, הוא לא שווה את היחס שלך, אחרי מה שהוא עשה לך" הוא אמר. יצאנו מהאולם, והמשכנו ללכת לכיוון הכיתה הקבועה שלנו, עד הגענו אליה. היא הייתה כרגיל ריקה ומוכנה בשבילנו. התיישבנו באחד השולחנות הארוכים, והתחלנו להוציא את הספרים.
"אתה יודע, לא היית חייב להיות כל כך קר מולם" אמרתי לו בחביבות מעודנת, תוך כדי פתיחת הספרים והמחברות.
"את מכירה את מיילס, הוא עלול לספר לכל הוגוורטס, ומייקל ירצה לדעת כל פרט קטן, ובכלל, עם מה שקרה עם דניאל..."
"אני יודעת.. אבל מאט, אני חושבת שהם יודעים."
"מי?"
"כולם"
"כולם?"
"כן."
"אה. טוב. זה משנה לך?"
"לי? לא. לך?"
"לא, מה פתאום. אבל שלא ידעו כל פרט קטן."
"כן, אתה צודק, אנחנו לא צריכים שיחדרו לנו יותר מדי לחיים."
"אז את בסדר עם זה?"
"כן כן, אין בעיות. אתה לא מתחרט או משהו, נכון?"
"לא! ברור שאני לא מתחרט! איך עלה לך הרעיון הזה?!"
"סתם.. פשוט נראה שאתה לא ממש רוצה שידעו על זה.."
"זה רק בגלל שאני רוצה שזה יילך טוב. פעם כל העולם ידע על הכל וזה נגמר תוך כמה שבועות."
"אה.." מילמלתי. עם זה אי אפשר היה להתווכח.
"אז אפשר להגדיר אותנו בתור.." התחלתי להגיד, אבל הייתי קצת מובכת מהמילה עצמה.
"מחויבות?" הוא השלים אותי.
"כן" אמרתי, ופניי החלו להתלהט.
"אם זה נוח לך."
"לא, זה פשוט העניין שאמרת שנמאס לך מחברות..."
"נמאס לי מחברות שמחליפים כל שבועיים. לא נמאס לי ממך."
"וגם לי לא ממך. אז, אפשר להגדיר אותנו כמחויבות?"
"כן" הוא חייך. לא יכולתי שלא להתקרב אליו ולנשק אותו בעדינות.
"טוב, אנחנו צריכים לחזור לספרים. יש לנו מבחן להתכונן אליו" חייכתי אליו, ודפדפתי למיקום המסומן בספר.

במשך כל ארוחת הבוקר לא הרמתי את מבטי אפילו פעם אחת. בשנייה הראשונה שהזדמנה לי, ברחתי מהמקום ויצאתי מהאולם הגדול, אל החצר. הנחתי לרגליי לשאת אותי לאן שרק ירצו, והנחתי למוחי להריץ את המחשבות שהטרידו אותי עוד בלילה האתמול, בלי כל שליטה.
החלטתי לא להכריח את עצמי לחשוב טוב על מייקל, כי זה לא מה שאני רוצה איתו. היו לנו כמעט חודשיים יפים יחד, וזהו. זה לא נגמר כל כך טוב, אבל זאת כבר לא אשמתי. מי נשא את האשמה הזאת? כבר לא היה לי אכפת. נאנחתי בקול רם והרמתי את מבטי אל השמיים. כנאה ליום כל הקדושים, השמים היו עכורים ועננים אפורים עיטרו אותם באיום. רוח קלילה נשבה לסירוגין, כאילו מבשרת על נוכחותה העייפה, משאירה צמרמורות בעורפי ובזרועותיי שהיו מעט חשופים. שילבתי את ידיי, להגן עליהן מפני הקור. הורדתי את מבטי והופתעתי מעט מהעובדה שלא נבהלתי - משום מקום, מישהי עמדה מולי, קרוב מספיק כדי שארגיש בנוכחותה גם מבלי להסתכל.
"שלום, קייטלין," היא הייתה נמוכה ממני, וזכרתי אותה צעירה הרבה יותר.
"שלום דניאל," הקול שלה עוד היה ילדותי ודק. היא חייכה אליי במתיקות שאפיינה אותה כל כך.
"הגיע הזמן שתבואי לבקר," אמרתי לה וחייכתי אליה את אותו החיוך.
"זה קצת קשה, את יודעת..." היא אמרה. נשכתי את שפתי, מעכלת את הרגע. לפתע לא יכולתי לעמוד בזה יותר ופרצתי בדמעות.
"אל תנסי לחבק אותי," היא אמרה לפתע.
"אני יוד-דעת," אמרתי בקול רועד וממורמר.
"אני לא יכולה להישאר הרבה זמן, את יודעת איך זה." היא אמרה, כאילו אומרת לי את הוראות השימוש שלה, שכבר שמעתי בעבר.
"לפחות את כאן. לא חשבתי שתופיעי כאן," אמרתי ומחיתי את דמעותיי בעקשנות.
"אני אהיה איפה שתהיי את," היא משכה בכתפיה בחיוך. היא עטפה את זרועותיה בדיוק כמוני באותו הרגע.
"את לא נראית כמו בשנה שעברה," אמרתי, כאילו מציינת את מצב השמיים. "וגם לא איך שנראית לפני שנתיים."
"טוב, העובדה היא שאת מדמיינת אותי בהתאם אלייך, גדלתי איתך עד גיל שתיים-עשרה, והמשכתי לגדול איתך גם אחרי שמתתי." יבבה פרצה את דרכה מבעד לשפתיי כשהיא הזכירה את העובדה הזאת.
"קייטי, אני לא יכולה בלעדייך," אמרתי והדמעות חזרו אל סורן.
"דניאל, אני צריכה ללכת..." היא אמרה. "אני עומדת להיעלם."
ידעתי שאסור, אבל לא היה לי אכפת באותו הרגע. פרצתי קדימה וסגרתי את הסנטימטרים הספורים שהיו בינינו. חיבקתי אותה בחוזקה כזאת, לא לתת לה ללכת. התייפחתי כשהרגשתי את המוצקות המפתיעה שבה, והתייפחתי עוד יותר כשהיא התפוגגה לי בין הידיים.
נפלתי על ברכיי וכיסיתי את ידיי בפניי, ממררת על גורלה של אחותי.
נשארתי שם כמה זמן שנשארתי שם, עד ששמעתי את שמי. קמתי מייד על הרגליים, מוחקת על זכר לעובדה שבכיתי עד עכשיו. ניקיתי את פניי בשרביטי ונשמתי עמוק להירגע.
"דניאל..." שמעתי שוב את השם. הסתכלתי בגדעון שהתקרב אליי בהיסוס.
"גדעון, זה לא מתאים עכשיו..." אמרתי, והדמעות הטריות כל כך התעקשו החוצה.
"אל תגידי כלום אם את לא רוצה," הוא אמר במהירות. "אבל אני לא משאיר אותך לבד ככה. ובטח שלא כאן."
הוא תפס בזרועי ומשך אותי המיואשת אחריו. הוא הוביל אותי למגרש הקווידיץ' הריק עכשיו, אל המלתחות. ניסיתי להימנע מדמעות נוספות, ללא כל הצלחה.
"גדעון -"
"זה בסדר, אני פשוט לא רוצה שתהיי ליד כולם או בגשם," ואת דבריו ליווה ברק שנתן לי הבזק בהיר של פניו הרציניות של גדעון, שפתאום לא נראו לי חשוכות ומסתוריות כל-כך. "את רוצה שאני אקרא למישהו, אחד החברים שלך לבוא לכאן? למייקל אולי?"
עוד יבבה נפלטה מפי.
"מה יש לך?" הוא שאל ועשה תנועה שגרמה לי לחשוב שהוא רוצה לחבק אותי, אך התחרט באמצע.
"מייקל ואני נפרדנו," אמרתי בלי קול והנחתי את ידי על פי.
"אני מצטער," הוא אמר מיד. הנדתי בראשי.
"כשנולדתי, נולדתי עם אחות תאומה," אמרתי, והוא ישב שם בשקט, מחכה לשמוע את ההקשר. "קראו לה קייטלין. בגיל שתיים עשרה, ביום כל הקדושים, אנחנו יצאנו ביחד ל-" השתתקתי, כמעט שחשפתי את עצמי. "יצאנו החוצה, מהבית של הדודה. היא נתנה לנו לצאת בימי החג, והיינו צריכות להגיד לכולם שאנחנו כאן רק בתקופות החגים, שלא יחשדו שאנחנו נעולות במרתף האיום במשך שאר השנה." החנקתי יבבה. "קייטי הייתה בקטע של איזה בחור אחד, והיה להם רומן דיי ארוך. במשך כמה שנים, בתקופות החגים. הם יצאו באותו היום, ומאז... לא ראיתי אותה."
"מה קרה לה?" הוא שאל בדאגה.
"הגופה שלה נמצאה על הכביש, מלאת דם. פחדתי ללכת לראות אותה," אמרתי והדמעות הציפו את העיניים שלי עד שלא ראיתי דבר מלבד מסך מטושטש. "בכל שנה אני הולכת אל הקבר שלה, אבל הוא רחוק מדיי עכשיו."
גדעון כרך את זרועותיו סביב כתפיי והנחתי את ראשי המתייפח על כתפו.
"אני באמת מצטער," הוא אמר.
"זאת לא אשמתך," גיחכתי. "החבר המפגר הזה שלה לא ידע לנהוג."
"זה בוודאי נוראי לאבד ככה אחות..."
"היחידה שהייתה לי. מאז שהיא... בל היא כל מה שיש לי," אמרתי וחייכתי מעט, מבעד למסכת הדמעות שהשתלטה על פניי.
"לפחות אתן עוד יחד," הוא שפשף את כתפי בניחום.
"שנתיים אחר-כך כבר התחלנו לתכנן את הבריחה שלנו משם... קייטי היא הדבר היחיד שהשארתי מאחור," ואימא ואבא, אבל מי באמת מתגעגע לשני מכורי העבודה האלה? גם ככה לא הייתי רואה אותם.

*איך אמורה לי להיות מזה מוזה? לא יצא לי כלום... תגובה רגילה.*

אחרי שעתיים שלוש סיימנו ללמוד. הספקנו לעשות חזרה מעמיקה על מה שלמדנו וגם לסיים את שיעורי הבית שקיבלנו לסוף השבוע.

"תגיד, חשבת על משהו שאפשר לעשות בקשר למייקל ודני?" שאלתי את מאט כשהלכנו במסדרונות הוגוורטס.

"עדיין לא" הוא הניד בראשו.

"אנחנו חייבים לעשות משהו."

"נחכה קצת, זאת הבעיה שלהם, לא שלנו."

"אבל אם זה יחמיר נעזור להם."

"כן, אבל נחכה קודם, אולי זה יסתדר לבד."

"כן.." מלמלתי בעצב. צחקוקים רמים ולחשושים נשמעו מאחוריי.

".. ראית אותם עכשיו?..."

"כן, לא חשבתי שהשמועות היו באמת נכונות."

הרגשתי את הזעם מתפשט בגופי, ואת שערותיי מתחילות לסמור מכעס.

"בל, תירגעי. אמרנו לא למשוך תשומת לב נכון?" מאט לחץ על ידי כניסיון להרגיע אותי.

"אני לא אתן להם להעליב אותנו. זה לא עניינם" לחשתי לו בשקט, בחריקת שיניים כמעט.

"בדיוק, אז תני להם לרכל, זה יעבור תוך כמה זמן."

"אני מקווה שאתה צודק.."

עלינו במדרגות הנעות עד שהגענו לחדר המועדון. הכול היה כרגיל. 'לפחות שם לא מתרכזים רק בנו'. מייקל ומיילס ישבו מול השולחן של חדר המועדון, ונראו עסוקים במיוחד. לא רציתי להפריע להם.

"אני חושבת שכדאי שאחפש את דני, אני רוצה לראות מה איתה.." אמרתי במעין נימת התנצלות.

"זה בסדר, לכי, לי יש כמה דברים לדבר עליהם עם פרסי. ותיזהרי. אחרי מה שקרה אתמול בלילה, אני לא רוצה שיקרה לך משהו."

"אל תדאג, אתה יודע שאני מכשפה חזקה מהרגיל. אם משהו יתקוף אותי אני אהיה מוכנה," קרצתי לו, "אני הולכת" התרוממתי כדי להגיע ללחיו ונישקתי אותו. "ביי" חייכתי והלכתי משם מהר, לפני שאספיק לשמוע לחשושים. 'אני באמת צריכה להתרגל להפרשי הגובה האלו'.

"משהו מוזר לי כאן," הוא אמר לפתע. בלעתי את רוקי והרמתי את מבטי אל גדעון. העיניים שלו היו כל-כך יפות. "בגיל שתיים-עשרה לאחותך התאומה היה חבר כבר במשך שנים ואת נשארת רווקה?"
פלטתי צחקוק. "בערך, משהו כזה. קייטי תמיד הייתה יותר יפה ממני."
"כאילו שזה אפשרי," הוא חייך אליי חיוך קטן. משהו בבטן שלי געש, אבל לא עשיתי דבר. "הייתן זהות?"
"לא," משכתי בכתפיי. "היינו דומות, אבל."
"בכל זאת אחיות," הוא הסיט קווצת שערות מפניי, שלא תדבוק בדמעות. משכתי באפי ומחיתי את דמעותיי, מתרחקת ממנו מעט. "אני מצטער, לא התכוונתי לשום דבר כזה."
"זה בסדר," אמרתי ונשמתי עמוק. הקול שלי התחיל להתייצב. רעם אימתני זעזע את האווירה במלתחות הצפוניות של מגרש הקווידיץ'.
"את רוצה ללכת?"
"כן."
קמתי ממקומי בלי עזרתה של ידו המוצעת של גדעון. יצאנו מהמלתחות אל מחוץ למגרש שהיה רטוב ומחליק עכשיו. הגשם הוטח בנו בלא רחמים, ולחיי שבו במהירות להיות רטובות. גדעון היה צריך לצעוק כדי שאשמע אותו.
"אומרים שאפשר לראות את המתים בשעה מסוימת ביום כל הקדושים," הוא קרא. "כל אלה שלא הפכו לרוחות רפאים." לפתע דחף בלתי מוסבר התעורר בי ותפסתי בזרועו, כורכת אותה סביב כתפי. הוא הסתכל עליי במבט מסוקרן.
"קר לי," חייכתי אליו והוא עצר אותי. הוא קירב אותי אליו ופרש את הגלימה הארוכה והרטובה שלו כך שתכסה גם אותי. זה גרם לי לצעוד צמוד אליו, ומשהו בקרבה הפיזית הזאת שלא הייתה כזו עוד לפניה בינינו, ריגש אותי עד לשד עצמותיי.
צעדנו, דיי באיטיות בהתחשב בסיטואציה, אל הטירה.
"דניאל?" הרמתי את מבטי והתנתקתי מהפנטזיה שהייתי נתונה בה באותו הרגע. בל עמדה ביציאה מהטירה. גדעון מיהר לנתק את המגע בינינו ונעצר, מניח לי להמשיך קדימה אל בל כך שהגלימה הרטובה החליקה ממני בכבדות. רועדת, רצתי אל בל וחיבקתי אותה.
"הכל בסדר?" היא שאלה.
"ראיתי אותה שוב," לחשתי אל כתפה. בל ליטפה את גבי בהבנה והצמידה את ראשה אל ראשי באבל.
"היא הגיעה עד לכאן?" היא שאלה אותי.
"וחיבקתי אותה, בל, בדיוק כמו שאני מחבקת אותך עכשיו. ולא הייתה הרגשה טובה מזאת."
"אבל- זה אומר ש-"
"היא אחותי התאומה, בל, היא חייבת לחזור..."
לא דיברנו על קייטי ביום שהוא לא היה יום כל הקדושים, והיה לי קשה להזכיר אותה בכלל. אבל הפעם, משום מה, הרגשתי יותר בטוח.
"זה הדמיון שלך, את יכולה גם להשאיר אותה יותר זמן אם תרצי," היא לחשה לי. התרחקתי ממנה.
"אני לא מדמיינת את זה! בל, אני הרגשתי אותה! תגעי לי בכתפיים, כן, בדיוק ככה אני הרגשתי אותה. אני נגעתי בה, בשר ודם ועצמות, והיא דיברה איתי והתפוגגה לי בין הידיים, כאילו הפכה לאבקה והתפוגגה, ואם זה היה הדמיון שלי, זה לא היה קורה פעם בשנה, זה היה קורה כל יום, כל פעם שאני חושבת עליה," היו לי דמעות של כעס בעיניים, אבל לא הנחתי להן להתפרץ החוצה.
"דניאל," היא הסתכלה עליי במעין רחמים.
"לא, מה את יודעת בכלל?!" דחפתי אותה באלימות מהדרך ורצתי אל תוך הטירה, לא מסתכלת לאחור. רצתי אל אחת הכיתות ונעלתי את עצמי בפנים.

"מה קרה בדיוק?" שאלתי מעט בקשיחות. לא רק שגדעון היה סלית'ריני, הוא גם היה איתה בזמן קשה. ולא היה לו שום מושג מה קורה.
"מצאתי אותה בוכה. היא סיפרה לי על מה שקרה לאחותה התאומה."
"היא אמרה לך משהו חוץ מהסיפור עצמו?"
"לא יותר מהסיפור, וממה שהיא אמרה לך עכשיו."
"טוב. תודה שעזרת לה. שוב. אני אמשיך מכאן" אמרתי בקרירות מסוימת. גם אם הוא עזר לדני כמה וכמה פעמים, לא סמכתי עליו. הייתה לי הרגשה רעה בקשר אליו.
הסתובבתי משם ורצתי לכיוון הכיתה שאליה דני רצה, קוראת בשמה שוב ושוב.
"דני!!" צעקתי כניסיון נואש למצוא אותה. קיוויתי שהיא תענה לי.
"תעזבי אותי! לכי מכאן!" היא צרחה מכיוון אחת הכיתות, אבל לא יכולתי לנחש איזו מהן, שכן לכולן היו דלתות סגורות. ניסיתי לפתוח כל אחת מהן, עד שהגעתי לאחת שהייתה נעולה.
"דני?! את שם בפנים?!" צרחתי וניסיתי לפתוח את הדלת, בהתחלה ידנית ולאחר מכן ניסיתי להשתמש בקסם.
"לכי מכאן! אני לא רוצה לראות אותך!" היא צרחה לי בסערת רגשות של כעס.
"דני..." התחלתי להתייפח, ולאט לאט החלקתי אל הרצפה, בעודי נשענת על הדלת בכפות ידיי.

התיישבתי על כסא המורה ונשענתי אחורה על הלוח המלוכלך, לא שהיה לי אכפת. כבר כאב לי הראש מלבכות, והחלטתי לדלג על החלק הזה הפעם. הרבה יותר מדיי מחשבות הסתובבו לי בראש כרגע, וחיפשתי הסחת דעת. ניסיתי לזהות את הכיתה שהייתי בה עכשיו. קמתי מהכסא והתחלתי לחטט בספרים הישנים שהיו על אחד המדפים. שינויי צורה, אם לשפוט על פי הכותרות.
"מוריזיו!" הקראתי מונח מהספר והצבעתי על אחד הכיסאות. כלום לא קרה. בספר היו כתובות עצות לשיפור שינוי הצורה. ייצבתי את עמידתי, הושטתי את השרביט קדימה ביד בטוחה, והרחפתי אותו מעט כשקראתי "מוריזיו".
הכסא הקורבן המשיך לעמוד ללא נוע.
"מוריזיו, מוריזיו, מוריזיו..." כיוונתי את השרביט לכיוונים שונים עד שעקצוץ מוזר פגע בי, כשהשרביט כוון אליי. הצצתי שוב בספר והתחלתי לקרוא על הלחש הזה.
רציתי לצאת מהכיתה בהיסח דעת, כשהספר בידי. שחררתי את הדלת מכל קסם, אך היא עדיין לא נפתחה. דחפתי אותה מעט, ונדמה היה כאילו מישהו חוסם אותה. התכוננתי לשליפת השרביט, אבל המחסום המסתורי הוסר, והצלחתי לצאת מהכיתה. פתחתי את הדלת בדחיפה קלה והסתכלתי החוצה. לא היה שם אף אחד. כנראה גברת נוריס- ואז נזכרתי שזה לא יכול להיות.
לא הטרדתי את עצמי במחשבה נוספת והלכתי במורד המסדרון. מאחוריי הדלת נסגרה והסתובבתי במהירות; נדמה היה שהמסדרון היה ריק, אבל מולי ניצבה בל.
"דני -"
"אל תגידי כלום." והסתובבתי ללכת משם.

"דני!! חכי רגע!!" צעקתי לה ותפסתי אותה בזרועה.
היא ניערה את אחיזתי ממנה, "אמרתי לך לעזוב אותי!" היא זרקה לאוויר ורצה משם.
"דני!!!" ספק צעקתי ספק צרחתי במסדרון. היא לא עצרה, וידעתי שלא אצליח להשיג אותה.
"דני..." מלמלתי בשקט, ויבבה יצאה מפי. בהיתי בה מרחוק. היה נדמה לי שהיא לקחה משהו איתה, אבל לא היה ברור לי מה. זה גם לא היה חשוב לי כרגע, זה לא שינה דבר. חזרתי מייבבת לחדר המועדון, לזרועותיו המנחמות של מאט. מייקל ומיילס הביטו בנו מדי פעם, אבל הם לא התקרבו- הם המשיכו ללמוד.

לא רציתי לברוח לחדר המועדון, כי ידעתי שמיילס ומייקל שם. חוץ מזה שלשם בל תלך, וממש לא התחשק לי להתמודד איתה עכשיו. קרץ לי לרגע הרעיון של לצאת שוב, אבל ידעתי שהגשם כנראה יהרוס את הספר. החלטתי ללכת למקום שבו לא יעלה על דעתו של אף אחד לחפש אותי, כי הייתי בו פעם אחת בעבר, וגם זה רק כדי לחפש מישהו; הספרייה.
כשעמדתי בדלת הספרייה, לא יכולתי שלא להביט שמאלה אל המסדרון הקצר שמוביל למרפאה. נזכרתי בתקופה הקצרה שבה מייקל היה מאושפז שם, וכמה מודאגים היו כולם, ומייד התנערתי מהמחשבה הזאת ונכנסתי אל הספרייה בצעד מהוסס.
מדאם פינץ' הרימה אליי את מבטה הנוקב, ונאלצתי לשלוח חיוך קטן ומפוחד. היא הסירה את משקפי הקריאה שלה ולא הסירה את מבטה ממני, כאילו מסמנת לי להתקרב אליה, אז עשיתי זאת.
"והספר הזה?" היא שאלה בלחישה.
"ספר ש-" אמרתי בטון רגיל והיא הצמידה את אצבעה לשפתיה באיום. "ספר שלי," המשכתי בלחישה. "באתי לקרוא אותו כאן, אם זה בסדר. חדר המועדון קצת צפוף בגלל הגשם."
"אין בעיה אם כך, שמרי על שקט," היא חייכה והפחד בי גבר. החזרתי לה עוד חיוך מפוחד והסתובבתי משם לשבת באחד השולחנות הרחוקים ביותר, ליד החלון. פתחתי את הספר, שכבר החל להיות מעופש; כנראה היה בכיתה ההיא המון זמן מבלי שיתייחסו אליו, מה שגרם לי לחשוד שזהו לא ספר לימוד.

הגשם פסק בחוץ, והסיח את דעתי מהספר, כי השמש הפתאומית סנוורה את האותיות והבהיקה אותן כל כך שכבר לא הצלחתי לקרוא. צמצמתי את עיניי במאמץ, מתוך אינסטינק, אבל החלטתי שקראתי מספיק להיות. השעה כבר הייתה שעת צהריים, והבטן שלי אמרה לי זאת יחד עם השמש.
סגרתי את הספר בעדינות, זוכרת את מבטה המאיים של הגברת פינץ' שליווה אותי גם בצאתי מהספרייה בצעדים שקטים ככל שהצלחתי. הכנסתי את הספר לכיס הפנימי של הגלימה, והחלטתי שלא כדאי שאספר על תכנו; אנימאגיה היא דבר שדורש המון אישורים, ויש מגבלת גיל לשימוש בה.
בדרכי חזרה אל חדר המועדון עצר אותי סלית'ריני אחד.
"מה?" שאלתי אותו בחוסר סבלנות.
"אני צריך שתבואי איתי עכשיו," הוא אמר קצת בבקשה.
"מי אתה?" שאלתי אותו והרמתי גבה. הוא היה נמוך ממני כמעט בראש.
"זה לא משנה. בואי." הוא אמר והסתובב, מחכה שאעקוב אחריו.
"לא," אמרתי קצת בבלבול.
"אני לא ארצה להשתמש בכוח," הוא אמר. "במיוחד בגלל שאת בחורה."
"מה שתגיד, צוציק." גלגלתי את עיניי והסתובבתי לכיוון השני. לפתע הרגשתי שאני לא מצליחה להזיז איבר מגופי, ונפלתי קדימה. שניות אחר כך, הכישוף הוסר ומיהרתי לקום על הרגליים.
"חבל שאני אשתמש בכוח, את בחורה יפה," הוא אמר. הייתי פעורת פה, ולא הצלחתי להגיד דבר. הלכתי אחריו כמו מהופנטת, ולא הצלחתי להבין בכלל לאן אנחנו הולכים.
"אתה יכול ללכת," קול עמוק דיבר מולי, ולקחו כמה שניות כדי שאצא מהטראנס ששהיתי בו ואבין שאני עומדת מול גדעון.
הצוציק הנהן לגדעון והלך. היינו... בחדר כלשהו במרתפים, אם לשפוט על פי מראה החדר והריח המעט מעופש.
"מה הולך כאן?" שאלתי אותו מבולבלת. גדעון עמד ליד שולחן כלשהו ועלעל בספר כשלהו בחוסר עניין מוחלט.
"רציתי לברר שהכל בסדר איתך, ראיתי שרבת עם בת הדודה שלך, ו... את אמרת את זה בעצמך, היא כל מה שנשאר לך," הוא אמר וטרק את הספר.
"אה... תשמע, גדעון, זה בינינו, ו-"
"אני לא רוצה להתערב או משהו," היינו לבד בחדר, והעובדה הזאת צבטה אותי כשהוא התקרב אליי. "אבל אני רואה שאת צריכה אותה עכשיו."
"גדעון," הרמתי אליו מבט.
"וזה לא הדבר היחיד שרציתי להגיד לך," הוא אמר והתקרב אליי עוד יותר, מלטף את כתפי.
"מה?" שאלתי בלי קול, קצת חוששת ממה שעתיד לבוא. הלב שלי פרפר כל כך באותו הרגע והרגליים שלי רעדו.
"יש לך גם אותי," הוא אמר וסירק את שיערי אחורה באצבעותיו הארוכות. "אני כאן מתי שרק תרצי, ואני לא אומר את זה סתם לכל אחת."
"אהה..." לא הצלחתי להגיד כלום. היישרתי מבט לעיניו המחשמלות ואל שפתיו העבות, ובחזרה לעיניו, שבהו בי בתשוקה כזאת. רציתי כל כך להיצמד אליו באותה השנייה, אבל משהו עצר אותי. היד שלו אחזה בערפי והוא הביט בי, מחכה לאישור.
השפלתי את מבטי והוא הבין את הרמז. הוא התרחק ממני באחת והוריד ממני את ידו.
"זה מוקדם מדיי..." מלמלתי.
"כן, ברור, אני מצטער," הוא אמר ובלע את רוקו. הרמתי אליו את מבטי ונשכתי את שפתיי. כל כך רציתי לנשק אותו באותו הרגע, והמחשבות על מייקל הטרידו אותי. מה הוא יחשוב? אני אהפוך לבוגדת? מה אכפת לי בכלל? חייכתי.
"זה בסדר גמור, פשוט תן לי עוד זמן," אמרתי ועשיתי משהו שלא עשיתי מעולם - חיבקתי אותו, קוברת את ראשי בצווארו. עמדתי על קצה אצבעותיי (עוד משהו שלא יצא לי לעשות) והדבקתי נשיקה ארוכה ללחיו. הוא חייך אליי מצידו וכרך את זרועותיו סביב מתני.
"את רעבה?" הוא שאל אותי לפתע.
"כן, דיי," אמרתי.
"בואי שבי איתנו," הוא אמר והתרחקתי ממנו. "בשולחן סלית'רין." פתחתי את פי וסגרתי אותו, ואז הנהנתי בחיוך.

*אוו גאד, הי דיד נוט! אני חייבת להגיב על זה.* בכיתי ובכיתי, עד שהרגשתי את עצמי מתעייפת מהבכי עצמו. נרדמתי על הכתף של מאט, עוד עם הדמעות בעיניים. כנראה שעבר כמה זמן, כי הדמעות כבר יבשו כשהתעוררתי.
"אתה חושב שהיא תהיה בארוחה?" שאלתי את מאט כשהלכנו במסדרונות.
"אני חושב שכן, היא לא יכולה לא לאכול."
"אני לא כל כך בטוחה, כבר היו מקרים בעבר שהיא סירבה לאכול.." אמרתי בעצב, וזכרונות עצובים החלו לצוף בראשי.
"אני חושבת שהפעם היא מגיבה לזה יותר בחומרה... היא כן מתבודדת עם עצמה, אבל היא לא צורחת, בטח שלא עליי."
"את ממש דואגת לה."
"זאת הפעם הראשונה שאנחנו כאן, אני מניחה שהמקום גורם לה להגיב ככה."
"אולי, אבל כרגע עדיף שנשאיר אותה לבד. תנסי לדבר איתה כשהיא תירגע."
"כן, אבל אני לא יכולה להשאיר אותה ללא השגחה. אני חייבת לראות מה היא עושה, שלא תפגע בעצמה"
"טוב, עכשיו תניחי לה. אם היא רוצה להיות לבד, תני לה"
"כן..." מלמלתי בעצב, ונכנסו לאולם הגדול. התיישבנו כרגיל באמצע השולחן, ודאגנו לשמור למייקל, מיילס ודני מקומות ישיבה. לא דיברנו במשך כל הזמן שחיכינו להם-מאט כנראה ראה שאני דרוכה מדי בשביל לדבר איתו. רק בערב חשבתי על כך שביום הראשון שלנו ביחד לא ממש הייתי איתו.
אחרי כמה דקות ראיתי את דני נכנסת. 'איזו הקלה' חשבתי. כבר דאגתי שהיא תנסה לצום או משהו בסגנון. היא נכנסה לאולם עם גדעון- כנראה שהוא היה איתה. היא נראתה יותר טוב. כנראה שהיא הייתה צריכה לדבר איתו. לפעמים יותר נוח לדבר עם זרים מאשר עם אנשים קרובים.
פתחתי את הפה בשביל לצעוק "דני!", אבל נעצרתי עוד לפני שהשמעתי קול. היא שלחה אליי מבט קר, ופנתה לכיוון השולחן השני מימין. לרגע חשבתי שהיא לא שמה לב לאן היא הולכת, אבל אז הבנתי. היא הלכה עם גדעון. היא רוצה לאכול עם הסלית'רינים. הרגשתי שהלב שלי נשבר לאלפי רסיסים. חשבתי שסיכמנו שלא נתחבר איתם, לא אחרי מה שקרה לפני חודש וחצי. חשבתי שהיא לא תבגוד בי ככה ותשאיר אותי לבד בזמן שהיא עם הנחשים האלו. לא חשבתי שהיא תנסה להתחבר איתם. חשבתי שהיא סלדה מהם. כנראה שטעיתי.
נעצתי בה מבטים במשך כל הארוחה. הבנים לא ניסו לדבר איתי-הם ראו את מה שהיא עושה, וכנראה הרגישו אותו הדבר, במיוחד מייקל. אבל הם ידעו שאני זו שנפגעה בעיקר, שאני זו שמרגישה הכי נבגדת. הם השתדלו להתעלם ממנה.
בסיום הארוחה אפילו לא הסתכלתי עליה. לא ידעתי מה גדעון אמר לה, אבל עכשיו שנאתי אותו. מקודם סתם לא חיבבתי אותו- עכשיו שנאתי אותו על כך שלקח ממני את החברה הכי טובה שלי מאז הגן. ועליה? עליה אפילו לא הסתכלתי. הייתי מאוכזבת מדי ממנה. והיא? היא לא הסתכלה עליי. הייתה שקועה עם חבריה החדשים. שתהנה.

בלי לשלוט בכך, התחלתי להעביר את מבטי משמאל לימין ובחזרה, כדי לסרוק את שולחן סלית'רין. גדעון ישב בקצה השולחן, ליד החלון, והדהימה אותי העובדה שאף אחד מהסלית'רינים לא הורתע מהעובדה שגריפינדורית באה לשבת איתם.
"דניאל," ונסה, אם אני לא טועה, חייכה אליי חיוך שהיה מזוייף בבירור. גדעון רכן קדימה כדי לנשק ללחייה, מה שהעיד על כך שהם עוד ביחד מסיבה כלשהי. לפתע גופי הצטמרר, נזכרתי בנשיקה הרטובה על הלחי שקיבלתי ממנו לפני חודש בערך.
"שבי," הוא הורה לי. מיהרתי לעשות כדבריו והוא חייך, מבטו פונה לונסה. רק באותו הרגע הבנתי שהוא בעצם מנסה לבגוד בה. איתי. ואולי לא רק איתי.
"אתה מזמין גריפינדורית לשבת בשולחן סלית'רין?" ונסה שאלה, ריסיה הארוכות מורמות בהפתעה ובציפייה לתשובה הגיונית, חושפות עיניים ירוקות כהות וקרות.
"את מקנאה, נס?" הוא שאל אותה והניח את ידו על ידה ששיחקה בידית של קנקן מיץ הדלעת. חייכתי אליה חיוך מנצח ושלחתי מבט לשולחן גריפינדור. בל הסתכלה עליי. מחקתי את חיוכי ושלחתי לה מבט קר. היא השפילה את מבטה וחזרה אל הצלחת שלה. היא אכלה באיטיות, מה שלא תאם את אופייה.
הקשבתי בחצי אוזן לשיחה שבין ונסה לגדעון. היא שאלה אותו משהו על מסיבה, והוא אמר כן.
"אני בטוח שדניאל תשמח להצטרף," הוא אמר פנה להביט בי. התעוררתי מהמחשבה שלי.
"מה?" שאלתי והבטתי בו במבט קצת מסכן, מה שימשוך אותו.
"יש לנו מסיבה באחד המרתפים. לסלית'רינים ולמי שיתחשק לנו להזמין, בערך," הוא חייך אליי את החיוך הייחודי שלו והסמקתי מעט, משפילה את מבטי.
"כן, אני צריכה תירוץ להתרחק מחדר המועדון..." מלמלתי.
"למה?" ונסה שאלה לפתע. גדעון שלח לה מבט, אבל היא לא הבינה את הרמז.
"סתם... רבתי עם מישהי," מלמלתי.
"הו, אני דווקא חושבת שזה בגלל החבר הזה שלך שזרק אותך בשביל כריסטה," היא צחקה. הסתכלתי עליה, והייתי צריכה להשתדל מאוד שלא לקום ולקלל אותה. גדעון הוריד את ידו ממנה והניח אותה על ברכי, מתחת לשולחן, כאילו קורא את מחשבותיי. המחשבה הזאת גרמה לי להיזכר במשהו, והזכרתי לעצמי לשאול אותו בקשר לנושא אחר כך.
"אני לא יודעת מה שמעת," אמרתי בשקט. "אבל הוא ממש לא זרק אותי. ובטח שלא בשביל כריטה. תסתכלי עליו, כמה פטתי ועצוב הוא נראה עכשיו, כשאני יושבת כאן, ליד גדעון," הסתכלתי על גדעון במבט מעריץ והנחתי את ידי על כתפו. זה הכניס לה, והיא הפילה את המזלג שלה לתוך הצלחת, מפזרת אורז לכל עבר.
"מה שיגרום לך להרגיש יותר טוב, מתוקה," היא אמרה בקול נחשי.
"מספיק, ונסה," גדעו התערב. ונסה שמטה את לסתה באופן די מטומטם, וסגרה אותה מיד. היא שלפה את מפית המשי מברכיה והטיחה אותה בעצבנות על השולחן כשהיא קמה ללכת משם. גדעון לא עצר אותה, לאכזבתה. נשמתי לרווחה.
"אני לא מבינה למה אתה עוד איתה," אמרתי והנחתי את ראשי על כתפו בעיפות. הראש שלי כאב יותר מדי באותו הרגע, והתגעגעתי לשיקוי של מדאם פומפרי נגד כאבי ראש.
"אין לי יותר מדיי ברירה," הוא אמר ונשאר זקוף, ידו מלטפת את ברכי, מעבירה בי צמרמורות.
"כן, דיברנו על זה כבר, לא?" שאלתי אותו בלי הרבה אוויר.
"אולי," הוא אמר והפסיק.
"מה הולך שם?" הפניתי את מבטי אל שולחן גריפינדור כששמעתי שריקות מהכיוון.
"ונסה," גדעון אמר מבלי להרים את מבטו. הוא אכל באיטיות עם ידו השמאלית, כל ביס וביס בהערכה. כמעט שרציתי להיות הטוסט הזה שהוא כרסם.
"סלית'רינית מלוכלכת!" שמעתי צעקה ולא יכולתי לשבת יותר קמתי על רגליי וראיתי את בל עם שרביטה נשלף מהגלימה.
"שלא תעזי..." שלפתי את שרביטי, ומרחוק מלמלתי "אקפליארמוס," ובל הייתה מופתעת כשנשקה פורק ממנה. ונסה נפנפה בשיערה הארוך והמבריק וליטפה את כתפיו של מייקל ופרסי קם לראות מניין הגיע הכישוף. מיהרתי להעמיד פנים שאני עוד באמצע השיחה עם גדעון, מה שהפך אותי לחשודה עוד יותר, כי כל שאר שולחן סלית'רין התבונן במתרחש. גדעון כבר סיים לאכול, והוא הסתכל עליי בסקרנות.
שמעתי את מקגונגל מתפרצת, ואת נסיונותיו של פרסי להרגיע אותה. הסתכלתי על מייקל. ונסה לחשה משהו באזנו וחייכה, מדביקה נשיקה ארוכה ללחיו. היא חייכה אליי כשהבחינה במבטי.
בל פנתה ומבטה נתקל בשלי. היא הנידה בראשה בכעס והתכופפה להרים את השרביט שלה וללכת משם.
"תקני את זה," גדעון אמר וליטף את כתפי ברכות. כשקמתי מכסאי מבטי נתקל בשל מארק, שחייך אליי חצי חיוך. עצבנית, הסתובבתי ורצתי אל פנים הטירה. מעולם הדרך פנימה לא נראתה לי ארוכה כל כך.
תפסתי את בל ליד המדרגות.
"בל!"
"לא, זה כל כך צפוי שאת תעברי צד!" היא קראה והסתובבה אליי, בלי שום הקדמות.
"מה?"
"אני הבנתי שאת כועסת עליי, דניאל. יודעת מה? לא, אני לא מבינה את זה. אבל שיהיה." היא רקעה ברגלה בכעס. "אבל ברגע שאחת הסלית'ריניות מתחילה עם מייקל ואני מנסה לעצור אותה, את בצד שלה ומעיפה לי את השרביט? לא, זה כבר שיא חדש לגמרי!"
"מה? בל! אני סך הכל לא רציתי שתסתבכי בצרות, לא רציתי שתהרסי לעצמך את העתיד כאן. כל המורים היו באיזור, ואני יודעת שהיית מתחרטת על זה אם היית תוקפת אותה. הסלית'רינים יכולים להתחמק מהכל, אבל אנחנו לא באותו המצב," אמרתי במהירות.
"את מתכוונת לאנחנו באני וכל השאר, נכון? כי זה ממש ברור שאת כבר לא חלק מה'אנחנו' הזה," היא התפרצה ועמדה להסתובב משם.
"אוי, סתמי פשוט!" צעקתי עליה. היא הסתובבה אליי.
"מה?"
"נו, עוד לא הכרת אותי כבר? זאת הדרך שלי להגיד לך שאני מצטערת על מה שקרה מקודם, ושאין לי מישהו אחר במקומך, ושאני לא רוצה שיהיה לי שום תחליף בשבילך, ו... ו... ושמאז ג'סיקה..."
בל הסתכלה בי במבט קרוע.
"ואו. זה אותו הדבר איתך. כל שנה את מצליחה להוציא אותי מדעתי מחדש... אבל אני יודעת שזה לא באשמתך..."
"אני מצטערת בל, את יודעת שאת החברה הכי טובה שלי בעולם הזה. וגם בעולם האמיתי," חייכתי אליה חצי חיוך. היא גיחכה ומיהרה אליי. חיבקתי אותה ונשקתי ללחייה. "חוץ מזה שאם מקגונגל לא הייתה שם הייתי מחטיפה לונסה הזאת במקומך. אין בן אדם שמתעב אותה יותר ממני כרגע. אולי גדעון הוא מתחרה רציני."
"אל תדאגי בקשר למייקל-" היא אמרה לפתע.
"לא, אני לא דואגת. אם זה הטעם שלו... שיהיה איתה, לא אכפת לי. אם זה ירחיק אותה מגדעון- מה טוב."

"למה את רוצה שהיא תתרחק מגדעון? בכלל, למה התיישבת בשולחן סלית'רין?!" התרחקתי ממנה באחת. הייתי יותר המומה מכעוסה.

"תקשיבי, בל, אני יודעת שזה עומד להישמע לך הזוי, אבל... יש בו משהו," אמרתי והשפלתי את מבטי, כאילו אשמה על מה שאני מרגישה. "כשאני רואה אותו קורה לי משהו... ומייקל ממש מתוק והכל, והרגשות שלי אליו מדהימים, אבל הגעתי למסקנה שאני לא באמת מרגישה אליו מה שרציתי להרגיש אליו. כל הבולשיט הזה על אהבה קרץ לי, ושכנעתי את עצמי שזה מה שאני מרגישה אליו. כשראיתי את מייקל ואת כריסטה ביחד... אני נפגעתי ממנו. כל כך נפגעתי ממנו, ש-"
"אבל ככה זה קורה כשאוהבים מישהו! ככה זה כשמישהו בוגד בך, ו-"
קטעתי אותה.
"נפגעתי ממנו בגלל שהוא בגד בי, ואני לא בגדתי בו. זה היה פשוט... מעליב, את מבינה? כאילו אני לא שווה את הנאמנות שלו. ואני נשארתי נאמנה לו, וזה מה שעצבן אותי. הוא בגד בי ואני לא בגדתי בו," אמרתי. "אני יודעת שזה נשמע נוראי, אבל ככה אני מרגישה."
בל שתקה.
"וגדעון... הוא מבין אותי בלי שאני אדבר בכלל, ויש לו משהו בעיניים שפשוט מושך אותי אליו, וזה יותר טוב מקסם. והוא בחיים לא פגע בי. היום הייתי במצב כל כך נסער והוא בא והוא פשוט הבין אותי. בל, אני לא הרגשתי כזה קשר עם בן-אדם מאז שהכרתי אותך, בערך," הסתכלתי בה, ובראשי הכרחתי את עצמי לא לבכות. "ולגדעון יש את המשהו הזה שגורם לי לדמיין שאני איתו לנצח, ואני לא יודעת. יש בו משהו שפשוט מושך אותי אחריו."

בלורדס-
"אבל דני," ניסיתי להיות עדינה כמה שיותר, "הוא סלית'ריני. יש סיבה שאף אחד לא אוהב את הסלית'רינים. חוץ מזה, אנחנו לא יכולות לסמוך עליו. מה אם הוא היורש של סלית'רין? הוא תואם מכל הבחינות, ואת יודעת את זה" יריתי את מה שהפריע לי בו, אבל לא חשפתי את הדבר שהרתיע אותי במיוחד ממנו.
דניאל-
"בל..." נאנחתי. "הוא.. פשוט לא..."
בל הרימה גבה.
"אני חושבת שאיכשהו, הוא יודע... תראי, את זוכרת בערב ההוא ש... בכל מקרה, אני זוכרת את מה שדיברנו עליו שם רק במעורפל, אבל כשאני מנסה להיזכר עולה בי ההרגשה שהוא איכשהו יודע עלינו. ואם הוא היה היורש של סלית'רין, והוא היה יודע עלינו, את יודעת... שאנחנו לא באמת מכשפות... הוא לא היה מנסה לעצור את טום ואת מארק," אמרתי את זה דיי באיטיות, ובחילה מזעזעת עלתה בבטני כשהזכרתי את השמות הללו.
בלורדס-
גל של זעם עלה בקרבי כששמעתי את השמות האלו. "אנחנו לא יכולות לסמוך עליו. את לא יכולה לסמוך עליו. הוא יכול להפיל אותך במלכודת בקלות. דני, זאת לא פעם ראשונה שמשטים בנו, זה יכול להיות מסוכן!" לחשתי בשקט אך בתקיפות, "דני, עד שלא נבין מה המניעים שלו להתקרב אלייך ולהיות כל כך נחמד אלייך, אנחנו לא יכולות להסתכן. את לא יכולה להיפתח בפניו. אנחנו לא מכירות אותו. אין לנו מושג מה יקרה אם הוא יבין משהו"
כמעט שבכיתי, כשהבנתי שאני לא אצליח לשכנע אותה. 'אני לא אצליח לגרום לה לחשוב על הסיכונים בהיכרות איתו. אני לא אצליח לגרום לה להבין שאנחנו עלולות למות פה. שאחנו לא בטוחות באמת'.
דניאל-
"בל, אני חושבת שהוא כבר הבין, וכמו שזה נראה עד עכשיו, אני ממש לא חושבת שהוא עומד לשנות את דעתו לפתע ולפגוע בי. כל בית סלית'רין ממושמע לו, והם יודעים שאני בחסותו עכשיו. אף אחד לא יעז להתקרב אליי עכשיו, ואם את תשארי איתי, אף אחד לא יתקרב גם אלייך." היא נראתה ממש נסערת.
בלורדס-
"אבל איך את יודעת שהוא לא ישנה את דעתו?! אנחנו גם חשבנו שטום ומארק הארורים האלו לא יעשו לנו כלום! אי אפשר לסמוך על סלית'רינים, אי אפשר לסמוך עליו!" יריתי בזעם. הרגשתי שאני קול ההיגיון בשיחה ההיא.
דניאל-
"בל, לפעמים באמת אי אפשר לדעת. אולי גם מאט הוא היורש של סלית'רין, לכי תדעי. זה ספר, והכל יכול לקרות כאן, זה תלוי כמה מוכשרת הסופרת הזאת. לפעמים פשוט צריך ללכת לפי תחושת הבטן, ותחושת הבטן שלי כלפיו מדהימה!" אמרתי וניסיתי לגרום לה להבין. איך גורמים למישהו מהצד להבין מה הולך בינינו?
בלורדס-
השתתקתי. על זה לא היה לי מה לומר. תחושות הבטן שלנו בדרך כלל היו נכונות, ולא באמת יכולתי להאמין שהן יטעו עכשיו. כיווצתי את מצחי. ראשי החל לכאוב. "אנחנו עדיין לא יכולות לסמוך עליו. אני יודעת שהוא נראה שונה משאר הסלית'רינים, אבל משהו בכל זאת הכניס אותו לשם, ואני לא מכירה אדם אחד מסלית'רין שלא היה... את יודעת. אבל.. אם את אומרת שאת סומכת עליו, אני מאמינה לך. אבל בבקשה, אל תאכזבי אותי. אל תחשפי לו יותר מדי מידע. את לא באמת יודעת אם הוא יודע. אנחנו חייבות להיות זהירות. איש לא יאמין לנו אם יגלו. ירדפו אחרינו. יכניסו אותנו לאזקבאן. אולי לקדוש מנגו. אולי יקרה דבר גרוע יותר. אולי אפילו יהרגו אותנו! אמרנו שלא נמשוך תשומת לב, אחרת יבינו שמשהו לא בסדר. אל תהיי זו שתמשוך את תשומת הלב של גדעון. דווקא בגלל שיש לו מעמד כזה מכובד הוא מסוכן יותר. אם זאת תהיה המילה שלנו נגד המילה שלו הוא ינצח. ואני לא רוצה שזה
יקרה."
דניאל-
"אני לא אספר לו כלום. מעכשיו הוא צריך להיות זה שיוכיח את מה שהוא יודע. אבל אם הוא יוכיח שהוא יודע, בל... אני לא אוכל להכחיש יותר," אמרתי וכיווצתי את מבטי בכאב ראש.
בלורדס-
"תהיי חייבת לנסות. הוא יכול לעשות הרבה דברים עם המידע הזה. בבקשה, תבטיחי לי שלפחות תנסי!"
דניאל-
הסתכלתי עליה בחוסר אונים.
"טוב, בסדר..." נאנחתי בעייפות. "אני אנסה." היא חייכה קצת.
"טוב, זה היה יום ממש ארוך. בואי נלך להירגע בחדר המועדון עד שהבנים יגיעו והחגיגה תמשיך," חייכתי אליה חצי חיוך.
בלורדס-
"כמו שרק הם יכולים לחגוג" נאנחתי. כנראה ששתינו חשבנו על אותו הדבר, כי צחקוק קל יצא מפינו, למרות שהוא לווה גם בעצב ובמתח מהיום שעבר.
דניאל-
הגענו במהרה אל חדר המועדון והתיישבנו על הספה ליד החלון, כשהרצון לשאוף אוויר ולהמנע מהגשם שסירב לפסוק הניע אותנו.
בלורדס-
"דני" אמרתי לפתע, עוד לפני שהספקתי לחשוב על מה אני עומדת לומר, "הדאגת אותי יותר מדי היום. אל תגרמי לי לדאוג ככה יותר, לפחות לא בשנה הקרובה" אמרתי בקול שקט, מהר ומתומצת. פחדתי לפתוח שוב את הנושא, אבל הרגשתי שזה חייב להיאמר.
דניאל-
"הלוואי והייתי יכולה להבטיח את זה," אמרתי ללא קול והשענתי את ראשי אחורה.
בלורדס-
השענתי כמוה את ראשי אחורה. ידעתי שהשנה הזאת תהיה ארוכה. אף פעם לא חשבתי שתרגיש עד כדי כך ארוכה.

הזמן עבר במהרה מאז. המראה של דני מדברת לעיתים עם גדעון נעשה לשגרה. אני לא אומרת כלום על זה. אם זה עושה לה טוב, אני בעד זה. היא ומייקל לא ממש דיברו. מיילס? מבלה כמה שיותר זמן עם ג'ניפר. זה עושה חמים בלב לראות אותם ביחד. אני ומאט? אנחנו בסדר. למעשה, לא יכול היה להיות טוב יותר. עבר כבר יותר מחודש וחצי, אבל הרכילות עלינו לא הפסיקה. לשנינו לא היה אכפת. הגענו למסקנה שאם ננסה לומר לאנשים להפסיק הם רק ימשיכו, ושיותר אכפת לנו מאיתנו ומהחברים הקרובים שלנו מאשר תלמידי הוגוורטס שמתעניינים ברכילות הטרייה. אני ודני בסדר עכשיו. עברנו את היום ההוא, וטוב שעברנו. לא דיברנו על מה שקרה אז. כנראה ששתינו לא רצינו לפתוח את הנושא מחדש. גם ככה עוד שנה הוא ייפתח מחדש.
התאריך עכשיו זה ה17 בדצמבר. כל כך מהר הגענו לתאריך הזה. היום מועדון הדו קרב אמור להיפתח. לוקהרט החליט משום מה לפתוח אותו, כדי שכל הוגוורטס יוכל ללמוד התגוננות יותר טוב בעזרת הדגמה. אם עד עכשיו הוא לא טרח ללמד אותנו ורק לספר לנו על כמה מהולל הוא וכמה מרשים הוא, מה הוא כבר יעשה עכשיו? יציג לנו מחזה על חייו?
"בל?" דני העירה אותי ממחשבותיי. כבר כמה דקות שבהיתי בנקודה מסוימת, חושבת לעצמי. הגעתי למסקנה שמחשבות בראש יותר נוחות מיומן-יומן כל אחד יכול לקרוא, ותמיד אתה מוטרד שמה מישהו גילה איפה הסתרת אותו. אני יודעת שרק דני וגדעון יכולים איכשהו לקרוא את המחשבות שלי, ואולי גם מאט, אבל לגדעון לא אכפת ממני, ודני לא מספיק מיומנת בזה, ומאט קורא את המחשבות שלי לא בגלל שהוא נכנס לראשי, אלא בגלל שהוא מכיר אותי ויודע על מה אני חושבת. בכל מקרה, איפה הייתי? אה כן. היינו בארוחת הצהריים, וכמה דקות שלעסתי את המזלג. הבנים היו כרגיל עסוקים באוכל, ודני, שהפעם ישבה איתי, שמה לב אחרי כמה זמן.
"אופס" חייכתי במבוכה והמזלג נפל בקול חבטה מפי על הצלחת. הבנים לרגע הסתכלו עליי, כשפיהם מלא באוכל. לאחר רגע חזרו לאכול. 'אוי, בנים..'. לצערי, את המחשבה הזאת חשבתי לבד. דני כבר לא ממש התעסקה בהם. היא הייתה יותר בעניינים שלה, למרות שמתי שהיא לא הייתה באיזור סלית'רין או עם גדעון או לבד איתי היא הייתה איתנו. היה ניכר שהיא פחות דומיננטית בחבורה, אבל כולם הסכימו עם הבחירה שלה. היא ידעה שתמיד נהיה שם בשבילה, אפילו מייקל. באופן אישי אני לא חושבת שהוא התגבר עליה עדיין.
לקחתי עם המזלג עוד חתיכה מפשטידת הבטטות והמשכתי ללעוס באיטיות.
*אני אערוך בקרוב מאוד!!(אני אשתדל מחר)*

ארוחת הצהריים הייתה די שקטה, מלבד כמה נסיונות כושלים של אוליבר לפתוח שיחה שתערב את כולנו. לא היינו צריכים להיות בקשר טוב כדי שיהיה אכפת לנו אחד מהשני, ורק לראות אחד את השני כל יום הספיק לנו כדי לא לאבד את זה. גדעון תפס את מבטי משולחן סלית'רין, מחייך אליי חיוך של סוד. חייכתי אליו בחזרה.
"היום אחרי הלימודים," הוא סימן לי בשפתיו והנהנתי.
"אמרת משהו?" בל שאלה, יוצאת קצת מפוקוס.
"סתם, זה גדעון," המשכתי לחייך אליו והוא חזר לדבר עם החברה שלו. הם היו בקשר יותר טוב בזמן האחרון, אחרי השיחה הארוכה שהייתה לי איתו על זה שעדיף ליהנות מהמצב כמו שהוא, במקום להכנס לדכאון עמוק ומיותר.
אחרי הפרידה הקשה, העדפתי שלא להמשיך עם מייקל בשיעורים שלנו, וגדעון התנדב ללמד אותי בעצמו, בהתחשב בעובדה שהוא היה התלמיד החזק ביותר במחזור שלו, ומבוגר ממני בשנה. הוא היה גם באותן מקצועות הבחירה בדיוק, אז הוא היה מוסמך יותר ללמד אותי.
"יש לכם שיעור?" בל שאלה רק מתוך נימוס והמשיכה להתעסק בפשטידה שלה בחוסר עניין.
"כן, אחרי הלימודים..." אמרתי ולפתע זריקת אנרגיה עוררה אותי. "ואחרי זה נלך למועדון הדו-קרב ביחד..."
"את בטוחה שלזלי אוהבת את זה?"
"ונסה?"
"כן, היא..."
"הם עכשיו קצת בקטע של לסמוך אחד על השני, והיא יודעת שאני והוא רק ידידים... בינתיים," משכתי בכתפיי. היא עזבה את האוכל ונשענה על ידה, לכיווני.
"מה זאת אומרת?" הפסקתי לדבר, נזכרתי שהיא לא יודעת הכל.
"עזבי..." מלמלתי ופניתי לאכול בעצמי.
"דני, את וגדעון מפלרטטים אחד עם השני בצורה שבדרך כלל תגרום לך להשיג אותו תוך שעה. למה זה ממשיך?" היא הרימה גבה.
"אני מעדיפה לא לדבר על זה כאן," החוויתי בראשי לכיוון הבנים, שלפתע מצאו עניין בתקרה שהקדירה את נופה.
"אוקיי, אבל את חייבת לי," היא אמרה וחייכתי אליה.
"את רוצה להחליף את זה במסאג' אולי?" שאלתי במתיקות.
"אני אוותר..." היא מלמלה וצחקה.

אחרי שיעור התגוננות מפני כוחות האופל, שבמהלכו שמענו יותר על מועדון הדו-קרב מאשר על התגוננות כלשהי, מצאתי את גדעון בנקודת המפגש הרגילה שלנו, ליד חליפת האביר שקסדתו עקומה בקומה הראשונה. הוא נראה קצת נסער, וכמעט שיכולתי לראות מן אודם של בכי בעיניו. מהנקודה הזאת כבר הבנתי שלא יהיה לנו שיעור היום.
"שנכנס לכיתה?" הייתה כיתה אחת שתמיד הייתה ריקה משום מה, ושם התאמנו בדרך כלל. הוא היה מעט המום, והחלטתי לקחת פיקוד ולתפוס בידו, למשוך אותו אל הכיתה ולנסות להבין תוך כדי כל זה מה לעזאזל קרה.
טרקתי את הדלת אחרינו, נועלת אותה בקסם.
"יש תאריך לחתונה," הוא אמר, באותו הטון ההמום.
"אני מוזמנת?" שאלתי, ואז השתתקתי. זה לא היה זמן להתבדח. "של מי?"
"של ונסה ושלי," הוא אמר והתישב אחורה על איזה שולחן (כמעט שגם החליק ממנו, אבל מזה ניצל בזכות כושר התגובה המהיר שלו).
"מזל טוב," משכתי בכתפיי והתיישבתי מולו על כסא, מה שגרם להפרשי הגובה בינינו להיות משמעותיים יותר. הוא השפיל את מבטו, ואני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה, אם לא גם האחרונה, שראיתי אותו מיוסר ככה. הנחתי יד תמימה על ברכו, כדי להפגין תמיכה בו. "מה קרה?"
הוא כיווץ את שפתיו ותלה את מבטו בתקרה, עיניו הכחולות שולחות בה כעס מהול בצער.
"אני לא מסוגל. אני לא יכול להיות עם מישהי כזאת, ולבלות איתה את שארית חיי. אני פשוט לא מסוגל. הלוואי שפשוט יכולתי לגרום לה להיות את," הוא אמר והכחול בעיניו הפך מטושטש. נרתעתי אחורה.
"מה?" שאלתי, לוודא ששמעתי נכון.
"כל מה שעובר לה בראש זה כמה שהיא חייבת להצליח בכל דבר, כמה שהיא חייבת להיות הכי טובה בכל דבר. כמה שהכל תחרות בשבילה, וכמה שהיא לא שמה לב למה שהולך סביבה. היא איתי, ומאושרת מהעובדה הזאת, כי אני הגבר הכי מבוקש בבית הספר הזה," התכוונתי להגיד משהו, אבל אז קלטתי שהוא לא אמר את זה מתוך יהירות, זאת פשוט הייתה עובדה. "אבל לא באמת אכפת לה ממה שאני רוצה. והיא פשוט דביקה, ומעיקה, ועושה דווקא, וכל הזמן מצפה שאני אעשה בדיוק מה שהיא רוצה-"
"נו, נשמע בדיוק כמוני, השגת את מבוקשך," חייכתי. לא יכולתי להשלים עם העובדה שגדעון יושב מולי, מרוסק בדרכו שלו. הייתי חייבת לנסות להפוך את הכל להומור.
"אלא שהיא לא את," הוא הישיר אליי מבט. פערתי את מבטי, וליבי דילג על פעימה או שתיים. "דניאל, אני רוצה ממך משהו שאת לא תוכלי לתת לי, ואני לא אוכל לבקש אותו ממך."
"מה?" לא כל כך הבנתי את הסיטואציה, ותיארתי לעצמי באותו הרגע שבעוד שלוש שעות בערך, כשאשב בחדרי, אני אנתח אותה עשרות פעמים.
"אני לא יכול לבקש-"
"אל תבקש, פשוט.. תספר לי מה עובר לך בראש. אני לא כמוך, אני לא יכולה להבין את מה שאתה חושב עליו בלי לדבר בכלל," אמרתי, קצת המומה.
"תראי, הדרך היחידה שאני לא אוכל להתחתן איתה, היא..."
"אל תגיד לי שאתה מתכוון ל-"
"לא, אני בחיים לא אפגע בה... פיסית, בכל אופן..." נרגעתי. "התכוונתי ל..."
הוא החליט להשאיר אותי במתח כמה שניות נוספות, עד שהוא לקח נשימה עמוקה, מצא משהו אחר לבהות בו ודיבר, קצת יותר במהירות.
"הדרך היחידה שאני לא אהיה חייב להתחתן איתה, היא אם אני כבר אהיה נשוי למישהי אחרת," נדמה היה כאילו הוא אומר את כל זה בחצי נשימה.

"דניאל?"
"אז מה אתה מתכוון לעשות?" שאלתי, מתעלמת מדבריו שניסיתי לעכל כבר במשך חמש דקות של דממה.
"תראי, יש לי עד האחד- עשר ליולי, אלף תשע- מאות תשעים ושלוש כדי להפטר מהחתונה הזאת, אני מניח שאני אוכל למצוא איזה פתרון יצירתי אחר..." הוא נראה נורא מובך.
"מה דעתך על פשוט לדבר עם ההורים שלך ולהודיע להם שאתה לא רוצה להתחתן איתה? או להגיד את זה לונסה?" הרמתי גבה. פתאום נזכרתי שהיד שלי עוד על הברך שלו, והורדתי אותה משם.
"את יודעת שאני לא יכול," הוא אמר ומבטו ליווה את שלי, שטייל בכל הכיתה.
"אני מצטערת, גדעון, אני בקושי מכירה אותך, וזה נראה לי קצת מוגזם, ו-"
"בגלל זה לא ביקשתי ממך כלום," הוא אמר בשקט.
"אוקיי..." הנהנתי באיטיות.
"בינתיים, אני מתכוון להודיע לונסה שאני לא רוצה להשאר איתה..."
"אז הנה, אתה פותר את הכל," חייכתי קצת. או לפחות ניסיתי לחייך, מה שיצא כעיוות מוזר של הפנים שלי.
"לא נכון, כי החתונה תתקיים גם אם נהיה שני זרים. פשוט לי תהיה ההזדמנות לחוות את מה שמגיע לי לחוות עם מי שאני רוצה לחוות את זה," הוא אמר. הישרתי אליו מבט שואל, והמגנטיות שתמיד התקיימה שם פעלה כרגע בכוחות חזקים מהרגיל.
"אבל אתה עוד לא נפרדת ממנה," עצרתי והלכתי אחורה. גדעון, שכבר התכופף ממש לכיווני, יצא מהטראנס שהוא שהה בו וקם מהשולחן במהירות.
"נתראה במועדון הדו- קרב," הוא אמר והנהנתי אליו, ובטון שמח זה הוא יצא מהכיתה, לא לפני ששחרר את הנעילה בקסם.

*וואו. אני לא מעכלת את זה. וואי.*
יצאתי מהכיתה הקבועה שלי ושל מאט, אחרי עוד שיעור פרטי. בניגוד למה שמייקל ודניאל עשו עוד בזמן שהם היו ביחד, וניצלו את השיעורים גם לדברים אחרים, אנחנו עשינו הפרדה כמעט מלאה בין השיעורים לקשר שלנו. אחרי שאמרתי לו שאני לא רוצה שזה ישפיע לנו על הלימודים, הסכמנו שכשאנחנו לומדים, אנחנו לומדים באמת, ולא עושים דברים אחרים. אולי יצאתי אז חנונית חרשנית, אבל הסיבה האמיתית שלי לעשות את זה הייתה שוב, הכיסוי שלי ושל דני. אם יראו שאנחנו מתחילים לרדת בלימודים, ישימו עליי ועל מאט עין, ולא רציתי שיתחילו לחקור עליי. זה בדיוק יהיה מה שחסר לי.
"את עדיין חייבת לי משהו" מאט אמר פתאום משום מקום, והקפיץ אותי קצת. היינו בדרך לחדר המועדון כרגיל.
"למה אני חייבת לך משהו?" שאלתי מבולבלת. לא זכרתי משהו מיוחד.
"זוכרת את ההתערבות הקטנה שלנו?" הוא שאל בקול ערמומי.
"איזו התערבות?" שאלתי בתמימות, מקווה שהוא לא מדבר על מה שאני חושבת.
"בשבוע הראשון של הלימודים התערבנו מי יצליח יותר במבחן הראשון שיהיה" הוא חייך חיוך רחב, מהסוג שגורם לך להתחיל להרגיש מאויים.
"אבל זה היה עוד בתקופה ששנאנו אחד את השני" אמרתי כבדרך אגב, למרות שניסיתי להתחמק מזה.
"האמת, זה היה בתקופה אחרי שנפרדתי מדניאל וחשבתי עלייך כעל המטרה הבאה שלי" הוא אמר באדישות, שלא תאמה לפניו שהסמיקו מעט.
צחקקתי קצת. "חשבת עלי כעל מטרה?"
"כן, אם רק הייתי מכיר אותך יותר טוב אז, הייתי יודע שאין מצב שהיית נותנת לי לסמן אותך כמטרה."
"כל הכבוד שאתה יודע את זה עכשיו" חייכתי בשביעות רצון. מעולם לא הייתי מטרה קלה. איך קראו לזה בתקופה ההיא? הו כן, קשה להשגה, עד כמה שאפשר היה להיות קשות להשגה במציאות שלנו. כמה ימים זה הרבה זמן לתת למישהו לרדוף אחרייך, לא?
"אז, אחרי התוצאות של המבחן הראשון בהמכ"ה.."
"אתה יודע שסיימתי את המבחן אחריך רק כי אחד הסלית'רינים המטומטמים הפיל לי את קסת הדיו והייתי צריכה למצוא חדשה מהר" אמרתי בנינוחות.
"אבל עדיין סיימת רק שנייה, ככה שבמובן מסוים ניצחתי בהתערבות."
"נו טוב, מה אתה רוצה?" לא היה לי כוח להתווכח איתו.
"אני רוצה אותך עוד חצי שעה בחדר המועדון."
"מה? למה? רגע, אני מכירה את המבט הזה, לאן אתה רוצה לקחת אותי?!"
"הפתעה."
"נו תספר לי!"
"תגלי עוד חצי שעה" הוא הוציא לי לשון, ושתי תלמידות רביעית שצפו בנו מהצד צחקקו.
"ותעזבי אותן" הוא אמר בחוסר עניין. הוא ידע שאני לא נהנית ממעמד הסלבריטי, ובמיוחד מהריכולים של הבנות על הקשר שלנו, ועל השיחות של הבנים על כמה שהם מחכים שניפרד בשביל להשיג הזדמנות לדבר איתי.
"אה, וכמעט שכחתי. אל תבואי עם משהו חגיגי מדי, אנחנו עדיין הולכים לדו קרב הערב"
"אוי נכון, זה הערב! אני לא יכולה לחכות לראות אותך מובס" חייכתי חיוך מתגרה. כל כך אהבתי את ההתגרויות הקטנות האלו. כיוון ששנינו היינו תחרותיים ומוכשרים(הוא היה מוכשר באמת, אני סתם כי נכנסתי לסיפור איכשהו), ושנינו היינו ידידים טובים עוד לפני שנעשינו חברים, לא הייתה בעיה עם ההתגרויות האלו. זה לא שבאמת רצינו לראות את השני מובס, פשוט רצינו להשיג טובות הנאה אחד מהשני.*וואי זה נשמע רע. זה אמור להיות רע =]*
"אז, עוד חצי שעה?" חייכתי אליו.
"רוצי, יש לך רק חצי שעה" הוא אתגר אותי.
"הו באמת? רק תגיד מתי"
"גו!" הוא אמר והתחלתי לרוץ במסדרונות, עוברת על פני תלמידי הוגוורטס ועל פני חבריי מהשכבה, זורקת היי מדי פעם. רצתי היישר לחדר המועדון, וישר עליתי במדרגות למעונות הבנות, ורצתי במדרגות עד לקומה הלפני אחרונה, הקומה של החדר שלי ושל דני. פרצתי את הדלת וטרקתי אותה. התנשמתי קצת. אחרי כמה שניות הסתכלתי על החדר. דני ישבה על הכיסא שליד השולחן שלה, ושיחקה עם אחד העטים הנובעים שלה. נראה היה שהיא מהרהרת במשהו.
"דני? הכל בסדר?" שאלתי אותה, אך היא לא ענתה. התקרבתי אליה.
"מה קרה?" שאלתי אותה. היא נראתה די מוטרדת, וממש לא כמו עצמה. ידעתי שקרה משהו עם גדעון, זו הייתה יכולה להיות הסיבה היחידה. אבל מה כבר קרה?

"מה?" התעוררתי מהמחשבות המבולבלות שלי. "אה.. כלום."
"את בטוחה?" בל הרימה גבה מפקפקת.
"לא... כן, לא..." הנחתי את העט- נוצה בצד.
"דני?" היא התיישבה לידי.
"אני... הוא..."
"מה הוא עשה לך?" היא שאלה, כאילו מנסה להבין אותי בלי מילים.
"הוא עומד להיפרד ממנה," אמרתי, מנסה ללקט קטעים מהשיחה שהייתה לי עם גדעון ולהמיר אותה למילים.
"אז למה את עצובה?" היא שאלה.
"אני לא עצובה.. אני קצת המומה, זה הכל..." אמרתי, אחרי שחשבתי כמה שניות על תגובה מתאימה.
"למה? את חכית שזה יקרה, לא?" היא שאלה.
"כן, אבל... לא ככה... הם מתחתנים ביולי," אמרתי וכיווצתי את גבותיי.
"רגע, אבל לא אמרת שהוא נפרד... רגע, מתחתנים?!" היא התפרצה באמצע המשפט. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה על השידוך, וסיפרתי לה את הסיפור הכללי.
"מה?!"
"כן..."
"אבל... את... והוא... אבל..."
"הוא רוצה להיפטר ממנה, הוא לא אוהב אותה. הוא אמר שהוא לא רוצה להעביר את שאר ימי חייו עם בחורה כזאת." והשתתקתי.
"דניאל?" היא הרימה גבה המומה. "מה עוד הוא אמר?"
"הוא אמר שהוא מעדיף לעשות את זה עם מישהי שהיא אני," העברתי את כל שיערי אחורה.
"מה לעשות איתך?" היא שאלה, טון הדיבור שלה הולך ודועך.
"את יודעת..."
"את מתכוונת ל..."
"לא! אני מתכוונת ללהעביר איתי את שאר חייו," אמרתי, והסבלנות שלי החלה לפקוע.
"מה?!" לקחו כמה שניות עד שהיא סיימה לבטא את המילה בת ההברה האחת הזאת, והנהנתי באיטיות תוך כדי כך.
"הוא לא ביקש ממני להתחתן איתו, אבל הוא רמז שזה מה שהוא רוצה... זאת הדרך היחידה שלו להמנע מנישואים עם הונסה הזאת," אמרתי ושלחתי בבל מבט מיוסר ומבולבל.
"והוא עומד להיפרד ממנה עכשיו?"
"והחתונה שלהם תקרה, אלא אם כן הוא יספיק להתחתן עם מישהי אחרת קודם..." אמרתי והנחתי לראשי ליפול על כתפה של בל.
"או שהיא תתחתן עם מישהו אחר קודם... או שהמשפחות יהפכו לאויבות," בל ניסתה להציע פתרונות.
"אל תקשקשי בקשקשן, איך זה יכול לקרות?"
"אני לא יודעת..." היא משכה בכתפיה, מה שגרם לראשי להתנדנד קצת. "את מסוגלת לחשוב על עצמו מתחתנת איתו, לפני יולי?"
לא אמרתי כלום.
"דניאל?"
"אני מבולבלת מדיי, בל..."
"את לא אומרת שאת באמת חושבת על זה, נכון?" היא התרחקה ממני כדי להביט בעיניי.
לא אמרתי כלום והתחמקתי ממבטה. "אני מבולבלת מדיי בשביל לחשוב..."
"רגע, אחרי שהוא וונסה יפרדו... מה יקרה איתכם?" היא הרימה גבה.
"אני חושבת שאני לא אוכל להתאפק יותר..." אמרתי, בוהה במבט נוגה על הרצפה, מנסה לנחש את סוג הבד ממנו עשוי השטיח האדום.
"את זוכרת את השיחה שהייתה לנו לפני... חודש וחצי, נכון?" היא שאלה.
"כן, אני נזהרת. הוא לא יידע כלום גם אם הוא ינחש..." אמרתי וסידרתי את חצאיתי.
"דניאל, הוא סלית'ריני, ואת-"
"חייבת להיזהר, אני יודעת. אבל אני לא חושבת שגבר שהרגע רמז לי שהוא רוצה להתחתן איתי יפגע בי בקרוב..." אמרתי והשתתקתי. בחיים לא חשבתי שהמשפט הזה ייצא לי מהפה.
"אני חייבת ללכת..." בל מלמלה אחרי הצצה בשעון היד שלה.
"תהני בדייט עם מאט," אמרתי בלי להניד עפעף.
"זה לא- רגע, איך ידעת?"
"את רצה לחדר אחרי השיעור שלכם, ואף אחד לא רדף אחרייך, אז את כנראה ממהרת לדייט כלשהו," משכתי בכתפיי בתנועה עדינה.
"את בטוחה שאת בסדר?" היא שאלה.
"אני כן, אני אראה אותך במועדון הדו-קרב. אני חושבת שאני אתקרב קצת למיילס היום," אמרתי והיא הנהנה, קצת בבלבול.

"יש לי קצת יותר מארבע דקות.. ואני אפילו לא לבושה!" זעקתי באימה. לא התכוונתי להישאר עם התלבושת של הוגוורטס. התחלתי להתרוצץ ברחבי החדר, עד שהחלטתי על שמלה שקניתי לא מזמן, בצבע כתום שלכת-אפור. היא לא הייתה יותר מדי, וגם לא מעט מדי, ואפשר היה להגיע איתה אחר כך לדו קרב. אפשר היה לזוז בתוכה. מהר החלפתי לנעלי עקב נמוכות אפורות תואמות, וסירקתי את שיערי. לא טרחתי לתקן את האיפור. לא היה זמן.
"אני נראית טוב?" שאלתי תוך כדי דחיסת דברים לתוך התיק הקטן שלי.
"מושלם" דני חייכה, למרות שבעיניה עוד ניכר הבלבול.
"אני רצה!" אמרתי בהתלהבות, והתחלתי ספק לרוץ ספק לקפץ אל הדלת. טרקתי אותה מהר, והתחלתי לרוץ במדרגות. הגעתי מהר לחדר המועדון. מאט נשמען על המעקה של המדרגות, כשמבטו נעוץ בשעון הקיר הגדול של גריפינדור.
"כמעט איחרת" הוא סינן מבין שפתיו. היה ברור שהוא נהנה מהמעמד הזה.
"כמה זמן?" סיננתי. לא נתתי לו לראות אותי מתנשמת ומתנשפת,.
"נותרו לך שמונה שניות."
"נראה שהפעם אני ניצחתי" חייכתי חיוך ניצחון, ומאט הסיט את מבטו לנקודה כלשהי בקיר.
"כנראה. את נראית נהדר דרך אגב" הוא אמר באדישות הכה אופיינית לו.
"אנחנו יכולים ללכת עכשיו אם אתה לא רוצה שכל גריפינדור ידעו על מה אני חושבת עכשיו" התגריתי בו.
"בואי נלך" הוא הפנה את מבטו אלי בחיוך.
"נלך לאן?" ניסיתי להוציא ממנו עוד פיסת מידע.
"את תקבלי את אותה התשובה מלפני חצי שעה" הוא הזהיר אותי.
"אני מוכנה להסתכן."
"זה לא יעזור לך הפעם. בואי נלך."
*אני(אולי) אמשיך מחר*

נשארתי עוד כמה דקות בחדר המועדון לפני שהצלחתי לשכנע את עצמי לרדת אל חדר המועדון ולהסתכן בלפגוש את מבטו של מייקל, שרק לחשוב על גדעון כרגע גרם לי להרגיש שאני בוגדת בו.
"דניאל!" מיילס קרא לי. הוא ישב עם מייקל ועם אוליבר על אחת הספות, ושניהם דיברו בהתלהבות על משהו.
"היי," אמרתי בחיוך מעט נבוך לכולם והתיישבתי איתם.
"מייקל כאן בדיוק אמר שהוא מתכוון להילחם הערב נגד מארק הזה, ככה שהוא לא יוכל להשתמש במהלכים בלתי חוקיים נגדו, ומארק יחטוף בדיוק מה שמגיע לו," אוליבר דיווח בחיוך. מייקל השפיל את מבטו וחייך מעט.
"ואתה בטוח שהוא לא יפוצץ אותך?" שאלתי אותו בענייניות. הוא הרים את מבטו, ואולי בפעם הראשונה מזה חודש ומשהו, הביט לי ישר בעיניים.
"יותר מדיי מונח על המשקל כרגע, ואני לא יכול לתת לזה לקרות," הוא אמר וחלק קטן בתוכי נבהל.
"אתה לא צריך לנקום באף אחד, אתה יודע," אמרתי בשקט.
"מייקל, אנחנו נקמנו בהם במשחק הקווידיץ' האחרון, לא צריך להתגרות יותר מדיי במזל," אוליבר הוסיף באותו הטון.
"אין לי עניין בלנקום בסלית'רין כולה, מארק יספיק לי," הוא המשיך, ואז הפנה את מבטו אל האח, כאילו כדי לסכם את הנושא.
"מייקי," הנחתי יד על זרועו והוא הסתכל עליי במעט בלבול מהול בתקווה. לא קראתי לו כך מאז שנפרדתי ממנו. "אתה לא צריך לעשות את זה."
"אני חייב," הוא אמר והניח לראשו ליפול אחורה בייאוש.
"אבל-"
"תראי, דניאל, זה לא שאני מזלזל בתפקיד שלך בסיפור הזה, אבל ברגע שהוא עשה מה שהוא עשה הוא פתח איתי חשבון, והוא עדיין לא סגור." הוא אמר בעקשות.
"זה לא הולך להיות דו- קרב נוראי מדיי," מיילס הגן עליו. "בכל זאת, עומדים להיות שם מורים."
"מה עובר עלייך היום, דניאל?" מייקל שאל קצת בכעס. "עברת לצד שלהם עכשיו?"
"למה חייבים להיות צדדים בכלל? בלי כל התחרות הזאת בינכם לא היו שום בעיות עם סלית'רין, כמו שאין בעיות עם הבתים האחרים!" התעצבנתי והורדתי ממנו את ידי.
"אולי לא הייתה לנו סיבה מוצדקת קודם, אבל הם עשו משהו שאי אפשר לסלוח עליו," הוא אמר וקם מהספה. "ואם את סולחת להם על זה, זאת בעיה שלך. כי הם פגעו בך, ואני לא מתכוון לעבור על זה בשתיקה."
ואז הוא הלך.
"הוא לא מבין שהם רק יפגעו בו עוד יותר?" שאלתי את מיילס שמשך בכתפיו.
"הוא צודק," הוא אמר.
"מה יש לכם, הבנים, ולאגו שלכם?!" מיילס צחק, משועשע מכל הסיפור, והשתתק כשהבחין במבטי.
"תזכרי שהוא לא באמת הולך לפגוע במישהו," אוליבר אמר.
"אולי זה נכון, אבל אם העניינים יתחממו יותר מדיי.."
"אנחנו נשאר בסביבה כדי לדאוג שזה לא יקרה," מיילס הרגיע אותי והנהנתי.
"אני מקווה."