שרשור לי ולדני P=

לא יכולתי לישון בחדר בלי דניאל. החלטתי לרדת לחדר המועדון, לישון שם. החדר נראה אז מפחיד בלעדיה, כאילו אני לבד בסיפור הזה.
חדר המועדון היה ריק. התיישבתי באחת הספות הקרובות לאח. נתתי לעצמי לשבת שם, ולהירדם. אחרי כמה זמן הרגשתי משהו נפרס מעליי, כנראה שמיכה.
"לילה טוב" שמעתי קול לוחש באוזני. רציתי להגיב, אך הייתי עייפה מדי בשביל לעשות.
-בבוקר-
"לא, תן לה לישון!"
"אבל היא תפספס את ארוחת הבוקר, ואז היא תמשוך עוד תשומת לב!"
"אתה צודק, זה בדיוק מה שאנחנו לא רוצים...אבל תראה איך היא ישנה..."
"נדלקת עליה חזק הא?"
"אתה תידלק באש אם לא תסתום את הפה!"
"רק צחקתי..לא."
"מיילס!"
"תירגע, רק אמרתי שבזמן האחרון אתם נמצאים ביחד די הרבה..."
"לא אתה לא!"
"אז עכשיו אני כן. בחייך, תודה באמת, אתה מחבב אותה, יותר משחיבבת מישהי בזמן האחרון."
"זה ישתיק אותך?"
"כן."
"אז כן, אני מחבב אותה. עכשיו סתום ותן לי להעיר אותה!"
"לא, אני אעיר אותה! היא אמרה שאני כמו אח גדול בשבילה, זה התפקיד שלי."
"מתי היא אמרה את זה?!"
"לפני כמה זמן, לא זוכר מתי.. היי, אני אמרתי שאני אעיר אותה!"
"בל" שמעתי לחישה רכה ליד אוזני, "בל" האדם הלוחש ליטף את שיערי בעדינות.
"אוי, אתה כל כך דלוק עליה..."
"ששש!! בל..."
פקחתי את עיניי באיטיות והתהפכתי לצד השני, לכיוון של שני האנשים שדיברו יותר מדי חזק.
"בוקר טוב" מאט חייך אליי. 'זה חלום נכון? חלום יפה ונחמד... אוי, החיוך שלו כל כך יפה...'.
"בל, צריכים לזוז, אנשים לא צריכים לראות אותך ככה" מאט לחש, וליטף את שיערי. הנהנתי בקושי, והתיישרתי. פיהקתי בעייפות, ושפשפתי את עיניי.
"בל, בואי נלך" מיילס אמר, והושיט לי את ידו. תפסתי אותה וקמתי משם. מאט לקח את השמיכה ששכחתי על הספה. הם ליוו אותי עד החדר, וירדו בחזרה למטה.
החדר אולי היה מואר, אך נשאר מפחיד כשהיה. התלבשתי באיטיות, וסירקתי את שיערי האדמוני והארוך. הוא נשאר חלק, כפי שדני טרחה לסדר. שלפתי את שרביטי וכישפתי אותו למצבו הגלי הרגיל.לבשתי את אחת החולצות הצנועות שלי, חולצה מפוספסת בשחור ולבן וג'ינס. התאפרתי בצניעות, לא באופן מודגש כדי שאבלוט, אבל באופן שמספיק אנשים יחשבו שהכל כרגיל, מלבד האנשים שיודעים על מה שקרה, שהיו אלה אנחנו, הסלית'רינים, ואולי גם הבנות מגריפינדור.
יצאתי מהחדר. מאט ומיילס חיכו לי כרגיל. רק כשהסתכלתי על השעה ראיתי שרק רבע לשבע. הלכנו שלושתנו לאולם הגדול, כשאני במרכז וכשמאט מחבק אותי במתני ומיילס מניח את ידו על כתפיי, כדי שאהיה מוגנת לחלוטין, או לפחות ארגיש כך. כשנכנסנו לאולם הגדול לא היו שם הרבה תלמידים, כמו בכל ימי ראשון. כמה מהסלית'רינים הסתכלו עליי בלגלוג, והתחלששו. לאחר מכן הם צחקו בקול.
"תעזבי אותם, שפלים שכמותם, חסרי כבוד, הם נהנים מלצחוק על אנשים אחרי שפגעו בהם" מיילס לחש, והחזיר להם מבט מלגלג משלו. מאט שתק, והוביל אותי לשולחן גריפינדור.
"מאט, יש לך מושג למה מיילס מדבר איתי ולא עם דניאל?" לחשתי לו כשהתיישבנו.
"אני מניח שבגלל שאת הצלחת להתנגד הוא עוד מבין אותך" הוא אמר בייאוש. שתקתי והנחתי את ראשי על כתפו. כמה מהבנות שעברו בשולחן הסמוך(לא היה לי את הכוח לראות מאיזה בית הן) צחקקו.
"נהדר, לא משנה מאיזה צד של הסיפור צוחקים עליי.." מילמלתי בלי לחשוב.
"הם צוחקים כי הם לא יודעים דבר, תני להם לצחוק ולחשוב מה שהם רוצים, כל עוד העניין הזה לא מתפרסם" מאט אמר ברצינות, והסתכל עליהן במבט של 'אין-לכן-בושה?'. הבנות שצחקקו הסתלקו משם.
מיילס התיישב מולנו ושתק. הוא כנראה החליט שזה הזמן שלנו להיות לבד.
"מאט, מקגונגל יודעת על זה?" התרוממתי ממנו והסתכלתי עליו. לקחו לו כמה רגעים של בהייה בעיניי כדי לענות לי.
"כן, היא וסנייפ נסערים מהעניין הזה, רק שסנייפ מכחיש שקרה משהו" הוא הסיט את עיניו מהר ממני.
"כן, סנייפי יעשה הכל כדי לגונן על התלמידים שלו" מיילס אמר בבוז. לאחר מכן הוא המשיך לאכול.
"אל תדאגי, מקגונגל תדאג לעשות להם חיים רעים. ואם תבקשי," הוא חייך אליי חיוך כובש, "אני אדאג לעשות לו חיים רעים. אני מדריך אחרי הכל" הוא חייך. נראה שהוא יותר ביקש רשות מאשר הציע הצעה.
"לא מאט, אל תעשה כלום, הם יפגעו בך, ואני לא רוצה שזה יקרה" אמרתי בשקט, "לא אחרי מה שקרה למייקל" מיהרתי להוסיף.
"בל, לבנאדם מגיע להישלח לאזקבאן על מה שעשה לך! וגם למארק!" מאט התחיל להתרגז. כשהוא ראה שאני מפוחדת, הוא כנראה הכריח את עצמו להירגע.
"אסור לתת לו לצאת מזה בלי עונש" הוא דפק את ידו על השולחן.
"הוא יקבל את עונשו, מקגונגל תטפל בזה. זה ברור שדמבלדור מקשיב יותר לה מאשר לסנייפ. ואם אתה תנסה לטפל בזה, זה לא ייגמר, אני לא רוצה עוד עניינים" אמרתי בשקט, ונשענתי עליו שוב.
"בסדר, אם זה מה שאת רוצה" הוא אמר וליטף את זרועי. מיילס עשה תנועה שפירשתי כ'תתעלמו ממני'.
"בואו נלך למרפאה, אני רוצה לראות מה שלום מייקל" אמרתי פתאום, וקמתי מהספסל.
"אבל בקושי אכלת" מיילס הסתכל על צלחתי, ולאחר מכן עליי.
"אני לא רעבה יותר. עכשיו בואו נלך" אמרתי והתחלתי ללכת. מאט הזדרז ללכת אחריי ושילב את ידו בידי. האצבעות שלנו נשזרו זו בזו באופן טבעי. כשהלכנו ראינו מדי פעם את החברים שלנו מהשכבה, שצעקו או אמרו דברים בסגנון ה"מאט, לא ידענו שיש לך בחורה חדשה!" או בסגנון ה"לא חשבתי שהם אי פעם ייראו ככה בציבור". מאט התעלם מהם, וכך גם אני. 'זה ברור שהוא לא חושב עליי באפן רומנטי, הוא כנראה סתם עבד על מיילס מקודם..' חשבתי בעצב.

"אאוץ'! דניאל!"
"אופס, סורי שדרכתי עלייך... אבל אם אנחנו מנסות לגרום לו לשים לב אלייך הלילה, את צריכה להתחיל להתכונן מעכשיו!" קראתי ושמתי את שרביטי בין השיניים, קושרת את החצאית שלה. התרחקתי כדי להסתכל במבט טוב על התחפושת. חיוך גדול עלה על פניי. "הנה בל תומפסון שלי."
"את באמת חושבת שזה רעיון טוב להתחפש למישהי מהעתיד?" היא שאלה והסתובבה להביט בעצמה במראה. היא לבשה גופייה מורכבת, כמיטב באופנה העתידית האהובה עליי, וחצאית שקושים מסביב לרגליים, גם כן, בצורה מורכבת.
"אני מרגישה בבית... וכן, זה רעיון מעולה. אין בגדים שמחמיאים יותר לגוף האישה מחליפת לחץ," החוויתי בראשי אל המחשוף שנוצר.
"אני מניחה... טוב, את תעזרי לי ללבוש את זה שוב בערב, כן? אף פעם לא הצלחתי לזכור איך לובשים את זה..." היא אמרה והלכה להוריד הכל ולחזור למדי הוגוורטס.
"תזכירי לי לא לשתות כלום הלילה, בסדר? בפעם האחרונה שניסיתי לא בדיוק הצלחתי להפסיק..." מלמלתי ופניתי לחבוש את כובע המכשפות שתמיד הצחיק אותי.
"אין בעיה," היא קראה מעבר לדלת של השירותים.

יותר מאוחר ירדנו לאכול ארוחת צהריים. מאט נעלם למשך כל היום לענייני מדריכים וסידור לכבוד סעודת ליל כל הקדושים, והוא חזר מיוזע כולו לארוחת הצהריים. הוא התיישב בין בל לבין מיילס באנחה.
"אתם לא מבינים איזו עבודת פרך זאת. אני לא מבין למה לא מפילים את כל העבודה על החמשושים..." הוא גמע כוס שלמה של מים במכה אחת. "האגריד באמת הגזים עם כל הדלעות האלה.. והוא נשבע שבשנה הבאה הן יהיו גם גדולות יותר... אני פורש."
מייקל ואני החלפנו מבטים ופרצנו בצחוק.
"טוב, באמת דיי יפה כאן," בל אמרה בחיוך. מאט השיב לה את אותו החיוך החולמני.
"שיתנשקו כבר..." מייקל לחש באזני וצחקתי שוב.
"אני יכול לשמוע אתכם, אתם יודעים..." מאט אמר והסתובב אלינו. מייקל השפיל את מבטו, ממשיך לצחקק.
"הוא דיי צודק, אתה יודע," מיילס אמר לפתע. בל השפילה את מבטה והסמיקה.
"שש, תן להם לעשות דברים בקצב שלהם," אמרתי.
"אף אחד לא שאל לדעתך, שאנל," הוא אמר בכעס.
"ואו, מיילס. לא חשבת שאתה מספיק בחורה בשביל לשמור טינה," אמרתי בטון ציני.
"תניחו לזה כבר, שניכם. לכולם כבר נמאס לשמוע אתכם רבים וכועסים אחד על השני בגלל כלום! באמת! ביומיים הראשונים עוד אפשר היה לסבול את זה, אבל זה כבר חודש יותר מדי!" מייקל התפרץ לפתע.
"אני לא מתכוונת להתחנן אליו שיתייחס אליי יפה," אמרתי. "ואני לא מתכוונת להתחנף אליו בשביל שיסלח לי על משהו שהוא בכלל לא באשמתי.
מיילס רשף בזעם.
"ברגע שתביני שזה כן באשמתך, ותצליחי למנוע את זה-"
"מיילס!" מאט צעק לפתע. "זה לא עומד להיפתר ככה. זה לא באשמתה, וכולנו כבר הפנמו את זה מזמן. אתה מוזמן להמשיך ולהאשים, אבל זה לא יגרום לך לצאת פחות טיפש."
"תודה רבה, מת'יו." הוא אמר וקם משם.
"מה הסיפור שלו?!" בל שאלה כשהוא נעלם מהחדר.
"אני חושב שזה יותר מזה... אני אנסה לדבר איתו היום. אני לא מאשים אותך, ואין שום סיבה שהוא כן," מייקל אמר. רציתי שיחבק אותי באותו הרגע, אבל הוא היה עוד מודאג לגביו.

"טוב, בואו לא נחשוב על זה עכשיו. עבר מספיק זמן מאז, ואנחנו לא ניתן להם" הסתכלתי בתיעוב אל שולחן סלית'רין, אל הצבועים שישבו מסביבו, "את התענוג שבהתעסקות עם זה. אמרנו שנשאיר את זה בינינו" אמרתי בשקט. לא רציתי שאנשים יקשיבו או ייראו שהאווירה השתנתה.
"בל צודקת" מאט אמר בטון רציני, אחרי כמה רגעים שבהם הוא פשוט בהה בי בחיוך חולמני, "אסור לנו לעשות מזה עניין. אבל אני עדיין אומר שאפשר לעשות להם חיים רעים" הוא חייך אליי, חיוך ערמומי שהראה שהוא מבקש יותר רשות מאשר מציע הצעה.
"לא, אמרתי לך כבר! בלי עניינים" פסלתי את העניין מיד.
"אני גם חושבת ככה," דני הסכימה איתי, "הם יכולים לפגוע בכם" היא הביטה בעצב במייקל.
"אנחנו נהיה מוכנים הפעם" מייקל אמר, ומאט הנהן בנמרצות.
"לא! אנחנו לא נרד לרמה שלהם!" אמרתי נחרצות.
"זאת לא ירידה לרמה שלהם, זאת נקמה!" מאט אמר באותו טון כמו שלי.
"בואו לא נתווכח על זה" דני הרגיעה את הרוחות, "נחשוב על זה אחר כך" היא אמרה כניסיון פשרה.
"אוקיי" שלושתנו אמרנו ביחד באכזבה. המשכנו לאכול כאילו לא קרה כלום, למרות שכל אחד מאיתנו ידע שהשיחה הזו אמנם הופסקה, אבל היא עצמה רק החלה.

כשהסתיימה הארוחה יצאנו כולנו החוצה. ניסיתי לתפוס את ידו של מייקל פעמיים במשך ההליכה, אבל פספסתי פעמיים. הסתכלתי עליו, אבל הוא רק השיב לי חיוך רגיל. חייכתי אליו בחזרה ופניתי להמשיך ללכת.
"אז למה אתם מתחפשים?" שאלתי בניסיון לחדור את השתיקה.
"מדריך," מאט אמר בחצי חיוך. "אני אחראי שלא יקרו דברים אסורים. עד שתיים עשרה," הוא הוסיף חיוך עם המילים האחרונות."
"אני לא מגלה," מייקל אמר ובהה בצמרות העצים של היער האסור.
"מיושן," מלמלתי.
"טוב, את כבר יודעת למה אני מתחפשת, אבל אם מייקל לא מגלה, אז גם אני לא מגלה!" היא אמרה בהפגנתיות.
"כן, גם אני לא אגלה," אמרתי בטון מתגרה.
"אין לי בעיה עם העובדה הזאת," מייקל אמר והסתכל עליי בחיוך. "זה יהיה מהמם גם בלי שאני אדע מה זה קודם." וברגע זה סלחתי לו על העובדה שהוא היה קצת מנוכר היום, שלא באשמתו.

"דני, את זוכרת מה קורה היום?" לחשתי. היום התקיפה הראשונה.
"מה זאת אומרת?" מאט שמע למרות שלחשתי.
"תכננתן משהו בשבילנו?" מייקל שאל בהתלהבות.
"אוי, זה כל כך מתוק מצדכן!" מאט קפץ בהתלהבות, ומחץ אותי בחיבוק מהיר. דני ומייקל צחקקו.
"לא בדיוק.." הורדתי את מאט ממני. הסתכלתי בעיניים של דני-היא בהחלט ידעה על מה אני מדברת.
"אל תאכזבו" מאט קרץ אליי, והרגשתי שאני נעשית יותר אדומה משיערי.
"לא נאכזב" דני חייכה והניחה את ידה על כתפי.
"דני, על מה את מדברת?" סיננתי לה.
"לא יודעת, נחשוב כבר על משהו" היא סיננה לי בחזרה. כשהבנים הסתכלו עלינו בהבעת בלבול, שתינו חייכנו את החיוך הכי אמיתי שיכולנו לחייך באותו רגע.
"אל תדאגו, זה יהיה ערב בלתי נשכח" חייכתי, ודני תקעה לי מרפק בצלעות.
"מה, זה באמת מה שיהיה!" לחשתי לה בתגובה, אבל היא אמרה לי בעיניה שאני מתחילה לדבר יותר מדי.
"אל תגלו לנו, זאת הפתעה, נכון?" מאט הסתכל עליי. הוא ידע שאני כבר עלולה לספר לו בטעות, אבל לא בדיוק את מה שהוא חשב עליו...
"נכון, הפתעה" דני סיכמה את השיחה הזאת, כמזהירה אותי לא לדבר יותר מדי.

חצי שעה לאחר מכן מאט צריך היה לחזור ולסיים לארגן את הפרטים האחרונים לקראת הסעודה הלילה, ובל ואני נטשנו את מייקל בטענה שעוד יש לנו דברים לסדר לקראת הלילה, להפתעה.
"תראי במה סיבכת אותנו!" אמרתי כשהיינו רחוקות מטווח שמיעה של מישהו מוכר. "יכולת פשוט להגיד שהיום זו מסיבת יום המוות של ניק, ולהציל אותנו מכל ה... הפתעה הזאת..."
"אוי, נכון..." היא הסתכלה עליי במבט מתנצל. "לא נורא, יש לנו הזדמנות להפתיע אותם."
"איך בדיוק? במה?"
"אההה..."
"טוב, אין לך ברירה. את תצטרכי לנשק היום את מאט," אמרתי במשיכת כתפיים.
"מה?"
"כן! היום זה היום שבו את מראה לו ממה את עשוייה. די, כבר חודש שאתם כמעט ביחד, תשברי את הקש האחרון הזה כבר..." אמרתי בעקשנות וטיפסנו במדרגות אל המעונות של גריפינדור.

"אוקי, אני אנסה... אבל מתי אני כבר אספיק את זה?!" התחלתי להרגיש חוסר אונים, כאילו אני תקועה בתוך שעון חול שעומד לחנוק אותי מחוסר זמן.
"את תספיקי" היא אמרה בחוסר עניין ממשי, כיוון שכבר "קבעה" שזה מה שיקרה.
נכנסנו לחדר המועדון, שהיה כולו מקושט בדלועים ענקיים ובקישוטי החג. הוא דמה לאולם הגדול במקצת. פסחנו על חדר המועדון ועלינו ישר לחדר.
"דני?" נזכרתי לשאול אותה אחרי כמה דקות.
"מה?"
"אכפת לך לעזור לי לסדר את התחפושת עכשיו? אני מעדיפה לסיים עם זה עכשיו מאשר אחר כך" אמרתי במבוכה קלה. 'אפילו את הבגדים שלי אני לא יודעת ללבוש'.

"לא," אמרתי בפשטות ופניתי למצוא מראה.
"מה לא?" היא הופתעה. "אבל אני לא יכולה לבד-"
"לא עכשיו, בל," אמרתי וסידרתי את השיער מול המראה.
"מה?!"
הסתובבתי אליה.
"את רוצה להיות מהממת. את רוצה להוציא לו את העיניים ולגרום לו להיות בכזה שוק שכשתנשקי אותו הוא יתמוטט מהרגליים ויקלוט שאת האחת, נכון? אם אנחנו רוצות את זה, את לא יכולה ללכת מחופשת לסעודה, רק למסיבת התחפושות. את חייבת לשמור על אלמנט ההפתעה," אמרתי ואז חייכתי אליה. "את יודעת שאת ממש חמודה כשאת לחוצה?"

"אני לא שולטת בזה" אמרתי, ונתתי לעצמי מכה קלה בראש. 'אני כל כך חסרת מושג בעניינים כאלו.. אני לא יודעת מה בנים מוצאים בי עם התכונה הזאת, בטח שלא מאט, למה שהוא ירצה אותי, אני כזאת טיפשה, טיפשה!' חשבתי. שכחתי שדני בחדר והתחלתי לדפוק את ראשי באחד מעמודי המיטה.
"בל, מה את עושה?" דני הביטה בי בהבעה ספר מוזרה ספק משועשעת. רק אז נזכרתי היכן אני נמצאת.
"אופס" אמרתי וחייכתי חיוך שהראה עד כמה אני לחוצה.
*אני כל כך גרועה בלכתוב תגובות במצבים כאלו.*

"את חייבת להפסיק לעשות את זה," אמרתי.
"אני יודעת..." היא השיבה בייאוש.
"טוב, אף פעם לא מוקדם מדיי להתקלח," אמרתי בחיוך וזרקתי לה מגבת מהארון.
"תודה, דני..." היא מלמלה ולקחה את המגבת איתה לחדר המקלחת. חזרתי לסדר את שיערי במראה.

'למה אני בכלל מנסה?יש בנות הרבה יותר טובות ממני.. חוץ מזה, אז נכון שהוא מחבק אותי ומחזיק לי את היד, זה לא אומר כלום מבחינתו! אם זה היה אומר, אולי הוא כבר היה מנסה להתחיל איתי... אולי השיער שלי אדום מדי? הוא מעולם לא התחיל עם מישהי ג'ינג'ית! אולי כדאי לי לשנות צבע שיער? דני תתעצבן בטוח.. אוי, אני כבר יודעת מה היא תגיד.. אוי, מה אני אעשה?!' החלקתי על הקיר עד שנפלתי על הרצפה. המים שטפו את ראשי, ואת שיערי האדום. 'מה אני אעשה...'.
'רגע! אבל הוא מעולם לא פסל את האפשרות שאנחנו.. כן... ואם דני מעודדת אותי לזה.. אולי ישלי?? אולי יש לי סיכוי!' קפצתי על רגליי בשמחה. סיימתי מהר להתקלח, ליפפתי מגבת סביבי ופתחתי את הדלת, בחיוך חולמני, ובמעין ריקוד קיפצתי בתוך החדר.
"מישהי במצב רוח טוב" דני חייכה אליי, בזמן שאני צנחתי על המיטה שלי.
"יש לי סיכוי נכון?" הרמתי את ראשי.
"ברור שיש לך" היא אמרה, והמשיכה לסדר את שיערה.
"טוב, מה כדאי לי ללבוש?" שאלתי אותה בהתלהבות.

"את מדי הוגוורטס," חייכתי אליה, משועשעת. "כמו שביקשו אתמול בערב?"
"אה, נכון..." היא מלמלה במרץ ומיהרה למצוא את המדים שלה.
שלפתי את שרביטי וסיפרתי את עצמי, מעלימה את השיער הגזור אל הפח שבמקלחת. יצרתי לעצמי שיער קופצני, שנשאר חלק. חייכתי אל המראה מכל מניי זוויות והוחמאתי מהתגובות שלה. בל רצתה להתלבש, אז פניתי ללכת להתקלח בעצמי. שיראו את השיער שלי יבש בפעם הראשונה במסיבה הערב.

'אוך, טיפשה, טיפשה, טיפשה!!! טוב, אני חייבת להירגע, ככה זה לא יעבוד. אוקי, אני לובשת את מדי הוגוורטס, יורדת לארוחה, משתדלת שלא לחשוב על מה שאולי, איכשהו אני אעשה אחר כך, חוזרת לחדר, דני תסדר אותי למסיבה, אני יורדת, מסיבה, איכשהו מה שאני צריכה לעשות, גברת נוריס מוקפאת. נשמע כמו תכנון נחמד עבורי. טוב, להתלבש!'.
התחלתי ללבוש מהר את מדי הוגוורטס, למרות שקצת הסתכבתי עם החולצה, הגרביים שהחליטו להיות הפוכות, והגלימה שלצערי החלקתי עליה וגרמה לי למכה לא נעימה. 'אוקי, לחץ לא יעזור! פשוט להתנהג כרגיל, זה רק מאט... בערך' בלעתי גוש בגרון. לא הספקתי לחשוב הרבה מאז אותו רגע, כי דני בדיוק יצאה מהמקלחת.

"את חייבת להירגע, בל," אמרתי וניגשתי אל הארון. "תחשבי שאם תירגעי, הכל יסתדר לך פי מאה. את לא תפילי שום דבר, את תאמרי את כל הדברים הנכונים- רק להירגע," הסתובבתי אליה בחיוך.
"כן, רק להירגע," היא חזרה אחרי ונשמה באיטיות. היא הלכה לשבת על מיטתה ולהשעין את ראשה אחורה.
שלפתי את מדי הוגוורטס שלי מהארון והתחלתי להתלבש.
"את הרי יודעת שהוא מסובב עלייך," אמרתי בטון שתמיד עודד אותה.
"כן?"
"ברור! אחרת הוא כבר מזמן היה מוצא לו איזו חמשושית חדשה," אמרתי בחיוך וכפתרתי את החולצה הלבנה.
"כן," היא הרימה את ראשה בחשיבה.
"אבל במקום לעשות את זה, הוא כל הזמן הסתובב סביבך, החזיק לך את היד, פתח לך דלתות, כמו הג'נטלמן האמיתי שהוא," אמרתי באותו הטון המרגיע וחזרתי לארון כדי למצוא גלימה.
"נכון," היא אמרה בחיוך חולמני שסימן לי שהצלחתי להרגיע אותה.
"אתם תהיו זוג מעולה," המשכתי.
"את חושבת? אוי, זה היה כל כך מושלם..."
"חושבת? אני בטוחה!" אמרתי ופרשתי מעליי את הגלימה. "ביקשו לבוא היום עם כובעים, קחי," זרקתי לה את כובע המכשפות שלה. היא חבשה אותו בצד הנכון.
"אני רוצה לראות איך הם חוגגים כאן את ליל כל הקדושים," בל אמרה בחיוך. "מעניין אם זה איכשהו קרוב למה שאנחנו עושים... את יודעת, בעתיד."
"את מתכוונת להתחפש, לעבור מבית לבית ולדרוש ממתקים? זאת מסורת של מאות שנים," אמרתי וכפתרתי את הכפתור היחיד של הגלימה. משכתי את שיערי הרטוב מחוץ לגלימה והתחלתי לסרק אותו.
"הסתפרת?" היא שאלה לפתע.
"כן, כשהיית במקלחת," אמרתי ושלפתי את שרביטי כדי לייבש את השיער.
"יפה לך," היא אמרה בחיוך ונשכה את שפתיה, כנראה כדי לחשוב אם גם עליה לשנות את שיערה.
"חשבתי גם אולי לשנות את הצבע, להוסיף כמה פסים בצבעים שונים, ראיתי כמה בנות שעשו את זה... את יודעת, כמו מוניקה," אמרתי והנחתי בצד את השרביט. "אפשר להסיר את זה מתי שארצה," משכתי בכתפיי.
"זה דווקא יכול להיות דיי מעניין," היא אמרה. "אבל זה יתאים לתחפושת שלך?"
"לא, לא חושבת," אמרתי ועיקמתי את אפי. "לא נורא, בהזדמנות אחרת," אמרתי וסידרתי את שיערי באצבעותיי.

"טוב, השיער שלך נראה טוב גם ככה" אמרתי, וסידרתי את הכובע.
*תגובות קצרות.. -_-*

"כן, לשיער שלי יש קטע כזה," צחקתי וניערתי את ראשי כדי להניח לשיערי להתפרע. סירקתי אותו פעם אחרונה באצבעותיי ושמתי את כובע המכשפות על ראשי. "טוב, אני חושבת ששרפנו מספיק זמן כאן, בואי לחדר המועדון, להציק למיילס שידבר איתי כבר..." אמרתי ויצאתי מהחדר. בל קמה בעקבותיי.

ירדנו לחדר המועדון, שהיה מלא כמעט כולו בתלמידי גריפינדור. פה ושם היו ניצוצות של זיקוקים(כנראה שפרד וג'ורג' החליטו לעשות ניסויים לרגל החג), נקודות אור כתומות היו בכל מקום כתוצאה מהנרות שהיו בתוך הדלועים של האגריד, והחדר עצמו היה רועש ומלא חיים יותר מאי פעם. טוב, אולי חוץ מהיום הראשון.
"נראה לך שנמצא אותם?" שאלתי את דני, שחיפשה בעיניה אחרי הבנים. היא לא ענתה לי, עד שהחלה ללכת לכיוון מסוים, ואני אחריה.
"הנה הוא" היא אמרה, והלכתי אחריה. היא התכוונה למיילס, שישב ליד דלעת גדולה ודיבר עם אחד הילדים מהשנה השלישית או הרביעית.

"שמעתי שאחד מהאנשים בשכבה שלנו התחפש לחמור, והייתי חייבת לבוא ולראות," אמרתי כשהתקרבתי למיילס והסתכלתי עליו במבט חודר.
"ואם תסלחו לי, אני חייב ללכת לברר מה קורה עם השותף שלי," הוא אמר לתלמידים הצעירים וקם מהספה.
"הוא בסדר גמור גם בלי הדאגה שלך," עצרתי אותו ונעמדתי מולו, לא מניחה לו לעבור. בל עמדה מאחוריי, שלובת ידיים, רק כדי להראות תמיכה בי.
"תחסכי ממני את המשחקים שלך, שאנל," הוא אמר והתחמק ממבטי.
"אני לא משחקת משחקים, זה התפקיד שלך," אמרתי והתעקשתי לתפוס את מבטו. "אני באמת לא מבינה על מה עוד יש לך לכעוס עליי."
"את יודעת מה?" הוא הישיר אליי מבט וחייך חיוך ציני. "למה שלא תשאלי את גדעון?"
"מה? על מה אתה מדבר?"
"אני מדבר על זה שהוא משחק אותה מתוק אלייך, ואת רואה אותו בתור איזה גיבור, כשבעצם הוא אחראי לכל הדברים הרעים שקרו לנו. ואת נופלת לתוך הרשת הענקית שלו למרות כל מה שאמרתי לך. אבל את תמשיכי לעשות את מה שאת רוצה, לא משנה במי זה פוגע בדרך, נכון?" הוא שאל וניסה לעבור, אבל עצרתי אותו שוב.
"אני לא דיברתי איתו שבועות." אמרתי בהחלטיות.
"מה שתגידי."
"מיילס-" עצרתי אותו שוב. "אני רצינית." הוא חקר אותי במבט ארוך ולא אמר דבר. "טוב, אני לא צריכה להוכיח את עצמי לך. ממש לא."
הסתובבתי והלכתי משם בעצמי, כשבל אחריי, מעיפה במיילס מבט מיואש של אולי-תניח-לזה-כבר.

'אני עוד אדבר איתו אחר כך, המצב הזה לא יכול להישאר ככה' החלטתי בליבי, כשהסתכלתי עליו טוב טוב בעיניים.
"בל, את באה?" דני שאלה אותי, וניתקתי את קשר העין שלי עם מיילס.
"כן, אני באה" מילמלתי אחרי כמה שניות של בלבול. 'אני צריכה להתאפס, ולא רק בקשר למאט'.

"אני מסכימה איתו," אמרתי באנחה לאחד שיצאנו מטווח שמיעה של כל אדם שעשוי היה לשמוע את השיחה שלנו עם מיילס.
"מה? בקשר למה?" היא שאלה אותי מייד.
"גדעון. הוא הזהיר אותי לגביו, ובכל זאת המשכתי לשחק אותה מוקסמת," אמרתי ועיקמתי את אפי. "ולרצות אותו יותר." הודיתי. זהו. הוצאתי את זה ממני.
"דניאל, יש לך מזל שאני מכירה אותך בעל-פה וכבר יודעת מה להגיד," היא אמרה והניחה את ידה על כתפי. "את רוצה את מייקל, וגדעון הוא סתם עוד פרצוף יפה שאת אוהבת להסתכל עליו מהצד. אין בזה שום רע, אבל גם שום דבר טוב."
עיקמתי את אפי שוב והסתכלתי עליה בחוסר ידיעה מה לעשות.
"עזבי את גדעון, גם ככה אם הבחירה היא בין מייקל לגדעון, אז את תישארי עם מי שטוב לך ואוהב אותך ואת אוהבת אותו, למה לשנות?"
"את צודקת," אמרתי באנחה. "אני אשכח מגדעון אחת ולתמיד."

"זאת הגישה" חייכתי בשביעות רצון, "עכשיו בואי. יש לנו ארוחה ללכת אליה" קרצתי לה.

הארוחה הייתה מדהימה עם כל האווירה, הכובעים, הדלעות הענקיות והמעוצבות.
"מסיבת יום המוות שלי..." שמעתי את ניק מברבר. בל ואני החלפנו מבטים, לבדוק אם השנייה שמעה את דבריו.
"מזל טוב," אמרתי לניק והוא הסתובב אליי בחיוך.
"תודה רבה לך, העלמה שאנל!" הוא אמר והוריד את כובעו, מצמיד אותו לחזהו במחווה אבירית. "תבואי למסיבה?"
"כבר התחייבתי למשהו אחר, מצטערת," אמרתי בחיוך עקום והחלפתי מבטים עם מייקל, שהניח את ידו על רגלי מתחת לשולחן.

"ומה איתך העלמה קופר?תבואי?" הוא שאל אותי במבט ספק מתלהב ספק מתחנן.
"אני מצטערת ניק, גם אני התחייבתי למשהו אחר" אמרתי בעצב, למרות שדווקא שמחתי שאני לא באה.
ניק עשה פרצוף מאוכזב.
"אוי ניק, אתה יודע שאם הייתי שומעת על המסיבה שלך קודם הייתי באה" ניסיתי לנחם אותו. 'זאת האמת, רק שעל מסיבת התחפושות יודעים חודשים מראש'.
"אני יודע..." הוא מילמל, והמשיך לרחף בכיוון השולחן, אולי כדי לנסות לגייס עוד תלמידים שיבואו למסיבה שלו.
"תסמכו עליי, לא הייתן רוצות ללכת לשם" מייקל אמר.
"כן," מאט המשיך, "יש שם בעיקר רוחות, ובגלל שהמסיבה היא לרוחות, אין ממש מה לעשות שם...".
"נשמע משעמם" אמרתי, וחזרתי לאוכל שלי.
*אופפפססססייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
><'''''''''
אולי כדאי שאני אערוך את הסיפור וזהו? אני לא זוכרת כמעט כלום, וזה רע מאוד =/*

*לא הבנתתתת, תומפסון זה השמשפחה הקודם של בל, לפני ששינינו אותו כשהגענו אל העבר, קופר הוא החדש... כמו ששל דניאל היה טרויסמן ועכשיו הוא שאנל. אז דניאל קראה לבל בל תומפסון כי היא נזכרה באיך שהיא מתלבשת בעתיד...*
"נשמע מת..." מלמלתי- בעוד מאה וחמישים שנה לא יפסיקו להגיד את המונח הזה, אם לא עוד קודם. כולם הסתכלו עליי; בל בחיוך שומר סוד ומאט ומייקל בשעשוע מהעובדה שאין מילה טובה יותר לתאר את המצב.
"מת," מישהו צחק. הסתכלתי מעבר למאט ולבל כדי לראות במי מדובר, או יותר להאמין במי מדובר; ללא ספק, זה היה מיילס שצחק. חייכתי, עכשיו הוא מדבר איתי.
"בכל מקרה, יש לי את התחפושת הכי טובה בהוגוורטס, ואני לא מתכוונת לוותר על ההזדמנות ללבוש אותה," אמרתי בחיוך.
"רק רגע, אפילו אני לא יודעת למה את מתחפשת," בל פתאום נזכרה.
"את עוד תדעי," אמרתי בחיוך והמשכתי לאכול. אחרי ארוחת הערב נפרדנו מכולם לשלום כדי להתחיל להתלבש לקראת המסיבה שעתידה היה להתחיל בעוד שעתיים.

*אני כל כך מטומטמת.. ערכתי את ההודעה*
"דני, את יכולה לעזור לי לפני שתתלבשי? אני רוצה לשמור על אפקט ההפתעה" אמרתי בהתלהבות.