One Week- השרשור

"לא. פשוט עוד לא בזזו את המקום. רוצים לנסות להוציא מכאן כל מה שהם צריכים. חוץ מזה, מי ייחפש אותנו דווקא?" אמרתי בשלווה

"כל האנשים שרוצים לדעת כל מה שקשור לסוף העולם! עיתונאים... שונאת אותם.."

"איזה עיתונאים? אף אחד כבר לא עובד בימנו, אין עיתונים. אין תפוקה של שום דבר."

"גם אם אין, יש אנשים שיעשו הכל כדי לדעת, גם אם הם לא עיתונאים. אנחנו מעניינים משאתה חושב" אמרתי בעצב.

"אני בספק." אמרתי בלחש ושתקתי.

"אתה יכול להישאר עם הספק, כפי שאמרתי, אנחנו מעניינים משאתה חושב"

"אם את אומרת" אמרתי. נשמע קול שבירה חזק מלמטה. "הנה הם באים" אמרתי וקמתי מהמיטה בנחת, מתכונן לפגוש את האורחים הלא צפוים שלנו. מתכנן להם קבלת פנים מיוחדת במינה.

נאלצתי לפרוץ בחזרה למעבדה, מכה של טירוף נוחתת עליי. כנראה שראי נעל את הכל עם הטכנולוגיה המחורבנת שלו, משאיר אותי בחוץ. התחלתי לרוץ למעלית, היא הייתה נעולה. רציתי להגיע אל חדר המדרגות, אבל עמדה שם הדלת מזכוכית ההיא שהייתה נעולה גם כן. כמה דקות אחר-כך חזרתי עם כסא כבד ושברתי אותה. התחלתי לטפס במדרגות, רצה מעלה, מעלה, כמה שיותר גבוה. שהנפילה שלי מטה תהיה קטלנית כמה שאפשר.

'שוב דניאל?' הייתי מופתע. היא הבן אדם האחרון שציפיתי לראות כאן, ועוד פורץ בצורה כזאת. היה לה מבט היסטרי לגמרי על הפנים והיא רצה למעלה לקומת הגג. אנסטקטיבית הפלתי אותה לרצפה כך שלא תעלה יותר. 'הפעם אני לא אחזור על אותה טעות'. חיבקתי אותה. המבט שלה הפך מהיסטרי לנואש ולמופתע. "די דניאל. יהיה בסדר, תרגעי עכשיו." אמרתי בטון חם ורגוע. ההתנגדויות פסקו.

"מה קרה?" רצתי למדרגות. "דניאל?! מה את עושה כאן???" שאלתי בכעס. שנאתי אותה כל כך...
*קאט פייט!! מיאו!! קשש קשש!!*

התנשפתי מהמאמץ של הריצה במדרגות הרבות כל-כך. לא אמרתי כלום, לא הסתכלתי עליו בכלל. פלאשבק מהעבר תקף אותי.
"צ'ארלס! אמרתי לך להשגיח על הילדה."
"כן, קלי," הוא הדגיש את שמה של אמי. "אבל לי יש עבודה לעשות, בניגוד למישהי כאן שעסוקה כל היום בפנמיקור שלה-"
"מעולם לא שמעתי אותך מתלונן על איך שאני נראית!"
התכווצתי בתוך עצמי, חסמתי את האזניים כדי לא לשמוע דבר, אבל עדיין שמעתי את הצעקות העמומות. התחלתי להתנשף. אם אני לא אמצא אוויר מהר, אני עוד- ואז הכל היה שחור.

*דני, תערכי את ההודעה ><''*

דניאל התעלפה. הרמתי אותה על היידים, כמו תינוקת, מתעלם ממבטי התיעוב שבוני שלחה בה בלי הפסקה. עליתי איתה לקומה העליונה והשכבתי אותה על המיטה. מציב כוס עם מים ליד המיטה למקרה שתתעורר. מקשיב לדופק-חלש אבל יציב. התעלפות רגילה. ישבתי לידה, מחכה שתתעורר בעוד בוני עומדת בצד ונועצת בנו מבטים מזרי אימה.

התעוררתי לפתע, כולי מבוהלת. מישהו רכן מעליי, לבדוק את חומי. זה היה איכשלא קוראים לו... ראי.
"מה אני עושה פה?" שאלתי ללא קול.

דניאל התעוררה לאחר עשר דקות בערך. "מה אני עושה פה" היא מלמלה מבוהלת. "הרגעי" אמרתי לה בקול שקט. "את התעלפת. תנוחי קצת לפני שתתחילי להתפרץ.

'אוי נהדר, היא התעוררה...' חשבתי בתיעוב. 'היה עדיף אילו הייתה עוזבת מוקדם' חשבתי וחייכתי לעצמי.

עצמתי את העיניים. גם בוני הייתה שם.
יופי. כמו חיה, מוצגת לראווה בפני אלה ששונאים אותך. אחלה של מוות.
"היית צריך לתת לי למות," אמרתי בשקט.

"את תמותי בכל מקרה בעוד ארבע ימים" אמרתי לה בחיוך. החלטתי שיותר לא אתעצבן אליה. "מה קרה לדניאל שאמרה שתשתגע בשבוע שנותר לה? הבלאגן מסביב ניצח אותך?"

"מי ישתגע? השתגעתי מספיק. עשיתי רע לעולם, אכזבתי. לא מגיע לי להינות." השפלתי את מבטי אל הרצפה.

צלילים של חרטה אמיתית נשמעו בקולה. 'היא הבינה'. "דניאל. עכשיו הבנת. זה שהסכמת להודות והבנת את הטעות זה מספיק. אני לא יודע אם העולם יסלח לך, אבל אני יודע כמה דבר כזה קשה ואני סולח לך"

ממש עוזרת לי הסליחה שלו. לא אמרתי כלום והפלתי את ראשי על הכרית שוב.

דניאל לא נראתה מאושרת. ההפך הגמור. האיפור מרוח בלי שליטה, סימנים של דמעות על העיניים. זרוקה בלי חיים על המיטה. לא נשאר לה שמץ מהביטחון העצמי הישן שלה.
"עדיף שנעזוב אותה קצת לבד" לחשתי לבוני

*אני כל כך מצטערת שלא הגבתי!!!
הייתה הפסקת חשמל והמחשב שלי שבק חיים ורק עכשיו הוא חזר לחיים, וכל יום אני שוכחת לומר לכם את זה ><''
בכל מקרה, אני חוזרת בגדול.*
"אתה צודק" לחשתי. איכשהו הבנתי אותה. 'אני אולי שונאת אותה, אבל לפחות היא הבינה את זה, אמנם במאוחר, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא'.

הסתכלתי על השעון שלי. הוא לא זז. גלגלתי עיניים. עכשיו גם לו נגמרה הסוללה. קמתי מהמיטה ופניתי למצוא מראה. אולי עדיף שלא הייתי מוצאת אחת- נראיתי זוועה. כמעט שפלטתי צרחה, אבל התעשתי על עצמי בסופו של דבר. מצאתי שירותים ונכנסתי אליהם. שטפתי את הפנים מכל איפור כלשהו שהיה עליהן, ושטפתי את השיער, שהיה מלא קשרים.

ישבתי ודיברתי עם בוני כמה דקות, וכשנכנסתי חזרה לחדר, ראיתי את דניאל במצב יותר טוב. סידרה את השיער שלה ושטפה את הפנים. נראתה עכשיו טיפה יותר שפויה.