השרשור!!!

"מה אמור לקרות בשעה 7?" שאלתי
"את מדיום איך את מנבא עתידות?" שאלתי שוב
הייתי ממש מבולבל

"זה חלק מהמהות של להיות מדיום. אבל אני שולטת בזה. אה, ותזיז משם את המערכת, אחרת התוף הזה יקרע מהאבן או מהזכוכיות... רק תבחר," אמרתי בחיוך שהפך למריר. "הם רואים בי רוצחת, ורוצחים סוקלים באבנים..."
הוא הנהן באיטיות, מעט מבוהל מהישירות שלי.
"אז... ג'ונסי ומשמו אמרת? אולי הגיע הזמן לפגוש אותם..." הוא קם מהשרפרף ודחף אותי בעדינות כדי לעבור בדרכו אל הדלת.
"המערכת," הזכרתי לו.
"אה.. כן.." הוא מלמל והתחיל להעביר את מערכת התופים קרוב יותר לדלת.

'ילדה מוזרה, אבל אולי כדי להקשיב לה' חששבתי לעצמי
הזזתי תא המערכת תופים לכיוון הדת ששמה תהיה מוגנת ושום דבר רע לא יקרה לה.
סיימתי להזיז אותה והחלטתי לצאת החוצה קצת לטייל.
התישבתי לי על ספסל בחצר ולא עבר הרבה זמן ועוד שני בנים התישבו לידי
'ג'ונס ומאיר' אמרתי בליבי בלי שהם שמעו. אחד מהם הסתכל עלי וחייכתי לעברו כאילו אני לא אמור להכיר אותו.

הסתכלתי על השעון. הזמן לא עובר כאן במקום הזה... הסתכלתי על הלפטופ של שגיא.בסופו של דבר החלטתי שהפיתוי מספיק גדול והדלקתי אותו, התחלתי לשחק ברשת. לפני שיכנס אכב אותו, והוא בכלל לא יידע...

*ואני חשבתי שנתתי רמז מספיק עבה...
ודני, לא הבנתי איזה חיזיון. כל מה שאמרתי היה שאני מרגישה, ואני קצת פרנואידית לפעמים, ככה שסתם הרגשתי ככה. תמשיכי עם החיזיון שלך *

יצאתי החוצה לבד, בטענה שאני צריכה קצת אוויר צח. ההרגשה שמסתכלים עליי הייתה חזקה מדי, ורציתי להתאוורר קצת. יצאתי מהבניין והתחלתי להסתובב ברחבי הפנימייה, כדי להכיר אותה ואולי להכיר עוד אנשים. ראיתי אנשים מתלחשים בקבוצות. ראיתי שאלו היו אותם האנשים שדיברו על הילדה המוזרה ההיא מקודם. וזכרתי את החלטתי-אליהם אני לא מתקרבת.
המשכתי הלאה, שוקעת במחשבות על העבר שלי, על ההווה, ועל העתיד שלי. המשכתי לנתח שוב ושוב את אותם המצבים, דואגת שהכל יהיה מתוכנן עד לפרט האחרון בצורה מושלמת. אחרי פעמיים שהתנגשתי בעצים, החלטתי להתיישב על אחד מהספסלים שהיו בחצר הפנימייה. התחלית להתבונן בנוף, וחזרתי למחשבות שלי. הפעם חשבתי גם על הבית שלי, על החברים שהשארתי מאחור, ועל מה שיקרה השנה. רציתי שהכל יהיה מושלם, למרות שידעתי שזה לא יהיה המצב. אבל לפחות היו לי הפנטזיות שלי.

"חדש פה?" אחד מהם שאל אותי.
"כן ואתם?" שאלתי
"אנחנו תקועים פה כבר שנתיים" השני אמר בחיוך.
"שמי ג'ונס וזה מאיר" הוא אמר לי
"אני שגיא, נעים להכיר" השבתי בחיוך מזויף
"באיזה חדר אתה?" מאיר שאל
"חדר 28 בניין ד' " עניתי לו
"עצה ממני, אל תהיה בחדר בשעות הערב" הוא אמר וקרץ
"וזה כי?" שאלתי
"לא יהיה לך נעים עם תהיה שם, הבנתי שהרוצחת גרה שם" אמר ג'ונס
"אויש נו באמת איזה רוצחת, נראה לכם שאם היא הייתה הרוצחת היא הייתה נשארת פה ולא בורחת" אמרתי ונאנחתי.
"היא אמרה שזה יקרה והיא זאת שרצחה!" אמר ג'ונס
"תחשוב מה שאתה רוצה" אמרתי לו

בשלב כלשהו זה נמאס עליי, אז קמתי ויצאתי מהחדר, לא שוכחת לכבות קודם את המחשב. יצאתי החוצה והתחלתי להסתובב בחצר הפנימייה. כל פינה נראתה לי מוכרת, והבזקים של אירועים שהתרחשו בחצר בעבר הבהבו במוחי.
"כמה דרמה במקום אחד..." מלמלתי לעצמי כשקלטתי בזווית עיני נערה חדשה שהביטה בנוף.התיישבתי לידה, לא היה לי משהו מעניין יותר לעשות.

באיזה שלב התחיל להיות משעמם. עליתי לחדר בשעה רבע ל 7 לקחתי את הלפ טופ ויצאתי שוב לחצר.
התיישבתי על הדשא והדלקתי אותוץ התחלתי סתם לשחק ולנסות להתחבר לאינטרנט

"את זאת שאומרים שרצחה את אשתו של המנהל לא???" שאלתי את הילדה שהתיישבה לידי. זיהיתי אותה מרחוק. היא לא ענתה, והתנהגה כאילו לא דיברתי בכלל.
"רק שתדעי, שאני מאמינה לך. זה לא יהיה הגיוני שתרצחי מישהו ותחזרי לפה כאילו כלום לא קרה. אז, אם זה עוזר, אני מאמינה לך" הוספתי לאחר כמה שניות שתיקה. היא לא ענתה לי, ואני פירשתי זאת כ'תחשבי מה שאת רוצה, לי זה לא משנה'. אהבתי את זה. לשם שינוי אדם שבאמת לא אכפת לו מה חושבים עליו. לעומת כל אלו שהכרתי זה היה שינוי.
"אם את רוצה לדבר, אני בחדר 32 בבניין ד', מתי שתרצי. אני יודעת מה זה להתמודד עם אנשים כאלו" אמרתי וקמתי מהספסל. הייתה לי את ההרגשה שהיא לא באמת רצתה לדבר, ואולי התיישבה לידי כי ריחמה עליי או שסתם היה לה משעמם *מעולם לא אמרתי שההרגשות שלי נכונות*. הלכתי לכיוון החדר. כשהגעתי החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לפרוק את התיקים, ולהתחיל לפרוק את המטען הרגשי שלי בכתיבה. זה עדיין היה היום הראשון.

הרהרתי בשיעמום ובהיתי בשקיעה. חייכתי, יש שקיעה מאוחרת במקום הזה. בדקתי בשעון היד, השעה הייתה שבע וכמה דקות. עשר דקות אחר כך החשיכה הייתה מוחלטת, והתחיל להיות לי קר. עצמתי את העיניים וניסיתי להתרכז במה שקורה עכשיו מחוץ לבניין ד'. כמה דקות אחר-כך קבוצה לא קטנה של נערים התחילו לזרוק אבנים על החלון של החדר שלי. הוא נשבר דיי במהרה. הם התחילו לצעוק, לקלל ולגדף. פקחתי את העיניים חזרה אל השקט של חצר הפנימייה, שומעת את הצעקות שלהם בעמעום.

ראיתי חבורה של ילדים זורקת אבנים על חדרי. ' בדיוק מה שהיא אמרה שיקרה' חשבתי בליבי.
הסתכלתי עלייהם ותוך כדי הצלחתי להתחבר לאינטרנט בבלפ-טופ רק שלא שמתי לב, יותר מידי דאגתי למערכת תופים שלי שבחדר.

שוב הסתכלתי על השעון. בקרוב תתפוס אותם המנהלת והם כולם יושעו מהפנימייה. אבל עד אז...
לא רחוק ממני ישב שגיא, הקליד על הלפ טוב. קמתי מהספסל שלי והתיישבתי לצדו.

"שלום למגדת העתידות האישית שלי" אמרתי מבלי להזיז את העינים מהמחשב והתחלתי לגלוש

נאנחתי. "אני לא מגדת עתידות."

"לא נורא, זה אותו דבר מבחינתי" אמרתי וסגרתי תא האינטרנט משיעמום

"מה שתגיד..." מלמלתי בלי לייחס יותר מדיי חשיבות למה שהוא אומר. "הם עדיין זורקים אבנים על החלון של החדר שלנו."

"חבורה של ילדים הלכה להלשין למנהלת, והנה היא באה" אמרתי והצבעתי עליה

הסתובבתי להסתכל.
"יא אללה, איזה דה ז'ה וו..." אמרתי בחצי חיוך.

שמעתי קול ניפוץ בערך בסביבות שבע. 'מה זה, מישהו שבר משהו?' חשבתי. זה נשמע מהקומה למטה. הסתכלתי דרך החלון וראיתי חבורה של ילדים מתקהלים למטה וזורקים אבנים על חדר בקומה השנייה. 'מה לעזאזל הם עושים?!? אני הולכת לברר עכשיו מה קורה ולהפסיק עם זה!!!' החלטתי בליבי, ויצאתי בכעס מהחדר. חשבתי שבפנימייה הזאת אין ילדים כאלו. מסתבר שהיו.

"יש משהו שאת לא יודעת?!" שאלתי
ראיתי שאת הולכת לענות, "שאלה רטורית.." אמרתי ונאנחתי

"אני לא יודעת מה אתה חושב," אמרתי והסתכלתי עליו כדי לבחון את התגובה שלו.

"אבל את עדיין יודעת עלי הכל ומה שיקרה בעתיד"

כשראיתי שהמנהלת החדשה הלכה למקום ההתקהלות בעס, החלטתי לא ללכת. 'יש כבר מי שיטפל בזה, ואם אני אדבר אנשים ישנאו אותי, ואני לא רוצה שאנשים ישנאו אותי עוד לפני שהלימודים החלו!!' חשבתי בעצב. חזרתי לחדר שלי, והסתכלתי בחלון כדי לראות מה קורה.

"אם אני אבדוק אני אדע," אמרתי בחצי חיוך. הוא נראה מבולבל. "לא נולדתי יודעת הכל, אתה יודע. מה שאני בודקת, אני יודעת."

"ואת גם יכולה לראות תא העתיד?" שאלתי