אלכימיה-מתחילים

27.9.12 ; 15:00

גדעון-

"טוב. אני מקווה שכולכם מוכנים. אנחנו מתחילים עכשיו בסאגת אימונים בסיסית של שבוע וחצי. בסופה, אני מצפה שכולם פה יהיו ברמה שמאפשרת להם לצאת לשטח ולהיות מוכנים להגן על עצמם.
החלק הראשון ייקרא מעכשיו מכין, והוא יכלול הרבה אימוני כושר, אימונים בדו קרב קסמים וטיפ טיפה קידואים מג'ייד
בסוף השבוע הזה אני מצפה מכולכם להיות מסוגלים לדברים הבאים:
1. כולכם אמורים להיות מסוגלים לרוץ 3000 בקצב סביר ולהיות מסוגלים לתפקד באופן טוב אחרי ריצה בסדר גודל כזה
2. כולכם אמורים להיות מסוגלים לנצח אותי, את אור או את ג'ייד בקרב קסמים שכולל את כל הקסמים וקסמי הנגד מהרשימה שתרגלנו
3. כולכם צריכים להיות מסוגלים להפיק 3 קידואים בסיסיים שג'ייד תסביר לכם.
זה עוד לפני שאני מתחילים לתרגל את המבצע עצמו ואת החלק של כל אחד. אתם צריכים להיות מסוגלים לצאת למבצע כזה. מובן?"
"כן המפקד"
"פתחתי לכם סטופר. תקיפו את אלכימיה. כן, מאחורי מגרש הקווידיצ'. צאו"

כשהאחרונה (אלכסנדרה) הגיעה מהסיבוב, חילקתי אותם לזוגות.
"אור עם ג'ייד. אמילי עם ליאת. שחף עם אלכסנדרה. עמרי, אתה תיכנס במקום הראשון שיתמוטט."
"במקום הראשון שמה??"
"תתחילו. אני מזכיר, רק קסמים מהרשימה.

הראשון שנפל היה שחף. אלכסנדרה תפסה אותו בסוף עם רידקטו עצבני שזרק אותו על העץ הסמוך. לא נותרו בו אנרגיות לעמוד יותר.
"כל הכבוד אלכסנדרה. תפקוד לא רע בהתחשב במצב. פעם הבאה, לרוץ מהר יותר"
היא בתגובה הזעיפה פנים
עברתי מאחד לאחד, מתקן פה, מעיר שם...
ככה עברו שעתיים. אחרי חצי שעה כולם כבר התנשפו את הקללות שלהם במקום לצעוק אותן, והקרבות נעשו קצרים יותר ואינטנסיבים פחות. אבל היה חשוב שהם יימשיכו.

"עבודה יפה כולם. קחו עשר דקות הפסקה, תנוחו, תשתו מים, ותתכוננו. יש לכם אימון קרב מגע."

27.9.12 ; 15:00

אור -

הייתי גמור אחרי הריצה והקרב נגד ג'ייד. הצלחתי לנצח אותה בכמה קרבות, אבל ככל שהזמן חלף הרגשתי איך לא נשארת לי טיפת אנרגיה בגוף בעוד שהמאגרים הבלתי נגמרים של ג'ייד ממשיכים להפתיע.
כשגדעון אמר שעוברים לקרב מגע הייתי המום. 'אני? קרב מגע?' כמעט התפרצתי בצחוק.
לצערי התברר שהוא היה רציני. ועוד איך.
ביליתי שעתיים של הפלות וכיפופים משפילים מגדעון, עמרי ואפילו משחף. הסתבר שאין לי טיפת חוש לקרב מגע...

27.9.12 16:30

"טוב, אני צריכה מתנדבת..." אמרתי לאוויר שסביבי. ג'ייד הרימה אליי מבט מבולבל ואלכסנדרה הבליעה צחקוק. ליאת הרימה את ידה בהיסוס.
"את מעבירה את ה...?"
"כן, למרות שהבנתי שגם אריאל- הו, הנה היא." המלאכית המתוקה התקרבה אלינו במעין ריחוף עדין. "בדיוק עדכנתי את הבנות שגדעון מינה אותי להעביר את השיעורים בנושא של קרב מגע. אני לא בדיוק מוסמכת הדרכה, אבל אני חושבת שאני יכולה ללמד אתכן איך להרחיק מכן את מי שאתן לא מעוניינות אתו במגע, או לחלופין, מעוניינות להפיל אותו לרצפה. בין אם זאת השתלטות לצורך תקיפה, כן, גם כאלה היו לנו בקורס, בין אם זאת השתלטות לצורך הגנה עצמית, או אפילו סתם בשביל הכיף. בדיוק ביקשתי מתנדבת."
"אני מוכנה," אריאל התקרבה אליי.
"אוקיי. אני צריכה שתנסי לתקוף אותי."
"לתקוף אותך? אבל-"
היא לא הספיקה להשלים את המשפט וכבר הייתה על הרצפה. ניסיתי להיות עדינה איתה, היא נראתה לי כל כך שברירית. עזבתי לה את היד ועזרתי לה לקום.
"אוקיי, אני צריכה שתראי לי התנגדות הפעם, כדי שהבנות ירגישו את החשיבות. את יכולה לעשות את זה?"
"אמ.. כן, אני חושבת." היא הביטה בי בעיניים כחולות נסיכתיות בנחישות. פתאום שכחתי מה אני עושה.
"לתקוף אותך?" היא שאלה אותי, מעירה אותי מהטראנס.
"כן," ניערתי את ראשי ולא הבטתי בעיניה יותר. היא ניערה את ידה ואז שלחה אגרוף לאפי. תפסתי אותו בזמן ובעטתי באחורי רגליה, שתתקפל. זה לא בדיוק כואב, אבל זה הרוויח לי זמן להוריד אותה שוב לרצפה. התחלתי להסביר לבנות את הטכניקה בקרב המגע, את הנקודות הרגישות והמתיחות שמסוגלות להחליש את האדם שמולך.
בשלב התרגול, ג'ייד לא הפסיקה לקפל את אלכסנדרה שכבר הייתה תשושה וכואבת. נעמדתי לצדן.
"תחליפו תפקידים לרגע. אלכסנדרה, תנסי להשתלט על ג'ייד. ג'ייד, תתנגדי אליה."
אלכסנדרה מייד זינקה על ג'ייד שמיהרה לתפוס את שתי ידיה של אלכסנדרה ולתלות אותה מהן באוויר. זה היה מראה מגוחך בשביל נערה מתבגרת.
"ג'ייד! תני לה הזדמנות להתאמן!"
"אני מצטערת, אבל אני לא חושבת שהגודל הזה יכול להשתלט על שום דבר." היא אמרה בפנים חמוצות לאלכסנדרה והורידה אותה. אלכסנדרה הביטה בה במבט רושף וקיפלה אותה במקום.
"איי! איי! את מכאיבה לי!"
"יופי, אלכס. תניחי לה עכשיו." ג'ייד המשיכה לצעוק, אבל אלכסנדרה לא הרפתה.
"אלכס.. אלכסנדרה!" תפסתי בידה בחוזקה והיא הסתובבה אליי בכעס. העיניים שלה היו שחורות. בבהלה, מעדתי אחורה ונפלתי לרצפה. דמות בלונדינית יפהפייה עטפה את אלכסנדרה בחיבוק ללא פחד ולחשה כמה מילים באזנייה. זאת הייתה אריאל, אבל עכשיו... היו לה כנפיים. פערתי את פי בתדהמה. מעולם לא ראיתי מלאך בצורתו המלאה עד עכשיו. תמיד הם נראו לי כאנשים רגילים.
"זה בסדר, היא הייתה צריכה להוציא ממנה את השד." אריאל התרחקה מאלכסנדרה המבולבלת באיטיות.
"אני כל כך.. אני לא יודעת..." אלכסנדרה התחילה למלמל התנצלות בחצי רוסית וחצי עברית לעבר ג'ייד, וג'ייד השיבה לה באותה השפה.
"אני חושבת שזה מספיק. אנחנו כולנו חלשות. בואו נשמור משהו למחר." העפתי מבט לכיוון הקבוצה של הבנים, שהתאמנה בצד השני של מגרש הקווידיץ'. שחף בדיוק קופל על-ידי עומרי, שעזב אותו והניף את ידיו בתנועה של ניצחון.
גדעון תפס את מבטי, עם החושים שלו שיודעים להלשין לו מתי אני מסתכלת עליו, ובהנהון הוא הסכים איתי לסיים את השיעור. נפגשנו עם הבנים במלתחות והבנות התקלחו במלתחה נפרדת. אלכסנדרה ואריאל החליפו מלמולים ברוסית (עוד רוסיה?) וג'ייד שסיימה להתקלח ראשונה, ישבה על אחד הספסלים עטופה במגבת ועיסתה את פרק ידה שהתעקם ממושכות מוקדם יותר. באופן מפתיע, לא נשארתי שם אחרונה כשסיימתי להסתדר. אלכסנדרה עוד הייתה שם. הפנים שלה שידרו לי שיש לה משהו להגיד.
"מה..?"
"אף אחד לא הצליח להשפיע עליי ככה. חוץ מ... חוץ מלין." היא אמרה בשקט, ופערתי את פי.
"את אומרת שהיא-"
"אני לא חושבת שהיא שלמה, כי אז היו רואים אצלה את הכנפיים והכל-"
"אור אמר לי שהם יכולים להסתיר אותן. אולי היא לא מודעת..."
"חכי... זה מטורף. את חושבת שאני צריכה לספר לו?" אלכסנדרה שאלה בחצי פאניקה והתקרבתי אליה באזהרה.
"את יודעת שאם זה ייצא מפה הם יכריחו אותה להצטרף. את לא יכולה להגיד כלום. כלום. אלכסנדרה, היא החיים שלו. אם יקרה לה משהו הוא יתמוטט ואת זוכרת איך זה הלך בפעם הקודמת. אי אפשר לתת לזה לקרות שוב. אסור שאף אחד יידע."
"אבל... כמה זמן את חושבת שייקח להם לעלות על זה?" היא שאלה בלחש.
"זה לא משנה. עד עכשיו לא היה להם רמז. אולי ההיעדר של הכנפיים בלבל גם אותם. אולי אנחנו טועות בכלל. בכל אופן, אם זה ייצא מהמלתחות האלה, זה יהיה אסון. אור מסוגל להשתגע אם הוא יחזיק בפיסת מידע שכזאת שתשנה לה את החיים והוא לא יוכל לעשות עם זה כלום. אלכסנדרה, תשבעי לי שלא תגידי לאף אחד."
היא הביטה בי בחוסר אונים. "אני לא יודעת אם אני אוכל לשמור את זה ממנו."
"את חיה עם אלף סודות ואף אחד לא יודע כלום! את יכולה. אני מאמינה בך."
"כן, אבל זה.."
"תעשי את זה בשבילו. היא לא יכולה להצטרף לשורות המלאכים, זה מסוכן מדיי בשבילה. היא לא מסוגלת להיות בנוכחות קוסמים יותר מדיי. היא תתמוטט בחצי שעה הראשונה!"
"את צודקת..." היא התנשפה עמוקות. "אני לא אגיד כלום."
"את נשבעת?"
"במה? מה בדיוק מספיק חשוב לי בשביל להישבע בו?"
"פיץ?"
"מה?"
"לא. יהב."
"מה???"
"נו אלכסנדרה פשוט תבטיחי לי או משהו."
"טוב בסדר, אני מבטיחה."
"בטוח?"
"כן, כן.. אני לא אגיד לו כלום."
"יופי... אז בואי נלך לאכול כי אני גוועת. וצריך להראות שהכל בסדר, תזכרי!"
"כן... מה שתגידי.."

27.9.12 ; 19:00

אור -

צנחתי לשולחן האוכל חבוט ומסכן. רק אחרי שהתיישבתי שמתי לב שאני לא מכיר את מי שאני יושב לידה.
"נפגשנו פעם?" היא צחקקה
"היא מהמלאכים. קוראים לה אריאל" אלכסנדרה לחשה לי באוזן מהצד השני
"כן" אריאל ענתה בחיוך משועשע תוך כדי.
"סליחה, אני קצת המום עדיין מהקמ"ג..."
"זה בסדר, גם אני לא מוצלחת בזה במיוחד. בשביל זה מתאמנים"
"רגע, התאמנת עם הבנות?"
"כן.. הבנים אצלנו מתאמנים בנפרד, אבל בגלל שאני הבת היחידה... עברתי את זה איתכם"
"ועכשיו היא נשארה לארוחת ערב. נכון שהיא נחמדה?" אלכסנדרה שאלה בחיוך, ואריאל החזירה לה חיוך משלה.
"רגע, למה בעצם יש רק מלאכית אחת? מלאכיות יותר נדירות ממלאכים? איך זה עובד בכלל כל העסק?"
"כן... זה מבלבל כשאתה לא בא מתוך זה. מלאכים לא בדיוק נולדים בדרך רגילה... זה מסובך. אבל בגדול לא. יש בערך אותה כמות מלאכים ומלאכיות"
"אז איך אתם?..."
"אל תשאל. זו שאלה קצת אינטימית, ואני לא יכולה לענות לך עליה בכל מקרה."
"ממ..." שמתי לב בינתיים ששיחות אחרות בקרב החבורה מאלכימיה נפסקו כדי להקשיב. לא ידענו הרבה על היחידות האחרות.
"אז למה יש רק מלאכית אחת ביחידה?"
"טאריאל לא אהב את הרעיון של היחידה של המלאכים בכל מקרה, ועוד יותר את זה שמלאכיות בנות מסתובבות במימד הזה שלא במשימה מיוחדת אז... רק לי הוא אישר."
"רגע רגע... את תצטרכי לעשות לי קצת סדר. מה זאת אומרת במימד הזה? משימה מיוחדת? טאריאל?"
היא נאנחה.
"כמו שאמרתי, זה לא כמו שאתם, נולדתם כמו כל אחד אחר, ואז גיליתם שאתם קוסמים. מלאכים כמוני וכמו ניקו נולדים מלאכים. וחיים את רוב החיים שלהם במימד אחר. אתם יודעים שיש עוד מימדים נכון?"
בשלב הזה זה כבר נהיה הרצאה של אריאל לכולנו. כולנו הנהנו.
"עוד עולמות שאפשר לנוע בינהם אם יודעים איך. פשוט עוד שכבות של העולם. אז המלאכים לרוב חיים שם. ועוברים למימד הזה בשביל משימות מסוימות לרוב. כמו מה שחושבים עליו באגדות, אבל הרבה פחות ציורי. בכל זאת, לאגדות תמיד יש איזהשהו מקור אמיתי... בכל מקרה, הרוב חיים שם. יש מלאכים שחיים כאן. ניקו למשל. זה עניין של בחירה."
"אז מי זה טאריאל?"
"איך אתם קוראים באגדות למי שאחראי על כל המלאכים?"
"מלאכי עליון? מלאכי שרת?" ניסיתי
"לא לא. זה משהו אחר. זה מעמד בתוך המלאכים. אני מתכוונת למי שיצר את המלאכים ואחראי על כולם"
"אלוהים?" עמרי שאל בבלבול
"סוגשל... אז טאריאל הוא אלוהים"
נשארנו שותקים. כל אחד עם הדמיונות שלו.
"קשה להסביר את זה מבחוץ. זה כמו שתנסו להסביר למוגליגים על קסם. 'כן, אני מנופף במקל עץ קטן, לוחש מילים משונות שאני לא מבין וקורה משהו!'" היא אמרה בסרקסטיות מופגנת. "אתם מבינים איזה אבסורדי זה נשמע? למי שלא חי את זה, זה נראה מנותק מהמציאות..."
שאר הארוחה עברה בשיחות כלליות יותר, כל אחד עדיין מהרהר בפאתי ראשו על מה שלמדנו על חברינו המלאכים.
בסוף הארוחה ליווינו את אריאל למדשאות. היא הייתה צריכה לחזור למקום שבו יושבים המלאכים.
"קחי" היא אמרה לאמילי והושיטה לה בקבוקון זכוכית זעיר ובו מעט נוזל זהוב.
"מה זה?"
"דמעות של מלאכים. זה יעצור אותה אם זה יתפרץ שוב" היא אמרה והחוותה בראשה לכיוון אלכסנדרה.
אלכסנדרה הסמיקה וטמנה ראש ברצפה. אני שאר החבורה נעצה בהן מבט מבולבל.
אמילי נראתה שלווה. "תודה רבה" היא אמרה וטמנה את הבקבוקון בכיס החולצה הקטן שלה.
"אני חייבת ללכת. להתראות, היה כיף" היא אמרה, פרשה משום מקום זוג כנפיים צחורות גדולות, והמריאה אל שמי אלכימיה.
"איזה יום..." מלמלתי.. ונשמעו בקשר רחשים של הסכמה.

"היא מכירה את אלוהים, אחי..." עומרי מלמל איפשהו מאחוריי.
"פסיכי..." שחף הגיב באותו הטון. כשהסתובבתי אליהם גיליתי שהם עדיין בוהים אל הכיוון שאליו נעלמה אריאל.
"אוי, זוג מוזרים..." מלמלתי ותפסתי את כתפה של אלכסנדרה להוביל אותה משם.
"אמילי?" אור קרא לי רגע.
"אה?"
"למה היא התכוונה? מה קרה לאלכס?" הוא הצביע על הבקבוקון שבכיס חולצתי.
"אה, זה? שום דבר." כיסיתי את הכיס בידי, כאילו שיעזור לי להחביא את הבליטה ששם. "הייתה לה התמוטטות קלה. אלכסנדרה הייתה מאוד חלשה אחרי כל האימונים האלה כל היום, והיא התעלפה."
"ודמעות של מלאכים אמורות לעזור? הן לא מיועדות למקרים יותר חריפים?"
"לא יודעת אור, אני לא התווכחתי. קיבלתי כל עזרה שנתנו לי, אוקיי?" אלכסנדרה בהתה ברצפה בשקט ולא הסתובבה לכיוונו.
"סשה? מה קורה?" הוא התקרב לכיוונה.
"אל. תקרא. לי. ככה." היא פצחה בצעידה לכיוון הבניין שלנו, ובמשיכת כתף עקבתי אחריה. אור המבולבל לא המשיך אחרינו.
"יהב," אלכסנדרה קראה בשקט, אבל שום משב רוח מהיר לא פרץ. "יהב!" כלום.
"אולי הוא לא התעורר עדיין, רק עכשיו הסתיימה השקיעה," ציינתי.
"לא, הוא יתעורר ברגע שנעלמת השמש."
"תחכי רגע, אולי הוא צריך כמה דקות..." הרגעתי אותה והיא השתכנעה.
"אני צריכה ללכת לעבוד על ה... את יודעת," היא הרימה אליי מבט מיואש.
"קראי לי אם את צריכה אותי," אמרתי בחיוך.
"איך בדיוק? אין יותר קשר."
"תתקשרי?"
"אין לי טלפון." היא מלמלה וחייכתי.
"אני אטפל בזה."

למחרת, היו בידי טלפונים מהסוג החדיש ביותר לכל חברי היחידה. אם אין קשר על חושי, צריך להיות קשר אל-חוטי, לא?

גדעון -

"מחר בתשע בבוקר ממשיכים עם האימונים!" קראתי לעבר הבנות המתרחקות. אמילי הרימה יד עם אגודל באוויר לסמן כי הם קלטו.
"האאאאאאאאאאאו" שחף ניסה להבליע פיהוק ענק בצורה לא מוצלחת.
"משוחררים לישון" אמרתי בחיוך.
"תודה המפקד" שחף אמר תוך כדי פיהוק נוסף ופנה לכיוון החדרים. אור נותר במקומו
"הכל בסדר אור?"
"כן המפקד"
"עזוב שטויות. הכל בסדר? אתה נראה מוטרד"
"אני פשוט מבולבל קצת... מה קרה עם אלכסנדרה? מה הקטע עם הדמעות? והטאריאל הזה... כבר שמעתי את השם הזה לפני. ואני לא מצליח להיזכר איפה..."
"לגבי אלכסנדרה אני כבר אברר עם אמילי מה קרה. אם זה יהיה רלוונטי אני אומר לך. לגבי השני אני לא יכול לעזור. בטח קראת עליו מתישהו..."
"לא לא. אני לא מכיר כלום בהקשר של המלאכים. אין עליהם כלום בספרייה של אלכימיה. חיפשתי דווקא"
"אולי זה סתם נשמע לך דומה למשהו."
"אולי... לילה טוב גדעון..."
"לילה טוב.."

28/12

אור -

הבוקר נפתח בעוד סאגה של דו קרבות וריצות לסירוגין, כשהפעם אחרי כמה קרבות גדעון שלח אותנו לסיבוב ריצה נוסף.
תהיתי למה הוא לא רץ ומתאמן איתנו. נכון שהוא לא רע בזה, אבל גם הוא צריך לאמן את עצמו...
אחרי שעתיים כשנגמר לנו הכוח סופית עברנו לאימון קידואים. ג'ייד מורה קשוחה לא פחות מגידעון, וכשלא הצלחנו ליישם את הקידו כהלכה, היינו הבובה להדגמה שלה...
לפני שהשתחררנו לצהריים גדעון הנחית עלינו ששעה אחרי האוכל מתחילים עוד סבב קרב מגע.
וכל הזמן הזה אלכסנדרה לא דיברה איתי...
"אני עוד אמות לפני שנגיע לעזה..."

28.9.12

"גדעון, יום שישי היום," הפצרתי בו באמצע האוכל.
"מה זה קשור? פיקוח נפש."
גיחכתי לשמע המילים. "לפחות אתה יודע במה אתה מזלזל."
הוא חייך חיוך עקום והכניס ערימה של סלט לפה כדי שהוא לא יצטרך לענות לי.
"אין לנו איזה קידוש בערב? משהו?" ליאת שאלה בחצי אכזבה.
"אנחנו פה לבד, ליאת. זה אנחנו, תומר ואלי. והגמדונים שמטפחים את בית הספר. מלבדינו, יש אולי כמה רוחות וספינקס פה ושם. המקום הזה ריק מאדם," אור ציין.
"כן," גדעון אמר כשהוא סיים ללעוס ולבלוע. "אם את רוצה קידוש, אין מי שיגיד לך לא. נעשה קידוש."
"מי בדיוק יעשה?"
"נהוג שהמבוגר ביותר עושה, לא? אני אבקש מאלי... טוב, תהנו מההפסקה, נתראה בעוד חצי שעה." גדעון קם מהשולחן והצלחת שלו ג נעלמה.
"לא פייר, התכוונתי להשיג הנחה כי זה יום שישי, לא קידוש..." מלמלתי במרירות.

לארוחת הערב הגענו נקיים ועייפים, אחרי יום מתיש שבו עסקנו בלהתיש אחד את השני כמה שיותר. אלי ותומר כבר היו שם, אלי עם חולצה לבנה ותומר במדי א'. הוא לובש מדים אזרחיים מדיי פעם? התכוונתי, בגדים אזרחיים... שיהיה. אלכסנדרה גם הייתה שם, עם בן הלווייה החדש שלה, שהתפרפר קצת לדעתי, אם לשפוט לפי השיער הסתור והמבט הפראי. אולי הוא מצא לו איזו חיית טרף. הוא נראה היה חי פתאום, בניגוד למת החי שהוא היה- רגע... זה הוא! אליו גדעון התכוון שייקח דם של חד קרן פצוע כדי להכין את סם החיים! כי הוא לא חי! אלוהים אדירים... אלכסנדרה יודעת? היא נראית רגועה לחלוטין... והערפד... הוא נראה כמעט אנושי עכשיו. הוא בטוח שתה מדם חד קרן. לא, אם הוא הרג אותו?!?

מישהו קרא בשם שלי כמה פעמים ממקום מאוד מאוד רחוק, והתקרב אליי בצעדי ענק, כאילו מישהו הגביר ממש מהר את הווליום של מי שקרא לי ועמד עכשיו מולי. או מעליי.
"אמילי?" פקחתי את העיניים באיטיות, הפנים שלי היו רטובות, אבל זה לא מה שהטריד אותי הכי הרבה באותו הרגע, כי מי שרכן מעליי עכשיו היה המנהל בכבודו ובעצמו.
"מה קרה?"
"את התעלפת. לא לקום, תשארי ככה. גדעון הואיל בטובו לשים לך את הראש על הברכיים שלו, כי הוא ידע שאת לא תרצי להתעורר עם השיער על הרצפה."
"אה.. תודה?" מלמלתי במבוכה. קיבלתי מכה חזקה בראש, וככל שחזרה אליי ההכרה, הרגשתי את הכאב יותר חזק.
"זה בגלל השיקוי שהיא לוקחת. אחת מתופעות הלוואי היא עילפון כתוצאה מקריסת מערכות רגעית, היא לקחה את השיקוי כדי לטפל באבעבועות רוח. המחלה של המוגלגים," גדעון הסביר את הרקע.
"כן, זה בטח בגלל זה..." מלמלתי והשתדלתי לעצור את הבחילה שעלתה בי. "אני יכולה לקום, אני בסדר..." למרות שהרגשתי צורך עצום להתקלח, התעקשתי לקיים את קבלת השבת כמו שליאת רצתה, וברחתי חזרה לחדר בהזדמנות הראשונה, נופלת אל תוך שנת ישרים עמוקה וטובה.

29.9 ; 10:00

גדעון -

"טוב" אמרתי לח' התשושה שעמדה מולי בעשר בבוקר. "יש לכם יום מנוחה היום. זמן פנוי לעבוד על המשימות האישיות שלכם ולחדש כוחות לקראת מחר"
נשמעה אנחה של רווחה. רצו לי בראש דברים שאמרו לי בהכשרה המזורזת שלי 'מפקד טוב צריך לדעת מתי לדרוש, אבל גם מתי לעצור לנוח...'
"אני מפציר בכם לא לעשות היום ספורט בכלל, ולהשתדל להימנע מקסמים גם כן. תנו לגוף שלכם יום מנוחה לחדש את המצברים שלו, אתם תזדקקו להם מחר"
"כן בטח, כי אני ישר רצה לעשות ספורט להנאתי עכשיו..." אלכסנדרה מלמלה.
"אל תכריחי אותי להכריח אותך לעשות ספורט..." רמזתי באיום.
"סליחה המפקד"
"משוחררים"

אור -
"תודה לאל!" נשמתי לרווחה בזמן שהתרחקנו מהמרתפים.
"תודה לטאריאל" תיקן אותי עמרי בצחוק
"שמע, לגבי הקיום שלו אין ספק, אז לא הייתי משתעשע על חשבונו..."
עמרי השווה צבע עם הקיר הסמוך בתוך שלוש שניות.
"יהיה בסדר" אמרתי.
"לאן אתה הולך?"
"לחדר... אני גמור. אני אעבוד על המשימות שלי אחרכך. אני חייב לתפוס קצת שעות שינה.."
"למה? לא ישנת בלילה?"
"ישנתי, אבל לא מספיק. חוץ מזה שהכושר שלי בזבל. מאז שאני באלכימיה אני לא באמת עושה ספורט חוץ מקווידיצ', ושנינו יודעים שזה לא דו-קרב קוסמים אחרי שתי ריצות 3000..."
"מה שנכון נכון.."
"רגע, לך יש משימה בכלל?"
"בטח" עמרי אמר בטון נעלב. "למה?"
"כי אתה כזה... גילוי עתידות שקר כלשהו לא? מה אתה יכול לעשות בשטח?"
"הייי! אני יכול לעשות לא פחות מכם. חוץ מזה שאני מפרק אותך בקרב מגע!"
"טוב, את זה אני לא אכחיש... מצד שני אפילו שחף הצליח לנצח אותי פעם בקרב מגע, אז זה לא כזה הישג..."
"בקיצור יש לי" הוא אמר בארשת מלאה חשיבות עצמית.
"טוב, בהצלחה עם זה. אני פורש למיטה" אמרתי ונכנסתי לחדר. כמעט והתעלפתי על המיטה שלי...

גדעון -

'היום זה היום עבודה שלי...'
יצאתי לריצה. בניגוד לשאר המחלקה, אני שמרתי על כושר גם לפני, והתחלתי להתנשף רק בהקפה השלישית של בית הספר. אחרי הרביעית נכנסתי למרתפים והתחלתי להתאמן.
"איך יכול להיות שלא חם לי? אפילו טיפה קר..." מלמלתי לעצמי בעודי מפזר קסמים לכיוונים שונים.
התשובה הגיעה במין קרקור שנשמע כמו פכפוך מים.
בלי ששמתי לב, הציפור המוזרה של ג'ייד ישבה על אחת המנורות וגרמה לטמפרטורה במרתפים לצנוח.
"האמת שאתה פטנט לא רע. ממש טורנדו..."
הציפור פלטה קרקור זועף ומיד אחר כך חרוט קרח שהקפיא לחלוטין את אחת המטרות.
"הבנתי, הבנתי, לא להתעסק איתך..."
היא פלטה קרקור מרוצה.
"אתה יודע, אתה יכול להיות פסיכולוג די טוב. זה מרגיש כמעט כמו לדבר עם בן אדם..."
"למה אתה צריך פסיכולוג גדעון?" שאל קול קר.
הסתובבתי בתנופה חדה, שרביט מופנה לקול. מאחת מפינות המרתפים יצאו זוג עיניים בירוק זוהר, מלוות בשיער צהוב-חשמלי.
"ג'ייד! הבהלת אותי לרגע"
"שמתי לב"
"מה את עושה פה?"
"אמרת לנוח. אין לי משימה לעבוד עליה."
"אז למה את לא בחדר או משהו?"
"יש לי את השיטות שלי לנוח"
העפתי מבט לפינה ממנה היא יצאה. ברגע שטיפה התמקדתי, הצלחתי לשים לב לאורות קלושים שזרחו מהרצפה. שאריות של מעגל קסם.
"הכל בסדר ג'ייד?" תפסתי מעט מרוח המנהיגות שלי.
"הכל נהדר" היא אמרה בחוסר טון כזה שלא ניתן היה לקבוע למה היא מתכוונת
"הכל בסדר גדעון?"
"כן... כן. הכל בסדר"
ניסיתי לשמור על ארשת מכובדת ככל האפשר כשיצאתי מהמרתפים. מיותר לציין שזה לא היה מרשים במיוחד.

אוקיי. עכשיו זה הזמן למרכיב האחרון, ולתת לזה להתבשל במשך שלוש שעות... ובינתיים אני אתחיל לעבוד על פצצת העיוורון. נגשתי לתיק הצד שלי ושלפתי את המבחנה הפקוקה. היא הייתה מלאה בנוזל סמיך וכסוף, ומשקלה היה קליל באופן מפתיע. רעדתי מעט. זאת הפעם הראשונה בחיי שהחזקתי בידי דם של חד קרן.הערפד של אלכסנדרה הרג חד קרן בשביל השיקוי הזה. בשביל הפיתוי המסכן שאמור להכניס אותנו לאחת הנקודות הכי רגישות בעזה. טמטום.
אף פעם לא התקרבתי לחד קרן בכלל. נאבקתי לפתע בדחף עצום להקיא שלקחו לי כמה שניות להתגבר עליו. כששלפתי את הפקק בעדינות, מלמלתי כמה מילות סליחה לחד הקרן שחרף נפשו עבור השיקוי הזה, ותפילה לאל שיסלח לי על השיקוי הנורא שאני עומדת לרקוח. לבסוף שפכתי את תכולת המבחנה לתוך הקדרה המהבילה. הנוזל הירוק כדשא הפך בשניה לכסוף והצטמצם לחצי הכמות. הטלתי עליו לחש מקפיא שהרגיע את הסערה שהתחוללה בקדרה. ועכשיו נותר להמתין שהשיקוי יסיים להתייצב.
את שלוש השעות הבאות העברתי בקיצוץ, במעיכה, בכתישה, הרתחה, ערבוב ולבסוף גם גיבוש של החומרים לכדורים יפים וכחולים. השארתי אותם בצד לייבוש טבעי וחזרתי לקדרה השנייה שהכילה את השיקוי הקפוא, שבינתיים סיים את עבודתו והפך לגוש מדהים בצבע זהב. באמת שיכולתי למכור את החומר הזה כזהב טהור לאחת מחנויות התכשיטים ברמת אביב.
כתשתי את הגוש לאבקה קרה וזהובה והעברתי למבחנה, שאותה החבאתי היטב באחד הכיסים הנסתרים בתיקי. שלפתי את האייפון שלי ושלחתי הודעה לגדעון שזה מוכן. הספקתי לנקות את משטח העבודה שאלתרתי במקלחת לגמרי וכבר להתחיל לעבוד על שיקוי הרדמה כשנשמעה נקישה עמומה על דלת החדר. אלכסנדרה לא הייתה דופקת. מוזר. נעלתי אחריי את דלת השירותים ופתחתי את דלת החדר. זה היה גדעון.
״הסתבכתי עם הטופון הזה שלך.״
״אייפון?״ שאלתי בחצי חיוך מלגלג.
״כן. הוא צלצל וראיתי ששלחת לי את ההודעה, אבל לא משנה איפה לחצתי, לא הצלחתי לראות את ההודעה.״ הוא הביט בי בחוסר אונים שגרם לי לפלוט גיחוך. הושבתי אותו על המיטה שלי והסברתי לו לאט ובזהירות איך להשתמש באייפון. כשהוא הצליח לתפעל אותן לבד הוא ביקש לקבל את הסם לידיו. ״הפכת אותי למעבדת סמים. את מי תהפוך לסוחר?״ שאלתי אותו בחיוך והוא שתק. הוא היה מהופנט מול האבקה הזהובה שהקפיאה לו את היד. ליטפתי את שיערו הרטוב. הוא בדיוק התקלח.
״אני מצטער,״ הוא הרים אליי את עיניו. חייכתי אליו במרמור ונישקתי אותו קצרות. הוא החזיר לי נשיקה חמה וארוכה עד שהזכרתי לו שאני צריכה להמשיך לעבוד. הוא יצא מהחדר וחזרתי לשיקויים שלי.

29.9-05.10

גדעון -
יום שישי חלף עבר, ובזה תם יום המנוחה של החוליה. לא וויתרתי להם על יום שבת, וחזרנו לעבוד בהיקף מלא.
עם זאת, אחרי שבוע של קריעת תחת, החוליה השתפרה פלאים, והתחלתי להתאמן עם הטובים שביניהם בכל תחום. עם אור וג'ייד בלחשים, עם עמרי שהפליא לעשות בקרב מגע ובריצות.
זה היה אחרי ריצת ה3000 השלישית באותו היום. מהרגע שהתחלתי להתאמן איתם הדיסטנס נשבר, ועמדנו כולנו מתנשפים אך מרוצים במגרש הקווידיץ'.
"יופי של ריצה ח'ברה. זה אמנם לקח עשרים דקות, אבל זו ריצה קבוצתית, והשלישית שלכם היום. גאה בכם" כולם חייכו.
"העבודה. משתלמת." התנשף שחף.
"ללא ספק"

השבוע שלאחר מכן היה גשר ארוך של החגים, והרוב המוחץ של התלמידים לא היה באלכימיה. כמובן גם לא היו שיעורים, מה שהשאיר לנו את כל היום להתאמן.
התאמנו לסירוגין בקסמים ובכושר, מחליפים בכל פעם שנגמרת האנרגיה במאגרים. בין אם פיזית ובין אם קסומה. ההפסקות היו קצרות ומעטות, והוקדשו לעבודה על המשימות האישיות.
ידעתי שכל חברי החוליה, אפילו אני, נופלים גמורים למיטה כל לילה, וקמים עייפים בבוקר. אבל ראו את השיפור אצל כולם מיום ליום, והייתי מרוצה.

אור -

בתום האימון של יום שבת, אפילו שהייתי גמור מעייפות ניגשתי אל אלכסנדרה. לא מצא חן בעיני שהיא מתחמקת ממני, היה לי ברור שמשהו מטריד אותה, וחבל שהיא כבר לא משתפת אותי.
"אלכנסדרה"
היא הסתובבה ותלתה בי מבט שואל.
"בבקשה?" הפצרתי. היא הסתובבה והמשיכה ללכת.
הרמתי את השרביט והצמדתי אותו לרקה, ובטיפות האנרגיה האחרונות שלפתי ממנה חוט זיכרון כסוף וזרקתי אותו על אלכסנדרה.
אלכסנדרה הסתובבה בחדות, במבט ספק כועס ספק מפוחד כשהזיכרון התחיל לפעול.
דלת נפתחת. דלת של בר קטן, בסמטה צדדית בקסם. אלכסנדרה יושבת, ומעלה ענני עשן כחולים בצורות שונות. אור מחווה מבט מבולבל ואז צוחק. השניים מדברים וצוחקים והזיכרון מתפוגג.
לא היה לי כוח לעשות יותר מזה. כל מילה יצאה בקושי וקיוויתי שהזיכרון יעביר יותר טוב את מה שריציתי להגיד.
היה נדמה לי שראיתי דמעה קטנה בזווית עינה, אבל היא הסתובבה והלכה חזרה למגורים. בלי לומר מילה.

בהמשך השבוע אלכסנדרה המשיכה להתחמק ממני, לא שהיא הייתה צריכה להתאמץ כל כך כי האימונים של גדעון השאירו את כולנו חסרי כוחות לשום דבר אחר מלבדם.
זה הטריד אותי, אבל קיוויתי שזה לחץ מהמבצע, וברגע שהוא יעבור דברים יחזרו לסדרם.
ביום חמישי, כשאפילו שחף והבנות ירדו מ14 בריצה, גדעון מחא כפיים בהתלהבות.
"טוב כולם, בואו למרתפים."
אחרי שהתיישבנו במעגל, גדעון חייך והתחיל.
"יש לי כמה דברים לספר לכם." הוא אמר חצי מהורהר.
"המבצע יהיה ביום ראשון ה15 באוקטובר. זאת אומרת שנשאר לנו רק את שבוע הבא להתכונן." פלטנו מקהלת גניחות ואנקות חסרות נימה אחידה.
"אל תדאגו, אתם השתפרתם פלאים. חוץ מזה, שאתם פתורים מכל השיעורים שלכם עד המבצע, ככה שיהיה לנו מספיק זמן.
מה שכן, אתם תעבדו על ספורט רק עד יום רביעי הקרוב, אחרי זה תתנו לשרירים שלכם לנוח. אני רוצה אתכם בכושר מלא לקראת המבצע"
"ומה עם קסמים? גם מאגרי האנרגיה האלה צורכים זמן כדי להתמלא" שאלתי
"עם קסמים אתם תמשיכו עד הסוף. יש לנו דרך אחרת למלא אתכם"
הבטתי בגדעון מבולבל. אם אכן הייתה דרך כזו בהישג יד, לא הצלחתי לחשוב עליה. ואם יש, למה לא משתמשים בה כל הזמן? בסופו של דבר הנחתי לזה. סמכתי על גדעון.
"המשימות שלכם חייבות להיות גמורות עד יום שישי הבא. אם אתם רואים שאתם לא מספיקים, דברו איתי ותקבלו עוד זמן. אין מצב לעיכובים, זה ברור?"
"כן המפקד"
"ויש לי עוד משהו לספר לכם. אני לא אמור להגיד לכם את זה, תומר רוצה להגיד לכם את זה רק אחרי המבצע. אז תהיו ילדים טובים, אל תגלו לאף אחד, ותשחקו אותה מופתעים כשהוא אומר."
כולנו הבטנו בו בעניין.
"זה המבצע היחיד שלנו כחולייה."
"מה??"
"גייסו אותנו מוקדם בפורמט הזה במיוחד לשם המבצע הזה. זה היה משהו שישראל חייבת לתת לו מענה. אבל זה מבנה לא מסודר ולא תואם את הצבא. אחרי המבצע הזה, אנחנו נתפרק, ונחזור ללמוד כרגיל. בלי תומר, בלי אימונים צבאיים, חזרה כמו שהיה לפני שכל זה התחיל. כשתסיימו את הלימודים, כמובן תתגייסו לצה"ל, תקבלו את הכומתות הלבנות שלכם ותשובצו באגפים השונים של מחלקת הקסם. עם זאת, אני לא רוצה לראות שום ירידה במוטיבציה שלכם, בעבודה שלכם, בנכונות שלכם לתפקד כצוות. התקדמתם מעולה, ואני רוצה שתמשיכו ככה, לא כי אתם הולכים להיות תקועים עם הצוות הזה שלוש שנים אז כדאי שתסתדרו איתו, אלא כי אלה החברים שלכם, ובלי עבודת הצוות וההשקעה שלכם, ייתכן שחלק מהצוות הזה לא יהיה כאן כדי לסיים את לימודיו."
הוא נתן לדבריו לחלחל. כמה מאיתנו הצטמררנו.
"אין סיבה שדבר כזה ייקרה. אני לא אסתפק בפחות מכולכם בחגיגות הניצחון."
הוא קם, וכולם אחריו בדממה. גדעון שלח את ידו קדימה למרכז המעגל, ואט אט כל הידיים הונחו אחת על השניה. ברגע שהאחרון הניח את ידו, כדור זוהר הופיע סביב ערימת הידיים והרגשתי גל של חום עובר בכל הגוף. ההרגשה הייתה נפלאה, כמו ליטוף של מים קרים ביום חם, כמו שוקולד של קוסמים, כמו המגע של לין... מהחיוכים על פני כולם הנחתי שהם מרגישים דומה.
"מחר אתם מקבלים עוד יום מנוחה ועבודה על המשימות האישיות. נצלו אותו בחכמה."
כולם התחילו להתפזר, כשגדעון אמר "עוד דבר אחד"
הסתובבנו לאחור
"גאה בכולכם" הוא חייך.
באותו הלילה הלכתי לישון עם חיוך. אני חושב שגם שאר החוליה.

7/10/12 15:00:
סיימנו עוד יום של אימוני כשפים ממפרכים, ואז גדעון שלח אותנו אל תחנת הרכבת, כל אחד לביתו. ערב חג היום, אחרי הכל. ביומיים האחרונים עבדתי ללא הפסקה על המשימה האישית שקיבלתי מגדעון, וסיימתי את השיקוי האחרון היום בבוקר. הוא היה גאה כשהגשתי לו הכל והציע לי להצטרף אליו לקיבוץ לערב חג. אמנם זהו חג דתי, והקיבוץ מורכב בעיקר מיהודים חילוניים, אבל האווירה שם אמורה להיות חגיגית ורוחנית כמו בכל חג. אמא לא אהבה את זה, אבל בשביל גדעון הכל, כמו שהיא אוהבת להגיד.
"את תאהבי את אוריאן אחותי הקטנה, היא ממש נסיכה קטנטנה. ההפך הגמור מקרן. לא היית מנחשת בחיים שהן אחיות, ועוד תאומות!" הוא צחק.
"אתה ממש אוהב את המשפחה שלך, מה?" שאלתי אותו. הוא תפס את המזוודות שלנו והעלה אותן לרכבת שבדיוק הגיעה לרציף.
"אני מטורף על האחיות שלי. אחי יכול להיות קוץ בתחת, בניגוד אליהן."
"לא ידעתי שיש לך גם אח!"
"כן, אורן. הוא מהילדים האלה שהם יותר מדיי חכמים בשביל כל האחרים. הוא בן 15, אבל הוא לא רוצה ללמוד באלכימיה. הוא החליט שהוא מעדיף ללמוד לבד. הוא טוען שהקצב באלכימיה איטי מדיי." הוא משך בכתפו ודחס את שתי המזוודות בין שני מושבים, ואז הצטרפנו לאור ולליאת שהיו באמצע דיון סוער על איזו חידה משעממת.
"מזכיר לי מישהו..." החוויתי בראשי לאור וגדעון צחק.
"מה?" הנדון התעורר.
"שום דבר."
"היי, זה שהורדנו את הקשר לא נותן לכם תירוץ לפתח סודות בחברה." ליאת צחקה.
"עזבי, יש דברים שעדיף לא לדעת." אור נתן בי מבט ארוך והוצאתי לו לשון.
"מישהו ראה את אלכסנדרה?" גדעון שאל פתאום.
"אולי היא לא רצתה לחזור הביתה. אתה יודע, היא לא יהודייה והכל." הצעתי.
"היא מתנהגת ממש מוזר בזמן האחרון."
"הנה, בואו נתקשר אליה." שלפתי את האייפון שלי וחייגתי לילדה. היא ענתה אחרי שני צלצולים.
"מה קורה?" הו, היא למדה את הנימוסים של שיחות טלפון! סוף סוף.
"מעולה... איפה את?"
"הלכתי הביתה..."
"לא את לא, את לא על הרכבת."
"אה.. אספו אותי."
"ולא יכולת להגיד כלום? דואגים לך כאן."
"מצטערת, הייתי צריכה להודיע לגדעון."
"או לי! לא משנה, שיהיה לך חג שמח."
היא צחקה. "כן, תהנו להסתובב עם ספר תורה ברחובות וזה."
"תני לי אותה רגע," גדעון ביקש. הוא הביט באייפון 5 שלי בספקנות לפני שהוא הצמיד אותו לאוזן. הוא לא היה צריך להגיד שום דבר. אלכסנדרה דיברה ודיברה והוא המהם בתשובה.
"תעדכני אותי." הוא אמר לבסוף ונתן לי את הטלפון שאסיים את השיחה.
"לוחצים על הכפתור האדום שכתוב עליו "סיום", גידי."
"את עושה את זה הרבה יותר טוב ממני."
צחקתי וסיימתי את השיחה. שעה אחר כך והיינו בתל אביב, ואז גדעון התעתק איתי ועם הציוד אל קיבוץ כינרת. לא ידעתי למה אני מכניסה את עצמי.

7/10-12/10

גדעון -
נכנסנו בשערי הקיבוץ ברגל. לא רציתי להתעתק ישר לתוך הבית, ולכן הברירה שנותרה היא להתעתק לשטח בר קרוב וללכת. מה שלא לקחתי בחשבון, זה המזוודה של אמילי.
"מה את שמה שם, אבנים??" שאלתי אותה כשאני סוחב את המזוודות שלנו על כביש הגישה לקיבוץ.
"אתה יודע, אני אישה, רק את מה שאני צריכה כדי להסתדר" היא קרצה.
"הנה, אני אעזור לך" ובהינף שרביט פתאום המזוודות היו קלות בהרבה.
כשנכסנו לבית הדבר הראשון שהכה בי היה הריח. ריח מוכר של ילדות ובית של אנשי כפיים. הדבר השני היה אוריין.
"גידיייייייי" באה הצווחה בערך יחד עם המשקל שהוטח לי על החזה
"וואו, תרגעי אורייני, את כבר לא קטנה כמו פעם..." ובכל זאת סובבתי אותה כמה פעמים באוויר. זה היה שווה את החיוך.
כשהורדתי אותה ראיתי שאמילי בוחנת אותה לעומק. אוריין ילדה חייכנית, שמושכת אחריה מסה אדירה של שיער בלונדיני גלי וקצת מקורזל, עיניים חומות עמוקות ונקודת חן קטנה מעל הלחי, שמלאה עד מעבר לאפשרי בגומות. כל זאת, על העור השזוף בדיוק במידה הנכונה, יצר מראה שאי אפשר לעמוד בפניו. אמילי חייכה.
"איפה כולם?" שאלתי את אוריין.
"אבא הלך לאנשו. אמא במטבח, קרן משוטטת ואורן בחצר האחורית."
"למה את מתכוונת כשאת אומרת משוטטת?" שאלה אמילי בדיוק כשקרן צצה מעבר לפינה.
קרן הייתה ההפך הגמור מאוריין. היא הרכיבה זוג משקפיים עבות בעלות מסגרת משוננת שתפסו חצי מהפרצוף שלה. עור בהיר, חיוור ממש אבל מלא בנמשים, שיער שחור שנאסף בפקעת הדוקה מאחורי ראשה, ומבט מרחף שנראה שקוע ביקומים אחרים.
היא שמה לב לכך שאנחנו עומדים בכניסה, והכירה בנוכחותי במנוד ראש קל. "גדעון" היא אמרה, והמשיכה ללכת באותו התוואי, המבט שלה חזר להיות חולמני כמו פעם.
"לזה" אמרתי בגיחוך. ואמילי תלתה בי מבט המום.
"מה זה היצור הזה?" היא החוותה בשפתיה.
משכתי בכתפיי.
"מי את??" שאלה אוריין בקול ילדותי שמשיג כל בקשה.
"אני אמילי"
"ואני אוריין!" היא הכריזה, והתחילה לקפץ לעבר החדר שלה.
באמצע הדרך היא נעצרה. "היא יפה גידי!" היא קרצה וחזרה לרוץ במעלה המדרגות.
"וואו, מאיפה הבלונד הזה?" אמילי שאלה בהתפעלות.
"תראי בקרוב" אמרתי בחיוך. "בואי, נתמקם לפני שנכיר לך את שאר המשפחה."
עלינו לחדר שלי לפרוק את הדברים.
"אני יודע שאת רגילה לארמון, אבל תאלצי להסתפק בזה בינתיים" היא חייכה. "אני אחיה"
אחרי שהתמקמנו הלכתי עם אמילי לחצר האחורית. אם צריך לעשות היכרות רשמית, עדיף לגמור עם זה עכשיו.
מיד כשיצאנו ראינו את אורן עומד במרכז החצר, מפזז סביב קדרה מאסיבית שמיתמרים ממנה ענני עשן בצבע סגול כהה.
"איך המוגליגים בקיבוץ לא רואים את העשן?" אמילי שאלה בתמיהה
"ערפול. זוכרת שהסברתי לך על זה בטירונות? הוא אלוף בזה. רק בגלל זה הוא יכול ללמוד בבית."
אורן קלט שאנחנו מחכים לו, ובכמה תנועות מהירות עם המגרפה שנחה ליד שרטט מעגל קסם גדול סביב הקדרה.
"דבר אוטוסטראדה גידעון, המעגל יחזיק את זה רק לעוד חצי דקה. אני לא רוצה לחרבש את השיקוי הזה."
"זו אמילי, היא החברה שלי. היא תצטרף אלינו לחג."
אורן סקר את אמילי מכף רגל ועד ראש. "נעים מאוד, אורן."
"נעים מאוד, אמילי"
כשראה שאנחנו לא ממהרים להגיד עוד משהו, פנה חזרה לשיקוי, שבר את המעגל וחזר לפזז סביבו ולזרוק מרכיבים שונים ומשונים פנימה.
"זה שיקוי מאוד קשה מה שהוא מכין שם..." אמרה אמילי בקול מעריך של מי שמבינה עניין.
"אבל לא כמו מה שביקשתי ממך"
"האמת שדווקא יותר. לפי האדים, אני מנחשת שהוא עובד על זה כבר עשרים שעות בלי הפסקה."
"זה נשמע מתאים לאורן... הוא צריך למצוא חיים."
"הוא צריך למצוא חברה"
"כן, גם נכון."
משם נכנסנו אל המטבח.
"גידי! תראה אותך. כמה זמן לא היית בבית" אמא אמרה בחיוך. "ואת וודאי אמילי, כמה נהדר לראות אותך."
אמילי נראתה קצת המומה. ידעתי שהיא כנראה דמיינה את אמא שלי אחרת, אבל לפי התגובה שלה זה כנראה היה הפוך לחלוטין.
אמא הייתה גבוהה ורזה, עם שיער בלונדיני-כסוף ארוך וחלק שנשר על גבה כמו מפל עד לקו הברכיים. בגלל שהוא היה חלק ומסודר, הוא לא נראה מסיבי כמו השיער של אוריין, אבל אפשר היה להבין מאיפה אוריין קיבלה את השיער. העיניים שלה לעומת זאת, היו בצבע תכול שמיים, והתמזגו באופן מושלם עם השמלה הלבנה-תכולה שלבשה. למרות גילה המתקדם יחסית, הזקנה לא השאירה עליה את אותותיה, מלבד קמטים בודדים בזוויות העיניים שהשרו לה מראה חכם. היא ניגשה לחבק אותי, הסירים והמחבתות ממשיכים לקרקש באמצעי קסם.
"אמא, אמילי שאנל. אמילי, אמא - מרים."
"נעים להכיר אותך" אמילי הושיטה יד, אבל אמא לא הסתפקה בפחות מחיבוק ונשיקה על כל לחי (את חלק מהמשפחה עכשיו).
"ידעתי שנראית לי מוכרת, את גם מדגמנת בחברה נכון?"
אמילי אישרה את דבריה בניד ראש אילם. "ואני רואה שאת קונה אצלנו"
"כן, איך היא יושבת עליי?" היא עשתה סיבוב והשמלה הסתחררה באוויר.
"מדהים" אמילי חייכה.
"איפה אבא?" שאלתי.
"הוא ברפת, עם כמה חברים. בבקשה אל תפגיש אותו עם אמילי. לא לפני שהוא יקבל מקלחת הגונה בכל אופן."
אמילי התחילה למחות, אבל אמא השקיטה אותה.
לבסוף שבנו לחדר. "את רוצה ללכת לטייל קצת בקיבוץ עד ארוחת החג?"
"האמת שאני אשמח... אבל מחר. אני רוצה לנוח ולהתארגן קצת. וגם קצת ממך" היא חייכה בשובבות.
"אפשר לסדר איזה משהו..."

אור-
את החג הזה העברנו אצלנו בבית. עם זאת, המשפחה המצומצמת של לין הצטרפה.
אחרי כל האירועים האחרונים סביב לין באלכימיה, הייתי להוט לתפוס את תמר לשיחה אחד על אחת כדי להוציא ממנה מה היא יודעת על קוסמים ומה הרקע המשפחתי של לין.
לא ידעתי אם זה כי היא מתחמקת ממני, או סתם כי המקרים היו לטובתי, אבל כל ניסיונותיי העלו חרס. ובכל זאת, החג היה מוצלח, ועבר ברוח טובה. לין ואני לא עשינו משהו מיוחד, בידיעה שאני זקוק לכל טיפת כוח שאני יכול לאגור, לשבוע האימונים הבא.

גדעון -
המפגש עם אבא עבר ללא אירועים מיוחדים. אבא שלי, איש כפיים וקיבוצניק בנשמתו, קיבל את אמילי בחיוך וחיבוק, אבל לא יותר. הוא היה איש מוצק וחזק, עם שיער שחור סתור ועיניים חומות. הוא לא נהג להכביר במילים, ומבחינתו אמילי עוד הייתה צריכה להוכיח את עצמה. קיוויתי שיהיו לה הרבה הזדמנויות לעשות זאת.
ארוחת החג הייתה משעשעת. אמילי לא הכירה חגיגות במובן הדתי שלהן. אצלם בבית זה התבטא בארוחה או בכלל לא. אבל בקיבוץ זה כלל שירים וחגיגות, והרבה בדיחות וסיפורים סביב השולחן בסוכה המרכזית שהשכבות הבוגרות בונות כל שנה. אוכל היה מכל הסוגים והמינים, שכן הוא בושל על ידי כל בנות הקיבוץ בכל מטבחי הקיבוץ. כולם יכלו לחגוג ולטעום ממה שבא להם. גם יין היה בשפע - מה שאמילי ידעה להעריך בניגוד לשאר אווירת החג - ועד הלילה שנינו כבר צחקנו עם כולם סביב הבדיחות הגסות של הדור המבוגר יותר.
למחרת קמנו מאוחר, וערכנו טיול בקיבוץ. עם זאת, הייתה לנו עוד הרבה עבודה, ואחרי ארוחת הצהריים יצאנו חזרה לאלכימיה.
"מה? למה אתה הולך כל כך מהר?" בכתה אוריין
"די אורייני, אני אחזור לבקר אותך שוב בקרוב. אני מבטיח." נראה שזה סיפק אותה בינתיים.
לפני שהתעתקנו חזרה משכתי את אמילי לנשיקה ארוכה. "קחי לך זמן להתארגן. יש עוד אימון בערב."

אור -
מיד עם צאת החג כבר יצאנו עם גדעון לריצת ה3 הקלאסית שלנו, רק כדי לסיים לתוך אימון משוגע של קרב מגע. היה ברור לכולם ששגרת האימונים שהופסקה לא הורידה ברמה של אף אחד.
לבסוף שוחררנו לישון, לא מותשים כמו אחרי יום מלא, אבל בהחלט מספיק כדי לצנוח למיטה ולהירדם מיד...
שאר השבוע עבר כמו הקודמים לו - באימונים מפרכים.
החל מים רביעי, לא עשינו יותר כושר, וגדעון חנך את כולם במכה מסורתית בכתף (חלקן חזקות יותר וחלקן פחות) ואמר שאנחנו באחלה כושר. מה שחסך את המבטים המביכים שהיו יכולים להיווצר מצד תלמידי אלכימיה על הריצות של כולנו.
הקסמים המשיכו בלי הפסקה, כולם מכלים את כל מאגרי האנרגיה שלהם מדי יום, עד יום שישי. רגע לפני כניסת השבת, גדעון אסף את כולם למרתפים.
"מעכשיו ועד המבצע, אין קסמים. יש לכם זמן לנוח. אבל אני יודע שזה לא מספיק כדי למלא לכם את המצברים לחלוטין, לכן ג'ייד העלתה הצעה איך כן לעשות את זה. הבמה שלך" הוא החווה לג'ייד
ג'ייד הובילה אותנו אל מעגל קסם גדול ששורטט באחת מפינות המרתפים.
הספקתי לבחון קצת את המעגל בטרם ג'ייד התחילה לדבר. הוא היה מאוד מורכב וניכר שנדרשו כמה שעות רק כדי לשרטט אותו, שלא לדבר על לתכנן אותו. ניסיתי להבין מה הייעוד שלו, אבל הצלחתי לקלוט רק סימנים מוכרים בודדים, של קישור למישורים אחרים ושל אנרגיה.
"המעגל הזה נועד להוביל אנרגיה ממקום כלשהו אל תוך המעגל. מי שיישב באמצע, ברור שאחרי הגנה מראש, יוכל לקבל את האנרגיה הזו אליו. נלך אחד אחד. שאלות?"
כולם הביטו בה המומים. ליאת הרימה יד. "מה זאת אומרת מקום כלשהו? מאיפה מגיעה האנרגיה?"
"מדבר כלשהו שיש בו הרבה אנרגיה. זה מסובך להסביר..."
"פשוט תסמכו על ג'ייד שהיא יודעת מה היא עושה" גדעון הוסיף בהיסוס.
"אנחנו אמורים לעשות משהו כדי לקבל את האנרגיה הזו?"
"פשוט תחזיקו בה... אני לא יודעת להסביר. אתם צריכים לנסות"
"אני אלך ראשון" גדעון אמר, ולאחר כמה לחשושים של ג'ייד התיישב במרכז המעגל. ג'ייד אמרה עוד כמה מילים והמעגל התחיל לזהור בירוק בוהק. מיד אחר כך הופיעה הילה ירוקה סביב גדעון. עמדנו משתאים. זה לקח כמה דקות ארוכות, אבל בסוף גדעון קם ויצא מהמעגל. היה לו משהו פראי בעיניים, מין מבט של - אני יכול לעשות הכל.
"בהצלחה לכם" הוא אמר בגיחוך. "זה לא פשוט בכלל, אבל התחושה אחר כך מדהימה."
אני נכנסתי שני, קצת חושש מפני מה שעתיד לבוא. עצמתי עיניים...
ים של צבעים שט בתוך עיניי, גוונים שלא ניתן לדמיין או להסביר. הרגשתי בעיקר כאב ראש. אם הייתי צריך לתאר את התחושה, הייתי מסביר שככה מרגישות הדמויות המצוירות אחרי שמרביצים להם עם פטיש בראש. התחושה הייתה קצת מבהילה. לא הבנתי מה אני אמור לעשות, או כמה זמן אני אמור להמשיך ולא הרגשתי שום שינוי במצב העייפות שלי.
רק אחרי כמה זמן הצלחתי להבחין באיזושהי תבנית בכל האורות, מעין זרמים מתפתלים שחוזרים על עצמם. ברגע שהצלחתי להמשיך לעקוב אחרי זרם אחד עד שהוא משלים סיבוב, הבנתי מה אני צריך לעשות. שלחתי בזהירות את המחשבות שלי אל הזרם, מנסה לתפוס אותו ורק אותו. התחושה הייתה מהפנטת.
כשאספתי את כל האנרגיה שיכלתי להחזיק הרפיתי, ופקחתי עיניים. כולם הביטו בי מחויכים אך מבוהלים. יצאתי מן המעגל.
כך הטקס נמשך בלי אירועים מיוחדים, למעט שחף שלקחה לו כמעט רבע שעה עד שתפס את העניין. כשסיימנו כולנו גדעון אסף אותנו למעגל שוב.

גדעון -
"יש רק עוד עניין אחד. אני הולך לעבור עם כולכם על התוכנית עכשיו. מרגע זה אנחנו מחזירים את הקשר ומשתפים אחד את השני בכל, ואני מדגיש, כל דבר.
אני חייב שיתוף פעולה מלא ומאוחד בשביל זה. התוכנית הולכת ככה:
המטרה, להרוג את הקוסם הבא (הצגתי לכולם תמונה).
הקוסם הזה יכול להיות באחד משני מקומות. או בבונקר שלו, או במקום מסוים שאנחנו הזמנו אותו לשם.
לשם כך אנחנו מתחלקים לשלוש חוליות. בחוליה אחת, אור וליאת, שאחראים על הבונקר. בחוליה שנייה, אני וג'ייד, שאחראים על שטח ההפקר. בחוליה השלישית, עמרי, אמילי ושחף, שאחראים לשמש חפ"ק בפועל ובאמצעות צמחים ושיקויים מיוחדים, ובתקווה קצת הצצות אל העתיד, אחראים לעדכן את החוליות הפועלות בכל מה שמתרחש. ובדגש על האם הקוסם בעצמו מגיע אל שטח ההפקר או שהוא נשאר בבונקר. אלכסנדרה משמשת כתגבורת, וככוח מרכזי יחד עם יהב.
אני לא אעדכן אתכם בפרטים הדקיקים של כל אחד. כל אחד כבר יודע את מה שהוא צריך לדעת על החלק שלו. אני אקיף כמה דברים חשובים בגדול.
אור וליאת יתמקמו במקום קרוב, ובמידה ויש אישור שהוא בבונקר ייפרצו פנימה. שחף הצליח יחד עם שיקויים של אמילי ושערה של הקוסם לדאוג לצמח שיידע לצמוח תמיד בכיוון שלו ובכך ליצור מצפן. במידה ויהיה לנו מקום וודאי של הקוסם, חובתם לדווח על זה מיד לחולייה הרלוונטית. ג'ייד ואני מפתים את הקוסם להגיע לשטח הפקר למשא ומתן על סם החיים שיש לנו. -כולם הבליעו נשימה - ובתקווה הורגים אותו שם, תוך גיבוי של אלכסנדרה מהשומרים שלו. לכל אחד מכם מצוות מלאך שומר איתו יהיה לכם קשר מיוחד ותפקידו להגן עליכם בכל דרך אפשרית, ולסדר את הערפול. ההילרים יתפצלו לחוליות השונות כחובשים קרביים בהתאם.
חשוב שתזכרו! אסור לכם להטיל קסמים על אנשים שלא התקיפו אתכם באמצעות קסמים קודם מהרגע שאנחנו בשטח עזה. גם אם הם יורים עליכם. לשם כך אור פיתח קסם שדומה ללחש הבועה שהשתמשנו בו בעבר, אבל הפוך. במקום להשאיר את מה שנמצא בפנים בפנים, הוא שומר על החוץ בחוץ. כולל כדורי רובה. יהיה לכם זמן לתרגל את זה על יבש מחר. בנוסף, אפילו אם לא הצלחתם, המלאכים אמורים לדאוג לדברים האלה.
שאלות?"
אחרי כמה שניות טובות של שקט, הוספתי: "נהדר. נלבן עניינים אחרונים מחר. לכו ונוחו. סומך עליכם"

12.10.12 יום שישי 12:00:
"אלכסנדרה!" אור קרא מאחוריי ותפס בזרועי כשניסיתי לברוח מהמרתפים.
'די, רד ממני. אני צריכה למצוא את יהב, ו-'
"מה עשיתי לך? למה את שונאת אותי פתאום?" הוא שאל והביט בי בעיניים חודרות, מנסה למצוא את התשובה במוחי.
'לך,  לך, לך, די. עזוב אותי. די. לך.' חזרתי על המילים האחרונות בראשי שוב ושוב.
"דברי אליי, אלכסנדרה!"
'לא. די. לך. די. די. די.'
"בסדר!" הוא עזב אותי בכעס ועלה במדרגות בהפגנתיות.
"מה הסיפור שלו?" אמילי עצרה לידי ושאלה, מרימה גבה אחת בתמיהה.
"הוא לא עוזב אותי. הוא מבין שאני מסתירה ממנו משהו. אני לא יכולה ככה יותר, אמילי." הסתובבתי אליה. היא הורידה אליי את מבטה בשאלה. "אוף, בואי." תפסתי בידה וגררתי אותה לפנייה לא מוכרת במרתפים, ממשיכה הלאה והלאה במסדרונות עד שהייתי בטוחה שאף אחד לא שומע. הייתי בטוחה שהמרתפים מסתכמים בבסיס האימונים שלנו, אבל מסתבר שהיה להם עוד רובך שלם שלא תיארנו בכלל.
"לאן את לוקחת אותי?" היא שאלה.
"כאן זה בסדר," מלמלתי ונעצרתי פתאום. היא כמעט דרסה אותי, בהתחשב בגובה שלה ובכך שלא התרעתי אותה מראש על העצירה.
"את מוכנה להסביר לי מה הולך כאן?"
"אני מדברת על אריאל. ומה שהיא אמרה על מלאכים. ומה שהבנו על לין, ו-"
"אה, נו מה הבעיה?"
"אני לא יכולה לשמור את זה מאור יותר. אני גרועה בלשמור סודות."
"חרטטנית. אני עד היום לא יודעת מי זה החבר המסתורי שלך."
"טוב. אז אני לא יכולה לשמור סודות ממנו. כשזה קשור אליו יותר מאשר אליי, אוקיי?" התפרצתי.
"אוקיי, אוקיי. תני לי שנייה לחשוב." היא סידרה את שיערה בהיסח דעת והעבירה את מבטה סביב. "איפה אנחנו בכלל?"
סקרתי את הסביבה בשקט. זה נראה כמו מן מבוך העשוי מקירות אפורים, ללא חלונות וללא קישוטים על הקירות. רק מנורות שהופיעו פעם בכמה מטרים האירו את המסדרון. היה חם כאן.
"לא יודעת. פשוט נחזור אחר כך מאיפה שבאנו."
"מאיפה באנו?" היא שאלה והסתכלתי אחורה. אותו המבוך המשיך גם לכיוון ההוא. איך לא שמתי לב לפניות שלקחנו?
"אני..." מלמלתי ללא הסבר.
"איך לעזאזל יוצאים מפה?" היא שאלה, נכנסת לפאניקה.
"אני חושבת שצריך לפנות פה ימינה, וכאן שמאלה..." טיילנו במרתפים עוד שעה בערך עד שהגענו למסקנה שחזרנו לאותו המקום שממנו יצאנו.
"מה לעזאזל הולך כאן?" היא שאלה בהתפרצות לבסוף. "אנחנו הולכות במעגלים!"
"אנחנו כאלה סתומות. בואי פשוט נתעתק מכאן," היא אמרה פתאום ותפסה את ידי. היא עצמה את עיניה והסתובבה במקום, אבל אז נתקלה בי ושתינו נפלנו לרצפה.
"תגידי את לא זוכרת איך מתעתקים?"
"בטח שאני זוכרת. התאמנו על זה לפני שעתיים. זה לא עובד כאן."
"מה זאת אומרת זה לא עובד כאן? אפילו בבסיס זה עובד!"
"מה לעזאזל הולך כאן?"
"חכי רגע. יכול להיות שנכנסנו בטעות לאחד הכשפים של ג'ייד?" חשבתי לפתע.
"או לאחת המלכודות נגד התלמידים שיורדים לכאן במקרה," היא אמרה בהבנה. "גדעון אמר לי על זה משהו."
"יופי. אז איך יוצאים מכאן?"
"אני אתקשר אליו..." היא שלפה את האייפון שלה וליטפה אותו בצורות שונות. כמה דקות אחר כך המסדרון המוזר התפוגג, והמדרגות הופיעו, מולן עומד גדעון עם שרביטו בידו.
"אתה הגיבור שלי!" היא רצה אליו ונפלה בזרועותיו. הזדחלתי בשקט מאחוריהם ורצתי במעלה המדרגות. בזמן השוטטות שלנו החלטנו לדבר עם אור אחרי המבצע, ואני החלטתי לסגור את עצמי בחדר עד שזה יקרה. שיחקתי עם פיץ כל היום, וניהלתי כמה שיחות עם יהב בינתיים על חייו כערפד. הוא אהב את המצב החדש, והודה בפניי שהחיים שלו הרבה יותר מרגשים עכשיו.

13.10.12
היום למחרת היה אחד קשה. התחלנו בריצה שכבר הפכה להרגל, עברנו לתרגול מאוד ארוך של לחש הבועה של אור, ולקראת הערב, שהיה כבר בשעה חמש עם השעון החדש, נפגשנו אחד על אחד עם צוות המלאכים. אליי נצמד מתנאל, מלאך צעיר ועדין במיוחד, שניחן בשיער שחור וחלק ועיניים ירוקות. הוא היה אחראי על יהב ועליי בזמן שאנחנו נלחמים בטרוריסטים. יהב, כמובן, דרש הרבה פחות הגנה. בכל דו-קרב שערכתי מולו לצורך אימון, הוא לא נפגע מאף אחד מהכשפים שלי. הוא היה חסין לכל דבר כמעט. אולי השמש קצת הפריעה לו, אבל שום דבר ששכבה עבה של בגדים והרבה מסנן קרינה של שאנל לא יכול לטפל בו.

15.10.12
יום המשימה התחיל הרבה יותר מוקדם מכל יום אחר. כשכולם עוד מותשים ועייפים מהעייפות, נכנסנו לתחפושות שאמילי המציאה לנו. שתינו וג'ייד נראינו מוזר ברעלות כשמאחוריהן מסתתרות עיניים בהירות, אבל מצד שני גם בעזה יש אירופאיות שהתאהבו בערבים. איכס.
גם גדעון לא היה משכנע, אבל מי יעז להטיל בו ספק?
התעתקנו כולם יחד אל שטח מדברי מחוץ לחומה. לא היה איש בטווח ראייה. הלכנו מעט ברגל, מוצאים יותר ויותר חיילים בפטרול, עד שהגענו למחסום, אליו נכנסנו בשלשות. יהב ואני נכנסנו עם גדעון. שוטרי מג"ב בדקו אותנו עמוקות (ואף מיששו קצת יותר מדיי) עד שביקשו תעודות זהות.
'גדעון, מה עושים? אין לנו תעודות!'
"אחמד," גדעון אמר במבטא משכנע. אחמד היה שם הקוד של יהב. הוא הולך לשסע את השוטר המסכן הזה?
יהב הביט בשוטר במבט סהרורי. "תסתכל לי בעיניים," הוא אמר בשקט. כל מבטי היחידה מאחור עקצצו בעצבנות. "איך קוראים לך?"
"עידן."
"עידן, אתה רואה את כל האנשים האלה?" הוא החווה לאנשי היחידה ואלה מצדם התקרבו.
"כן," הוא מלמל, מוקסם.
"אני מבקש שתכניס את כולם, אנחנו לא באנו לחפש צרות."
"לא באתם לחפש צרות..." הוא הדהד אחריו.
"ואחרי שתכניס אותנו, תשכח שכל המפגש הזה היה. בסדר?"
"כן, בסדר."
"יופי. אז תכניס אותנו עכשיו." יהב ניתק את מבטו מעידן השוטר שמיהר להכניס אותנו ולעבור הלאה לאנשים הבאים.
'מה זה היה?' קולה המתפלא של ליאת הופיע בקשר.
'הוא הקסים אותו. זה קטע של ערפדים. משהו שביקשתי ממנו ללמוד,' גדעון השיב. התפצלנו כל אחד לכיוון אחר, והלכתי לחפש מקום שקט וריק יחסית. יהב ואני הלכנו בשקט אחד ליד השני והשתדלנו שלא למשוך תשומת לב. למצוא פינה שקטה וריקה הייתה משימה לא פשוטה בפני עצמה. הרחובות היו עמוסים עד כדי חנק, וריח התבלינים העז שעמד באוויר לא עזר לי לנשום. בסופו של דבר הגענו למה שנראה כמו בית נטוש, שפוצץ לפני זמן מה. נכנסנו פנימה והרמתי מיידית את המעיל הדבילי הזה שנדרשתי ללבוש. מתחתיו היו הכלים הרבים שאחסנו את חיות הפלא שהצלחתי להעביר לרשותנו, מצומצמים בגודלם, כמובן. יהב סייע לי להחזירם לגודל הטבעי ואז לשחרר את החיות שהתחבאו בתוך הכלובים המכושפים הללו. עד מהרה התמלא החדר בספינקסים, בזאבים, בטרנטולות, בחלזונות ענק רעילים, בסוסי פרא מכושפים ואף בשני טרולים.
"כל אדם שמתקרב אל הקוסמים שלנו, אל תפחדו לתקוף." בעזרת הספינקסים הצלחתי לגייס את שאר החיות הפראיות הללו, שהיו יותר ממוכנים לקבל קורבנות חדשים. עד מהרה מתנאל גילה את עצמו בפנינו (עד עכשיו הוא עקב אחרינו כשהוא אינו נראה) וסייע לנו להטיל כשפי היעלמות על כל החיות. כשזה הסתיים, יצאנו למצוא את גדעון וליאת, כדי לתגבר כל צעד שלהם.

15.10

גדעון -
התפקיד שלי היה קשה. ניסיתי לעקוב בקשר אחרי המחשבות של כל החוליה לוודא שהיא בסדר, וגם שמרתי על קשר רציף עם ניקו והילה שתפסה את מקומות של תיאודור החולה בראש ההילרים.
אחרי שחולקנו לצוותים עם ההילרים והמלאכים והתפצלנו, זה רק הלך ונהיה יותר ויותר קשה.
הצוות שלנו כלל את ג'ייד והמלאך שלה מרומאל, הילה יחד עם שלושה הילרים נוספים, ניקו ואני. לכאורה צוות חזק מאוד. לא הייתה לי סיבה לדאוג, ולכן דאגתי במיוחד לאחרים.
פילסנו את דרכנו לפעמים תחת הערפול והבגדים ולפעמים בין שריקות כדורים עד לאזור המפגש. הקדמנו קצת ולכן תפסנו עמדות טובות, במקום שלא יוכלו להפתיע אותנו, וחיכינו.

אור -
צוותנו לזוג מלאכים ושלישיית הילרים. את השמות שכחתי ברגע שאמרו אותם. המסע לאזור הבונקר היה בעייתי, בגלל שהוא נמצא באזור היותר טרוריסטי של עזה. אנשים ירו בלי חשבון, ובדרך אפילו ראינו מישהו משגר קסאם מחצר של בית. הרמתי את השרביט כדי ליירט אותו, וליאת עצרה אותי. "לא! גדעון אמר שאסור לעשות קסמים על לא קוסמים זוכר?" נאנחתי.
ירייה נשמעה ממקום כלשהו מאחור, והספקתי להסתובב ולראות כדור מונח על הרצפה כמה סנטימטרים מאחורי הרגל שלי. נוצת מלאך נפלה לאיטה מהמלאך שמעלי.
'למה?...'
'אנחנו בנוהל מלאך שומר עליכם. מונעים כל מה שיכול לגרום לכם נזק. אבל יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות'
'אז כשנושרות לכם כל הכנפיים...'
'אתה לעצמך'
מרגע זה והלאה הקפדתי הרבה יותר על לחש הבועה שלי.

גדעון -
אחרי כמה דקות הגיעה המשלחת. שבעה אנשים, כולם עוטי ברדסים התמקמה בתנוחת הגנה מולנו.
אני ניגשתי קדימה, וגם אחד מהאנשים ממול. עמדנו קרובים אחד על השני, ג'ייד והחולייה שלי מאחורי, שאר עטויי הברדסים מאחוריו
'אמילי!' חשבתי בלחץ. 'זה הוא?'
'תמתין רגע...' היא ענתה בקול לחוץ לא פחות כשהיא ראתה את הסיטואציה.
'שיט נו! מהר'
"איפה זה?" רעם הקול במבטא ערבי כבד.
"זה אצלי. איפה השכר שלי?"
"תראה לי"
"תראה לי אתה קודם"
הבחור נאנח ואחד הבחורים מאחורה הוציא מתוך הגלימה מזוודה ופתח אותה. עשרות שטרות ירוקים נקיים הבזיקו מהמזוודה.
"עכשיו אתה"
'אמילי... עכשיו??'

אור -

בסוף הגענו על הבונקר, והתכוננו לפריצה. הקפדנו במיוחד על ההסוואה, וראיתי מדי פעם ברחובות את אחת מחיות הטרף של אלכסנדרה מתעסקת עם כמה מההגנות.
'אמילי, אנחנו מוכנים לפריצה. רק תגידי מתי.'
'עובדת על זה! הצמח משתגע וגם השיקוי עושה בעיות'
הבנתי מהלחץ שלה שהחוליה השנייה בבעיות. בזווית העין קלטתי את ליאת מתעסקת עם אוסף של משהו שנראה כמו בלטות של בניין.
"ליאת? מה את עושה?"
"מכינה את הקסם לפריצה"
"מה זאת אומרת?"
"זה קסם שלוקח מלא זמן להטיל אותו, אז הפכתי אותו ללבנים כדי להשתמש בו במיידי"
"את עשית שינוי צורה לקסם??" שאלתי המום. "באמת שאת יכולה להפסיק ללמוד שינו"צ עכשיו..."
ליאת הסמיקה. "אני עדיין צריכה לזרוק אותן בזווית המדוייקת..."
ההתפעלות שלי נקטעה על ידי הצווחה ההיסטרית של אמילי.
'הוא בשניהם!! זה הורקרוקס!!'

גדעון  -
'פאק.
באמת שאני שונא סתם לקלל, אבל ממש פאק.
על זה לא חשבנו. למה שניקח את זה בחשבון? חשבתי שאם אני אאלץ להילחם מולם אני אדע שיש לי אדם אחד להרוג ואפשר לברוח. עכשיו אי אפשר לדעת אם אני צריך להרוג אותם או להרוס הורקרוקס... איך בכלל עושים את זה? בקיצור פאק.'
"בתנאי אחד..." אמרתי, מנסה לשמור על הקול שלי שלא ירעד. מאחורי ג'ייד ושאר החוליה הכינו את עצמם לקרב.
"אתה לא במצב לתת עוד תנאים. תראה לי את זה!"
"אני רוצה לראות למי אני נותן את זה. זה לא דבר שאפשר סתם להעביר."
הקוסם משך מעליו את הברדס ולרווחתי גיליתי שזה אכן הקוסם שבאנו לתפוס.
'אור!! ההורקרוקס אצלכם. בבונקר. תמצא אותו, ותשמיד אותו. אנחנו מנסים לקנות זמן.'

אור -

'קיבלתי'
ליאת הטיחה את הלבנים בקיר הבוקר ולרגע העולם קפא. הבונקר התחיל להתמוסס לנגד עינינו, ונפתחה בקיר דלת שפשוט הובילה למסדרון ישר אל לב הבונקר.
"ליאת!!! את מלכת העולם!" צעקתי.
רצנו שנינו אל תוך המסדרון, מלווים בחולייה המאולתרת, בשרביטים מורמים.
מהר מאוד הגיעה ההתקלות הראשונה.
קוסמים מבוהלים שלא הבינו מה קרה לבונקר אבל הספיקו להתאושש, מלווים ביצורים שחורים שנראים כמו הכלאה בין עכביש לעקרב לנחש.
ליאת שלפה הפכה את אחת הלבנים בקירות למכונת ירייה. לא שאלתי שאלות.
"אימפדמנטה" צעקתי והעפתי שניים מהקוסמים אחורה. הכדורים של ליאת קצרו את השאר. ליאת הייתה מזועזעת.
"חייבים להמשיך!" צעקתי ודחפתי אותה בכוח. היא יצאה מהשוק, אבל עדיין לא נראתה לגמרי מחוברת למציאות.
המלאכים הצטרפו לקרב בעזרת מעין שוטי אור בוהקים והכריעו בעזרתנו את העקרבוטים.
הדרך המשיכה והמשיכה, וראיתי את הכנפיים של המלאכים הולכות ונעלמות, קורסות תחת מצבור האיומים שחוסם את דרכנו אל לב הבונקר. אל ההורקרוקס, שעדיין לא היה לי מושג איך נשמיד.
לבסוף בקול צליפה והבזק של אור, המלאכים נעלמו.
בדיוק באותו הרגע סגרו עלינו עוד להקה של היצורים העקרבוטיים ממקודם.
"זה לא רחוק! לך לשם ואני אעכב אותם!" ליאת צעקה. המשכתי בספרינט הלאה מלווה באחד ההילרים. תוך כדי הריצה הבטתי לאחור לראות איך ליאת מסתדרת. היא התקדמה לא רע, הודפת את היצורים לאחור, עד שנשמע מהכיוון השני קול קר. "אבדה קדברה!"
הבזק האור הירוק היה מסנוור, אבל הספקתי לקלוט את דמותה של ליאת נופלת, ואת ההילרים כורעים לצידה. ואז קמים.
"ליאת!!!!" צרחתי בחוסר אמונה.
ואז הכל החשיך.

גדעון -
ברגע שהוצאתי את הבקבוקון מכיסי, שבעת הקוסמים התחילו להתקיף. ציפינו לזה, וג'ייד כבר הייתה מוכנה עם לחש נגד מסיבי.
המאבק נגד שבעה קוסמים במקביל היה קשה, אבל תודות למאגרי הקסם האדירים של ג'ייד, והשימוש שלה בקסמים לא מוכרים הצלחנו להחזיק מעמד יפה. לא הגענו להתקיף, אבל זה לא היה חשוב היות ועד שההורקרוקס לא יושמד, אין טעם לנסות בכלל.
תוך כדי הקרב ניסיתי לשמור במקביל על הקשר עם אור לראות כיצד הם מתקדמים, ועל הקשר עם הילה, שביטלה מיד את הקסמים שפהתקרבו לפגוע בנו, ועקבה בדריכות אחרי ההילרים של החוליה של אור.
באמצע הקרב, הרגשתי גל של רגשות חזק מנשוא, ויכלתי לראות שגם ג'ייד וגם אני לוקחים צעד אחורה בקסמים, ונאבקים לשמור על הקרב אל מול הזעקה של אור. הכאב הדהד בקשר בגל של ייסורים. והתגובות של חברי החוליה רק החמירו את המצב. למזלנו באותו הרגע הגיעה אלכסנדרה עם צבא המפלצות שאלוהים יודע מאיפה היא הצליחה לשלוף ואיזנה את המצב לטובתנו. התחלנו להתקיף, וג'ייד כבלה את האזור בלחש נגד התעתקות.
אבל משהו קרה לאור. במקום שבו שכנה תמיד התודעה שלו בקשר, היה גוש שחור, תודעה לא מוכרת שמילאה את הקשר במשהו שלא ידענו להגדיר. כשניסיתי לראות דרך העיניים שלו, הוא ניצב בלב חדר מלא בחפצים, וגם בקוסמי אויב. כנראה בלב של הבונקר. 'כלומר הוא חי!' ניצוץ של תקווה בלב הכאב על ליאת. הספקתי לראות דרך הילה שניים מההילרים מפנים את הגופה של ליאת. מהאזור. 'אולי יש עוד תקווה לטפל בה?'
מתוך ראשו, שמעתי את אור מבטא את הלחש. אבל הקול לא היה הקול של אור. הוא היה צרוד ומפחיד.
"אינ.... פר... ני...יו"
מהשדה שבו נלחמנו ראיתי עננת להבות אדירה בצבא שחור-סגול כהה שעלתה מאיפה ששיערתי שעומד הבונקר. הרגשתי את המלאכים של אמילי, עמרי ושחף עובדים ליצור ערפול שייגרום לזה להיראות כמו שיגור קסאם. המחזה היה מבעית.
הלהבות הגיעו לגבהים אדירים, ופשוט המשיכו לבעור כאילו האוויר עצמו ניצת.
המחזה הוציא את כולם מהסערה של הקרב. אבל היה מישהו אחד שהמחזה הזה השפיע עליו יותר. הקוסם נראה כאילו מישהו הרגע הכניס לו סכין בבטן. קפצתי על ההזדמנות.
"דיסטוריה!" צעקתי. 'זה על ליאת...'
ג'ייד לא היססה וזינקה לעבר הקוסם המתפתל. לא ידעתי מה היא מתכוון לעשות עד שראיתי סכין ארוכה מבהיקה בכף ידה.
בתנועה חדה וארוכה, ג'ייד החליקה את הסכין, וראש הקוסם התגלגל מדמם על הרצפה.
זו הייתה הזוועה ששברה אותי. ג'ייד נעמדה מכוסה בדם, וידעתי שראיתי יותר מדי ליום אחד. עם זאת, הייתי חייב לקחת פיקוד.
'המשימה הושלמה!! צרחתי בקשר. כולם להתעתק למקום שהתחלנו בו. תעיפו את התחת שלכם מפה!!'
אזרתי את שארית כוחותי, והתעתקתי משם.

נעמדנו בנקודת ההתחלה ובדקנו את המצב. כל ההילרים נכחו. רובם טיפלו באחד ההילרים שסבל מפציעות מחרידות. המלאכים חזרו כולם לעולם שלהם, למעט ניקו, המלאכים של אמילי שחף ועמרי, והמלאך של ג'ייד.
מהחולייה נכחו כולם, כולל ליאת ששכבה דוממת ליד ההילרים. למעט אור.

אור -

כשהתעוררתי הייתה לי תחושה מוזרה.
"בטח ככה מרגישים האנשים בסרטים עם ההנגאובר המטורף..." מלמלתי לעצמי.
פקחתי עיניים. הייתי במקום מזעזע. מסביבי תמרות עשן עלו מהאדמה, וכל מה שיכלתי לראות זה פיח. כמה שלדים של בניינים נראו במרחק. "איפה אני...?"
'אור! שמעתי קול מבוהל בתוך הראש שלי'
הוא נשמע מוכר...
'אור!! הלחץ התגבר. 'אתה שומע אותי?'
'גדעון?' עלתי לי המחשבה לראש.
דמות מסויימת הופיעה לידי, ואז הרגשתי כאילו קרס תופס אותי מאחור ומושך אותי לשמיים.
הסתכלתי סביב. עמדו הרבה אנשים. הדמות שהביאה אותי לשם, עוד כל מני... עיני נחו על ילדה ששכבה על האדמה.
"ליאת!" הכל חזר אליי.

הימים הבאים עברו כמו סיוט. כולנו חשבנו שאחרי המשימה הארורה הזאת נזכה במעט שקט, מנוחה. אף אחד מאתנו לא העלה בדעתו את האפשרות המחרידה שנאבד מישהו בדרך. זה היה אבסורדי מדיי. הרי היינו כל יכולים, כל אחד מאתנו בתחומו האישי. אלה שחזקים יותר בפרקטיקה נשלחו לקו האש, ואלה שעשו את שלהם עוד לפני היום הארור ההוא ישבו בחמ״ל ועשו את עבודת הקישור.
באותו היום כל אחד מאתנו היה עסוק בהאשמות. רובנו האשמנו את עצמנו, לא משנה כמה חסר היגיון היה הדבר. אני כעסתי בעיקר על גדעון, שלא הניח לי להגיע לקו האש כמו שרציתי. אם הייתי נמצאת עם אור וליאת, היה עוד מישהו שיגבה אותם, ואז... אני לא יכולה לחשוב על זה אפילו.
לכל התלמידים הוסבר שהיה לנו פיגוע חבלני בבית הספר, והוא תוקל מידית, אך למרבה הצער היו נפגעים. הלימודים בוטלו והתלמידים נשלחו בחזרה לבתים לשבוע הקרוב. שזה מעולה, כי באותו היום, כשחזרנו לבית הספר, נאלצנו להתמודד עם שמועות כואבות בלי להגיב.
״אתם שמעתם שהיה פה מחבל? אני שמעתי שהוא הרג מישהי... אם היא לא הייתה בשעה חופשית המסכנה הייתה ניצלת...״
״איזה מזל שהחלטתי לשבת בספרייה באותו היום!״
״אויש נו, את היית חכמה מספיק בשביל להילחם...״
אלכסנדרה ואני, שישבנו עד אותו הרגע בשקט, החלפנו מבטים מהירים וקמנו מהשולחן ברעש גדול, בכמה שיותר הפגנתיות. שתתפלל שאני לא אנסה עליה כלום. נראה איך היא תילחם. המחשבה שעברה בראשה של אלכסנדרה הייתה דומה, למרות שלא יכולתי לדעת בוודאות. הקשרבין חברי ביחידה נותק לצמיתות.
״אמילי, אלכס,״ ג׳ייד עצרה אותנו בדרכנו החוצה. היא רק עכשיו יצאה מהמרפאה, והיד שלה הייתה חבושה היטב ותלויה על צווארה. היא נחתכה בקסם ונדרשו שעות ושלושה מרפאים לעצור את הדימום, אבל היא הייתה חזקה מספיק בשביל לא לאבד את ההכרה.
״ג׳ייד, איך את?״ שאלתי והבחנתי שהקול שלי קר.
״זה שטויות. רק תעדכנו אותי. מה הולך? מה קרה לאור? מה קרה לליאת?״
אלכסנדרה ואני החלפנו מבטים שוב והעיניים שלי שוב נמלאו דמעות, בפעם העשירית היום אולי.
אלכסנדרה דיברה בקול חלש. ״אור יהיה בסדר. הוא קצת מטלטל בין הכרה לחוסר הכרה, אבל זה בעיקר נפשי. ליאת...״ ופה היא לא החזיקה את עצמה וקברה את פניה בידיה. ג׳ייד הגביהה את גבותיה בהלם, ובלי לומר מילה היא עקפה אותנו בריצה. תפסתי את אלכסנדרה ויצאנו לחצר, למצוא פינה שבה נוכל שתינו לבכות בה בשקט.
ביום למחרת חזרנו הביתה בנסיעה ארוכה ברכבת. גדעון עבר על פניי ונעצר. הייתי עם משקפי שמש, והעמדתי פנים שהוא לא שם. ״אמילי,״ הוא קרא לי ולא הגבתי. ״אני לא יכול לראות אותך ככה.״ עדיין לא הגבתי. הוא התיישב במושב הריק שלידי והניח את זרועו סביבי, מושך אותי אליו. היה משהו כל כך מנחם בחיבוק הזה שגרם לי לפרוץ שוב בבכי. הייתי כמו מכונה שמייצרת דמעות על פי לחיצת כפתור.
כשהגענו לתל אביב כבר סלחתי לו לגמרי, כי הבנתי שבלי הכתף החמה שלו אני לא ארגע לעולם.
״אני צריך לבקר את המשפחה של אור, להסביר להם שהוא שוכב במרפאה והוא יהיה בסדר בסופו של דבר. ומחר ההלוויה. זה העניין האחרון שאלך אליו בתור מפקד. ואז על זה ייגמר.״
״תבוא אליי אחרי הביקור אצל אור?״
״איזו שאלה..״ הוא נישק אותי בעדינות ואז הלך למצא איזו פינה להתעתק ממנה. פיליפ חיכה לי ביציאה מהתחנה ולקח ממני את המזוודות אל הפז׳ו החדשה. מהצורה שבה החזקתי את הראש והתנוחה שבה ישבו עליי משקפי השמש, הוא הבין שלא לדבר איתי. אמא שלי לא הייתה כל כך עדינה, ושאלה הרבה שאלות שהיה לי קשה לענות עליהן.
היינו באמצע המערכה כשפייר הגיע הביתה.
״ולמה בעצם לא נסעת הביתה עם אחיך? בשביל מה נתנו לו מכונית משלו?״
״רציתי לנסוע עם החברים שלי, את יודעת, למקרה שיהיה עוד פיגוע ואני אאבד עוד אחד מהם!״
״תפסיקי להיות כל כך דרמטית,״ היא אמרה בביטול. גלגלתי את עיניי ולפני שפייר הספיק לומר משהו להגנתי כבר הייתי בטיסה במעלה המדרגות.
17.10.12
ההלוויה הייתה למחרת, וגדעון ואני הלכנו יחד. פייר הצטרף בתור אחד מהמורים באלכימיה, למרות שכמעט ולא הכיר את ליאת. ג׳ייד התקשרה וביקשה שנגיע מוקדם, ובגלל הנדירות של המעשה הזה נאלצנו להקשיב. כל חברי היחידה היו שם, למעט אור, מבולבלים בדיוק כמונו. נפגשנו מחוץ לבית העלמין הקרוב לביתה של ליאת, במודיעין. ג׳ייד אספה את כולם והתרחקה איתנו מבית הקברות בדממה, בלי לענות למטר השאלות שנופל עליה. כשהגענו לחניון ריק מאנשים היא דיברה, לא לפני שהטילה כמה לחשי הגנה על המקום, כולל לחש זמזום שמנע מצי שאינו במעגל לשמוע משהו.
כשהיא דיברה לבסוף, כולם השתתקו מידית. ״מצאתי באחד הספרים שלקחתי מהבית את המעגל שיחזיק את ליאת לחיים. אפשר לעשות את זה. צריך רק את הגופה, אז שניים מאתנו-״
״את השתגעת לגמרי.״ גדעון אמר.
״נפלת על כל הראש, ג׳ייד. אי אפשר להחזיר אדם מן המתים. זה ידוע.״
״אל תהיו טיפשים. יש מעגל קסם שקצת קשה לשרטט, אבל זה אפדרי. אם אור היה פה-״
״היא מתה! אין שום דבר שתעשי שיוכל לשנות את זה. אם אור היה כאן הוא היה מגיב אותו הדבר!״ התפרצתי.
״ומה תעשי כשהנשמה שלה תעזוב את השאול?״ גדעון שאל. הוא גם למד כשפומטיקה ולחשים מתקדמים. ״הנשמה שלה לא שייכת לכאן יותר. מי אמר שהיא תחליט לחזור לגוף הגשמי שלה? את תתקעי אותה בתור רוח רפאים לנצח! זה מה שאת מאחלת לה?״
היא סתמה את פיה בהלם.
״היא מתה כגיבורה, אני חושב שהיא שלמה עם זה,״ עומרי אמר בלחש ששמעו היטב בדממה.
״אל תשחק אותה יודע מה עובר לה בראש!״ שחף התפרץ פתאום. ״היא בת 16! זה לא הזמן שלה להיות חיילת, ובטח לא למות בתפקיד! היא אמורה לחיות חיים מלאים וארוכים ולתרום עוד תרומה ענקית לאנושות. היא הייתה כישרון לא רגיל, וכולנו יודעים שהיא הייתה גם בן אדם לא רגיל. היא צריכה לחיות. ג׳ייד, תגידי לי מה לעשות, אני איתך.״
הויכוח המשיך שעה ארוכה, עד שהחלטתי שמה שלא יקרה, אני לא אהיה חלק מזה. גדעון ועומרי באו איתי והלכנו חזרה לבית הקברות.
״הכל בסדר?״ פייר שאל שם.
״כן, הם רצו להיפרד ממנה בתורה מיוחדת,״ פלטתי מייד.
״אני לא יכול לתאר לעצמי מה זה לאבד אדם כזה קרוב...״
אבל לאבד את אחותך לא הייתה לך בעיה, חשבתי לעצמי. ידו של גדעון התהדקה על כתפי.
ההלוויה הייתה ארוכה מאוד ועצובה מאוד. אני לא הכרתי את המשפחה של ליאת, אז זה היה מאוד מביך. השתדלתי לעמוד מאחור, בלי להתערבב. הגברים הלכו קדימה, אז נשארתי לבדי. ג׳ייד אלכסנדרה ושחף לא היו באזור. פחדתי ממה שהם עומדים לעשות, ועוד יותר פחדתי שהם יצליחו. מה זה אומר?
הרי הגופה הייתה איתנו, שהרי עכשיו התחילו לקבור אותה, לומר קדיש, להתפלל, להיפרד. מה הם עושים?
בסופו של דבר יצאנו משם, והתקדמתי מיידית לכיוון החניון ההוא. אני לא יכולה לסבול את חוסר הוודאות הזה.
ג׳ייד הייתה שם לבדה, ושירטטה ככל יכולתה.
״את מצליחה?״ שאלתי ונעמדתי בצד, בוחנת את עבודתה. היא המשיכה למלמל מלים בלטינית ולשרטט במהירות על האספלט.
״מה יקרה? היא תתעורר מתחת לאדמה?״ שאלתי והיא שוב לא ענתה, כאילו לא הייתי אלא עציץ שנעמד שם ולא אומר דבר.
״זה לא יפחיד את כולם? שאחרי שקברו אותה היא תופיע שוב, כולה מלוכלכת ומלאה בבוץ?״
כלום.
נשארתי לעמוד שם, תוהה לעצמי איפה שיף ואלכסנדרה, ואז איפה גדעון ועומרי.
לבסוף, ג׳ייד קמה מהעבודה הקשה שלה ונעמדה מולי.
״אני חושבת שזה זה,״ היא אמרה והתנשפה. שמתי לה שהיא חיוורת, והבלונד הצהוב שלה היא אפרפר פתאום.
״אז מה יקרה? גם אם היא תתעורר, היא תהיה מתחת לאדמה,״ אמרתי והשתדלתי לא לחשוף את הרעד שעבר בי.
״אבל היא לא קבורה,״ היא אמרה בפשטות.
״מה זאת אומרת? אני הייתי שם, גדעון בעצמו שם עליה אדמה. היא קבורה עמוק, סמכי עליי.״
״זאת לא היא, זאת בובה.״ היא ספקה את כפיה וקראה בשמה של אלכסנדרה. היא ושחף הופיעו מאחרי אחת המכוניות עם ליאת, תלויה בחוטים בלתי נראים באוויר וראשה נופל על צידו.
״לא, אתם לא שפויים. זה לא נורמלי, צריך לכלוא אתכם!״
״אנחנו עושים מה שצריך,״ ג׳ייד אמרה והעיניים שלה ברקו בנחישות. היא הייתה מטורפת. שחף הרחיף את גופתה של ליאת למרכז המעגל והניח אותה שם בעדינות. ג׳ייד הניח את שרביטה על אחד מהפינות של הפנתגרם ששורטט במעגל.
״צריכה להתבצע החלפה. אני צריכה קורבן. אלכסנדרה, תני לי את החיה.״ הבטתי בג׳ייד, המומה, ואז העברתי את מבטי לאלכסנדרה, שמיהרה לשלוף מכיסה ארנב שתפסה קודם והכניסה לשם, כנראה בעזרת קסם הרחבה סמוי כלשהו. היא הרחיפה את הארנב המשותק המסכן אל מרכז המעגל. לא יכולתי לראות את זה. הסתובבתי ושמעתי את קולות הלחש של ג׳ייד הופכים אט אט לחזקים יותר עד שהיו קולות צעקה איומים, ואז נשמע קול רעם איום, וקול של עצם גדול פוגע באדמה. ג׳ייד התמוטטה. הסתובבתי בבהלה. הארנב המסכן היה שחוט, פרוותו הלבנה הוכתמה בדם רב. וליאת... זה לא עבד. רציתי לקפוץ אל אחד הקברים הריקים שם ולקבור את עצמי.

16.7
גדעון

הימים שאחרי המבצע עברו לאט מנשוא. כל דקה נדמתה כנצח, בעוד אני ממלא את רגעי האחרונים כמפקד החולייה.
וכמה עבודה זו הייתה.
הסברים. מיליון הסברים. לאלי, לתומר, לרמטכ"ל עצמו... ולעצמי? עוד לא העזתי לנסות. עוד לא העזתי לחשוב על זה.
וכמובן שלמשפחה של אור, היות ולא נראה שהוא הולך ליצור קשר עם מישהו בתקופה הקרובה.
וכל הזמן הזה אני צריך להעמיד חזות חזקה ומנחמת. לחוליה, ולאמילי.
איך עושים את זה? לא יודע. אבל כנראה שעשיתי את זה בגבורה. אמילי נראתה במצב סביר כשהיא לידי, את החוליה הצלחתי להרגיע כל פעם שהתפרצו, וצלחתי את דרכי עד לרמטכ"ל בהסברים מנוכרים שנראה שהשביעו את רצונם של כולם. ההורים של אור נראו מבינים כשביקרתי אצלם, קצת מתוחים אבל לא יותר מהמובן. רק בדרך החוצה הם זרקו משפט שתפס אותי לא מוכן.
"לין יודעת?"
הלב שלי נפל לתחתונים. נראה שגם מבחינת ההורים שלו לין זה משפחה.
'האם לין יודעת? ודאי שהיא יודעת. איך היא לא תדע?? הוא הרי בקשר מוחי רציף איתה תמיד, רק לפני המבצע הוא ניתק אותו. ומאז... '
"אני עכשיו הולך אליה"
לין גרה בלב תל אביב. מה שאומר שלא יכלתי להתעתק למקום נטוש קרוב, וללכת ברגל. וגם לא לפתח הבית. אנשים יראו אותי. זה השאיר לי את האופציה היחידה של להתעתק ישר לתוך החדר שלה.
"המטרה מקדשת את האמצעים" מלמלתי לעצמי. העלתי בעיני רוחי את הזיכרון שאור חלק איתנו בהקמת הקשר. התיאור של החדר של לין היה מדהים. עד לפרטים הכי קטנים שאפשר. יהיה מאוד קל להתעתק לשם. רק התפללתי שאני לא אתפוס אותה כשהיא בדיוק חוזרת מהמקלחת או משהו... התמקדתי ובקול פצפוץ הופעתי בחדר של לין.
הדבר הראשון שהיכה בי היה הריח. הריח של לין היה די שוק. זכרתי אותו דרך הזיכרונות של אור, ומהקצת כשיצא לי לראות אותה. אבל זה אף פעם לא היה בעוצמה כזו.
הדבר השני היה הקול.
"אור!" ההקלה הייתה כלכך ברורה בקול שלה שהלב שלי כמעט נשבר לראות איך ההבעה שלה משתנה מהקלה ושמחה ללחץ. "גדעון" היא אמרה בקול מרוסן.
"לין" עניתי בקול לא מסגיר. במבט שני ראיתי שהעיניים שלה שקועות והשקיות שמתחתן מסגירות חוסר שינה עיקבי. "הוא בסדר. אל תדאגי"
ההקלה הייתה מיידית. אבל הפנים לא חזרו לאותה ההבעה שהייתה כשהיא חשבה שאור הוא זה שהופיע לה בחדר.
"למה הוא לא בא?"
"הוא..." היססתי.

אור היה תעלומה מבחינתי. מאז המבצע הוא לא הוציא מילה. הוא שכב במרפאה, ובין אם היה חסר הכרה או לא, בוהה בתקרה בלי להתייחס לסובבים אותו. עם זאת, מהרגע שחזרנו, הרגשתי אותו מסתכל בכל דרך הראש שלי. מהקשר היחידתי הוא ניתק את עצמו לגמרי, אבל הוא המשיך לחזות בעולם דרכי, וכל פעם שניסיתי ליצור איתו קשר, או שהשיחה התקרבה לנושא של ליאת, הוא ברח לתוך עצמו, ומי שניסה לגשת אליו נתקל בחומה שחורה משחור.
ובכלל, הוא לא הרגיש כמו אור יותר. במגע התודה שלו, תמיד נותר חלק מהיצור השחור שהיה שם ברגע הפיצוץ. ששרף כיפה ברדיוס קילומטר לאפר ואבק. שהתיך הורקרוקס ובטון ופלדה ובשר חי כאילו היו חתיכת נייר על יד מצית. ככל שהתקרבו לנושאי ליאת, הרגישו שהוא חוזר למקום הזה יותר ויותר...

"הוא מרותק למרפאה" השלמתי. "הוא בהלם קרב." הוספתי למראה הפחד בעיניים שלה. "אבל שלם בגופו"
"אל תשקר לי גדעון"
"אני לא." היא נחרה בבוז. הערצתי אותה באותו הרגע על ההתגרות בבנאדם שמהווה כרגע את כל הקשר עם היקר לה בעולם, יחד עם היכולת להבחין בזה שאני מחביא ממנה משהו.
היא שמה יד על כתפי, והרגשתי איך כל הכובד של הימים האחרונים נושר מעליי. הבעיות נראו שוליות פתאום ולא שוות את הטרחה להסתיר. "הראה לי"
"כרצונך" נאנחתי ושיחזרתי את המבצע ואת המצב של אור כשעזבתי אותו. השמטתי את הקטע שהתחיל מיד אחרי מותה של ליאת, ואת הפרטים הסודיים של המבצע. הרגשתי את הכעס שלה על זה שאני מצנזר פרטים, אבל היא הבינה שזה עניין של ביטחון, והניחה לזה. כך הצלחתי להגניב מתחת לרף הביקורת העיקש שלה את הצד השחור של אור.
כשסיימתי היא מחתה דמעה. "אוי אהוב מסכן שלי..." לפתע היא פנתה אלי בהבעה תקיפה.
"אני חייבת ללכת לשם!"
"מה?"
"איפה הוא? באלכימיה? אתה חייב לקחת אותי לשם!"
"לין, זה לא כזה פשוט... אני צריך להזכיר לך כמה זמן לקח לאור עד ש..."
"הייתי שם. זה לא יכולה להיות כזאת בעיה. קח אותי עכשיו. עבר יותר מדי זמן!"
"אני לא יכול להתעתק איתך לאלכימיה. את תיתקעי באמצע. את חייבת להגיע בדרך סדורה. היחיד שיכול להביא אותך בהתעתקות זה אלי. אני אנסה לדבר איתו, אבל עכשיו תרגעי ותסבירי לי מה קרה"
"זה כל המקרה של סהר מחדש..."
"סהר?"
"אחותו"
"לאור אין אחות"
"הייתה לו"
את זה לא ידעתי...
"מה?..."
"פיגוע"
"אני מבין..." ואצטרך לטפל בזה אחרכך. עוד משימה לרשימה. בדקתי בירכתי ראשי, אור היה מחוסר הכרה. מזל.
"דבר עם אלי. אני אוכל לעזור לו"
"אני אברר את זה. תני לי לעבור את ההלוויה שלה. זה לא קל גם לי" הרשתי לעצמי להיות גלוי, והיא התרככה.
"כמובן, אבל בבקשה תמהר."
"כמובן"
"אה, וגדעון" היא פתחה את החלון רגע לפני שהתעתקתי. "לפעם הבאה" היא אמרה והחוותה על אזור מבודד בחצר האחורית של הבית, שהיה מוסתר בשיחים מכל הכיוונים. דאגתי לשנן את המקום.

אור -
לא נשאר לי חשק לדבר.
שכבתי. וראיתי את העולם כאורח. העולם איבד את החשיבות שלו גם ככה.
מה כבר מספיק חשוב כדי שאני אקום? אנשים מתים ואנשים חיים. חלקם בגיל שמונים וחלקם בגיל שש עשרה. לחלקם זה מגיע, לחלקם לא. מה זה משנה? כולנו אפר ואבק.
אז הבטתי כשיכלתי, והפסקתי כשלא. התנדנדתי בין המציאות לחלום עד שלא זיהיתי את ההבדל.
החלומות על החולות הלבנים היו נחמדים. לא היה בהם כלום. רק חול וחול לבן עד האופק. לפעמים חשבתי שזה העולם, והשאר החלום. שאני יכול להמשיך ללכת עד המוות בחול הלבן.
החלומות על המבצע קצת פחות. לחיות את הזוועות סביבי כל פעם מחדש, כשכל פעם הם יותר ויותר מזוויעים. כולם מתים תמיד. ורק אני נשאר לבדי מול קרן אור ירוקה שלעולם אינה פוגעת...
באחת הפעמים התעוררתי וגיליתי שאני שוכב בתוך ערמת אבק על רצפה מושחרת. אחות מזועזעת הביטה בי באימה, אבל מהרה ליצור לי מיטה חדשה ולנקות את הפיח באמצעות שלוש הנפות שרביט. השבעתי אותה שלא תגלה לגדעון מה קרה. ובהתחשב במה שהיא ראתה, לא הייתי מופתע שהיא הסכימה.

17.7
גדעון -

היו צריכים לתת הסבר כלשהו לעולם המוגליגים, אז זה הלך בערך האופן הבא: חמאס ניסה לבצע פיגוע חטיפה, אבל למרבה המזל נתקל בכוח מפטרל של צה"ל. מכל הסיפור התפתח קרב יריות שבו נהרגה צעירה ישראלית אחת. בתגובה צהל הפציץ מטרות בלב הרצועה בעזרת פצצות במשקל כבד, מה שגרם לכלל הפיצוצים שנשמעו. זה היה בכל עיתוני הבוקר. גלגל"צ עברו למוד יום זיכרון והשמיעו רק שירים עצובים. כשהייתי לבד לרגע ושמעתי את כאב של לוחמים, לא יכלתי להחזיק עוד והרשתי לעצמי לבכות קצת. עם זאת, היו לי עוד חובות לסיים, אז נאלצתי לנגב את הדמעות ולחזור לעבודה.

ואז ג'ייד באה עם התוכנית המשוגעת שלה.
לא היה לי ספק שאם יש מישהו שיש לו מספיק כוח להחזיר בן אדם מהמתים, זה ג'ייד. ושאם יש קסמים קדמוניים שיכולים לעשות את זה, היא הבנאדם שיכיר אותם.
אבל היא לא הלכה בדרך הזו. היא בחרה במעגלים. שהיא לא מכירה, שהיא לא בקיאה בהם. זכרתי את אור נותן לה שיעורים בזה. אם אור היה נותן את האישור שלו אולי הייתי נותן לזה להמשיך. אבל דברים נוראיים יכולים לקרות מהתעסקות עם המתים. ולא רציתי לחזות בהם קורים.
'אור!' התחננתי אליו בקשר בעוד ג'ייד מדברת. 'אור בבקשה! תסתכל ותגיד לי. תסתכל! אור!!' לקראת ההלוויה הלך ראשו של אור והפך לשחור יותר ויותר והוא שקע רחוק יותר מהמציאות עם כל רגע שעבר.
בינתיים התרחקתי עם אמילי מהאזור. משיך לצפות בנעשה דרך עיני החוליה, עם השרביט דרוך בידי. באמצע ההלוויה ראיתי דרך העיניים של אמילי את ג'ייד גוררת את הגופה האמיתית של ליאת אל מרכז המעגל.
'אור! אני מתחנן בפניך. המעגל הזה, הוא גדול, ואני לא אצליח להבין אותו בזמן. אור בבקשה.'
"אני צריכה קורבן!" שמעתי את ג'ייד מכריזה דרך אמילי. התחלתי לשגת בלי למשוך תשומת לב לאזור המעגל.
'אור! בבקשה, זה יעבוד?'
'לא.'
לא הייתי זקוק ליותר מזה. בתנועות שרביט חפוזות החלפתי בין הבובה שקבורה באדמה לבין הגופה שזרוקה במרכז המעגל. ככה שכל אחת תהיה במקום שבו היא צריכה להיות באמת.
ג'ייד למלה מילים בשטף והתעלפה כשהיא ניסתה להחזיר לבובה את הנשמה שמעולם לא הייתה לה. ניגשתי אל חולייה המתפרקת ומחיתי את המעגל בכמה תנופות רגל.
"זה מספיק" הכרזתי. "סדרו מולי ח' עכשיו."
אף אחד לא הגיב.
"עכשיו" הגברתי את הקול ואת הקור. באי רצון החולייה הצטמצמה לח'. ג'ייד הצליחה לקום ולהצטרף.
"תיכנסו לקשר"
כולם נכנסו.
ואז הראתי להם את התגובה של אור. ואת מה שאני עשיתי. את איך שהם נראו מהצד בזמן הוויכוח.
'זהו? אתם לא נחשבים רשמית כחוליה אז אתם מרשים לעצמכם להתפרק? אז אתם רבים ופועלים בקלות דעת? אתם עושים דברים בחצאים ולא כחוליה?'
הייתה שתיקה רועמת. הגברתי את הטונים.
'אתם חושבים שאתם חכמים גדולים? שכל אחד יילך בדרך שלו ודברים ייסתדרו? איפה האימונים שעברנו? איפה הרציות שגררתם אחד את השני בכוחות שאין לכם?
למה ליאת שוכבת שם עכשיו? קבורה תחת ערימות של עפר. סתם?
לא! לא סתם. בשבילכם, ובשביל מי שחשוב לה. בשביל מי שהיא עשתה את זה בשבילו, ובשביל החוליה שהלכה איתה עד הסוף. ולא בשביל חבורה של פחדנים, שמנסים דברים לבד כי הם לא מקבלים גיבוי, ושבורחים ממשהו שנראה להם פסול, כי הם לא מעיזים להתמודד איתו'
הרגשתי את הבושה זולגת מכולם.
'יכול להיות שזה נכון, ויכול להיות שלא. אבל מישהו עצר לחשוב על מה ההשלכות של כזה דבר? כחוליה, הכל אפשרי. יכול להיות שאנחנו יכולים לנצח את המוות. אבל בטח לא ככה.
אז אני לא אהיה יותר המפקד שלכם. אז אני מתבייש בכם כאדם. לא כמפקד. אם הייתי יודע שבזה מתבטאת האחדות שלכם...
ביצענו יחד מהלך אדיר, שלא נראה כדוגמתו בעולם. ושילמנו על כך ביוקר. היינו צריכים להקריב את המלכה בדרך.
אבל את הנעשה אין להשיב, ואם הקרבנו את המלכה, אז צריך לדאוג שננצח. שלא נתפרק. '
עידנתי את הטונים.
'היא הייתה חלק בלתי נפרד מכולנו, וקשרה את כולנו יחדיו. אני יודע. אבל אתם חייבים להישאר מאוחדים. זו הדרך היחידה.'
נאנחתי והרחפתי חבילת ענפים וענף נפרד. 'אין לי דרך אחרת לומר לכם את זה.'
כל אחד בתורו תפס את הענפים, ובלי מילים ניסה לשבור את הענף הנפרד ואת החבילה. הבטתי בעיניהם של כל אחד לוודא שהמסר נקלט.
'אל תישברו. אור עוד צריך אתכם יחד. תעזרו למי שאתם יכולים, לא למי שלא.'

22.10.12
במשך שבוע שלם בית הספר עמד ריק. אולי מלבד כמה מורים ששמרו עליו בתורות, לפי ההיעדרויות של פייר. ביום שני חזרנו ללימודים רגילים. אין יותר יחידה, אין יותר פטורים. מעכשיו ועד סוף השנה זה לימודים, לימודים, לימודים. יש לי שתי רמות להשלים עד סוף יוני.
הדבר הראשון שעשינו, באופן טבעי, זה לבקר אצל אור. לין כבר הייתה שם, באופן לא מפתיע כלל.
"הוא חיבק אותי היום," היא אמרה בחיוך כשזיהתה אותי עומדת בכניסה, גדעון כמה צעדים מאחורי. הוא הרגיש לא בנוח לידה, משום מה.
"זה... מעולה?" ספק אמרתי וספק שאלתי. התיישבתי לצדה, על שרפרף תועה. אור בהה בתקרה, ונראה כמי שכלוא בסיוט בהקיץ, אישוניו מרפרפים על הבלטות שעיטרו את התקרה, ללא כל מיקוד.
"לא יותר משניים כל פעם!" האחות המציקה, ששכחתי את שמה, שסיננה את המבקרים כשאני הייתי כאן עם אבעבועות הרוח, הסיגה את גדעון אחורה כשהתכוון להתקרב למיטתו של אור.
"הוא חייב לצאת מזה, הוא ישתגע אם הוא יידע שהוא מפסיד לימודים." אמרתי בחצי חיוך.
"אני לא יכולה לראות אותו ככה," לין אמרה, לא מניעה מאור את מבטה ולו למאית שנייה מאז שהתיישבתי לידה. "אני מרגישה שאני חייבת לעשות משהו."
רעיון ניצת במוחי. אבל זה דורש זמן לבד עם לין.
"כל החברים עומדים להגיע לבקר את אור, ואני חושבת שכדאי שניתן לגדעון קצת פרטיות איתו. לדעתי יש להם נושא שיחה אישי לדבר עליו," אמרתי ולין לא הגיבה, כאילו לא שמעה אותי.
"זה כאילו שאם אני מלטפת אותו הוא קצת מקרטע חזרה לעולם, אבל זה מאוד שביר," היא אמרה באנחה. "רק אתמול הצלחתי להגיע לכאן, ולא הצלחתי לעורר מצידו שום תגובה עד הבוקר, שהוא פתאום... חיבק אותי." קולה נשבר מעט והיא חייכה במרירות.
"את רוצה להגיד לי שלא אכלת שום דבר מאז אתמול? את צריכה קצת אוויר... גם את צריכה לנשום, בואי, אנחנו נחזור עוד מעט, אני מבטיחה..." תפסתי אותה והיא נרתעה ממגעי, דמעות עולות בעיניה.
"זה פשוט... אני לא יכולה לדמיין את הסבל שעובר עליו. מה שהוא היה צריך לראות, מה שהוא היה צריך לעשות... אני לא יודעת מה הייתי עושה אם..."
"די, די..." הנחתי יד מנחמת על כתפה, אבל השתדלתי שלא להקשיב יותר מדיי. המילים שלה עוררו בי יותר מדיי הזדהות, והצלחתי שלא לבכות היום, אני לא רוצה להרוס את הרצף. "בואי, נמצא לך משהו לאכול?"
היא הנהנה לבסוף וקמה על רגליה, מנגבת את הדמעות. שילבתי את זרועי בזרועה. גדעון חיכה מחוץ לדלת של החדר הפרטי שאור קיבל.
"המזוודות מחכות לך בחדר," הוא אמר לי בשקט. הנהנתי ברצינות והוא נשק למצחי. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.
עומרי בדיוק הגיח מהמסדרון השכן בצעדים מהירים, ונופפנו לו לשלום בדרכנו החוצה. כשהיינו לבד, בחדר האוכל הריק, פתחתי את הפה.
"אני חושבת שאת יכולה לעזור," אמרתי בקול הכי שקט וברור שיכולתי לגייס. היא הביטה בי במבט מבולבל ומוסח דעת, ונזכרתי שהיא רעבה, אז זימנתי לה כיכר לחם וממרח שוקולד מהמטבח. היא אכלה בעדינות מופתית ביחס לבחורה רעבה.
"אני מקשיבה," היא אמרה כשסיימה את הביס הראשון והמכריע. סיפרתי לה על אריאל, ועל מה שהיא אמרה לי על דמעות של מלאכים. אלכסנדרה ואני עשינו את ההשוואה בינה לבין לין בהתבסס על ערב ראש השנה, ואז הסקנו מסקנות. היא לא הגיבה עד שהיא סיימה לאכול שלוש פרוסות באטיות ובדייקנות שהייתי מעריצה בתנאים אחרים.
"יש לך דרך למצוא את אריאל, שאוכל לדבר איתה?"

גדעון -

גיששתי לגעת במוחו של אור. לא היה יותר קשר אז עשיתי את זה עצמאית. כמו תמיד הוא הפך לקיפוד ברגע שהתקרבתי, חוזר להיות היצור השחור מהמבצע. נאנחתי.
כמה דקות אחרי שלין ואמילי הלכו, שמעתי את הקול של ניקו בראשי.
'גדעון.'
'ניקו. מה עכשיו? עוד פעם תחקירים ועניינים?'
'לא. בלי קישור לצבא הפעם. הפעם זה אנחנו מולכם ישר.'
'מה זאת אומרת?'
'אתם צריכים הסברים, טאריאל מוכן לתת. או לפחות לתת לי להסביר. אני כבר אסביר פנים אל פנים. אתה יכול לכנס אותם לאנשהו? לקסם למשל? אני לא רוצה להיכנס לאלכימיה.'
'אנחנו כבר לא יחידה אתה יודע'
'לא בתור מפקד. אני סומך עליך שתסתדר. קח איתך את כל החבורה ואת לין' הייתה תחושה מוזרה בקשר בינינו כששמה של לין עלה. לא שאלתי.
'אני אנסה.'
'עוד חצי שעה בקסם.'

אחד אחד יצרתי קשר עצמאית עם החוליה לשעבר. בהתחלה עם אמילי ודרכה אל לין, אחר כך עם עמרי, שחף, אלכסנדרה וג'ייד. ארי שכנועים קלים כולם הסכימו. הסקרנות גברה על כולנו.
ניצבנו במקום המיועד בקסם בזמן. השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת, ובגלל שעון החורף השמש כבר התקרבה לקו האופק. ניקו די אנג'לו חיכה לנו תחת עץ בפאתי הכפר, כשזוג כנפי ברבור שחורות ומבריקות מתנוססות על כתפיו.

"לא היו לך כנפיים לבנות פעם?" שחף שאל בחוסר טאקט אופייני.
"אני אסביר גם את זה" ניקו נאנח. "שבו"
ישבנו כולנו במעגל סביב המלאך. הוא היה כל כך צעיר, אבל המבט שעל פניו נראה כמו של זקן שהולך למות.
"הקדמה. אתם הולכים לשמוע עכשיו דברים שכמעט ואף בן תמותה לפניכם לא שמע, וסביר שכמעט ואף אחד אחריכם גם לא. רק מעטים זוכים לשמוע את ההסבר הזה, והם שומעים אותו ממלאך. לכם אסור להעביר את הידע הזה הלאה. כמו כן, אני אספר לכם כל מה שאני יכול. אל תנסו לחפור במה שאני לא, כי יש בעולם הזה יותר מכפי שאתם יכולים להבין."
כולנו ישבנו מרותקים.
"כשבן אדם מת, הנשמה שלו מחליקה החוצה מגופו ועוברת למישור אחר. שם היא לפעמים פוגשת את טאריאל. הזמן במישורההוא פועל בצורה שונה, ולכן הוא יכול להיות גם במישור של המלאכים, וגם להספיק לפגוש הרבה הנשמות שלכם. קשה לי להסביר כיצד. זו הסיבה שהקסם שניסית לעשות לא יכל לעבוד" הוא החווה בראשו אל ג'ייד. "הוא מנסה להחזיר את הנשמה לגוף שלה ולאחות את שניהם חזרה, אבל בשלב שהטלת אותו, ליאת כבר הייתה בשלב הבא." כולנו הצטמררנו. "שאלות עד לפה?"
"כמה זמן לוקח עד שהיא עוברת?" שחף שאל בהיסוס.
"לפעמים שניות, לפעמים שעות. הכי הרבה שאני מכיר זה יום וחצי. אם נשארים יותר מזה, לרוב הנשמה פשוט נשארת בעולם הזה כרוח רפאים. נשמה שפחדה מדי לעבור הלאה, כדרך שבה נשמות צריכות ללכת."
הייתה שתיקה לאורך כמה זמן, וניקו המשיך.
"אם הנשמה פוגשת את טאריאל, אז הם... 'מדברים' כמה זמן. ולפעמים טאריאל בוחר להפוך אותה למלאך. ככה מלאכים נולדים."
"מה זאת אומרת אם הנשמה פוגשת את טאריאל? ומה אם אלה שלא?"
ניקו נאנח. "באתי להסביר לכם על המלאכים, לא על מה שקורה אחרי המוות. בוא נאמר, שכשאדם מת הוא הולך לגיהינום, לגן עדן או לטאריאל."
השתתקנו.
"בכל מקרה, כל המלאכים שאתם פגשתם, עם זוג הכנפיים הלבנות, נוצרו ככה. נשמות שטאריאל החליט, בהסכמתן כמובן, לתת להן גוף גשמי חדש בדמות מלאך, עם יכולות אחרות משל האדם, והן כתודה מסכימות לעזור לו בכל מני דברים שנוגעים למישורים השונים. יש הרבה היררכיות פנימיות בעולם הזה, שאני לא אכנס אליהן. אבל בוא נומר שזו לא 'עסקה עם השטן'. המלאכים בוחרים בדרך הזו, ואוהבים את הדברים שהם עושים. טאריאל לא הבטיח לנו כלום, הוא הסביר לנו מראש מה זה אומר, ובחרנו בדרך הזו."
"כל מי שפוגש אותו בוחר בדרך הזו?" שאלה אמילי.
"ברוב הפעמים. מצד שני, כמו שאתם מבינים אני מכיר רק את המקרים שכן, אז אני לא יכול לומר בוודאות."
הנהנו בהבנה.
"אלה מלאכים רגילים. פשוט מלאך, או מלאך צחור אם אתם רוצים להיות מאוד רשמיים יתארו אותם. מלבדם יש גם מלאכי שליח, או שרפים אם אתם עדיין בקטע של כינויים רשמיים. זה אני." הוא החווה בידו על הכנפיים השחורות. "מלאכי שליח נוצרים כמו מלאכים רגילים, רק שאומרים להם, לרוב מראש, שבשלב מסוים הם יהיו מקורקעים למישור מסוים. אני שייך למישור הזה עכשיו. אני לא יכול לחזור לחלק של המלאכים, ואת התקשורת עם טאריאל אני עושה או דרך מלאכים אחרים או בקשר כמו שהיה לכם כחולייה. שליחים הם פשוט נציגויות של טאריאל במימד מסוים. יש הרבה כאלה כאן. ברגע שאנחנו נשארים במישור שלנו, הכנפיים משתנות. זה לא משהו אחיד. אתם תדעו לזהות אותם כי הכנפיים שלהם לא כנפי נוצות רגילות בצבע לבן. שאלות?"
לא היו.
"טוב, מה שמביא אותי לסוג השלישי והאחרון של המלאכים. שלשמו התכנסנו. מלאכי שרת. מלאכי עליון. ארכאנג'לס?" הוא ניסה באנגלית כשראה את הבלבול על הפנים של כמה מהאנשים אצלנו. התיאור האחרון תפס יותר. "באופן קצת מוזר, אבל הגיוני, הם נמצאים בהיררכיה מעל המלאכים האחרים. יש לכל אחד מהם יכולות מדהימות ומשתנות מאחד לאחד, אבל יש גם חסרונות. הם מתבגרים, בקצב שונה מבני אדם, אבל הם מתבגרים ומתים בסוף."
"ואני?" לין הישירה אליו מבט. התעוזה שלה אל מול עולם שהיא לא הכירה הייתה מרשימה.
"מלאכית עליון" ניקו ענה בלי להסס.
"לא מתתי. יש לי אמא, יש לי אבא. תסביר"
"מלאכי שרת נוצרים בדרך אחרת. כשטאריאל עוזב את המישור שלנו ובא למישורים אחרים, לפעמים הוא פוגש בעצמו בני אנוש ו... אתם יכולים לנחש את ההמשך"
"אתה רוצה לומר שאבא שלי..."
"שהאדם שלו את קוראת אבא הוא לא האבא הביולוגי שלך. כן"
"וואו...." לין לקחה רגע לעכל את זה. כולנו הבטנו בה במשהו שבין הערכה לפליאה. "וכנפיים?"
"שש. הן עוד לא גדלו לך, את עוד צעירה. אבל הן יופיעו עם הזמן."
"שש?? איפה כל זה נכנס?" היא העבירה יד על גבה וכולנו פרצנו בצחוק.
גם ניקו חייך. "את תראי. מלאכיות עליון הן יפהפיות..." ניכר היה שהוא חושב על מישהי ספציפית ומבטו נדד.
"איך ידעת שאנחנו מחפשים אותך?"
"טאריאל ביקש. הוא יודע הרבה דברים. הגיע הזמן שאתם תדעו את כל הסיפור הזה."
"רגע, מה אני יכולה לעשות בשביל אור??"
"את עוד לא מסוגלת לעשות שום דבר מרצון. זה יבוא. אני אעבור אצל אור בדרך ואעשה מה שאני יכול. את השאר יעשה הזמן."
"תודה ניקו"
"תודה לך לין ראיה" ומול הבעת הבלבול שעל פניה, הוא המריא לעבר אלכימיה.
"וואו..." אמרה לין.
"וואו" אישרה אמילי.
"אני תוהה מה אור יגיד"

2.11.12, יום שישי 12:00
לא שמענו את התגובה של אור בשבוע שלאחר מכן. בכל יום הוא התקרב למציאות שלנו ובכל ערב הוא חמק חזרה למציאות שלו. הוא ראה דברים, הוא נבהל, הוא נסגר מחדש. השיחה הראשונה האמיתית שהצלחנו לנהל איתו הייתה ביום שישי. אלכסנדרה ואני התחמקנו ממעין (מה קרה את מסתובבת עם ההזויה הזאת?) והלכנו לבקר את אור במרפאה אחרי כל העבודות שקיבלנו. ביום שנסגרה היחידה, נגמרו הפריווילגיות של לדלג על שיעורים. וכל השיעורים התקיימו במתכונת מואצת. מה שגרם לזמן לעבור מהר מאוד, שינוי מרענן. עונת הקווידיץ' עמדה בפתחה, והמבחנים החלו בשבוע הבא. לאחר דחיית העונה מספר פעמים וכמעט ביטולה, בית הספר החליט שעדיף להמשיך בשגרה כדי להתמודד עם האבל בצורה טובה ביותר. פתאום היה לנו זמן לחשוב על פעילות בזמננו החופשי.
"אז מה אתה אומר, גדעון או עומרי?" נכנסתי למרפאה עם שני פלאיירים צבעוניים ותנועתיים שתיארו את המקומות הפנויים בקבוצות השונות. "חשבתי להיבחן כרודפת."
"חשבתי להיבחן כמרביצן,"אלכסנדרה אמרה והצחיקה אותי.
אור הרים אלינו את מבטו המשועשע, המהול במעט התנשאות אופיינית שהדליקה אצלו ניצוץ שלא ראינו המון זמן.
"אני שמחה לראות שאתה איתנו," אמרתי בחיוך וחיבקתי אותו. אלכסנדרה גם העניקה לו ליטוף נדיר על הכתף. מעין טפיחה מהולה ברצון לחבק, אבל חשש מסויים.
"עבר כל כך הרבה זמן שאת חושבת על קווידיץ'?" הוא שאל אותי.
הלב שלי נצבט והחיוך נמחק.
"התכוונתי שנעלמתי להרבה זמן... זה היה ממש כמו להילחם בשד בלי שום אמצעי הגנה או התקפה."
"מסכן כזה.. ועוד להיות כלוא בתוך המרפאה המפחידה הזאת לא תרם הרבה," אלכסנדרה הסתכלה לצדדים, כאילו מחכה לאויב שיקפוץ מעבר לשולחן או מתחת למיטה.
"כן, הנוכחות של לין עזרה לי המון. אני לא הייתי יוצא מזה בחיים בלעדיה."
אלכסנדרה ואני החלפנו חיוך ממתיק סוד, והוא התחיל לשאול שאלות.
"ניתן לך לדבר איתה," אמרתי. "היא צריכה להגיע עוד שעה בערך ברכבת, ואז אני נוסעת עם פייר להביא אותה."
קראנו לאחות והשארנו אותה עם אור, שתבדוק אותו ותחליט על המשך הטיפול.

18:00
התאספנו בחדר האוכל, עם אור כתוספת מושלמת ללין. הוא נראה מודאג. כנראה הם הספיקו לדבר. אבל עצם העובדה שהייתה לו את המבט המודאג הזה על הפנים, ולא המבט המפוחד והאדיש לסביבתו שהיה לו בשבועיים האחרונים, הרגיעה את כולנו.
תלמידים אחרים הציצו לכיוון שולחננו. כבר נתקלנו בכמה שאלות לגבי נוכחותה של לין באלכימיה, ואם היא תלמידה חדשה כאן. בשבוע הראשון היא הייתה כאן כל הזמן, אבל אז נאלצה לחזור ללימודים שהמשיכו כרגיל בתיכון תל אביב.
נדהמתי לראות איך חברי היחידה ההרוסה לא חשבו פעמיים לפני שהתיישבו יחד מסביב לשולחן, גם שבועיים אחרי שהתפרקה. היא עמדה במשך חודשיים, וקרבה בינינו בצורה בלתי נשנית. כמה תלמידים הגיחו אלינו לברך את שובו של אור לשגרה ("אני מצטער על הכל אחי, לא הגיע לה מה שקרה..."), ואחת הידידות הקרובות שלו אף נשארה לשבת לצדו, מה שמנע מאיתנו לדבר על כל נושא מסווג. שחף נשאר קודר מתמיד עוד מאז ההלוויה, מבוייש ומדוכא. הוא לא היה מוכן לשמוע אף מילה מהסובבים אותו לעידוד.
כל תלמידי ומורי בית הספר קיבלו את האפשרות להיפגש עם יועץ אבל, להתמודד עם הכובד שנפל על כולם, ואצל חברי היחידה ההרוסה זאת הייתה חובה. אדם מבוגר וחביב בשם מאיר, שהניח לכולנו לשפוך את כל שעל ליבנו, עם סיווג מספיק גבוה כדי לשמוע את מה שאנחנו לא אמורים לספר, אז זאת הייתה הקלה.
כששאלתי את מאיר בנוגע לשחף, הוא הנחה אותי להניח לו להתמודד עם האבל. שום דבר שנאמר לא יחלחל אליו ככל הנראה, אבל נוכל לנסות להסיח את דעתו.

2.11

אור -

בסוף יצאתי מזה.
המאבקים היו קשים וארוכים, ובעולם שכולו חול איבדתי תחושת זמן ומרחב. בחלק האחרון כבר ממש איבדתי כל קשר לעולם האמיתי...
רק החום של לין חלחל מבעד לחולות והזכיר לי שעוד נשאר לי בשביל מה להילחם.
כשפקחתי עיניים בפעם הראשונה המרפאה הייתה דוממת. לא היו אנשים סביבי, וזה נתן לי זמן להיזכר בעולם. כמה הוא היה שונה! חפצים כמו כיסא ומיטה לא נראו עוד טריוויאלים.
עצמתי עיניים ולשם שינוי לא ראיתי חולות. חייכתי.
מאוחר יותר אלכס ואמילי נכנסו למרפאה. הם שמחו מאוד לראות אותי מתפקד, אבל לא הראו סימני הפתעה מיוחדים. כאילו זה היה צפוי שאני אצא מזה. הלוואי וזה היה כל כך ברור לי...
לא רציתי לדבר על מה שעברתי שם. התחמקתי במטאפורות בקלילות.
בסוף לין באה. יישבנו יחד זמן מה בלי לדבר. רק נהנים מהנוכחות המלאה אחד של השנייה. כשהיא ביקשה לראות את מה שעבר עליי סירבתי.
"אבל אוריק..."
"זה דבר נורא... את לא צריכה לראות את זה"
"מה זה שווה שאני פה אם אני לא יכולה לעזור לך?"
"זה לא יעזור לי. זה ייקשה עליך. עברתי את זה. ניצחתי. על תכריחי אותי לעבור את זה שוב"
היא שקלה את זה זמן מה. "אז רק תספר לי. אל תראה לי"
אז סיפרתי לה. סיפרתי לה איך זה ללכת בעולם הפנימי המוזר הזה, שמכיל רק חולות לבנים. איך זה לפגוש את עצמך, עם עור שחור כליל ושיער לבן כלבנה, ועיניים בצבע סגול כהה. ואיך זה לשמוע את כל הדברים הכי קשים שרק אתה יודע להגיד כדי לפגוע בעצמך. איך זה להילחם נגדו, ובסוף, גם לנצח. והיא הקשיבה בדממה.
"זהו. עכשיו נשאיר את זה מאחורינו. למרות שאני מבין שסידרו לנו פסיכולוג, אני לא מתכוון לדבר איתו. עברתי מספיג פסיכולוגים בחיי."
היא הניחה יד מנחמת על כתפי.
היא סיפרה לי קצת על השבועות שלה. על הדאגה, על הלימודים ועל הביקור של גדעון. אחרי שהיא ראתה שנרגעתי ואני מצליח להישאר בהכרה מספיק זמן היא הוסיפה. "גם אני צריכה לספר לך משהו"
והיא סיפרה לי. סיפרה לי על הדמעות של מלאכים, על התיאוריה של אמילי ואלכסנדרה, על המפגש עם ניקו ועל הגילוי של אביה. ולי הדברים התקשרו בראש עם השיחות שלי עם תמר.
אחרי שסיימנו לחלוק אחד עם השניה את כל המידע שיש לנו על הנושא הבטתי בה מודאג.
"אז מה עכשיו?"
"למה אתה מתכוון?"
"אני מאבד אותך" אמרתי בדכדוך
"מה פתאום" היא אמרה מבוהלת.
"את תלכי למישור של המלאכים. ואני לא אוכל לבוא, ואת... אלוהים! את מלאך. למה שתישארי איתי?"
"אתה אידיוט אור."
בהיתי בה המום
"אתה יודע איך זה היה לגלות שאתה קוסם? שיש דבר כזה?"
"כן אבל..."
"ומה זה לא תוכל לבוא? אם אני אלך לשם אתה בא איתי."
"אני לא יכול..."
"היה לך קל להשיג אישור לספר לי על קסמים?"
"לא, אבל..."
"והיה לך קל להביא אותי לאלכימיה כל כך הרבה?"
" לא, אבל..."
"אז הם הוא לא יקבל אותך כבעלי, אני לא מקבלת אותו כאבא!" היא אמרה בנחישות.
הבטתי בה והרגשתי איך דמעה קטנה נושרת מזווית עיני.
"אתה שלי לתמיד. הבטחת לי. לא תברח ממני בכזאת קלות"
לא הרגשתי עוד צורך לדבר. רק חיבקתי אותה חזק אלי..

4.11
גדעון -

ידעתי שלאור היה הרבה לעכל, אז חיכיתי יומיים עד שניגשתי לאור.
ישבנו ביחד בפינה ירוקה בדשא. כולם היו בלימודים. לי הייתה שעה חופשית, ואור עוד לא חזר. הגיע לו החופש והוא יוכל להשלים את זה אחרכך.
"אור"
"ממ?"
"כשהיית... שם. דיברתי עם לין."
"כן, היא סיפרה לי"
"מה היא סיפרה לך?"
"שבאת לעדכן אותה."
"היא סיפרה לי על סהר"
"אה."
"אתה רוצה לדבר על זה?"
"לא."
"אני פה אם אתה רוצה"
"כן. אתה, והפסיכולוג הזה, וכל שאר העולם שמת פתאום לדעת מה היה שם בעזה, ומה היה שם באוטובוס."
"אור..."
"אני לא צריך לדבר על זה. דיברתי מספיק."
"אני מבין אותך. אבל אתה לא יכול להילחם מול כל העולם לבד"
הוא שתק.
"אור?"
"התשובה שלי לא תשתנה. תודה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה. אם זה יישתנה אני יודע איפה למצוא אותך."
"בסדר גמור."
ברקע התנגן הצלוצול.
"יש לי שיעור עכשיו."
"בהצלחה"
וככה השארתי אותו יושב לבד בדשא.

יום א', 23.12.12, 07:30

כשבועיים אחרי סגירת היחידה, צה"ל פתח במבצע בעזה, שמטרתו היה חיסול יעדים, בעיקר. ביה"ס שלנו ממוקם בדרום, מאוד קרוב בקו אווירי לבאר שבע. בזמן המבצע הטרוריסטים הארורים בעזה לא עזבו אותנו לנפשנו. לא היה לנו טווח של שעה לעזוב את בית הספר חזרה לבאר שבע, ומשם לקחת רכבת לתל אביב. פשוט לא היה כזה דבר. בית הספר הופצץ יום ולילה על ידי טילים מטופשים שבאו לומר אמירה. ואנחנו? בתור בית הספר היחיד לקוסמים בכל המדינה, היו לנו הגנות משלנו. אבל את האזעקות ואת הפיצוצים שמענו. יום ולילה. יום ולילה. כך, שמונה לילות ושמונה ימים. ממש נס חנוכה.
תקופת המבחנים העמוסה שאחרי חנוכה נדחתה קצת, כך שרק בשבוע שעבר היא התחילה. שלא לדבר על עונת הקווידיץ' שבכלל לא נפתחה. וחבל, כי התקבלתי לקבוצה של גדעון. פרוטקציות? אולי, אבל אני נוטה לחשוב שהכישרון שלי תרם מעט. יצאתי מהחדר לכיוון הינשופייה במהירות, עוד לפני שאלכסנדרה ומעיין התעוררו בכלל. לאלכסנדרה היה מזל, היא נוצרייה, ולכן זכאית לשלושה ימי חופש בזמן חג המולד, שמתחיל מחר. עוד בצרפת היינו חוגגים את חג המולד, העץ והכל, אבל עם המעבר לישראל המסורות נשכחו קצת.. לפחות עוד נשאר הקטע עם המתנות.
נכנסתי לחדר הדואר שצמוד לינשופייה. חייכתי מייד. בדיוק בזמן! על דלתו של תא מכושף כתוב היה השם שלי, ופתחתי אותו בקסם. הדלת נפתחה והשם נמחק, ובפנים היו מונחות שלוש חבילות. לקחתי את שלושתן ומיהרתי חזרה לחדר. אלכסנדרה בדיוק התעוררה והחלה לארוז את המזוודה שלה.
"חג מולד שמח!" התנפלתי עליה בחיבוק. השתדלתי ללחוש, לא להעיר את מעיין.
היא הייתה מופתעת ומלמלה לי משהו ברוסית.
"מה?"
"חג מולד שמח, או משהו כזה. מה זה?" היא הצביעה על החבילות שזרקתי על המיטה.
"אה, ברור. זה בשבילך," הרמתי את החבילה הקטנה ונתתי לה.
"מה זה?"
"נו תפתחי, זה כל הכיף!"
היא צחקה. "אבל לא הבאתי לך כלום!"
"מה כבר תביאי בשבילי?" שאלתי אותה. היא הרהרה והנידה בראשה.
"יש לי משהו!" היא צעקה לפתע וצללה אל תוך המגירה שליד המיטה שלה. היא שלפה משם משהו מנצנץ, לא ברור.
"תכשיט?" הרמתי גבה.
"עוד לא, אבל את יכולה לעשות ממנו.. חג מולד שמח!" היא הושיטה לי את כף ידה. בתוכה נח משהו מוזהב... נוצה.
"זאת נוצת סנידג'ט זהוב. זה זהב אמיתי," היא אמרה בחיוך מאוזן לאוזן.
"אה... אני לא יכולה לקבל את זה, אלכס.."
"שטויות! את נתת לי הרבה יותר מהשווי של זה בבגדים, איפור, קרמים, בשמים-"
"טוב טוב טוב! מאיפה השגת את זה? הם לא נכחדו או משהו?"
"עדיין לא... אנחנו מצאנו אחד באלכימיה. כאן! לפני שלושה חודשים בערך. עזרתי לאריק ללכוד אותו ובתמורה הוא נתן לי את הנוצה הזאת שנשרה ממנו."
"אלכס! זאת מתנה מהחבר שלך! מה את נ-"
"סתמי! את זוכרת שאסור לגלות?" היא הנחתה את ראשה לכיוון מעיין, שישנה עמוק הבוקר למזלנו.
"בכל מקרה, אני לא יכולה לקבל את זה."
"די תרגעי, הוא נתן לי עוד אחת... ואת יכולה לעשות מזה שרשרת מדהימה, עם כל האוסף הזה שיש לך על הצוואר."
הנחתי את ידי על חזי. היום ענדתי שלוש שרשראות. חייכתי במבוכה וחיבקתי אותה שוב. היא באמת תהיה שרשרת מהממת. ואני רק נתתי לה בושם וכמה סוכריות דם.

את שתי המתנות האחרות, לגדעון ולפייר, שמרתי בצד. אני אתן להם אותן בערב חג המולד באמת. לגדעון יש מזל שהזהרתי אותו מראש.

הערתי את מעיין במעט אגרסיביות והלכתי לארוחת בוקר מוקדמת. גדעון ואני ישבנו יחד, כרגיל, והוא ליווה אותי למבחן הראשון הבוקר. לחשים. ייפי יאי...

23.12.12 - 31.12.12
גדעון -

ליוויתי את אמילי עד כיתת הלחשים ונכנסתי לשיעור התגוננות מפני כוחות האופל. השיעור נראה כל כך זניח ביחס לאימונים של היחידה, שהנחתי לעצמי לחלום בהקיץ.
הזכרונות מהמבצע עדיין רדפו אותי. לא היה רצף הגיוני אחיד, אלא אוסף של תמונות מטושטשות שנבעו מהאינטנסיביות של הדברים שקרו ומכך שצפיתי במבצע הזה מ7 נקודות מבט שונות.
ברגעים כאלה, רחוק משאר היחידה ובלי הקשר המחשבתי, הרשיתי לעצמי להיות קצת חלש. לכאוב את הסבל שנגרם במבצע הזה, לכאוב את המוות המיותר של ליאת.
הרשתי לעצמי להרהר גם בגילוי החדש שלנו על המלאכים, ובמחשבה על לאן ליאת הגיעה. לגיהינום? לגן העדן? או לטאריאל?
הימים שלאחר מכן כמו התמזגו לרצף שחלף על פני הזיכרון בלי להשאיר סימן. שגרה שוחקת שנועדה להסיט את הקשב מהאבל ולקדם את התלמידים בדרך הנכונה. שיעור רדף שיעור, יום רודף יום.
הפעם הראשונה ששגרת הלימודים התנפצה הייתה לקראת ראש השנה האזרחית. התלמידים הבוגרים של בית הספר הודיעו שהם מארגנים מסיבה, ולשם שינוי בית הספר המאוד ישראלי לא איים לבטל אותה אלא עודד אותה תוך הצעה לתשתית ועזרה. כנראה עוד דרך להזכיר לכולם שהחיים נמשכים ומותר גם לחגוג.
אור לא היה במהלך כל השבוע. הוא קיבל ארכה עד לתחילת השנה האזרחית, ובילה אותה אצל לין בבית. כשתהיתי מה הוא עושה בזמן שהיא בבצפר, אמילי סיפרה לי שלפי לין הבית שלה הוא כמו הבית שלו אם לא יותר. אין לו בעיה להיות שם עם ההורים שלה ואפילו לבד. נזכרתי בזרות שהרגשתי בבית של אמילי. עם כל החום והאהבה שהמשפחה שלה קיבלה אותי, לא יכלתי שלא להרגיש מוזר בלב הבית הענק, מבוך של חדרים לא ידועים ומסדרונות שלא ניתן לדעת לאן יובילו אותך.
בערב השנה החדשה התלבשתי וירדתי למסיבה. ידעתי שאמילי מתכננת בשבילנו משהו, אבל לא הצלחתי להעלות על דעתי מה...
** משאיר לך את הסילבסטר, אני יודע שאת רוצה את זה... **

23/12/12-05/1/13
אור -

בסוף שחררו אותי הביתה. או יותר נכון אל לין.
הבינו שאני לא לומד, ולא עושה שום דבר אחר מלבד לשבת במדשאה בחוץ. השמש, ובעיקר הירוק של הדשא, עשו לי טוב.
הימים אצל לין נתנו הרגשה של שפיות. הרגשתי כאילו חזרנו אל החופש הגדול. בילינו שבועות אחד אצל השנייה, חיים כמו זוג נשוי. גם עכשיו, כשהיא עוד הלכה ביום יום לבית הספר ואני נשארתי בבית, זה לא הרגיש לא נכון. להפך. זה הרגיש כמו העבר, וכמו העתיד. ועזר לי לשכוח את ההווה.
הימים חלפו עברו, גם ראש השנה האזרחית לא הותיר חותם מיוחד. נשיקה בחצות... טוב, קצת יותר מנשיקה. אבל זה עדיין נבלע בתוך האווירה דמוית החלום, המנותקת מהמציאות.
ביום שבת בבוקר אכלתי ארוחת בוקר לבדי במטבח מחכה שלין תקום.
"אתה נראה שונה היום" היא אמרה כשהיא ירדה, חצי מנומנמת.
"אני חוזר מחר לאלכימיה."
"אני יודעת. אתה יכול לדבר איתם אם אתה רוצה להישאר... אני בטוחה שהם יבינו.."
"לא זה בסדר. זה היה נחמד. לקחתי קצת חופשה מהמציאות, ביליתי קצת בחלומות בהקיץ, אבל איך אומרים? ההצגה חייבת להימשך"
לין שטפה פנים והתיישבה מולי, מפוקסת יותר.
"אתה מאוד נחרץ"
"אין ברירה אחרת. לפעמים צריך להזכיר לעצמך שהחיים ממשיכים, ואי אפשר לחלום לנצח"
"אוריק..."
"ככה היה גם עם סהר... הייתי שבור, הייתי בעולם אחר למשך הרבה זמן. אבל בסוף החלטתי שחייבים לחיות. שיש עוד טעם לחיות. חיים נורמלים, לא חצי"
"מותר להתאבל.."
"כן, אבל צריך גם לדעת מתי להפסיק. אם הייתי נשאר אז קבור ביגון שלי, לעולם לא הייתי מכיר אותך. צריך לחזור לשגרה..."
"אז עכשיו אני צריכה לפחד שתחזור לשגרה ותכיר מישהי אחרת?" היא הקניטה
"הו לא, את לא תיפטרי ממני בכזו קלות" עניתי בגיחוך ומשכתי אותה אלי לנשיקה.
הפנים שלה עוד היו רטובות מהמים, אבל לי לא היה אכפת. הרגיש טוב להיות חי שוב.

יום ב' 31.12.12, 22:00:
"חתיך," אמרתי בחיוך כשגדעון הופיע על מפתן הדלת לבוש במתנת חג המולד שלו.
"כן, אבל אני עדיין לא מרגיש בנוח עם כל החליפה הזאת והכל," הוא הצביע על עצמו. "אף אחד בישראל לא מתלבש ככה."
"אז מה? הגיע הזמן להתחיל. ומי יהיה מודל לחיקוי טוב יותר מהתגלית הסקסית של המדינה?" צחקקתי. הוא הטה את ראשו הצדה בשאלה. כהסבר, הזמנתי אותו פנימה לחדר (רוברט פאטינסון שחרר נחרת בוז מהפוסטר של הקיר) ולקחתי את המגזין המוגלגי "לאשה" שהיה מונח לי על המיטה.
"זה של יום ראשון, רשימת הגברים הסקסיים ביותר במדינה. ונחש מי במקום הראשון?"
"יאיר לפיד?"
צחקתי. "אתה!" רפרפתי בין הדפים והראיתי לו את הכתבה. הוא קרא אותה בראשו וזרק את המגזין על המיטה.
"גדעון ברקוביץ'. אבא שלי יראה את זה. הוא יהרוג אותי!"
"אבא שלך מקסים."
"אני אבוד."
"אם כבר אני אבודה. יתחילו להתחרות בי על התגלית הסקסית של המדינה," תליתי את זרועותיי סביבו והענקתי לו נשיקה ארוכה.
"לא הספקתי לומר לך כמה את מדהימה היום." הוא מלמל בין נשיקות.
"תודה, שרי." נישקתי אותו שוב.
"אוי די להידבק." אלכסנדרה זרקה עלינו את המגזין שהיה על המיטה.
"שניכם הורסים, ולי אין דייט," היא אמרה בקול עצוב.
"מה עם יהב?" שאלתי במיידית והתנתקתי מגדעון.
"הוא כמו אח שלי הקטן או משהו כזה." היא ביטלה בתנועת יד.
"ומה עם..?"
"נראה לך?" היא השתיקה אותי במבטה. "שלא תעז לנסות!" היא נזפה בגדעון ונופפה באצבעה לעברו.
"מה עשית?" שאלתי אותו בשקט. הוא חייך בממזריות.
"הוא מנסה להבין על מה אנחנו מדברות. זה לא עניינך!" היא נזפה בו שוב והוא צחקק.
"טוב, בואו נלך כבר. אלכס, שימי את הסיכה שנתתי לך!" היא גלגלה לעברי את עיניה ונכנסה למקלחת כדי לנעוץ את הסיכה עם הפרח הסגול בשיערה האסוף ברשמיות.
"של מי היה הרעיון הזה של נשף השנה החדשה?" היא שאלה בקול עמום מהמקלחת. צחקקתי. זאת הייתה שאלה רטורית כמובן.
לבשתי שמלה אדומה ארוכה עם גב חשוף וענדתי את השרשרת עם נוצת הסנידג'ט המוזהב שהיא נתנה לי בחג המולד ושיערי היה אסוף בתסרוקת מסובכת ששקדתי עליה מרבית אחר הצהריים.
אלכס, כמובן, לבשה שמלה שחורה וקצרה ומגפי עקב שהגיעו עד לברכיה. התעקשתי לעזור עם שיערה, והשארנו את הפוני המתוק שלה בתוספת של סיכה שמעט עידנה את המראה הקשוח.
יצאנו שלושתינו לנשף ופגשנו שם את עומרי שעמד לבדו בכניסה וחילק ורדים לבנות. יופי של טכניקה, אם תשאלו אותי.
"מה עם שחף?" שאלתי אותו בצער וקיבלתי את הורד בחיוך.
"הוא לא היה מוכן לצאת מהחדר. אם תשאלי אותי, המצב שלו רק הולך ומדרדר. מאיר לא מוכן לספר לי מה קורה בפגישות שלהם."
"מן הסתם... טוב, נצטרך להתמקד בדברים חיוביים יותר הלילה."
"תהנו," הוא חייך והגיש לאלכסנדרה ורד. בתגובה, היא תקעה בו מבט קודר והמשיכה ללכת, מותירה את הורד בידו. רקדנו במשך השעה הראשונה, משתדלים שלא לתת לדברים אחרים להסיח את דעתינו, אבל זאת הייתה משימה קשה. באיזשהו שלב אלכסנדרה השאירה את גדעון ואותי לבד ברחבת הריקודים והלכה לדבר עם ג'ייד, שישבה קודרת כהרגלה בפינת החדר. הן יצאו החוצה יחד, לעשן או משהו.
"אולי ניקח את המסיבה הזאת למקום פרטי יותר?" לחשתי באזנו של גדעון, שהעלה על פניו חיוך מרוצה.
"אלייך או אליי?"
גיחכתי. "ברור שאליך."
יצאנו במהירות מהאולם והלכנו אל חדרו שבמעונות המדריכים. עלינו לקומה העליונה ונעלנו את הדלת אחרינו. משכתי אותו מהמקטורן השחור ונישקתי אותו בתשוקה, מצמידה את עצמי אל הקיר, והוא הגיב בהתלהבות. במגע של מקצוענית פרמתי את כפתורי חולצתו ותפסתי את חגורתו.
"היי," הוא הרחיק את עצמו ממני. "מה את עושה?"
"חשבתי לקפוץ בחבל," עניתי בסרקסטיות. הוא צחק.
"את בטוחה?"
"תשתוק כבר," משכתי אותו בחזרה אליי. יותר הוא לא התנגד.

בשתיים עשרה השעון שלו צפצף.
"שנה טובה," אמרתי בחיוך ורכנתי לנשק אותו. בתגובה הוא תפס אותי ממתני והפך אותי על גבי, מטפס מעליי. מסתבר שיש לו יצרים, לבחור. שחררתי את המפלצת.

6.1.13, 5:00-
האייפון שלי התחיל לנגן את השיר החדש של פינק, ואני התעוררתי בבהלה מכתפו החמה של גדעון. נישקתי את חזו השרירי ורכנתי אל השידה שליד המיטה כדי לכבות את השעון המעורר. גדעון מצדו פלט אנחה ושלח את ידו כדי למשוך אותי אליו שוב.
"די, כבר מאוחר, אני צריכה לחזור לחדר לפני שהבנות ישימו לב שלא ישנתי שם בכלל," נישקתי אותו עשר פעמים.
"אני לא אתן לך עונש," הוא מלמל בקול צרוד וליטף את אורך גופי. בקושי רב נישקתי אותו שוב ומשכתי את עצמי מהמיטה, מחפשת את בגדיי על הרצפה.
"אנחנו נתראה בהפסקה הראשונה." מלמלתי והתלבשתי במהירות. התעתקתי אל סוף המסדרון במעונות בן גוריון ורצתי אל החדר שלי, מחזיקה את עקביי בידי כדי לא לעשות שום רעש. התגנבתי פנימה אל תוך החדר, רק כדי למצוא את אלכסנדרה על מיטתי, קוראת באיזה ספר עם אור עמום משרביטה.
"נוקס" היא מלמלה והניחה את הספר על הכרית. "אני מחכה לך פה אולי שעה. שובבה."
"סתמי."
"תזהרי שלא תקבלי איזה ריתוק, או עונש, או שאת בכלל רוצה לקבל עונש," היא אמרה בקול ממזרי. דחפתי אותה מעל מיטתי וזרקתי את הספר שהיא הניחה על הכרית שלי אל המיטה שלה.
"לכי לישון."
"אני לא יכולה, אני מתרגשת."
"מה קרה?"
"אור חוזר היום ללימודים," היא אמרה.
"באמת?"
"כן, ואני מקווה שהוא בסדר." היא התיישבה על מיטתה והרימה את הספר בידיה.
"את חושבת שהוא יתחרפן כשהוא יגלה שהמבחן בשיקויים מחר?"
"אני חושבת שהוא לא יסתבך יותר מדיי. בטח שאת לא דואגת לגביו, נכון?" היא מתחה את עיניה מה שפירשתי כהרמת גבה מתחת לפוני שלה.
"אני? אני בסדר עם שיקויים," חייכתי. "אני קצת מתרגשת, כי מתחילה עכשיו תקופת המבחנים שמסיימת את הרמה השישית שלנו, אבל זה רק אנחנו."
"רמה שביעית זאת קלאסה אחרת לגמרי," היא אישרה. יהיו לנו יותר אפשרויות, נוכל להישאר בחוץ עד שעות מאוחרות יותר, יהיה לנו אישור קבוע לצאת מאלכימיה כשמתחשק לנו, בלי להתחמק... כשחושבים על זה, ניצלנו את האפשרויות האלה עוד לפני שקיבלנו אותם.

06.01.13

גדעון -

כשסוף סוף קמתי סופית אמילי כבר הייתה ממזמן בחדר שלה. חדר המדריכים היה ריק וקרן אור בודדת הסתננה דרך התריס הסגור וסימנה שבאמת הגיע הזמן לקום.
שטפתי פנים, התגלחתי ויצאתי לדקות האחרונות של ארוחת הבוקר. בזמן שגנבתי לי ביסים מזדמנים מכל הבא ביד, שלחתי את אמילי שתנסה להעביר לחברי היחידה לשעבר שנתכנס יחד בארוחת הצהריים לקבל את פניי אור. לפני שמיהרתי לשיעור הראשון לאותו היום, דאגתי לקפוץ למטבחים לארגן לנו אוכל לפיקניק עם גמדוני הבית *יש כאלה באלכימיה? יצאתי מנק' הנחה שכן...*

כשהשתחררתי להפסקת הצהריים, תפסתי פינה מוצלת עם נקודת תצפית טובה על שער הכניסה, פרסתי את המפה והאוכל שארגנתי מבעוד מועד והמתנתי... חברי היחידה לשעבר התכנסו אחד אחד תוך חלוקת מחמאות אינטנסיבית על היוזמה ועל האוכל (שכמובן שלא אני הכנתי, אבל תודה בכל זאת). שמחתי לראות שאפילו שחף יצא מהמלנכוליות שלו והצטרף אל החבורה בציפייה לאור.
הכי נרגשת מכולם, באופן מוזר למדי הייתה אלכסנדרה. תפסתי אותה יותר מפעם אחת כוססת ציפורניים ומשפילה מבט אשם כשראתה שאני מסתכל. לא ניסיתי ליצור איתה קשר בראש. מאז המבצע השתדלנו להימנע מזה ככל האפשר.
בסוף הוא הגיע.
"אורררר!" כולם צעקו ונופפו בידיים. אי אפשר היה לפספס. בחיוך הוא התקרב לחבורה העומדת.
"היי כולם"
"הו שלום, כבודו המדוכא הסכים לחזור אל העם?" אלכסנדרה אמרה. כל שאר החבורה נעצה בה מבט בשנע בין המום לקטלני. הבנאדם חזר מאבל קשה. יש לך את זה בפחות טאקט?
להפתעת כולם אור הגיב רק בחיוך ואסף את אלכסנדרה לחיבוק ארוך. "גם אני התגעגעתי אלכס." הם הביטו אחד בשנייה בחיוך מסתיר סוד, ולי נותר רק להשתאות על איך אור הצליח לחדור את שריון הברזל של אלכסנדרה. בסוף הגיע גם תורי.
"מה שלום החתיך של המדינה?" אור שאל בחיוך ממזרי.
צחקתי בקול. "חצוף! מאיפה אתה יודע?" שאלתי חצי נבוך. כמה אנשים מהחבורה שלא היו בקיאים באופנת המוגליגים הביטו בנו בבלבול.
"מסתבר שבבית של לין קוראים 'לאישה'. קחו הבאתי לכם עותק" הוא זרק עותק של המגזין, ובאופן מביך למדי הוא נפל על הרצפה ונפתח על תמונת ענק שלי. "ברוך הבא למשפחה?"
"ממזר שכמוך" אמרתי בחיוך ונתתי לו כיף מהדהד. יישבנו לאכול בעוד כולם מעדכנים את אור בפרטים שהוא הפסיד בזמן שהוא נעדר.
"טוב לראות שאתה שוב איתנו" אמילי אמרה אחרי כמה דקות של אכילה. "אתה נראה כמעט כאילו לא קרה כלום"
"עברתי את זה כבר פעם אחת. בסיטואציה יותר קשה. לפעמים צריך פשוט להמשיך ללכת..."
והוא סיפר וסיפר, על איך בתור ילד קטן הוא יישב עם אחותו הקטנה באוטובוס. על איך הם היו הולכים יחד לכל מקום, ובאותו היום הספציפי אמא שלו ביקשה ממנו ללוות אותה להופעת ריקוד שלה. על איך היא ביקשה שישמור עליה כי היא לא רגילה לנסוע באוטובוס לבד. על הפיצוץ האיום של המחבל המתאבד. על ההלם שבלקום מתוך ההריסות של אוטובוס בוער ולגלות שאתה היחיד שנשאר בחיים. כולל אחותך שהפקידו אותך לשמור עליה. בסוף הסיפור כולם היו בשלבים כאלה או אחרים של בכי. אור סיפר את הסיפור חצי אלינו וחצי לרצפה. כשסיים הוא הרים את הראש.
"ובכל זאת. ההצגה חייבת להימשך" והוא חייך.
ההמשך היה לא ברור וספונטני לחלוטין. כולנו התקבצנו סביבו לחיבוק קבוצתי. מערבולת של קוסמים שמתגלגלת על הדשא בצחוק ובכי. השירות והמבצע איחדו אותנו כמו ששום דבר אחר לא יכול היה לאחד. וגם כשבאופן פורמלי היחידה לא הייתה קיימת יותר, עדיין נשארנו היחידה בלב. ואחרי השיחה עם אור. כולנו היינו מעודדים יותר. אפילו שחף נראה במצב טוב יותר. החיים חזרו לסדרם.
לאחר מכן חזרנו לשיעורים. אפילו אור נכנס לכולם, וכשנזכר שהמבחן המסכם בשיקויים קורה למחרת, נאלצנו לוותר על סקרנותנו, להסתפק בשיחה מארוחת הצהריים ולתת לו הזדמנות ללמוד ולהשלים חומר. אפילו הוא היה צריך ללמוד אחרי חודש מחוץ לבית הספר...
לי היו את המבחנים שלי, בלוחות זמנים אחרים. המבחנים שלנו היו לקראת סוף השנה. והם היו המבחנים המסכמים של בית הספר. לי היה הרבה זמן. אז כל פעם שלאמילי היה קצת זמן, לקחתי אותה אליי...

3.5.13
תקופת המבחנים ההיא נגמרה ב31 לחודש ינואר, ואחריה התחילה התקופה הכי עמוסה בחייהם של "חברי הפרוייקט" כמו שנקראנו בפי המורים. לקראת חודש מאי כבר סיימנו את השיעורים הפרטיים שניהלנו עם המורים בשעותיהן החופשיות בחודשיים האחרונים ונשארו לנו שלושה שבועות עד תחילת תקופת המבחנים האחרונה. בשלושת השבועות האלה הצטרפנו לחברי הרמה השביעית שהגיעו לשם בתחילת השנה לתרגולים ארוכים ומייגעים, מה שגרם לי ולגדעון להיות יחד כמעט בכל השיעורים. תענוג לא מבוטל, אך גם מסיח דעת איום.
הוא היה מערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה לי, קצת יותר מחצי שנה, ועדיין לא אמרתי שאני אוהבת אותו. למרות שלהכעיס, הוא כבר הספיק לומר שהוא אוהב אותי כמה פעמים. אני תמיד סותמת את האוזניים והוא לא מצפה לתשובה. הוא יודע שאני לא מסוגלת.
אור השתקם בצורה מדהימה, כמו שאר הפרוייקט. עוד היינו היחידה, אפילו שלא קראנו אחד לשני ככה. ולמרות זאת היו פילוגים. תחרותיים, כמובן, אבל בכל זאת אינטנסיביים.

ההיפוגריפים, קבוצת הקווידיץ' שבראשה עמד עומרי ותחתיו היו גם אור וג'ייד, עלו לגמר גביע אלכימיה, מולנו כמובן, הדרקונים. כל השבוע בית הספר נצבע בחום ובאדום. בניין המגורים שלנו נצבע באדום כולו, ואלכסנדרה ואני ציירנו עליו אש מבחוץ, בעוד הבניין של עומרי ושחף נצבע כולו בחום בהיר ובאפור וצויירו עליו כנפי ציפור ענקיות. המורל היה בשמיים ומגורי המדריכים געשו ביריבים, כשרובם, כמובן, מצודדים בגדעון המדריך הראשי. ובכל זאת יכולת לשבת על כסא ולשמוע צווחת נשר או לפתוח ארון ולקבל משב אש לפנים בליווי של נהמת דרקון רושפת.
סך הכל מצב הרוח היה בשיאו ואפילו שחף נתפס צוחק וצוהל כמה פעמים כשגדעון צעד היישר לתוך אחת המלכודות שלו (כל הבגדים שלו נצבעו בחום, התרוקנה עליו כרית מלאה נוצות נשר והתפרץ לנו לאחד השיעורים היפוגריף קטן מדומה ועשה מהומה בכל הכיתה). אני הסרתי את כל הציפורניים המלאכותיות עוד לפני שבוע, מעיין צבעה את שיערה באדום להבה (זמני כמובן) ואלכסנדרה הבטיחה לנו קמע מיוחד. סמכתי עליה ועל פייר שימצאו לנו פיתרון, מה שלא הצטייר כמסובך במיוחד בהתחשב בכך שהחורשה שלנו הלכה והתמלאה ביצורי פלא ("משהו מבריח אותם או מזמין אותם אלינו, וזה לא נראה טוב").
קמתי בבוקר ולבשתי את המדים האדומים, מכנסיים צמודים במיוחד וחולצה דקה וארוכה שמגינה מפני הרוח. לקחתי את הרעם שלי שטיפחתי ביום הקודם והלכתי לאכול. נפגשנו כל הקבוצה בחדר האוכל, הרבה לפני כולם, אכלנו במהירות ונפגשנו במלתחות.
"עוד משהו קטן למורל," גדעון אמר אחרי הנאום הקצר והמעודד שלו ("אתם יודעים כבר שאתם הכי טובים, הגיע הזמן להוכיח זאת לכל שאר בית הספר ולהזכיר להם למה הגביע אצלינו כל שנה." "אל תזלזלו בצד השני, יש להם כוחות חדשים ועבודת צוות מעולה." "עבודת צוות, זה מה שינצח בסוף, אז תזכרו לשתף פעולה!" וכו' וכו' וכו'). "אלכסנדרה מצאה לנו חבר קטן," הוא חייך ופתח את דלת המקלחות שהייתה סגורה עד עכשיו. משם יצא יצור קטן ואדום, גודלו כגודל כלב בינוני, הולך על ארבע יחד עם זנב משונן וכנפיים עטלפיות על גבו, אוזניו מחודדות ועיניו גדולות ונוצצות. לא ידעתי שדרקונים יכולים להיות חמודים כל כך. מייד צייצתי בחיבה יחד עם שירה, החובטת הצעירה מהרמה הרביעית. רועי, החובט השני העלה רעיון ומיד הושטנו לו כולנו את המטאטאים שלנו לטיפולו.
עד שהתחיל המשחק הגורלי התמסרתי עם שני הרודפים האחרים ברק ותמיר, בזמן שגדעון ביצע מתיחות ושכיבות סמיכה, שירה הניפה את מחבטה באוויר ורק כפיר ישב בפינת המלתחות ועשה מדיטציה, להתרכז בסניץ' או משהו כזה. זרקתי בהפתעה את כדור הכדורגל שהתאמנו איתו לכיוונו של גדעון והנוכחי קפץ לעמידה ותפס אותו בשנייה האחרונה. צחקקתי והוא הוציא לי את לשונו. העפתי מבט למקלחות, כמה חיללנו אותם יום קודם...
השריקה שקוראת לקבוצות לצאת אל מגרש הקווידיץ' נשמעה וקטעה את מחשבותיי. סיכמתי אותן ביני לבין עצמי בחיוך ונעמדתי מאחורי גדעון, שכראש הקבוצה והשומר נעמד ראשון. גם כן בלי אינטימיות לפני המשחק.
העננים היו בהירים ודקים, השמיים היו צלולים ומשב הרוח היה קליל ונעים. מזג אוויר מושלם למשחק קווידיץ' הגון. להיפוגריפים לא יהיה תירוץ להפסיד כמו במשחק מול הטרנטולות.
שמענו את הקהל שואג למראה המטאטאים שלנו בוערים באש לא מזיקה וקשור ברצועת מתכת בידו של גדעון הדרקון הקטן והחמוד שהניף בכנפיו בהתרגשות ועופף מעט מעל הקרקע.
כמיטב המסורת, תזמורת בית הספר ניגנה בכל הכוח כשהקמעות נשלחו להסתובב בין הקהל בתעופה ולהציג עידוד מרשים. בית הספר צרח בהנאה כשהדרקון הקטן נשף את סמל הקבוצה באש. לאף אחד כמעט לא נראה שהיה אכפת שהדגלים שעטפו את המגרש בשכבתו העליונה נכרכו מעט בקצותיהם (המורה לשיקויים מיהרה לכבות את השריפה). כמעט שלא שמעו את התזמורת כשלתוך המגרש נכנס היפוגריף אמיתי, כשעל גבו רוכב לא אחר מאשר קפטן הקבוצה עומרי. הוא מעולם לא נראה גברי יותר. עומרי טיפס לשמיים והסתובב עם ההיפוגריף מסביב למגרש כשכמה מהבנות התעלפו מפחד או מהתרגשות. שיחק אותה הבחור.
מאז נשף הסילבסטר (או מאז שהתברר כי גדעון לא מתכוון לחזור להיות רווק) עומרי נעשה הרווק הכי מבוקש בבית הספר, והוא לא היסס לנצל את המעמד בכל הזדמנות שניתנה לו.
בסוף כל ההצגה הזאת גדעון ועומרי נפגשו באמצע המגרש ולחצו ידיים, ואז אלי, שעמד לצדם, שחרר את קופסת הכדורים, זרק את הקוואפל לאוויר, שרק בשנית במשרוקית שעל צווארו והמשחק התחיל.

אור -

המשחק התחיל בשאגה מסחררת. נסקתי עם מטאטא הסופה שלי לאוויר וחטפתי את הקוואפל שנזרק רגע לפני על ידי אלי דוחף בדרך את אמילי. חברים חברים, אבל צריך התחרותיות משתלטת. עמרי לא ניסה אפילו להגיע לכדור אלא מראש זינק  קדימה לכיוון השער של הדרקונים. טכניקה שתוכננה מראש. מסירה מהירה שלי לא השאירה זמן לרודפים שלהם לנסות להגיב ועמרי ניצב לבדו מול גדעון כשהקוואפל בידו. איזה מזל שאין אופסייד בקווידיצ'...
"איזו פתיחההההה" שאג תום הקריין. עמרי ביצע הטעיה לכיוון הסל השמאלי וברגע האחרון זרק לאמצעי. גדעון התעשת מהר והספיק לחסום את הכדור בקצה היד. הקוואפל שינה זווית ולהפתעת כולם נכנס במקרה לסל הימני.
"עצירה מעולה של השוער המדהייי.... לא?! או מיי פאקינג גאד מה קרה פה עכשיו?? עשר אפס להיפוגריפים!!" תום צרח בטונים שהבהירו לכולם שהוא מוכן ומזומן לנסות לעשות ילד לעמרי או לגדעון. הקהל שאג.
"תן יותר מעצמך בהטעיות שלך, גדעון לא פראייר" אמרתי לעמרי כשהחלפנו כיפים.
המשחק נמשך באינטנסיביות לא פחותה. התכנונים הרבים שעמרי ואני הכנו לפני המשחק תפסו את הדרקונים בהפתעה. הרבה שעות של ישיבות אסטרטגיה ונסיון להשליך ממשחקי ליגת האלופות של המוגליגים על קווידיץ' עשו את שלהם, ועמרי ואני, בשיתוף עם יותם שבעיקר עשה את המוות לאמילי (כפי שסוכם מראש) קרענו את המגרש.
הבעיה היחידה הייתה גדעון.
עם כל ההטעיות, ונסיונות הקליעה המדויקים, הבנאדם היה פשוט לא חדיר. בערך קליעה אחת מארבע הצליחה לעבור אותו, מה ששיחק מאוד לרעתנו כי בנינו על יתרון אבסולוטי בתחום הקליעות. כפיר, המחפש של הדרקונים לא נטה להכזיב, ורצינו להיות בטוחים בניצחון. מדי פעם אמילי הצליחה לשים את ידה על הקוואפל. (למרות יותם וניסיונות סיכול ממוקד של ג'ייד) וכשזה קרה גם היא הייתה בלתי ניתנת לעצירה והכניסה כמה סלים לצמצום הייתרון.
התוצאה הגיעה ל80-20 לטובתנו כשהמחפשים צללו למרדף ראשון. כפיר היה כחצי מטר לפני אלון, הפרש כמעט בלתי אפשרי לצמצום ולרגע היינו בטוחים שהמשחק נגמר. בשנייה האחרונה הסניץ' שינה כיוון בצורה שהמטאטאים לא יכלו, ושני המחפשים נאלצו לשבור הרחק ממנו כדי לא להתנגש ברצפה. מיד לאחר מכן הוא חמק מהעין שוב.
לאחר מכן המשחק לא חזר לאותן אגרסיות שהיו בו בהתחלה. הדרקונים התחילו להפנים את האסטרטגיה שלנו, ולהתגונן טוב יותר. אמילי נעזרה בחובטים כדי להעסיק את יותם, והתוצאה זזה לאיטה: 90-20, 90-30, 90-40, 100-40, 110-40...
אותות העייפות וחוסר הריכוז הסתמנו בכולנו. גדעון התחיל לספוג יותר קליעות, עמרי אמילי ואני התחלנו לפספס בכלל את החישוקים, והמחפשים נראו אובדי עצות. נראה היה שמדובר בסניץ' קשה במיוחד.
"והנה הם יוצאים שובבבב!" צרח תום כשהמחפשים טסו, צמודים יד ביד הפעם גבוה מעל כל שאר השחקנים. אני היחיד כנראה שלא היה אכפת לו כי בינתיים הספקתי להכניס עוד קליעה ממש מתחת לאף של גדעון. "ו...110-40, אבל מי סופר?! יש פה תחרות על הסניץ'"
המחפשים צללו מטה יחדיו, כשהפעם קל לכל הצופים היה להבחין בנצנוץ הזהוב שנמצא רק כמה ס"מ לפניהם...
טראח.
מרביצן ממוקד של ג'ייד שילח את כפיר מעל גב המטאטא שלו והוא נחת בקול מחליא על הדשא. השריקה של השופטת פילחה את המגרש.
לאחר שיחת נזיפה רצינית מהשופטת ("ככה? בלי בושה? בגב? מילא החוקים, אבל איפה הכבוד הבסיסי?") ג'ייד הורחקה מהמגרש, ולנו לא אושר להכניס מחליף. מכה מוראלית קשה לקבוצה, אבל לפחות הדרקונים נאלצו להחליף את כפיר שלא היה כשיר להמשיך לשחק.
במהלך הטיים אאוט שנוצר עמרי כינס את כולנו. "זאת ההזדמנות שלך אלון. אתה חייב לתפוס את זה, אנחנו לא נצליח להחזיק ביתרון של מאה וחמשים. זה יוכרע על סניצ'. אור, זה לא אומר שמפסיקים להפציץ. קדימה!"
חזרנו למשחק, כששתי הקבוצות עייפות מתמיד. אמילי, שעשתה פחות קילומטרז' במשחק הזה וסוף סוף לא נאלצה להתמודד עם המרביצנים של ג'ייד צמצמה את הפער משמעותית עד שהתוצאה הגיעה ל150-110, כשירון (המחליף של כפיר) צלל בפעם הראשונה אל הקרקע. אלון ירד מיד אחריו כדי להישאר בלופ, אבל ראו ששמר על מרחק סביר נגד הטעיות. כשאלון הבין שמדובר בסניץ' האמיתי כבר היה מאוחר מדי. הוא צמצם על ירון בהיסטריה והגיע בדיוק בזמן כדי לגרד את ידו התופסת בסניץ'. המשחק נגמר, הדרקונים נצחו.
דרקון המחמד של הקבוצה השנייה נשף להבת ניצחון למעלה והקהל הריע.
"איזה משחקקק, איזה גמר... איזו דרמה! ניצחוווווון לדרקונים!!" זימר תום בהתלהבות.
ירדנו כולנו לקרקע ללחוץ ידיים.
"סורי דארלינג" אמרתי לאמילי בחיוך. "אבל זה כמעט עבד"
"אוהו עשית לי את המוות פושטק שכמוך. אבל לא נפתרים ממני בקלות כזו..."
גם גדעון ועמרי לחצו ידיים, התחרותיות ביניהם ברורה בהרבה. אבל כשגדעון ואמילי הניפה יחדיו את הגביע מול הקהל, השאגה הייתה כל כך גדולה שגם אנחנו מחאנו כפיים ושרקנו בקול. אחרי הכל, הם ניצחו בצדק.