אלכימיה-מתחילים

זוג עיניים אדומות אחד נפגש בזוג עיניים שחורות אחר.
״מה אתה עושה?״ שאלתי אותו בשפה קרה ושקטה.
״מה שאת רוצה.״ הוא הוריד ממני את ידיו וירד אל שתי ברכיו. זאת הפעם הראשונה שהסתכלתי על מישהו בגילי מלמעלה.
״תעצום עיניים ואל תזוז.״ עם ראשו מורם אל על, כנוע ורגוע, הוא עצם את עיניו וקפא במקומו. ביד רועדת הרמתי את המזרק עם השיקוי והזרקתי ישירות לעורק בצוואר. העור הבוהק והלבן של הערפד הלך והאפיר, ונדמה היה שהפנים שלו הולכות ומכחילות. הוא נפל מברכיו ונשכב בצורה נואשת על האדמה. כשראיתי את זה קורה הבנתי את הסיפור של אמא שלי והשכן המטומטם. הרגשתי צורך בלתי מוסבר להגן על היצור חסר האונים וחסר הידע הזה. כמו אמא שנטשה את הבן שלה ומצאה אותו באמצע היום השגרתי ביותר עלי אדמות. כשבחנתי אותו מקרוב הבחנתי בכתמי שריפה על עורו, כשהוא נחשף אל אור השמש. אור השמש לא ישרוף אותו לחלוטין ללא חשיפה ממושכת, אבל שמש חזקה כן תצרוב אותו בחלקים החשופים. יש כל כך הרבה דברים שהוא לא יודע ולא יודע איך להתמודד איתם...
"אל תתקרבו," קראתי לכיוונו של גדעון שרץ אליי. "אני אעשה את זה בעצמי. יהב, אתה תהיה בסדר..."
הרמתי את הערפד הצנום בכוח שלא ידעתי שיש לי והלכתי איתו לכיוון החורשה. הוא לא ירצה להתעורר באזור מואר. שלפתי סוכריית דם מהכיס והנחתי אותה בפה. היא תחזק אותי.

טיפלתי ליהב בכל פצעיו כשהגעתי לאזור חשוך מספיק, שטפתי את גופו והנחתי אותו בתוך קבר שחפרתי בעזרת שרביטי. "בוא אליי כשתתעורר."
ערימת העפר שעמדה ליד הקבר התרוממה וכיסתה את הגופה הלבנה ברעש. התנצלתי בקול רם בפני הערפד הישן והסתובבתי לחזור לכיוון בית הספר. אם הייתי מחליפה לו את הדם בזמן, הוא היה יכול לנהל חיים אנושיים רגילים. ניסיתי להיזכר למה שנאתי אותו קודם, ולא הצלחתי. הוא בסך הכל נער צעיר ומבולבל.
"סשה?" קולו של אור התעמעם מעליי ולא הצלחתי להבין מאיזה כיוון. השיניים שלי נחשפו לאוויר החם בקול תוקפני. יד רכה תפסה בשלי ונרגעתי מיידית. זאת הייתה לין. היא הייתה היחידה שהצליחה לגרום לי לעבור בחזרה לצד האנושי שלי.
"הוא שלי." אמרתי בשקט ולא יכולתי לדבר יותר.
"היית מעולה," גדעון אמר בעדינות.
"אתה לא היית משהו.." שמעתי את עצמי אומרת. חזרתי לחדר לפני שיגיבו לדבריי.

אור-

"זה לא טוב..."
"המם?..." ליאת קלטה את המלמול שלי מתוך אווירת החגיגות במרתפי היחידה
"משהו לא בסדר עם אלכסנדרה"
"לפי מה אתה אומר את זה"
"היא הצליחה להיפתח קצת אלי ואל לין. אני כבר מתחיל להכיר אותה. וההתנהגות שלה עכשיו לא רגילה"
"מה, מה שהיא אמרה לגדעון? זה חוצפה אבל..."
"לא. אני לא מדבר על גדעון. יש מצב שזה אפילו הגיע לו.." ליאת לא ידעה איך להגיב לזה.
"לא" הוספתי. "אני לא מדבר על זה. לאלכסנדרה יש בעיה להיקשר לאנשים. המשפט 'הוא שלי' וצורת ההתנהגות שלה סביבו זה לא אלכסנדרה שלנו"
"למה אתה מתכוון?"
"אני חושב שבגלל שהערפד שלה יש לה איזהשהו קשר קסם איתו. משהו שמעבר לשליטה שלה." ליאת נראתה מבולבלת.
"וזה טוב או לא טוב?"
לקחתי רגע לחשוב על זה. "יש בזה גם צדדים טובים, אבל זה מאוד מדאיג אותי"
"די די, יהיה בסדר. היא תדאג שהוא נשאר נורמלי, אף אחד לא ננשך, ביצענו עוד משימה בהצלחה. תחגוג קצת! אנחנו בלי אף הפסד עד עכשיו! אל תהיה משבית שמחות..."
"את כנראה צודקת... אבל אני לא מצליח להיפתר מתחושת הבטן שמשהו שם מסריח. אגב, ראית את אמילי איפהשהו? לא יצא לי לדבר איתה מאז שהיא חזרה..."
"לא, היא הייתה במרתפים כדי להכין את השיקוי. מאז אני לא יודעת לאן היא נעלמה..."
"בטח תומר תפס אותה. אני מקווה שהוא לא קשה איתה מדי... טוב, אני צריך לסדר משהו"
לקחתי את לין והתעתקתי איתה אל מול החדר של אלכסנדרה ואמילי. שלוש דפיקות בדלת והדלת נפתחה בחריץ. זוג עיניים שחורות נצץ ממנו. לין הרימה אצבע ונגעה במצח של אלכסנדרה וראיתי את כל השחור נשאב והעיניים מצטללות לתכול העז המוכר.
"תיכנסו" היא נאנחה ופתחה את הדלת. "אם אתה הולך לנזוף בי על מה שאמרתי לגדעון, או לדרוש משהו מהערפד שלי אז..."
"אלכס..." קטעתי אותה. "לא אכפת לי מהשאר. רק רציתי להגיד תודה... על הכל"
"אה.." היא אמרה, לא יודעת איך להגיב לזה.
"זהו. אני פשוט שמח שאת בסדר. אני לא אציק לך יותר. לין רצתה להישאר איתך...."
"רק אם זה בסדר. אם את מעדיפה להיות לבד אני אבין" לין הוסיפה בחמימות
"אה... בטח?"

הירוקות*
אמילי-
הקשבתי להרצאה הארוכה והעצבנית על כמה שהייתי לא בסדר, ועל כמה שההתנהגות שלי לא הולמת את המקום שבו אני נמצאת, על חוסר האחריות שלי כלפי עצמי וכלפי היחידה, וגם כלפי אלכסנדרה, ועוד ועוד ועוד.
״יש לך משהו להגיד?״ הוא שאל סוף סוף. השתדלתי לא לחייך כשעניתי לו.
״כן, המ״מ.״
הוא נראה מופתע, ובכלל לא פחות עצבני.
״דברי,״ הוא אמר בכל זאת.
״אני חייבת להגיד שטכנית, לא עברתי על שום כלל. לא היתה שום הוראה שלא לעזוב את שטח בית הספר, וגם אם הייתה, היא לא הגיעה אליי, כי אני כבר לא חלק מהקשר של היחידה. אנחנו עכ-״
״עצרי כאן. מה זאת אומרת לא חלק מהקשר?״
״דאגו לנתק אותי מהקשר אתמול בבוקר כדי שאני לא אגיע לתדריך לגבי המבצע הבא שלנו בעזה.״ דיברתי בשלווה גמורה, מעניקה לו את הזכות ליצור את כל ההקשרים לבד.
״מי זה דאגו?״
״אני לא יודעת, המ״מ.״ עניתי בקול שקט.
״אוקיי. קטעתי אותך באמצע המשפט, תמשיכי.״
״כן, המ״מ. אנחנו נמצאים עכשיו בחופשת חג. ושום גורם מהיחידה לא אמר שום דבר לגבי שינוי החופשים והיציאות שלנו. מבחינתנו, לא אמורה להיות בעיה לחזור הביתה כל עוד אנחנו חוזרים בזמן ללימודים. אם היה עדכון אחרת הוא אמור היה להגיע לאלכסנדרה.״
״הבנתי אותך. אז רק שתהיי מעודכנת, כל עוד יש לנו מבצע באופק הקרוב ואנחנו נמצאים בהכנות כלשהן, אין לצאת הביתה, גם לא במהלך החופשה, ובטח שבלי אישור מהמפקד שלך או ממני. אני אודיע לך על ההחלטה שלי לגבייך בהמשך, את משוחררת.״
״המ״מ,״ אמרתי בקול עדין ומתחנחן. ״אני לא יודעת אם אני רשומה שם, אבל במקרה ואתה תחליט להשאיר אותי ביחידה ולא תהיה בעיה, אני רוצה להשתתף במבצע בעזה. אני בכושר טוב יותר מהרוב המוחלט ביחידה ואני יכולה לתרום הרבה יותר מכמה שיקויים. אני לא רוצה לשבת בצד ולתהות מה עלה בגורלם של החברים שלי.״
״קיבלתי, אמילי. אני אודיע לך בהמשך.״ הוא נשמע הרבה יותר רגוע וסובלני בסוף השיחה. הוא גם גבר, בסך הכל. בן 20, אולי? אפילו לא כזה מבוגר. הודיתי לו בחיוך ויצאתי בהצדעה מהמשרד של אלי שהעניק לנו פרטיות קודם.


אלכסנדרה-
״אז... את רוצה לשתף אותי במה שקרה שם?״ לין שאלה בשיא העדינות. משכתי בכתפיי בתשובה.
״הוא חלק ממני, אני חלק ממנו. מה עוד יש להסביר?״
״מה קרה למבטא שלך?״ היא שאלה בהפתעה. באמת נשמעתי אחרת.
״לא יודעת... אני מניחה שקיבלתי את הידע שלו, אז השתנה לי המבטא...״ לא ידעתי למה אני יודעת את זה, אבל זה נשמע הגיוני.
״רגע... זה אומר שהוא יודע את מה שאת יודעת עכשיו?״ היא שאלה בבלבול.
״כנראה שלא, אם הוא התפרע ככה. צריך לבדוק את כל העניין.״
״אולי רק כשהוא נגע בך...״
״אם הוא יודע את כל מה שאני יודעת, אז מה הטעם בללמד אותו?״ שאלתי בדאגה. אם הוא יודע על היחידה, כמו שאני יודעת על החברה הסודית שלו, ועל החברה השניה, ועל כל מי שהוא נשך, ועל איך שהתעללו בו בבית הספר המוגלגי... אני אדאג שהוא ישאר קרוב אליי. פתאום כל הידע הזה על שני גלגולי חיים שלמים היכה בי, ולא ידעתי אם אני יכולה לשאת בזה עוד. פתאום לין נראתה לי כמו לא יותר מאשר טרף קל וכשזינקתי בקול תקיפה על שתי רגליים היא מיהרה לשלוח יד לפניי ולהרגיע אותי. התעוררתי בשנייה מהטראנס.
״לין, אני כל כך מצטערת...״
״זה בסדר,״ היא חייכה. ״עדיף שזה יקרה לידי מאשר מישהו אחר. אולי אני צריכה להיצמד אלייך בימים הקרובים,״ היא הייתה כל כך רגועה שזה הדהים אותי.
״לפחות עד שאני אתרגל לעניין. את חושבת שאת תוכלי לקחת את המיטה של הבלונדה המנופחת הזאת?״
״את מדברת עליי? כי גם את לא משהו,״ הפקאצה הבלונדינית היא ולא עצמה הופיעה בפתח הדלת עם שני גברים מאחוריה, עם החפצים שלה. ״והיה מעולה ברודוס, תודה ששאלת, מתוקה. איפה אמילוש?״ היא הרימה את משקפי השמש שלה, ורק אז הבחינה בלין שישבה מולה כל הזמן הזה.
״היי, איזו יפה את! מי את?״ גלגלתי את עיניי למראה הנחמדות המהוסה. שני הגברים יצאו מהחדר כשהשני בתור העביר למעיין ליטוף קליל על הישבן בדרכו החוצה.
״לין, היא הארוסה של אור.״
״מי?״
״אור, הוא איתך בחצי מהשיעורים, גבוה כזה,״ היא פערה את עיניה בהפתעה כשנזכרה.
״אה! אור החנבץ הזה המדריך!״ לין שלחה לה מבט קודר. ״סתם, נו... מה אתם מאורסים? זה לא קצת מוקדם?״
״או, מיי גאד את כל כך סתומה...״ אמילי נכנסה לחדר להשתיק את חברתה, בדיוק בזמן.
״דנדוש!״
״מענייני! סוף סוף מישהי שאוהבת אותי בעולם הזה...״
״מה קרה לגדעון? כבר היסטוריה? אז לא אכפת לך ש-״
אמילי סטרה לידה.
״אל תחשבי על זה אפילו. בואי נצא מכאן לפני שהילדה תחטוף הלם תרבות,״ אמילי קרצה ללין.
״זה בסדר, גם אני מצפון תל אביב,״ היא חייכה ברוך והשתיים צחקקו ויצאו.
״בבקשה בבקשה תתחלפי איתה בחדר!״

"למה? היא דווקא נראית חמודה" לין אמרה בחיוך. אלכסנדרה עשתה פרצוף מזועזע
"בזה הרגע איבדת את כל ההערכה שלי אליך"
"באמת אלכסנדרה?" היא הישירה אליה מבט ואלכסנדרה הסמיקה מבוישת.
"טוב לא. אבל איך את יכולה להגיד את זה עליה? היא מזעזעת!"
"היא נראית טוב, היא מעריצה את אמילי, היא אוהבת לעשות חיים. בטוח מצחיק איתה במסיבות ופאבים. בטח מלא גברים מקרקרים סביבה, אבל היא לא סתם משתרללת. אני בטוחה שהיא לא גרועה כמו שאת עושה ממנה..." אלכסנדרה נראתה המומה רגע
"טוב... אני מניחה שמה שאת אומרת נכון. אבל איך את יודעת את כל זה? ואיך את יכולה לראות רק את הצדדים החיוביים? היא הרגע נכנסה לחדר בפעם הראשונה ודבר ראשון היא השמיצה את החב... הארוס שלך. איך את יכולה לאהוב אותה?"
"לאהוב זו מילה חזקה"
"לחבב בסדר? איך את מסתכלת עליה ככה?"
"למה שאני אסתכל עליה בעין עקומה? זה מה שהיא חושבת על אור. זו זכותה שיהיה לה דעה"
"אמנמגם..."
"גם אור לא מסוגל להבין את זה"
"את מה?"
"את זה שאני מסתדרת עם אנשים" לין צחקה.
"אבל גם אור מסתדר עם אנשים" אלכסנדרה התגוננה
"הכל יחסי אלכס"

גדעון-

'אמילי'
'מה גדעון?'
'את מוכנה לבוא רגע למדשאות?'

בצליל נפץ קצר היא הופיעה לידי
"מה?"
הסתובבתי אליה והיא השתתקה
"אני מצטער"
"אוקי.... אתה מוכן לפרט?"
"אני מצטער שלא שיתפתי אותך. ושדחקתי אותך בכח החוצה. ניצלתי לרעה את הכח שלי כמפקד"
"אתה לא באמת מצטער"
חשבתי רגע. "לא. עשיתי את זה כדי להגן עליך. אני מתנצל, לא מצטער"
"אז כשתצטער תודיע לי"

אמילי-

"אמילי," הוא קרא לי שוב והסתובבתי אליו במבט חתום.
"מה?"
הוא נראה מיוסר. "אל תהיי ככה."
"מה זה ככה?"
"כזאת קרה. לא עשיתי שום דבר כדי לפגוע בך. להפך. את לא צריכה לכעוס עליי."
"אני לא צריכה שיגנו עליי, גדעון. אני עושה עבודה מספיק טובה בלהגן על עצמי, וגם על כמה אחרים בדרך. ואני בטח שלא צריכה אותך שתסתובב סביבי ותעשה דברים מאחורי גבי. יש מספיק גברים בבית הספר הזה שיעשו את זה במקומך, ואני דיי בטוחה שאף אחד מהם לא יזלזל בי כמוך."
זהו. יריתי והחץ פגע לו ישירות בחזה. העיניים שלו היו מעורפלות וריקות, והמחשבות שלו היו חסומות.
"אז זהו? את גומרת את זה כי אני מנסה לשמור עלייך בחיים?" הלב שלי צנח במקום. איך קרה שאלה המילים שיצאו לי מהפה? זה לא מה שהתכוונתי לעשות. ובכל זאת, המגמה נשארה זהה.
"עשיתי עבודה טובה מאוד עד עכשיו," משכתי בכתפי. "אני לא צריכה עזרה. תודה רבה."
"אף אחת," הוא תפס לי את היד. "לא קיבלה ממני יחס כמוך. אף אחת. אף פעם לא אהבתי-" הוא קטע את עצמו וניתק ממני את מבטו. נשכתי את שפתי ובהיתי בו בשקיקה. רציתי שהוא יסיים את המשפט, אבל הוא עזב את ידי והתרחק. "אבל את לא רוצה שיאהבו אותך, נכון? אני צריך להתנצל על זה שאני אוהב אותך, נכון? לא, להצטער על זה. כי... יש לך איזשהו תסביך עמוק שלא מאפשר לך לאהוב אף אחד, ואת לא מוכנה לתת לאף אחד לאהוב אותך, כי את מפחדת שהוא ינסה להרוג אותך מרוב אהבה, נכון?!"
הייתי כבר מזמן עם דמעות בעיניים, והצמדתי את ידי לפי. איך הוא מסוגל...? הוא מכיר אותי בקושי שבועיים, אולי שלושה...
"אז מה?" הוא כנראה חדר לי למחשבות. הוא כבר הסתכל לי בעיניים עכשיו, במבט שורף. "זה קרה. מהרגע שראיתי אותך שם על הסלע, משחיתה את החצר של בית הספר, ידעתי. לא יודע איך ידעתי, אבל ידעתי. עוד קודם החלטתי שאת תהיי שלי. ולא רק בגלל האתגר. לעזאזל, אני לא שולט בזה, תאמיני לי שאם הייתי יכול זה לא היה קורה."
"אתה לא באמת אוהב אותי. זה רק נדמה לך..." מלמלתי בקול חלוש.
"כן, זאת התשובה הרגילה שלך, נכון? את אף פעם לא עצרת רגע לחשוב איך זה שנכנסת למישהו ללב באמת, ולא דרך הסקס. באמת שלא אכפת לי!" הוא הוסיף כשהוא ראה את המבט שהיה לי. "אין לי בעיה לחכות לך גם שנתיים, ולא משנה מה הסיבה שלך. בין אם את-"
"אני לא בתולה, גדעון," הוא שכח לחסום את המחשבות שלו. נשמע שהוקל לו.
"אז לא משנה. זה לא משנה לי. זאת את, ואת שווה שיחכו לה. ולא, אני לא מזלזל בך, אמילי. וכן, אני יודע שכל גבר בבית ספר הזה רוצה אותך. אולי חוץ מאור. ואני יודע שכל אחד היה מת להסתובב סביבך," הוא בלע את רוקו. "ואני לא יודע אם כבר יש לך מישהו אחר בראש או-"
"אל תהיה מפגר."
"אני לא יכול, אמילי, את מטמטמת אותי!" הוא חזר להסתכל לי בעיניים, ופלטתי גיחוך חרישי דרך הדמעות. "אני לא יכול לסבול את המחשבה הזאת שיקרה לך משהו. אני לא אשרוד את זה. אז תסלחי לי אם אני אעשה הכל כדי לשמור את עצמי בחיים, דרך הגנה עלייך. זאת הדרך שלי להגן על עצמי, בסדר?"
"לא, לא בסדר, גדעון. אתה לא יכול לבטל אותי מהפחד שיקרה לי משהו, אני הולכת להמשיך להיות ביחידה עד שאני אסיים ללמוד, ואם אני אשאר בה גם אחר כך אז אני אשאר בה גם אחר כך, ואני הולכת להשתתף בכל הקרבות, בלי רחמים עצמיים, ובלי רחמים על הצד השני, ואתה חייב לקבל את זה. כל מבצע מסוכן שיהיה מעכשיו אני אוותר עליו מראש כי אתה מפחד?" הוא השתתק. "אל תדאג, אין לי משאלת מוות. אף אחד לא יפגע בי."
"אני אהיה שם כדי לדאוג לזה."
"לא," הוא הושיט אליי יד אבל עצרתי אותה. "אתה הולך להיות שם, אבל אתה תדאג ליחידה שלך. לא לי. אתה לא הולך לאבד את הראש רק בניסיון לשמור עליי. אני לא מוכנה לזה. תחשוב על היחידה קודם."
"רגע... אז את נפרדת ממני?" יכולתי לשמוע כמעט בקול שהוא שוקל מחדש אם הוא היה צריך לומר לי שהוא אוהב אותי.
"גם אם אני רוצה אני לא מסוגלת..." הוא הושיט אליי את ידו לפני שאספיק לעצור אותו ומחה לי את הדמעות מהפנים. הוא משך אותי לחיבוק ארוך וחם ונישק את מצחי.
"די לבכות, אני לא יכול לראות את זה. בואי, שטפי פנים ונלך לאכול משהו... את נראית כאילו לא אכלת יומיים."
"שלא תשמע כמו סבתא שלי בטעות," צחקקתי ושטפתי את פניי עם המים שהוא זימן עם שרביטו. הצצתי במראה כדי לראות שהאיפור של שאנל עמד במעמסה. ממש כמו קסם.

אלכסנדרה-

השנה היהודית החדשה התחילה ברגל ימין. מה שהיה אחרי החופש, כמובן. והכל למראית עין.
אמילי וגדעון חזרו להיות חמודים ומתוקים, ומצב הרוח ביחידה עלה מאפס להמון. אפילו אור נרגע קצת. ושחף היה מאושר להיות פטור מכל השיעורים המשעממים. לין השתלבה מצוין בשיעורי המתחילים התיאורטיים, ברמות המקוצרות כמובן. דובר על לנסות ולתת לה שרביט, לראות מה היא יכולה לעשות איתו, ואור תכנן לנסוע איתה לתל אביב אחרי הלימודים. פייר התנדב להסיע אותם. אח, פייר...
הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו ביום ההוא הוא יהב המסכן, שטמון באדמה מהיום הקודם. רק אני ידעתי את מקום היקברו, למרות שלא היה כזה קשה לנחש. צריך לחכות שהוא ייצא משם בכוחות עצמו, ואז הוא יבוא אליי... נקווה שאף אחד מהמדריכים לא יתפוס אותו אצלינו בחדר.
אור וגדעון היו בשיחה אצל המנהל, והוחלט להוריד אותם מההדרכה, כי זה כבר יותר מדיי, והם צריכים להתרכז בדברים חשובים יותר. התירוץ שהם נתנו לשאר המדריכים היה ירידה בלימודים. כן. לא אמין במיוחד. אבל לאף אחד לא באמת היה אכפת. מה שכן, עכשיו אין לי דרך להתחמק מצרות. אור מחה בטענה שהוא מסוגל לתפקד כמדריך במשרה מלאה, לסיים את כל הבגרויות בהצטיינות ולתפעל את היחידה כסגן בהצלחה, תוך כדי תכנון חתונה ומה לא. לין הרגיעה אותו ברוך ושכנעה אותו שגם לו מגיע זמן חופשי לנשום בו, ועכשיו כשהיא איתו הוא לא חייב להעמיס את הזמן שלו בשטויות כדי לא לחשוב עליה ולהתגעגע. עכשיו היא כאן. כן, הוא היה מאושר.
בשיעור היחידה שהיה לנו באמצע היום אנשים היו מלאי אנרגיה עם ההצלחה של המשימה מאתמול, וכריזמת היתר שנפלה על גדעון. פוצצנו את המטרות כמו טרוריסטים מקצוענים וכמעט שלא היו פציעות בחלק שהוקדש להגנה (גדעון כמעט התפוצץ בעצמו כשאמילי קיבלה ממני שריטה על הלחי, אבל מיהרתי לאחות את הפצע לפני שהוא יספיק לצעוק עליי. אני לא אשמה שהיא הייתה מאחורי והלחש דרש הנפת השרביט לאחור!). האווירה הכללית הייתה מעולה. אפילו אור הורשה לצפות באימון (מאי האחות לא הייתה מוכנה להרשות שישתתף עדיין, מהפחד שהפצע שהתאחה לו ייפצח מחדש מהמאמץ.
למזלי, לא היה לי שיעור של טיפול בחיות הפלא עד יום ראשון, והשתדלתי לאכול את הארוחות שלי במהירות האפשרית ולהתחמק ככל האפשר מחדר המורים, כדי לא לראות את אריק.
כשהגיע סוף סוף השיעור שממנו פחדתי כל כך, הופתעתי לגלות שאריק הוא לא המורה. אבל המורה היה לא פחות חלומי.
״שלום לכולם, אני פייר. הספקתי להכיר את אריק ואני יודע שהוא מורה מצויין, אך לצערי הוא התפטר בשבוע שעבר, ונפל בחלקי המזל להחליף אותו. אוקיי! אז מישהו רוצה לספר לי על אילו חיות כבר למדתם?״
המבטא הצרפתי לא המתיק את הבשורה המרה. אריק? התפטר? בגללי? אין סיכוי. התנצלתי בפני פייר וביקשתי ללכת לשירותים. הוא קרץ לי והתיר לי ללכת. רצתי לכיוון משרדי המורים, אל המשרד של אריק.
דפקתי על הדלת והיא נפתחה לרווחה. נכנסתי בהיסוס. כל החפצים היו מסודרים בארגזים מעץ, ולא החפצים שאני זיהיתי. היה ספר על השולחן, בצרפתית, ומאפרה עם אפר כחלחל. הוא עוד כאן.
״אריק?״ דלת חדר השינה המסועף נפתחה כמעט באותה השנייה בה פתחתי את הפה.
״סשה,״ אריק יצא מהחדר, בידו כרית שציפתה תלוייה עליה מהקצה. ״התגעגעתי אלייך.״
״אריק, מה אתה עושה?״ שאלתי ברוסית.
״אני לא יכול להיות המורה שלך. זה יותר מדיי בשבילי. התפטרתי,״ הוא אמר באושר והניח את הכרית על השולחן כדי להתקרב ולחבק אותי.
״אריק, לא סיכמנו שום דבר כזה. לא אמרתי  לך-״
״אני יודע שבראש השנה הדברים בינינו היו קצת עקומים, אבל הדברים קצת השתנו. קיבלתי תפקיד.״
״איזה תפקיד?״
״ראש יחידת קרן. אלוף משנה אריק מונורוב, לשירותך.״
״אז אני צריכה להצדיע?״ הוא צחק. ״אתה אמור בן ארבעים לפי הדרגה.״
״כן, הצבא במצוקה. היחידה לאילוף חיות פלא הוקמה לפני ארבעה ימים. היא עובדת בצמוד ל007, כמובן. ודרך אגב, יום אחד את תהיי חיילת אצלי, לפי התכניות.״
״זאת אומרת שזה לא מסתכם ביחידה שלי?״
״ממש לא. זאת רק ההתחלה, יפה שלי.״ הוא הניח את ידו על כתפי וליטף אותה.
״אז עכשיו אין בעיה?״
״שום בעיה,״ הוא חייך והתקרב. נישקתי אותו ארוכות וכשהתנתקנו נזכרתי שאני באמצע שיעור. נישקתי את אריק שוב וחזרתי לשיעור. עכשיו גם השנה שלי תהיה מעולה.

גדעון -

התעתקנו לת"א. "תני לי כיוון לאוכל?"
"איך אתה עם פירות ים?"
"אמם... לא יודע. אין פירות ים בקיבוץ..."
"אתה באמת אף פעם לא אכלת פירות ים???"
"מודה באשמה?"
"טוב, אז אני יודעת לאן אנחנו הולכים. תעתק אותנו לנמל בבקשה"
אחרי כמה דקות כבר ישבנו בשולחן מעולה ליד החלון במסעדת מול ים. פתחתי את התפריט והעיניים שלי יצאו מהמקום.
"אמילי... אני לא סגור על איך לומר את זה אבל..."
"זה בסדר דארלינג, אני משלמת..."
"אבל..."
"אם אתה תשלם על המקומות שאני לוקחת אותך אליהם אתה תתרושש תוך חודש"
"זה כנראה נכון..." נאנחתי. לא ראיתי בארץ מחירים יקרים כל כך מעולם.
"אל תדאג, תתעלם מהמחיר. תזמין מה שאתה רוצה."
"אמילי... אני צריך לומר לך משהו"
"הא?"
"אני מוותר. את יכולה להשתתף במבצע"
"תודה המפקד"
"אני לא אומר את זה בתור מפקד" אמרתי חצי ברוגז "אני אומר את זה בתור חבר שלך, שניסה לעשות הכל כדי שלא תלכי, אבל נכנע לנחישות המהממת של שאנל"
"ידעתי שלא תעמוד בזה הרבה זמן" היא אמרה בחיוך שבע רצון
"אני אגיש תופס לעזוב את תפקיד מפקד היחידה"
"אתה מה??!"
"זה כבר עבר את הגבול. אי אפשר באמת להתחמק מזה. זה הרי יחסי מרות, שטויות של צה"ל וכאלה. את אמרת בעצמך שאני לא אצליח להתרכז במבצע כשאת שם. ואני מתחיל להבין שזה כנראה יהיה נכון לאורך כל הדרך. ואם את הולכת לקחת חלק בכל המבצעים..."

אור -
הלכתי לכיוון המשרד של אלי, נתקל פיזית באלכסנדרה שיצאה מדלת במסדרון
"אור" המבט שלה היה מפוחד. כמו מנסה להסתיר משהו
"הכל בסדר אלכס?..."
"אני... כן... כלומר... למה שמשהו לא יהיה?"
"את בטוחה?" שאלתי בקול הכי מזדהה ועדין שלי. היא מלמלה משהו לא מובן ופרקטית ברחה. הסתכלתי על הדלת ממנה היא יצאה. "המורה לחיות פרא קסומות" היה רשום.
"מוזר" מלמלתי לעצמי ורשמתי לי בראש לשאול אותה על זה מתישהו שנהיה במוד יותר טוב.
המשכתי לאלי. הוא חייב לי איזה טופס מטומטם כדי שלין תוכל להיכנס לחלק הקסום של תל אביב.

במשך כל הארוחה ניסיתי לשכנע אותו שהוא עושה שטות וזורק את כל ההתקדמות שלו במדרגות לפח, אבל גדעון היה נעול על דעתו.
״גם אתה מסוגל להיות עקשן, מה?״ שאלתי אותו תוך פירוק של שרימפ מהזנב שלו. ה היה אוכל מלכלך ומהנה באותה המידה.
״אין לך מושג,״ הוא אמר בחיוך ונישק אותי.

המשכנו לטיילת בתל אביב והסתובבנו שם עד השקיעה, עד שהוחלט לחזור לבית הספר. מחר יש שיעור ספורט על הבוקר, ואז מפגש של היחידה, וגדעון צריך לעדכן אותם במשהו... מעניין מי יהיה המפקד החדש...

גדעון -

"אתה לא יכול" תומר אמר לי
"מה זאת אומרת?"
"אתה המפקד של היחידה הזו כי צה"ל מצא אותך מתאים. זו לא קייטנה פה."
"אני לא יכול לפרוש?"
"לא"
"אבל אני יוצא עם אמילי. זה יחסי מרות, אני לא יכול להיות המפקד שלה"
"קודם כל, זה לא הפריע לך עד עכשיו."
"זה נוגד את החוקים של צה"ל" התעקשתי
"אז אמילי תצא מהיחידה"
"לא!" צעקתי
"תשמור על הטונים שלך" הוא אמר בקור
"אתה לא יכול פשוט להוריד אותי לתוך היחידה? למה אני חייב לפקד?"
"אתה נבחרת לזה. אתה מתאים. מפקד לא צריך להיות הכי טוב במשהו. מפקד צריך שתהיה לו את מערכת הכישורים שנקראת מנהיגות. וזה מה שיש לך"
"בטוח שאור גם מסוגל. הוא הסגן שלי. זה לא התפקיד שלו להחליף אותי אם אני לא יכול לפקד?"
"אם אתה לא יכול. ואתה יכול. בפקודה. אל תתווכח איתי. אני רחמן אליכם. אתם צעירים, אין לכם מושג מהחיים שלכם. אם זה יעלה לדרגות גבוהות יותר אתם לא תצאו מזה טוב"
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"תפקד. תמצא דרך להסתדר עם אמילי. או שנמצא לה תחליף. לה, לא לך."
"ואם אני אסרב?"
"אז קוראים לזה עריקות. וזה שבועות על שבועות בכלא."

אור -

חזרתי עם הטפסים והתעתקתי עם לין לת"א. היא פקחה עיניים גדולות כשהסתובבנו בחלק הקסום. רוב חייה עברו בת"א. היא לא חשבה שיש חלק גדול כל כך בתל אביב שהיא לא מכירה...
נכנסנו לחנות השרביטים של גולדשטיין. (שרביטים עוד מקום המדינה- הכריז השלט). מר גולדשטיין כבר היה זקן, החנות הזו פתוחה כבר מקום המדינה, למרות שאין בה הרבה קונים, והוא נחשב לשם דבר גם מחוץ לגבולות הארץ. החלפתי חוויות עם רונן, אחד מהנערים שעוזרים למר גולדשטיין. הוא למד באלכימיה עד לא מזמן ושיחק איתנו בנבחרת הקווידיצ'. לין הביטה סביבה על המדפים העמוסים בחוסר אמון. "זה כלכך הארי פוטר..." היא מלמלה.
"אפשר לעזור במשהו יקירתי?" מר גולדשטיין יצא מדלת אחורית מאחורי לין. היא הסתובבה בביישנות.
"אני מחפשת שרביט?..."
"לא חשבתי אחרת. בואי ננסה" הוא בחן אותה לרגע והיא הסמיקה. הוא שלח את רונן להביא שרביט מאחד המדפים הגבוהים.
"32 ס"מ, גמיש, ברוש. כן כן, זה ייצור חדש. תוצרת הארץ" הוא אמר כמו לעצמו, בגאווה. "ליבה של נוצה מכנף מלאך. אין לי ספק שזו הליבה שלך. יש לי רק לבדוק אם זה זה"
לין הושיטה יד והרימה את השרביט מתוך הקופסא המרופד שלו. מהרגע שנגע בידה, הוא זרח לכל אורכו באור לבן מסמא. כיסיתי על עיני המום. בחיים לא ראיתי תגובה כזו משרביט. מר גולדשטיין נראה המום לא פחות ממני. השרביט התנתק ממנה וריחף כ 30 ס"מ מעל ידה המושטת, מרחף לבן ומסנוור את החדר באור לבן בלתי אפשרי.
גולדשטיין לקח את השרביט והכניס אותו בכוח אל תוך הקופסא. לקח לי כמה רגעים להתרגל מחדש לאור.
"ככה זה אמור להיות?" לין שאלה בחשש
"לא" אמרתי "אבל אל תדאגי. זה כמעט אף פעם לא מצליח בניסיון הראשון."
"לא" מר גולדשטיין אמר בקור. "היא לא קוסמת"
"מה זאת אומרת? ראית איך השרביט הגיב. אתה רוצה לומר לי שאין לה קסם?" הייתי מבולבל. מר גולדשטיין לא היה ידוע בחוש ההומור שלו.
"לא אמרתי שאין בה קסם. אמרתי שהיא לא קוסמת. אין לה צורך בשרביט שלי. עכשיו תלכו. אני לא אבקש מכם פיצוי"
"סליחה?" אמרתי חצי בעצבים. זה כבר עבר את הגבול מבחינתי. הוא בתגובה הרים את המכסה, ואני החנקתי אנקת פליאה.
בתוך התיבה היו מפוזרים עשרות שבבי עץ מצופים זהב.

״מה?!״ גדעון נרתע מהצווחה שלי. ״איך הוא מעז? אתה אפילו לא בן 18! אתה בכלל לא אמור להיות שם! שיגידו תודה ש-״
״אמילי,״ הוא הניח יד על כתפי בחצי חשש. ״אנחנו חתמנו על הסכם קטינים כשחתמנו על הסכם הסודיות. יש להם כל זכות. מה שמפחיד אותי שאת צריכה לצאת מהיחידה.״
״אני לא יוצאת. לא מעניין אותי בכלל. שיקפצו לי עם היחסי מרות האלה. אנחנו יכולים לעבור את זה כזוג.״ הוא הביט בי מיואש.
״זה נגד החוקים של צה״ל...״
״אז בוא נכנס לכלא.״ הוא צחק.
״לא יכניסו אותנו לכלא על זה. לא אם את לא תהיי בצוות שלי.״ הוא אמר בשקט.
״אז באיזה צוות אני אהיה?״ זה נראה כאילו יש משהו שהוא יודע ואני לא.
״כשתפתח היחידה לאלכימיה בצה״ל את תכנסי לשם, ואני לא אהיה המפקד שלך.״
״היחידה למה?״
״כל מה שנוגע לפיתוח של אמצעי לחימה בעזרת התומח הקסום, את ושחף מיועדים לשם.״ הבטתי בו, מנסה לפענח אם זאת שטות או אמת.
״ומלכתחילה היינו מיועדים לשם?״ שאלתי בשקט.
״היחידה הקטנה שלנו היא זמנית ביותר. ברגע שימצאו לכם סגל מספיק טוב וחזק ויסיימו להכשיר אותו, תעברו. ואל תדברי על זה עם האחרים. זה לא טוב למוראל של הקבוצה.״ גדעון שיחק עם אצבעותיו באצבעותי ונראה מהורהר. הוא נראה לי פתאום נורא חיוור.
״ומה עם האחרים? לאן הם ילכו?״ גדעון נשם עמוקות.
״כעיקרון אלכסנדרה עוזבת ראשונה, כי הסגל שלה כבר מוכן.״
״מה?!״
״עכשיו מתבצע שלב הגיוס ליחידת קרן של חיל הקסם, והיא החיילת הראשונה. והכי צעירה באופן מפתיע. כל שאר החיילים שיגוייסו לשם יהיו ברובם חיילים בני 18 ומעלה. חלקם בגילאי מילואים, והם יהיו כולם ביחד. אור ילך ליחידה שלך, שעוסקת בתכנון אמצעי לחימה קסומים, אבל הוא יהיה בתחום אחר לחלוטין, מן הסתם. ג׳ייד וליאת יישלחו איתי, ליחידה הלוחמת.״ את המילים האחרונות הוא אמר וכמעט נשבר בשתיקה.
״אז לשם אתה באמת שייך...״ אמרתי בהבנה. כשחושבים על זה טוב, זה נעשה הגיוני.
״אנחנו נמצאים כרגע ביחידה הלוחמת, יחידת כוח, וכל הכוח הולך למטרת לחימה בלבד. עם הזמן היחידה תתפצל ליחידות אחרות, וכל יחידה תעשה את התפקיד שלה. וכמובן שהכל יתקשר ביחד ויעבוד כמוח אחד.״
״כמו שהיחידה שלנו עובדת... זה הבסיס להכל.״ הרגשתי מעט נבגדת עם הידיעה שנבנתה תכנית שלמה וגדולה שכוללת אותי ולא ידעתי עליה.
״אבל זה יהיה עניין של חודשים. אתם עומדים לסיים את הרמה השישית בצורה המקוצרת, ותסיימו את השביעית לפני סוף השנה. רק בשנה הבאה תתמקמו בבסיסים.״
היה המון מידע חדש לעכל. גדעון ליווה אותי לחדר ונפרד בנשיקה ארוכה ומסיחת דעת, שהרגיעה אותי מעט.
נכנסתי לחדר בהליכה על עננים ואלכסנדרה הקטנה החזירה אותי למציאות.
״לא אמרת לי שאח שלך הוא מורה חדש כאן יזבל!״

יום ראשון ה23.9  - 18:00

אור-

חזרנו לאלכימיה עם ערב. לין הלכה לארוז חזרה את הדברים שלה (וגם את שלי) לקראת היציאה לבתים מחר. עוד לא ידעתי איפה אני אעביר את יום כיפור. מצד אחד רציתי להיות עם לין, אבל זה חג שתמיד התקשר למסורת, ותמיד העברתי אצל סבא וסבתא. גם בשנים הקודמות עם לין. אני כבר עכשיו על זה בדרך....
הייתי עדיין המום מהתקרית בחנות השרביטים. גולדשטיין לא הסכים לומר לי מה היא, או מה היא כן צריכה. פתאום החברה שלי הפכה לתעלומה שכזו... רק לפני שבוע הייתי בטוח שהיא המוגליגית הרגילה בעולם...

גדעון -

השיחה עם תומר ואמילי ערערה אותי קצת. לפחות יהיה לי את יום כיפור לחשוב על מה עושים. היום בדרך כלל לא שינה לי כלום. בקיבוץ כמעט לא צמים, ואני לא מאלה שעושים חשבון נפש. אבל השנה עבר עלי כל כך הרבה... אולי זה הזמן להתחיל.

אותו תאריך, אותה השעה:

״מה את סתם?״ שאלתי את אלכסנדרה בעייפות והושטתי את ידי למזוודה שלי, להניח אותה על המיטה. מעיין כבר הייתה עסוקה באיסוף כל הפריטים הקטנים שלה מהמקלחת.
״אני לא סתם, פייר הוא המורה החדש שלי ללימודי חיות הפלא,״ היא אמרה בשיא הרצינות. כבר לא היה לי כוח להפתעות חדשות. התחלתי להרחיף את כלי האיפור והתכשיטים שלי לתוך התיקים שלהם, ומשם למזוודה.
״נו, הוא עבד עליכם. אין לו הכשרה להוראה.״
״לא יודעת, כנראה שכן, כי הוא מורה כאן עכשיו...״ היא מלמלה במשיכת כתפיים והתיישבה על המיטה שלה.
״לא הוא לא. את לא מתכוונת לארוז?״ שאלתי אותה בקור רוח.
״לא, אני לא חוגגת את יום כיפור,״ היא קרצה לי.
״אהבלית, זה לא לחגוג, זה לצום. זה סבל. אגב, אם כבר כיפור, אני מצטערת על כל היחס שלי אלייך מתחילת השנה. ואני מצטערת שקראתי לך אהבלית.״ חייכתי אליה חצי חיוך והיא צחקה.
״כן, אני מצטערת שפיץ מבהיל אותך בבוקר,״היא צחקה ופערתי את עיניי באימה. שכחתי מהיצור המגעיל הזה. ״תרגעי, חינכתי אותו לא להתקרב לצד שלך. הוא שם,״ היא הצביעה למוט שהיא תלתה על התקרה למרגלות מיטתה, שעליו נתלה הדבר הארור הזה הפוך.
״חבל שאני אעשה ממנו שיקוי...״ בהיתי בו, לא בוטחת יותר במרחב החדר.
״בכל אופן, אני ממש שמחה שפייר המורה שלי עכשיו. יש על מי להסתכל,״ היא הסתכלה עליי וחייכה, מתגרה.
״מי זה פייר?״ מעיין נכנסה לחדר, תיק גדול ועמוס בידיה.
״האח-״
״המורה החדש של אלכסנדרה... שהוא במקרה גם האח שלי שחזר מצרפת...״ תליתי
בה מבט גדול וכחול.
״מה? אבל אין לך אח.
״כן, הוא סוג של עזב את הבית להתנדב באיזה חור במשך הקיצים. אף פעם לא פגשת אותו.״ חזרתי להרחיף חפצים לתוך המזוודה שלי.
״ועכשיו הוא מורה כאן? בטח גם כן עבודת התנדבות..״ היא גיחכה והכניסה את הדברים שלה למזוודה, פונה לארון.
״אין סיכוי...״ אמרתי בביטול.
״לכי תשאלי אותו!״ אלכסנדרה אמרה בהתנצחות וזחלה לשידה ליד מיטתה כדי לקחת משם ספר כחול ועבה מאוד. ׳הארי פוטר ומסדר עוף החול׳, איזה אדיוט שהדליף פרטים על חיי הקסם כדי שגם המוגלגים ידעו מי זה הארי פוטר. נראה לי שהוא נכנס על זה לכלא, אבל משום מה הספרים לא הועלמו. הפרטים סולפו מעט כדי שהמוגלגים לא יתחילו להיכנס בקירות ולמצוא את הרכבת להוגוורטס, והספרים הפכו ללהיט עצום בקרב המוגלגים. כמה משעשע.
״כולם יודעים שהארי חי עם האפוטרופוס שלו עד גיל 20...״ אלכסנדרה מלמלה בכעס מאחורי הדפים. ״סתם להרוג את סיריוס המסכן!״
״מה שתגידי...״
״את באה לראות אם אח שלך מלמד כאן? אני רוצה לפגוש אותו!״ מעיין ביקשה.
״את תראי אותו כשתבואי בערב כיפור אלינו ברגל... עושים את המסלול הרגיל?״
״ברור...״

23.9, 18:30

אור - הסתובבתי במסדרון ופתאום נתקלתי בפייר. לא חיבבתי אותו במיוחד, אבל הוא עזר לנו יפה בתקרית עם הערפד, ולא הייתה לי באמת סיבה להיות נגדו...
"אהלן פייר, מה קורה?"
הוא עשה תנועת יד לא מחייבת ואמר "הכל מעולה. אתה יודע..." לפתע ראיתי מאיזו דלת הוא יצא. לא הייתי מייחס לזה חשיבות אלמלא הבוקר...
"פייר, מה עשית במשרד של המורה לחיות קסם?"
"אני המורה לחיות קסם"
"לא אתה לא... יש מישהו אחר... אָריק או אֶריק, משהו כזה..."
"אריק עזב" פייר ענה לי בחיוך מעליב מעט. "אלי ביקש ממני להחליף אותו."
"אה טוב. זה כנראה חדש, לא שמעתי על זה..." ואז נפל לי האסימון. היציאה הפתאומית. ההתחמקות, המבט המעורער של אלכסנדרה...
כנראה שמשהו השתנה בהבעה שלי כי פייר נסוג מעט ושאל "הכל בסדר?"
הזעפתי את פניי לעברו בתגובה ופשוט הלכתי.
'אלכס...? יש לך כמה דקות לדבר איתי?'

נפגשנו במדשאות. היה רק אור אחרון, כך שנשארנו באזור הבניינים איפה שהמנורות התחילו להיות הכרחיות.
"אני צריכה לדאוג?" אלכס אמרה בחשש
"זו השאלה שלי..." עניתי והיא הרימה גבה.
"אני לא אכריח אותך לומר לי שום דבר... כבר הסכמנו על זה. אבל אני דואג לך. הוא לא טיפוס נורמלי, ולא הייתי חושב שזה המצב, עד שהבוקר..."
העיניים של אלכסנדרה נפתחו באימה. הן התרוצצו בתזזית כאילו מחפשות לאן לברוח
"הוא עשה לך משהו? הוא פגע בך? אני רק דואג לך אלכס"
"אמרת שלא תנסה לגלות מי זה!" היא התפרצה. "הבטחת!"
המבט שלי הפך ממודאג למופתע. "זה הוא? אבל הכרת אותו אחרי שדיברנו... הכרתם מלפני? איך הסתרת את זה כל כך טוב?..."
"מה? על מה אתה מדבר? זה כבר כמה זמן ככה... אוי אור, בבקשה אל תגיד לאף אחד... גם ככה בטח יעשו לו בעיות בתפקיד החדש..."
"אז הוא לא פגע בך או משהו? הכל בהסכמה וזה?..."
היא הסתכלה סביב באי נוחות. "לא עשינו כל כך הרבה... אבל כן. אמרתי לך שזה קשר מוזר..."
"טוב, האמת שזה לא כל כך גרוע כמו מה שעשית מזה..."
היא תלתה בי מבט מזועזע קצת. "לא גרוע?"
בגלל הדיליי ההבנה נחתה עלי כמו אסימון מהדהד בכל הגוף. "אל אלוהים אלכסנדרה! אמילי יודעת?!"
הקול שלה עלה לגבהים חדשים. "למה שלאמילי יהיה אכפת???"
"מזתומרת, למי זה עוד יכול לשנות?!"
"רגע, על מי אתה מדבר?"
"על פייר, על מי את מדברת?"
היא התחילה לצחקק בהיסטריה. הקול היה צורמני, מלחיץ.
"מה?" המבט שלי חזר להיות מודאג שוב... כבר שקלתי לקרוא ללין...

23.9.12 18:35

לא הצלחתי להירגע עד שאור איים לקרוא לאמילי שתתן לי שיקוי הרגעה.
״אז מי זה?״ הוא שאל בייאוש ואז עצר לחשוב. אוי ואבוי, שלא ישמעו אותו מהרהר בקשר בטעות.
״תחסום את הקשר ואני אספר לך, אתה ממילא תעלה על זה תוך כמה שניות. אבל תשבע שאתה לא מספר ולא איכשהו בטעות מעביר את זה הלאה. אפילו ללין!״ הבטתי בו ברצינות פתאומית והוא מחק את חיוכו והנהן בשקט.
״טוב, אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה, אבל...״
״מה?!!!!!!!!?!?!?!??!!!?!?? אבל זה לא חוקי!!!!!!!! כמה זמן אתם כבר-״
״ששששש! ידעתי שתעלה על זה לבד תוך שניות. כבר שנתיים בערך. ורק עכשיו מותר לנו להיות בקשר לא מקצועי כלשהו... עד ש...״ הוא הביט בי המום, בפה פעור מעט, די בטוח שאני משקרת, כמו שאמילי חשבה קודם. מה קרה אני לא אמינה פתאום? אולי כי המבטא שלי נעלם טיפה.
״את מבינה שזה לא בסדר, נכון? הוא פיתה אות-״
״אתה לא מבין אור, הוא היה החבר היחיד שלי פה מאז שהגעתי עד שהיחידה הוקמה. זה התחיל בשיחות נפש והגיע איכשהו למצב שמצאנו סוג של נחמה אחד אצל השני... גם מינית,״ משכתי בכתפי.
״מינית?! אבל אלכס, את קטינה! והוא בן כמה? 28?!״
״25... זה לא משנה בכלל מה ההבדל בינינו. זה היה פיזי לחלוטין עד שזה כבר לא,״ הרמתי אליו את מבטי. הוא היה בהלם.
״עכשיו אתה מבין למה אני לא מספרת לאף אחד? אף אחד לא יבין בחיים.״ התיישבתי על הדשא בעייפות.
״האמת שאני האחרון לשפוט אותך, בתור אחד שמתחתן בגיל 17,״ הוא אמר בשקט והתיישב בעדינות לידי.
״הלואי שהייתי בת 17 כבר, הכל היה כל כך הרבה יותר קל. אחרי אלכימיה, איפשהו באמצע השירות הצבאי שלי וזה...״ בהיתי בשמיים שהשחירו לאיטם, לא ממהרים לשום מקום.
״מעניין מה יהיה אחרי שלוש שנים, לאן נלך אחרי השירות הצבאי.״
״אני אחרי שנתיים, אלך בחזרה לרוסיה. אני מתגעגעת למקום הזה.״
״אני בטח אהיה נשוי ללין, ונגור בצפון...״
״עם ילד בדרך,״ גיחכתי.
הוא חייך. ״אין לדעת... ואת? תתחתני עם אריק?״ הוא החמיץ מעט את הפנים כשצווחתי בצחוק שוב.
״אם אני מתחתנת לפני גיל 30, תוריד לי את הראש...״
השיחה המשיכה בצחקוקים על העתיד יךעד ארוחת הערב. אמילי עדיין לא האמינה כשאמרתי לה שהאח שלה הוא המורה החדש שלי (זה כבר היה מן משחק לבדוק אם היא תשנה את דעתה), ואז אור קם ותמך בי, טוען שהוא ראה את פייר במשרדו של אריק, מתמקם.
״מה?! אני ארצח את האדיוט הזה!״
גדעון קם בעקבות אמילי, אולי כדי להגן על פייר...

23.9 20:30
גדעון -
"אמילי" אמרתי בשלווה בזמן שהלכנו במהירות לכיוון המשרד של המורה לחיות קסם. "מה את מתכוונת לעשות?"
"לפוצץ לו את הצורה" היא אמרה בעדינות אופיינית.
"כי?"
"מה זאת אומרת? למה מי הוא שיהיה מורה באלכימיה?"
"אני מניח שהוא לא חטף את המשרה בכוח..."
"ואני מניחה שכן. מי ייתן לו את התפקיד הזה? אין לו שום רקע בזה!"
"איך את יודעת?"
היא שתקה.
"הרי אין לך מושג מה הוא עשה בכל הזמן בחו"ל"
"חוץ מלהיות חולה נפש???"
"חוץ מזה"
הגענו אל הדלת של המשרד ואמילי פתחה אותה בבעיטה. "פייר!"
הוא הרים מבט אדיש ממושבו ליד שולחן עץ גדול. "בונסואר סיס. באתי לבדוק מה הטרמפ שלך למחר?"
"לא חתיכת אימבסיל מפגר! באתי לברר מה לעזאזל עובר לך בראש שאתה יושב כאן!" בקללות התפלק לה מבטא צרפתי. הבלעתי חיוך
"אלי ביקש ממני להיות המורה החדש לחיות קסם. ניסיתי לסרב בצניעות אבל הוא התעקש..."
"אל תזיין לי את המוח. אלי בחיים לא ייתן ל.." היא פלטה שתף מילים בצרפתית שלא הצלחתי לעקוב אחריו "ללמד."
הוא צחק בקול רם והחווה אל החדר שסביבו. "ההוכחה מולך סיס"
ידה של אמילי התהדקה סביב השרביט והחלטתי שזה הזמן להתערב.
"טוב היה נחמד לבוא לביקור, אבל יש לנו עוד הרבה להספיק הערב. נכון אמילי?"
היא הסתובבה אלי ושלחה מי מבט שהיה מעלה כל אדם אחר בלהבות. החזקתי קלות בידה והיא נרגעה ופלטה אנחה. "כן נכון..."
הסתובבנו ללכת ופייר נופף גבוה בידו וקרא "תודה שקפצתם! תהיו זהירים!"
אמילי הסתובבה אליו בזעם והוא הפריח לה נשיקה באוויר מתוך חיוך לעגני. משכתי אותה החוצה.
כשיצאנו היא נעצה מבט ברצפה. "אני לא מאמינה..."
"יהיה בסדר אהבה..."
היא הרימה לי מבט שואל. משכתי בכתפי והמשכנו הלאה.


אור -
"שנצפה בזה בקשר??" אלכסנדרה חשבה בהתלהבות.
"אני חושב שהם יספרו לנו אחר כך. למרות שיהיה קל להיכנס לאמילי לראש במצב הזה, גדעון ישחט אותך.
"יש בזה משהו..."
"אז מה עושים?"
"סיימת לארגן הכל?"
"כן, ואתה?"
"גם. ג'ייד, איפה את בחג?" שאלתי. אלכסנדרה קפצה. היא שכחה שג'ייד שם, משתעשעת באיזה קריסטל מוזר בפינת החדר.
"אני לא יודעת... אני חושבת שאני אקפוץ ליום לXIRIUM. אסור לי להיות רחוקה ליותר מדי זמן. זה מחליש אותי."
"לאן??" שאלנו ביחד בבלבול.
"הביתה. סוגשל."
"אבל חשבתי ש..."
"כן כן, לא בשביל האנשים" היא ענתה לשאלה שבראש. "זה מסובך." היא משכה בכתפיה. "יותר מדי בשביל עברית שלי"
נשארתי מבולבל. הייתי בטוח שלג'ייד אין בית לחזור אליו. השיחה הפשוטה הזו הזכירה לי כמה מעט אנחנו יודעים עליה. גובל בכלום...

23.9 20:40
"אתה הולך לבלות את החג עם ארוסתך היקרה?" שאלתי את אור עם חיוך שובב.
"זה לא בדיוק חג שמבלים בו, סשה..." הוא החזיר לי. תקעתי בו מבט ארסי. "ואני אהיה אצל סבתא... מסורת וזה," הוא משך בכתפו. "ואת? סבתא בהרצליה? תעשו על האש כמו כל האנשים המתחשבים שלא צמים בכיפור?"
"מצחיק מאוד... אין לי סיבה לצום. אבל אני נשארת הפעם באלכימיה." הוא הרים גבה. "אני מחכה ליהב... אני לא יודעת מתי הוא צריך להתעורר ואני רוצה לברר קצת על הנושא בינתיים."
"אה, נכון, ערפד המחמד שלך..." הוא חטף ממני עוד מבט ארסי. "מה? מה כבר אמרתי?"
"יהב הוא לא 'ערפד המחמד' שלי. הוא היציר שלי." אין לי מושג מה אמרתי עכשיו, אבל הייתי בטוחה בזה כמו שחם בישראל.
"ה-מה?"
"הוא היציר שלי," אמרתי כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. ג'ייד מלמלה משהו שלא שמעתי ואור לקח נשימה ארוכה, שוקל מילים כדי לא לעצבן אותי שוב.
"את תקחי אותו למסע ציד?" הוא שאל בחשש.
"הוא כבר אחרי מסע הציד הראשון שלו," אמרתי בקול קודר.
"ואיך הוא עומד לחיות בשמש המדברית יום יום?" הוא שאל פתאום, כאילו רק הרגע צצה השאלה במוחו.
"המון קרם הגנה? אני צריכה עוד לחקור לעומק העניין. אולי גלימות ארוכות יגנו עליו, ואולי יש איזה שיקוי... אני צריכה לשאול את סבתא." כבר חשבתי על הנושא הזה קודם, ולא הספקתי לגעת בו עדיין.
"בהצלחה... זה נשמע כמו המון אחריות."
"רוב האחריות תיפול עליו," הנחתי את המזלג שלי והרחקתי את הצלחת עם האוכל. נגמר לי התיאבון. עומרי וליאת הצטרפו לשולחן עם האוכל שלהם, אחרי ביקור אצל שחף במרפאה.
"הוא בסדר, כבר ער, מתקשר, טיפה מתקשה לקום מהמיטה, אבל הוא מצליח לאכול..." ליאת מיהרה לעדכן אותנו במצבו. שלחתי לה מבט שהיה אמור להיות רמז לחיוך של הקלה.
"מה עם הקורבנות?" אור שאל בעדינות. עד שיהב נעצר ביום רביעי, הוא הספיק לנשוך שלושה עשר תלמידים. הם היו מחוסרי הכרה ובמרפאה טרחו שלוש האחיות עם חמישה הילרים מהפלוגה להחליף את דמם של כל הקורבנות לפני שיהיה מאוחר מדיי.
"עוד לא התעורר אף אחד," עומרי הביט בי בהתחשבות. "אבל הם כולם יהיו בסדר, הם סתם בהקפאה... זה תהליך שאמור לקחת המון זמן."
"הם יהיו בסדר... זה יהב שצריך לחיות עם ההשלכות של המעשים שלו כל החיים," אמרתי בקור וקמתי ממקומי. ליאת שלחה אחריי מבט מלא רחמים כשיצאתי מחדר האוכל.


24.9.2012 10:00
"אלכס," קראתי בשקט מעל מיטתה בניסיון להגיד שלום. "לקסי, אנחנו הולכות..." הבטתי בה וניסיתי לחדור למוחה, אבל הקשר היה מנותק מצידה, ואני לא מספיק חכמה כדי לדעת לבאר הכרה. אלכסנדרה לא משה ממקומה. ליאת סיפרה לי אמש שהיא עזבה את ארוחת הערב במצב רוח נוראי, והיה לי קשה להשאיר אותה לבד כאן.
"את באה דני?"מעיין שאלה מעבר לדלת.
"כן... נוסעים עם פייר ברכב, בואי... אני רוצה רק להגיד שלום לגדעון לפני שנוסעים."
"אוו, הוא לא בא איתנו?"
"לא, מפגרת. הוא עושה כיפור בקיבוץ, אם הוא צם בכלל..." גלגלתי את המזוודה שלי אחרי וקראתי לגדעון בראשי, הוא היה בעיצומה של אריזת המזוודה שנשארה כמעט ארוזה לגמרי מאז שעבר לחדר החדש. הוא צץ מולינו תוך שניה.
"להתראות יפה שלי," הוא התקרב לנשק אותי. מעיין צפצפה מהצד. "ביי, מעיין, צום קל שיהיה לשתיכן. אני חייב לחזור לסיים לארוז, האוטובוס לתחנה יוצא עוד רבע שעה..." הוא נישק אותי שוב ונעלם בקול נפיצה..
"ואו, הוא כזה חלומי!"
"את יכולה להירגע. בואי נמצא את פייר..." היא קיפצצה במקום בהתרגשות וכמעט שרצה אחריי.

24.9, 10:30

אור -
לין ואני התעתקנו צד לצד מאלכימיה, חוסכים את הנסיעה ברכבת. הרגשתי מספיק בטוח בהתעתקות שלי כדי לקחת אותה ואת המזוודות והכל בנגלה אחת. הזמן הקנה לי ניסיון, והרגשתי בטוח בעצמי.
אולי קצת יותר מדי, אבל הגענו בשלום, אז זה בסדר לא?
אחרי שהות של כמה שעות בבית של לין להתאושש, התכוננתי לצאת לבית של סבא וסבתא לארוחה מפסקת. היות ולין נכנסה להתקלח החלטתי לחכות לה ובדרך לדבר עם תמר.
"הו אור, יפה שירדת אל העם. בוא תשתה איתי כוס תה. איפה לינדה?"
"מתקלחת..." אמרתי מעט מבולבל, יושב לצד תמר.
"אז איך היה הסיור בבית הספר שלך?"
"היה... מיוחד. לין..." היססתי לרגע, והמשכתי. "תמר, אני צריך שתספרי לי על אבא של לין"
"יש שאלות שלא שואלים בחורה עליהן. בטח שלא בצורה ישירה. חשבתי שג'נטלמן כמוך ידע את זה" היא אמרה בחיוך מסתורי. הסמקתי.
"פשוט הם חושבים שלין קו..."
"הש הש, אל תאמר מילים שאני לא צריכה לשמוע. לין לא כמוך, ואין לה בגוף את מה שיש לך. כנראה גם לא בגנים" היא גיחכה.
זה התאים למה שחשבתי. 'לא מצאתי אצלה אנרגיית קסם בגוף, אין לה בגוף את המערכת בה הקסם זורם. וידאתי את זה. מצד שני, היא הראתה דברים מופלאים שאף אדם לא יכול לעשות...
ואם היא לא מכשפה, אז מה היא? בטוח יש בה משהו קסום... מה אבא שלה היה לעזאזל?' בהיתי בתמר בבלבול והיא צחקקה. לין הופיעה מאחורי.
"מה עשית ליפוני שלי?" לין שאלה כשראתה את המבט המתוסכל שעל פני. פניתי לצחוק גם.
"אני צריך ללכת חמודה. האוטובוס האחרון שלי יוצא עוד מעט..."
"אתה בטוח שלא תישאר?"
"בטוח בטוח" קמתי ונשקתי ללין ארוכות. "עכשיו אני באמת צריך לזוז"

גדעון -
25.9, 10:50

ערב יום כיפור עבר בלי אירועים מיוחדים. קצת זמן איכות עם האבא הזקן בקיבוץ, וכשנמאס נסיעה על אופניים על הדרך הראשית שמחוצה לו. סתם עוד יום כיפור.
לעומת זאת, אחרי שאבא חזר מתפילת הבוקר, נפרדתי ממנו וחזרתי לאלכימיה. היה לי הרבה מה לסדר.
להפתעתי הרבה כשירדתי למרתפי היחידה ראיתי את אלכסנדרה יושבת בהם, מעיינת בעצלתיים בספר כלשהוא.
"אלכסנדרה? למה את לא בבית?"
"יכלתי לשאול אותך את אותו הדבר..." היא ענתה משיעמום, הופכת עוד דף בספר. בהיתי בה, תוהה מה לעשות.

"מה את קוראת?" הוא שאל אותי בזמן שהפכתי עוד דף.
"סתם," אמרתי באנחה. "אין פה שום דבר חדש..."
"על מה? את צריכה עזרה?" הוא שאל אותי בשעמום.
"סתם מחפשת דברים מועילים לדעת על ערפדים... שום דבר לא מחדש לי כלום... להתרחק מעצים, להתרחק מהשמש, דם באספקה יומית... תחליפים... מיתונים.."
"רגע, אספקה יומית?" גדעון התיישב לידי להסתכל בספר.
"לא במקרה של יהב, אל דאגה, מיתנו אותו... אני לא יודעת כמה זמן ייקח לו ל-" משב רוח חזק סגר לי את הספר והעיף את את שיערי אחורה.
"עכשיו, למשל?" הוא שאל בשקט.
דמותו הבהירה והמלוכלכת של יהב כרעה על ברכה מולי והשפילה את ראשה.
"אלכסנדרה," הוא אמר בטון שיכול היה להיות לחישה, אבל נשמע בהד בכל החדר.
"איך נכנסת לכאן?" גדעון שאל בתקיפות אבל הנחתי יד על זרועו כדי להשתיק אותו. קמתי על רגליי.
"קום, יהב." הוא עשה כדבריי. הוא נראה שרירי יותר, בהשוואה לדמות הכחושה שהוא היה קודם. הוא גם היה הרבה יותר יפה, באופן משונה. "איך אתה מרגיש?"
"טוב. רעב." הראש שלו היה מושפל עדיין לרצפה. "אני מצטער."
"תסתכל עליי." הוא הרים את מבטו מעט כדי להסתכל בעיניי. העיניים שלו היו שחורות עכשיו. "יופי. בוא איתי ונמצא לך משהו לאכול." הוא השתדל ללכת באטיות לא אופיינית כדי להישאר בקצב שלי והלכנו לחורשה למצוא ציד, משאירים את גדעון ההמום מאחורינו.

25.9, 11:00
גדעון-

"אלוהים ישמור" מלמלתי לעצמי כשהם הלכו. "זה ממש לא טוב..."
ישבתי עם כמה ספרים ובדקתי כל מני דברים שהייתי צריך לבדוק עד שאלכסנדרה ויהב חזרו. העיניים שלו נראו כמעט אנושיות עכשיו, רק עם זיק קטן של שחור בהן. הם פטפטו בינהם בעליזות
"אתה רואה?.. אמרתי לך שזה יותר נחמד..."
"כן..."
"גדעון... אתה עוד פה?.." הטון שלה היה מוזר.
"כן... חזרתי לבסיס לארגן כל מני דברים לקראת המבצע"
"הבנתי... אנחנו יכולים לתת ליהב להמשיך להסתובב במרתפים עד שהוא יסתגל?" היא נתנה מבט מתחנחן
"מממ..." חשבתי לי על זה לרגע. "מבחינתי זה בסדר. תוודאי עם האחרים. אחרי זה נצטרך למחוק לו את הזיכרון אבל..." הוא תקע בי מבט מוזר.
"כן כן, ברור. רק רציתי אישור מהמפקד" היא חייכה. יהב בחן את שנינו וצמצם את עיניו.
"אתם...?" הוא שאל מפנה את המבט ביני לאלכסנדרה. לקח לה רגע לקלוט למה הוא מתכוון והיא פרצה בצחוק.
"לא, לא... מה פתאום... הוא בכלל עם אמילי... שאנל זוכר? הדוגמנית?" אור של זיהוי נצנץ בעיניו והוא נראה פחות תוקפני.
אלכסנדרה לא ידעה איך להגיב לזה. בכללי הסיטואציה הייתה די מביכה.
"אה... טוב, אנחנו נלך לאזור האימונים... שישלוט קצת בכוח שלו וזה..."
"בהצלחה..."

אור -
קמתי אצל סבא וסבתא בבית. הבית החזיר אותי לילדות, ומבט החוצה מהחלון הראה זרם של אנשים חוזרים מבית הכנסת. זה הרגיש כמו להיות בעולם אחר...
יכלתי לרגע לשכוח את כל הדאגות על לין, את כל הלחץ מהמבצע המתקרב והלא ידוע, את כל עולם הקסם, ורק לשקוע בחיים ריקים.
קמתי מהמיטה. הייתי רעב, אבל הדחקתי את זה. אני צם בימי כיפור, לא מטעמי דת. זה נראה לי מנהג חכם. יום אחד בשנה להתנקות מהכל. לא לעשות כלום. רק לחשוב. להתחשבן עם עצמך...
חשבתי על השנה שחלפה, על עוד שנה שהעברתי עם לין. על חיים שהשתנו. על דברים רבים שעשיתי נכון ולא נכון. בזמן שחשבתי השתעשעתי בכלים על לוח שח. סבא גילף את הכלים פעם מעץ זית. והלוח הכלים המרקדים עליו הם הזיכרון המרכזי שנשאר לי ממנו. מעניין מה הוא היה חושב על איפה שאני... אם הוא היה יודע על עולם הקסם...
אחרי כמה שעות של הרהורים סתם עליתי על אופנים והתחלתי להסתובב ברחובות. הם לא היו מוכרים לי, אבל הספורט רענן אותי וכל הזמן הזה חושב חושב חושב...
לין תמיד אמרה שאני חושב יותר מדי. אחרי שהשקעתי קצת מחשבה בנושא, החלטתי שהיא כנראה צודקת.

25.9.12 13:00
ישבנו בני המשפחה מסביב לשולחן בסלון ושיחקנו רמי, משחק קלפים שמטרתו היא למשוך ולהוריד מהקלפים שאצלך כדי להגיע ל3 סדרות קלפים לפחות. משחק שמשלב בין שכל למזל, מה שלא חסר לאף אחד מאיתנו.
בת דודתי מישל הייתה מספיק חכמה ומהירת ידיים כדי להחליף כמה מהקלפים שאצלה בלי שאף אחד ישים לב, מלבדי. היא שמה את ידה על שפתיה וצחקה.
״רמי!״ קראתי והנחתי את הקלפים על השולחן. היו לי סדרה עולה מאותו הסוג ושתי סדרות של אותו המספר. מישל הראתה את קלפיה באכזבה, נותר לה 2 עלה מיותר שיכלה להחליף ב5 לב והיא הייתה מנצחת.
״יש לך מזל שאסור להמר בכיפור,״ צחקתי והיא הצטרפה לצחוק. המבוגרים פרשו לחצר כדי לדון בנושא הכבד של עתיד החברה המשפחתית, ונותרנו פייר, מישל, אחותה התאומה רנה ואחיהן הקטן אדוארד. פייר תפס את אדו, שהיה צעיר מכדי לצום, והכיר את פייר רק השנה, והם יצאו לסיבוב על האופניים. נשארתי עם בנות דודתי בנות ה15 שהגיעו כל הדרך מקיסריה. אמן היא אחותו הקטנה של אבי, והיא תמיד העדיפה את התהילה מהצד, התייחסה לחברה כאל מניה, מייעצת כשמגיעים הרגעים החשובים, אבל בלי לשאת בתוצאות המלאות.
רנה ומישל אמנם תאומות, אך מלבד דימיון ברור בין שתי אחיות, אין שום קשר בין השתיים. אחת גבוהה במיוחד, עם שיער חום בהיר חלק ורך, עיניים ירוקות מהממות ועור שזוף משעות נוספות על חוף הים והשנייה בכלל נמוכה, מתולתלת בעלת שיער שחור, פנים עדינות הרבה יותר, עיניים כחולות- טורקיזיות שיכולות להיות שייכות רק למשפחת שאנל, משקפיים גדולים ושחורים כמיטב האופנה ועגילי פנינה קטנים שעומדים בניגוד מוחלט לעגילים הצועקים של מישל אחותה, החישוקים שמתנדנדות מהם אבנים כתומות ולא מוסברות. נערה רגועה, עדינה ותמימה בניגוד לנערת פרא שבטוחה שהחוקים נוצרו כדי לשבור אותם. הן היו מכשפות, שתיהן, כמובן, וגם למדו באלכימיה ברמה מתחתיי. אדו הקטן רק בן 12, וזו השנה הראשונה שלו באלכימיה. נסיך קטנטן ואצילי שכמוהו.
״למה לא הבאת את גדעון?״ מישל שאלה אותה באכזבת מה. היא דומה לי יותר מרנה, אני מניחה.
״הוא נסע לקיבוץ,״ אמרתי וחילקתי לשלושתינו סט חדש של קלפים.
״היית נוסעת איתו! ולוקחת אותנו איתך! אני צריכה לראות איפה מייצרים כאלה..״ היא אמרה וצחקקתי.
״מישל!״ רנה קראה לכיוון אחותה באזהרה.
״זה בסדר,״ אמרתי בצרפתית. ״זה לא סוד שהוא סוג של...״
״אלוהי?״
״אלוהים! מישל את כל כך... לפעמים!״ רנה גילגלה את עיניה.
״נו די להיות ילדה קטנה, תודי שהוא חתיך הורס וזהו.״
״כן אבל מה את עושה כזה עניין? חוץ מזה שהוא של אמילי...״ הן המשיכו להתווכח כשהמחשבות שלי רחפו להן משם. חשבתי על גדעון, ומה הוא אולי עושה עכשיו, ואם הוא חושב עליי...
״מה?״ שאלתי כשרנה קראה בשמי. היא צחקה.
״תתחילי, את ניצחת!״
״אה, הנה..״ לקחתי קלף מהחבילה והחלפתי אותן באחר. ״קלטתי את זה!״
״אוף..״ מישל החזירה את שני הקלפים שהיא לקחה מהערימה.
"ועוד בכיפור...״ רנה צקצקה בלשונה.
״אוי נו מה את קשורה?״ והן התחילו להתווכח שוב. הן שתיהן בחורות מקסימות, באמת, אבל ביחד הן בלתי נסבלות. זאת הסיבה שאני לא מסתובבת איתן באלכימיה.
״רוצות ללכת למעיין?״ שאלתי בשעמום והן השיבו שכן. יצאנו מהבית בהליכה איטית, עייפה ורעבה, עושות את דרכנו במעלה הרחוב.
״אמילי!״ שמעתי קול מוכר והסתובבתי מיד. התאומות הסתובבו איתי ומייד נשמעה אנחה של התפעלות. זה היה בן.
״היי... מה אתה עושה... כאן?״ המילה האחרונה כמעט ונשכחה.
״אמילי, מי זה?״ מישל שאלה אותי בשקט.
״בן, אלה הבנות-דודה שלי, מישל ורנה,  זה בן. אתה בצום?״ שאלתי. הוא צחק.
״אני לא בדיוק מבני יהודה, אנחנו לא צמים,״ הטא קרץ לרנה. היא הייתה מוקסמת, בדיוק כמו אחותה, אלא שהיא קפאה במקום. ״אבל קיבלתי חופש מה.. צבא.״
״יפה, אז איפה אתה גר? פה באזור?״ מישל התחילה לתחקר.
״האמת שאני מבקר חבר...״
״מגניב... איפה אתה משרת?״
״במודיעין... מסווג.״
״זה יפה שאנשים כמוך מתגייסים,״ היא המשיכה להתחנחן.
״ברור,״ הוא אמר בשקט. ״לא סיפרת לי שיש לך בנות דודות כל כך יפות.״ הוא הסתכל בעיקר על רנה, שהסמיקה בשקט.
״איזה מקסים,״ מישל חייכה חיוך מלא עם גומות מתוקות בלחיים.
״זה התפקיד שלו,״ חייכתי אליו בעדינות. מעיין גם הצטרפה אלינו בשלב מסויים, והעברנו את השעות האחרונות של הצום בדיבורים ובדיחות, עד שהגיע הכוכב הראשון וחזרנו בריצה הביתה, רועדות מרעב.

רק בסוף הארוחה המתחלת עלתה בראשי המחשבה שמישהו שמבקר את החבר שלו בכיפור לא מתהלך ברחוב ונשאר עם חבורת בנות שהוא בקושי מכיר. משהו פה חשוד.

גדעון -
25.9.12 18:00

הערב הגיע, ואלכסנדרה והחבר החדש שלה הלכו למקום אחר. נותרתי לבד במרתפים.
ערכתי שולחן שכבר סודר עם המון סרטוטים ומפות. הייתי אמור לארח פגישה עם המ"מים ונציגים מהיחידות האחרות. סידרתי להם מפתחות מעבר עוד קודם לכן, רק המלאכים אמרו שיסתדרו.
חשבתי על אמילי. 'איפה היא עכשיו? במשפחה שלה בכלל יש משמעות ליום כיפור?'
'היא עם פייר עכשיו...'
'פייר...'
'אני ממש מקווה בשביל אמא שלה שהיא שומרת עליה...'
'אולי אני רק אוודא שהיא בסדר?... לא, זה חלש. לא צריכה להיות בעיה...'
המחשבות שלי נקטעו בזוהר כחול כשהילה הופיעה לידי, בוחנת בסקרנות את המרתפים.
"יופי של בסיס סידרו לכם" היא אמרה, לבסוף מישרה מבט לעברי
"כן, ממש כמו קסם." אמרתי, והיא צחקה.
"איפה תיאודור?" שאלתי בבלבול. הדרגים המארגנים של המבצע היו אמורים להיפגש. לא סגנים. מצד שני הילה תמיד לקחה חלק פעיל, אבל אף פעם לא לבד...
"הוא לא מרגיש בטוב... הוא צריך להישאר בבית. אני באתי במקומו" היא אמרה בצורה עניינית.
"זה די אירוני שמי שאחראי על הבריאות שלנו חולה בבית" אמרתי בקור יחסית
היא צחקה וחייכה אלי חיוך לא שלם. ניסיתי להבין מה לא בסדר. הייתה תחושה מוזרה באוויר. השיחה איתה הייתה שונה מעם כל בת אחרת שהכרתי. היא הייתה עניינית למדי, ובכל מילה שלה הייתה נימה עוקצנית. הדברים שהיא אמרה היו חביבים, אבל קרים מבפנים. 'למה כל השיחה הזו הייתה כל כך מוזרה?...'
המחשבה שלי נקטעה שוב כשתומר המ"מ והאחראי עליו מטעם הצבא התעתקו הגיעו עם מפתח המעבר שלהם יחד עם ניקו די אנג'לו.
"יופי, עכשיו כשכולם כאן אפשר להתחיל" אמרתי בהקלה כנה.
ישבנו כמעט שעתיים על השרטוטים והמפות בעיקר בהדרכה של הקצין הממונה על תומר. ראיתי שיש לו כומתה של חיל המודיעין. כנראה משם היחידים שמספיק מסווגים כדי לדעת על היחידה...
"אני מזכיר לכם שהמטרה שלכם היא לחסל את אחמד סולטאן...." חזר תומר בפעם השלישית. זה לא הסתדר לי למרות זאת.
"תזכיר לי איך זה מסתדר עם האמנה הבינ"ל ללוחמת קסם שוב?..." שאלתי בבלבול.
כל 112 העמודים של האמנה היו תלוים על אחד הקירות במרתפים. התעמקתי במסמך המסובך הזה הרבה זמן. בגדול, הרעיון שלו הוא פשוט. קוסמים יהפכו כל מלחמה לעסק חד צדדי. מה החוכמה בלשלוח צבא של אנשים כשאפשר להתעתק, לחסל את המנהיג השני ולחזור?
הרעיון הכללי הוא שלקוסמים מותר להילחם אך ורק עם קוסמים אחרים או יצורים קסומים. ויש המון הגבלות על שימוש בקסמים ללוחמה.
תומר נאנח וזימן כמה דפים שהדגישו חלקים רלוונטים בדרך. העובדה שהצד השני לא תמיד היה נאמן לאמנה רק הפך את הכל למסובך יותר. נאנחתי גם והדפים חזרו למקומם.
בסופו של דבר הבנתי לחלוטין את המטרה וגיבשתי תוכנית שעברה את האישור של תומר. אחרי שהבטחתי שיהיה לנו לפחות אימון ביומיים....
אין ברירה. עכשיו היחידה צריכה להתחיל לעבוד.
"אל תדאג. הבלאגן יסתיים אחרי זה. זה המבצע האחרון שלכם כחלק מהיחידה המבולגנת הזאת..."
"זה בדיוק מה שמדאיג אותי." אמרתי
לבסוף כולם הלכו, ונשארתי לבד במרתפים. לבד עם כאב ראש מטורף.
רק כשכבר שכבתי לישון, מכבה את האור שמעל למיטה נפל לי האסימון לגבי מה הטריד אותי בשיחה עם הילה.
היא התנהגה כאילו היא לא נמשכת אלי בכלל.

אור –
26.9.12 8:00

'בוקר טוב מחלקה 007...' נשמע קולו המהדהד של גידעון בקשר שהעיר אותי במיטתי.
'אני מתנצל על ההשכמה אבל יש לנו לוז עמוס ולמרות שיש חופש מהלימודים אתם מתבקשים להגיע לאלכימיה עד השעה עשר. למי שיש בעיות פרטניות שיפנה אלי. מי שמצליח להשיג את ג'ייד, נא לעדכן אותה.
'גדעון... השעה שמונה בבוקר' בצבצה המחשבה הישנונית של ליאת.
'אמת, אני חושב ששעתיים זה מספיק זמן כדי להתארגן ולהגיע. אני מתנצל אם הייתי צריך להעיר אתכם יותר מוקדם'
'אני לא חושבת שלזה היא התכוונה...' נשמעה הרטינה של אלכסנדרה
'אל תהיו קטנוניים. אני לא רוצה תלונות. נתראה בקרוב'
~ ~ ~
26.9.12 10:00

בשעה היעודה עמדנו כולנו במרתפים וקיבלנו את גדעון כמו שצריך. רק ג'ייד הייתה חסרה.
"למישהו יש מושג איפה היא?"
"למה לא קראת לה בקשר?... המפקד" אלכסנדרה הוסיפה בזמן
"אני לא מצליח לפתוח אליה קשר.." גדעון אמר מוטרד. נפל לי האסימון.
"היא במישור אחר!" קראתי
"מה?" עלתה תהיה של בלבול מכולם בערך
"היא אמרה שהיא חוזרת לקסיריום. זה לא נשמע כמו מקום מוכר כלשהו, והיא אמרה שהיא הייתה הרבה פעמים בקריליקס..."
"זה לא השם של הציפור המוזרה שלה?"
"זה הסוג של הציפור המוזרה שלה" תיקנתי. "וזה השם של המישור בו הציפור חיה.
"אז אתה אומר לי שהיא לא בעולם עכשיו?" אלכס שאלה מתאפקת לא לצחוק.
"זה מספיק" גדעון אמר. אנחנו צריכים לחכות לה... בינתיים אתם יכולים להתחיל במשימות הכלליות שלכם למבצע. יש לכם על השולחן מעטפות עם המשימות שלכם. זה ממודר כרגע אחד מהשני עד שתדעו את כל המבצע ולכן כל אחד קורא רק את שלו ומשאיר את המחשבות שלו לעצמו. בהצלחה.
~ ~ ~
26.9.12 14:00
'אהובתי?'
'אור! אתה מגיע?'
'לא... יש... משהו מיוחד. אנחנו הולכים להישאר באלכימיה בחגים. משימה מיוחדת'
'אוי ואבוי...'
'אל תדאגי, אני אקפוץ לבקר לפעמים'
'לא זה מה שמדאיג אותי'
'אה'
'אל תדאגי, אני אשמור על עצמי'
'...'
'מה את מעדיפה, שאני אהיה בגולני?'
'למה אתה לא יכול ללכת למודיעין? לנצל את הראש המתמטי שלך? ולמה אתה חייב להתגייס כלכך מוקדם??'
'די נסיכה... אני עושה את מה שאני יודע הכי טוב כדי לשמור עליך'
'אולי תפסיק לשמור עלי ותתחיל לשמור על עצמך?? אתה לא מבין שגם אני דואגת?'
'הפעם לי אין מה להגיד'
'אוי אהובי...'
~ ~ ~
26.9.12 20:00
ג'ייד חזרה בערב, מלווה בהין. היא נראתה כמו בלילה שראיתי אותה לראשונה. שיער צהוב חשמלי בוהק, עיניים בצבע האזמרגד עם מבט פראי. רק אחרי שראיתי אותה שוב הבנתי כמה השיער שלה דהה במהלך השהות שלה באלכימיה, הירוק התכהה...
אבל היא חזרה מהחופשה, פראית וזרה כמו ביום הראשון. גדעון לא ידע ממש איך לאכול את זה, והחליט לשחרר אותנו לישון, ולהתחיל באימונים למחרת בבוקר.

26.9.12 20:15

"אור," נגעתי בזרועו כשיצאנו מבסיס היחידה. הוא הסתובב אליי בעדינות, מהורהר מעט, במצב הגיוני אם מתחשבים במה שראינו עכשיו. אבל זה לא מה שהטריד אותי. סיפרתי לו על מה שהיה בתל אביב, כשראינו את בן מהמלאכים.
"ואת אומרת שהוא היה אתכן כל הערב הזה? ולא הלך לחבר שלו? יכול להיות שהוא בדיוק חזר ממנו או משהו?"
"זה לא נשמע ככה.. הוא היה כאילו... משוטט... כאילו.. אני לא יודעת להסביר את זה."
"כאילו הוא מחפש אותך?" הוא שאל והרהרתי במחשבה הזאת. זה נשמע הגיוני, איך שהוא עצר אותנו בשנייה שיצאנו מהבית, ליד הבית שלי, ונשאר איתנו, לידינו, כל הערב, עד הארוחה המתחלת.
"יכול להיות ששמו אותו... שומר?" שאלתי את עצמי בקול רם, ומיד עלתה בעיני רוחי השיחה האחרונה שלי עם גדעון, כשהיינו בתל אביב, כשהוא סיפר לי שהוא מוכן לתת לי להיות חופשיה ולהשתתף במבצע, כי זה מה שאני רוצה. אבל אולי זה רק להרגיע אותי?
"למה שיצטרכו לשמור עלייך?" הוא שאל.
התשובה לא איחרה לבוא, וזה לא היה קשור למבצע; פייר.
"אממ... אני לא יודעת. אין לך רעיון?"
אור מלמל משהו על שומרים לכל היחידה, למרות שהוא לא שם לב למשהו מיוחד, וחייכתי בחצי הנהון לפני שראיתי את גדעון בזווית עיני, וכמעט שברחתי מאור כדי לתפוס את גדעון ולדבר איתו. סיפרתי לו על מה שהיה בתל אביב, בוחנת היטב את מבטו ואת מה שמתחולל בראשו.
"מה אתה חושב?"

גדעון -
26.9.12 20:30

"אני לא יודע" אמרתי
היא בהתה בי בחוסר אמון.
"מה?"
"אני לא מאמינה לך"
"למה שאני אשקר לך?"
"זאת לא השאלה... אם לא היית יודע על זה, היית קופץ בדאגה" היא אמרה בחשדנות. "ואם זה כן אתה, אז אתה לא היית רץ לספר לי אחרי שאמרת שלא תנסה להגן עלי..."
"אמילי..." מלמתי. כאב לי הראש. אימצתי אותו ביום וחצי האחרונים כמו שלא עשיתי מאז הבגרויות. גם אז לא.
"תעשי לי טובה... לא הלילה בסדר? נדבר על זה מחר בבוקר כשאני ארגיש שפוי"
כבר לא הייתה לי אנרגיה לחכות לתשובה שלה. התעתקתי בשארית כוחותי לחדר המדריך הראשי וצנחתי על המיטה.

אור -

27.9.12 10:00

'גדעון...'
'מה?...'
'אמרת שנתחיל את האימונים הבוקר...'
'כבר בוקר?...'
'כבר עשר'
'בלילה?...'
'בבוקר גדעון. פוקוס. מה קרה לך?'
'תאסוף את כולם, עוד חצי שעה מתחילים...'

10:30

"לקבלת המפקד, הכח יימתח להקשב" אמרתי את המינימום הפורמלי
"טוב. מתחילים."
"כן המפקד!" נשמענו נלהבים מבדרך כלל.
"המשימה- לחסל אחד בשם אחמד סולטאן. עד כאן שאלות?"
בהינו בו בשקט כמו דגים.
"כן, זה לא לרכי הלב שמבינינו. אין לשבות, להביא לחקירה, כלום. מוות זה הטרה היחידה במבצע הזה."
"אבל..." ליאת אמרה לבסוף
"אין אבל הפעם ליאת" הוא אמר ברכות. "זה הפקודות מגבוה"
"למה?"
"גם אני לא מכיר את כל הפרטים. אבל זה או הוא או מאות אחרים."
"הוא קוסם?"
"כן. האמנה הבינלאומית ללוחמה קסומה לא הייתה מאפשרת את זה אחרת. עוד שאלות?"
הייתה דממה במרתפים.
"בגדול חלוקת העבודה הכללית היא כזאת. אנחנו אחראים על הגעה וביצוע, המלאכים אחראיים על עירפול וההילרים שם כדי לדאוג לפציעות ולתקן זכרונות"
"ערפול?"
"היכולת לדאוג לכך שדברים לא ייראו כמו שהם נראים. הם יסבירו איך זה עובד בחזרות האחרונות. אני אעבור עכשיו עם כל אחד בנפרד על הדרישות ממנו לשבועות הקרובים. זה ממודר אחד מהשני בינתיים. לכן זה בנפרד. אני סומך עליכם שלא תספרו. מעבר לזה אנחנו נמשיך לתרגל קסמים, וג'ייד תעביר לכולם שיעורים בפיתוח קסם. אנחנו נצטרך הרבה אנרגיה במשימה הזו."

הלכתי איתו לצד והוא הסביר לי את העניין.
המשימה הראשונה הייתה פשוטה. היה צריך קסם מגן יעיל. פרוטוגו לא יעזור מכל מני סיבות. הוא רצה קסם שמאוד דומה ללחש הבואה הקודם שהכנתי, אבל הפוך. זה דרש רק כמה שינויים קלים. לדבר השני לא הייתי מוכן.
"אתה רוצה שאני מה?!"
"זה חייב להיעשות עם אינפרניו. זו הדרך הכי טובה שאני מכיר."
"אתה רוצה שאני אהרוג אותו??"
"קודם לא הזדעזעת כלכך"
"לא חשבתי שזה יהיה אני. לא חשבתי שעם הקסם הזה..."
"לא מתאים לך לזרוק את המשימות השחורות על אחרים.."
"לא לזה התכוונתי... זה פשוט מוזר לי"
"אתה תתרגל לרעיון. אתה היחיד שיכול לעשות את זה נכון"
"אני אשתדל"
"נהדר. תקרא לאלכסנדרה"

אלכסנדרה-
27.9.12 11:15

"אז... ממצב?" שאלתי את גדעון בחצי מבוכה. זאת לא הפעם הראשונה שהיינו לבד באותו החדר, אבל היה משהו במעמד הזה שגרם לי להרגיש על מדרגה אחרת. אני לא רגילה ליחס כזה.
"אלכסנדרה, אני הולך לבקש ממך משהו שאני לא בטוח שיכול לבוצע, אבל אם מישהו יכול לעשות את זה, זה כנראה את." הרמתי אליו גבה. הוא שקל מעט את המילים לפני שהוא ניסח אותן. "אני צריך שתאספי לנו חיות תקיפה."
"חיות... תקיפה?" הרמתי את הגבה השנייה. "זה לא מנוגד לאמנה המה-שמה? רק קוסמים יכולים להילחם בקוסמים וכן הלאה וכן הלאה?"
הוא חייך אליי חיוך שהיה מהול בייאוש.
"אנחנו מצפים להרבה הגנה נגד סולטאן. במספרים, יהיה להם יתרון עלינו. ועליהם מגנים יצורים מפה ועד הודעה חדשה. החל מספינקסים ששומרים על השערים, וכלה באקרומנטולות שמקננות מאחורי הפניות הלא נכונות. לפחות במישור הזה, אנחנו חייבים להשוות." הוא הביט בי בתקווה.
"אני לא רואה מה יעזרו לך ספינקסים בהתמודדות עם ספינקסים אחרים. או... לא יודעת... היפוגריפים לא יכולים לעשות כלום לאקרומנטולות. אקרומנטולה יכולה לפחד רק מבסיליסק, ואני לא יודעת איפה למצוא אחד, וגם אם נגרום לצפרדע לדגור על ביצת תרנגולת, אני לא יודעת איך נצליח להחזיק בסיליסק צעיר בלי למות כולנו." הוא שלח לי מבט שהיה אמור לגרום לי להבין משהו, והנחתי לו להיכנס לי לראש.
'השיחה שלנו עשויה להישמע לאוזניים זרות. התקיפה היא לא נגד חיות אחרות.'
אלוהים אדירים. הוא רוצה שאני אמצא חיות שיתקפו בני אדם?
'למה?'
"אנחנו בעמדת מיעוט, אלכסנדרה. אנחנו צריכים כל עזרה שאנחנו יכולים לקבל," הוא אמר בקול רם, ואחרי מעט מחשבה הוא הוסיף, "אנחנו לא יכולים להרשות שיהיו פצועים מצידנו."
פערתי את פי מעט בתדהמה. הוא מבקש ממני חיות תקיפה, נגד בני אדם, שילחמו במקומנו. זה גאוני, כשחושבים על זה. זאת פעולת ההסחה המושלמת.
אבל איפה אני אמצא חיית פלא שתתקוף את הצד הנכון?
"אני אראה מה אני יכולה לעשות," אמרתי, הלסת שלי הייתה צריכה מעט שכנוע כדי לזוז. גדעון נתן לי מן הנהון מאשר אחרון וביקש ממני לקרוא לשחף כשהסתובבתי ללכת משם.
יצאתי מהחדר שכל היחידה התאספה בו בבסיס הקטן ופניתי למכלאות שהיו שם. היה שם שדה שלם ששהו בו הספינקסים שלכדנו לפני שבוע. הספינקס הזכר ואחת הנקבות הצעירות היו באמצע מה שנראה היה כמשא ומתן, אך הם השתתקו למראי.
"אלכסנדרה." הספינקס האם, שהתרוממה בהתמתחות עצלה התיישבה על רגליה האחוריות על הסלע הגבוה ביותר, מתרוממת מעל כולם, כאילו כדי להדגיש את עליונותה. זאת הייתה הספינקסית שאריק ואני לכדנו. פניה כשל אשה בשנים העייפות של חייה, שיערה זהוב כשמש וארוך, קלוע בצמה יפהפייה שנופלת ברכות אל הסלע. זאת הייתה תעלומה משל עצמה, הצמה שלה, בהתחשב בכך שאין להם ידיים, לספינקסים. עם הזמן למדתי שהספינקסיות הצעירות יותר משתפות פעולה כדי ליצור את המראה המרהיב הזה, כמחוות כבוד למלכתם.
והעובדה שהיא ידעה את השם שלי? הספקתי להתיידד איתה במהלך השהות שלי פה. היא הראתה לי כבוד מאז שאריק ואני הבאנו אותה לכאן, והספינקסים האחרים, שהם חשדנים יותר כלפי בני אדם, כיבדו את רצונה ולא טרפו אותי.
"המלכה אריאנה," הטתי את ראשי מעט קדימה, כמעין קידה.
"אני מעריכה שאת בצרות?" היא שאלה וזינקה מהסלע לעמוד מולי. התיישבתי על אחד הסלעים כשאחת הספינקסיות תלתה בי מבט חושד.
"אין לך מושג עד כמה."

אמילי-
27.9.12 12:10
שיחקתי עם האייפון על אחד הכיסאות בשיעמום. אני מבינה את הצורך של גדעון לפרט לכל אחד את התכניות שלו והכל, אבל למה להשאיר אותי לסוף? בשלב הזה ג'ייד והוא החליפו מחשבות בערוץ נפרד, שלא אשמע את שיחתם. לבסוף ג'ייד מלמלה משהו בקול שקט והלכה מהחדר. עכשיו היינו רק אני והוא.
"הו, תודה, באמת... כל השאר כבר עובדים על המשימות שלהם כשהמשימות שלי הן בדרך כלל אלה שדורשות הכי הרבה זמן," תליתי בו מבט והוא רק נשף אוויר.
"אמילי, אני יודע שאת הולכת להרביץ לי אחרי המשפט הזה, אבל תוותרי לי הפעם. תשתקי ותחבקי אותי, טוב?" הוא הושיט לי יד ולא היססתי לפני שהנחתי לו למשוך אותי אליו ולחבק אותי ארוכות.
"אתה לא עושה רושם של בחור כזה רגיש, גידי..." הוא פלט גיחוך והתנתקנו.
"עובר עליי גל רע."
"מותר לך, יפיוף," ליטפתי את פניו וחייכתי אליו. "אתה רוצה לתת לי את המשימה שלי?"
"כן, זה..." הוא התיישב על הכסא שישבתי עליו קודם, והתיישבתי על כסא שכן. "יש לך, האמת, שתי משימות."
"אה, באמת? אני מקבלת כיף כפול?"
"כן... המשימה הראשונה, הברורה, אני צריך שתמצאי לי איזה שיקוי שיכול לנטרל אנשים בכמות גדולה. אנחנו מצפים לכוח התנגדות רב, שישמור על סולטאן, ואנחנו צריכים את הדרכים הכי מהירות להיפטר ממנו. משהו שאפשר.. לרסס ולנטרל, בהיעדר דרך אחרת להגיד את זה. מעבר לזה, אני אצטרך שיהיו ברשותך את השיקויים הרגילים... את יודעת, מלאי כצידה לדרך. יש לך כאן רשימה, הוא הכניס את ידו לכיס חולצתו והושיט לי פתק מקופל בין שתי אצבעותיו. לקחתי אותו והעפתי מבט. תמצית מחושי המרטלפ, שיקוי הרדמה, שיקוי הרגעה, שיקוי משקם דם ועוד כמה שיקויים שנועדו לריפוי, אבל היה שם שיקוי אחד שיצא דופן מתוך הרשימה, והוא בלט שם כל כך שלא הצלחתי להסתיר את הפתעתי.
"סם ה-" גדעון מיהר לקטוע אותי.
"שקט, אמילי. לא לדבר על זה."
"אבל... גדעון! אני לא יודעת איך אתה יכול לבקש ממני דבר כזה... עזוב ש.. אני לא מבינה בכלל למה אנחנו צריכים אותו- גדעון, זה שיקוי אפל! זה צועק אופל מכל הכיוונים, ואני לא הולכת לסכן את החיים שלי- אתה יודע מה זה דורש?!" גדעון מיהר לקום לתפוס אותי, והבנתי שאני עומדת על הרגליים, רועדת. היד שלי נפתחה מהאחיזה החזקה שלו. הפתק ריחף בדרכו אל הרצפה ונחת עם הכיתוב המאיים שלו מולי.
"אני יודע בדיוק מה זה אומר. ואני איתך בכל מה שאת צריכה. אנחנו צריכים פיתיון. ואין הרבה דברים שסולטאן רוצה. ה...שיקוי הזה, הוא אחד הדברים היחידים שאנחנו יודעים בוודאות שהוא יהיה מוכן להתראות עם יהודי עבורו. זה הסיכוי היחידי שלנו להיכנס לשם."
"לא. אין סיכוי. בחיים לא. אני לא נותנת לך להתקרב לזה! אתה יודע מה אתה צריך... לא! אני לא נותנת לך להרוג חד קרן. לא!"
רעדתי בתוך אחיזתו, אבל הוא לא הרפה.
"יש מי שיעשה את זה בשבילנו. מישהו שהנשמה שלו היא לא של אדם חי. ואנחנו לא נשתמש בחד קרן צעיר ובועט, נשתמש בחד קרן גוסס, משיבה טובה. זה יהיה השירות האחרון שלו ל..." הוא השתתק למראה הדמעות שירדו על פניי.
"אסור... זה.. לא..."
"יפהפייה שלי, במלחמה, כמו באהבה, אין חוקים." הוא לחש והישיר מבט לעיניי הדומעות.
לקחו לו עוד כמה דקות להרגיע אותי.
"אל תדאגי לגבי המרכיבים, אני אדאג לך להכל. אני גם אקח אותך לאן שתצטרכי בחיפוש אחר השיקוי הזה, כי אני יודע שקשה למצוא-"
"אני יודעת איך מכינים אותו. ההכנה היא לא קשה. אבל הוא לא יעבוד אם הוא לא בא מתוך הקרבה של נשמה אנושית."
"הוא לא חייב לעבוד לגמרי. רק להיראות ככה."
"אני יכולה למצוא לך שיקוי אחד שייראה ככה!"
"אמילי, הם חייבים ליפול בזה."
"אז איך אתה מתכוון להביא דם של חד קרן בלי שזה יפגע בנשמה של מישהו?"
"אל תדאגי לזה... יש לך מספיק דאגות על הראש..." הוא ליטף את זרועי.
"אוקיי, אוקיי...." מחיתי את הדמעות שלי ונשמתי עמוקות. "אמרת שיש שתי משימות?"
"כן," הוא נאנח, בהקלה על שינוי הנושא.
"דבר, לאט, אני לא יודעת אם אני אוכל להתמודד עם הרבה עכשיו."
"דווקא זאת המשימה שתאהבי יותר, לדעתי," הוא נתן לי ניסיון כושל של חיוך.
"יש גם מסלול דוגמנות בעזה?" הוא צחק.
"לא. אנחנו צריכים לחשוב על כל האפשרויות למשימה הזאת. יכול להיות מצב שנתקע בלי שרביט, ולא כולם ביחידה מספיק מיומנים בקידואים כדי להשתמש בהם בקרב. תגידי, מה את יודעת על קרב מגע?"
חייכתי אליו. "אתה יודע כמה קשוחה אני."
"סמכתי על זה. יש חוקים בצה"ל בנוגע להדרכות גופניות, והפרדה בין נשים לגברים, אז מה דעתך, להדריך את הבנות בקרב מגע? רק כדי שיוכלו להגן על עצמן במפגש עם קוסם ללא שרביט."
"או מוגל בצד הלא נכון," שילבתי את ידיי בקשיחות.
"אני לא אמרתי את זה. בהדרכה תצטרכי לכלול את הבנות המרפאות ואת אריאל מצוות המלאכים. את חושבת שתוכלי להתמודד עם זה?" הוא שאל, והגבתי בחיוך. שלוש שניות אחר כך, הוא מצא את עצמו שוכב על הרצפה, יד מקופלת ומעוקמת מאחורי הגב, ונעל עקב מבריקה מונחת עליו בניצחון.
"מה אתה אומר? אני יודעת משהו על קרב מגע?" צחקקתי ועזבתי אותו. טעות. שנייה אחר כך ושכבתי על הרצפה לידו, הזרוע החזקה שלו מרתקת אותי בצמוד אליו. צוחקים, התנשקנו בעדינות והנחנו אחד לשנייה לקום.
"יופי, אז גם לבנים יהיה מדריך מעולה."
"כן, זה... קיבוץ וזה. טוב, ההדרכה הראשונה היא היום בחמש. אני מעדיף שלא יהיה להם חם מדיי. תתאמנו במדשאות. המרפאות ואריאל יפגשו אותך ליד המגרש. אני אעדכן את כולם בקשר," גדעון נישק אותי שוב ויצאנו מהחדר אל הבסיס במרתף. אלכס הייתה שם, באופן מפתיע, באמצע שיחה מאוד מעמיקה עם אחת הספינקסיות. העדפתי לא לחטט.

גדעון -
27.9.12 12:30

'טוב, כרגע כולם חופשיים לארוחת צהריים ולמשימות האישיות שלכם. זה עוד חופש, אז תשקיעו בזה. אין לנו הרבה זמן. בשלוש אימון קבוצתי ראשון. בהצלחה'


אור -
27.9.12 13:00

ישבנו כחבורה בדממה בחדר אוכל.
החדר היה שומם. מלבדנו ישבו רק עוד חמישה תלמידים שמשום מה לא חזרו הביתה לחגים, ושני מורים שנשארו לאייש את בית הספר בתורנות.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרשת הייתה סגורה לחלוטין, וכל אחד התעמק בבעיות שגדעון הציב בפניו.
החבורה ישבה שם כולה למעט אלכסנדרה, שאמילי טענה שהיא עם הספינקסים.
ליאת ניסתה להחיות שיחה כמה פעמים במהללך הארוחה, אבל זה נכשלה כישלון חרוץ. לאט לאט אנשים התחילו להתפזר. לחדרים, למרתפים, ונשארנו ליאת ואני לבד.
"ליאת..."
"ממ?"
"את בסדר? זאת אומרת, עם מה שגדעון נתן לך"
"מה זאת אומרת בסדר?... טוב לא. אני לא בסדר"
"זה קשה מדי?"
"לא, אני יכולה לעשות את זה. זה פשוט..."
"אני מבין אותך..."
"אבל אתה לא יודע מה זה"
"אבל אני מרגיש אותו הדבר..."
החזקתי את כף ידה ולחצתי לחיצה קלה. "אנחנו נתגבר על זה. את לא רוצה לאכזב את גדעון, נכון?"
היא הסמיקה קצת וצחקקה. "אם אנחנו עושים את זה בשביל גדעון, מה לך יוצא מזה?" היא שאלה בנימה שובבה
"אני עושה את זה כדי לשמור על לין"
"כמובן. אתה כלכךךךךךך קיטצ'י"
"זה אני" אמרתי בחיוך.
"ובכל זאת, איך שאתה אומר את זה... אני כמעט מאמינה לך" הסטתי מבט.
"אתה מתכוון לזה ברצינות." היא המשיכה. "אם כל הגברים היו כמוך..."
"אז היה לכן עולם משעמם... זה לא תופס הגישה הזו. היה לי פשוט מזל עם לין."
"אני חולקת עליך"
"את יכולה להמשיך לחלוק עד מחרתיים, את פשוט טועה" צחקתי.
"איך אתה יודע שזה סתם מזל אם היית רק עם לין??"
"אה, לין לא הראשונה שלי ליאת... היו לי עוד חברות לפני. אנחנו יחד מגיל 15, אבל התחלתי מוקדם" קרצתי.
"חוץ מזה, כמה חברים כבר היו לך??"
המבט שלה נדד ממנורה למנורה
"הבנתי אותך... טוב, אני לא אתחיל לצחוק עליך על זה. יש לנו עוד הרבה עבודה היום... בואי" הושטתי לה יד והקמתי אותה מהכיסא.

*אני כנראה אערוך עוד אחרכך, אבל אם זה מספיק לך את יכולה להגיב*

27.9.12 14:00
הייתי בעיצומו של הכנת שיקוי הרגעה כשהאייפון שלי צלצל. בדממה, עניתי לאמא שלי.
״מון שרי? את שם?״
״וי, ממה. את צריכה משהו?״ שאלתי בקול מונוטוני.
״אני צריכה לדעת למה את לא כאן, מותק. יש לנו תצוגת מסלול על הראש, את יודעת.״
״כן, אמא. אני אבוא בסוכות לחז-״
״הו, מתוקה שלי. ההתאמות מתחילות מחר, ואז יש חזרות, והתצוגה בחמישי.״
״אבל-״
״אני לא מבינה את הצורך שלך לחזור לאלכימיה. אני שמחה שאת שוב מסורה ללימודים והכל, אבל את לא יכולה לשכוח את המחויבויות הנוספות שלך. בשביל מה חזרת אם זה ליום אחד?״
״אממ... יש לי.. הכניסו אותי לקבוצה מיוחדת שלומדים בחופשים ומסיימים ללמוד השנה.״
״מה פתאום?! ומה עם השקט שלך? את צריכה גם זמן מנוחה לעצמך, ולמשפחה שלך! אני לא נתתי את רשותי למסלול הזה. תני לי לדבר עם אלי, אני אדאג שתחזרי מחר-״
״לא! אמא... אני אטפל בזה...״
״אני רוצה תשובה. היום! מישל לא תראה התנגדות אם היא תצטרך לצעוד במקומך, אבל את יודעת שזאת אופציה אחרונה.״
״טוב אמא, בלי סנקציות...״
״ביי יפה..״
״ביי אמא. וזה לא יהיה נורא אם גם התאומות יצעדו קצת.״
״נראה כבר. ביי״ היא ניתקה את השיחה לפני שהייתה לי עוד הזדמנות להגיב. חזרתי לשיקוי שלי באנחה. עכשיו כשהקשר סגור נעול וחתום, אני איאלץ למצוא את גדעון כדי לדבר איתו.


אותה השעה, אצל אלכסנדרה-

״אתה- מה?״
״תסמכי עליי, אני לא מאושר מהעניין, אבל אני חייב שתשתפי איתי פעולה.״
״אתה רוצה שאני, אצווה על יהב, כיוצרת שלו, לעשות כל מה שאתה אומר לו, בלי לשאול שאלות ובלי לדבר עם אף אחד על זה? אתה אמיתי?״
הוא כנראה לא היה רגיל לדיבור הזה שלי, בתור הרוסייה הקטנה והצינית, כי הוא חייך מעט.
״אני יודע כמה הזוי זה נשמע,״ גדעון אמר בטון רגוע להפליא. ״אבל את חייבת לסמוך עליי, בתור המפקד שלך.״
״הו, אז עכשיו, כשיש לי ערפד ששייך לי, הוא בעצם נתון לפקודותיך כי אתה פוקד עליי?״
הוא שקל מעט את מה שאמרתי, ואז השיב בחיוב.
״אני רוצה לדעת מה הוא צריך לעשות,״ דרשתי. גדעון העביר מבט סביב החדר בייאוש.
״אמרתי לך, אני לא יכול להסביר לך. יודעת מה? קחי את זה כאחת המשימות שלך לקראת המבצע הגדול.״
״הוא יכול להיפגע?״ שאלתי אותו בשילוב ידיים. הוא חשב מעט לפני שהוא ענה.
״אם הוא לא היה ערפד, הוא יכול היה להיפגע בצורה חמורה מאוד. אבל כיוון שהוא כבר ערפד, לא יקרה לו שום דבר.״
״הוא הולך להילחם בערפד אחר?״
״אלכסנדרה, בבקשה. הוא לא יפגע.״ הוא הביט בי בעיניו הכחולות העמוקות והאמנתי לו פתאום.
״בסדר. יהב,״ זימנתי בקול שקט. הערפד הצעיר הופיע לידי בשניה. ״כיוצרת שלך, אני מצווה עליך לעשות כל מה שהאדם הזה אומר לך, בלי לשאול שאלות, ובלי לסםר לאף אחד. כולל אותי.״
״כן, סשה.״ החזקתי לו את היד וליטפתי אותה רכות.
״באמת? את מרשה לו לקרוא לך סשה ולנו לא?״ גדעון שאל ושנינו שלחנו אליו מבטים רעילים. עזבתי את שניהם לבד וחזרתי לחדר שלי, משם סולקתי ע״י אמילי. החלטתי להסתובב קצת בחורשה, למצוא מי מהיצורים יהיה מוכן לקחת צד במלחמה.