אופל- אשכול המשחקקקקקקקקקקקקקקקקקק

חייכתי אליה חזרה. "כמו שכבר הבנת אין לי הרבה ימים פנוים לבלות עם בחורות כמוך. אז אם יש כבר הזדמנות, למה לא?"

"אני שמחה שמצאת זמן להינות," אמרתי בחיוך פלרטטן. הוא הסתכל עליי בחיוך דומה וחזר אל הכביש.

עצרנו ליד הדירה הקרובה שלי. הדירה היתה מסודר להפליא ועין טובה היתה יכולה לראות שלא הייתה בה זמן רב. נכנסנו לחדר השינה, שמיטת אפיריון גדולה תפסה את רובו. התיישבנו על המיטה. "אז" היא אמרה. "מה עכשיו?"

בחנתי את החדר סביב, בנאלי... אבל, אני מניחה, שאף אחד לא באמת צריך חדר שינה בגודל מרובע מזה שפה... חייכתי לעצמי. כאן אני לא אצליח ללכת לאיבוד.

היא בחנה את החדר וחייכה. אמנם במעט עליונות, אבל היא לא התבכיינה על החדר הדל. הורדתי נעליים ונשכבתי על המיטה מחכה שהילדונת תשכב לידי.

הוא השיל את נעליו ונשכב אחורה על המיטה. הוא התחיל ללטף את גבי, רומז לי לעשות כמוהו. טוב, נו, מי אני שאסרב?

היא נשכבה לידי. 'כמה כל להשיג בנות כאלה' חשבתי בנחת. התחלתי להוריד לה את החולצה, ממשיך ללטף אותה.

עצרתי אותו לרגע.
"אני שנייה הולכת לשירותים, להתארגן. בינתיים תתארגן כאן בעצמך," אמרתי בחיוך שובב ונשקתי לשפתיו בחושניות. קמתי מהמיטה ונכנסתי, בצעד קליל, לשירותים שהיו צמודים אל החדר, לוקחת את התיק שלי בדרך.

היא הפסיקה אותי בתירוץ של "אני הולכת לשירותים". החלק המחשיד הוא שהיא לקחה את הטיק שלה בדרך. 'מה, היא מנסה לברוח? נחכה ונראה מה היא מתכננת עכשיו'

שלפתי מהתיק את הארנק שלי. במקום שבו אמורים להיות תעודת הזהות וכל מני מסמכים פרטיים החבאתי גלולות. החרמנים האלה מסוגלים להתעלם מקיומו של הקונדום, ו... ככה נוצרתי, בעצם. את הלקח שלי אני למדתי מהטעות של ההורים.
בלעתי את הגלולה במהירות וסידרתי את השיער.
"אתה מוכן?" שאלתי מעבר לדלת. שמעתי את המיטה חורקת, הוא לא זז עד עכשיו. צחקקתי לעצמי, הוא בטח חשב שאני בורחת לו.

"אתה מוכן?" נשמעה הקריאה מעבר לדלת. "בשבילך, איך לא?" עניתי בצחקוק, נשאר דרוך מעט. אבל היא הניחה את התיק על הרצפה, ונשכבה עלי, מחכה שאמשיך. סרקתי את גופה מהר לחפש בליטה של אקדח או חומר נפץ כלשהוא ולא מצאתי כלום. נרגעתי. הורדתי לה את החולצה, מלטף ומנשק אותה בכיף. 'אני צריך לעשות את זה יותר' חשבתי לעצמי.

'עכשיו, דניאל, לענג אותו כמה שיותר. שלא יזכור מאיפה הוא בא בכלל. אל תשכחי בשביל מה את כאן.'
תפסתי פיקוד והעפתי אותו אחורה על המיטה. הוא אהב את זה, איך לא?
חצי שעה אחר-כך שכבנו זה לצד זו, כשהשעון שוכב לו בעמקי התיק שלי, שנינו מתנשפים.
"ואו," הוא פלט. חייכתי. המשימה הושלמה כמעט במלואה. הטלפון צלצל. תזכורת, למען האמת, ששמתי עוד כשהייתי בשירותים. שלפתי את הטלפון מהתיק.
"ואי, אני ממש מצטערת... שכחתי לגמרי! יש לי צילומים היום..." נשקתי לשפתיו והרמתי את בגדיי, רק את החצאית הקצרה והחולצה. נכנסתי לשירותים והתלבשתי במהירות של דוגמנית על, עונה ל"שיחת הטלפון" תוך כדי. שלפתי חמשת-אלפים דולר, שנשארו לי מהצילומים האחרונים בניו-יורק, והנחתי אותם על השיש. כמה שלא יעלה השעון הזה, זה יהיה פחות מחמשת-אלפים דולר. השארתי לו פתק קטן של תודה, חיבוקים ונשיקות ומספר הטלפון שלי וחזרתי לחדר, בחיוך. "אני אתגעגע אליך," אמרתי ונשקתי לו שוב. השארתי אותו המום אחריי, בורחת מהדירה החמימה כשהשעון החדש שרציתי אצלי בתיק.

היא לקחה את השעון. חושבת שלא שמתי לב. שמה לי חמשת אלפים דולר במקום. 'נדיב מצדה. אני מניח שפשוט אצטרך להשיג אחד יותר חדש' הכסף יילך על עוד פס ייצור למטוסי קרב. אנחנו צריכים כאלו.

לקחתי מונית עד לפארק, ומהפארק נסעתי לחנות המתנות הקרובה, לקנות כרטיס ברכה לאבא היקר. גם שילמתי למישהי שתנסח ברכה מכל הלב, והצלתי ילדה שלא היה לה מספיק כסף לקנות מתנה לאמא שלה. איזו מדהימה אני?
הלכתי גם לחנות תכשיטים שהייתה באיזור וקניתי קופסה לשעון. בסופו של היום חזרתי הביתה. הייתי בחנייה כבר כשהטלפון שלי צלצל. מספר לא מזוהה. התלבטתי אם לענות- מה אם זה אוריון שרוצה את השעון שלו בחזרה?

אחרי כמה זמן החלטתי להתקשר לדניאל. הטלפון צלצל הרבה פעמים, ובסוף היא ענתה. "אל תדאגי" הרגעתי אותה אחרי שזיהתה שזה אני, "התכוונתי למכור לך אותו בכל מקרה בסוף" אנחת הקלה נשמעה מעבר לקו.

"אז... לא באמת היו צילומים?" הוא ספק שאל- ספק הניח. גיחכתי.
"לא, לא באמת... אבל מחר יהיו, אני קצת לחוצה- זה לא באמת מעניין אותך, נכון?" שאלתי.

"לא לא ממש" עניתי בגיחוך. "די רציתי ליישב ענינים, שלא תחשבי שאני רודף אחריך או משהוא"

צחקקתי. "בטוח שרק בגלל זה התקשרת?"

"נכון לכרגע כן, אלא אם כן יש משהוא שאת רוצה ממני?"

"אממ.. לא..." מלמלתי באכזבת- מה.

ניתקתי את השיחה וחזרתי לעבודה. היה לי עוד הרבה מה לעשות.

חייכתי לעצמי, לא ציפיתי שהוא באמת יתקשר, עם הלו"ז העמוס שלו והחיים המאוד מעניינים שלו. הטלפון צלצל שוב. הסתכלתי על הצג- פאק, זה טרוי.
"היי בייבי," הוא אמר כשעניתי ב'הלו' סתמי שכזה.
"היי טרוי, מה קורה?" שאלתי אותו, כדי לזרז את השיחה.
"התגעגעתי אלייך," הוא אמר.
טרוי היה ה- טוב, סוג של סטוקר שלי. הוא היה מתקשר פעמיים ביום כדי לוודא שהכל בסדר איתי ולבדוק מה הלו"ז שלי לאותו יום, בתקווה שהוא יתקל בי. ניסינו להשיג צו מבית משפט על הרחקה, אבל הוא אף פעם לא הזיק לי, אז הפסדנו בקייס. הפסיכולוגית שלי הציעה שאני אדבר איתו ואמציא לו לו"ז חדש כל יום, רק כדי שלא יפגע בעצמו ויחשוב שאני סוג של מערכת יחסים שכשלה.
"כן, טרוי. אתה יודע שאנחנו לא ביחד, נכון?" טרחתי להזכיר לו כל פעם מחדש.
"אני יודע.." הוא אמר באכזבת- מה. "אבל זה לא עוצר אותי מלבדוק את שלומך," הוא אמר בקול מלא רמז.
"אני בסדר גמור, טרוי, תודה על הדאגה," אמרתי ושפשפתי את מצחי בעייפות. עוד לא ישנתי מאז המסיבה אתמול בערב, וכבר התחילה לי סחרחורת חדשה. "אני רק קצת עייפה."
"הו, אז, אל תתני לי להפריע לך יקירתי," הוא אמר באיטיות, כאילו מנסה לדחות את סוף השיחה.
"אוקיי. אז, יום טוב שיהיה לך," אמרתי.
"לילה טוב, דניאל," הוא לחש וניתקתי את הטלפון. פיוו, זה עבר בשקט.

טסתי בסילון פרטי לאחת מארצות הבלקן. 'מה היה השם שלה שוב? מה זה משנה, בכל מקרה היא לא תהיה אותו דבר מחר' אירגנתי שיחת וועידה עם עוד שני אנשים. שיחה שכללה מילה אחת בלבד. מילה שגזרה אבדון למדינה שלמה. "מתחילים" לחשתי. ליום הזה קדמו שנתיים של ארגונים. כשלושת רבעי הטייסים בצבא הארתוץ האלה היו חברים בברית שלי. כחצי משאר הצבא. במהלך היום המדינה נותרה חסרת אונים בעוד הצבא שלה יחד עם כוחות חיצוניים כובש עיר אחר עיר, עורך מסע הסברה לתושבים, ורוצח כל מי שמתנגד. כל הסגל המדיני הבכיר נרצח על ידי טובי המתנקשים. תוך יום אחד נפלה המדינה לידי. זה מה שקורה כשמתכננים כל פרט ופרט שנתיים מראש. בערב ישבתי לי בנחת, צופה בBBC בדיווחים עליי ועל המהפכה. חוץ מעל שמי ושם המשפחה שלי, הם לא ידעו עליי הרבה. יכלתי להירגע. כל הצבא האדיר שלי מפוזר לאורך הגבול. נ"מים פוזרו ביד רחבה בכל המדינה. חיל האוויר הגדול שלי נשאר בכוננות מלאה. "ושמישהוא ינסה להפריע לי"

עליתי לחדרי והתיישבתי במיטתי. נרדמתי כמעט מיד, והתעוררתי למחרת בבוקר. הסתכלתי בטלפון הסלולארי; שלוש-עשרה שיחות שלא נענו. חמש מהסטייליסט שלי, שניים מאמא, ו-איך אפשר שלא, שש שיחות מטרוי. התקשרתי קודם לסטייליסט, שקבע איתי שניפגש מחר בשש וחצי בלובי של הילטון. הסכמתי עם כל מילה שלו בשקט וסיימתי איתו את השיחה. אחר-כך התקשרתי לטרוי, שדרש לדעת שאני מרגישה טוב, והיה מאושר שהתקשרתי אליו. עשיתי לו את החודש, אם לא את השנה.
"אז מה את עושה הערב?" הוא שאל אותי.
"אני לא יודעת בינתיים, ככל הנראה אני אלך לבכורה של הסרט ההוא במקום הזה," אמרתי תוך כדי פיהוק גדול. הוא צחקק.
"את כל-כך חמודה כשאת ישנונית," הוא אמר באהבה. "אם תרצי לראות אותי, רק תגידי את המילה," הוא אמר לאחר מאמץ רב של גיוס המילים. גילגלתי את עיניי.
"אני חושבת שאלך עם אמא שלי, היא גם ככה מודאגת בקשר לכך שאני כמעט ולא נמצאת בבית, ושאני בקרוב אהיה בת שמונה-עשרה ואצא מן הבית, ואז היא לא תראה אותי יותר..." אמרתי.
"אני יותר מבטוח שתסדרי איתה את העניינים. אולי תראי אותי הערב," הוא אמר וניתק מייד את השיחה. איש מ-ו-ז-ר. ירדתי אל חדר המגורים, שם מצאתי את אמי, משוחחת עם אשת המניקור הטובה על הרכילות האחרונה.