אופל- אשכול המשחקקקקקקקקקקקקקקקקקק

יש!
איזה כיף!
הגענו לאשכול המשחק!
וווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאאאוווווווווווווווווווווווווו
אור אתה מוזמן להתחיל =]

*אבל קנת' לא הצטרף.... לא נורא, הוא יבוא בהמשך*
"יש היום השבעה של שלושה חניכים חדשים, אדוני" נשמע הקול העבה מהכניסה אל המשרד שלי. "אני רוצה מסדר צבאי מלא נוכח שם" אמרתי בתגובה, מסתובב ממסך המחשב. "יש כמה מסרים שאני צריך להעביר אנחנו מתחילים בהכנות ראשונות לפלישה גלויה." "כן אדוני" הוא ענה בהכנעה. 'איזה כיף זה שיש לך כוח בידים'

"משעמם!" צרחתי כשניסיתי להחליט איזה מהבגדים ללבוש למסיבה הרגילה של הערב... שום דבר כבר לא ריגש אותי, ראיתי הכל. כבר ידעתי שאחזור לפנות בוקר, שתוייה ומסוחררת, עם רגליים כואבות בגלל העקבים הגבוהים והאיפור מרוח. מה חדש?! אני בטוחה שאני עומדת להשתגע.

עוד יום משעמם בחיי. הולכים לבצפר או שלא הולכים, אולי הפעם נלך קצת לעזור למאפיה בהלבנת כספים כמו תמיד? או שמה נעשה משהו חדש?!
החיים משעממים מאוד וצריך שמשהו ירעיד אותם בצורה משמעותית.

*הוא עוד יצטרף, תהיו בטוחים בכך =]*
צעדתי בבטחה לעבר הכניסה של האוניברסיטה. "אח, עוד יום נפלא" חשבתי בקול רם. במשך כל הנסיעה לאוניברסיטה לא היה אור אדום בשום רמזור, מצאתי את החנייה המושלמת, ומצאתי את העבודה בסוציולוגיה בתיק שלי כשחשבתי ששכחתי אותה בבית.
נכנסתי לאזור האוניברסיטה. אנשים רבים היו שם. את כולם הכרתי, מן הסתם. צעדתי בקלילות ברחבי האוניבסיטה, עד שנכנסתי לבניין שבו הייתה אמורה להיות ההרצאה הראשונה. 'תזמון מושלם, אפילו יש לי חמש דקות להתארגנות!' חשבתי בהנאה. צעדתי בקלילות במסדרונות עד שהגעתי לאולם ההרצאות השלישי.
"בוקר טוב מיס תומפסון" אמר המרצה וחייך אליי. נהניתי להיות המצטיינת. למרות גילי הצעיר, הצלחתי להיכנס בזכות הישגיי לאוניברסיטה, או שזה היה בגלל אבא שלי? כך או כך, המשכתי להצטיין גם באוניברסיטה. גם מבחינה חברתית הלך לי מעולה.
התיישבתי באחת השורות הראשונות במרכז, במקום שהיה הקבוע שלי מהיום הראשון שלי באוניברסיטה. הוצאתי את הלפטופ מהתיק, והתחלתי לארגן ולהכין את הכל לקראת ההרצאה. הוצאתי את היומן שלי, וארגנתי לעצמי את סדר היום. החזרתי אותו לתיק והוצאתי את העבודה. בסוף ההרצאה אגיש אותה.

יצאתי מהמשרד והתחלתי ללכת לאולם. באמצע הדרך נשמעה הקריאה החלושה מימין "אדוני, אתה יכול לבוא לרגע" 'את הכול אתה חייב לעשות בעצמך' חשבתי בעצבים. הלכתי בכיוון הקול. "האיש הזה לא מוכן לדבר" אמר אחד הפקידים הזוטרים והצביע על אסיר שהיה מאוכסן בתא. "אני מעסיק את גדולי המענים ואתם לא יכולים לשחרר לשון של פקיד בנק מסכן?" שאלתי בעצבנות. שלפתי אקדח וכיוונתי אל מצחו של האיש. "דבר או שאני יורה" אמרתי בפשטות. "כבר ניסו עליי איומים יותר קשים מ..." הוא התחיל כשקול נפץ נשמע בתא. המשכתי בדרכי במסדרון בעוד האיש נותר ללא ראש בתא.....

*אאוץ'. זה חייב להיות כואב.
שאני באמת אמשיך לתאר את היום המושלם???
אנחנו צריכים להיפגש ולעשות משו, אחרת זה סתם משעמם.*

יש לי רעיון מהפכני... אני אלך לבית הספר. המורים לא מכירים אותי, אולי הגיע הזמן להראות קצת נוכחות, לתת לכל הבנים בבית הספר מושג על היופי שיש בעולם הזה... אולי אני אמצא לי איזה צעצוע חדש...
התלבשתי במדים שקיצרתי ויצאתי, מאופרת וזוהרת כהרגלי, לחפש את המכונית שלי בחנייה. יצאתי מהאחוזה ונסעתי לבית הספר. כמעט ששכחתי איפה הוא נמצא.

*רגע ברצינות, מה נעשה??
ככה אנחנו לא ניפגש....
צריכים משהו משותף לכולנו.*

*זורמים עם העניינים*
נכנסתי לכיתת י"ב כלשהי.
"מי את?" המורה שהייתה בכיתה הפסיקה להרצות על משהו והסתכלה עליי במבט מוזר.
"או מיי גאד..." מישהי צווחה בהתרגשות. כן, זה קרה לפעמים. מישהי שמבינה באפנה מזהה אותי מאיזה ירחון או פרסומת.
"תלמידת אקסטרני, המורה... אני רשומה לבית הספר הזה, אבל בגלל הלו"ז העמוס שלי אין לי זמן ללכת לבית ספר... היום הסתדר טיפה הלו"ז אז... הנה אני כאן," אמרתי והענקתי לה חיוך.היא משכה בכתפיה והורתה לי לשבת ליד מישהו שכמובן, לא זיהיתי. בחנתי אותו מכף רגל ועד ראש, בלי בושה, מתעכבת על האיזורים החשובים. אני אתן לו שש וחצי. אולי תשע במדדים של תיכון. המורה התחילה להסביר על משהו עם מלחמה כלשהי. הגעתי לשיעור הסטוריה, מסתבר.
"אז... את גרה באיזור הוילות בקצה השני של העיר?" השש וחצי שאל.
"אני גרה באחוזת שאנל," אמרתי בלי להסתכל עליו, ממשיכה לבהות במורה בניסיון להבין על מה לעזאזל היא מדברת.
"אה... את עובדת שם?" הוא שאל, מתחיל לחייך. הסתכלתי עליו במבט של כמה-אדיוט-אתה-יכול-להיות.
"אני לא חושבת שהצגת את עצמך, העלמה אקסטרנית?" המורה התכוונה לשאול אותי שאלה.
"אני דניאל שאנל, שלום לכולם," אמרתי ונופפתי למי שמשך את עיני.
"אפשר חתימה?" זאת שצווחה קודם קפצה. לקחתי את המחברת שלה, חתמתי בדף השער עם לבבות והחזרתי לה את המחברת.
"אוקיי, אולי מישהו לא הבין. אני הגעתי לכאן כדי ללמוד הסטוריה, לא כדי להפגין נוכחות. את זה אני יכולה גם בלי להכנס לבית ספר בכלל." אמרתי ושלחתי חיוך זוהר אל המורה. היא שאלה אותי משהו ועניתי לה את התשובה הכי הגיונית שעלתה בראשי. פייייי, אפילו צדקתי.
בסוף השיעור נשארתי כדי לבקש את הטופס למבחן הקרוב, שאוכל לתרגל למבחן המסכם. היא נתנה לי אותו, והעברתי אותו לאיזה שמונה אחד המצאתי בכיתה, בלי שהיא תראה. הוא חב לי את נשמתו מאז, המבחן אמור היה להיות בעוד יומיים והרגע חסכתי לו שתי לילות לבנים של למידה.

*את לא משתנה מה?*
'למה אני חייב להיות נוכח בכל ההשבעות? חוק טיפשי, בטח כתבתי אותו כשהייתי צעיר ובלי סדר יום כל כך עמוס. צריך לשנות את זה' נעמדתי מול שלושת החניכים. "האם אתם, מתחייבים להגיד במהלך ההשבעה רק את האמת ואת כולה, בידיעה שאם לא תעשו זאת תמותו בדרך שאנו נבחר?"
"כן אדוני ואלופי" נשמעה התגובה הנוקשה.
"האם תצייתו לכול פקודה שלי באשר היא, ולכל פקודה שיטילו עליכם מפקדיכם?"
"כן אדוני ואלופי"
"האם תשרתו בנאמנות, מסירות וכישרון את מטרות האחווה, ולא תסגירו מידע לכל גורם חיצוני?"
"כן אדוני ואלופי"
וכך שורה ארוכה של שאלות שונות ותשובות דומות. לבסוף תם הטקס.
"לכו לחדר 43 בניין ד. זה המקום שלכם מעכשיו. כל שאתם זקוקים לו בשביל לחיות נמצא שם. כל שאר חפציכם נלקחו למאגרי האחווה."
'סוף סוף גמרנו' חשבתי בעייפות

*שאנל לנצח =-]*
אחרי שיעור הסטוריה וההפסקה שאחריו, החלטתי שחווית החינוך שלי להיום הספיקה. הבנים בתיכון לא עלו על שמונה וחצי, וזה כבר כאב בעיניים. יצאתי מבית הספר ונסעתי למרכז העיר. שמעתי ניידת במרחק מה- כנראה שדדו איזה חנות מכולת או משהו בסגנון, זה קרה הרבה בזמן האחרון.

*אוי נו ברצינות, זה משעמם....*

*אז תזמי משהוא במקום להספים XD*
פיניתי לעצמי זמן ללכת לבלות. זה שאני מתכנן להשטלת על המדינה לא אומר שאני חייב להיות קבור למשרד. נסעתי למרכז העיר.

עצרתי בפארק העירוני. אולי שם יהיה לי עם מה לשחק. שלפתי משקפי שמש רנדומליות וכובע קסקט בסגנון צרפתי מתא הכפפות ויצאתי מהמכונית. גברים לא הפסיקו לבחון אותי, ואהבתי את תשומת הלב הזאת. הקטע הוא שלא אהבתי תשומת לב מיותרת, שכרוכה בלחלק חתימות ולחייך חיוכים מטומטמים לכל העולם. הרכבתי את משקפי השמש ואת הכובע וסידרתי אותם במראה. כשהתרציתי מהתוצאה התרחקתי מהמכונית ונעלתי אותה. התחלתי להסתובב בפארק, מחפשת עם מי להתעסק.

ירדתי באחד הפארקים, שמח על השמש שלאחרונה לא יוצא לי לראות. לכבוש את העולם זו משימה קשה....

לאחר ההרצאה יצאתי מהאוניברסיטה והלכתי לכיוון הפארק. זה היה המקום היחיד שבאמת יכולתי לעבוד בו. הוא היה שקט בשעה הזאת. התיישבתי על אחד הספסלים, פתחתי את הלפטופ שלי, והמשכתי לעבוד.

*זה כבר יותר טוב*
הפארק היה שקט. הסתובבו בו מספר אנשים פשוטים, תמימים.
לאחר זמן מה הסתובבה איזו דוגמנית בשביל הראשית, זוכה בהרבה מבטים ונעיצות עיניים. העפתי בה מבט וחזרתי לקרוא כמה מסמכים. אין לי הרבה זמן לנשים, יש בכל מקרה מספיק יפות באחווה. לא ברמות כאלה אבל למי אכפת.

הייתה לי הרגשה מוזרה. העפתי מבט בפארק. הכל רגיל. אה לא, יש שם איזו דוגמנית, מה היה השם שלה??? שאנל. 'נחמד שהדוגמנית המפורסמת ירדה לעם' חשבתי. זה לא באמת עניין אותי. חזרתי לעבודה שלי, יש לי רק שלושה שבועות לסיים אותה.

בזווית העיניים מצאתי מישהו מעניין, לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש. השיער שלו, נדמה לי, היה מה שתפס את תשומת לבי. התקרבתי אליו.
"ג'וני?" שאלתי כשנעמדתי מאחוריו. נחמד, אחלה שם מצאתי לי. הוא הסתובב במבט מוזר. לא, לא מתאים לו ג'וני. "אני מצטערת, חשבתי שאתה מישהו אחר... אני כל-כך מעופפת לפעמים, לא מבינה מה- היי, זה השעון החדש של ורסאצ'ה?" הוא הנהן בחיוך מרוצה. "הוא עוד לא יצא לחנויות! איך השגת אותו כבר? ו... איך אני יכולה לשכנע אותך למכור לי אותו?"

"אני מניח שתיאלצי לחכות שהוא ייצא. עד כמה שיידוע לי הם יישיקו אותו בקולקציה חדשה בעוד חודשיים שלושה" אמרתי מתבונן בהערכה על הדגמנית. 'יש לה עין חדה' חשבתי בצחוק. "אני לא אמכור אותו. כסף לא חסר לי כמו שאת מנחשת" אמרתי לה בחיוך אפל. היה לה ניצוץ מרושע בעיניים. משהוא שמזכיר לי אותי בהקמת האחווה. 'מי יודע, אולי גם היא מתכננת משהוא....'

"אולי נשתה משהו ונדבר על זה שוב?" שאלתי ושמתי את משקפי השמש על שיערי, מישירה אליו מבט. "עוד קצת כסף לא יזיק לאף אחד."

חשבתי קצת. 'עד שפיניתי לעצמי יום חופשי, חבל לבזבז אותו על הילדונת הזאת. אבל בעצם למה לא' "בכיף אמרתי, יש לי יום פנוי בניגוד לרגיל. אבל שיהיה איפושהוא בחוץ. אני צריך קצת שמש."

חייכתי אליו בהתרצות. "מה דעתך על בית קפה על הים?"

"נשמע נחמד." קמתי והלכתי איתה למכונית היגואר השחורה שלי. היא הביטה בה במבט מרוצה. "אני אוריון" אמרתי. "ועם מי יש לי העונג?"