שרשור לי ולדניאל

"אני נהנית מהדיאלוג הזה," אמרתי תוך כדי פריטה אינטנסיבית. "זה גורם לי להרגיש כאילו באמת מתנהלת כאן שיחה."
הוא צחק. "חשבת שאת מדברת עם הקיר?"
"אני לא אגיב..."
"לא, תעני על זה..."
"לדבר איתך באמת מרגיש קצת כמו לדבר עם קיר... גיבשת עליי דעה ולא בא לך לשנות אותה לדעתי."
"אולי את צודקת," הוא אמר בטון לא מחייב.
"אל תנסה לשחק, אני רואה מה אתה חושב... אתה לא אוהב שפולשים לך לפרטיות, נכון? אתה בטח תתחרפן אם אני אגע לך במשהו מהדברים," לא הפסקתי לנגן תוך כדי השיחה.
"בואי תנסי..."
"אני עוד אנסה, אולי," חייכתי. "יש לך אחלה מערכת שם, אגב."
"כן..."
"מותר להגיד תודה."
"אני אוותר..."
"ואני מתנהגת דוחה... אוקיי, אני אתמודד עם זה."
"מה, לא ראית את זה בא?"
"אני לא קוראת את העתיד, שגיא. לפעמים אני מוצאת איזה הד שלו באיזו פינה, אבל זה לא קורה הרבה."
"כן, אבל גם מישהי שהיא לא מדיום יכולה להגיד את זה."
"אבל מישהי שהיא לא מדיום לא יכולה לקרוא לך את המחשבות."
"אה, כן? אז על מה אני חושב?"
"התופים... הם מסבא שלך."
"לא קשה לנחש. איך-"
"אורי," עניתי על השאלה שהוא לא הספיק לשאול.
"יכולת לשאול מישהו ולגלות את זה..."
"אז אתה מספר לכל החברים שלך על המערכת שסבא שלך, אורי, זכרונו לברכה, כן? הביא לך כשהיית קטן והיה לך שיגעון מוסיקה?"
"באיזה-"
"שבע... זה התחיל מוקדם אצלך."
"מאיפה את יודעת על כל זה?"
"בזמן שאתה חושב על השאלות, עוד לפני שאתה מספיק להגיד אותן בקול רם, אתה חושב גם על התשובות, אז אני שומעת את כל מה שהולך לך בראש ומגלה. נניח עכשיו אתה חושב על משחק קלפים, זה מזכיר לך פוקר משום מה."
"בונא, את טובה בבדיקות רקע..." הוא צחק.
"אתה לומד פסיכולוגיה. אתה חושב שאני ממציאה את זה כל כך הרבה זמן שאני כבר מספיקה להאמין לעצמי. אתה חושב שזה מפחיד שאני יודעת עליך כל כך הרבה, ושרון אולי סיפר לי כשלא הסתכלת כדי שנוכל לעבוד עליך. הכרתי את רון בחדר הזה, לפני חצי שעה, דרך אגב. אתה חושב שאני סכיזופרנית שחושבת שיש לה דה-ז'ה-ווים כל הזמן, ושאני בטח חושבת שאני עומדת להיות אמא של המשיח. אני לא מתכננת על הריונות מאלוהים לחיים האלה, ואם הם היו רק דה-ז'ה-ווים לא הייתי יודעת על זה לפני כן. דה-ז'ה-וו מתעתע בזיכרון רק בזמן אמת, אתה יודע את זה. אתה חושב את זה עכשיו. אם היו לי רק דה-ז'ה-ווים לא הייתי יודעת על אשתו של שאולי לפני שהיא נהרגה בתאונה..." הוא התחיל להאמין לי, אבל עדיין הכחיש.
"היו לך הרבה צירופי מקרים..."
"תחשוב על זה, שגיא. אם הייתי עם כל כך הרבה מזל, הייתי נתקעת בחדר איתך?" הוא זרק עליי כרית וצחקתי.
"זה כנראה המזל שלי שדופק את שנינו..."
"למה? זה יכול להיות שימושי, שיש לך מדיום בחדר. תחשוב על זה ככה- יש בחורה ואתה לא יודע איך להתחיל איתה. שיחה אחת שלי איתה ואני יכולה להגיד לך בדיוק איך לכבוש אותה- כמובן שאתה לא חושב שאתה צריך את העזרה שלי, אבל אם אתה תצא קורא-המחשבות-הרומנטיקן, שום חתיך בבית-ספר הזה לא יוכל עליך...."
הוא חייך, מתאר את זה לעצמו. כמובן שביהירותו, הוא לא חשב שהוא צריך עזרה נוספת, אבל מצד שני- להזיק זה לא יכול.
"אוקיי, אולי את יכולה להיות שימושית," הוא צחק.
"זה תלוי בגישה שלך, ואתה תצטרך לבקש יפה אם אתה רוצה טובה. ואל תצפה ממני להגיד לך מה ייצא מהבחורה- כי אני לא יכולה לראות תמיד את העתיד. מה שכן, אני יכולה לקרוא את המחשבות של המורים- להשיג תשובות לכל המבחנים... אני מקבלת מאיות במבחנים, רק בעזרת המוחות הטובים שלידי ולמדו באמת למבחן..."
"רגע," הוא עצר אותי. "מה יוצא לך מזה? את יודעת, שתעזרי לי?"
"שקט בחדר, ואם אני ארצה אי פעם טובה, אתה לא תוכל לסרב לי."
"אין מצב! אני לא נואש בשביל הטובות שלך..."
"ושוב אתה פוסל על הסף- מה קרה, מפחד להתמודד עם הלא נודע?"
"לא מפחד, פשוט לא צריך ת'טובות שלך..."
"עוד נראה," חייכתי והנחתי את הגיטרה בצד.
"למה, ראית משהו?" המשכתי לחייך.
"אתה לא צריך לדעת, אתה יכול הכל לבד..."
"יופי, תראי שאת יודעת משהו ובסוף לא תגידי לי אותו בכוונה. ממש התנהגות למופת." הוא הטיח את ראשו אחורה על הכרית.
"לך אין זכות לדבר, עבריין קטן..."
"לא, תמשיכי, נראה מי יצטרך ממי טובות בסוף.."
"אני אומרת עובדות," משכתי בכתפיי.
"טוב..." הוא עצם את עיניו, מנסה להתעלם.
"אני לא דואגת, עוד תעבור לך הגישה המגעילה הזאת..." חייכתי ועצמתי את עיניי גם, נרדמת דיי מהר.

בבוקר למחרת התעוררתי מוקדם יחסית- ב7. התעוררתי לבד, בגלל השעה המוקדמת שבה הלכתי לישון. שגיא עוד ישן, הילד צריך מליון שעות שינה ביום. נכנסתי למקלחת של החדר והתקלחתי במהירות, מקשיבה כל הזמן למחשבות של שגיא, שאדע שהוא עוד חולם ועדיין לא התעורר. הוא התעורר כמה דקות אחר-כך, כשהייתי באמצע השמפו.
"אל תכנס!" צעקתי, אבל זה היה אבוד- הוא כבר שם על עצמו אוזניות עם שירים כדי להתעורר. הוא שכח עם מי הוא בחדר, והתכוון לפתוח את הדלת- אלא שהיא הייתה נעולה. הוא ניסה שוב ושוב ולבסוף דחף אותה כדי שתיפתח. כבר הייתי בתוך המגבת, עם כל השמפו על הראש.
שגיא היה מופתע לראות אותי שם, עוד ישנוני, והוריד את האוזניות.
"אתה צריך להחליש את הווליום, זה יהרוס לך את האוזניים. צא מפה, אני באמצע מקלחת."
"מי את שתגידי לי מה לעשות?" הוא התעלם ופנה למצוא מברשת שיניים. פערתי את עיניי, המומה. אפילו ממנו לא ציפיתי לתגובה כזאת.
"אז אל תצא מהמקלחת עד שאני אגיד שאפשר, ואני אדע!" יצאתי מהמקלחת, כועסת, וטרקתי את הדלת אחריי. רצתי אל שידת המגירות שלי ושלפתי את בגד-הים שלי שלקחתי לכל מקרה שלא יהיה. לבשתי את בגד הים במהירות מתחת למגבת ואז חזרתי למקלחת. נעצרתי לפתע, רואה בעיניי רוחי את שגיא מחליק ביציאה מהמקלחת, והחלטתי לא להגיד כלום, רק לחייך.
"מה י-י אך?" הוא שאל מעבר למשחת השיניים.
"מה יש לי? אין לי כלום." הורדתי את המגבת, כשהוא מסתכל עליי המום, אבל נרגע שראה את בגד הים. נכנסתי למקלחת וסגרתי את הדלת השקופה שחצצה בינינו. פתחתי את המים בחזרה והמשכתי בשלי. חמש דקות אחר-כך, כששגיא יצא מהמקלחת, שמעתי "אאוץ'!! יכולת לייבש אחרייך את יודעת!" וצחקתי.
"בעיה שלך, אתה רצית להכנס לי באמצע המקלחת." סיימתי להתקלח ולצחצח שיניים, וחזרתי לחדר לקחת בגדים, ואז שוב למקלחת- להתלבש. כבר ידעתי שהוא לא יכנס לי שוב למקלחת, הוא למד שאיתי לא מתעסקים על הבוקר.

'איזה בוקר מטורף' חשבתי לעצמי.
"טוב הלדר ךרשותך, אני עפתי לי" אמרתי לה ויצאתי החוצה.
הלכתי לכיוון חדר האוכל ובדרך פגשתי את רון ומייקל, "בוקר טוב" רון אמר
"בוקר אור" אמרתי לשניהם והמשכנו לחדר האוכל
"נו איך הלך עם דניאל בלילה?" מייקל שאל
"מה יכול ללכת, דיברנו ודיברנו, עדיין לא אוהבים אחד את השני, אלב איכשהו נסתדר" אמרתי
"בהצלחה" רון אמר
"תודה, אני אזדקק לה" אמרתי לו בחיוך
נכנסו לחדר האוכל והתחלנו לאכול, שסיימנו לאכול יצאנו החוצה וישבנו בדשא.
ישנם עוד שישה ימים עד שהלימודים יתחילו, 'מי המטומטם שהמציא את השבוע הסתגלות הזה, כמה זמן לוקח להכיר תא המקום' חשבתי לעצמי.
בשלב מסויים רון ומייקל החליטו ללכת לשחק כדורסל, ואני החלטתי ללכת ולתופף טיפה במערכת תופים שלי,
דבר שלא עשיתי המון המון זמן.

עד ששגיא חזר לחדר, כבר הייתי לבושה. למזלו.
הייתי באמצע שיר כשהוא נכנס, והשתתקתי כשנפתחה הדלת.
"למה הפסקת?" הוא שאל.
"זה בסדר, אתה יכול להגיד שטוב שהפסקתי, אני לא רוצה חלילה להפריע לך," דיברתי בציניות והמשכתי לנגן, בלי לשיר הפעם.
"סבבה, אז טוב שהפסקת לשיר..." הוא חייך וסגר את הדלת. גלגלתי את עיניי. גם בלי לשמוע את המחשבות שלו אני יכולה לצפות מה הוא יגיד. הוא פנה למערכת התופים שלו והחלטתי שזה יהיה הזמן לחבר את הגיטרה למגבר. כשהפסקתי לנגן הוא דיבר.
"יופי שהבנת את הרמז, עכשיו יהיה לי שקט לנגן." הוא התיישב על השרפרף ושם אטמי אוזניים להקטין את עצמת הרעש.
"רק נראה לך..." עזבתי את הגיטרה על המיטה והוא התחיל לתופף. חיברתי את הגיטרה למגבר והגברתי אותו. גם לי היו אוזניות לוויסות עוצמת הרעש, שלא יתלהב. ניגנתי, בכוונה, בקצב שונה משלו, וחזק יותר מהתופים שלו. הוא הלך והגביר את עצמת התיפוף שלו, אבל למערכת שלו יש גבול, למגבר שלי יש גבול גבוה הרבה יותר, בהתחשב בעובדה שבהופעות הגיטרה צריכה לגבור לפעמים על תופים עצמתיים. באיזשהו שלב הוא הפסיק, והתקרב למגבר שלי, אז הפסקתי לנגן.
"שלא תעז!"
"אני באמת אנתק אותו אם לא תחלישי! אני לא יכול לשמוע את עצמי!"
"תתמודד!"
"אני לא אתמודד, את תלכי לחדר חזרות שלך ותרחיקי אותי מהרעש הזה!"
"אוף, תסתום... אני שמעתי שאתה רוצה שננגן ביחד."
"אז את שמעת לא נכון, לא פלא, עם כל הרעש שעשית."
"זה לא קשור לרעש בכלל, אני שומעת את זה בתוך המוח שלי..."
"אז המוח שלך עקום." גלגלתי את עיניי וכיביתי את המגבר.
"ניצחת, בסדר? לך תנגן כמה שאתה רוצה. אני אנגן אחר-כך." שמתי את הגיטרה על הסטנד.
"מצויין." הוא נראה מרוצה מעצמו והלך לתופף. הוא לא יודע כמה הוא יתחרט על זה אחר-כך...

'סוף סוף יהיה אפשר לנגן' חשבתי לעצמי.
שמתי את האטמים באוזנים שלי וחזרתי לתופף.
הכל התפרקות ארוכה שבא הייתי לבד בחדר קמתי מתנשף מהתופים ופשוט נזרקתי על המיטה מתנשף
"וואו זה היה טובבב" אמרתי לעצמי
"לא, זה היה סםת גרוע" שמעתי קול מאחורי וקפצתי בבהלה.
"מה מתי הספקת להיכנס?" זו הייתה אמילי.
"הרגע" היא אמרה וחייכה
"מוזר שלא שמעתי" אמרתי לה
"אני מבינה שממש התאמצת אה" היא אמרה לי
"כן, היה שווה לכ רגע, תודה שיצאת מהחדר ונתת לי לתופף" אמרתי בחיוך
"אל תדאג, זה היה חד פעמי" היא השיבה
"בכל זאת, תודה"

הסתכלתי עליו, מופתעת קצת, וחייכתי. הוא ישכח מהר מאוד שהוא אמר את התודה הזאת..
"אז מה מעניין בבית-ספר הזה?" שאלתי.

"במילה אחת, כלום. בשתי מילים זה חרא מקום בחמישה מילים תצאי מפה כמה שיותר מהר" אמרתי מחייך
"וככה גם אני אחזור להיות לבד בחדר" הוספתי בחיוך

"שני דברים יש לי להגיד לך," אמרתי בחיוך ציני. "אחד- אתה תקוע איתי כאן ואתה תלמד לחיות עם זה. והשני- חמש מילים, אדיוט... יש לך בגרות השנה." גילגלתי את עיניי והלכתי אל המקרר, לפתוח אותו. לא אכלתי כלום היום. היה שם חלב, גבינה, קצת ירקות. "אז אנחנו בריאים בבית הזה?"
"זה האוכל שלי. את רוצה לקנות משהו ולהשתמש בו, אין לי בעיה. אבל אל תגעי בשלי."
"רכושני, משהו?" טרקתי את דלת המקרר ומזגתי לעצמי כוס מים. "פרסי, אולי?"
הוא עשה פרצוף וצחקתי.

"אם כבר , לפי הצורת פנים שלך אז הפרסיה מבנינו זו את" אמרתי בחויך וחוץ מזה , לא אמרתי לך לא לקחת, פשוט אמרתי שאם את רוצה את מוזמנת גם לקנות דברים למקרר הזה" הופסתי לדברי.

"אז אתה לא יודע לקרוא תווי פנים, כי אני בריטית בכלל..." הוא גלגל את עיניו וקם אל המטבח, להכין לעצמו סנדוויץ'. אני החלטתי להרתיח לעצמי מים ולהכין תה.
"את לא מתכוונת לשאול אותי אם גם אני רוצה משהו?"
"שלא תצא עליי... אתה רוצה?"
"כן, קפה שחור, שתיים סוכר."
גלגלתי את עיניי. "אני לא האישה שלך, תעשה לעצמך. אני ארתיח מים."
"את הצעת!"
"לא, אני שאלתי, התעניינתי..."
"את כזאת מציקה," הוא צחק.
"תלמד לחיות עם זה... אני מאמינה בך."
"איזה כבוד," הוא אמר בציניות וסיים להכין לעצמו את הסנדויץ'.
המים רתחו והכנתי לעצמי תה, ואחר-כך עברתי לשולחן שלי, לשתות מעליו.
"את צריכה ללמוד לחיות עם בן אדם בחדר. לעשות קצת הקרבות."
"וו-הו כמה שאני עושה הקרבות. לחיות איתך באותו הספייס זה מספיק."
"בתוך המה? ספייס? חשה אמריקאית?" הוא הכין לעצמו את הקפה שלו.
"בריטית, אני בריטית יטמבל."
הוא צחק. "את גם מצחיקה..."
"ואו.. מחמאה משגיא? אני מרגישה בעננים."
"אל תתרגלי לזה.." הוא ישב ליד השולחן שלו עם הקפה והסנדוויץ'.

"שיהיה בתאבון, ולך שיהיה לרביה" אמרתי וצחקתי
"אהה הכל בסדר איתך?" שאלת לא מבינה מה עובר עלי
"כן" אמרתי צוחק "למה שמשהו לא יהיה בסדר?"
"כי אתה מתנהג מוזר" אמרת עם המבטא שלך
"כי עכשיו שהזכרת שאת בריטית באמת שמים לב שיש לך מבטא וזה מצחיק" אמרתי צוחק
"ממש בוגר" אמרת לי
"מצטער, לא יכול לשלוט בזה" אמרתי ממשיך לצחוק.

"ושמים לב אליו רק אם מחפשים אותו, אני גדלתי בישראל בכלל..." שתיתי את התה שלי, נזהרת לא להיכוות ממנו. "חוץ מזה שלך אין מה לדבר על מבטא מצחיק. יש לך מבטא של ערסים."

"ערסים, בואי ניסחף" אמרתי צוחק "וזה עדיף מהמבטא שלך" אמרתי צוחק
"חה חה מצחיק מאוד" אמרת לי
"מאוד מאוד" אמרתי צוחק

"עצם העובדה שאתה חוזר על אותה המילה יותר מפעם אחת במשפט אחד מראה משהו על אוצר המלים שלך. אני לא מנסה לרמוז שהוא מצומצם בהכרח, אני רק אומרת שאתה בוחר להשתמש בו באופן מצומצם. כן, אולי אני לא נולדתי כאן ויש לי מבטא שלא באמת שמים אליו לב, אבל לפחות אני יודעת לדבר עברית כמו שצריך." הוא הרים אליי גבה והפסיק לצחוק. "אני יכולה להמשיך להתנצח איתך מכאן ועד אירופה, אבל אני לא רואה טעם בכל זה. תודיע לי כשתרצה להתבגר..." סיכלתי את רגליי ושתיתי את התה שלי, מתעלמת ממנו באופן מוחלט.

התחלתי לצחוק. "טוב אמא באמת סליחה" אמרתי ממשיך לצחוק.
"בנתיים אנחנו ילדים, צריך להות מכל רגע שבו אנחנו צעירים ויפים, בשלב מסויים של החיים יגיע הרגע להיות רציניים, אך הוא עדיין לא הגיע, כשהוא יגיע את תדעי על זה" הסברתי לך.

חשבתי על תגובה בראשי, אבל עדיין לא עניתי לו. עברתי לפתוח את העלון שהביאו לי במזכירות כשנרשמתי לכאן. הסתכלתי על רשימת החוגים- בנוסף למגמת מוסיקה, הייתה גם להקת בית ספר, שהורכבה מאנשים במגמה ומאנשים שלא במגמה, היה מועדון דרמה, שהעלה הצגות בנוסף למגמה, הייתה בריכת שחייה ובגלל שגם היינו קרובים לים, חוג גלישה, מועדון נוער בתוך הקמפוס שהעלה אמנים מבית הספר באופן חופשי, מועדון רובוטיקה ומועדון שח-מט, שלא טרחתי לקרוא עליהם מידע נוסף, חוג פינג-פונג שולחן, כדורסל, כדורגל, חוגי ספורט נוספים... שגיא המשיך לדבר אליי, אבל התעלמתי.

"וואי, חירשתתת?!" צעקתי לכיוונך ופיתאום הסתכלת עלי
"אני הולך, תדאגי לנעול שאת יוצאת" אמרתי לך נופפתי לך לשלום ויצאתי מן החדר.
ירדתי למטה ופגשתי שם את רון ומייקל ביחד הלכנו עם כמה בנות לעשן נרגילה