שרשור לי ולדניאל

פנימיה כמו תמיד חחח
תאמת שזה תמיד הולך לנו טוב איכשהו.. חחח

יאללה דמויותתת...


שם פרטי: שגיא
שם משפחה: אריה
כיתה: י
תאריך לידה: 10.4
תכונה חזקה: פסיכולוגיה
שריטה: מתעצבן שנוגעים ברכוש שלו ובמיוחד במשהו פרטי
מראה:

אופי: אוהב לעשות שטויות ולהסתבך, לא אוהב ילדים שטוטיים ותינוקיים, אוהב לעזור לחבריו ותמיד תמיד נשאר לצד חבריו בכל מצד. אוהב לתופף ויש לו מערכת תופים משלו.
רקע לדמות: הוריו של שגיאנהרגו בתאונת דרכים טראגית שממנה היחד ששרד היה שגיא. סבתו וסבא שלו גידלו אותו במשך השני והוא היה ממש מחובר וקשור מאוד לסבו. בערך בגיל 9 סבו נפטר מזקנה ושגיא נכנס לדיכאון עמוק. הוא לא יצא מזה עד היום ואם מביטים לו ישר בעיניים אפשר לראות את העצב שיש בעיניים שלו ועד כמה שהוא עצוב כל כך ולא יתגבר על מות סבו בחיים.
הוא תמיד תמיד נושא איתו שרשרת שעליה יש תמונה ש לסבו על צווארו ולא מוריד אותה בחיים מצווארו.
סבתו המשיכה לגדלו וניסתה לעשות ולתת בשבילו הכל אך כמובן שלא יכלה להחליף את סבו שהיה כמו אביו.
כיום הוא לומד בבצפר למחוננים ואל לומד בכלל למבחנים אך תמיד מצליח לעבור אותם כי מספיק לו רק להקשיב בשיעורים. בשעות הפנאי כדי לשכוח מכל הצרות שלו הוא מנגם על תופים, הוא מתופף מקצועי והיה לוקח שיעורי תיוף עם מורה שמנגן בלהקה.
התופים זה בעצם הדבר היחיד שהוא יכול לברוח אליהם כאשר הוא נזכר בסבו או שהוא עצוב בגלל משהו מסויים.
הערות: ש לי את המערכת תופים בפנימיה.

שם פרטי:אמילי
שם משפחה:שאנל
כיתה: י'
תאריך לידה:15.4
תכונה חזקה: היא מדיום. אף אחד לא מאמין לה, אז כולם חושבים שהיא סתם סתומה והתקבלה לבצפר הזה בטעות, ושכל מה שהיא אומרת זה במקרה נכון.
היא מסוגלת לחזות את העתיד במן הבזקים מוזרים, לראות את העבר של מישהו בעיני רוחה רק מלגעת בזרוע... עוד אלמנטים של מדיום.
מגמה: מוסיקה
שריטה:היא קרה לאנשים באופן מטורף, לא בנאדם חברותי בכלל.
מראה:שיער שחור חלק, ארוך ומבריק. עיניים אפורות מלאות בסודות אפלים, חודרות במבט יחיד. היא דיי נמוכה ותמיד מסתובבת עם בגדים בצבעים כהים.
אופי: קרה, כמו שאמרתי. שונאת כשכולם לועגים לה ושאף אחד לא מאמין לה. היא חסרת טאקט משו, וחושבת שהיא טובה יותר מכולם, שרק חושבים שבגלל שהיא ניחנה בכשרון יוצא דופן שאין שני לו (!!!), היא וודאי ממציאה אותו. לא מעריכה כמעט שום דבר, ומופתעת כשפונים אליה. אחרי שיש לה חזיון היא כמעט ולא משתפת אף אחד בו, נמנעת מלהתערב, שיסתדרו בעצמם. אדישה.
רקע לדמות: אמילי גדלה בתור ילדה מלאת שחוק ואושר, וכשהחלו החזיונות והיא שיתפה את כולם בהתלהבות, הם צחקו לה ולעגו לה. עם השנים התברר שהאדם היחיד שהאמין לה הוא אביה, והחליט לשלוח אותה לבית הספר הזה. היה קשה לקבלה לבית הספר. היא נבאה את מותה של אשת המנהל בתאונת דרכים באותו הלילה, ולאחר שגילה המנהל כי אשתו עברה תאונת דרכים מסוכנת, התפטר מתפקידו וביקש לקבל את הילדה המוזרה שהחליטה לגרום לאשתו למות, רק שיעזבו את משפחתו במנוחה. זו השנה הראשונה שלה בבית הספר, ואמילי נחשבת כמביאה מזל רע.
הערות: נא להתייחס בהתאם =]
אה כן והיא משמעה קול רק תוךכדי פריטה על גיטרה אקוסטית יפהפייה שהיא סוחבת לכל משום =]

תתחיל!

פייייי חח איזה רקע...

ניתן לך את הכבוד להתחיל הפעם

"ביי..." מלמלתי אל תוך הפטפוטים הלא-פוסקים של אמא שלי, שניסתה רק לגרום לי לשנות את דרכיי כדי להשתלב ("את חייבת להיפטר מכל הגולגולות האלה, זה דוחה אנשים. תתחילי ללבוש קצת צבעוני, אולי מישהו ייגש לדבר איתך. תפסיקי עם כל האיפור השחור הזה, תתאפרי יפה, אולי יתחילו איתך סוף-סוף.."). טרקתי את דלת המכונית אחרי שהורדתי את המזוודה שלי ואת תיק הגיטרה.
הלכתי מהר יותר, כדי להתרחק סוף-סוף מהרעש שהיא עשתה כל הקיץ, ונכנסתי דרך השערים הלא-באמת-מזמנים של הפנימייה.
"ואמילי!" היא קראה אחריי. הסתובבתי בחוסר סבלנות. "בלי שטויות של מדיום- טוב? בשבילי."
"ביי!" הסתובבתי, מתעלמת מההערה הזאת ונכנסתי אל הפנימייה. השומר של הכניסה נזכר לבדוק אותי, והתעכב הרבה על בדיקת המתכות. אחר כך הוא שלח אותי לבדיקת המזוודות, שם שומר אחר העביר את המזוודה שלי (כמו את של כל אחד שנכנס, אבל יכולתי להישבע שמשום מה התור הפסיק לזרום כל-כך כשהגיעו אליי) ושאל אותי על כמה דברים, אבל להכל הייתה לי תשובה- "פצירה... הדבר הזה לציפורניים? מספריים, זה בכל זאת בית-ספר. אולר... אני אוהבת לגלף."
"לגלף?" הרוסי המטומטם הזה הסתכל עליי במבט חשדן.
"נו אפשר להמשיך כבר?" זה שמאחוריי צעק אל השומר. הוא עשה מן פרצוף אבל נתן לי לקחת את המזוודה וללכת. השחלתי את ידי לכיסי והוצאתי את המפה הקטנה שנתנו לי עם מכתב הקבלה ששלחו לי. היה כתוב במכתב הזה שאני צריכה ללכת למזכירות, שנמצאה לא רחוק מהכניסה. המזכירות האלה בטוח חוזרות הביתה כל יום, ומתעצלות ללכת הרבה.
"יש לך מספר?" המזכירה הפקאצה שאלה אותי כשניגשתי אליה. היא נראתה בגיל של שירות צבאי. או אמורה להיות בשירות צבאי, בכל אופן. בוגרת בית-ספר טרייה, הנחתי.
"אין כאן אף אחד..."
"אז מה? צריך לקחת מספר."
"אני לא הולכת עד לשם כדי לקחת מספר."
"בלי מספר אני לא יכולה לעזור לך..."
"מה את, אחות בבית מרקחת או מזכירה בבית ספר? אני תלמידה כאן, את לא רוצה שאני אתלונן עלייך למנהל, נכון?"
"למה מי את?" היא התעצבנה.
"תקשיבי, אני חדשה כאן, אני רק צריכה חדר, אוקיי?"
"את לא נראית בכיתה ז', והבית-ספר לא מקבל חדשים באמצע הלימודים, אלא אם כן..." היא הסתכלה עליי ולפתע הגישה שלה השתנתה אליי.
"קחי, זה החדר היחיד שיש בו מקום ויש בו אנשים בגיל שלך. אבל יש בו בנים-"
"לא אכפת לי, רק תביאי לי כבר מפתח." אמרתי בחוסר סבלנות. היא התכופפה למגירה כלשהי ושלפה משם מעטפה.
"חדר 23 בבניין 3..." היא אמרה. "זה-"
"אני אסתדר, תודה..." לקחתי את המזוודה ואת הגיטרה והסתובבתי משם. אני שונאת את הפקאצות המטומטמות האלה.

עוד שנה שמגיעים למקום הזה. רק חיכיתי לרגע שבו אני אגיע לגיל 18 ואצא ממנו.
ירדתי מהאוטובוס ועמדתי מול השער, רון צעק לי לשלום והלכתי לכיוונו
"מה קורה?" הוא שאל אותי נלהב
"בסדר מה איתך?" שאלתי חזרה
"בסדר גמור, איך עברה החופשה?"
"חבל שהיא נגמרה" אמרתי לו
"חבל מאוד" הוא אמר וחייך "בוא כנס שמרנו לך מקום" הוא אמר והראה לי לאן להיכנס
"תודה" אמרתי לו ונכנסתי, לפחות את כל התלמידים האלו אני לא אצטרך לחכות.
כמעט והגיע תורי אך משום מה התור היה תקוע על איזו ילדה מוזרה שכל שניה שאלו אותה משהו
"כמה זמן יקח לה" אמרתי ובעודי אומר תא זה מייקל הגיע אלינו.
"מה קורה ?" הוא שאל את שנינו
"מחכים בתור" אמרתנו אני ורון באותו זמן
"יש מקום?" הוא שאל
"בטח בוא כנס" אמר לו רון ומיד הוא נכנס איתנו לתור.
כעבור רבע שעה של זיבולי שכל של רון ומייקל תורינו הגיע ואני זה שנכנס ראשון.
נכנסתי ולא חיכיתי להם ישר הלכתי למזכירה לקחתי תא המפתחות של חדרי, לפחות חדר לבד קיבלתי במקום הזה, אמרתי לעצמי .
החדר נשאר כמו שהוא עוד משנה שעברה עם המערכת תופים וחחלק מהבגדים בארון שלא נדבר על כל האוכל שנשאר בטח הכל התקלקל כבר.
לקחתי את המפתחות מהמזכירה לחדרי והתחלתי ללכת לכיוון החדר.

פתחתי את החדר, מעוותת את פניי.
זה היה ברור שבנים גרים פה- אני בטוחה שאם לא היו שולחים מנקה בקיץ גם היה פה מסריח.
החדר היה בנוי כמו חדר בבית מלון ממוצע: פינת טלוויזיה, מטבחון, פינה לשינה וארון עם דלתות ומגירות ליד כל מיטה. הייתה מערכת תופים בצד. טוב, לפחות לא יתלוננו על הרעש שאני עושה. רק שלא יציקו לי עם הרעש של התופים. היו בחדר שתי מיטות. הטיפשה אמרה שיש כאן בנים, אז איפה המיטה שלי?
החדר עוד היה מצוייד בכמה דברים פה ושם- נעליים, קצת בגדים בארון, ציוד בית-ספר על אחד מתוך שני שולחנות הכתיבה, מצרכים בסיסיים במטבחון- קפה, סוכר, קומקום וכלי מטבח אחרים.
תפסתי את המיטה שקרובה יותר לחלון- הייתה מרפסת החוצה, כי החדר היה בקומה השנייה. במרפסת היה כסא נוח אחד ושולחן שעליו היו מגזינים- אוה, פורנו. כמה מפתיע. חזרתי אל החדר ובדקתי את השירותים. מראה גדולה, שתי ארוניות.. הכל היה ריק, חוץ משתי משחות שיניים שהמנקה מצאה כנראה ושמה שם. במקלחת היו כמה סבונים ושמפו. שמעתי את הדלת נפתחת בחדר עצמו, ויצאתי לשם. הבחור נאבק עם המזוודה שלו, שבקושי עברה בדלת. הרמתי את מבטי, אבל החלטתי שלא בא לי לעזור לו. במקום זה התיישבתי על המיטה שבחרתי לי ופתחתי את הגיטרה, מתחילה לסדר אותה באיזור שלי. הבחור הסתובב למשמע הרעש.
"אה... אפשר לעזור?" לפחות הוא ניסה להיות נחמד.
"לא, תודה, אתה עסוק עם המזוודה שלך בעצמך."
הוא הכניס את המזוודה במשיכה אחרונה וסגר את הדלת. הוא התקרב אליי, מבולבל.
"סליחה על הגסות, אבל מה לעזאזל את עושה על המיטה שלי?"
"היא כבר לא המיטה שלך," הסברתי לו, מחקה את אותו טון הדיבור.
"אז פה את טועה, היא המיטה שלי כבר שלוש שנים, ואת מוזמנת לפנות אותה, וכדאי עכשיו."
"אני אוותר על ההזמנה," אמרתי והנחתי את הגיטרה על הסטנד שלה, מסדרת את המגבר בפינה קרובה לשקע.
"מה את עושה פה בכלל? אני אמור להיות לבד בחדר. מי את?"
"אני השותפה החדשה שלך לחדר, תתמודד עם העובדה. המזכירה המטומטמת אמרה לי שיש לי שותפים, בנים, ברבים. אתה יחיד?"
"תמיד הייתי, מאוכזבת?"
"קצת, כן."
"בעיה שלך. עכשיו קומי מהמיטה שלי."
"יש לך עוד מיטה, שם, שגיא," הסתכלתי בו והצבעתי למיטה השנייה. הוא נראה מבולבל.
"איך את יודעת איך קוראים לי?"
"מה, עוד לא שמעת? הצטרפה לכם מדיום לבית-ספר," אמרתי בטון ציני ופתחתי את המזוודה בכוונה לסדר את הדברים שלי.
"אה, ההיא שרצחה את אשתו של המנהל הקודם," הוא הבין את הרעיון.
"כן, אז למה שלא תחזור למיטה החדשה שלך לפני שאני אתחיל לרצוח את המשפחה שלך?" המשכתי באותו הטון הציני והוא לא זז ממקומו.
"אני לא מפחד ממך."
"איזה גבר." לקחתי את הבגדים והתחלתי לסדר בארון. זרקתי את כל מה שלא היה שייך לי, וכבר היה בתוך הארון, אליו. הוא תפס.
"תצאי לי מהארון!"
"אני בטוחה שהיית רוצה..." זרקתי את כל מה שנשאר מהחפצים שלו אל המיטה השנייה.
"אה... איך שלא קוראים לך-"
"אמילי, אתה צריך לדעת אם אנחנו עומדים להיות שותפים לחדר. ואל תטרח לנסות להעביר אותי, זה החדר הפנוי היחיד."
"תעזבי את המיטה, חבל שאני אשתמש בכוח."
"כן, זה לא יצליח. חבל שתבזבז אותו... בתור מדיום, אני יכולה להתחמק מכל כוח שתנסה לכפות עליי."
הוא הסתכל עליי עוד כמה שניות, ואז זרק את מה שבידו על המיטה השנייה.
"רק כי את בחורה..." שיהיה...

גם כן עוד אחת שחושבת שהיא מדיום, חשבתי לעצמי
'מי היא חושבת שהיא שתבוא לכאן תעיף אותי מהמיטה שלי ותתפוס לי את הארון, אולי היא גם רוצה להזיז לי את המערכת תופים מהמקום?!' עוד אחת שחשה מעצמה..
'מזלה שהיא בת אחרת לא היה טוב' המשכתי לחשוב לעצמי.
התחלתי לסדר את הגדי בארון השני וסידרתי הכל כמו שצריך. סידרתי את המיטה םע מצעים סדינים והשמיה מעל.
שמתי דברים חדשים במקרר כמו חלב גבינה וכל המצרכים הדרושים.
וכשסיימתי לארגן הכל יצאתי לשבת במרפסת לנוח טיפה והתחמם מהשמש שזרחה בשמיים.
'נראה אם היא באמת מדיום' חשבתי לעצמי וזרקתי עליה תא החוברת פורנו שמשום מה פגעה לה בגב מבלי שהיא זזה.
"פששש ממש יכולה לחסום כל מכה" אמרתי והתחלתי לצחוק
לא יכולתי לשלוט בעצמי ופשוט נשפכתי מצחחוק בלי יכולת להפסיק בעוד היא עומדת המומה.

"זה לא היה מצחיק אם באמת הייתי תופסת את זה, נכון?" זרקתי את זה עליו בחזרה. "יש לי דברים יותר חשובים להתעסק בהם מהמוח השטחי שלך."
'כן, בטח', הוא חשב לעצמו והמשיך לצחוק.
"כן, בטח," השבתי לו בעוד אחד מהטונים הצינים שלי. אין לי כוח לילדים קטנים. אני פשוט אתעלם מקיומו.

לאט לאט נרגעתי, והספקתי לצחוק.
"אחח הילדה הזאת עוד תהרוג אותי" אמרתי לעצמי וצחקתי מעט.
'טוב הגיע הזמן לרדת עם הח'ברה למטה' חשבתי וירדתי למטה.
הלכתי תכיוון חדר האוכל ושמה ראיתי את מייקל ורון יושבים להם על הדשא עוד עם כמה חברים ובנות מעשנים נרגילה.
"פייי איזו ישיבה פתחנו פה" אמרתי לכולם שלום והצטרפתי אלהם גם.
רון התחיל לדבר איתי והוא חפר לי במשך שעה שלמה על ליזה, כמה שהיא יפה וכמה שהיא חמודה וכמה שהוא רוצה אותה.
די ניסתי להראות לו שאני מתעניין במה שהוא אומר אך משום מה לא ממש הקשבתי לו והייתי עסוק בלעשן נרגילה.
"אז מה אתה אומר?" פיתאום הוא שאל
"אה אממ לדעתי לך על זה למה לא" אמרתי מנסה לצאת מזה.
"תוכל לעזור לי איתה?" הוא אמר לי
"מה אני?! איך?!" אמרתי המום
"נו אתה אקס שלה, בטוח תוכל לעשות משהו" הוא אמר
"בדיוק להפך, בגלל זה אני צריך לתפוס ממנה מרחק" אמרתי לו בחיוך ווחזרתי לנרגילה.

סיימתי לסדר את הדברים שלי חצי שעה אחר-כך, והלכתי להתחיל להתאמן על מעברי גיטרה. בכל זאת צריך להצדיק את הנוכחות שלי בבית-ספר. הסתכלתי על השעון וכשראיתי שהשעה היא שבע ועשרה יצאתי מהחדר... עוד שתי דקות יתחילו לזרוק אבנים על החדר, ולא התחשק לי להיות שם כשזה קורה. הלכתי למצוא את חדר המוסיקה, אני אתאמן שם בינתיים...

עדיין תקועה על אבנים אה...


------------------

לפתע רון פנה אלי "זה רק אני או שחבורה של ידלים זורקת אבנים על החדר שלך"
קמתי ורצתי לשם שבעיקבותיי רון מיקל ועוד שלושה בנים.
הגעתי לשם ותפסתי לאחד מהם ביד שהוא בדיוק עמד לזרוק אבן.
"מה נראה לך שאתה עושה?" שאלתי ותו
"מנסה להשתיק תא הרעש שיוצא מהחדר הזה" הוא אמר
"עוד שניה אני אשתיק אותך ולא יהיה טוב" אמרתי לו ורון תפס אותי שאני לא אעשה שטויות.
"תעופו מפה לפני שזה לא יגמר בטוב" מקייל אמר להם והם ברחו משם.
"בואו נעלה לבדוק ששום דבר לא נשבר" אמרתי להם ועלינו לחדר
"וואי וואי אני גם עם בתת פשוט חלום!!" רון אמר.
"במקרה של הבת הזו זה פשוט סיוט." אמרתי לרון וצחקנו טיפה
למזלי שום דבר לא נשבר וכל האבנים פגעו במרפסת ולא יותר מזה.

הלכתי לבניין הכיתות, מניחה ששם אמור להיות חדר המוסיקה- צדקתי, מן הסתם. דפקתי על הדלת של החדר ונכנסתי בלי לחכות לתשובה. המורה כבר היה בפנים.
"אפשר לעזור?"
"שלום, אריק, אני אמילי, התלמידה החדשה?"
אריק בדיוק עזר לאחת התלמידות בכיתה ז', נטע, לעבוד על איזה שיר על הפסנתר.
"כן, כמובן, ידעתי שזאת את," הוא התבדח.
"או שאני ידעתי קודם..." חיבבתי אותו.
"את על אקוסטית, נכון? ושירה..."
"כן, יש פה גיטרה, נכון?"
הוא הצביע אל כיוון מחסן הכלים, אבל כבר ידעתי ללכת לשם לבד. לקחתי את הגיטרה וכבל לאחד המגברים והתיישבתי על כסא.
"אני כבר חוזר אלייך, נטע... תעבדי על הבית השלישי בינתיים. מה את יודעת לשיר?"
"אתה בטח תרצה שאני אשיר שירים מוכרים, אוונסנס או קלי קלארקסון או בריטני ספירס מצדך, למרות שלדעתך בריטני קצת... נדוש."
"הם צדקו, מה?" אריק צחק. "אוקיי, בואי נשמע משהו של קלי קלארקסון?"
"ביוטיפול דיזסטר, למדתי במיוחד," הצגתי את השיר והתחלתי לנגן. אריק הקשיב, מחייך מדיי פעם. כשסיימתי, הוא ונטע מחאו כפיים ביחד.
"את מתחברת לשיר, מה?" הוא שאל.
"רואים שאתה לא המדיום כאן," צחקתי והוא חייך.
"את רוצה להגיד לי שאף פעם לא הייתה לך את האהבה הכואבת הזאת? שהיא כל כך טובה שלא אכפת לך לסבול למענה?"
"פעם הייתי דלוקה על מישהו בכיתה ב' או ג' והוא משך לי בשיער... אבל חוץ מזה, לא..."
"אולי תהיה לך?"
"אני משתדלת לא להסתכל בעתיד של עצמי, לא מעבר לעתיד הקרוב, בכל אופן," חייכתי והוא צחק.
"אני מנסה עוד להתרגל לרעיון... לשמוע עלייך מאוד קל, אבל לפגוש אותך מקרוב זה כבר מוזר."
"מה אפשר להגיד, אני בחורה מוזרה," הוא חייך אליי שוב ואז קם על רגליו.
"נראה אותך מחר בחזרות, אמילי," הנחתי את הגיטרה בסטנד ריק שהיה שם וניתקתי אותה מהחשמל. יצאתי מהכיתה וחזרתי אל הבניין. שגיא כבר היה אמור להעיף את הוונדליסטים בינתיים. חזרתי לחדר.

ישבנו בחדר אני רון ומייקל.
פיצחנו גרעינים שתינו קולה ועישנו נרגילה, הם שבו על הימטה של הילדה החדשה ואני שכבתי במיטה שלי.
"אחח החיים הטובים תאמינו לי" אמרתי חייכתי אל התקרה בעודי מוציא עשן מהנרגילה.
"חיים טובים זאת לא מילה הלוואי וכל השנה יהיה ככה" רון אמר בחיוך
"יהיה וגם יהיה יותר טוב, תזכור את המילים שלי" הוסיף מייקל לרון שלא הפסיק לחייך ששמע את זה.
"אל תדאגו אנחנו עוד נמצא חברות השנה" אמרתי והעברתי לרון את הנרגילה.

"היי, בנים," סגרתי את הדלת אחריי. החברים של שגיא, שלא טרחתי לבדוק את שמותיהם, ישבו לי על המיטה. "יש מקום או שאני צריכה להעיף אתכם?"
הבלונדיני צחק ולקח עוד שאיפה ארוכה מהנרגילה בזמן שהמזרחי למראה ענה לי.
"בשבילך יש את כל המקום בעולם." שגיא עשה לו פרצוף ואז פנה להסתכל עליי.
"אז את נחמדה פתאום?"
"הם לא זרקו עליי פורנו," התיישבתי בין החברים שלו, נותנת בו מבט מתנצח. החברים שלו אהבו אותי, וחשבו על זה שאני כוסית (מה שגרם לי להרגיש קצת לא בנוח, אבל הוא לא יראה את זה), והוא התעצבן בגלל זה.
"את מוזמנת ללכת, אמיליה," הוא המשיך.
"לא, למה, שתשאר... רוצה?" הבלונדי- מייקל, הציע לי את הפיה של הנרגילה. שיהיה. לקחתי שאיפה ארוכה אל הריאות, נהנית מהשכשוך של המים, ונשפתי את זה, מרגישה צריבה קלה בגרוני, אבל לא השתעלתי.
"מקצוענית," רון התרשם. חייכתי אליו.
פעם ראשונה," משכתי בכתפי. הוא חייך בחזרה, מדמיין אותי מתחתיו. בלי בגדים. רק על זה הם חושבים כל היום. שגיא נראה עצבני עוד יותר.

"את בטוחה שאת לא צריכה ללכת לאנשהו?" שאלתי אותה שוב בתקווה שתלך
"לא, ועם ח'ברה כזאת נראה לי שאני אשאר" היא אמרה לי בחיוך
'כוס אמא שלה' קיללתי אותה בליבי מרוב עצבים.
משום מה מייקל ורון אהבו אותה, מה יש לאהוב בדבר כזה, ועוד אחד כזאת משוגעת נו באמת.
"אפשר תא הנרגילה?" שאלתי תא רון ודי דרשתי אותה
"כן תיקח" הוא נתן לי אותה
"תודה" אמרתי הסתובבתי לצד השני מעשן נרגילה.
לא איתי את אמיליה אלב ידעתי שהיא מחייכת לה כי היא כאילו 'ניצחה'
'אם היא באמת מדיום שתקרא את זה אני עוד יתנקם בך על זהה' אמרתי בליבי בתקווה שהיא במאת מדיום כמו שהיא טוענת ושהיא תשמע.

צחקתי בליבי.
"אתה לא צריך לקנא, שגיא, רק בגלל שהחברים שלך אוהבים גם אותי," חייכתי חיוך מדושן עונג.
"את לא הצגת את עצמך, אגב, אמיליה קוראים לך?"
"אמילי," תיקנתי. "ואתה רון, ואתה מייקל, נכון?"
הם חייכו, מחליפים מבטים.
"אז זה נכון מה שאומרים עלייך," רון אמר.
"לא, רון, אני לא רוצחת סדרתית. אני מדיום."
"מה את יכולה לעשות? רק לקרוא מחשבות?"
"לקרוא מחשבות, לראות את העתיד במקרים מאוד מאוד ספציפיים, לדעת דברים על אנשים, על העבר שלהם... אבל גם זה קורה לבד, אני לא יכולה נניח להגיד לך כמה תקבל במתמטיקה או משהו, אני רק יכולה להגיד לך שאת זה רצית לשאול אותי."
מייקל חייך כמו מפגר.
"רגע, אז את שומעת מה שאני חושב עלייך?" רון שאל, נדלק מהרעיון.
"אתה לא יכול לשקר לי בחיים."
"מה יש לך, גבר, היא פי אלף יותר טובה מהשותפה שלי!" רון דיבר לשגיא, וחיכיתי ששגיא יענה לו.

"רון, תשתוק ולך תנסה להתחיל עם ליזה סבבה?!" אמרתי לו והוא סתם את הפה ברגע שאמרתי את זה.
"אתה לא צריך להיות כזה מגעיל" מייקל העיר לי
"ואתם לא צריכים להטיף לי מוסר בחדר שלי!" אמרתי עם דגש על שלי
"באמת סליחה שאנחנו מתחברים לאמילי" רון אמר מהצד
"אתם יכולים ללכת אתם והיא לעזאזל מצידי" אמרתי ולא היה אפכת לי שאמילי יושבת בצד ומקשיבה לכל השיחה
"די בנים לא לריבב" אמילי אמרה וניסתה להרגיע תא העניינים
"תסמי תפה שלך, הכל בכלל קרה בגללך!!" אמרתי לאמילי
"סתום אתה יחתיכת דפוק!" היא החזירה לי
"אם לא טוב לך את מוזמנת לחפש חדר אחר!" אמרתי לה חזרה
"טוב לי כאן, לא רוצה שום חדר אחר, אתה זה שמוזמן לעזוב" היא אמרה בהתנשאות
"בחלומות הכי גדולים שלך זה יקרה" אמרתי והרגשתי הקלה אחרי הפריקה הזו של העצבים.

"תזהר, כי מה שמופיע לי בחלומות באמת קורה," צחקתי. הוא לקח עוד שאיפה ארוכה מהנרגילה ואז זרק אותה לרון.
"עזבי, לא נראה לי שאנחנו רצויים פה..." הוא קם ולקח את הנרגילה איתו. מייקל קם אחריו. "את באה?"
הסתכלתי על שגיא, שוקלת את העניין. התחשק לי להמשיך להעיק עליו.
"לא, פעם אחרת," חייכתי אליהם ורון שלח לי נשיקה באוויר לפני שהם הלכו משם. "אתה קנאי..." אמרתי לשגיא אחרי שהם יצאו ונשכבתי על המיטה שלי. "אבל ממש."

"קנאי שמקנאי, מה אכפת לך ממני בכלל?! תתעסקי בעניינים שלכם ותצאי לי מהחיים!" אמרתי לה בלי שום בושה
בחיים שלי לא הכרתי תא עצמי ככה, בחיים לא הייתי כל כך קר למישהו.
הסתובבתי והפנתי לה את גבי, כיסיתי את עצמי בסמיכה ונשמתי נשימה אחת גדולה לרווחה.
'למה מכל החדרים בפנימיה הזאת היא הייתה חייבת ליפול על החדר שלי, אין מספיק חדרים?! ולמה לעזאזל אני חושב עליה כל היום ימ היא בכלל שאני אחשוב עליה' חשבתי לעצמי תוך כדי שאני במיטה.

"אתה חושב עליי כל היום?" צחקתי.
"לא אמרתי לך לצאת לי מהחיים?"
"אז מה אם אמרת?" הייתי משועשעת. "אני נהנית..." משכתי אליי את הגיטרה וניגנתי בלי מגבר הפעם, ובלי לשיר. "ואתה לא הולך לישון עכשיו, רק שמונה..."
"אני הולך לישון מוקדם."
"חרטא."
"מה אכפת לך? אוף..."
"אני שומעת גם כשאתה מקלל אותי בלב. אני לא שולטת בזה."
"אז תשמעי!"
"התחלת לשנוא אותי סתם, אז נתתי לך סיבה- החברים שלך אוהבים אותי. סיבה מספיקה?"

"אין לך משהו יותר טוב לעשות בחיים האומללים שלך חוץ מלשבת לדבר איתי עכשיו?" אמרתי מיואש
"לא אין לי, כיף לי לצחוק עליך" היא אמרה וצחקה
"יאווו קרציהה!!!" אמרתי לה "למה דווקא איתי בחדר למההה" אמרתי בבקול רם
"כדי שתסבול אותי טיפה" היא אמרה שוב בחיוך
"אמן יפול עליך פסנתר!" אמרתי וצחקתי טיפה
"אתה כל כך רוצה להיפטר ממני אה? היא אמרה מחוייכת
"רק רוצה שתצאי לי מהחיים" אמרתי לה
"טוב, כי זה לא יקרה בזמן הקרוב" היא אמרה ושוג הופעה חיוך על פניה
"העיקר שבסופו של דבר זה יקרה" אמרתי והנחתי את ראשי על הכרית

"אתה יודע," דיברתי בקול של אחת שיודעת. "זה יעזור לך המון בחיים אם תשפר את הגישה שלך לאנשים. זה שהוסיפו לך מישהי לחדר אמורה להיות הזדמנות, אבל במקום זה אתה בוחר להתנהג כמו אנטיפט וילד קטן ולבכות על זה. יכולת להיות יותר נחמד ואולי עוד היית יכול להעביר את השלוש שנים האלה בשקט, אבל... עכשיו אתה תקוע איתי, ומבואס מזה," חייכתי.

"אני ממש יכול להיות שמח איתך, בטח ועוד אם ההתנהגות המוזרה שלך" אמרתי מיואש.
"תתמודד" היא אמרה מחייכת.
"לא שיש לי ברירה אחרת" אמרתי
"סה"כ 3 שנים כמה קשה זה כבר יכול להיות" היא שוב אמרה עוקצת
"תגידי את תמיד חייבת להיות כזאת מגעילה?" שאלתי
"רק בימי שני וחמישי" היא אמרה ושוב צחקה
"חה חה ממש מצחיק" אמרתי לה
"יחס גורר יחס" היא הוסיפה ואמרה
"אז אם תשני את היחס אני אחשוב על לשנות תא שלי" אמרתי בחיוך

"אני הכי חמודה שאפשר," המשכתי לנגן.
"מעניין מה קורה עם מי שאת שונאת..."
"אתה לא רוצה לדעת," צחקתי.

"נראה לי שאני כבר יודע" אמרתי
"ככה אתה חושב" היא ענתה
"אז מסתבר שאת לא שונאת אותי.." אמרתי
"עדיין לא, אבל אפ תמשיך ככה בהחלט יהיה מצב שכן" היא אמרה
"תלוי בהתנהגות שלך" אמרתי לה