One Week- השרשור

*וואו חתיכת שיחה..*
"אם יש לך עוד איכשהו כבוד לעולם הזה, אל תחזרי לכאן. נותרו ארבעה ימים עד לסוף, ובמשך כל הזמן הזה אני לא רוצה לראות אותך" אמרתי בקשיחות. כל רגע סלדתי ממנה יותר.

ואו. כמה ששנאתי את הילדה הזאת. בחיים שלי לא שנאתי מישהו כמו ששנאתי אותה עכשיו. לא נתתי לה את הכבוד של להסתכל לה בעיניים, והלכתי משם בגוף זקוף, בלי להתרגש ממה שהיא אמרה יותר מדיי.

אכלתי את עצמי מבפנים. 'לא היתי צריך להתנהג בכזו אלימות. אני גם מתנהג נורא ליד בוני וגם לא נותן הזדמנות שנייה. מה אני עושה...?'

עליתי בחזרה למעלה. 'הבהרתי את מה שאני חושבת. כעת אני צריכה להנות מהזמן שנשאר'.

"בוני אני מצטער" אמרי ברגע שנכנסה לחדר. "לא הייתי צריך לעשות את זה ככה. אפילו לדניאל זה לא מגיע."

"אתה לא צריך להצטער. היא הייתה צריכה לדעת שהבועה שלה למען העולם תתנפץ במוקדם או במאוחר. זה טוב מה שעשית, אחרת היא הייתה גורמת ליותר נזק" אמרתי ברצינות, והתיישבתי על המיטה.

"טוב, אנחנו שנינו לבד בלי יכולת לצאת מהמקום הזה. נשארו לנו ארבעה ימים לחיות, מה אנחנו מתכננים לעשות?
אני כבר לא יכול להבטיח לך מה שאת רוצה כי אנחנו מוגבלי לתחומי המעבדה אבל אני אשתדל שיהיה לך נעים בארבה ימים האלו" אמרתי בחיוך מוזר.

"כל זמן שלא יטרידו אותנו ונוכל לנהל אורח חיים נורמלי עד כמה שאפשר, אני אהיה בסדר. לפני כמה זמן הבנתי שאני לא באמת צריכה לטייל ברחבי העולם כדי למות בשקט. מספיק לי להיות רגועה, לא יותר מזה. אפילו עכשיו, כשאני תקועה במעבדה, אני רגועה. אני לא צריכה יותר מזה" אמרתי והרכנתי את ראשי. 'אז אלו הולכים להיות הימים האחרונים של חיי. לא בדיוק מה שציפיתי, אבל זה לא נורא'.

'כל כך תמימה' חשבתי לעצמי בזמן שדיברה. 'תנו למות בשקט. טוב נו, אם זה מה שהיא רוצה...' הרמתי את הספר ושקעתי בו, נשארו לי שני פרקים...

הלכתי ברחוב, שהיה שקט משום מה. אלא אפ כן אתם מחשיבים את חבורת האריות שהסתובבה שם לאחר הבריחה הגדולה מגן החיות, שנרדפה בידי המשטרה שלא זנחה את תפקידה, תודה לאל. באיזשהו שלב הייתי צריכה להכנס לאיזו קצבייה רק כדי שאחד האריות לא יחליט שאני המטרה הבאה שלו. כשהבחנתי בתוכן החנות, התחרטתי על ההחלטה הפזיזה והוריתי לכולם להעלים את הריח, שלא ימשכו את האריות. כמה דקות אחר-כך המשטרה תפסה את אחד האריות ולקחה אותו לאיזשהו כלוב פרימיטיבי ששם ישאר בארבעת הימים הקרובים.

נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה. 'אז... מה עכשיו?'.

הנחתי את הספר על השידה והסתובבתי אל בוני. שמתי לב שהיא לא נלחצת מזה ששנינו ייחד על המיטה. 'זו התקדמות. בערך' חשבתי לעצמי. "יש לנו רק עוד כמה ימים. זה הזמן להספיק את כל מה שלא הספקת עד עכשיו. בגבולות הבית לצערי. " אמרתי. "מה עוד לא הספקת בחיים שלך?" שאלתי, מחכה לתשובה המתבקשת ויודע שהיא לא תבוא.

"מה? הרבה דברים, אבל הם כבר לא חשובים עכשיו"

'כמה לא צפוי' חשבתי בשמץ עצב.שקעתי חזרה בספר. 'שהיא תיזום משהוא לשם שינוי' חשבתי בעצבנות

'אוי מה אני עושה? אני בטח נראית כמו מפגרת גמורה! איך הגעתי למצב הזה? אוי.. חייב להיות משהו שאפשר לדבר עליו...' חשבתי בעצבנות, למרות שנראיתי רגועה לחלוטין.
"מה אתה קורא?" שאלתי אוטומאטית. 'לא טוב! זה כל מה שיכולת לחשוב עליו?! טיפשה! טיפשה!' חשבתי. הרגשתי שאני רוצה למות כבר באותו רגע.
*LOL*

"ספר ישן מאוד" אמרתי בשעמום ממשיך בקריאה. "משהוא מלפני מאה שנה שנשמר, היה אמור להיות יצירת מופת אז. עכשיו הוא קצת לא אטרקטיבי." 'זה כל מה שאנחנו הולכים לעשות?' חשבתי בייאוש. 'אני אקרא והיא תשאל שאלות קלושות לשבור את השקט? נו באמת'

"בוא נעשה משהו" אמרתי בפתאומיות. 'עדיף לעשות את זה באופן ישיר מאשר לחכות הרבה זמן עד שאיכשהו נפתח שיחה'.

"יש לך גם רעיון ספציפי למשהוא הזה? או שאת סתם אומרת כדי שלא נשב פה בשקט" שאלתי במעט עוקצנות

"רעיון ספציפי אין לי, ואני מעדיפה לנסות לחשוב על אחד מאשר להשתעמם ככה" אמרתי בעוקצנות שהפתיעה אותי במקצת.

"הבנתי" אמרתי. השתררה דממה מעיקה למשך כמה זמן. "אנחנו חיים ביחד כאן, מוגבלים לשטח המעבדה אלא אם כן את רוצה להירצח או להיאנס בחוץ. חיים נורמלים את כבר לא תנהלי בארבעת הימים הקרובים. אנשים נורמלים הולכים לעבודה או יוצאים, לא נשארים בבית. אני יכול לחפש כמה תעסוקות פרימיטיביות שלא דורשות חשמל, אבל אני בספק אם נוכל להתעסק עם זה ארבעה ימים."

"חייב להיות משהו! אנחנו נמות משיעמום לפני שסוף העולם יגיע"
*סליחה, מצב האפי מטומטם. השיחה עלולה להתפתח בכיוון קצת מוזר ^^''*

שמתי לה יד על הכתף והיא שתקה. 'מעניין אם היא תבין בסוף לאן אני חותר'

"מה יש?" שאלתי קצת בהלם. 'לאן הוא חותר??'.
*אני עושה אותה בול עץ XDDD*

'איזו תגובה טיפוסית לבוני. כל כך תמימה' הורדתי את היד מהכתף. נשכבתי על המיטה, עוצם עיניים. דפיקות נשמעו על קירות המעבדה. זה בערך הבניין היחיד בעיר שעוד לא נפרץ, נבזז ונהרס.

"מה זה?? יכול להיות שיודעים שאנחנו כאן?!" התחלתי להילחץ.