אלכימיה-מתחילים

שנת הלימודים הסתיימה בשורה של בחינות קשות וארוכות. נדמה היה כי הסוף המיוחל כבר לא היה כל כך נכסף כמו פעם. זה היה ברור שהחבורה היפהפייה שלנו התפרקה. הפעם האחרונה שנפגשנו כולנו וחגגנו הייתה בניצחון הדרקונים בגביע הקווידיץ', לילה אפוף עשן סיגריות כחול והרבה עראק יהלומים בעיירת הקוסמים הקרובה לבית הספר. יצאנו ללא אישור כמובן, וכולנו הצלחנו להתחמק מהמדריך הראשי שבעצם עמד מאחורי כל זה. אבל עבר חודש מאז, היה חג וכמה בחינות, וכולנו פחות או יותר שקענו בצרות של עצמינו. אולי חוץ מאור. הוא היה עסוק בתכנון החתונה הגדולה שלו (גדולה מעט יותר ממסיבת האירוסין שלו), בלי לתת לי להתקרב אפילו לכל הפרטים. החלטה טובה.
החתונה הייתה צנועה ויפהפייה, בשמורת טבע בחוף הים. לין הייתה לבושה בשמלה דקיקה וארוכה שהפכה את המראה האנג'לי שלה ליותר מוחשי מתמיד. לא הפסקתי לצלם אותה עם הטלפון החדש שלי. כשאור נשבע להגן עליה ולשמור על אורח חייה ואז קידש אותה לפני שהוא שבר את הכוס (הם עמדו על דק, כמובן), לא הצלחתי לשלוט ברגש ודמעתי יחד עם הקהל המצומצם.
חגגנו כל הצעירים עד הלילה, וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את כולם.
אור ולין הקימו בית במושב קטן ליד תל אביב, אלכסנדרה עזבה יחד עם יהב למקום שבו השמש יוקדת פחות, איפשהו בצפון אירופה, עומרי נסע לאילת לחיות את החיים הטובים, ג'ייד נעלמה, שחף נעלם. גדעון ואני נפרדנו אחרי שסירבתי להצהיר על אהבתי כלפיו, באיזה לילה ארור בקיבוץ ואני נסעתי בעקבות ההורים שלי לבוורלי הילס, לחיות את החלום האמריקאי שהגשמנו מזמן בישראל.
החיים שלי בימים האלה היו טיסות מדי שבוע, מסלולי אופנה, צילומים ואף תפקדתי כשופטת באיזו תכנית ריאליטי על נערות דוגמניות. כל אלה התבררו מהר מאוד כשעמום גדול, וחיפשתי אחר תחביב באופן נואש עד שאמי התרצתה והסכימה לצרף אותי לצוות הרוקח של שאנל. במהרה לא נותר לי זמן פנוי, כשבין המסלולים מיהרתי הביתה לחלוק ולקדירה.
מעבר למציאת פתרונות חדשים לבעיות עור, שיער ועייפות למיניהן, לא נותר לי הרבה זמן פנוי, אז כשהתקשרה אליי העוזרת החדשה (והמכשפה, לשם שינוי) שלנו לוסיל, להודיע כי מחכה לי אדם בשם אורן ספקטור במשרד, הופתעתי מאוד. איתי אף אחד לא נפגש. האדם היחיד שאני עובדת מולו, חוץ מהצלמים והסטייליסטים למיניהם שאותם אני פוגשת בסט, הוא אמא שלי.
"מטעם מי הוא מדבר?" שאלתי אותה באנגלית, כמובן.
"רק רגע, עלמי. מאיפה אמרת שאתה?" היא שאלה, מרחיקה את אפרכסת הטלפון, כך ששמעתי תגובה מעומעמת.
"הוא אומר שהוא מטעם מדינת ישראל," היא השיבה לי.
"מה.. מי? טוב, אני מייד אבוא," אמרתי והנחתי את הדף עם החישובים עליו. כרגע ניסיתי לעבוד על שמן להארכת השיער, עניין מאוד בעייתי אצל גברים ונשים כאחד. זו יכולה להיות מהפכה בכל תעשיית הספרות ותחליף מדהים לתוספות השיער או לספריי הזה שאמור למלא התקרחות גברית, אבל אני לא אוכל לרקוח אותו אם ימשיכו להפריע לי.
הסרתי את החלוק ולקחתי את שרביטי מהשולחן. נקשתי על שלוש הנקודות שעל הדלת בעזרת השרביט ויצאתי מהמעבדה. החזרתי מייד את השרביט לכיס נחבא בחולצתי ויצאתי לכיוון המשרד. המעבדה הייתה באגף מרוחק משאר המשרדים במבנה קטן יחסית, בעל שלוש קומות שכל קירותיו החיצוניים הם חלונות האטומים מצדם החיצוני. בפנים, המבנה כולו צבוע בלבן נקי ומקושט במספר מינימלי של תמונות קיר, בעיקר של נשים שהשפיעו בתחום האופנה. המשרדים כולם היו של שאנל, מן הסתם, והאגף שבו הייתה המעבדה היה כולו שלי. המסדרות שבו הלכתי כרגע הוא בעל שתי דלתות; האחת, נסתרת, מובילה אל המעבדה, והשנייה אל מחוץ למסדרון. כל אדם המנסה להיכנס בדלת המובילה לתוך המסדרון מתבלבל ושוכח ממנה.
יצאתי מהמסדרון אל מסדרון נוסף, הפעם מלא בדלתות של משרדים ושתי מתמחות שהתרוצצו ביניהם, שתיהן בגילי. הליכתי במסדרון תמיד לוותה במבטים ולחשושים, במיוחד בשל העובדה שמעולם לא טרחתי ליצור קשר עם אף אחד מהעובדים הזמניים הללו. המשרד שלי היה קרוב לשל אמא, על אף שהיא כמעט ולא הייתה בו, וגם לא אני בשלי. המשרד שלי היה צבעוני יותר משאר המשרדים, עם הפוסטר של רוברט פאטינסון (שאגב, הספקתי לפגוש במציאו) תלוי על יד השולחן, שעליו עמדו מסך מחשב דק ועכבר נייד ורוד. כל אישה עובדת בחייה את השלב הורוד שלה לפחות פעמיים. פעם אחת, כשהיא ילדה קטנה ומשחקת בברביות בכל פינה, ובפעם השנייה, לאחר התכחשות ארוכת שנים לקיומו של הצבע, היא מתוודעת אליו שוב. וכצפוי, אצלי הוא מעולם לא עזב.
אמנם הוא לא כמו החדר שלי בישראל, כשכל המצעים, הציפוי מסביב למראה, השטיח למרגלות המיטה וזרוע המטאטא שלי כולם ורודים, אבל הייתי חייבת לתת קצת ביטוי גם כאן.
ואכן, המשרד שלי הוא היחיד בבניין שבו כל הכסאות ורודים.
אתם יכולים לתאר לעצמכם את המראה המגוחך של אדם לבוש בחליפה שחורה וקצוץ שיער יושב על כסא ורוד, ממתין לבחורה בת שמונה עשרה עמה החליט להיפגש.
כללי הנימוס האמריקאים קובעים שאציג את עצמי ואלחץ את ידו, בלי לצחוק לו בפנים. וכך עשיתי.
"אמילי שאנל," הושטתי את ידי קדימה. הוא הביט בי ארוכות ואז החליט לקום ותוך כך לכפתר את מקטורנו, כמיטב הנימוס האמריקאי, ולהחזיר לי את המחווה.
"אורן ספקטור," הוא השיב. לחצנו ידיים והצעתי לו לשתות.
"העוזרת המקסימה שלך כבר הציעה לי, תודה."
"בבקשה שב, אורן." הסתובבתי סביב השולחן כדי לשבת בכסא הורוד והרחב שלי.
"כן, תודה. אני מניח שאת לא יודעת במה העניין."
הרמתי את גבתי במבט שואל, "אתה מניח נכון. אין לי כמעט שום קשר עם מדינת ישראל מאז שסיימתי את לימודיי."
"בגיל שש-עשרה?"
הקדרתי את פניי. "אולי כפי ששמעת כבר, ספקטור, יש לי תעודת בגרות מלאה, יחד עם כימיה וביולוגיה חמש יחידות כל אחת, ואיני סבורה כי מדינת ישראל רודפת אחרי הצעירים שעזבו אותה."
אורן ספקטור, גבר בשנות השלושים המוקדמות לחייו, עם לסת מרובעת ועיניים קטנות, צחק בפה מלא.
"כימיה וביולוגיה. זה טוב!" הוא המשיך לצחוק. צמצמתי את עיניי בכעס.
"ואני ממשיכה לסבור כי מדינת ישראל לא שלחה לכאן אותך, מר ספקטור, כדי שתצחק לי בפנים."
"אני מתנצל, שאנל. אני באמת מתנצל, אבל זה היה יפה. זה מה שאמרו לכם להגיד כשמישהו ישאל?" הוא הרגיע את צחוקו בנשימות ארוכות ושאל.
"על מה אתה מדבר?"
"אני לא איזה מוגל מטומטם, אמילי. אני יודע בדיוק מה קורה פה. את סיימת את אלכימיה כמצטיינת עם סיבה מסויימת, לא כך?"
הוא שאל כשקולו נרגע סוף-סוף.
כאן התחלתי להילחץ. על מה הוא מדבר?
"אני רואה שהזמן שעבר צינן קצת את זכרונך, תני לי לעורר אותו. יחידה 007, זוכרת?"
פי נפער מעט.
"אוקיי, את זוכרת. הוחלט שכולכם תסיימו ללמוד וכמה שיותר מהר, כדי שתוכלו להתגייס שוב כשיהיה בכך צורך, את וודאי זוכרת. ובכן, בזמן שסיימתם את לימודיכם ודובר על הסכמי שלום, הפלסטינים היקרים שלנו החליטו לחתור תחת כל ההסכמים ולבנות צבא. צבא של קוסמים, כמובן, יחד עם כל הרוצחים הארורים שראש הממשלה שחרר מהכלא השתחרר גם אחד המכשפים החזקים בעמם. המון צרות בשבילנו, כמובן. אבל בינתיים הם שמרו על פרופיל נמוך, ואנחנו החלטנו לתת לכם להגיע לבגרות אזרחית מלאה.
והנה לפני חודש בדיוק חגגת יום-הולדת שמונה-עשרה, וחוץ ממך נותרה עוד בחורה אחת ביחידה שרצינו לגייס." הוא מדבר על אלכסנדרה. היא היחידה שעוד לא הגיע לשמונה- עשרה.
"תן לי להבין אותך נכון. אני אפילו לא גרה בישראל יותר, יש לי פה קריירה," פרשתי את זרועותיי לצדדים, מורה על המקום. "ואתה חושב שאני אחזור ואתגייס? אחרי כל מה שהיחידה הזאת עברה? אני חשבתי שפירקו אותה בכלל, שרצו לשלוח אותנו ליחידות שונות."
"כן, זה לא בדיוק עבד. לא ניכנס לפרטים, אבל הגורמים הנחוצים הגיעו למסקנה שהמבנה המקורי הוא הנחוץ. ליחידה יתווספו צעירים נוספים מבית הספר שלכם, שאתם תצטרכו להדריך ולחזק, וכשיהיה צורך, נשתמש בכם."
"אתה פספסת את הרגע שבו אמרתי שאני לא גרה בישראל?" שאלתי בטון מעט גבוה יותר.
"העלמה שאנל, אשמח להזכיר לך כי אזרח שעזב את הארץ אחרי גיל 16, עדיין מחוייב בשירות צבאי." הוא אמר בעודו בוחן את תגובתי.
בהיתי בו במבט חלול. אפילו לא חשבתי על זה בכל השנה האחרונה.
"לעומת זאת, אולי תתעודדי בכך שנותרו לך שלושה חודשים פחות מהשירות, ולא תצטרכי לחזור על הטירונות שעברת, על כמה שהיא הייתה מגוחכת." הוא שלח את ידו למקטורנו, וכשחשבתי כבר שהוא עומד לשלוף את שרביטו ולקלל אותי, הוא שלף מעטפה לבנה עם כיתוב ירוק עליה. זיהיתי את הצ' הארורה בפינה, עטופה בעיגול. "זהו צו הגיוס שלך. עלייך להתייצב במחנה שמוליק בראשון ליוני. את כל הציוד את תקבלי שם, יש לך שבועיים לסגור את הפינות."
הוא הניח את המעטפה על השולחן בעוד אני עם אותו המבט החלול.
"זה היה תענוג, העלמה שאנל," הוא אמר בחיוך וקם מהכסא. "אין צורך ללוות אותי החוצה, אני יודע את הדרך..."
ובאיחול הצלחה הוא יצא מהמשרד וצעדיו הדהדו במסדרון עד המעליות.
פאקינג שיט.

אור -

החיים עם לין היו כל מה שרציתי וציפיתי. בעזרת כסף שחסכתי מקודם, והמענק שקיבלנו מהצבא על השירות ב007 קניתי לנו בית במושב כמו שרצינו והחיים עלו על מסלולם התקין. אני עבדתי תחת המרכז לקסם בישראל, בתפקיד נהדר שאלי עזר לי להשיג עם המלצה חזקה מאוד והמשכתי לפתח בקסם. במקביל השלמתי קצת לימודים של מוגליגים באונ' הפתוחה. שני הדברים היו מספיק גמישים כדי לאפשר לי גם מספיק זמן בבית עם לין. לין סיימה את התיכון שלה מוקדם (מחוננת או לא?) והתחילה ללמוד אדריכלות באונ' תל אביב, ושמחתי לראות שמעבר לטס הפורמלי, באמת חיינו כזוג נשוי. היות ובקושי שמרנו על קשר עם חברים מבתי הספר שלנו, השגנו לעצמנו מעגלי חברים מקומיים, עם חברות של לין מהאוניברסיטה, וחברים מהאזור. אמנם כל רווקי ורווקות תל אביב שבאו להתפרע הרימו גבה אל מול הזוג הנשוי והכל כך צעיר (אם היה לי שקל על כל פעם שניסו להתחיל עם לין בזמן שהסתובבנו איפהשהו) הצלחנו למצוא את האנשים שלא היה להם אכפת כל כך וזה גם זרם.
הדבר היחיד שהמשיך להציק לי היה כל עניין המלאכים.
לא הצלחתי למצוא אף מידע מער למה שניקו אמר לנו אף ספר. וניסיתי הרבה מאוד ספרים.
המרחק מעולם הקסם העלים את הכוחות שלה שוב, ונראה היה שהיא שכחה או מכחישה את זה. לפחות עד הפעם הבאה שזה יהיה רלוונטי.

ואז קיבלנו צווי גיוס.
לין קיבלה ראשונה. ידענו שזה ייקרה וזה לא הטריד אותנו. היא התקשרה למיטב בביטחון וביקשה לדחות את הגיוס למטרות אקדמיזציה. להשלים את התואר ואז להתגייס. אמנם זה לא עבר חלק ובקלות, אבל זה תפס.
ואז אני קיבלתי צו גיוס.

"אוריק? משהו מעניין?" היא שאלה מעל גבי ספר עב כרס כשחזרתי הביתה מהדואר
"צו גיוס" השבתי בבלבול.
"עוד אחד? מה הם רוצים ממני עכשיו?"
"לא בשבילך... בשבילי."
"מה? אבל חשבתי שמה שעשית כשהיית באלכימיה היה במקום..."
"כן, הוא היה במקום"
"אולי החברה שם פשוט שכחו לדבר עם מיטב... אל תדאג, זה ייסתדר"

למחרת אורן ספקטור חיכה לי בבית.
נכנסתי וראיתי את לין יושבת על קפה ועוגה עם אדם מבוגר. הנחתי שהוא חבר מהאוניברסיטה למרות הפרשי הגיל. אנשים מתחילים ללמוד היום מאוחר.
"אור" הוא קרא לי כשהוא ראה אותי. "בוא, שב איתנו"
"מוזר שאתה מזמין אדם לשבת בביתו" אמרתי בקרירות. בכל זאת התיישבתי, צריך לשמור על נימוס בסיסי מול אורחים.
"קוראים לי אורן ספקטור"
"אור ברקוביץ'"
"כן אני יודע"
"אנחנו מכירים?"
"בוא נאמר שאני חבר של גדעון"
"איזה גדעון?" שאלתי מבולבל.
"כמה גדעונים אתה מכיר?" הוא שאל בצחוק. "זה לא שם כזה נפוץ בימינו..."
ניסיתי לחשוב והגדעון היחידי שהכרתי היה גדעון מאלכימיה... העפתי בו מבט סוקר וקלטתי שרביט מזדקר ממכנסיו. ניסיתי להיכנס לראש שלו ונתקלתי בהגנה מבוצרת. הוא קוסם, אין אפשרות אחרת.
"אם אתה מנסה לומר שהגעת מאלכימיה אז תגיד. לין מכירה את עולם הקסם. אני עובר במרכז לקסם בישראל אתה יודע..."
הוא העיף בלין מבט מופתע. "ואני הייתי בטוח שהיא מוגליגית... ושפשוט לימדת אותה לחסום את הראש.
אהבתי את אורן פחות מרגע לרגע. "לא כל כך רחוק מהמציאות. אבל זה לא הנושא. אולי תגיד לי מה אתה רוצה?"
"לא צריך להיות גס רוח אור"
"אתה נכנס לבית שלי בלי הזמנה. מנסה לחדור לראש של אישתי ומשחק איתי בחידות. אני גס הרוח בסיפור?"
"טוב, נדלג על שיחות החולין. אנחנו מחזירים את 007"
"סליחה?"
"מה ששמעת. קיבלת צו גיוס לא? מתל השומר ייקחו אותך לבסיס החדש של היחידה."
"אני לא חושב. אמרו לנו במפורש שזה בא במקום השירות הצבאי"
"אל תכריח אותי לדבר על ניירת. אני לא מהשלישות. אבל תאמין לי שאם אין לך טופס חתום שהשתחררת, זה לא באמת נחשב. בכל מקרה אתה יכול לחשוב ל זה בתור מילואים"
"נחשוב על זה"
"אתה מודע לחוק שירות הביטחון?"
"אל תאיים אליי אורן. למרות הגיל שלי אני לא אדם שאתה רוצה להפוך לאויב."
הוא צחק, אבל הצחוק שלו דעך במהירות כשהוא ראה את המבט שלי. זוג עיניים שהלכו ונעשו שחורות.
"אנחנו עוד ניפגש ברקוביץ'" הוא אמר, ויצא.
מגע אחד של לין וחזרתי.
"אז מה עכשיו?" היא שאלה
"עכשיו מבררים."

גדעון -

הרגיש מוזר להיות שוב על מדים, אבל ידעתי שזה רק ההתחלה של המוזר.
הם גייסו אותי ראשון. במיוחד כי הם יכלו, אבל הם ניצלו את ההזדמנות לשלוח אותי לקורס מ"כים. "אם אתה מפקד היחידה, אתה צריך להיות מפקד באמת" זה היה התירוץ בכל אופן. נראה שהפעם אנחנו הולכים לעבוד מסודר יותר. צבאי יותר. בגבולות הקסם. החליפו לי את הכומתה הלבנה היפיפייה בכומתת בקו"ם כדי שלא אבלוט בקורס. כשסיימתי אותו שלחו אותי להתחיל להתעסק בכל עניין המטה. משהו ששנאתי אפילו יותר.
ואז אור צלצל.
"גדעון?"
"כן"
"אהלן, זה אור ברקוביץ'"
"אני מזהה"
"באמת? שאפו... תשמע, הגיע אלי אדם בשם אורן ספקטור... אולי אתה מכיר אותו..."
"כל מה שהוא דיבר איתך עליו כנראה נכון"
"זה לא בדיוק הזמן לזה אתה יודע? יש לי אישה ובית. יש לי עבודה ולימודים. כולנו עשינו ועברנו הרבה מאוד בשביל המדינה הזו, וקיבלנו ממנה הבטחה"
"תאמין לי שגם לי זה לא נופל על הצד הנוח ביותר"
"לא חשבתי אחרת... אבל למה עכשיו? למה ככה? למה בכלל?"
"זה לא לשיחת טלפון. נדבר על זה פנים אל פנים"
"אז בוא בבקשה. אתה מכיר את הכתובת שלי נכון?"
"אני לא בדיוק יכול להגיע עכשיו. אני כבר עברתי את ה18 קודם זוכר?"
"ממ... אז אני אבוא אליך. איפה אתה?"
"אני לא יכול להסביר מאותה הסיבה"
"ואם אני לא אבוא לתל השומר?"
"אז תהייה משתמט"
"איך אמילי חיה עם זה?"
"אני עוד לא יודע"
"מה זאת אומרת? אתם לא....?"
"אנחנו כבר מזמן לא ביחד, היא בארה"ב עכשיו"
"או... סליחה"
"זה בסדר"
"טוב, תודה גדעון"
"על לא דבר"
השיחה התנהלה בקור ובנימוס. כאילו נפגשנו אי שם לפרק זמן קצר בעבר הרחוק. איך אני אוכל להתמודד עם כל האנשים האלו שוב? איך אני אוכל לפקד ולנהל קבוצה שהייתה כל כך ביחד וכל כך לחוד? קבוצה שנפגעה מהמסגרת הזו כל כך הרבה? זה היה כל כך קשה, וזו הייתה רק ההתחלה.

15.6.14, 18:00 זמן קליפורניה.
אמילי-
"את לא יכולה ללכת, אני צריכה אותך פה!"
זאת הייתה התגובה של אמא שלי לצו הגיוס. כאילו שיש לי ברירה.
"תגידי להם את, אני לא חושבת שהם השאירו לי הרבה ברירה."
"מה יכול לקרות אם לא תתגייסי?" היא שאלה בפאניקה, משליכה את צו הגיוס על השולחן בהפגנתיות.
"אני יודעת, כלא? אני לא בנויה לכלא, אמא."
"את גם לא בנויה לצבא, תאמיני לי..."
לו רק ידעת, אמא, חשבתי לעצמי. חייכתי חיוך קטן וחיבקתי אותה. "אני מסוגלת ליותר ממה שאת חושבת."
היא הביטה בי בהשתאות. היא מעולם לא נראתה יותר מבוגרת. "את רוצה ללכת?"
"אני חושבת שאין לי ברירה," אמרתי. "די, בואי נלך למני-פדי ונרגע קצת, שתינו צריכות את זה."
היא חייכה ברוך והידקה את החיבוק.
"את בטוחה שאת תהיי בסדר לגור לבד עם פייר?" היא שאלה מעבר לצווארי.
היססתי מעט לפני שעניתי על השאלה הזו. "אני מניחה שאני לא אשן הרבה בבית."
"בהתחלה, נכון. גם אני עשיתי טירונות. אבל את לא מתכוונת לישון בבסיס מגעיל מלא בחיות מהונדסות גנטית, נכון? כבר סיפרתי לך מה היה לי עם העקרבוט-"
"שמעתי את זה כבר מאה פעמים. די, אני אהיה בסדר. אני לא מפונקת את יודעת."
היא תקעה בי מן מבט. "ממתי?"


16.5.14, 1:00, זמן אסטוניה
אלכסנדרה-
"שים לב, אנחנו צריכים מישהו שהגיע לבד. אפשר לעניין אותו בכמה הצעות, לפתות אותו קצת כדי לצאת מפה, אבל בסופו של דבר זה לא משנה. אני רוצה שתנסה את מה שהתאמנו עליו," תפסתי בזרועו של יהב והבטתי ישירות בעיניו האדומות.
"תזכור שלא משנה מה, אסור שאף אחד יכיר את האדם הזה, או יזכור אותו או מה שלא יהיה. תחפש את האדם הכי מדוכא. בסדר?"
"זאת לא פעם ראשונה שאני צד פה, את יודעת." הוא הזכיר לי בחיוך בוהק. נישקתי אותו עמוקות.
"אני בסך הכל דואגת לך."
"זה בסדר. שיהיה לנו בהצלחה?" הוא הציע לי את זרועו וחבקתי אותה. נכנסנו לפאב בצעדים קלילים והתיישבנו ליד הבר. ברוסית הזמנתי לשנינו וודקה מקומית, בבקבוק. הברמן היה יותר משמח לבצע.
חלקנו את הבקבוק בשתי כוסות, שותים לחיינו ולחיי ה"אהבה". הבחנתי בבחורה שישבה בסוף הבר, מערבבת בדכדוך קוקטייל קפוא. המעיל שלה היה עליה והיא בדקה את הטלפון הנייד שלה בעצבנות.
"זאת האחת, יקירי."
יהב חייך אליי ומיהר לבצע.
הוא החליק את עצמו אל המושב שלצדה ואני הסרתי את המעיל העבה שלי, חושבת שמלה קצרה ומפתה. הסטתי את רגליי המשולבות לצדי הכסא, חשופות לעיני כל. שלפתי סיגריה סגולה מהחפיסה האהובה שלי וסרקתי את הפאב במבטי. כמה גברים לטשו מבטים, אבל הם היו יחד, הם היו שמים לב אם אחד מהם נעלם...
"את צריכה מצת?" מישהו שאל מאחוריי ברוסית. הסתובבתי אליו באלגנטיות.
"כן, תודה," אמרתי בחיוך ולקחתי ממנו את המצת שהושיט לכיווני. הדלקתי את הסיגריה ושאפתי שאיפה ארוכה. הצצתי לכיוון יהב. הבחורה הראתה בו עניין מועט ויהב ניסה את מיטב שורות המחץ שלו. הוא הזמין אותה למשקה והיא סירבה.
"הוא איתך? ומנסה להתחיל עם מישהי אחרת?" שאל הגבר הרוסי כשהבחין במבטי. הסתובבתי בחזרה אליו עם חיוך.
"הוא אחי, אני מקווה שיילך לו סוף-סוף עם מישהי."
"ואת... פנויה?"
"אתה רואה פה עוד מישהו לידי?"
"הרווח הוא כולו שלי. קוליה. עם מי יש לי העונג?" הוא שאל והתיישב בכסא הפנוי שלצדי."
"אלכסנדרה. אתה מפה?"
"סנט פטרסבורג. באתי לראות את התרבות בטארטו שכולם מדברים עליה." חייכתי אליו. "את מקומית?"
"מוסקבה," אמרתי בחצי חיוך פלרטטן. שלחתי עוד מבט לעבר "אחי". הוא הצליח להינעל על מבטה, וניסה את מה שלימדתי אותו.
הפנוט הוא לא דבר כל כך פשוט, ואני בעצמי לא ידעתי שאני מסוגלת לו עד לפני חצי שנה, במפגש מחודש עם אמי.
"נראה שהוא מצליח, היא שבוייה בקסמיו."
"הקסם המשפחתי," שלחתי לו חיוך נוסף והבטתי בשפתיו, נושכת את שלי בחושניות. הבטתי ישירות בעיניו, והוא ננעל על מחשופי. נו, תסתכל כבר.
"קוליה?" הוא הרים אליי את מבטו. יופי. תפסתי את אישוניו וננעלתי על מבטו. "אתה מרגיש את ההשפעה שלי? דבר בקול נמוך."
"כן."
"יופי. מישהו מצפה לך הערב?"
"לא, אני לבד בעיר."
"מעולה. אני רוצה שתבוא אליי לדירה, זה בסדר? פשוט תעמיד פנים שאנחנו אוהבים." המבט החלול שלו לא נע.
"יופי. עכשיו תשלם לברמן הנחמד מאה יורו ובוא נסתלק מכאן." ניתקתי ממנו את מבטי. הוא מצמץ באינטנסיביות והתעשת.
"ברמן! זה עליי," קוליה שלף מארנקו שטר ירוק ושילם לברמן. "אל תחזיר לי עודף!" הברמן הודה לו בחיוך.
"יהב, אתה בא?" שאלתי אותו. הוא הנהן במהירות והצטרף אלינו עם הבחורה. יצאנו מהפאב בשורת המוזיאונים והלכנו לעבר דירתנו בבניין המגורים בקמפוס האוניברסיטה. נרשמנו כתלמידים שם, למרות שמעולם לא נכנסנו לשיעור.
"אולי נשאיר אותם בחוץ? נמאס לי לנקות את הדירה." יהב הציע.
"אתה מכיר סמטה שבה לא יראו אותנו?"
"זה היה הרבה יותר פשוט ביער..."
"כן, אבל ביער לא מצאנו כל כך הרבה אנשים."
"צודקת. בואי ננסה שם..."
טיילנו עם שני המהופנטים עד שהגענו לסמטה חשוכה מאחורי מסעדה שיועדה בעיקר למעבר משאיות למזון או לזבל.
"אל תצרחו," הוריתי לשני המהופנטים ונגסתי קודם בגבר. יהב הצטרף אליי מצדו השני והבחורה הביטה בנו באימה, אך שותקת.
שתינו ושתינו עד שנשמע קול מאחורי הסמטא. הפסקנו במהירות.
"רפא אותו!" לחשתי ליהב בעברית והוא מיהר לשלוף את השרביט. ננעלתי שוב על עיניו של קוליה.
"תשכח שכל הערב הזה קרה. אתה תחזור עכשיו למלון, תתעורר מחר בבוקר ותשכח את כל היום הזה."
"וגם את!" ננעלתי על עיניה של הבחורה. היא הנהנה בשקט, לפתע לא מאויימת.
"אני הולכת הביתה לישון, אני מאוד עייפה..."
שניהם הלכו והתקרבה אלינו דמות אחרת.
"לא ידעתי שהחלטת לצמד לצד הפרוע."

בקול עמום באחורי מוחי הבנתי שזאת הייתה ג'ייד. יפה מאי פעם ומפחידה מאי פעם. אלא שהפעם זו הייתה אני המאיימת, מסתבר, עם העיניים שחורות והניבים הבולטים. והדם שנזל מצדדי הפה. יכולתי לראות את הדם פועם בעורקיה, את הוריד בצווארה נמתח עם כל פעימה ובראשי השד נלחם עם ההיגיון שניצח כשיהב החל לנהום לעברה.
"לא, יהב, תרגע."
עם הציד באה המיומנות, וההיגיון חייב לשחק בה חלק. לו הנחתי לשד להשתלט עליי לחלוטין, לא הייתי נותנת לארוחת הערב להתחמק. ככל הנראה ג'ייד הייתה המנה השלישית במקרה כזה. אבל אז היינו נתפסים, ומעולם לא הנחתי לעצמי לאבד שליטה לחלוטין.
"אני רעב."
"תשכח מזה, זאת פקודה." הוא סתם את הפה. ג'ייד התקרבה אלינו בצעדים מלכותיים, תמירה וחזקה מכפי שזכרתי.
"עדיף שלא תתקרבי יותר," הזהרתי אותה. "תפסת אותנו באמצע האוכל, ג'ייד."
"ראיתי. חשבתי שאת מסתפקת בסוכריות דם, ואתה בתרומות דם."
"מעט מדיי, קר מדיי..." פסלתי את שתי האפשרויות. "שום דבר לא עושה אותי חזקה כמו דם אנושי חם היישר מהוריד," אמרתי בחיוך, מלקקת את הניבים החדים. רק באותו הרגע הבחנתי כי ג'ייד בשרביט שלוף.
"אי אפשר לצחוק איתך, מה?" השבתי את הניבים פנימה ושטפתי את שפתיי בעזרת שרביטי. "מה חדש איתך? לא ראיתי אותך.. שנה"
"אל תעשי את זה," היא אמרה בטון קר ולא החזירה את השרביט. "את לא מה שהיית פעם."
"כן, זה לא בדיוק עבד בשבילי אז, נכון?" אמרתי, משלבת את ידיי.
"מה בדיוק לא עבד בשבילך?"
"כל התדמית הזאת של הילדה הקשוחה, השקטה, שעמוק בפנים היא בעצם טובת לב. מה קיבלתי בתמורה? יריקה בפנים. שני אנשים שאני אוהבת מתו ככה. נמאס לי."
"המוות של ליאת לא היה קשור אלייך, את יודעת את זה." היא אמרה בבוז. "אל תעמידי פנים שהיה לך אכפת."
"מה שתגידי. מה את רוצה?"
"אני לא יכולה לתת לך להמשיך ככה. את צריכה לחזור. בצה"ל רוצים אותך." השרביט עדיין לא נע.
"צה"ל? את צוחקת עליי? אני לא חייבת להם כלום."
"את לא," היא הודתה ואז הצביעה בשרביטה על יהב. "אבל הוא כן."
"זה ממש לא מעניין אותי, סשה." הוא אמר.
"אוקיי, אז תדע שבפעם הבאה שתכנס לישראל, יכלאו אותך." היא אמרה במשיכת כתפיים.
"זה בסדר, לא תכננתי לחזור. אפשר כבר לאכול אותה?"
"היא מכוונת עליך שרביט, שמת לב?"
"אני יכול להפטר ממנו בקלות."
"אל תזלזל בג'ייד."
"תקשיב ליוצרת שלך. וסשה, תעשי לנו טובה. אנחנו צריכים שתחזרי למוטב ותפסיקי להרוג אנשים. לא אכפת לך ממדינת ישראל?"
"ממתי את נעשית כל כך ציונית? גם את לא צריכה לעזור להם."
"ואני יודעת לעשות את הדבר הנכון כשצריך. אנחנו עומדים לפני מלחמה. את מעדיפה להישאר כאן ולחיות מלילה ללילה?"
"כן. עכשיו, אם לא אכפת לך, היה לנו נעים מאוד אבל אנחנו צריכים למצוא לנו ארוחה להערב. אז אלא אם כן את מוכנה לעזור לנו בזה, תעופי מפה. מהר."
"מצטערת, סשה."
"אל-"
ובשנייה הבאה הכל היה שחור.

17.5.14 18:00 שעון ישראל
גדעון:
יישבתי באחד האולמות של הבסיס החדש. מרח קודר מלא בלפידים קסומים, וקורי עכביש. 'מאוד דומה לקבר בסיפורים' חשבתי לעצמי. 'איפה שהמכשף הרע מסתתר... נצטרך לעשות פה נקיונות ועיצוב מחדש...' נשמעה דפיקה בדלת.
"יבוא" אמרתי מותש.
ג'ייד נכנסה כשהיא סוחבת על כתף אחת את אלכסנדרה ועל הכתף השנייה את יהב כאילו כל אחד מהם היה שקית תפוחי אדמה. היא זרקה אותם על הרצפה מולי. אחרי הם נחתו בגסות ולא השמיעו ציוץ. לא הייתה בהם טיפה של הכרה.
"תודה ג'ייד" אמרתי בעייפות.
"אני לא צריכה ממך תודות גדעון"
"מה את כן צריכה ממני?"
"כרגע אני לא צריכה ממך כלום. אבל יום יבוא ואני אצטרך, ואתה תיתן לי מה שאני ארצה"
לא אהבתי את הגישה החדשה של ג'ייד. מאז ומעולם היא הייתה מסתורית, קרה ומרוחקת. אבל לאחרונה היא שיחקה אותה ציונית ותומכת כשזה התאים לה, ואדישה ועצבנית כשלא. למרות שכרגע היא הייתה היחידה שעשתה את מה שאני מבקש ללא נסיונות מרד, הרגשתי שעליה יש לי הכי פחות שליטה מבין כולם.
ג'ייד עזבה ואני פניתי להתמודד עם אלכסנדרה ויהב. הם היו הכי רחוקים מישראל ולכן העדפתי לדבר עם אלכסנדרה לפני שכולם יגיעו. זימנתי כלובי מתכת גדולים והכנסתי אותם לכלובים נפרדים. שלפתי כמה חוטים זהובים דקיקים שהכנתי מבעוד מועד וקשרתי אותם סביב פרקי היד של אלכסנדרה. נשאר רק להתפלל שהיא לא תשים לב אליהם... הערתי קודם רק את אלכסנדרה, ביהב אני אטפל אחר כך...
"אלכס?" שאלתי ברוך
אלכסנדרה פקחה זוג עיניים ירוקות. נרגעתי, התוכנית עבדה.
"גדעון" היא נשפה בזעם וזינקה לעברי. היא שמה לב לסורגים שסביבה שנייה מאוחר מדי והתנגשה בהם כל הכוח.
"אלכס, בואי נדבר בהיגיון..."
"היגיון? אתה מחזיק אותי בכלוב, כאילו שאני איזה חייה!" היא צעקה בזעם. "יהב! יהב? איפה אתה?" לבסוף היא שמה לב ליהב ששכב בכלוב השני. "יהב!! יהב!!" היא ניסתה לשלוף את השרביט ומשנוכחה שהוא לא עליה ניערה את הסורגים של הכלוב. "מה עשית לו??"
"אל תדאגי, הוא רק יישן. כמו שאת היית עד ללפני כמה דקות. אני אעיר אותו לדבר איתו אחר כך."
"טוב" היא אמרה בקול מתחנחן. "אז בוא תשחרר אותי, תיתן לי את השרביט שלי, ונדבר כמו בני אדם?"
נאנחתי. כשלימדו אותנו מנהיגות בקורס הצבאי לא דיברו איתנו על איך שיטות להתמודד עם ערפדית עצבנית "את שם רק כדי לוודא שלא תעשי שטויות כמו מה שניסית לעשות קודם."
היא נשפה בכעס שוב. "טוב, אין לי ברירה" היא מלמלה לעצמה ונעצה בי מבט לתוך העיניים. "אתה מרגיש את ההשפעה שלי?" היא שאלה בקול נמוך.
"לא" אמרתי בקור רוח וראיתי את הפנים שלה נשברות להפתעה מוחלטת. היא שלחה יד לפה שלה במהירות ונבהלה עוד יותר. "איפה הניבים שלי??"
"במקום הטבעי שלהם. כמו ניבים של בני אדם. כמו מה שאת."
"אבל... איך?"
עמוק בלב הודיתי על היוזמה והמחשבה קדימה. כשביקשתי מלין כמה שיערות שלה לצורך מחקר בחתונה שלה ושל אור, לא האמנתי שיום יבוא ואני ממש אשתמש בהן למשהו פרקטי.
"יש לי את השיטות שלי"
היא התרכזה לרגע, מנסה להחזיר לה את תכונות הערפד וכשהבינה שהיא לא מצליחה צעקה בתסכול.
"אוקי גדעון. ניצחת. על מה אתה רוצה לדבר?"
או. התקדמנו.

18.5.14 08:00
אור:

לין הסיעה אותי לבקו"ם במכונית רגילה. הרגשתי מטופש. זה לא המקום שאני אמור להיות בו ולא הזמן שאני אמור להיות בו.
חנינו ולין הסובבה אליי. "אולי לא תלך?"
"את יודעת שהייתי מעדיף להישאר מתוקה, אבל אחרי מה שעברתי איתם, אני חייב לגדעון לפחות לשמוע מה יש לו להגיד. אחרי זה נראה מה הלאה מכאן."
"אוריק" היא אמרה ברצינות. "בלי שטויות, את החיים שלך סיכנת מספיק, אני לא אתמודד עם לאבד אותך, אז מה שלא ייקרה, תבטיח לי שאתה לא יוצא לשום דבר שעלול לסכן אותך"
"החיים הם דבר מסוכן לינצ'וק"
"אוריק, אני רצינית. אז הם מגייסים אותך? טוב ויפה. זכותם, למרות שיכלת להתחמק מזה לו רצית. אבל אם יש משהו שהם לא יכולים זה להכריח אותך להיות קרבי. ואם צריך, אני אושיב את אמא שלך לחתום על קלסרים שלמים כדי שלא תהייה שם."
"היי, בלי לערב הורים" אמרתי בחיוך. "בחייך לינצ'וק, אני מרגיש כמו ילד קטן. את לא אמא שלי, את אישתי. אנחנו יחד בסירה הזו. אני מבין אותך, ואני כולה הולך לשמוע מה יש לגדעון לומר, שום משימות קרביות. מבטיח."
"אני אוהבת אותך"
"גם אני אוהב אותך"
התנשקנו ויצאתי אל הבסיס. נכנסתי באמצעות צו הגיוס, הודעתי בעמדה שהגעתי, וחיכיתי.
וחיכיתי.
וחיכיתי.
רק אחרי שעתיים נפל לי האסימון שלא סביר שבאמת ייקראו לי ברשימות של המתגייסים הרגילים. הרי לא יהיה אוטובוס לבסיס הסודי של הקוסמים נכון? התחלתי להסתובב ולחפש סימנים. מהר מאוד איתרתי גם את שחף ועמרי שנראו אבודים לא פחות. התחלנו להסתובב ולחפש יחד סימנים עד שלבסוף...
"אוי אלוהים יישמור אנחנו סתומים"
"מצאת?"
"כן" אמרתי והצבעתי על אנדרטה קטנה בשוליי הקהל.
"אבל עברנו ליד האבן המסריחה הזו שבעת אלפים פעם!" עמרי אמר בכעס. "למה החלטת פתאום ש... אה."
הרמז לא יכל להיות ברור יותר. על האבן היה כתוב בכתב שחור:
לזכרה של ליאת קליין
1996-2013
ת.נ.צ.ב.ה

עמדנו מול האנדרטה שותקים לרגע.
"עכשיו מה?" שחף שאל לבסוף.
"עכשיו הולכים" אמרתי, ונגעתי בסלע.
התחושה הלא נעימה של מפתח מעבר שאבה אותי. כשהעולם הפסיק להיטלטל מצאתי את עצמי עומד איפהשהו בלב המדבר, כשלפני עומדת דלת אלון גדולה, שלא מחוברת לכלום.
"מה זה אמור להביע?" שחף שאל
"אני מניח שזה הש.ג." אמרתי בגיחוך. "אין מצב שהיו מאפשרים התעתקות או מפתח מעבר לתוך בסיס צה"לי. והגיוני שהבסיס עצמו יהיה מסווה בקסם העלמה כלשהו כדי שלא ייתקפו אותו מהאוויר בחירום. לכן... יש פה דלת"
עמרי ניסה לפתוח אותה. "אלוהומורה" הוא סינן וניסה שוב. "לא עובד" הוא אמר.
"אולי נהיה מנומסים ונדפוק?" שחף שאל בצחוק ונקש מספר פעמים על הדלת.
להפתעתנו, באמצע הדלת נפתחה עין ובהתה בנו. אחרי כמה שניות הדלת נפתחה ומאחוריה נפרס מסדרון ארוך. הלכנו לאורכו עד לאולם גדול שבו יישבו כבר ג'ייד, אלכסנדרה ולידה.. יהב?
"אלכס!" אמרתי בחיוך.
"היי" היא ענתה בקור. התיישבנו לידם. הייתה תיקה מתוחה ומביכה בחדר גם בזמן שאמילי הצטרפה. כולנו חיכינו לאיש השעה.

18.5.14 12:00
גדעון:

עמדתי לפני הכניסה לאולם, כולם היו שם. לראשונה בחיי הייתי לחוץ. איך להסביר, מאיפה להתחיל? דיברו איתנו על "ליצור אצל הפקודים הזדהות עם המפקד ומטרותיו" אילו מטרות? איזה מפקד? מי מהם עוד חושב עליי כמפקד שלו? כל אחד ואחת מהם כועס עליי, אם לא שונא אותי, ובצדק.
ולמרות כל זה, הייתי מרוצה. היחידה הזו עשתה יחד דברים מופלאים. אין דבר שלא נוכל להתגבר עליו. ידעתי שיכלתי לסמוך על כל אחד ואחת מהם בעיניים עצומות, ושאם נחזור למקום הזה שום דבר לא יעצור אותנו. כבר היינו יחידה מגובשת ומאוחדת, ואנחנו עוד נחזור להיות.
והיה לי עוד קלף חזק אחד בשרוול.
"חכי פה עד שאקרא לך לשם, בסדר?"
"אין בעיה גדעון"
"תודה ליאת"
ניגבתי את הזיעה מהמצח, ונכנסתי.

18.5.14 12:00ו
אז גדעון נכנס לשם. נשמתי נשימה עמוקה והשפלתי את מבטי. הוא דיבר הרבה ואני לא כל כך הקשבתי. משהו שקשור למשפחה, ולתקופה, ומשהו ועוד משהו. אני הייתי עסוקה בלנסות ולשנן לעצמי את המתכון שעבדתי עליו, אבל הלחיים שלי המשיכו לבעור. מזל שהמייק-אפ של שאנל מספיק חזק כדי לא להסגיר אותי. אני חייבת לפרק את שמן הארגן הזה לחתיכות ולהבין מה זה שם שגורם לשיער להיות כל כך רך ולבודד את החומר הזה, ואז לשלב אותו בפרוות חדי קרן, זאת תהיה תוצאה מושלמת.
"אמילי?"
הרמתי את מבטי. כולם הסתכלו עליי. מביך.
"מה?"
"אמרת משהו?"
פאק. דיברתי בקול.
"חדי קרן?"
"וזה קשור לחמאס- איך?" גדעון שאל.
"זה לא... מצטערת, אני בג'ט לג," מלמלתי.
"תהיי איתנו, אני באמת משתדל לא להתנהג באכזריות שמצופה ממני, אז תשאירי לי ברירה." והוא המשיך לדבר על כמה גררו אותו בדיוק כמונו לשם. אני רוצה לחזור לאל-איי.

"אני יודע שאתם מרגישים שעשיתם מספיק בשביל המדינה," הוא הוסיף בטון נמוך. "ואני מסכים איתכם. אתם לא הטירונים הבינוניים. הייתי רוצה שתקחו את מה שעשיתם עד עכשיו כמודל לאיך חייל ישראלי צריך להיות. אתם הבאתם המון גאווה למדינה שלכם, והשאיפה היא שתצליחו לחנך דור חדש של חיילים לעשות את אותו הדבר בכך שתוכיחו להם שגם הטובים ביותר מקריבים מעצמם. והטובים ביותר גם מקבלים על זה תגמול," הוא הוסיף בחצי חיוך.
מה עכשיו? טיול לאיביזה? כי זה בערך מה שהפסדתי כשבאתי לפה..
"ליאת?" הוא הסתובב וקרא. מה ליאת? הזדקפתי במקומי בתדהמה כשלא אחרת מאשר ליאת, ליאת שלנו, נכנסה בצעדים בישניים, מוארת במעין זוהר פנימי שהיה לה עוד קודם וחודד עם הזמן, ובחיוך שקט שאפיין אותה תמיד. היא הייתה לבושה בשמלה צמודה, שלא אפיינה אותה, והשיער שלה היה כל כך מטופח...
פלטתי צרחה, שחף נתמך בעומרי ואלכסנדרה רצה אליה בקומתה הקטנה, אור בעקבותיה.
"הייתי צריך לדעת!" הוא צעק.
ג'ייד מתחה את רגלה הימנית, ששולבה ברגלה השמאלית באדישות.
"אבל את מתה!" צעקתי.
"את מפגרת או משהו? היא מלאכית! מי אם לא היא?" אלכסנדרה חיבקה אותה שוב ואז הבנתי. יש לה כנפיים. כמובן שאני לא אראה אותן. אני לא רואה כנפיים של מלאכים. אני צריכה קפאין.
שחף התעשת על עצמו ובעזרתו של עומרי קם לחבק גם הוא את ליאת, ואז הבנתי שתורי הגיע. באותה ההזדמנות ניסיתי לחבק את אלכסנדרה, שנרתעה ממני קודם.
"את מוכנה עכשיו להסביר לי למה לא רצית לחבק אותי?" לחשתי באוזנה.
"אני לא רוצה להגיד לך." היא ענתה בפשטות. גדעון ביקש מאיתנו לחזור לשבת והעניק לליאת את זכות הדיבור.

"כמו שאתם מבינים, אני זכיתי בהזדמנות שלא חוזרת על עצמה." והיא סיפרה לנו על המפגש שלה עם טאריאל, שאותו היא תיארה כ"אבא".
"הוא לא באמת אבא שלי, אני יודעת. אבל הוא הופיע בפניי בדמותו, ככה שזה טבעי בשבילי.
בכל מקרה, מכיוון שהרגתי ביום שבו נולדתי," זה נשמע היה מוזר כשהיא מנסחת את זה ככה, אבל ככה היא תיארה את זה, "לא יכולתי להיות מלאכית צחורה. ניקו דה אנג'לו סיפר לנו עליהם, אם אתם זוכרים. מלאכים צחורים נשארים במימדים שלהם, בגן עדן, בדרך כלל. אני מלאכית שליחה, מה שנקרא. מרותקת למימד אחד. אבא נתן לי את זכות הבחירה בדבר המימד שאליו אלך, ובחרתי לחזור הביתה, לסיים פה את מה שהתחלתי. זה לקח קצת זמן, ובסופו של דבר לא יכולתי לחזור סתם ככה, הייתי חייבת עזרה. וכאן גדעון נכנס," היא חייכה אליו ואצלי הבטן נצבטה. "הוא הבטיח לי שהוא יאסוף את כולכם חזרה ושנמשיך את הייעוד שקיבלנו. כמלאכית של טאריאל אני לא אמורה לבחור צדדים, רק להגן על מי שצריך את זה. אבל לפני שנולדתי, הייתי שייכת אליכם כקבוצה, והמטרות שלי זהות לשלכם. להביא שלום הביתה."
היא נראית כל כך יפה, וכל כך טהורה, יותר מאי פעם. והיה בה מן שקט כזה מדבק.
"כמובן שאני לא אוכל לשמור על הצורה המקורית שלי," היא הצביעה על עצמה. "תארו לכם שההורים שלי יראו אותי ככה. אסור להם לדעת. אסור לאף אחד לדעת. הצורה החדשה שלי תהיה שונה מעט, ורק אתם תדעו. אסור לכם לגלות."
והיו הנהונים של הסכמה ומלמולים של הצטרפות ברחבי החדר. אפילו אלכסנדרה הייתה נראית פחות תוקפנית.

אור -

"טוב, בוא נוריד את זה לפרקטיקה... מה בתכלס הם מצפים שנעשה?"
"כמו שכבר אמרתי, מעסקת האסירים, וגם בלי קשר, יש טרוריסטים קוסמים שמסתובבים חושבים. אנחנו נתאמן, ונצא יחד להוריד אותם ביחד." גדעון ענה.
"למה לא לעשות הכשרה מסודרת, עם החיילים החדשים מהמחזור, ליצור שיטה יעילה לזה..."
"עושים. חיל הקסם מתקדם בקצב טוב, יש מתגייסים חדשים, שעוברים הכשרות מסודרות, ומשתבצים ליחידות השונות שהולכות ונבנות."
"אז למה אנחנו, ולמה ככה?" המשכתי להקשות
"זמן, בעיקר. אנחנו צריכים פתרון מיידי. כרגע אנחנו מחלקה נפרדת, כמו הסיירת מטכ"ל של חיל הקסם. אנחנו נסתובב ונוריד אותם בזמן שמדינת ישראל מפתחת את התשתית ללוחמת קסם. למה אנחנו? לנו יש ניסיון, וכבר היה לנו מבצע טוב אחד..."
"טוב?!" נמלאתי זעם שוב. "אתה קורא לזה טוב?? איבדנו את ליאת, ולא היינו רחוקים מהמוות כולנו.."
"אני כאן, אור" ליאת אמרה בקרירות
"יכול להיות, אבל זה יכל לקרות אחרת. זה הכל מזל"
"זה לא מזל, זה גורל"
"את לא יודעת מה עברנו" התזתי כלפיה. "את לא יודעת מה אני עברתי!"
היה נדמה לי שראיתי דמעה מבצבצת בקצה עינה, אבל היא נעלמה. "אתה חושב שלי זה קל? לא להיות מסוגלת יותר לדבר עם המשפחה שלי?! לנדוד פה בעולם ולראות את כולם בוכים עלי?" היא ענתה ספק בכעס ספק בבכי.
לא יכלתי לכעוס עליה... "ליאת... אני מצטער..."
"די, עצב לא יעזור לאף אחד" אלכסנדרה הוסיפה. זה היה כמעט אירוני ביחס לדמעה שנצצה לה על הלחי.
"פשוט... קשה לי" אמרתי
"לכולנו" הוסיף שחף
"אבל בשביל זה אנחנו יחד" אמר גדעון.
וכולם באופן ספונטני הושיטו יד למרכז המעגל, שמים יד על גבי יד לערמה מתגבשת.
"אמילי?" גדעון שאל כשראה שאמילי נשארת בצד
"אני לא יודעת..."
גדעון פלט אנחה.
ראיתי את המבט שלהם מצטלב וידעתי שהם מדברים בקשר פרטי.
לבסוף היא באה באי רצון והוסיפה את ידה למעגל.

"המצוד הראשון בעוד שלושה שבועות. אני מקווה ששמרתם על הכושר שלכם" גדעון אמר.
"הו לא...."